יוסף גולדברג “זכות הבעל בנכסי מלוג כשאשתו ספק מורדת” (2007)

יוסף גולדברג “זכות הבעל בנכסי מלוג כשאשתו ספק מורדת” שורת הדין 11 (2007) 221 – DOCX / PDF

 

“זכות הבעל בנכסי מילוג, כשאשתו ספק מורדת” יוסף גולדברג

 

א. דין “מאיס עלי” אולי זה דוקא במאיסות גופנית, ולא מאיסות מחמת קטטות.

ב. בטענת מאיס עלי נחלקו הפוסקים האם הבעל מפסיד פירות נ”מ. וכמו כן יש מחלוקת במאיס עלי אם בעינן הכרזה.

ג. בספק אם יש לבעל זכות פירות מי נחשב המוחזק. והאם בספק בנדון דידן שמקור הספק הוא בדין הכתובה, הדין ישתנה משאר ספיקות.

 

בני הזוג בהליכי גירושין. בנוסף לתיק הגירושין שפתחה האשה כנגד בעלה היא גם תבעה להוציא כנגדו צו מניעה שלא יכנס לביתם שגרו בו במשותף עד עתה, מאחר ולדבריה הוא מאוס עליה מחמת כל הטענות שהעלתה בביה”ד והמופיעות בפרוטוקולים. ומאחר וכל הדירה רשומה על שמה, וזכותו של הבעל להשתמש בדירה הוא מדין פירות נכסי מלוג, לכן לאחר שמאסה בו והפסידה כתובה ותנאיה, הרי גם הבעל הפסיד זכות פירות נכסי מלוג, ורשאית להוציאו מהבית.

הנה לאחר שמיעת כל טענות האשה לא ראינו בדבריה טענות של מאיסות גופנית כנגד בעלה, אלא כל טענותיה הם קטטות ומריבות הגורמות לשנאה. כמו”כ יש רגלים לדבר כי אינה מואסת בו מאיסות גופנית, שהרי היו חיי אישות עד סמוך לתביעת הגירושין, ולדברי הבעל אף מספר ימים לאחר תביעת הגירושין חיו ביחד.

ולענין טענת מאיסות על ידי מריבות וקטטות עי’ בשו”ת מהר”א ששון (תורת אמת) סי’ קפ”ו, שהסתפק האם חשיב כמאיס עלי.
ומדברי רבותינו הראשונים נ”ל שטענת מאיס עלי הוא דוקא במאיסות גופנית. עי’ שו”ת מהר”ם מרוטנבורג, דפוס פראג, סי’ רס”א וז”ל:

“אבל אמרה מאיס עלי מחמת כך וכך, כגון בעל פוליפוס או מוכה שחין וכו’… “. 

משמע דדוקא כגון הני דהוא מאיסות הגוף הוי כמאיס עלי. ואף המהר”א ששון שם כתב דלא מצא בפוסקים שום הכרח גמור לשום צד מהספק הנ”ל, ורק דעתו נוטה דהוי כמאיס עלי.

עוד יש להסתפק, דאף אי נימא דטענת שנאה הוי כמאיס עלי, אולם לאחר שמיעת טענות הצדדים יש מקום להסתפק בנד”ד שמא הורי האשה לימדוה לתבוע גירושין. שהרי אמה כבר שנאה את חתנה מתחילת הנישואין, והרבה מריבות ביניהם היו עקב חילוקי דעות בין הבעל לחותנו (אבי האשה), ובכה”ג כשקרובים למדוה למרוד הוי כמורדת דבעינא ליה ומצערנא ליה, וכדי להפסידה כתובתה בעינן הכרזה. ובנד”ד לא היתה הכרזה ולא הפסידה כתובתה, וממילא גם בעלה לא הפסיד את פירות נ”מ. ומכל מקום מידי ספיקא לא נפקא.

ועיין בשו”ת רמ”ע מפאנו, סי’ נ”ה, ובבית יעקב, סי’ ע”ז ס”ג, דהאי דינא דהכרזה היא זכותו של הבעל, ואם לא תבע להכריזה כמורדת מחל על צערו. ולפי”ז אין בי”ד יכולים להכריזה מורדת ללא תביעת הבעל. ובנד”ד מאחר שרק האשה תבעה גירושין, והבעל לא תבע מאומה אין ביה”ד רשאים להכריזה כמורדת. (ועי’ עוד בפד”ר ח”ב עמ’ 262, וח”ג עמ’ 38 וע’ 44 משכ”ב. דבלא”ה בנד”ד דהוי ספק כמשנת”ל, הרי מספיקא לא עבדינן הכרזה. עי’ פד”ר ח”ו ע’ 46 בשם החזו”א והחמד”ש.

ספק נוסף בנד”ד הוא דהנה כתב הרמ”א, אהע”ז, סי’ ע”ז ס”ב, דבמורדת לאחר י”ב חודש אין לבעל עליה כלום, וכן היא עליו, מאחר שאבדה הכתובה אין לה כל תנאי הכתובה. ודין זה של הרמ”א הוא בכל סוגי מורדת, דכל היכא דהפסידה הכתובה ותנאיה גם הבעל מפסיד זכויותיו שהקנו לו תמורת תנאי הכתובה שמתחייב לאשתו, ועי’ בד”מ שם, שמקור דבריו ממשמעות הרא”ש, דמשמע דוקא תוך י”ב חודש חייב בקבורתה ופרקונה ולא לאחר מכן. וכן משמע מתשו’ מהרי”ו, סי’ כ’. שו”ר דכ”כ להדיא הנמו”י לכתובות דף ס”ד (ניו יורק – תש”ך). וצ”ע על הרמ”א שלא הזכיר דהרשב”א בתשובות המיוחסות סי’ קל”ח (ורמז לו הב”י בסי’ ע”ז) כתב להדיא דבמורדת דמאיס עלי לאחר י”ב חודש, אם אינו רוצה לגרשה פירות נכסי מלוג שלו כל זמן שיושבת תחתיו. ועי’ בב”ש, סי’ ע”ז סקי”ז, שרמז לדברי הרשב”א.

ועי’ בקיצור דיני מורד ומורדת לב”ש (סוף סי’ ע”ז), דין מורדת דבעינא ליה ומצערנא ליה, דלאחר י”ב חודש אינו חייב בפרקונה. “ופירות י”א שהוא אוכל פירות ואינו מפסיד זכותו, וי”א דאין לו הפירות”. וכוונתו למחלוקת הרא”ש והרשב”א הנ”ל. ודין זה אף שכתבו הב”ש במורדת בעינא ליה ומצערנא ליה, אולם דין זה שייך גם גבי טענת מאיס עלי, כשהפסידה כתובתה לאחר יב”ח. שהרי סברת הרא”ש היא, דמאחר שהפסידה הכתובה ותנאיה לכן הפסיד גם הבעל פירות נ”מ, ולכן ה”ה גבי טענת מאיס עלי.
נמצא דלדברי הב”ש הוי ספיקא דדינא אם הפסיד הבעל פירות נ”מ בטענת מאיס עלי לאחר יב”ח.

עוד יש להעיר מדברי התורי”ד, כתובות, ס”ג ע”ב, דס”ל להדיא דמורדת מאיס עלי בעי’ התראה. וכ”מ מתשובות הרא”ש, כלל מ”ג סי’ י’, שבכל מורדת (גם דמאיס עלי) צריכה התראה.

ועי’ בשו”ת מהר”ם אלשיך, סי’ ח’, דבעי’ המלכה והמתנה יב”ח במורדת דמאיס עלי.

ולפי”ז בנד”ד שלא היתה הכרזה והמלכה לא הפסידה כתובתה וממילא לא הפסיד הבעל נ”מ.

אכן עדיין צ”ע בזה, האם התראה זו במאיס עלי גם היא זכות מיוחדת של הבעל, כעין זכותו בהכרזת מורדת דבעינא ליה ומצערנא ליה, שאם לא תבע להכריזה כמורדת אין ביה”ד מכריז עליה, כמשנת”ל בשם רמ”ע מפאנו, וה”ה במאיס עלי שאם לא תבע כן אין ביה”ד רשאי להתרות בה, או דלמא אין זו זכותו של הבעל אלא היא בגדר אזהרה טרם העונש, כהא דקיימ”ל אין עונשין אא”כ מזהירין. ואי נימא הכי, הרי אף שלא תבע הבעל להתרות בה, רשאי ביה”ד להתרות בה, ואז תפסיד כתובתה וממילא יפסיד הבעל נ”מ. אולם נראה דגם התראה זו תקנו חז”ל לזכותו של הבעל, כדי שאולי אחר ההתראה תשוב לביתו, והוי ממש כהכרזה גבי מורדת דבעינא ליה, ואינו משום אזהרה. שהרי כתבו התוס’, מכות, דף ד’ ע”ב, ד”ה לאזהרה, דגבי ממון א”צ אזהרה, ולא דמי לאיסור. וכ”כ התוס’ בב”ק, דף ק”ה ע”ב ד”ה מאי עי”ש. ובנד”ד עסקי’ בממון שמתרים בה שתפסיד כתובתה שלא שייך ביה אזהרה.

עוד נראה שאינו מדין אזהרה, שהרי קיימ”ל דאם אומרת מאיס עלי ותובעת כתובתה הוי כמורדת דבעינא ליה ומצערנא ליה, ודוקא כשמוחלת על כתובתה איכא דינא דמאיס עלי, ובכ”ז בעי’ התראה לשי’ התורי”ד והרא”ש. ומאי שייך אזהרה שתפסיד כתובתה כשמחלה עליה? אלא ודאי ההתראה אינה לצורך אזהרה, אלא כדי שתשוב לביתו, ותקנו כן לטובת הבעל. ועל כן כל זמן שלא תבע להתרות בה י”ל שמחל על זכותו זו כדי שלא יפסיד את פירות נכסי המלוג שלו.

אולם בדין זה של התורי”ד והרא”ש עדיין צ”ע להלכה, שהרי השו”ע לא הביא דין זה דבעי’ התראה במאיס עלי, ולכאורה משמע דלא ס”ל הכי וצ”ע. והנה לכאורה אף דאיכא בנד”ד כמה ספיקות כמשנת”ל, אולם עי’ בחזו”א אבהע”ז, הל’ כתובות, סי’ ע’ סק”ז שכתב דדוקא אי איכא ספק במעשה, כגון האם נכסים אלו הם בכלל נ”מ או לא, אז הוי בחזקת הבעל, אולם בספק בדין הן בחזקת האשה. ולפי”ז בנד”ד דמי טפי לספק בדין, שהרי אין כאן ספק האם דירה זו היא נ”מ אלא דאיכא ספק בדין גבי מחלוקת הרא”ש והרשב”א האם הפסיד הבעל פירות נ”מ בכה”ג, או דאיכא ספק האם הפסיד הבעל נ”מ דשמא היא מורדת דבעינא ליה וכו’ ובכה”ג לכאורה האשה מוחזקת ואין הבעל זכאי לנ”מ.

וכעי”ז כתב הבית יעקב בסי’ ע”ז בהוספות על קיצור דיני מורדת, דמאחר דנחלקו הפוסקים אי אוכל פירות, מהני תפיסה. ולפי”ז אי תפסה האשה את החזקה בבית ואינה נותנת לבעלה להכנס מהני תפיסתה.

אכן נראה דכל דברי החזו”א והבי”ע שייכים דוקא כשהספק הבלעדי הוא בגוף נכסי המלוג, האם הבעל זכאי לכך או לא וכגון במחלוקת הרא”ש והרשב”א הנ”ל אי זכאי לנ”מ במאיס עלי, משא”כ בנד”ד הרי מקור הספק העיקרי אינו בנכסי מלוג אלא מספקא לן האם האשה הפסידה כתובתה וממילא אית לן ספק האם הפסיד הבעל נ”מ, שהרי אית לן ספק האם היא מורדת דמאיס עלי, ובכה”ג כשחיוב כתובה לאשה הוא ברור מדינא דגמ’ אלא דאית לן ספק בתקנת חז”ל האם בכה”ג הפסידה כתובתה או לא, אין ספק תקנה יכול לעקור עיקר דינא דגמ’. וכ”כ בשו”ת חמדת שלמה, אבהע”ז סי’ נ”ח (הו”ד בפד”ר ח”ו ע’ 51, עיי”ש), ומעתה לפי”ז בנד”ד אחר שנפסק הדין דאין ספק מורדת יכול לעקור דינא דגמ’ שזכאית לכתובתה, הרי נפסק הדין דיש לה כתובה, ואחר שיש לה כתובה ליכא כלל ספק בדין נכסי מילוג, ובודאי זכאי הבעל לנ”מ וליכא כלל ספק בנ”מ.

ואמנם אמר לי מו”ח הגר”ש שפירא שליט”א, שמצא בתשובות חכמי פרובינציא ועוד ראשונים, דס”ל דהאי דינא דמורדת שמפסידה כתובתה גם הוא מדינא דגמ’ ולא מתקנה, ודלא כחמדת שלמה הנ”ל. אולם מאידך מצינו לרא”ש ועוד ראשונים שחולקים בזה, וס”ל דהוא מדין קנס שקנסו חז”ל, וא”כ לפי”ז שוב מידי ספיקא לא נפקא, ואין ספק זה יכול לעקור דין ברור דגמ’ שזכאית האשה לכתובתה, וממילא זכאי הבעל לנ”מ.

ועי’ עוד בפד”ר, ח”ח, ע’ 16-15 דכשטוענת האשה מאיס עלי, והבעל מכחישה וטוען שהיא מורדת דבעינא ליה ומצערנא ליה, אין הבעל מפסיד פירות נכסי מלוג, לפי”ז בנד”ד שהבעל טוען שהוריה הסיתו אותה נגדו והוי מורדת דבעינא ליה ומצערנא ליה, לא הפסיד נ”מ.

לאור כל האמור לעיל אין להענות לתביעת האשה למנוע מבעלה להכנס לבית שבו הם מתגוררים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *