חיים-יהודה רבינוביץ “פירות נכסי מילוג במורדת ‘מאיס עלי'” (2007)

חיים-יהודה רבינוביץ “פירות נכסי מילוג במורדת ‘מאיס עלי'” שורת הדין 11 (2007) 247 – DOCX / PDF

 

“פירות נכסי מילוג במורדת ‘מאיס עלי'” חיים-יהודה רבינוביץ

 

א. נחלקו הראשונים באשה שאמרה מאיס עלי, ממתי מפסיד הבעל פירות. מעת הגירושין או לאחר י”ב חודש מזמן שאמרה מאיס עלי, שאז יכול לגרשה בלא כתובה.

ב. במשכיר ושוכר המשכיר נחשב מוחזק ומשו”ה חודש העבור למשכיר. וצ”ע דברי הרמב”ם בספק אם הבית משועבד לשוכר שאם השוכר גר שם הוא נחשב המוחזק. וישוב הקושיא.

ג. בבאור מחלוקת הראשונים האם אשה נאמנת לומר על נכסים שהם לא נכסי מלוג. ולסוברים שהיא לא נאמנת, האם מוכח מזה שהבעל נחשב מוחזק.

ד. בנדון דידן י”ל שהבעל נחשב מוחזק, כיון שהספק הוא אם נוצר מצב חדש שמפקיע את קנינו. ובכל מקום שיש ספק אם נשתנה המצב דנים לפי המריה קמא.

באשה שאמרה מאיס עלי יש מחלוקת הראשונים אם לבעל יש פירות עד הגט ממש, או שהבעל מפסיד פירות מזמן שיכול לגרשה בלא כתובה. ברא”ש כתובות, פרק אע”פ ס”ג ע”ב, פסק דהבעל מפסיד פירות לאחר י”ב חודש, שאז יכול הבעל לגרשה בלא כתובה כלל. וכן בריטב”א, שם ס”ד ע”א בסופו, משמע שאין לבעל פירות (ויש שם ט”ס המוכח דכונתו שאין לבעל פירות). אבל מצינו ראשונים דס”ל דיש לבעל פירות עד הגט. כן הוא בשו”ת המיוחסות, סי’ קל”ח. ועיין בבית שמואל, אהע”ז, סי’ ע”ז ס”ק י”ז שהביא פלוגתא זו. ובפשטות נראה דזו גם מחלוקת השו”ע והרמ”א. דלשו”ע משמע שרק אם הבעל מגרשה אין לה כתובה, אבל קודם הגירושין אין כאן הפקעה של דיני הכתובה (עיין חמדת שלמה סי’ נ”ח שהוכיח זאת מלשון השו”ע). והרמ”א פסק שמפסיד הפירות אחר י”ב חודש. כמו – כן הוסיף הרמ”א לחלוק, דבדין מאיס עלי איכא דינא דמתיבתא דלא מפסידה כמו במורדת סתם. ובזה נחלקו הרמ”א והט”ז אם מפסיד הבעל פירות נ”מ מיד או רק בשעת הגירושין. עיין שם, רמ”א סעי’ ג’, ובט”ז ס”ק ז’, ובחוט המשולש סי’ ב’. אבל שיטת הרמב”ם, ונמשך אחריו הב”י, שלא דנים כלל דינא דמתיבתא.

העולה מכל הנ”ל דאיכא פלוגתא אם יש לבעל פירות עד שעת הגירושין ממש או דמפסיד הבעל פירות מזמן שיכול לגרשה ופטור מכתובה. דבזמן זה מתבטלים כל קניני האישות. נמצא דהוי ספיקא דדינא.

ויש לדון בספק כזה מי נקרא המוחזק? הבעל שהוא כעין שוכר, או האשה דהוי כעין משכיר. עיין שו”ע, חו”מ סי’ שי”ב סעי’ ט”ו, דבספק אם חודש העיבור בכלל, הוי המשכיר מוחזק, דקרקע בחזקת בעליה עומדת. ועי”ש בש”ך ס”ק ט”ו. דבספיקא דדינא, דהשכיר עד אדר, והספק הוא אם זה אדר א’ או אדר ב’, לדידן דאזלינן בספיקא דדינא בתר המוחזק, א”כ המשכיר חשיב מוחזק, והקרקע תהיה אצל השוכר רק עד אדר א’, וס”ל לש”ך דאם בספיקא דדינא לא אזלינן בתר המוחזק א”כ הדין התם שיחלוקו.
אלא דהעומד לנגד עינינו דברי הרמב”ם פ”ה משכירות הח’, דבספק אם הבית משועבד לשוכר או לאו, פסק הרמב”ם שאם דר בו אין מוצאין אותו מידו. וכן הובאו הדברים בשו”ע, שם, סעי’ י”ט. חזינן דמספק נחשב השוכר כמוחזק, אלא דצ”ע מ”ש מההוא דמספקינן בחודש העיבור, דבזה אמרינן שהמשכיר חשיב מוחזק. ויעוין במשנה למלך, פ”ז משכירות ה”ב, שתירץ, דכאן חשיב טפי ספיקא דדינא, ומשו”ה מוקמינן בחזקת השוכר. ולדבריו גם בפלוגתא דידן אמרינן דזה חשוב ספיקא דדינא דהכא נמי אין ספק בדבריו, אלא יש ספיקא דדינא, ולא ספק בפרוש דבריו. ומשו”ה נחשב הבעל (שהוא השוכר) מוחזק. וכן עיין בפרישה, סי’ שי”ב ס”ק כ”א – כ”ב, דהביא שם סברא זו, אלא דהתם הביא סברא שניה, דכיון דהבית משועבד קצת לשוכר משו”ה נחשב הוא קצת מוחזק בבית, ואמרינן דנשאר ברשותו. ולפי סברא זו בנידון דידן דמספקינן אם לבעל יש פירות. א”כ הוי ספק כעין חודש העיבור, דאמרינן דמספק ארעא בחזקת המשכיר קיימא. ויעיין בקצוה”ח, סי’ שי”ב ס”ק ט’, דהביא הסברא בההוא דדר בבית אין מוציאין כיון דדר ברשות בעה”ב חשוב כאילו נתן לו הבית בשכירותו. ולכן שוב לא יכול להוציאו. וגם לדבריו זו סברא מיוחדת התם, דהשכיר לו בברור העליה, וכעת כשגר בבית משכיר לו הבית, ומשו”ה לא יכול להוציאו. אבל בנידון דידן, לכאורה צריך להוציא את השוכר – הבעל ולתת הבית לאשה. עיין בנתיבות סי’ ע”ה סוף ס”ק י”א דמיישב דברי הרמב”ם דאין מוציאין, דהתם יש ספק אם משכיר לו העליון תמורת התחתון, או הבית מושכר תמורת התחתון. וכיון שאחד מהם יוצא ודאי מרשות המשכיר ורק מספקנא איזה מהם, בכה”ג לא אמרינן דיש חזקת מריה קמא, וכל שהחזיק השוכר א”א להוציא מידו. לפי דבריו בנידון דידן דהספק הוא על דבר אחד אם יש לו זכות פירות בבית או לאו, א”כ האשה נחשבת בזה כמוחזקת. מכל הנ”ל יוצא לנו, לכאורה, דבנידון דידן יש גם ספק מי נחשב למוחזק הבעל או האשה.

מצינו מחלוקת ראשונים באשה הטוענת שהנכסים הם לא מנכסי מלוג, דהיינו שהיא קבלה את הנכסים ע”מ שלבעל לא יהיה רשות בהם. בשו”ע, אהע”ז, סי’ פ”ה סעי’ י”ב פסק שהאשה אינה נאמנת ועליה להביא ראיה, ובהמשך שם פסק השו”ע דהיא נאמנת לומר שהבעל נתן לה. הבאור האחד, שבטענה של “אתה נתת לי” יש סברא שאין אשה מעיזה. והחילוק האחר, שגם במקרה הראשון שאחר נתן לה נאמנת היא לדין הפירות, ורק על הירושה אינה נאמנת עי”ש. ועי”ש בבית שמואל ס”ק ל’ וכן בסי’ פ”ו ס”ק י”ג שדעתו נוטה לפסוק דהאשה נאמנת בכל גוונא. ולכאורה מדברי הב”ש משמע דס”ל דהאשה נחשבת מוחזקת.
ויש לדון לסוברים שאין האשה נאמנת, האם יש מכאן הוכחה שהבעל נחשב המוחזק? הרמב”ם פסק בכ”ב מאישות הל’ ל’ שכל ממון הנמצא בידי האשה בחזקת הבעל שיאכל פירותיו. ובמגיד משנה הביא שכן הוא דעת הרמב”ן, ובטעמא דמילתא כתב הרמב”ן, בב”ב נ”א ע”ב ד”ה מן האשה, תרי טעמי, הטעם הראשון דכיון דתקנת הפירות הוא שלא תהיה קטטה ואיבה. ואי נימא דתמיד האשה נאמנת א”כ שוב תהיה קטטה ומדון ביניהם1. והטעם השני, דידו עדיפא מידה, ומשו”ה חשוב הבעל מוחזק. ולכאורה לגבי נידון דידן הוא “ספיקא דדינא” אם יש לבעל פירות. א”כ יש נפקא מינה להלכה בשני הטעמים. דלטעם הא’ משום התקנה, א”כ זה שייך דוקא במקרה שהספק הוא מצד הטענות. אבל כל שיש ספק בדין, ליכא חששא דקטטה, וממילא האשה נחשבת מוחזקת, אבל לטעם השני “דידו עדיפא מידא”, האי סברא איכא נמי בספיקא דדינא. וא”כ הבעל נחשב המוחזק.
אמנם אפילו אם נאמר שהבעל נחשב מוחזק מעיקר הדין, מצינו בזה סברות נוספות באחרונים. הש”ך, חו”מ, סי’ ס”ב ס”ק ו’, הסביר דהחילוק בין נתינת הבעל דבזה האשה נאמנת, לבין נתינת אחר שבזה אין האשה נאמנת, היינו משום דאנו דנים על כל מתנה שניתנה בסתם, ולא מחדשים בה שהיה כאן תנאים מסוימים. וא”כ בנתינת אחר דבעינן לחדש שהאחר התנה תנאי מיוחד ע”מ שאין לבעל רשות בו. בזה מוקמינן אחזקתו, שמסתמא בנתינה סתם לבעל יש פירות. משא”כ בנתינת הבעל דהדין הוא שהאשה זוכה ואין לבעל פירות אפי’ בסתמא. בזה נאמנת האשה. לכאורה חזינן מדבריו, דבאמת האשה נחשבת כמוחזקת בנכסים, ורק בנתינת אחר שהיא רוצה לחדש תנאי, בזה אמרינן דיש חזקה שסתם נתינה היא בלא תנאי, ומשו”ה לא נאמנת. לכאורה, לפי זה, בנידון דידן דיש ספיקא דדינא אמרינן דהאשה נחשבת מוחזקת (אלא דיש לדון דלמא התם יש לאשה מיגו דהחזרתי וכד’ ומשו”ה נאמנת ועי”ש היטב בדברי הש”ך כי לא הארכתי כיון דהמשך הדברים לא יהיה נפ”מ בזה).
עיין גם בנתיבות דמביא סברה מדוע לא נאמנת באחר דמסתמא אמרינן שניתן לה קודם שנישאת, וממילא יש לבעל רשות בזה, עי”ש היטב. גם לדבריו, לכאורה, זו סברה מיוחדת דהאשה לא נאמנת, אבל בשאר דוכתיה כמו בפסק שלפנינו נחשבת האשה כמוחזקת.

מכל הנ”ל יוצא שיש ראשונים דס”ל להדיא דהאשה נחשבת מוחזקת, ואפי’ לסוברים דבמקרה שהאשה טוענת שנתנו לה ע”מ שאין לבעלה רשות, נחשב הבעל מוחזק אפ”ה בספיקא דידן תחשב האשה כמוחזקת. כמו – כן הוכחנו מההוא דשכירות דבפשטות המשכיר נחשב המוחזק, ואפי’ לרמב”ם דכיון שגר שם נחשב השוכר מוחזק. הבאנו פירושים דבכל דוכתיה המשכיר חשוב מוחזק, ורק התם חשוב השוכר כמוחזק.

אלא דיש לדון הכא דבאמת כו”ע יודו דהבעל חשוב מוחזק. דבהא דשכירות (דהבאנו לעיל) הספק הוא אם השכירות היתה על זמן כזה, או שהיה על זמן אחר. למשל בדברי הש”ך על אדר, דהספק הוא אם השכירות היתה עד אדר א’ או עד אדר ב’, וכמו – כן בההיא דנפל העליה, הספק הוא אם בהתחייבות השכירות מונח ג”כ השתעבדות של הבית או דיש השתעבדות רק על הקומה העליונה. ובזה אמרינן דהמשכיר חשיב מריה קמא, כיון דהוא ודאי הבעלים על החפץ, וכשיש ספק בשכירות מה הוא השכיר, ולכמה זמן השכיר, חשבינן למשכיר כמוחזק, וכמו כן בטענות שבין האיש להאשה, התם האשה טוענת שמעולם לא היו הנכסים נכסי מלוג, והבעל טוען שהם כן נכסי מלוג. א”כ עיקר הטענות הם אם לבעל היה בזה קנין פירות, בזה אמרינן דהאשה נחשבת המריה קמא, כיון שהיא הבעלים על עצם הנכסים, וכל הזכות של הבעל בפירות בא מכוחה, וממילא חשיבא האשה כמוחזקת. אך בנידון דידן, הרי לבעל יש ודאי זכות פירות בנכסי האשה. זכות זו היא עד זמן שיגרשנה, דרבנן זיכו לו פירות הנכסים עד שיגרשנה, ומצד הקנין שלו יש כאן קנין עד הגירושין. אלא דהכא נתחדש דבר שאנו מסופקים עליו דלמא הוא מפקיע את דיני האישות וחיוביה. האשה טוענת מאיס עלי. ובזה נחלקו הראשונים, אם טענת מאיס עלי מפקיעה את חיובי האישות שיש לבעל ולאשה. כל כה”ג דנים אנו דמריה קמא הוא הבעל, דחזקת מריה קמא הוא שהדין הקודם לא נשתנה, וכיון שקודם לכן היתה לבעל זכות לאכילת פירות, אנו אומרים שכל זמן שלא יוכח שהמצב או הדין השתנו, משאירים הדבר על חזקתו ועל המצב הקודם. לא מיבעי לשיטות דס”ל דבפלוגתא דרבותא נמי אזלינן בתר מריה קמא, וכן בספיקא דדינא, ודאי שגם כאן אזלינן בתר החזקה, ואפילו אי נימא דבפלוגתא דרבותא לא אזלינן בתר מריה קמא. ג”כ נראה לומר, דכיון דהבעל גר כעת בבית א”כ נחשב שהוא התפוס בבית, וכיון שהוא תפוס בבית א”א להוציאו (בדין ספיקא דדינא ופלוגתא דרבותא אי אמרינן דין מריה קמא, כבר האריך בקונטרס הספיקות ואכמ”ל).

ואין לומר דלסוברים דבטענת מאיס עלי יש לבעל פירות, היינו דיש דין חדש של זכות פירות, מדין קנס, ואין זה שייך לדין פירות הכללי. דלכאורה יש לומר, שכל שטענה מאיס עלי אין הבעל חייב לפדותה, וא”כ דין הפירות הוא מחודש. וא”א להעמיד על החזקה הקודמת. אך אין זה מסתבר, דמדוע נאמר שהופקע קנין הפירות הקודם וחדשו כאן דין חדש של פירות, והרי יותר מסתבר לומר שבטענת מאיס עלי לא הפקיעו את דין הפירות, ונשאר הדין הקודם והזכות הקודמת קיימת.

לכן מכל הנ”ל נ”ל, דכל שיש ספק ומחלוקת אם לבעל יש עדיין זכות פירות, אוקמיה אחזקתיה והבעל יש לו זכות הפירות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.