זרח ורהפטיג “כפיית גט להלכה ולמעשה” (1977)

זרח ורהפטיג “כפיית גט להלכה ולמעשה” שנתון המשפט העברי 3-4 (1976-1977) 153

 

“כפיית גט להלכה ולמעשה” זרח ורהפטיג

 

א. מבוא

ב. הסכמה, רצון ולחץ

ג. הרתיעה משימוש בלחץ ובכפייה למתן גט

ד. סמכות בית הדין בכפיית הגט

ה. דרכי כפיית הגט

1. לחץ מוסרי

2. לחץ כספי

3. הפרדה זמנית בין בני הזוג

4. לחץ גופני

ו. העילות לכפיית גט

1. כללי – כפייה וחיוב

2. מיון קבוצות העילות

3. העילות – רשימה סגורה?

4. לימוד בהיקש מעילות הגמרא

א) נכפה וחולה

ב) מכה את אשתו

ג) אסיר

ד) מסרב לגור או לעבור למקום המגורים

ה) בריחת הבעל וחשש לעיגון האשה

5. טענת מאיס עלי

א) הדין התלמודי

ב) תקנת הגאונים

ג) התפשטות תקנת הגאונים

6. חוסר סיכוי לשלום בית

7. כפיית הבעל לגירושין בספק קידושין

ז. כפיית גט על האשה

1. עילות הכפייה והקבלתם לעילות לכפיית הבעל

2. כפיית גט או מתן היתר נישואין לבעל

ח. כפיית חליצה

ט. כפיית גט בפסיקת בתי הדין הרבניים

1. כללי

2. שיקולי בתי הדין

3. תדירות השימוש במאסר לצורך כפיית גט

4. כפיית סרבן גט היושב במאסר

י. סיכום

 

א. מבוא

הראשון מבין עשרת הדברים שהם עיקר הגירושין מן התורה הוא, שלא יגרש האיש אלא ברצונו [1] שנאמר [2] “והיה אם לא תמצא חן בעיניו … וכתב לה ספר כריתת ונתן בידה ושלחה מביתו”. אם לא תמצא חן בעיניו, מלמד שאינו מגרש אלא מרצונו.

מדינא דגמרא האשה מתגרשת מדעתה, ונתן בידה בעינן [3]. אלא שהיא יוצאת לרצונה ושלא לרצונה [4], [5]. לפני כאלף שנה התקין והחרים רבינו גרשום מאור הגולה כי גם האשה אינה מתגרשת אלא לרצונה, והתקנה היא “שלא ליתן גט לאשה בעל כרחה, ואין הגט כלום” [6]. חרם דרבינו גרשום בעניין זה הותקן לעולם, אף לאותן דעות שהתקנות האחרות של הרגמ”ה בדיני אישות הותקנו רק עד סוף האלף החמישי [7]. והרא”ש סיכם כי הרגמ”ה תיקן “להשוות כח האשה לכח האיש; כמו שהאיש אינו מוציא אלא לרצונו, כך האשה אינה מתגרשת אלא לרצונה” [8]. הסכמת הצדדים הלא, איפוא, יסודו של הגט בהלכה. אולם נשאלת השאלה הניתן להשיג הסכמה זו גם בלחץ מוסרי, כספי ואף בכפייה גופנית, אם זה נעשה על פי פסק דין של בית דין מוסמך ותוך שימוש באותו סוג לחץ שנפסק והותר על ידי אותו בית דין. במחקר זה נדון בשאלה זו ובפירוט דרכי הלחץ המותרות על פי הדין, והעילות לכפיית הגט ובסיום נסקור וננתח את פסיקת בתי הדין הרבניים בישראל בסוגייתנו.

 

ב. הסכמה, רצון ולחץ

לחץ כדי להשיג רצון, ובמלים אחרות הסכמח מרצון, נראה, לכאורה, כתרתי דסתרי. אולם ההנחה היא כי בדרך כלל אין לבודד את הבעת הרצון מכל לחץ שהוא. הסכמתו של אדם היא לעתים קרובות תוצאה, מסקנה, סיכום של השפעות, שידולים, מסיבות ולחצים. צמצום יתר של קבילותה של ההסכמה, גמירות דעתו של אדם כניתנה מרצון, היה מערער כל משא ומתן שבין בני אדם, לא שבקת חיי לכל נפש. ואילו הרחבה יתרה של קבילותה של ההסכמה שניתנה תחת כל השפעה שהיא ללא הבחנה, היה מביא לידי ביטולו של רצון ביחסי אנוש והיה הופכם למצב כפוי עליהם, לכל דאלים גבר. יש על כן לשמור על איזון רצוי בין הסכמה, שהיא רצון מופשט וסובייקטיבי, לבין לחץ, מסיבות, והתנהגות סבירה של הבריות הניתנת להתפרש כהסכמה באופן אובייקטיבי.

מכאן ההלכה של רב הונא “תליוהו וזבין – זביניה זביני. מאי טעמא? כל דמזבין איניש אי לאו דאניס (ודחוק במעות – רשב”ם, שם) לא הוה מזבין, ואפילו הכי זביניה זביני” [9]. ובלשון הרמב”ם, “שמפני אונסו גמר ומקנה” [10]. תחילתו באונס וסופו ברצון. אף בקרבנות נדר ונדבה, אף שהפסוק אומר “יקריב אותו לרצונו” [11], נפסק כי “כופין אותו עד שיאמר ‘רוצה אני’ [12], כאשר הנימוק לכך הוא: “דאנן סהדי דניחא ליה בכפרה” [13]. הכפייה מביאה אותו לרצון לקיים המחוייב [14].

גם בגירושין אין הלחץ פוסל את ההסכמה, שכן אם הלחץ בא על פי פסק דין של בית דין מוסמך, הרי בן-הזוג חייב ליתן את הסכמתו, כי מצווה היא לקיים את הפסק-דין, “דמצווה לשמוע דברי חכמים” [15], ולכן הלחץ בא לרכך ולהפיג את ההתנגדות הבלתי לגיטימית של בן-הזוג לקיומה של המצווה. וכופין אותו עד שיאמר רוצה אני [16], וכהסברו של הרמב”ם [17]:

“שאין אומרים אנוס, אלא למי שנלחץ ונצרך לעשות דבר שאינו מחוייב בו מן התורה … אבל מי שתקפו יצרו לבטל מצוה… והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו … אין זה אנוס … לפיכך זה שאינו רוצה לגרש, מאחר שהוא רוצה להיות מישראל … ויצרו הוא שתקפו, וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואומר: ‘רוצה אני’, כבר גרש לרצונו.”

הסבר מעין זה, תוך כדי הדגשת העניין שיש לבעל בהבעת רצונו מתוך הלחץ, אנו מוצאים בתוספות. הר”י בעל התוספות מסביר [18] “דכל דבר שהוא מחוייב לעשות, הוי כמו מכר. והכא הרי הוא מחוייב להביא קרבן, ולקמן נמי מחוייב הוא לגרש את אשתו, דמיירי בהנהו שכופין אותן להוציא” – ובמכר הרי תליוהו וזבין זביניה זביני – “אבל שלא כדין, הוה כמו תליוהו ויהיב, דלא הוי מתנה”. במכר, בקרבנות ובגט – המוכר, המקריב והמגרש מקבלים תמורה, דהיינו המקח, מילוי הנדר והכפרה, קיום הפס”ד על הגט ופטור מחובותיו לבן-זוגו, ועל כן הלחץ, או האונס משמש רק גורם לעוררם לקיים את החובה המוטלת עליהם. והכניעה ללחץ הופכת, איפוא, לרצון. מה שאין כן במתנה, בה בשל חוסר התמורה, אם ניתנה המתנה בכפייה – אין היא תקפה כי ברור שהנותן לא רצה כלל לתיתה.

הסבריהם של הרמב”ם והתוספות לא פיזרו את החשש והספקות שעוררה הסתירה הרעיונית שבין כפייה ומרצון. ראוי להציג עמדה של שני חכמי הלכה נוספים בסוגייה זו.

המהרי”ק [19] נִיסה לסלול נתיב חדש להבנת העניין: הרפיית הכפייה מאת המגרש כדי שיתן את הגט, יש בה משום ביטול האונס הראשון ואין לחשוש שעכשיו יעשה מפחד אונס ראשון, אלא מניחין כי אף שמתחילה בא עליו מצד אונס, עתה ימלך ולא יעשה עוד באונס. בשאלה שהובאה לפניו תחילה נאסר הבעל כדי שיגרש ולבסוף שוחרר ממאסרו וגרש בגט בביטול מודעות. המהרי”ק ניסה תחילה לומר כי אולי אין בכך משום אונס, כי הרי שוחרר לקראת מתן הגט. ברם, לבסוף דחה המהרי”ק הסבר זה. כי היכי שהאנס מאנס לעשות דבר אחד ושוב מתירו מאותו אונס, ולמחר מבקש ממנו לעשות אותו מעשח עצמו אשר עליו אנס אותו בתחילה, עדיין באונס הוא עושה, כיון שבידי האנס לחזור ולאנוס אותו כבתחילה.

ואילו הרדב”ז [20] העלה הנחה אחרת והיא, כי הכלל של כופין עד שיאמר ‘רוצה אני’, נובע מכוח סמכותו של ביה”ד להפקיע הקידושין, “דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש”, ועל כן “בעל פוליפוס וחבריו, ירדו חכמים לסוף דעתן של הנשים ואינן יכולות לסבול, לפיכך הפקיעו חכמים קידושיה ע”י גט זה” [21]. יסוד דעתו של הרדב”ז הם בדברי הרא”ש [22], כי הגאונים בתקנתם לכוף על הבעל להוציא אשתו המורדת בו בטענת ‘מאיס עלי’, “סמכו על זה שכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש, והסכימה דעתם להפקיע הקידושין כשתמרוד האשה על בעלה”. לפי הסברו של הרדב”ז, איפוא, כל עניין של כפייה בגט הוא מטעם הפקעת חקידושין על ידי בית דין מוסמך. ברם, דעתו של הרדב”ז לא נתקבלה, כנראה, להלכה, אף שיש מקום, אם הדבר נחוץ וגדול, לצרף סברת ‘אפקעינהו’ [23].

פוסקים ומשיבים מסתמכים על הסבריהם-נמוקיהם של הרמב”ם והתוספות, פרט לעניין כפיית מומר ליתן גט לאשתו מישראל [24]. לעניין מומר, או מוחלף (בדתו), לא הסתפקו בהסברו של הרמב”ם. והמהריט”ץ בתשובותיו [25] העלה שאין כופין מוחלף ליתן גט, אף אם הוא נמנה על אלה שכופין מן הדין להוציא [26]. ונימוקו: אם הבעל יהודי יש לומר כי רוצה הוא לעשות ולקיים מצות דברי חכמים, אלא שבשל יצרו אין הוא רוצה ליתן הגט, ובאה הכפייה כדי להתיש את היצר ולהביאו להביע רצונו המקורי, הכן, ולקיים הצו של בית הדין וליתן הגט; אבל במוחלף (מומר) לדת אחרת הרי אינו רוצה לעשות מצוה, וגם אחרי שהוכה וגירש, “נפשו לא ינוח ויקצוף על המביאים אותו לעשות דבר זה. וא”כ אונס גמור הוא”. ומכאן שבכפיית מומר לגרש אשתו בישראל, אנו נזקקים לדעת המהרי”ק [27] לסמכות של אפקעינהו רבנן לקידושין על ידי גט בכפייה, משום תקנת עגונות.

 

ג. הרתיעה משימוש בלחץ ובכפייה למתן גט

הבעייה של היחס שבין הלחץ והרצון עוברת כחוט השני במקורות ההלכה העשירים מאד בעניין כפייה בגט. יש מרחיבים ויש מצמצמים, ובעניין זה התגבשו אסכולות שונות בתקופות שונות, והדבר תלוי הרבה במידת הלחץ ובסמכותו של ביה”ד.

מדין המשנה [28] “גט מעושה: בישראל – כשר, ובעובדי כוכבים – פסול”. מידת הלחץ, דרכי הלחץ קובעים. אולם גם בגט מעושה בישראל “כדין – כשר, שלא כדין – פסול” [29]. סמכותו של ביה”ד קובעת.

אחר מגדולי המשיבים בדורות האחרונים, החת”ם סופר [30], נוטה לצמצם את הכלל של הרמב”ם [31] – כי הלחץ או הכפייה עפ”י ביה”ד מביאים את הבן-זוג להביע רצונו הכן לקיים מצות דברי חכמים – רק לאותם מקרים בהם ברור שהכפייה או העישוי נעשו כדין “כשברור גם להמגרש שהעישוי כדין אליבא דכו”ע”. אבל במקרים בהם יש מחלוקת הפוסקים “ואין אתנו יודע להכריע”, יש ערעור בהבעת רצונו של המעושה, כי “יאמר נא המגרש: ‘מאן לימא לן שמצוה לשמוע דברי הרא”ש, דלמא מצוה לשמוע, דברי המרדכי?’ ואם גם מ”ש [= מה שאמר] ‘רוצה אני’ היה בהכרח ולא ענה מלבו”.

אולם דעתו זו של החת”ם סופר לא התקבלה על דעת האחרונים, ורבו גם רבו פסקי הדין לכפיית גט, אף לפי עילות שנויות במחלוקת. לדוגמא, נביא דבריהם של שניים מגדולי הדור האחרון ופסק דין של בית הדין הרבני הגדול.

הרב הראשי לישראל הרי”א הרצוג ז”ל [32], בהסתמכו על הרב ר’ יצחק אלחנן [33], לא חשש לדעתו זו של החתם סופר, והעלה “שאפשר שהבעל אעפ”י שידע שיש פוסקים שלא לכוף, כיון שהבי”ד פסקו לכוף, נתרצה משום מצוה לשמוע דברי החכמים שבדורו”. והחזון איש [34] אומר: “והנה הוראת החתם סופר אי אפשר לקיימה, אלא לסמוך על הפוסקים דבמאיס עלי – כופין. וכבר כתב הרא”ש בתשובה דאלו שהורו כן, מה שעשו כבר עשוי”.

בית הדין הרבני הגדול מסיק, כי במקום שלפי כללי ההלכה המסורה בידינו הדין הוא שכופין, למשל במקום דפליגי יחיד ורבים ולפי דעת הרבים כופין, בזה ודאי מן הדין יש לצוות לכפות לבעל לתת גט, והגט יהיה כשר. וביה”ד מסביר [35]: “ואטו דיני כפייה עדיפא מדיני גיטין, אשר רבו החולקים בכמה וכמה הלכות הנוגעות לשורשו וכשרותו של הגט, הללו פוסלים והללו מכשירים, ואם לפי הלכה הדין הוא כהמתירין … – מתירין אותה להינשא, אף שזה נוגע לעניין אשת איש החמורה”.

ברם, מגמה זו אינה היחידה. מאידך גיסא, מצינו בספרות ההלכתית לא אחת רתיעה משימוש באמצעים של כפייה כדין למתן גט, במיוחד בעניינים בהם איכא פלוגתא דרבוותא, ורתיעה זו הביאה להחמרה שלא לכוף [36], או לחיפושם של דרכים אחרות להשפיע על מתן הגט. נעיין בכמה דוגמאות המובאות בספרות הפוסקים ובשאלות והתשובות.

הרמ”א בעוסקו בדין המכה אשתו קובע: “דמ”מ טוב לא לכופו, אלא להחרימו, או לתפסו בידי עכו”ם, או בשוטים שלא להכותה, או שיוציא ויתן גט” [37]. בספר בנימין זאב [38] מביא תשובתו של רבינו שמחה, כי במכה אשתו, באין תקנה אחרת, כופין אותו לגרש ואפילו על ידי גויים, אולם הוא נרתע מדרך זו, באומרו: “משום איסורא דאשת איש אין להקל”. הפתרון המוצע על ידו הוא כי בית הדין שבאותו קהל יכריזו נידוי על המכה אשתו אם לא ישוב, או לומר לו “שמותר לקרותו עבריין”. בעל התמת ישרים נשאל ביחס אשה ששהתה עשר שנים ולא ילדה ונשא אשה אחרת עליה, והראשונה תבעה גט וכתובה. בפתח תשובתו אומר המשיב כי [39] “לעניין גט לא אטפל, כי ודאי לא נכוף, ואף אפי’ שימצאו קצת דברים המוכיחים בדברי הפוסקים ובעהת”ו (= ובעלי התוספות) שמתוכם ילמדו לכוף, לא אכנס בין ההרים”. המהרי”ט [40] אומר כי “להיות הכפייה דבר חמור מאד, וראוי לכל אדם לברוח ממנה כברוח מן הנחש”, והרמ”א, בדונו במחלוקת שבין הרמב”ם ורבינו תם בדין אשה הבאה בטענת מאיס עלי, אי כופין אותו להוציאה, מסיק [41]: “כיון שר”ת והאחרונים נחלקו, מי יכניס ראשו בין ההרים ולא ירצצו את מוחו?!

 

ד. סמכות בית הדין בכפיית הגט

כפיית גט הוא מהדברים המסורים לשיקול דעתו של ביה”ד, ועליו להכריע אם להשתמש בדרך זו, או להסתפק בדרכי עקיפין במאמץ להסדיר היחסים שבין בעל ואשתו כדי למנוע סבל ואסונות. בספרות ההלכתית מצאנו כי רעיון זה בוטא ע”י חכמי הלכה רבים: “סברות דקות יש בתורת העישוי … אבל כלל הדבר … שכל דבר שדייני ישראל דנין לכוף ליתן גט או ליתן חליצה, ועישוהו גויים ואמרו לו: ‘עשה מה שישראל אומר לך’, ומתרצה ואומר: ‘רוצה אני’ – גיטו וחליצתו כשירים” [42]. “יעשו בי”ד כפי ראות עינם” [43]. “הנה תראה משם שבסוף דבריו מסר הדבר לב”ד” [44]. “דבר זה ניתן לשיעורים ויש לשקול את העניין לפי מסיבותיו” [45].

יש להבחין בין בתי הדין שבחו”ל ובין המצב שנוצר במדינת ישראל.

בחו”ל נמנעו מלהשתמש באמצעי כפייה גופניים למתן גט, בין היתר, גם מפני אי-יעילותם. הרב אליה חזן [46] שכיהן כרב באפריקה הצפונית לפני למעלה ממאה שנה מחפש דרך להתיר נישואין ע”י הסכמה להפקיר כסף הקידושין “היכא דאי אפשר לכופו ולתת גט”, כי “במדינות האלה מלבד שאין אונס לקיים דברי חכמים ואיש הישר בעיניו יעשה, עוד זאת כי הממשלה לא תניח לתת גט”. הרב ארי’ לייבוש באלוחובר [47] קובע כי “(ו)לכוף ע”י בי”ד עד שתאמר רוצה אני, בודאי אי אפשר בזמן הזה, שאין ידינו תקיפה ואין כח בי”ד יפה לכפות ע”ז”. ובדורנו אנו נשאל הרב משה פיינשטיין [48] בארה”ב ביחס לאיש שחלה זמן רב ונעשה עקב מחלתו מאוס ומסריח, והאשה אומרת שאינה יכולה לחיות עימו יותר ודורשת גט. המשיב דוחה דרישת הכפייה ומציין, בין היתר, כי “בכלל ליכא מציאות לדינא לכפות בזמן הזה”, כי הרי אין סמכות כפייה לבתי הדין.

המצב שונה לחלוטין במדינת ישראל. בתי הדין הרבניים שבארץ ישראל כיום הם בתי דין קבועים [49], בעלי סמכות ייחודית בעניין נשואין וגירושין של יהודים [50]. אין בית הדין יכול להימנע ממתן פסק דין, תוך נימוק שאין הוא רוצה להכניס ראשו בין ההרים; עליו מוטל לדון, להכריע ולפסוק [51]. וכבר הבחין הרב ר’ חיים מוולוזין בצורה ברורה ביותר בהבדל שבין הגישה העיונית לבין הצורך המעשי, בדונו בעניין היתר עגונה. וכך הוא משיב למשיג עליו [52]: “כת”ר נוטה אל החומרא, מחמת שאין הדבר מוטל עליו. ואף אני כמוהו לא פניתי אל צדדי ההיתרים העולים מתוך העיון טרם הועלה עלי עול ההוראה וכו’ והעלו על צוארי עול ההוראה וכו’ וחשבתי עם קוני וראיתי חובה לעצמי להתחזק בכל כחי לשקד על תקנת עגונות”. ביצוע פסק הדין נעשה בידי יהודים בהתאם לצו ביה”ד הרבני. דרך הכפייה היא במאסר עד שיציית לצו ביה”ד. הדרך לכוף במאסר היא על ידי בקשה לבית המשפט המחוזי המוסמך לדון בנושא, לאור צו ביה”ד הרבני [53].

נוצרו, איפוא, כיום במדינת ישראל ובבתי הדין הרבניים תנאים חדשים ומסיבות חדשות להפעלת הדין של “יוציא ויתן כתובה”, או “כופין אותו להוציאה”, שבהכרח יהיה להם הד בפסקי הדין של בתי הדין הרבניים בענייני “גט המעושה בישראל כדין”. לניתוח הפסיקה הרבנית נקדיש את הפרק התשיעי של מאמרנו.

 

ה. דרכי כפיית הגט

רבים הם האמצעים הכשרים לעישוי הגט. אולם שלושה הם אמצעי הלחץ העיקריים הלגיטימיים העומדים כיום לרשות בית הדין להשגת הסכמתו של הבעל למתן הגט, או הסכמתה של האשה לקבלת הגט, והם: לחץ מוסרי, לחץ כספי (כפייה מתוך ברירה) אשר לפעמים משולב עם צו פירוד בין בני הזוג, וכפייה על ידי מאסר עד שיציית לצו בית הדין.

 

1. לחץ מוסרי

לחץ מוסרי הוא כפייה בדברים [54], במילי, שמותר לקרותו עבריינא [55], ובית הדין מודיע לו שמצוה לגרשה, ונותנים לו עצה שיגרשנה, ואם לא יגרשנה, האי מאי דאמרינן, האי מאן דעבר אדרבנן מצוה למקרייה עבריינא [56], [57], אף יש ומשתמשים בגזירה שלא לישא וליתן עמו עד שיתן גט [58], ונעשו גם נסיונות לנדות את הבעל עד שיתן גט [59].

רבינו תם בתשובה מפליג באמצעי לחץ מוסרי על המסרב למצות חכמים לתת גט לאשתו, וציווה לנדותו “שלא יהיו רשאין לדבר עמו ולישא וליתן עמו ולהרויחו ולהאכילו וללוותו ולהשקותו ולבקרו בחלותו. ועוד יוסיפו חומרות כרצונם על כל אדם אם לא יגרש …, שבזה אין כפייה עליו” [60].

לחץ מוסרי, כאמצעי משפטי, אנו מוצאים בחיוב מזונות לילדיו בגיל שמעל לשש, כשאינו אמיד, שאם לא רצה לזונם כי אז גוערין בו ומכלימין אותו ופוצרין בו, ואם לא רצה – מכריזין עליו בדיבור ואומרים: “פלוני אכזרי הוא ואינו רוצה לזון בניו והרי הוא פחות מעוף טמא שהוא זן אפרוחין” [61], [62].

ביטוי ללחץ המוסרי בדורנו ניתן בנוסח פסק הדין “הבעל חייב לגרש את אשתו”, ולכן אין בית הדין משתמש בלשון זו אלא באותם מקרים שמנו חכמים שכופין אותם להוציא, כדי שלא יהא חשש לגט ‘מוטעה’, לחשוב כי מוכרח הוא ליתן ג”פ לאשתו; ואילו במקרים אחרים כותבים [63] “שהבי”ד מייעצים לבעל לגרש את אשתו”, או, “שהבי”ד מוצאים לנכון שהבעל יגרש את אשתו”.

בפסקי הדין של בתי הדין הרבניים האזוריים בישראל אנו מוצאים, בין היתר, נוסחאות אלה: על הנתבע לגרש את אשתו [64]; על הנתבע לפטור את אשתו התובעת בג’פ כדמו”י [65]; על הבעל לפטור את אשתו בגט פטורין כדת משה וישראל [66]; האשה חייבת לקבל גט פיטורין מבעלה [67]; על הבעל לתת גט פיטורין לאשתו [68]; האשה חייבת לקבל גט, ובאם האשה לא תיאות לקבל גט, יחליט ביה”ד על מתן היתר נשואין לבעל [69] (דהיינו, הלחץ המוסרי במקרה זה מלווה איום בתחליף של כפיית הגט): חייב הבעל לתת גט לאשתו [70]; נכון ורצוי שהצדדים יפרדו בגט פטורין [71]; על האשה לקבל גט [72]; יש לחייב את הבעל לתת לה גט ועל בית הדין לומר לו: אם אתה לא מגרשה – אתה עובר על דברי חכמים [73]; על הצדדים להתגרש [74]; הבעל חייב לגרש את אשתו [75]; על הבעל לתת ג”פ לאשתו [76]; הבעל חייב לתת לאשתו ג’פ כד”ת [77]; הבעל חייב לגרש את אשתו כדמו”י, אולם דוחים עתירת האשה לכוף את הבעל במתן גט [78].

לחץ מוסרי ליתן גט זוהי דרגה נמוכה בכפייה בגט, ומשתמשים בו באותם מקרים שאין כופין מדינא דגמרא [79], או במקרים שהם על חגבול כדי להינצל מחשש של גט מעושה [80], או כנסיון. אבל אם הלחץ לא מועיל, כי “בדברים לא יוסר עבד” [81], מגבירים את מידת הלחץ.

 

2. לחץ כספי

מקורו של אמצעי זה הוא במשנה ובגמרא [82] בדיני מורד ומורדת, שבעניינם הדין הוא כי מוסיפין לכתובה או פוחתים מהכתובה. לחץ כספי מילא בעבר והוא ממלא עד היום תפקיד חשוב בהסדר היחסים שבין איש לאשתו ובהתרת הנישואין על ידי גירושין, כשאין סכויים לשלום בית. הלחץ הכספי בא לידי ביטוי בעיקר בחיוב במזונות ראויים, ואף גבוהים מהנורמה הרגילה. בלחץ כספי השתמשו פוסקים ומשתמשים דיינים הן במקרים בהם אין מקום לכפות על הבעל מתן גט מהדין, ומכל שכן במקרים בהם כופין עליו מהדין לתת גט, כי אם מותר לכופו בשוטים, על אחת כמה וכמה שמותר לכופו בממון. וכה מסיק הבית מאיר [83]: “לכן המוטב לעניות דעתי שלא לכפותו על הגט. כי אם על חיוב מזונות ופרנסה או לתשלומין הנדוניא והכתובה, עד שמכח זה בעל כרחו ירצה עצמו לגט ע”י פשרה קצת, ובזה אין שום חשש”. לחץ זה הינו ‘כפייה בדרך ברירה’: בית הדין מחייב את הנתבע במזונות לטובת אשתו, אף אם היא גרה בנפרד, כשהדין נותן שהוא מחויב לגרשה, והברירה בידו ליתן גט ולהיפטר מהמזונות [84].

הבעייה אם ‘אונס ממון’ הוי אונס ופוסל את הגט, כשלא היה מקום לכפות מתן הגט, נידונה בתשובות רבות, ושנוייה במחלוקת. הנטייה היא שכיוון והמזונות הם חיוב המוטל על הבעל בלאו הכי, אין כאן משום אונס הפוסל את הגט [85]. ומצינו בספרות ההלכה מספר דוגמאות: אשה שתפסה שטרי חובות מבעלה ולא החזירתם עד שנתן לה גט; רבינו ירוחם פוסק כי הגט – גט [86], רבנו פרץ פסק כי ערבון להבטחת מתן הגט, אינו פוסל את הגט ואין זה דומה לאונס [87]. הריב”ש [88] מעלה כי במקרה בו היו נושין בבעל ממון והוא חיה תפוס בבית הסוהר בעד החוב ההוא, ואמרו לו קרובי אשתו: ‘אם תגרש אשתך – נפרע אנחנו בעדך החוב ההוא ותצא ממאסרך’, והוא נתרצה בזה וגרש מרצונו, ואומר הריב”ש: “הייאמר אדם שזה יהיה גט מעושה, מפני שעשה זה כדי לצאת מבית הסוהר? לא! שהרי לא היה תפוס כדי שיגרש אלא בעד חובו, והגט אינו מעושה אלא מרוצה” [89]. והר”י אדרבי [90] הסיק דבאונס ממון שפיר זוזי אנסוהו וגמר והתרצה, ואין כאן אונס כלל, שהרי לא הכריחוהו לגרש, אלא שיעשה מה שירצה: או שישלם, או שיפטור.

אולם מה שפשיטא ליח לרבינו ירוחם, לריב”ש לרדב”ז ולר”י אדרבי, מספקא ליה לרשב”א [91] ולרשב”ץ [92]. ואילו הריטב”א [93] והמאירי רואים באונס ממון, אונס גמור הפוסל את הגט. לפי הגדרתו של המאירי [94] “כל אונס במשמע, אפילו אונס ממון, כגון: שהיו כובשין את ממונו עד שיגרש, או הטילו עליו קנס ע”י גויים… ואף בשהיו מבהילין ומפחידין אותו בכך – אונס גמור הוא”.

לגישה זו מצאנו גם תימוכין בפסיקה הרבנית. כאשר לא היה מקום לכוף על הבעל גירושין, פסק ביה”ד הרבני הגדול [95] לאשה דמי מזונות סבירים ולא פסק דמי המזונות המופרזים, “שלא נערכו לפי שיעור דמי הכלכלה” שהתחייב הבעל לשלם לאשה למזונותיה ומזונות הילדים אם יתחרט מלתת גט בהתאם להסכם לגירושין שנעשה ביניהם, וכל זאת מחשש שהגט יהא מעושה, שהרי ינתן על ידי הבעל כדי להיפטר מקנס שקיבל עליו. אולם כשהכפייה היא על ממון שהוא חייב בדין, והוא מגרש להיפטר מהחיוב הזה, אין בכך משום עישוי [96]. מכאן שבחיוב הבעל במזונות, המוטלים עליו בלאו הכי, אין חשש כלל וכלל שהגט יפסל [97].

בקרב גדולי דורנו מצינו גישות עם גוונים שונים, אך בעיקרו של דבר מכשירים הם שימוש חיוב במזונות גבוהים או קנס ואין רואים בהם עילה לפסילת הגט. הרב הראשי לישראל, הריא”ה הרצוג ז”ל, לאחר מו”מ ארוך בנידון מסיק להלכה [98] “שע”כ אין כל הטלת סכום כסף אונס גמור, ובכגון זה אין אנו אומרים דין פרוטה כדין מאה. ואין גט מעושה אלא כשמטילין עליו דבר שאין בכחו לסבול, או שקשה לו יותר מדי לטבול, כגון יסורי הגוף, או סכום עצום המהרס אותו, אבל לא סכום שאינו פוגע בו במדה חמורה”. יתר על כן, הרב הרצוג מעלה להלכה [99], כי גם במקרה ולא מגיעים מזונות לאשה שבגדה בבעלה ובשל כך אסורה עליו, כופין אותו לגרשה על ידי הטלת מזונות עליו בסכום המתקבל על הדעת. ואף כי לכאורה מוזר הדבר להטיל מזונות על בעל המסרב ליתן גט לאשה שנאסרה עליו בפשיעתה היא, כשהוא נקי לגמרי, וכהא דיבמות [100] השתא בעמוד והוצא קאי, מזונות אית לה, ואיך יהא חוטא נשכר, “אבל אדרבה, כיון שזהו אמצעי של כפייה, ולכמה פוסקים יש לכופו ליתן גט, ועוד שזהו משום מניעת תקלה, אין הדבר מוזר, וגם מובן בסברה שאין לו הרשות לעגנה לעולם, ואעפ”י שחטאה, ישנה בתשובה … והרי הוא מעכבה מלהנשא ועושה שתהא אגידה ביה, מפני שהוא רוצה ליסרה על פשעה … אבל באופן שיביאנה לידי עבירות ויגרום להחטיא אחרים”.

החזון איש [101] מסיק כי בקנס שהוא חייב מהדין, אינו אונס, ובכל אופן בדיעבד אין זה גט מעושה. הרב עובדיה הדייה ז”ל, חבר ביה”ד הרבני הגדול, העלה כי במקרה שהבעל חייב לתת גט מן הדין והוא מסרב, כי אז כופין אותו לתת גט ע”י הגדלת המזונות [102]. הרב הראשי לישראל, הרב שלמה גורן, בפסק דין שניתן ביום ד ניסן ה’תשל”ה דחה טענתו של ב”כ הבעל, כי “כל גט שינתן לאחר ולאור האיום בחיובים הריהו גט מעושה, וכל מזונות הרי הם כמזונות הפחדה שלא עפ”י דין” [103], הרב גורן ראה בכך טענה שאין בה ממש, שכבר כתב הרשב”ץ בתשובתו [104] שאם כפו אותו בדברים שהדין נותן לכופו, כגון: פריעת כתובתה דפריעת בעל חוב מצווה, ומכין אותו עד שתצא נפשו, ולהצילו מאותו עישוי נותן גט, לא הוויה גט מעושה. הוא הדין כשמחייבים אותו במזונות שחייב בהן עפ”י דין אין בזה משום גט מעושה.

מכל מקום, אליבא דרוב רובן של השיטות שראינו הטלת מזונות מוגדלים, אם כי לא מוגזמים, אינו פוסל את הגט ואם ביה”ד מוצא שיש מקום לפסוק עליו כפייה למתן גט, יכולה הייתה דרך זו לשמש אמצעי חשוב, יעיל וחוקי להביא לידי מתן הגט [105].

אך בית המשפט העליון פסק כי אין לביה'”ד הרבני הסמכות להטיל ‘מזונות הפחדה’, אף במקרים שיש בהם משום עילה לכפיית גט, כי סעיף 6 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נשואין וגירושין), ה’תשי”ג-1953, קבע דרכי הכפייה למתן גט ולקבלתו, ומסעיף זה משמע כי אין להניח את כפיית הגט בידי בתי הדין הרבניים בלבד [106].

הגבלה זו אינה נראית לי. סעיף 6 של חוק שיפוט בתי דין רבניים קובע אמצעי נוסף. של כפייה והוא מאסר לזמן בלתי מוגבל, עד שהסרבן ימלא את הצו שניתן ע”י ביה”ד הרבני. מחמת חומרתו של אמצעי זה – שלילת חירותו של המסרב – הוסיף המחוקק הגבלה לשימושו של ביה”ד בדרך כפייה זו, והיא: התנייתו בפניה של היועץ המשפטי והחלטתו של בית המשפט המחוזי על ביצועו של הצו של ביה”ד הרבני על מאסר. מה שאין כן הדבר לגבי ‘כפייה מתוך ברירה’, ע”י הטלת מזונות, שאף אם יוטלו בגובה מוגדל, ‘מזונות הפחדה’, הם יכולים להביא רק לידי מאסר בעד אי תשלום חוב, שהוא בהיקפו ובחומרתו הרבה יותר מצומצם [107].

מזונות, ואף מזונות הפחדה, הם מענייני נשואין, הנמצאים בסמכותם של בתי הדין הרבניים. סעיף 6 של חוק שיפוט בתי דין רבניים לא הפקיע סמכות זו, וסימוכין לכך ניתן למצוא בפסק דינו של בית חמשפט העליון בעניין היתר נשואין [108]. בפסק דין זה. ביטל ביהמ”ש העליון את ההלכה שנקבעה על ידו ברוב דעות בעניין שטרייט [109], כי מתן היתר הנשואין ע”י הרבנים הראשיים על פי סעיף 5 של החוק לתיקון דיני העונשין (ריבוי נשואין), ה’תשי”ט-1959, מוגבל לשני המקרים המנויים בסעיף 1(6) (מחלת נפש של הבן זוג) וסעיף 2(6) (כשבן הזוג נעדר לפחות שבע שנים) של החוק הנ”ל בלבד. בפסק הדין האחרון קבע ביהמ”ש העליון כי הרבנים הראשיים יכולים לתת לאיש היתר לנשואי אשה על אשתו במקרה שבו אולי אפשר היה לפסוק כפייה על האשה לקבל גט. ביהמ”ש העליון (בדברי השופט ד”ר ב’ הלוי) קבע כי “המחוקק העמיד לרשות הציבור (היועץ המשפטי לממשלה) תרופה מסוימת, והיא תרופה קשה, לשם ביצוע צווי בתי-דין רבניים לכפיית גטין; אך הוא לא גזר בזה על תרופות אחרות, פחות חמורות, המצויות באמתחתו של בית הדין הרבני, אחת מהן, שכוחה יפה רק כלפי אשה, היא ‘היתר ק’ רבנים’ … אין זה אמצעי כפייה ממש, שכן הברירה בידי האשה לקבל את גטה … או לעמוד בסירובה ולהישאר נשואה לאיש שניתן לו היתר לשאת אשה אחרת על פניה” [110], ומה לי ‘מזונות הפחדה’ ומה לי היתר נשואין.

הזיקה שבין החיוב במזונות ובין מילוי החובות הנובעים מקשר הנישואין היא ברורה והכרחית. סירובו או הימנעותו של הבעל מקיום החובה שנפסקה ע”י ביה”ד לשחרר את אשתו מקשר הנשואין ע”י גט פטורין, מטילה עליו אחריות יתרה על עיגונה, ומכאן הצורך בהסקת המסקנות להחמרת מילוי החובות הכספיות של הבעל כלפי אשתו. קיים יחס ישיר בין החיוב במזונות וגובה המזונות ובין קיום החיוב למתן גט כפי שנפסק ע”י ביה”ד. השופט חיים כהן הגדיר באופן ברור ביותר את היחס הזה באמרו: “בית הדין הרבני בוודאי יביא בחשבון המזונות את סירובו של המשיב לעשות כעצת בית הדין ואת עקשותו לעגן את המערערת ויהי מה. מבחינה עניינית זו – אם לא מן הבחינה הפורמלית – ‘כרוכה’ תביעת המזונות בתביעת הגירושין” [111].

באנגליה ניתן לאחרונה בעניין של התרת נשואין בין בני זוג יהודיים פסק דין [112] בו חויב הבעל בין היתר ב’פצויי עונשין’ בסך של חמשת אלפים ליש”ט, שיבוטלו אם יחן הבעל הגט לפי דין תורה תוך שלושה חדשים כפי שנקבע על ידי השופט. הנימוק לפיצויים גבוהים אלה היה כי אי מתן הגט על ידי הבעל מהווה בדיני ישראל עיכובה של האשה להינשא בשנית כשתרצה זאת.

הכפייה בדרך ברירה נעשית בכמה פנים: פסיקת דמי מזונות מוגדלים, כשהבעל מסרב לציית לפסק הדין המחייב אותו לתת גט פטורין לאשתו [113]; אי פסיקת דמי מזונות אף שהבעל מונע ממנה שאר כסות ועונה, וזאת כאשר האשה היא המעכבת [114]; ביה”ד פוסק כי על הבעל לשלם מיד הכתובה כשיטת המרדכי [115], דאף היכא דאין כופין לגרש, מ”מ כל שעליו לגרשה לפי הדין, כופין אותו לתת לה מיד כתובתה נדוניתה. ראוי להדגיש כי בית הדין משתמש באמצעי של מזונות מופרזים רק באותם מקרים שלפי הדין יש לכוף את הבעל להוציאה בגט. במקרים אלה, כדי להימנע משימוש באמצעי כפייה גופניים, או בחיוב במאסר, מופעל על הבעל לחץ כספי, דהיינו המזונות מוגדלים.

 

3. הפרדה [116] זמנית בין בני הזוג

הכפייה בדרך ברירה משולבת לפעמים עם מתן פסק דין לפיו רשאי בן הזוג לחיות בנפרד, בלי הסקת מסקנות והטלת סנקציות הנובעות מדיני מורד או מורדת. ההפרדה של חיי הנשואין על פי פסק דין של בית הדין אין לה בדיני ישראל אותה המשמעות שיש לה בחוקי עמים, שאינם מכירים בכלל בהתרת הנשואין ע”י גרושין, או שמכירים בגירושין בהיקף מצומצם בלבד. בדיני ישראל יש להפרדת הנשואין על פי פסק דין משמעות מוגבלת ביותר, דהיינו פטור מהתוצאות המשפטיות של סירוב לחיות חיי נשואין עם הבן זוג ותו לא [117].

בטוענת מאיס עלי, אף אם יש לה אמתלא [118], מצינו בין הראשונים כי גם אלה שאינם סוברים כרמב”ם ואינם כופים אותו להוציאה, מאפשרים לאשה לחיות בנפרד מבעלה ואין הדבר גורר בעקבותיו הפסד כתובתה [119]: ובלשון המהר”ם מרוטנבורג [120]: “אין אנו חוסמים אותה לפניו לדור עם הנחש בכפיפה. גם אין אנו כופין אותו להוציא כדברי הגאונים ורש”י אחרי שרבינו תם אוסר … אך יתעגנו שניהם עד שיאותו לרחק או לקרב”.

הרשב”ש [121] נשאל על אשה שישבה עם בעלה כמה שנים ועתה מרדה בו וטענה שהיא מואסת אותו ושאינה חפצה בו. ר’ שלמה בן הרשב”ץ פסק שאין כופין אותו להוציאה בטענת מאיס עלי, ודלא כהרמב”ם, ובכל זאת העלה כי אין כופין אותה לחזור אל בעלה, אלא שאין לה עליו מזונות ומעשי ידיה שלה. הרמ”א בהגהותיו [122] מביא להלכה, כי אין כופין אותה שתהיה עמו כשבאה מחמת טענה. ואילו בטוענת שאין לו גבורת אנשים, אפילו במקום שאין כופין אותו, מכל מקום אין כופין אותה להתפייס עמו ואין דנין אותה כדין מורדת, אלא מאריכין הדבר עד שיתפשרו או עד שיהיה עשר שנים ולא תלד [123]. הרב יוסף מטראני [124] דן באשה התובעת גט בטענה שבעלה חולה במחלת חולה נופלין וכי הדבר “נודע לה לאחר הנישואין”. המהרי”ט פוסק דכל היכא דקתני יוציא ויתן כתובה, אף שאין כופין אותו להוציאה שלא יהא גט מעושה שלא כדין, חייב הוא בכתובתה ומזונותיה, גם כשחיה בנפרד ממנו, מדין מעוכבת מחמתו להינשא [125].

בשנת ה’תש”ד אישר ביה”ד הרבני הגדול [126] פסק דין של ביה”ד הרבני האזורי בחיפה, שקיבל תביעת האשה להכיר באופן רשמי בנחיצות פירוד זמני של הזוג ולחייב את הבעל בתשלום מזונותיה ומזונות הילד שישאר עימה כי הצדדים חיו בריב שבע שנים והחיים המשותפים ביניהם נהפכו לחיי סבל ועינויים. בנסיבות אלו קבע בית הדין כי אין האשה חייבת להמשיך בחיים משותפים עם הבעל, כי “אין אדם דר עם נחש בכפיפה” [127]. ביה”ד הרבני האזורי בירושלים [128] בתביעת אשה לכפיית גט על בעלה בטענה שהבעל הוא חולה ומפגר בשכלו ויש לו התקפות שגעון, פסק כי על הבעל לתת גט לאשה, אולם אין לכופו לתת לה את הגט. יחד עם זה חייב בית הדין את הבעל במזונות, אף שהאשה עזבה אותו וחיה בנפרד ממנו, “משום שהיא אגידא גביה ומעוכבת להנשא על ידו … שהוא מחויב במזונותיה כל זמן שהיא מעוכבת להנשא על ידן” [129], ואילו בית הדין הרבני האזורי בתל-אביב-יפו [130], בתביעת אשה לכפות גט על בעלה שנישאה לו כשהייתה קטינה והוא מאוס עליה, פסק לחייב אותו לגרשה, אולם לא פסק לה מזונות, כי אף להרמב”ם דכופין לבעל לתת גט בטענת מאיס עלי, אין לחייבו במזונות כל זמן שלא פטרה בגט, ואין לה דין של מעוכבת על ידו, אלא היא מעוכבת מחמת עצמה, שהרי היא לא רוצה בו. בית הדין הרבני הגדול [131] בדונו בערעור ציין, כי בטענת מאיס עלי באמתלא מבוררת, גם להחולקים על הרמב”ם ולא מחייבין גט, איכא דסברי דיש לחייבו במזונות, אך בנקודה זו נדחה הערעור ובית הדין הרבני הגדול קיבל עמדת ביה”ד האזורי כי אין לחייבו במזונות (מאידך גיסא, נתקבל הערעור בנקודה אחרת וביה”ד הגדול ציוה על כפיית הגט).

אשה הייתה נשואה לאיש בעל מידות רעות המרבה קטטה עם אשתו מחרפה ומגדפה ומקלל יולדיה בפניה ואינו מפרנסה כראוי והיא תובעת גט בטענה מאוס עלי. הבעייה הובאה בפני הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ”ל, ובשתי תשובות ששלח להרב חזקיה שבתי יהושע זצ”ל [132] פסק הרב קוק שאף אם אין לכפות עליו מתן גט, יש להכיר בזכותה של האשה לדור בנפרד – מבלי להטיל עליה דין של מורדת – ולחייב את האיש לשלם לה מזונות ולא להפחית מזכותה לכתובתה [133].

אחד מרבני ישראל, הרב אליעזר וולדנברג, אב בי”ד בירושלים, הציע [134] את הפירוד שבין בני הזוג תוך כדי חיובו של הבעל במזונות כפתרון לבעייה כאובה שנתעוררה בשנים הראשונות לקיום המדינה עם זרם העליה הגדולה מארצות מזרח התיכון, במיוחד מתימן. באותה תקופה נתרבו בבתי הדין תיקים בהם האשה באה בתביעה לגט בטענת מאיס עלי בעקבות ההפרש הגדול שבגילים. הושמעו טענות כגון: אבי השיאני בחו”ל בהיותי קטנה, אני נערה צעירה לימים והבעל מבוגר בהרבה ממני ואיני רוצה בו, איני יכולה לחיות אתו, איני סובלת אותו. האשה מוכנה לוותר על הכתובה ובלבד שיוציאה. והנה כשזו הייתה אשתו חיחידה הרי היה הפתרון יעיל במידה מסוימת, כי אם היא עזבתו והייתה כמעוגנת, גם הוא חי בעיגון, והיה בידי בית הדין אמצעי לחץ עליו לשחררה, על ידי אי מתן היתר לישא אשה אחרת עד שיגרשנה. אולם אם לבעל זה הייתה אשה אחרת נוסף לצעירה זו, וזה היה מצוי מאד (בהרבה מקרים נשא-קנה את האשה הצעירה ברצי כסף מאת אביה, כשהייתה לו מכבר אשה וילדים, לפעמים אף מבוגרים מאשתו השניה), לא היה כל אמצעי בידי ביה”ד להביא את הבעל למתן גט מרצון. מתוך אי רצון, או חוסר יכולת להפעיל אמצעי כפייה נגד הבעל המתאכזר לאשתו הצעירה המואסת בו, הציע הרב וולדנברג בכנס בתי הדין בתל-אביב-יפו ב-יז שבט ה’תשי”ב כי בתי הדין יפסקו במקרים מעין אלה פירוד לזמן “להחליט שאין חיוב על האשה לגור עם בעלה ועל הבעל לתמוך בה בדירה ומזונות כשהיא יושבת בנפרד ממנו, ויתחייב ככה עד אשר ימלך בעצמו בדעתו שאין תכלית להמשיך ככה נחיי סבל בלי שום תועלת ויחליט לגרשה”. יודגש כי הרב וולדנברג סיים דבריו באומרו: “כמובן שהיה ראוי לקבוע בכך הלכה פסוקה ומקובלת בכל בתי הדין בארץ, כדי שלא נהיה בהלכה זאת בבחינה של עשיית אגודות אגודות, וה’ יצילנו משגיאות” [135].

ניתן לסכם, איפוא, ולומר כי צו בית הדין לפיו רשאית האשה לחיות בנפרד מבעלה, תוך כדי חיוב הבעל בתשלום מזונות. מהווה אמצעי לחץ על הבעל לתת גט פיטורין לאשתו.

 

4. לחץ גופני

האמצעי החריף ביותר והיעיל ביותר הוא הלחץ הגופני, “חובטין אותן” [136], ‘כופין אותו … בשוטי” [137], או כל לחץ אחר על גופו של האדם, לרבות הגבלת חופש התנועה שלו על ידי נתינתו במאסר.

דרגות שונות במידת הלחץ הגופני: אנסוהו עכו”ם לגרש שלא כדין – אינו גט, ואפילו ריח הגט אין בו; אנסוהו עכו”ם לתת גט כדין – פסול להתירה לינשא, ופוסל מן הכהונה, משום ריח הגט [138]; גט המעושה על ידי עכו”ם על פי בית דין של ישראל, שחובטים אותו ואומרין לו עשה מה שישראל אומר לך – הגט כשר [139]; גט מעושה בישראל, כדין – כשר [140].

לחץ על ידי מכות נחשב כאמצעי הלחץ החמור ביותר: “מלקות חמור, דאמר רב אילמלא נגדוה לחנניה מישאל ועזריה, פלחו לצלמא” [141], לחץ יותר קל היא הנתינה במאסר בבית סוהר של ישראל. מאסר כאמצעי לחץ לנתינת גט היה נהוג בתקופות שונות. “בית האסורין של ישראל” שהוזכר בגמרא [142], מוגדר על ידי רש”י [143]: “כגון לכופו להוציא אשה פסולה” [144], [145]. הבטחה להתיר אדם ממאסר לנתפש אליו מסיבה אחרת, אם יגרש את אשתו, אין בה כדי לבטל את הגט כמעושה, אלא אם כן מסר מודעה מתחילה [146], [147].

מבחינת החשש שלא להיכשל ב’גט מעושה’, הרי במקום שכופין מהדין ליתן גט על ידי בית דין מוסמך ואפשר לכפותו בשוטים, מכל שכן שאפשר לכפותו על ידי נתינה במאסר. ולכן בתי הדין האידנא נוטין להשתמש במאסר כאמצעי לחץ למתן גט, אף במקרים שהיו מהססים להשתמש בלחץ של מכות כדי לכפות מתן הגט. כדברי הרב עובדיה יוסף [148]: “ומכש”כ בכפייה שבזמן הזה שאינה כפייה בשוטים, אלא בישיבה בבית הסוהר, ואין כל דמיון בין בית הסוהר של זמנינו לבית הסוהר שבזמנים הקודמים, והו”ל כספק ספיקא דרבנן, ולדעת הרבה פוסקים עבדינן ספיקא בידים בדרבנן להקל וכ”ש בספק ספיקא”.

בימי ממשלת המנדט בארץ-ישראל, נעשה נסיון על ידי בית משפט מחוזי [149] לכפות גט במאסר, בדרך הבאה: בית המשפט ציווה את הבעל לתת גט לאשתו כדין, מתוך הנחה שאם לא יפעל בחתאם לצו בית המשפט, ייאשם בעבירת בזיון בית הדין וייאסר עד שיקיים את הצו ליתן גט. הנסיון לא הצליח ובית המשפט העליון המנדטורי ביטל את פסק הדין [150].

רק בחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), ה’תשי”ג-1953, נקבע בסעיף 6, כי “ציווה בית דין רבני בפסק דין סופי לכפות איש לתת גט פיטורין לאשתו, או לכפות  אשה לקבל גט פיטורין מאישה, רשאי בית משפט מחוזי, כתום ששה חודשים מיום מתן הצו לפי בקשת היועץ המשפטי לממשלה לכפות במאסר לציית לצו”. הוראה מעין זו לכפיית חליצה כלולה בסעיף 7 של אותו חוק.

ההוראות הנ”ל נוסחו בהתאמה עם הרבנות הראשית בישראל, וקדמו להסכמתה של הרבנות הראשית דיונים רבים. אי רצונה של הממשלה להעניק סמכות של הטלת מאסר לבית הדין הרבני בלבד, ויותר מזה רתיעתה של הרבנות מפני חשש של גט מעושה [151], נצטרפו לניסוח הסעיפים 6 ו-7 בחוק השיפוט הנ”ל, לפיהם בית הדין מוסמך לצוות על כפיית הגט, ואילו בית המשפט המחוזי, לפי בקשת היועץ המשפטי לממשלה, מוסמך לצוות על מאסרו של מי שאינו מציית לפסק הרבני. להבהרת עמדתה של הרבנות בנידון הרי קטע ממכתב חוזר שנשלח ע”י הרב הראשי לישראל יצחק אייזיק הלוי הרצוג ז”ל לרבני ישראל ולדייניה [152]:

“כ”ג שליט”א. אמש מסר לי הד”ר ורהפטיג הי”ו, סגן שר הדתות, על השלב שאליו הגיע במו”מ שלו עם הוועדה בעניין השיפוט.

א) הם מסכימים לכתוב בחוק שבמקרה שהפסק דין הסופי של הבי”ד הרבני מחייב בפירוש לכפות את הבעל ע”י מאסר לתת גט לאשתו, אזי יקבל ממילא מאסר על אי ציות פסק הדין מבלי שבית הדין או צד בהסכמת ביה”ד ידרוש את זה, אחרי שיעבור זמן קצוב והוא לא נתן הגט. לכאורה נראה שאין כאן סכנה של גט מעושה, שהרי ח”ו שהבי”ד יכתוב בפירוש “לכפות” וגם יתאשר סופית בביה”ד הגדול, כשאין הדין נותן כך או במקום של ספק. אכן בכל זאת למיחש מיבעי, וכו’ יהא מוכרח לתת גט מפחד המאסר, וכו’ ואינו נותן גט אלא מאימת המאסר והוא איננו באמת מאלה שכופין אותן בשוטין, עולה על דעתי עצה לחוקק שכשתיגש הממשלה לאסרו אחרי שיעבור הזמן הנ”ל שלשה או ששה חדשים, יוכל להתגונן ע”י כך שיגיש עכשיו ערעור תוך, נגיד, עשרה ימים לפני ביה”ד הגדול, ואנחנו נתקן לקבל במקרה כזה את הערעור, ונכון ונפסוק כדת של תורה ב”ה. אפשר ג”כ שנתקן בתקנה פנימית שבכל מקרה שפסה”ד יחייב לכפות את הבעל, ישבו בערעור ביה”ד של חמשה רבנים במקום שלשה, לחומר העניין.

ב) מובן ג”כ שכל זה אם כתוב בפירוש “לכפות את הבעל ע”י מאסר”, אך אם לא כתוב אלא סתם “לכפות”, הרי אפשר הייתה הכוונה אלא לכוף אותו ע”י הטלת מזונות. הוא הדין הנ”ל כשכתוב בפסק הדין לכוף את היבם ע”י מאסר – לחליצה”.

ההתלבטויות של הרבנות לגבי הסעיפים בחוק הנשואין וגירושין העוסקים בכפיית גט וחליצה באו לידי ביטוי בבירורי הלכה רבים בתשובות של גדולי התורה. ספרו של הרב הראשי יצחק הלוי הרצוג ז”ל, היכל יצחק חאה”ע, מוקדש רובו ככולו לבירור הבעיות וההסתעפויות ההלכתיות, ונטייתו החיובית הושפעה לא מעט מהעובדה כי הכפייה המוצעת הייתה במאסר, וכפיית מאסר נראית כאמצעי מתון יותר מאשר כפייה בשוטים, ועל כן מפיגה במידה מרובה את החשש של גט מעושה.

בין היחידים שהתנגדו להצעה היה הרב משולם ראטה [153]. הוא הבחין בין ההיתר שב-עין יצחק, כי שם דן במקרה של בדיעבד בכשרותו של גט שניתן בכפייה, לבין חקיקת חוק ופסיקה לכתחילה, “ואין לעשות ספק בידים”.

תוך כדי יישום החוק למעשה הלכו ורפו החששות. בתי הדין מצאו כי האפשרות שנפתחה לפניהם, תורמת לפתרון בעיות משפחתיות קשות ולמניעת עיגונא דאיתתא ועיגונא דגברא גם יחד, עד שבאחד מפסקי הדין [154] המליץ בית דין על תיקון בחוק – והחרפת אמצעי הכפייה על ידי הטלת הסרבן לצינוק, או אפילו ייסורו בשוטים, כדי לפתור מקרה בו דרשה גט אשת עבריין שנידון למאסר לשנים רבות, ועל כן אין עליו אימת המאסר על אי ציות לצו בית הדין למתן גט פטורין לאשתו.

 

ו. העילות לכפיית גט

1. כללי – כפייה וחיוב

רבות הן העילות לחייב הבעל ולכוף עליו ליתן גט פטורין לאשתו, וכן לחייב האשה ולכוף עליה לקבל גט. עילות הכפייה לגט מוזכרות בגמרא בשתי לשונות:

(א) בלשון של כפייה: כופין אותו להוציא [155], כופין לבעל ליתן גט [156], כופין אותו שיחלוץ לה [157];

(ב) בלשון של יוציא: יוציא ויתן כתובה [158], יוציא לאלתר ויתן כתובה [159].

ונחלקו הראשונים, אי בכל הנך דקתני במתניתין יוציא, היינו שכופין אותו [160]. לפי הר”י שבתוספות, יוציא – משמעותו שכופין אותו להוציא, ולא מסתפקים בכפייה שבדברים, כי “בדברים לא יוסר עבד”. ואילו לפי רבינו חננאל, אין כופין אלא היכא שמפרש בהדיא כופין, אבל היכא דאמור רבנן “יוציא”, אומרים לו: כבר חייבוך חכמים להוציא ואם לא תוציא מותר לקרות לך עבריינא, אבל לכפותו – לא [161].

מחלוקת זו קדומה היא בין הירושלמי והבבלי. לפי הירושלמי [162] בכל הנך דיוציא אין כופין: “ואמר שמואל אין מעשין אלא לפסולות”, ומהא דתנינן במדיר את אשתו מליהנות לו וכו’ יוציא ויתן כתובה. אין קושיא על שמואל, כי “שמענו שהוא מוציא, שמענו שכופין”, כלומר וכי שמענו שכופין? כי יוציא אין משמעותו כופין. ואילו לפי הבבלי [163] יוציא – משמעותו יוציא בכפייה, כופין אותו שיוציאה, וכדמוכח מדברי רב הקובע כי האומר איני זן ואיני מפרנס – יוציא ויתן כתובה, ופריך עלה שמואל: עד שכופין אותו להוציא, יכפוהו לזון. מכאן ש”יוציא” משמעותו כופין אותו להוציא [164].

אולם, בעצם, המחלוקת אינה בין הירושלמי לבין הבבלי, אלא המחלוקת היא בין שמואל ובין רב. וכן העלה ה-יפה עיניים [165]: “והרואה בירושלמי יראה דקאי על הא דשמואל וכמסקנא שם דהיכי דאמר יוציא – אין כופין”. התוספות [166] והרא”ש מסיקים מהרי”ף ומרש”י, כי “יוציא” זה בכפייה, כי “מפקינן לה מיניה בעל כרחו ואפילו בשוטי”.

המקרים שנאמר במשנה יוציא ויתן כתובה הם: המדיר את אשתו מלעשות מלאכה [167], או מלהינות לו [168], וכיוצא בזה, או המדיר אותה מללכת לבית אביה וכיוצא בזה [169], או כשמרננים על אשתו בענייני קינוי וסתירה [170]. הרמב”ם, ה-טור ומחבר ה-שו”ע אינם מפרשים את הסתום, ופוסקים בלשון המשנה: יוציא ויתן כתובה [171]. אולם במקרים שהובאו בגמרא והן העילות העיקריות לתביעת גט וכפייתן: כשאינו זן ואינו מפרנס [172], או כשהיא באה מחמת טענה שאין לה בנים ממנו ובעינא חוטרא לידה ומרה לקבורה [173], וכיוצא באלו, הרי הם פוסקים [174] יוציא ויתן כתובה, כופין אותו להוציא, וכדמשמע מהשקלא וטריא של הסוגיות בגמרא [175].

 

2. מיון קבוצות העילות

העילות לכפיית גט ניתנות לסווג לקבוצות. התוספות [176] מבחינים בין אלו דאתיין ממילא, כגון: מוכה שחין ובעל פוליפוס, ובין אלו דאתיא על ידי פשיעת הבעל, כגון: המדיר אשתו מליהנות לו, או האומר איני זן ואיני מפרנס.

אפשר לחלק את העילות לקבוצות דלהלן: אי רצון הבעל למלא חובתו כבעל, כגון: המורד על אשתן [177]; אי יכולת הבעל למלא חובותיו אם מפאת מחלה, ואם בגלל התעסקות במלאכות ההופכות חיי הנשואין ללא נשוא [178], אן בגלל מומים גדולים [179]; אי יכולת הבעל להוליד, כאשר אין לאשה ילדים מנישואין קודמים והיא טוענת בעינא חוטרא לידה ומרה לקבורה [180]; יחס בלתי הוגן מצד הבעל לאשה [181], רועה זונות, מכה אשתו וכיוצא בזה; נישואין אסורים שיש להפרידם מהדין [182] ועוד [183].

יש ומחלקים [184] את הנימוקים המצדיקים את דרישת האשה לחייב את הבעל למתן גט לשני סוגים:

(א) נימוקים אובייקטיביים (מומים, הבעל אינו מסוגל להוליד, אינו מסוגל לקיים חובת עונה).

(ב) נימוקים סובייקטיביים הכרוכים בהתנהגות הבעל (מסרם – לקיים חובת העונה, מסרב לתת לה מזונות, מתנהג עם אשתו שלא כדין).

הצד השווה שבעילות, פרט לנישואין אסורים [185], הוא העוול הנעשה לאשה ע”י הבעל, “יוציא – משמע כפייה, היכא דעושה לה עולה” [136].

 

3. העילות – רשימה סגורה?

האם רשימת העילות שבגמרא היא סגורה ומסוגרת ואין להוסיף עליה, או שאפשר להרחיבה בדרך של מדמי מילתא למילתא? שאלה זו שנוייה במחלוקת: יש מצמצמים ויש מרחיבים.

הרא”ש, שהוא בראש דורשי צמצום העילות לכפיית גט, כותב בתשובה [187]: “ומה שהיא טוענת שבעלה מטורף וטפשות מתווספת עליו מדי יום, ושואלת שיגרשנה טרם ייטרף ותהיה עגונה לעולם … וכסבורה הייתה יכולה לקבל ואינה יכולה לקבל … וראובן משיב: הכרת בו מקודם לכך וסברת וקבלת, גם אינו מטורף אך אינו בקי בטיב העולם ולא יגרשך אלא אם תחזירי הספרים … – איני רואה מתוך טענותם דברים שיהיה ראוי לכופו עליהם לגרש, כי אין להוסיף על מה שמנו חז”ל בפרק המדיר (תלמוד בבלי כתובות עז א): “ואלו שכופין אותו להוציא: מוכה שחין ובעל פוליפוס והמקמץ והמצרף נחשת ובורסקי'”. הרב ר’ יואל [188] מסופק היה בדין נכפה, אי הווה מום שעליו כופין אותו להוציאה “אחרי שלא מנה אותו עם שאר מומין בפרק המדיר (עז א)”. המחבר [189] פסק שאין כופין “אלא באותם שאמרו חכמים”.

 

4. לימוד בהיקש מעילות הגמרא

הלכה למעשה הסתמכו בפסיקה על עילות שנלמדו דבר מתוך דבר מהעילות שנמנו בגמרא.

א) נכפה וחולה

הרא”ש בתשובתו [190] פוסק שאת הנכפה כופין לגרש מפני חיי נפש, על סמך הירושלמי [191]: “מפני ריח הפה כופין, מפני חיי נפש לא כל שכן”. בהסתמכו על הלכת הרא”ש, פסק ביה”ד הרבני הגדול [192]: בדונו בתביעת האשה לכפיית גט על בעלה, שהיה חולה במחלת שחפת מדבקת שנודע לה עליה לאחר הנשואין, כי יש לכוף אותו לתת גט. בנימוקי ביה”ד נאמר: “הנה בתלמוד ופוסקים הראשונים, לא נזכר בגדר מחלה בגוף האיש שבגללה כופין אותו להוציאה, אלא מוכה שחין [193], אולם אין זה מוכיח שמוכה שחין הוא דווקא, אלא נקטו מוכה שחין לומר שאפילו אם היא רוצה לישב עמו – אין שומעין לה, מפני שממקתו … אבל הוא הדין, וכל שכן כשמחלת האיש גורמת סכנה לחיי האשה וילדיה.

 

ב) מכה את אשתו

המכה את אשתו, יש אומרים שכופין אותו להוציא, ובלבד שמתרים בו תחילה פעם אחת או שתים [194], המהר”ם מרוטנבורג [195] מפליג בחומרת הדבר באומרו: “ועונשו גדול ממכה חבירו, כי היא יושבת לבדה ודמעתה מצויה”. המהר”ם לומד דין זה מההיא דהמדיר את אשתו ליהנות עד ל’ יום – יעמיד פרנס, מכאן ואילך – יוציא וייתן כתובה [196], כל שכן בהכאתה, דלכולי עלמא יוציא על ידי כפייה ועישוי ואפילו על ידי גויים [197].

 

ג) אסיר

‘נידון למאסר’ משמש כעילה לתביעה של כפייה בגט, שהרי הוא מונע ממנה עונתה.

ביה”ד הרבני האזורי בחיפה [198], בדונו בדרישת האשה לגט מאת בעלה שנידון לארבע עשרה שנות מאסר על ביצוע מעשי אונס ומעשים מגונים בקטינות, פסק שיש לכפות על הבעל מתן גט פטורין לאשתו. אסיר לזמן ארוך – ולעניין זה מי שנידון לארבע עשרה שנות מאסר דומה לאסיר עולם – אינו יכול למלא חובותיו כבעל; אי אפשר לו לקיים עונתה. הבעל הוא שעשה מעשים רעים אשר הפלילו אותו והוא הביא על עצמו עונש, אשר כתוצאה ממנו אין הוא יכול להיות בביתו ולמלא תפקידיו כבעל כלפי אשתו. בשל כך כופין אותו להוציאה מדינא דגמרא, כדין מורד ממזונות [199] ומתשמיש [200] במזיד. נמצא שדין של אסיר אינו מפורש בגמרא, אולם מכללא איתמר. ביה”ד מסתמך על תשובתו של בעל עונג יום טוב [201], העוסקת “באיש אחד רע מעללים שיצא משפטו לשלחו לארץ גזירה ולעבוד שמה עבודות קשות ואינו רוצה לגרש אשתו; דוודאי האיש הזה הוא מדינא מאותם שכופין להוציא אף ע”י עכו”ם … דכיון שהוא בשבי לעבודת קשה, במה יפרנסנה? גם לא יבא אל ביתו לעולם”. ה-עונג יום טוב מוסיף: “ואף שהוא אנוס בדבר עכשיו, הא לא עדיף מנולד לו ריח הפה [202] דכופין”. לפי ה-עונג יו”ט, נידון למאסר לזמן ממושך, אף אם אינו אשם, כופין אותו לגרש אשתו, לפי דרישתה, משום עיגונה.

וכבר דן הרשב”ץ [203] בעניינו של אסיר ומצא סימוכין בדין אחר שבגמרא. הרשב”ץ דן בעניין של “מוכתב למלכות” שאי אפשר לדור עמו כלל, ופסק שיש לכופו להוציאה, כי “הרי זה כהדירה מתשמיש ושאר הנאות, דנראה ודאי שכופין אותו להוציא, מדין של המדיר את אשתו מליהנות לו, דיוציא ויתן כתובה” [204].

 

ד) סירוב לגור או לעבור למקום המגורים

חילוקי דעות בין בני הזוג על ארץ המגורים ועל מקום המגורים נידונו רבות בבתי הדין הרבניים כעילה לתביעה לכפיית גט.

יש להבחין בין ארץ המגורים ובין מקום המגורים באותה ארץ. לגבי ארץ המגורים, הרי מקום הנשואין הוא הקובע ואין הבעל יכול להוציאה מארץ לארץ, ולעניין זה ארץ ישראל גופה – ג ארצות הן חלוקות זו מזו לעניין נשואין: יהודה ועבר הירדן והגליל [205]. באותה ארץ מוציאין מעיר לעיר ומכרך לעיר, אבל לא מעיר לכרך ולא מכרך לעיר. מוציאין מנווה הרעה לנווה היפה, אבל לא מנווה היפה לנווה הרעה [206]. אולם דין מיוחד לגבי ארץ ישראל וירושלים. הכל מעלין לארץ ישראל ואין הכל מוציאין, הכל מעלין לירושלים ואין הכל מוציאין, אחד האנשים ואחד הנשים [207].

העקרון המנחה בכל ענייני מגורים היא הסכמת בני הזוג שהובעה במפורש או מכללא. הזכות לכפות לעלות לארץ ישראל נובעת מזה שאנו אומרים כי בכל נישואין בחו”ל כאילו התנו ביניהם שכל אחד לוכל לכפות את חבירו לעלות לארץ [208]. אבל אם נישאו בחו”ל והתנו לגור שם, מחלוקת היא אם מועיל התנאי: לדעה אחת אין אחד מבגי הזוג יכול לחייב את השני לעלות לארץ ישראל, ולפי דעה אחרת, ישיבת ארץ ישראל מצווה היא ואין התנאי מועיל לבטל מצוה [209]. אולם לדעת כולם הלכה היא שאין מוציאין מארץ ישראל [210].

מדינא דגמרא, הוא אומר: “לעלות”, והיא אומרת: “שלא לעלות” – כופין אותה לעלות, ואם לא – תצא בלא כתובה; היא אומרת: “לעלות'”, והוא אומר: “שלא לעלות” – כופין אותו לעלות, ואם לאו – יוציא ויתן כתובה [211]. וכבר עמדנו על כך כי כל “יוציא” וכל “תצא” בגמרא, משמעותם שכופין אותו להוציא וכופין אותה לקבל גט. וכן נפסק להלכה [212], ולפי דעת הרי”ף ורש”י כופין אפילו בשוטין [213]. אולם נחלקו ראשונים ואחרונים אם יש לחלק בעניין זה בין זמן התלמוד לזמננו, הן מפני שיבוש דרכים, הן מפני בעיית מקורות פרנסה [214].

 

ה) בריחת הבעל וחשש לעיגון האשה

כפיית גט אנו מוצאים בתשובות הראשונים גם מתוך חרדה לעיגונא דאיתתא, אף במקרים בהם בדרך כלל יש החוששים מכפיית גט.

הרא”ש, מגדולי רבני אשכנז, בעלותו על כס הרבנות בטולידו שבקשטיליא במחצית השניה למאה הראשונה של האלף החמישי (תחילת המאה הארבע עשרה), עשה רבות לביטולה של תקנת הגאונים שכופין אותו להוציאה בטענת מאיס עלי, מתוך הנחה “שהגאונים שתקנו תקנה זו תקנוה לפי הדור ההוא שהיה נראה להם לפי צורך השעה בשביל בנות ישראל. והאידנא נראה העניין להיפך. בנות ישראל בדור הזה שחצניות הן; אם תוכל האשה להפקיע את עצמה מתחת בעלה באמרה לא בעינא ליה, לא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה [215]. אולם במקרים של חשש של עיגון, הקל הרא”ש בדבר והורה להמשיך בנוחג של כפיית גט. הרא”ש נשאל ביחס לאשה שטענה ואמרה שבדעת בעלה לילך לארץ אחרת והיא יראה שלא תשאר עגונה. על הבעייה האם כופין אותו לתת גט לזמן, השיב כי אף שבצרפת ואשכנז נהגו שלא לכוף לתת גט בטענת מאיס עלי “וכן בעיר הזאת … שנהגו שלא לכוף”, הרי בענייננו ב”אשה שבעלה רוצה לילך בארץ אחרת, נכון וראוי לכופו לתת גט לזמן”. ובעניין אחר, דומה, השיב: “ואם דעתו לעגנה, ראוי הוא שתסמוך על מנהגכם בעת הזאת לכופו ליתן גט לזמן” [216]. וכן נפסק להלכה בטור ובשו”ע [217].

אמנם הריב”ש [218] פוסק גם בנידון זה שיש להשתמש בכפייה דרך ברירה, והיא: ישביעוהו שלא ילך, או שיכפוהו שיגרשנה לזמן קודם שילך. וכיון שאומרים לו “או תעשה המוטל עליך מן הדין, או תגרשנה – אין זה כפייה על הגט במוחלט, אלא שכופין אותו על מה שיש לו לעשות מן הדין, ואם ייגרשנה – ייפטר”. הריב”ש מפרש שזוהי גם דעתו של הרא”ש, אולם לא כן משמע מדברי הרא”ש בתשובותיו [219].

הרשב”ש (הרב שלמה בן שמעון בר צמח) הרחיק לכת והשיב כי אם הניח אשתו עגונה והלך למדינת הים, רשאי בית הדין לכוף עליו לתת גט לזמן, אף ללא תביעת האשה, “שהרי כל ישראל הם בעלי דינים מחמת עגון” [220]. תשובתו זו כנראה עוררה התנגדות, והרשב”ש מצא לנכון לחזקה בכתבו כי ‘הגט שצויתי לכוף לגרש לזמן, לא כתבתי אלא מה שהדין מחייב”. והביא כי החכם ר’ אברהם קנקייא מספרד שגם אליו שלח תשובתו, שמח בדבריו. ולחולקין ומלעיזים עליו על תשובה זו ענה בחריפות רבה “ואותם הנבלים הסכלים המשלחין רסן לשונם לא מסתיא דלא גמרי אלא דמשבשי מאן דסבר וגמיר ומאן דאיסורא זוטא כאיסורא רבא בעיניה … ואינם כדאי להשיב על דבריהם” [221].

בימינו, בבתי הדין הרבניים בארץ ישראל לא נהוג גט לזמן וממילא לא מתעוררת בעיית כפייה למתן גט לזמן. בתי הדין שוקדים על מניעת עיגון האשה תוך שימוש באמצעי הבא: מתן צו עיכוב יציאה של בן זוג עד להבטחת זכויותיו העיקריות של הבן זוג התובע. האשה זכאית לדרוש צו מביה”ד לעיכוב יציאתו של הבעל לחו”ל נגד רצונה, אם קיים חשש שבשל כך ימנע ממנה זכותה לעונה [222].

ביה”ד נותן צו עיכוב יציאה מהארץ גם עד שיבטיח מילוי חובותיו למזונות אשתו ובניו. חיוב מזונות אינו חוב ממוני גרידא, הוא חיוב ושעבוד אישות בדומה לעונה. “שארה, כסותה ועונתה” מהווים את שעבוד האישות, והם חלק בלתי נפרד מעצם הנישואין. על תשלום מזונות לאשתו, שלא כשאר בעל חוב. חייב אדם, לדעת הרבה ראשונים, להשכיר עצמו כפועל [223]. מכאן שלעניין מזונות שהוא חיוב אישות כמו עונה, רשאית האשה לעכב יציאתו של בעלה, אם קיים חשש מוכח למניעת קבלת מזונותיה אם יצא לחו”ל. וכן פוסק המהרש”ם [224]: “ונראה פשוט … אם רוצה האשה להבטיח דמי מזונותיה, וכן אם יש לו בנים קטנים שחייב לזונם … אם לפי ראות עיני בית דין רוצה לבזבז נכסיו וללכת למדינה רחוקה … מהראוי לעכב בידו בכמה דאפשר”.

 

5. טענת מאיס עלי

א) הדין התלמודי

בנוסף לעילות המרובות הספציפיות, ישנה עילה כללית לכפיית גט והיא: טענת מאיס עלי; שהאשת טוענת שאינה יכולה לחיות עם בעלה כאשה, סולדת ממנו, מואסת בו ואינה רוצה בו. עילה זו שנויה זה הרבה דורות במחלוקת בין הראשונים והאחרונים, בעיקר מימי רבינו תם והרא”ש ואילך, ונידונה רבות בספרות ההלכה [225].

וזוהי ההלכה בלשונו של הרמב”ם [226]. “… אם אמרה: “מאיסתיהו ואיני יכולה להבעל לו מדעתי” – כופין אותו לשעתו לגרשה, לפי שאינה כשבויה שתבעל לשנוא לה. ותצא בלא כתובה בכלל, ותטול בלאותיה הקיימין …”.

הלכה זו יסודה בסוגייה שבמסכת כתובות [227] בדברי אמימר על השאלה היכי דמיא מורדת, “דאמרה: ‘בעינא ליה ומצערנא ליה”, אבל אמרה: ‘מאיס עלי’ – לא כייפינן לה”. ומפרש רש”י [228]: “אבל אמרה: ‘מאיס עלי’, לא הוא ולא כתובתו בעינא – לא כייפינן לה להשהותה, אלא נותן לה גט ויוציאנה בלא כתובה”.

הרמב”ם מפרש הסוגיא בדרך הבאה: אם אמרה מאיס עלי – לא כייפינן לה לחיות כאשה עם בעלה, אלא כופין עליר לגרשה מיד (לשעתו) ולא נמלכין אתה ולא משהינן לה שנים עשר חדש כלל, כפי שעושין במורדת הטוענת בעינא ליה ומצערנא ליה. קיים הבדל נוסף לעניין הזכויות הממוניות של האשה. כאשר כופין עליו להוציאה בטענת מאיס עלי, היא מפסידה כתובתה – יוציא ולא יתן כתובה; ואילו בכופין עליו להוציאה מתוך אחת העילות שנעשה לה עוול, כדלעיל, היא מקבלת כל זכויותיה הכספיות – יוציא ויתן כתובה [229]. תוספות [230] מביא פירוש כפירושו של הרמב”ם “וי”מ דכופין אותו להוציא”, וזוהי גם דעתו של רבינו יהודה [231].

ראשונים ואחרונים נחלקו בשאלה מהי דעתו של רש”י בנידון [232]. בשלטי הגבורים מצינו [233]: “ורש'”י כתב שיגרשנה בעל כרחו”, וכן הביא המהר”ם מרוטנבורג [234] דעתו של רש”י. גם בסמ”ג כתוב [235]: “במורדת דמאיס עלי שבארנו שווים רבינו שלמה ורבינו משה שיגרשנה בעל כרחו”. וכן העלה בעל פני יהושע [236]. דעתו של הרשב”ם, כדעתם של רש”י והרמב”ם, היא כי “באומרת מאיס עלי … מגרשה מיד בלא כתובה בעל כרחו” [237].

ואילו התוספות [238] מציינים כי רש”י לא פירש שיכופו הבעל ליתן גט, והם מונים [239] את רש”י יחד עם רבינו תם, על אלה שסבורים, כי אין כופין להוציא בטענת מאיס עלי. לפי התוספות [240] גם רבינו חננאל הוא בשיטה זו.

לדעת הרמב”ם [241] ודכוותיה, מדינא דגמרא הוא שכופין אותו להוציאה בטענת מאיס עלי. טענת מאיס עלי אינה זקוקה לאסמכתא, לאמתלא; היא מתקבלת כפי שהיא, שאין האשה סובלת את הבעל, אין היא יכולה לחיות אתו, “שאינה שבויה שתבעל לשנאוי לה”. נעיין במספר מקורות הקובעים זאת.

בתשובות הרשב”א המיוחסות להרמב”ן נאמר [242]: “האומרת מאיס עלי – אינה צריכה לתת טעם ואמתלא לברור מפני מה הוא מאוס בעיניה, לפי שכשם שהדעות במאכל כך הדעות באנשים ונשים” [243]. וכן הרשב”א בתשובותיו [244]: “ואם נפשכם לומר שאינה יכולה לומר מאוס עלי אלא במה שאפשר שיש לו דבר שהוא מאוס, אבל לא על איש יפה תאר וחזק וכו’ – אינו זה, שאין החן והמיאוס תלויים אלא ברצון הלב, וכמה אנשים מכוערים מוצאים חן בעיני בעליהם ובעיני נשיהם ויפים וטובים וסברי טעם בעיניהם, אלא אין הכל תלוי אלא ברצון”. ובתוספות רי”ד [245]: “אבל אמרה מאיס עלי … דכיוון דבעלה מאיס בעיניה, אנוסה היא בדבר ולא מדעתה עושה כן, ואפילו אשה כשרה אי אפשר להיבעל לשנאוי לה ואע”פ שאין שום מום ניכר בו, הרבה פעמים אשה מואסת בבעל ואע”פ שאין מום ניכר בו. וזה דומה לאדם שאין יכול לאכול מאכל השנאוי לו ונתעב עליו”. ובעל העיטור מסביר [246]: “מה זה אומרת מאיס עלי, כלומר לא בעינא לה’, לא רוצה בו, וסגי [247].

רבים החולקין על הרמב”ם ודעימו, ובראשם רבינו תם, דחיישינן שמא עיניה נתנה באחר [248]. לשיטתם, אם טוענת האשה ‘מאיס עלי’, אין לה דין מורדת ואין כופין אותו להוציא, אלא שהם חיים בנפרד, בהפרדה [249].

ראשונים רבים מבחינים בין טענת מאיס עלי ללא אמתלא, שבה אין כופין עליו להוציאה, ובין טענת מאיס עלי כשהיא באה באמתלא ברורה, או כשרגלים לדבר, שאז כופין עליו להוציאה. הרשב”ש [250] העלה “שאפילו האומרים שלא לכוף בטענת מאיס עלי בלי אמתלא, דחיישינן שמא עיניה נתנה באחר ודלא כהרמב”ם. הן הן יודו, כשיש אמתלא והוכחה לדבריה דלא חיישינן שמא עיניה נתנה באחר … וכופין באמתלא”. וכן הסיק הרב אברהם אבן טוואה בתשובתו [251]: “אם יש אמתלא גלויה ומפורסמת לעין כל, שבזה אין עוד חשש שמא עיניה נתנה באחר – כופין אותו להוציא” [252].

 

ב) תקנת הגאונים

טענת מאיס עלי כעילה לכפייה בגט יש לה חזוק רב ב”תקנת רבנן סבוראי דהוי בתראי והם תקנו וגזרו דכל אשה שתאמר לבעלה לא בעינא לך – כייפי’ ליה לבעל לאלתר לגרשה, כי מצאו בקעה וגדר גדרו שלא תצאן בנות ישראל לתרבות רעה” [253].

תקנה זו, מקורה, תכנה, היקף התפשטותה במקום ובזמן לוטים בערפל וזקוקים לבירור [254].

הטור והבית יוסף מביאים את התקנה, כתקנת הגאונים, ובלשונם: “כתבו הגאונים” [255], “התקינו הגאונים” [256]. ראשונים נוספים, בתארם את התקנה, אומרים כי הינה “תקנת הגאונים” [257]. הרי”ף [258] מביא התקנה מבי דינא דמתיבתא [259]. הרמ”א בהגהותיו [260] מביאה כ”דינא שתקנו הגאונים (טור בשם מהר”ם מרוטנבורג) ונקרא דינא דמתיבתא וכו’ (דינא דמתיבתא טור בשם הרי”ף)”. ובהג”ה אשר”י [261] בשם רב האי גאון מביא “אע”פ שאין לכוף את בעלה מכח הלכה, מ”מ גאוני הישיבות של בבל תקנו שכופין את הבעל ליתן גט מיד”. אף רבינו תם רואה בתקנה מעשה חקיקה של הגאונים שנעשה לאחר חתימת התלמוד ועל כן תוקף הוא את התקנה וסובר כי אינה תקפה וגט שינתן מכוחה יהיה פסול [262]. וכן תמה הריטב”א [263]: “הגאונים ז”ל תקנו בזה תקנות שלא כדין התלמוד … ובמקום שיש בו תקנת העיר – הרי זה תנאי ממון וקיים ככל שהסכימו על הממון. אבל על הגט – אין יכולים לתקן כלום כנגד דין התלמוד. ומקדש מדעתא דרבנן מקדש ולא אדעתי’ דידהו”.

כד נעיין שפיר במקורות נמצא כי מתקני התקנה הם רבנן סבוראי. לפי הגדרת הרא”ש [264], “תקנה זו נעשית בימי האמוראים האחרונים”; ולפי תשובת רב שרירא גאון, “בימי רבה בר מר רב הונא” [265]; ולפי רב האי גאון [266], נתקנה התקנה ע”י “רבנן סבוראי דבתר הוראה”. התקנה היא, איפוא, קדומה ביותר עד לתקופתה של חתימת התלמוד [267].

תוכנה העקרי של התקנה הם ההסדרים הכספיים בגירושי המורדת. וזוהי תשובתו של רב שרירא גאון [268]:

“כך ראינו ששורת הדין הייתה מעיקרא שאין מחייבין את הבעל לגרש את אשתו אם בקשה גירושין, חוץ מאותן ששנו רבותינו בהם שכופין אותם, להוציא … ואחרי כן רבנן סבוראי כשראו שבנות ישראל הולכות ונתלות בגויים ליטול מהם גיטין באונס מבעליהן, ויש כותבים גיטין באונס, ומסתפק גט מעושה כדין או שלא כדין, וקא נפיק מיניה חורבא, תיקנו בימי רבה בר מר רב הונא שהמורדת ותובעת גירושין, שכל נכסי צאן ברזל ואפילו מה שכלה ואבד – ישלם לה … וכופין את הבעל וכותב לה גט לאלתר. וכזאת מתנהגים זה כשלש מאות שנה, ואף אתם עשו כן”.

עיקר התקנה היא “תיקנו … שכל נכסי צאן ברזל”, כלומר הסדר ענייני ממון בעקבות הגירושין. התשובה של רב שרירא גאון מובאת גם בתשובות הגאונים שערי צדק [269], ומנוסחתה שם משתמע דהא דכופין את הבעל וכותב לה גט הוא מדינא דגמרא, אמנם רק לאחר י”ב חודש, תקופה שניתנה להתפייסות; ואילו התקנה שתיקנו בימי מר רבה בר מר הונא נוחם עדן, הייתה רק על החזרת נכסי צאן ברזל לאשה, “כדי שלא תהא הולכת ונתלית בגויים”. וכן משמע מתשובתו של רבינו גרשום מ”ה שהובאה בהגהות מיימוניות [270]: “אבל רבנן סבוראי דבתר הוראה תקינו למישקל מינה מה שתפסה וליתן לה גט לאלתר, וכן עמא דבר”.

הגאונים פירשו הסוגיה שבמסכת כתובות כפי שמפרשה רש”י, דהיינו: אבל אמרה מאיס עלי – לא כייפינן לה להשהותה שתשב אתו, אלא משהינן לה תריסר ירחי שתא אגיטא, ואחר כך נותן לה גט בעל כרחו, יוציאה בלא כתובה. ואילו רבינו תם מפרש דהא דיוציאה בלא כתובה הוא בגט מרצונו, “ולא חש לפרש רצון הבעל דפשיטא ליה” [271]. לפי פירוש הגאונים, התקנה לא חידשה במהותם של דיני אישות ולא כלום, היא רק אישרה והסתמכה על דין הגמרא כפי שפירש הרמב”ם ודכוותיה, כי מן הדין כופין אותו להוציאה אם היא מואסת בו לאחר י”ב חדש של המתנה לשם התפייסות, או אזהרה, והוסיפו רבנן סבוראי תקנה משלהם להסדר ענייני ממון שתקבל נכסי צאן ברזל בכל מקום שהם, אף שלא תפשה אותם. ותקנת הסבוראים תקפה ככל תנאי וככל תקנה שבממון. וכן תיקנו כי במקום שהיא מוותרת על כתובתה – אין להשהות י”ב ירחי שתא, אלא יוציאה לאלתר.

ואף מדברי הרי”ף [272] משמע כן, שכתב “הדין הוא דינא דגמרא, אבל האידנא בבי דינא דמתיבתא הכי דייני במורדת: כד אתיא ואמרה: “לא בעינא ליה להאי גברא ניתיב לי גיטא – יהיב לה גיטא לאלתר … אבל מאי דאיתיאת מבית נשא – בין תפסה ליה, בין לא תפסה ליה – כל מאי דאיתיה בעיניה – יהבינן לה … וה”מ בנכסי מלוג, אבל בנצ”ב כל מידי דאיתיה בעיניה – שקלה ליה”.

אמנם הר”ן [273] מביא את דברי הרי”ף: “ולד”ה כל מאן דכייפינן ליה לאפוקי בין מעיקר דינא, כדתנן ואלו היו כופין אותם להוציא, ומאי דדמו להו ובין מעיקר תקנתא, דהיינו מורדת דאמרה מאיס עלי והגאונים הוא שהתקינו לכוף”. אולם לפי זה יש בעין סתירה בדברי הרי”ף בין הרישא “הדין הוא דינא דגמרא, אבל האידנא בבי דינא דמתיבתא”, דמשמע כי הדינא דמתיבתא בא להוסיף לדינא דגמרא ולא לחדש דין הכפייה, ובין הסיפא דכל כולו של הדין הוא תקנת בי מתיבתא. ונראה לי כי דבריו של הרי”ף “מעיקר תקנתא”, באים לאפוקי כי כל כולו תקנתא היא, אלא שהדין הוא אמנם מגמרא, אלא הסדר ענייני הממון הם הם התקנתא. כיון ובכפיית הגט עדיין חלק נכבד מתפקידו של בית הדין הוא להסדיר את יחסי הממון בין המתגרשים, קורא לכך “ובין מעיקר תקנתא”.

לפיכך יש להסס אם לקבל ההנחה של הרב צימבליסט [274], כי “הא דכופין לגרשה בטענה מאיס עלי, להרמב”ם הוא מדינא דגמרא, ואילו להרי”ף הוא מתקנת דינא דמתיבתא”. יראה לי, כי גם להרי”ף הא דכופין להוציאה הוא מדין הגמרא.

אולם אף אליבא דהחולקין על הרמב”ם וסבורים דמדינא דגמרא אין כופין אותו להוציאה בטענת מאיס עלי, ורבנן סבוראי או הגאונים הם הם שתיקנו שני דברים “דכייפי ליה לבעל ולא מפסדא כל נכסיה” [275]. מצינו דעות בין הראשונים הסבורים כי הגאונים היו רשאים להתקין את התקנה, בניגוד לדעתם של רבינו תם והריטב”א [276].

הרמב”ן מסביר [277]: “חס ושלום לא הייתי חולק על תקנת הגאונים … ולא עוד שאני קורא תגר על שאומרים שאינו ראוי לילך אחר תקנתם, אלא בדין התלמוד”. אמנם הרמב”ן שולל את התקנה ופוסק להחמיר ולא לכופו להוציאה בטענת מאיס עלי, אבל זה מפני שנשתנו הזמנים ואפיין של הנשים, “ועכשיו ראוי לחוש בדבר הרבה שלא לנהוג בתקנה זו כלל, שכבר בטלה מפני פריצות הדור” [278].

בשו”ת מהר”ח אור זרוע מובאת תשובת ר’ ישעיה מטראני בנוסח זה: “אם היא מורדת על בעלה ואינה חפיצה בו, אעפ”י שאינו דין מכח ההלכה לכוף את בעלה ליתן לה גט, מ”מ גאוני הישיבה של בבל מזמן סבוראי שהיו אחר ההודאה (צ”ל ההוראה – ז’ ו’) תקנו שיכופו את הבעל ליתן גט למורדת מיד. וכן כתב בה”ג וכן כתב רב האי ורב שרירא וכל הגאונים שיותר מג’ מאות שנה היה בימיהם שנתקנה זו התקנה ואין לזוז הימנה. וכן כתב רב אלפס. ואין מי שיוכל לעקור תקגת ב”ד הגדול שבבבל … וכיון שנתרצה ליתן אפילו על ידי עשוי, גטו גט דיש כאן מצוה לשמוע דברי חכמים ותקנת בי”ד הגדול [279].

אף הרא”ש [280] אינו מקבל את הערעור על סמכותם של הגאונים להתקין תקנה לכפות על מתן גט בטענת מאיס עלי, אלא שלדעתו התקנה לא פשטה בכל הארצות. הדור בזמנו של הרא”ש הוא לדעת הרא”ש פרוץ יותר מבחינה מוסרית, מאשר היה בדורותיהם של הגאונים – “בנות ישראל בדור הזה שחצניות הן”. ועל כן לדעתו אין לאפשר כפיית גט בטענת מאיס עלי כי “אם תוכל האשה להפקיע את עצמה מתחת בעלה באמרה “לא בעינא ליה” – לא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה, ויתנו עיניהם באחר וימרדו בבעליהן”.

רבותינו שבימינו התמודדו עם קושייתם של רבינו תם והריטב”א ביחס לסמכות להתקין התקנה, ונביא מדברי הרב הראשי לישראל הריא”ה הרצוג ז”ל [281]:

“אמת הוא שאין יכולת אחרי חתימת התלמוד להפקיע קידושין, אבל כאן אין צריך לזה, שהכל תלוי ברצון הבעל. וכיון שאומר: “רוצה אני” – כל שיש מצוות חכמים עליו לגרש ותיקנו לכופו לגרש, אמדינן לדעתיה שמתוך האונס הוא מתרצה והווה כתלוהו וזבין. ובמקום שמצאו תכמי הדור משום תקנת בת ישראל לתקן לכוף, יש בכחם לתקן לכוף, וממילא הבעל מתרצה ששוב יש עליו לשמוע דברי הגאונים, כמו שמצוה לשמוע דברי חכמי התלמוד וכו’, שכשם שמצוה לשמוע דברי תורה, כך מצוה לשמוע דברי חכמים. וחכמי ישראל מתפקידם הוא לשקוד על תקגת בנות ישראל ולתקן תקנות למען בנות ישראל, והוא הדין והוא הטעם לעניין תקנת הגאונים”.

 

ג) התפשטות תקנת הגאונים

תקנת רבנן סבוראי נהוגה הייתה למעשה בהרבה קהילות, ואולי אף ברוב קהילות ישראל דאז, במשך דורות רבים [282].

רב שרירא גאון בתשובתו מציין [283]: “וכזאת מתנהגים זה כשלש מאות שנה, ואף אתם עשו כן”. ובהגהות אשר”י [284]: “ויותר משלש מאות שנה היה בימיהם שנכתב זו התקנה”. הרמב”ן מרחיב את הדבור בנידון ואומר [285]: “ומה שאמר בעל המאור ז”ל שתקנת הישיבה הוראת שעה הייתה, הלא רבינו הגדול ז”ל יודע תקנת הגאונים יותר מכולנו, ומדבריו ניכר שלדורות תקנו … ונהגו בה עד ימיו של רבינו ז”ל בחמש מאות שנה שלא זזה תקנה זו מביניהם… והם ידעו איך תקנו”. רבינו ישעיה מטראני [286] בהתייחסו לתקנה אומר: “וכן כתב … וכל הגאונים שיותר משלש מאות שנה היה בימיהם שנתקנה זאת התקנה, ואין לזוז ממנה”. בעל העיטור בערך מרד כותב: “שכן, נהגו כשש מאות שנה”. והמהריב”ל בתשובותיו [287] כתב, כי “נהגו בו כ-ת’ שנה בישיבות”.

במשך דורות רבים ובהרבה ארצות הופעלה התקנה וכפו בעל להוציא את אשתו בטענת מאיס עלי, עד שבאו חכמי צרפת ואשכנז וצמצמו את התקנה צמצום אחרי צמצום עד כדי ביטולה למעשה. נעיין בדעותיהם של חכמי הלכה אלה ונבדוק כיצד בהדרגה נעשה קשה יותר ויותר השימוש בעילה כללית זו של גירושין.

הרמב”ן [288] בדבריו על תקנת הגאונים לכפות גט בטענת מאיס עלי מסיים “אבל מי שרוצה להחמיר שלא לכוף בגט כדין הגמ’ – לא הפסיד, ותבא עליו ברכה”. הרא”ש, משבא לטולידו וכיהן כרבה של כל קהילות קשטלוניה, החל בפעולה נמרצת, לביטול השימוש בתקנת הגאונים, ובתשובותיו מדגיש הוא כי לדעתו יש להשתדל שלא לכוף הבעל לגרש, אף כי בנסיבות מיוחדות יכול הדיין להסתמך על המנהג לכוף [289].

הרשב”א כותב בתשובה [290]: “שהרב אלפסי ז”ל כתב בהלכות שהגאונים ז”ל תקנו, לכוף את הבעל ליתן גט כל שהיא מורדת …, ולא פשטה בכל גלילותינו, ולא שמענו שנהגו כן בכל ארצות הגויים”. אף בעל הטורים, מסכם דבריו, על תקנת הגאונים באומרו [291]: “ולא פשטו המנהגות ברוב ישראל”.

מחבר השולחן ערוך אינו מביא כלל את תקנת הגאונים, שהרי אין פוסקים לפיה. אבל הרמ”א בהגהותיו [292] מביא להלכה: “אפי’ במקום שכופין אותו לגרש במורדת, וכו'”. ותמה עליו החלקת מחוקק [293]: “בחנם העתיק הרב דין זה מאחר שאין אנו נוהגים לכוף לגרש במורדת וכמ”ש כל האחרונים”.

אולם בתשובות מוצאים אנו כי היו קהילות רבות שנהגו הלכה למעשה כדעתו של הרמב”ם וכתקנת הגאונים (דינא דמתיבתא), ונתקבל הדבר.

הרשב”א משיב [294]: “אם נהגו באותן המקומות להיות עושין כהרמב”ם ז”ל – הנח להם, כי גם הגאונים ז”ל ידעת שאמרו שכופין לגרש כל שהיא מורדת. ובמקומות שנהגו על פיהם, אין בנו כח לחלוק עליהם ולבטל דבריהם”. הר”ן [295] דן בשאלת כפיית גט בטענת מאיס עלי בעיר בה עשו תקנה להתנהג עפ”י הרמב”ם, והשיב שאין לכוף עליו, מפני שהבעל אינו מאותה עיר, והרשות הייתה בידו להוציא את אשתו מעיר לעיר. בקהילת תלמסאן נהגו כפי תקנת הגאונים, והריב”ש השיב [296]: “אל תחוש בזה למנהג תלמסאן וזולתו, כי לא נניח תלמוד ערוך שבידינו והסכמת גדולי עולם ונקל בערווה החמורה מפני מנהגם”. באלגזאייר הסכימו אמנם שיתנהגו על פי ספרי הרמב”ם, למעט שלושה עניינים, ביניהם דין המורדת במאיס עלי [297].

המסתבר מהתשובות דלעיל, כי התנהגות לפי הרמב”ם ותקנת הגאונים בעניין כפיית הגט בטענת מאיס עלי תלוייה במנהג המקום, או בהסכמת הקהילות [298].

הלכה למעשה התעוררה בעייה הזו במדינת ישראל לגבי עולים יוצאי תימן. ‏

בתימן נהגו כדברי הרמב”ם והיו כופין גט בטענת מאיס עלי [299], וכן פסק רבו של מהרי”ט צהלון, הרב משה בסודיה, כי במקומות הנוהגים כרמב”ם פוסקים כמוהו גם בטענת מאיס עלי וכופין גט [300]. כלל הוא, כי הולכים אחר מקום הקידושין “כי מילי דסברה נינהו וקרובים אל השכל” [301]. ומעתה, אם בתימן כופין על הגט בטענת מאיס עלי, הרי יש לנהוג בדרך זו גם ביחס לזוגות שנישאו בתימן ועתה הינם בארץ ישראל.

ואכן הרב הראשי לישראל, הרב עובדיה יוסף [302] מביא כי הרב הראשי לירושלים, ר’ צבי-הירש פרנק ז”ל פסק בעולי תימן כפייה בטענת מאיס עלי, כי לגבי יוצאי תימן, יש לפסוק כדעת חרמב”ם, הפוסק לכוף את הבעל לגרש בטענת מאיס עלי. אולם לביה”ד הרבני הגדול היו ספקות אם אמנם מקובלת הייתה בתימן ההוראה שכופין על גט בטענת מאיס עלי, אף ללא אמתלא מבוררת, ולאור הפלוגתא דרבוותא אי להרמב”ם מספיקה טענת מאיס עלי ללא אמתלא מבוררת, דחה את הדרישה לכוף הבעל להוציאה [303]. ברם כסניף לנימוקים אחרים, הסתמך ביה”ד הרבני, גם לאחר פסק זה, במקרה אחר, על היותם של הצדדים בני העדה התימנית כדי לפסוק על כפייה בגט [304]: “ויש להוסיף, שהצדדים שלפנינו הם בני העדה התימנית שהולכים בכל פסקיהם אחרי הרמב”ם … (אף שיש לפקפק ע”ז שהרי הקידושין נעשו כאן בארץ ולא בתימן…)”.

 

6. חוסר סיכוי לשלום בית

חוסר סיכוי לשלום בית בין בני הזוג, הובא לא פעם בפסיקת בתי הדין הרבניים כעילה לכפייה או לחיוב למתן גט. ביה”ד לא הראה נטייה לראות בשיקול זה כעילה לכפייה לגירושין. חוסר סיכוי לשלום בית הרי יסודו בהתנהגות ובטענת הצדדים; יש איפוא לשקול טענות הצדדים לגופן.

ביה”ד האזורי שבירושלים [305] בדונו בבעייה זו, הביע דעתו כי “אמתלא זו של חוסר תקווה לחיים משותפים, אין בה כדי להטיל חובה על האשה לקבל גט פיטורין, כל זמן שלא הוכח בהוכחות מספיקות שהאשה אשמה בהפרעת שלום הבית עד כדי כך שיש לה דין מורדת … אם נבוא להסתמך על טענות סתמיות כאלה של חוסר תקווה לשלום, כל בעל שירצה להיפטר מאשתו יגרום למריבות ביתיות ויזניח את אשתו לכמה שנים, ואחר כך יבוא וידרוש גט פטורין בטענה כי אין סיכויים לשלום”.

אמנם במקרה אחר קיבל ביה”ד הרבני הגדול [306] ערעור והעביר התיק לביה”ד האזורי לבירור נוסף לדיון אם אין לכפות על האשה קבלת גט על ידי מתן היתר נשואין לבעל בטענה של חוסר סיכוי לשלום בית. בית הדין הסתמך בנידון על דברי הגר”ח פאלאג’י [307] כי “אם ייארע איזה מחלוקת בין איש לאשתו וכבר נלאו לתווך השלום ואין להם תקנה, ימתינו עד זמן ח”י חדשים. ואם בינם לשמיים נראה לבי”ד שלא יש תקווה לשום שלום ביניהם, יפרידו הזוג ולכופם לתת גט עד שיאמרו רוצה אני”.

בעניין אחר הביא ביה”ד הרבני האזורי באשקלון [308] חוסר סיכוי לשלום בית כנימוק נוסף לטענתו של הבעל “שמואס באשתו”. היות וזה שנים רבות שהם חיים בנפרד ואפסה כל תקוה לשום שלום ביניהם, ולאור טענת הבעל כי אשתו מאוסה עליו, פסק לכוף על האשה לקבל גט, על ידי מתן היתר לבעל לשאת אשה על אשתו. ביה”ד הרבני הגדול ברוב דעות דחה ערעורה של האשה [309].

אולם נראה כי חוסר סיכוי לשלום כנימוק מכריע לכפיית גט לא נתקבל בבתי הדין. ביה”ד האזורי שבירושלים הביא את דברי שו”ת דברי מלכיאל [310], אשר התריע נגד השימוש בטענה של חוסר סיכוי לשלום כעילה לכפיית גט. הרב הראשי לישראל הרב שלמה גורן, בפסק דין של ביה”ד הרבני הגדול [311], כותב: “ברור איפוא שאין להסיק מתשובה זו של הגר”ח פאלאג’י … שום מסקנה הלכתית חדשה בדבר כפייה לגט, בין כאשר מדובר על כפיית האשה לדידן שקבלנו את החדר”ג, ובודאי שאין לדון על פיו כאשר מדובר על כפיית הבעל לתת גט רק על סמך המחלוקת שיש בין בני הזוג ונראה לבי”ד “שלא יש תקנה לשום שלום ביניהם” שאז … “יפרידו הזווג ולכופן לתת גט … כל שאין נימוקים אחרים מצד ההלכה שכופין אותו לגרש או אותה לצאת”.”.

הטענה של חוסר סיכוי לשלום בית בכל פסקי הדין ובתשובות שהובאו בהם, מופיעה בטענת הבעל המבקש היתר לשאת אשה על אשתו, ויש בקבלתה משום חשש לקיפוח זכויותיה של האשה הראשונה על לא עוול בכפה.

דיינים העדיפו לעסוק יותר בבירור הסיבות והטענות ובירור האשמה והאשם שהביאו לידי חוסר סיכוי לשלום בית, מאשר לדון על דבר מופשט, ובסופו של דבר חוזרים אנו לטענה של מאיס עלי, או מאוסה עלי. אין, איפוא, לראות בחוסר סיכוי לשלום בית עילה נפרדת ועצמאית לתביעה לגירושין [312].

 

7. כפיית הבעל לגירושין בספק קידושין

ספק בקידושין יכול להיות משני סוגים: ספק בעובדה, אם הקידושין נתקיימו, או לא נתקיימו; או ספק בהלכה, ספק משפטי, אם הקידושין תפסו או לא תפסו [313].

קידושי שחוק והיתול, קידושי סתר, קידושי חטיפה, קידושי ערמה, קידושין מוכחשים, קידושי אונס, קידושין מדומים, קידושי הערמה, קידושין מזויפים, קידושין נפרדים, קידושי קטנות, קידושין פזיזים, קידושין על ידי שליח, קידושי סבלונות, נישואי בוסר, ‘נישואי בהלה’ וכיוצא באלה [313], לרוב לא היו קידושין ולא הוכרו כקידושין והותרו ללא גט [315]; אבל יש והיה בהם כדי לעורר ספקות עובדתיים, אשר הביאו לדיון על אופן תיקונם של הקידושין על ידי קידושין חוזרים [316]. אולם לקידושין חוזרים יש צורך בהסכמת שני הצדדים [317], ובהיעדר הסכמתו של אחד הצדדים לא נשארה, איפוא, דרך אחרת מאשר התרתם של קידושי הספק על ידי מתן גט. אם צד אחד לא הסכים לתת את הגט, או לקבלו, מתעוררת הבעייה של כפיית הגט. רוב הראשונים מסכימים כי בכל קידושי ספק ניתן לכוף גט [318], וכן נפסק להלכה ברמב”ם [319] ובטור ושו”ע [320]: “ואפילו כפרה האשה ואומרת לא קדשתני – כופין אותו ליתן גט”. וכן נוהגין הלכה למעשה בתי הדין הרבניים בישראל [321].

שני נימוקים לכפיית הגט במקרה זה:

(א) בקידושי ספק כשאין אפשרות להשלימם, מאי איכפת ליה לתת גט? וכגון זה כופין על מדת סדום [322].

(ב) חשש לעיגון האשה, כי יש איסור להמשיך לחיות ללא קידושין חוזרים ומאידך גיסא אין להכריחה להינשא בעל כורחה [323].

הרב הראשי לישראל, הרב עובדיה יוסף מביא דעותיהם של הרבה ראשונים ואחרונים ומסכם [324]: “מסקנא דדינא שאם לא יאות המשיב (= בקידושי ספק) לגרשה מרצונו הטוב בגט כריתות כדמו”י, יש לכוף אותו לתת לה גט פיטורין ולשחררה מעגינותה”.

בימי ממשלת המנדט הבריטי בארץ-ישראל נתרבו תופעות של קידושין מדומים, קידושי הערמה וקידושין ללא כוונה לנישואין אמיתיים, שמגמת הקידושין הייתה לעלייה לארץ-ישראל בזכות הבן-זוג שהיה נתין ארץ-ישראלי. תופעה מעין זו הייתה נפוצה גם בימי ההצלה מהרדיפות הנאציות באירופה כדי לזכות ברשות כניסה לארץ חופשית. קרה ובן-הזוג המדומה לא רצה בדיעבד, לשחרר את בן-זוגו, ועמד על כך כי הקידושין תפשו, וכי אינו רוצה לגרשה, או היא אינה רוצה לקבל גט.

לגבי קידושין מדומים (פיקטיביים) לא הייתה כל בעייה, כי אף אם ביה”ד הצריך גט לחומרא, או למראית עין, הרי הדעה הרווחת הייתה כי ודאי יש לכוף אותו למתן גט ואותה לקבל גט מהנימוקים דלעיל.

בעייה חמורה התעוררה כשהקידושין נעשו אמנם כדת וכדין, כי אחרת לא יכלו לקבל תעודת נשואין, אולם הקידושין נעשו ללא כל כוונה להינשא, אלא כדי להשיג רשיון עליה לארץ-ישראל ומתוך הסכמה כי מיד לאחר עלותם ארצה יתגרשו מרצונם, והנה אחד מבני-הזוג מסרב למלא את המוסכם.

הראי”ה קוק זצ”ל [325] החמיר בנידון ופסק שהקידושין, אף שנעשו ללא כונה להינשא, תפשו, כי דברים שבלב לא מבטלים את המעשה ואין דנים בקידושין לפי אומדנה. כמו כן אין לבטל את הקידושין בטענה שנעשו באונס שנאנס לעשותן כדי לקבל רשיון עליה לארץ הקודש, כי אף שעיכוב העליה לארץ-ישראל על ידי המלכות אונס גמור הוא, מאחר שמצווה לעלות לארץ-ישראל והמלכות עושה שלא כהוגן בכך שהיא חוסמת לנו את הדרך, אין לך אונס גדול מזה, אבל הזכות לעליה ראוייה היא לכל בן ישראל, ועל כן לא נקרא זה אונס דנפשיה כלל, כי אם אונס דאחרינא [326]. הקידושין תפשו איפוא ואם אינו רוצה לגרשה מרצונו, קשה לגזור עליו גירושין כשאין עילות אחרות לתביעת הגירושין. אין מקום לחייבו בגט שנאמר כי היא אסורה עליו, מחשש של גט מוטעה שהטעינו אותו, ומכל שכן שאין מקום לכוף עליו מתן גט מחשש לגט מעושה. המשיב רומז בסוף תשובתו, כי הוא מוכן להצטרף לרבנים נוספים שיחפשו דרך לביטול הקידושין על ידי בירור האפשרות של פסילת עדי הקידושין.

הבעייה של ספק קידושין וכפייה לגט לפי תביעת אחד הצדדים קיבלה חשיבות יתר בימינו בגלל התופעה של נישואין פרטיים מצד אלה שרוצים להימנע מטכס דתי בנישואיהן [327], ובעיקר בגלל ריבוי הבעיות של התרת נשואין אזרחיים בעקבות עלייתם של יהודים מברית המועצות.

בתי הדין הרבניים במדינת ישראל נוטים שלא להכיר בתוקפם של נישואין אזרחיים, אולם נוהגים לכתחילה לאסור על האשה להינשא לשוק ללא גט מחומרא, או מספק [328]. גישה זו מאפשרת פתרון הלכתי לבעיות המסובכות לפי נסיבותיהם. במקרה אחד נישא זוג בנישואין אזרחיים וחי ללא חופה וקידושין כעשרים שנה, ועניינו הובא בפני ביה”ד הרבני האזורי בת”א-יפו וביה”ד הרבני הגדול. בתי הדין הכירו כי “נישואין אזרחיים מהווים עילה לתביעת גירושין”, אולם הא דצריכים לגט הוא רק מספק וחששא. על מתן גט במקרים כאלה יש מקום לכפות את הבעל, וכל שכן דיש לכפות על האשה [329].

 

ז. כפיית גט על האשה

1. עילות הכפייה והקבלתם לעילות לכפיית הבעל

דין האשה לעניין גירושין מרצון כדין האיש. תקגת הרגמ”ה האוסרת מתן גט לאשה בעל כרחה באה להשוות את כח האשה לכוחו של האיש. אולם מדת השיוויון פועלת לשני הכיוונים, וכפי שקיימת מערכת כללים לפיהם אפשר לכפות על הבעל להוציא את אשתו, חלים אותם כללים גם על האשה ואפשר לכפות עליה לקבל גט פטורין מיד בעלה. “כמו שהאיש כופין אותו להוציא, אף האשה כופין אותה לקבל גט” [330].

בית הדין הרבני הגדול [331] הגדיר מעמדה של האשה בנידון “דלא עדיפא ממנו וכשם שכופין את הבעל לגרשה כשהוא איננו ראוי לחיי אישות והאשה מעוגנת על ידו, הוא הדין כשהוא מעוגן בשבילה”.

אותן העילות, בשינויים לפי נסיבות העניין, שוות הן לבעל והן לאשה. רבינו גרשום לא תיקן שתהיה האשה עדיפא מיניה. לפיכך, כשם שכופין על הבעל להוציא כשהוא עקר עשר שנים לאחר הנישואין, בטענת ‘בעינא חוטרא לידי’, כך יש לכפות על האשה העקרה לאחר עשר שנים לקבל גט, כשהוא טוען ‘בעינא חוטרא לידי’ [332]. וכשם שכופין עליו להוציאה בטענת מומין גדולים, נכפה וכדומה, כך כופין עליה לקבל גט בנסיבות דומות [333]. במקביל לטענת מאיס עלי, עליה דנו בהרחבה לעיל, קיימת גם טענת ‘מאיסה עלי’ [334]. אולם במקום שאין כופין על הבעל לגרשה, אין כופין על האשה לקבל גט [335].

ישנם שני הבדלים ביחסם של בתי הדין לכפיית גט על האיש או על האשה.

מצד אחד, מטעמים מעשיים, בית הדין ייזהר יותר להיענות לטענתו של הבעל כי האשה מאוסה עליו, מאשר לטענתה של האשה כי הבעל מאיס עליה, ואין כופין אותה לקבל גט ואף לא ממהרים לחייב אותה לקבל גט, אף אם יש לו אמתלא ברורה. אם תתקבל טענה זו של הבעל, “הרי נפלה כל תקנת הרגמ”ה, ולא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה, כי כל בעל בידו לבוא ולטעון קים לי בנפשאי שהיא מאוסה עלי … ומי יודע אם לא תואנה הוא מבקש על אשת נעוריו כי ימאס ונתן דעתו ועינו באחרת” [336]. קיים, איפוא, חשש שמא עיניו נתן באחרת, וחשש זה גדול יותר מאשר שמא נתנה היא עיניה באחר.

אולם, מאידך גיסא, יותר קל מצד ההלכה להתיר לבעל חרם דרבינו גרשום ולאפשר לו לשאת אשה על אשתו מאשר לכפות על הבעל ליתן גט לאשתו ולהיכנס לספק התרת אשת איש לעלמא.

הרא”ש בתשובה [337] מדגיש: “השתא באיש שאינו מוציא אלא לרצונו, כופין אותו להוציא וליתן כתובה אם נולדו בו מומין, אשה שמתגרשת בעל כרחה (= מדין התורה, לפני חרם דרבינו גרשום) לא כל שכן” [338]. בפסקי דין רבניים רבים מוצאים אנו נטייה להקל בכפייה על האשה על ידי מתן היתר לבעל לשאת אשה על אשתו, מאשר בכפייה על האיש ליתן לאשה גט פטורין [339].

 

2. כפיית גט או מתן היתר נישואין לבעל

שונה מידת הכפייה בה משתמשים כלפי האיש, מזו שנוקטים כלפי האשה. אמצעי הכפייה כלפי האיש יכולים להיות גם לחץ גופני, מלקות בשוטים, וכל שכן מאסר [340]. כאשר יש על פי דין לכוף את האשה לקבל גט, האמצעים שונים.

הראב”ד בדונו על כפיית המורדת כותב [341]: “במה הוא כופה?… או פוחתין או תצא מיד בלא כתובה … וא”ת בשוטים? – אשה לאו אורח ארעא”.

המהר”ם מלובלין [342] מדייק בתשובת הרא”ש שכתב באשה שדינה כפיית גט “ואם תמאן לקבל – ימנע שאר כסות ועונה”, כי דרכי הכפייה באשה שלא כבאיש אינם ייסור בשוטים או כדומה, אלא מניעת זכויותיה.

בפסיקה הרבנית מצינו: “ועבור אשה (= מאסר) זה לא פחות מכפייה על שוטים” [343], ומהאי טעמא אין בתי הדין נוהגים לתת צו לכפייה במאסר על האשה, והאמצעי לכפיית הגט בו הם משתמשים הוא מתן היתר לבעל לשאת אשה על אשתו, תוך כדי השלשת הגט והפקדת סידורי הממון כפי שפסק בית הדין לזכותה של האשה כשתתרצה לקבל הגט. אמצעי זה הוא קל יותר כלפי האשה, ויחד עם זה יותר אפקטיבי לגופו של עניין. וכן פסק ביה”ד הרבני הגדול, כי דרכי הכפייה באשה אינם בשוטים, וכדברי הראב”ד “מעולם לא שמעתי ייסור בשוטים לנשים” [344], ודרך הכפייה לגט באשה היא “לפוטרו לגמרי משאר כסות ועונה”, ותו לא. ובעניין אחר פסק ביה”ד הרבני הגדול [345]. כי לא שוטים ואף לא מאסרה הם דרכי הכפייה הראויים לאשה מסרבת, אלא יש לחייבה בקבלת גט פטורין ולהזהירה שאם לא תמלא צו זה תוך שלשים יום ידון ביה”ד במתן היתר לבעל לשאת אשה על אשתו.

אף היועץ המשפטי לממשלה ובית המשפט העליון לא ראו בעין יפה שימוש בסעיף 6 של חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), ה’תשי”ג-1953, כלפי אשה, כדי לכוף עליה קבלת הגט במאסר. המקרה היחידי בו סירב היועץ המשפטי לממשלה לפנות לבית המשפט המחוזי לבצע צו של בית הדין הרבני על כפיית גט על ידי מאסר, היה כשניתן הצו נגד האשה. בית המשפט העליון אישר את עמדתו של היועץ המשפטי לממשלה [346].

בפסק דין אחר [347], שנתקבל ברוב דעות, אישר בית המשפט העליון עמדת בתי הדין הרבגיים כי הדרך הנאותה לכוף על האשה גירושין מבעלה, כאשר על פי הדין יש לכוף עלייה זאת, היא באמצעות מתן היתר נשואין לבעל לשאת אשה על אשתו, אמצעי שהוא פחות חמור ויותר יעיל ומתאים מאשר כליאת האשה במאסר עד שתסכים לקבל הגט. בית המשפט העליון ראה עניין זה כה חשוב, שהעבירו לדיון נוסף בהרכב של חמשה שופטים. בדיון הנוסף [348], ברוב דעות של ארבעה נגד אחד, אישר בית המשפט את פסק הדין. נשיא בית המשפט העליון דאז השופט אגרנט, כתב [349]: “כי אם במקרה פלוני הוא (= ביה”ד הרבני) סבר, כי אף על פי שבהתאם להלכה יש מקום לצו כפייה נגד האשה הסרבנית, אין ללכת בדרך זו מפני שמתן הצו עלול להביא, למאסרה וכי האמצעי האחרון מהווה, באשר לאשה, סנקציה כפייתית שהיא קשה וחריפה מדי, כי אז אין סיבה, שבית הדין הרבני לא יסתפק, אם המקרה מתאים לכך, במתן היתר לבעל לשאת אשה אחרת .. בית הדין הרבני הגדול בא להביע את דעתו השלילית על השימוש באמצעי המאסר כדי לסייע לכפיית קבלת הגט על ידי האשה. כשאני לעצמי סבורני שיש לברך על ההתפתחות הזאת. הואיל והאמצעי של מאסר הינהו מטבעו אמצעי כפייתי, שהוא חריף למדי; קל וחומר, אם מפעילים אותו כלפי האשה. לעומת זאת, השיטה של היתר נישואין היא לפחות … יותר הומנית”.

 

ח. כפיית חליצה

סעיף 7 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), ה’תשי”ג-1953 קובע לגבי כפיית חליצה אותם כללים שנקבעו בסעיף 6 לגבי כפיית גט. למעשה, בבתי הדין הרבניים יש יחס שונה וגישה שונה, הרבה יותר נוחה וקלה לכפיית חליצה, מאשר לכפיית גט.

ההלכה רואה בעין יפה את החליצה. נתמעטו הדורות ואין כל בטחון שבייבום מתכוונים לשם מצוה בלבד. ההלכה המקובלת היא כי האידנא חליצה קודמת לייבום [350]. על יסוד הלכה זו הותקנה בכנס הרבנים הארצי שנערך על ידי הרבנות הראשית לישראל בשנת ה’תש”י תקנה המחייבת את כל העדות בהאי לישנא [351]; “הננו גוזרים על תושבי ארץ ישראל ועל אלה שיעלו ויתישבו מעתה והלאה, לאסור עליהם מצוות יבום לגמרי, וחייבים לחלוץ, וחייבים במזונות יבמתם כפי מה שיפסקו עליו בי”ד עד שיפטרו את יבמתם בחליצה”.

תקנה זו פשטה ורווחה בישראל ובתי הדין הרבניים פוסקים לפיה הלכה למעשה. ביה”ד בשתי דרגותיו, האזורי והגדול, דחה טענת יבם, שהוא כחבר לאחת מעדות המזרח – רוצה לקיים מצות יבום כהלכתה [352]. ביה”ד הרבני הגדול [353] קבע כי “המנהג הוא בכל בתי הדין בארץ לא להרשות ליבם, גם אם שניהם רוצים בייבום”.

מכיוון ואין כיום אפשרות ייבום, הרי עיכוב החליצה מביא את האלמנה לעיגון. מתוך שקידה על תקנת בנות ישראל יש, איפוא, לעשות כל טצדקי כדי להביא את היבם לביצוע החליצה; עיכוב החליצה יש בו לרוב משום התעללות באלמנה, וזאת לניצול ולסחיטה.

מקילים אנו בדינים מסוימים בחליצה, בנסיבות בהם היינו מחמירים בגט. כך, למשל, בעוד אשר גט מוטעה פסול, חליצה מוטעית – כשרה [354]. אמנם לגבי כפיית חליצה לכאורה דין כפייה לחליצה שווה לכפייה לגט. הרב שלמה דוראן [355] מסכם “שכבר נהגו בכל אלו הגלילות שאין לכוף לא לגרש ולא לחלוץ כדעת גדולי הפוסקים”, והוא מסתמך על דבריהם של הרא”ש, הריב”ש והרשב”ץ. אולם אף על פי כן “הבדל עצום ביניהם” [356], בין כפיית גט לבין כפיית חליצה. והרשב”א [357], בדונו בכפייה לגט, כותב: “ולי נראה שמקילין בחליצה יותר מן הגט”. הרשב”ץ בתשובתו [358] מסיק כי “בעלי הגמרא החמירו בגט יותר מבחליצה, וכתב הרמב”ן דטעמא דמילתא הוא מפני שמקילין בחליצה יותר מבגט, בכל אופן במקום שמצוות חליצה קודמת, יש לומר שכופין אותו לחלוץ, ואי סבירא לן מצות חליצה קודמת – הדבר יותר פשוט לכוף”.

וכן נוהגים בתי הדין הרבניים בישראל [359] ביה”ד הרבני הגדול [360] מביא דברי שו”ית בית יוסף [361] כי “ידוע ומפורסם דאינו מכווין לשם מצוה כלל … ראוי לכוף אותו שיחלוץ לו … שאם אינו מכווין לשם מצווה כופין אותו לחלוץ”. והרי לאור תקנת הרבנות והמנהג “לאסור עליהם מצות יבום לגמרי, וחייבים לחלוץ”, האומר שרוצה הוא ליבם – אינו מכוון לשם מצווה. כל שכן המסרב, בין ליבם בין לחלוץ, ויש איפוא לכוף על היבם קיום החליצה.

גם בחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), ה’תשי”ג-1953, יש שינוי לקולא בסעיף 7 הדן בכפיית חליצה בהשוואה לסעיף 6 הדן בכפיית גט. כוונתנו לקיצור תקופת הזמן מששה חדשים לשלושה חדשים מיום מתן הצו של בית הדין הרבני, אשר בסיומה יכול היועץ המשפטי לממשלה לפנות לבית המשפט המחוזי לבקש כפייה במאסר על אי ציות לצו בית הדין. בגירושין יש משום הריסת בניין, ערעור משפחה ויש לבטים ושיקולים, ביניהם: אולי ניתן לשקם את ההריסות ולפעמים הזמן מביא מרפא, “וכל המגרש אשתו ראשונה אפילו מזבח מוריד עליו דמעות” [362]. ואילו בחליצה, לאחר שדרך היבום נחסמה, הרי היא באה רק לשחרר את האשה מכבלי עיגון, ועל כן כל הממהר, הרי זה משובח, ואין להאריך את מועד תשעים הימים מיום מותו של הבעל כפי שנקבע בהלכה [363] יותר על ההכרח.

 

ט. כפיית גט בפסיקת בתי הדין הרבניים

1. כללי

בכנס הדיינים השני שנתקיים בירושלים בימים כה-כו תשרי ה’תשי”ד, בהרצאתי על חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), ה’תשי”ג-1953, אמרתי, בין היתר, דברים אלה [364]:

“עוד חידוש הוכנס לחוק, חידוש שעורר וויכוחים רבים והיו התייעצויות עליו בינינו לבין הרבנים הראשיים והוא בסעיפים 6-7, על כפיית גט וחליצה. כל בית-דין דואג שפסק דין שלו יבוצע, אחרת אינו בית דין. אבל בגיטין אנו נמצאים במצב קשה כי לא תמיד אפשר להכריח בעל לקיים פסק הדין. בתי הדין השתמשו עד כה באמצעי חשוב של הטלת מזונות – לפעמים די גבוהים – וזה שימש בעקיפין גם אמצעי לקיום פסק הדין על גט או חליצה, אולם לא תמיד אמצעי זה יעיל ונותן תוצאות. יתכן שיש אדם עשיר שלא איכפת לו לשלם מזונות. גם ביחס לאנשים לא אמידים, אין אמצעי זה פועל, תמיד. בעד אי תשלום מזונות, כמו בעד אי תשלום חוב בכלל, יש מאסר של 21 יום בחודש … ימי מאסר בעד אי תשלום מזונות אינם אמצעי לחץ מספיק. יש גם חשש לביטול החוק של מאסר בעד אי תשלום חוב, אם כי יש להניח, כי בכל אופן תיעשה הבחנה בין אי תשלום חוב, שזה רק עניין אזרחי, ובין אי תשלום מזונות, שיש בו משום אבק של עבירה פלילית … העמדנו איפוא, בפני השאלה על האמצעים לכפות את ביצוע פסק הדין של בתי הדין הרבניים. הוצעה הצעה לתת לבית המשפט או לבית הדין גופו סמכות לכפות ביצוע פסק הדין על ידי הטלת עונש מאסר על המסרב. אולם, כאן נתעוררה שאלת החשש של ‘גט מעושה’. הדגש כי החשש מפני ‘גט מעושה’ עלול להניא את בתי הדין ממתן פסק דין על מתן גט, עצם האיום בעונש מאסר עשוי להטיל ספק בכל גט, שמא ניתן לא מרצון טוב, אלא מתוך היכנעות לאיום. קיימנו הרבה דיונים בנדון עם הרבנות הראשית, ובסופו של דבר הגענו לנוסחה המוסכמת המופיעה בסעיפים 6-7 …

… (ש)בית הדין הוא שיקבע בפסק הדין שלו, אם במקרה הנדון יש לכפות על המסרב מתן או קבלת הגט או לא. פסק הדין צריך להיות סופי, זאת אומרת פסק דין שלא ערערו עליו, או פסק דין שעירערו עליו ובית הדין לערעורין פסק לצוות על כפיית הגט. באופן כזה, הרי פסק הדין על כפיית גט או חליצה יעבור למעשה שני בתי-דין. בתי הדין יצטרכו לדייק מאד בניסוח פסקי הדין. כיום מנסחים פסקי הדין בענייני גט בנוסח “צריך לתת גט”, “חייב לתת גט”. מני היום ולהלן, במקרה ובית הדין ירצה בכפיית הגט, צריך יהיה לכתוב בפסק דין במפורש, “כופין אותו לתת גט”, או “כופין אותה לקבל גט”.

הארכה של שישה חדשים בגט, או שלושה חדשים בחליצה, ניתנה כדי לתת אפשרות למשא ומתן על קיום פסק הדין על מתן הגט ברצון, כי בכל אופן יש לבכר האפשרות להסדיר את העניין שלא באונס.

התביעה לבית המשפט צריכה לבוא מאת היועץ המשפטי לממשלה, עובדה ששוללת את הוודאות שכח הכפייה ינוצל כדי לגרש את הפסולות.

קשה לדעת מה ערכו של חידוש זה של אפשרות כפיית הגט או החליצה לפי פסק דין של בית-הדין. יש להניח, כי בכל אופן בזמן הראשון, בתי הדין ימעטו להשתמש באמצעי זה. האחרונים לא ראו בעין יפה כפיית הגט. במשך דורות לא הייתה קיימת בכלל הבעייה של כפיית גט אצל יהודים, ומכאן אולי, שלא רבו לברר את העניין. אולם עכשיו משניתנה אפשרות זו יתחרבו הדיונים והבירורים בנדון ובטח יתבהרו ויתלבנו הדברים הלכה למעשה”.

הדברים שנאמרו אז עם קבלת החוק עמדו במציאות. בתי הדין היססו ועדיין מהססים, אולם מדי פעם בפעם משתמשים בכח שניתן להם ופוסקים על כפייה בגט ומכל שכן על כפייה לחליצה.

 

2. שיקולי בתי הדין

בתשעה כרכים של פסקי דין רבניים שהופיעו לאחר חקיקת חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), ה’תשי”ג-1953, הודפסו תשעה פסקי דין של בתי הדין הרבניים האזוריים ושלושה פסקי דין של ביה”ד הרבני הגדול שניתן בהם צו לכפיית הבעל ליתן גט פטורין לאשתו ופסק דין אחד של ביה”ד הגדול לכפיית חליצה. כן פורסמו חמישה פסקים של ביה”ד האזורי לכוף על האשה לקבל גט על ידי מתן, או איום למתן, היתר לבעלה לשאת אשה על אשתו המסרבת לקבל הגט, וששה פסקי דין כאלה יצאו, מתחת ידי בית הדין הגדול. פסקי הדין לכפייה על האשה לקבל גט אינם נכללים במניין זה, שהרי לגבי האשה הכפייה היא מתן היתר לבעל לשאת אשה על אשתו ולא מאסרה של האשה [365].

העילות אשר בגינן ניתנו צווי הכפייה הן שונות ומגוונות. אין פסק דין שניתן על סמך עילה אחת בלבד. אף טענת מאיס עלי נידונה והובאה בין השיקולים כסניף או כרקע לדיון על כל העילות.

תמצית העובדות והעילות לכפיית הגירושין בתשעת פסקי הדין של בתי הדין האזוריים הן כדלהלן:

(1) אי כושרו של הבעל להוליד בהיותו עקר, כי עוקר ע”י הנאצים. האשה טענה, כי חפצה היא בילד וקבלה על תרמית הבעל בהעלימו ממנה לפני הנישואין את מומו, והדבר נודע לה רק ארבע שנים אחרי הנישואין. העניין נדון גם מבחינת נשואי עבירה בגין הלאו [366] “לא יבוא פצוע דכא וכרות שפכה בקהל ה'” [367].

(2) האשה הייתה קטנה, כבת תשע, בשעת הקידושין שנערכו בתימן, היא עודנה בתולה, ואין כאן אלא קידושי דרבנן. בגיל עשר מיאנה בפני ביה”ד בבעלה ואמרה לו אי אפשי בך. היא טוענת שהבעל מאוס עליה מתחילה וכי הנישואין נכפו עליה על ידי אחיה. הבעל נשא בינתיים אשה אחרת ויש לו ילד ממנה. ביה”ד מצא שמעיקר הדין יש לדון דמנותקת היא ממנו בשל המאון, אולם משום לעז הצריכו גט לחומרא, וכדי לא לעגנה הוחלט לכוף עליו מתן גט [368]. טענת ‘מאיס עלי’ הוכרה כסניף לנימוקי ביה”ד לכוף עליו להוציאה [369].

(3) שהו עשר שנים בנישואין ולא ילדה, כי הוא עקר, והיא באה מחמת טענה שרוצה ילד [370].

(4) נישואין אסורים של כהן וחלוצה. איסור הנובע מעצם קיום קשר הנישואין מהווה עילה לכוף את הצד המסרב להתגרש בגט פטורין, אף אם הצדדים ידעו והסכימו לנישואי האיסור [371].

(5) הבעל מכה את אשתו ואף ניסה לרצחה; הבעל נמצא במאסר ויש לו לרצות ענשו עוד שנה וחצי; האשה טוענת מאיס עלי באמתלא ברורה [372].

(6) נישאה בגיל ארבע עשרה לגבר בן ארבעים ותשע, ונולדו להם שלשה ילדים. הם נשואים 23 שנה, ומזה 12 שנה שהם חיים בנפרד. אין לו גבורת אנשים; שניהם מודים שזינתה תחתיו ברצונה; עדים מעידים על מעשי כיעור; טוענת מאיס עלי באמתלא מבוררת [373].

(7) ילדה לו בת, כעת הוא מחוסר כח גברא, והוא טוען שזוהי חולשה מינית עוברת. נפסק כי לאחר שתחיה אתו חיי נשואין כחצי שנה ויתברר שאין לו גבורת אנשים – יש לכופו לתת לה גט [374].

(8) הבעל נשפט לארבע עשרה שנות מאסר על מעשי אונס ומעשים מגונים בקטינות, והוא יושב במאסר זה שנתיים ואינו יכול לקיים חובותיו לאשתו, לתת לה שארה, כסותה ועונתה [375].

(9) הקשר ביניהם הינו ספק קידושין; האשה זינתה תחתיו כשהייתה ספק ארוסה לו; היא באה בטענת מאיס עלי. נפסק לכוף על האיש בכל דרכי הכפייה עד שיסכים לתת גט פטורין כדין תורה [376].

בנוסף לתשעה פסקי דין אזוריים אלה שפורסמו בקובץ פסקי הדין הרבניים נציין שני פסקי דין נוספים של בתי דין אזוריים שלא הופיעו בדפוס, בהם ניתן צו לכפות גט, ואלו הן העובדות והנימוקים:

(1) זוג לא נישא בחופה וקידושין, אלא באו בקשר נישואין אזרחיים בלבד: נדרש גט לחומרא, ונפסק לכוף על האיש לתת גט פטורין כדמו”י. האיש נעצר במאסר עד שהסכים לתת גט לאשתו ואז שוחרר ממעצרו [377].

(2) אין לבעל כח גברא; שנתיים חייתה איתו חיי אישות ללא הצלחה; שלש עשרה שנים היא מעוגנת ממנו. הוחלט על פירוד תוך כדי חיוב הבעל במזונות. הבעל לא קיים פסק הדין ואינו זן ומפרנס אותה. משום כך ניתן צו לכפות עליו שיוציאה [378].

ואלו הן העובדות והעילות לכפיית גט על הבעל בפסקי הדין של בית הדין הרבני הגדול:

(1) האשה היא יתומה מאביה, אשר אמה ואחיה חיתנו אותה בתימן כשהיתה בת עשר, בניגוד לרצונה. אף פעם לא חיה עם בעלה חיי אישות ואף לא התיחדו. האשה טוענת מאיס עלי באמתלה ברורה. הוא טוען שהיא היתה בקידושיה בת שתים עשרה ויום אחד. ספק נישאה בקטנותה. אינה אשת איש מדאורייתא, ויש לצרף לכך טענת מאיס עלי באמתלא מבוררת [379]. ביה”ד האזורי בפתח תקווה דחה התביעה לכוף עליו להוציאה. הערעור נתקבל וביה”ד הרבני הגדול פסק כפייה.

(2) קידשה בכמה ביסקוויטים שנתכבד בהם. היא מכחישה הקידושין, אבל סירבה להישבע על כך. חקירת העדים השאירה ספק. אין להתירה להינשא ללא גט בשל קידושי הספק, וכופין אותו לגרשה [380]. ביה”ד האזורי בפתח תקווה דחה התביעה לכפייה על גט. הערעור נתקבל.

(3) יתומה מאביה, אשר אמה ואחיה חיתנו אותה בתימן בגיל צעיר. לדבריה היתה בת עשר, ועל כן מקודשת מדרבנן בלבד, וטוענת שאין להכריחה לחיות עמו. כן טוענת מאיס עלי, ונראה בעיני ביה”ד כי יש לה אמתלא מבוררת. האשה הייתה שלש עשרה שנה בנפרד מבעלה, והיא מעוגנת. באתרא דידהו, לפי עדותם של כמה מחכמי תימן, עבדי עובדא כהרמב”ם דכופין בטענת מאיס עלי באמתלא מבוררת. ביה”ד האזורי בת’א-יפו דחה ברוב דעות תביעת הכפייה. הערעור נתקבל [381].

בפסק הדין על כפייה לחליצה, דן ביה”ד הגדול בזקוקה לייבום שטוענת כי הייבם מאוס עליה, היה מאושפז כמה פעמים בבית חולים לחולי נפש, גירש אשתו שילדה לו אחד עשר ילדים. היבם שהבריא ממחלתו טוען שהוא רוצה לקיים מצות ייבום וכי גירש את אשתו על מנת לקיים את הייבום. הייבם מעמיד דרישות כספיות כדי להסכים למתן חליצה. ביה”ד הסתמך על המנהג בכל בתי הדין בארץ לא להרשות לייבם [382], על דעותיהם של גדולי המשיבים שאם אינו מכווין לשם מצווה, כופין אותו לחלוץ [383] ושעל חליצה כופין בטענת מאיס עלי כשיטת הרמב”ם [384], וציווה לכוף על היבם מתן חליצה. בעוד אשר ביה”ד האזורי בפתח תקווה דחה, ברוב דעות, את תביעת הכפייה על היבם, הערעור נתקבל וביה”ד הגדול, כאמור, פסק לכופו לחלוץ.

נעיין עתה בתמצית העובדות והעילות שהיו בחמשת פסקי הדין של בתי הדין הרבניים האזוריים בהם כפו אשה לקבל גט על ידי מתן היתר נישואין לבעל לשאת אשה על אשתו או איום במתן היתר נישואין:

(1) יש עדים שזינתה תחתיו, אף כי אין אפשרות לברר העדות. הבעל סומך על העדים ועל כן אסורה עליו. יש עדים על מעשי פריצות, האשה רעה, בעלת קטטה. נפסק כי אם לא תקבל גט – יחליט ביה”ד על מתן היתר נשואין לבעל [385].

(2) הצדדים קיימו יחסי מין ונולד להם ילד. וכדי להעניק לילד שמו של האיש, הסכימו להינשא בתנאי שיתגרשו שלושה חדשים מיום היוולד הילד. כעת האשה מסרבת לקבל הגט. עליהם להתגרש ואם היא תעמוד בסירובה ידון ביה”ד במתן היתר נשואין לבעל [386].

(3) נודע כי האשה חלתה כמה פעמים לפני הנישואין במחלת שיגעון והעלימה עובדה זו מהבעל. לפיכך הקידושין הם ספק קידושי טעות ויש מקום לכפות עליה קבלת גט, ואם תסרב ידון ביה”ד במתן היתר נשואין לבעל [387].

(4) מורדת מסוג ‘בעינא ליה ומצערנא ליה’ – יש להתיר לבעל לישא אשה על אשתו [388].

(5) הבעל טוען מאוסה עלי; הרבה שנים חיים בנפרד: הילדים מאיימים שיברחו מהבית אם אמם תשוב. נפסק כי אם תסרב לקבל הגט – יינתן לבעל היתר נשואין [389].

ואלו הן העובדות והעילות בהן פסקו כפיית האשה לקבל גט על ידי מתן היתר נישואין לבעל, בפסקי הדין של בית הדין הרבני הגדול [390]:

(1) הצדדים נישאו בנשואין אזרחיים לפי עשרים שנה ולהם ילדים; זה עשר שנים חיים בנפרד; הבעל אינו רוצה לקדש אותה. נפסק כי “נשואין אזרחיים מהווים עילה לתביעת גירושין”, וצריך גט מספק ובכגון דא כופין על מידת סדום לדרישת הבעל למתן היתר נשואין [391].

(2) שרכה דרכיה ועשתה מעשי כיעור. אם לא תקבל הגט – יתנו לו היתר נשואין [392].

(3) נישאו בחו”ל במקום מושבו. היא אזרחית ישראל ובאה לשם כתיירת, ולאחר תשעה חדשים שבה לארץ ישראל ודורשת שיעלה גם הוא. הוא תובע שתחזור אליו, ואם לאו – שתקבל גט פטורין. ביה”ד האזורי דחה תביעתו של הבעל. ביה”ד הגדול קיבל הערעור ופסק שאם לא תסכים לחזור אל מקום מגורי בעלה. או לקבל גט פטורין, עליו להשליש גט עבורה בביה”ד במקום מושבו ואותו בי”ד ידון בדבר מתן היתר נשואין לבעל [393].

(4) האשה השתמשה נגד בעלה באלימות ובאיומים וגירשה אותו מהבית בשל בגידתו בה. הם חיו בנפרד במשך שנים רבות ואין שום סיכויים לשלום ביניהם. הבעל טוען מאוסה עלי. בית הדין קבע כי ידון במתן היתר נשואין אם לא תסכים לקבל גט פיטורין [394].

לא רבא הם, איפוא, פסקי הדין בהם ניתן צו לכפיית גט. אולם רבים הם פסקי הדין בהם נידונה התביעה למתן צו לכפייה, ואם כי ברובם הצו לא ניתן, מ’כתלי’ פסקי הדין ניכר לא פעם, כי הדיון והבירור על האפשרות הקיימת נעשה מתוך הנחה סבירה כי הגט ינתן מבלי צורך להשתמש באמצעי הקיצוני של מאסר. ההיסוסים של בתי הדין הם רבים והרתיעה משימוש בכפייה היא עדיין רבה ביותר, ולפעמים המסקנה אינה הולמת את הנימוקים, כאילו בית הדין נמנע ברגע האחרון מלהשתמש בכוח שניתן לו.

הרתיעה מכפיית הגט נראית להיות יותר רבה בבית הדין הרבני הגדול מאשר בבתי הדין האזוריים (פרט לזה שבפתח תקווה). בכל שלושת המקרים בהם פסק ביה”ד הגדול לכפייה, העילה המצויינת כמכרעת היתה העובדה של ספק אם הקידושין תפשו, והמקרה הרביעי הוא של כפיה בחליצה. מבין בתי הדין האזוריים, הרי ביה”ד שבפתח תקווה, הוא המסתייג ביותר משימוש באמצעי של כפיית גט. שלושה מארבעה ערעורים שנתקבלו בביה”ד הגדול נגד סירוב לצוות על כפייה בגט, הם על פסקי דינו של בית דין זה [395]. בתי הדין מעדיפים גם במקרים בהם יש מקום לדיון על כפייה בגט להשתמש באמצעי לחץ מוסריים או כספיים, כגון: פסיקת מזונות יותר גבוהים, ורק במקרים קיצוניים ביותר נזקקים לצו כפייה במאסר.

נציין מספר פסקי הדין בהם נדחתה התביעה לכפיה בגט ונעמוד מתוכם על הנימוקים של ביה”ד להימנעותו ממתן צו לכפייה.

(1) הבעל הוא מטורף ומתנהג בטפשות הולכת וגוברת מיום ליום. אם אין זה מחמת חולי, אלא בגלל תרבות רעה וחיסרון דעת, מצב שהיה ידוע לאשה לפני הנישואין וסברה וקבלה, אין זה בגדר מום שאפשר בגללו לכופו לגרש. מום גדול שכופין בגללו לגט, אם נתרפא ממנו, אף על פי שיש חשש של חזרה, לא מיקרי מום גדול כדי לכוף לגט [396].

(2) מקום שהאשה אסורה על בעלה רק מדין ‘שוויא אנפשיה חתיכה דאיסורא’, שהוא אומר שראה את אשתו שזינתה, חייב אומנם להוציאה, אבל אין כופין למתן גט. בי”ד הוסיף נימוק נוסף: בעל נאמן לאסור אשתו עליו דווקא שלא במקום קטטה, אבל במקום קטטה – אינו נאמן. קביעת מידת הקטטה העלולה לערער נאמנותו של הבעל, נתונה לשקול דעתו של ביה”ד [397].

(3) הבעל טוען כי אשתו זינתה תחתיו. אם אין עדים על כך, אף שהיא אסורה עליו מדין ‘שוויא אנפשיה חתיכה דאיסורא’ – אין כופין אותו להוציא, גם אם האשה באה בטענה שחפצה בילד, שהרי לפי דבריו אין הוא הגורם שאינה ראויה להיבנות ממנו, אלא היא אשר גרמה לכך כי זינתה תחתיו ונאסרה עליו. אולם יש סוברים שלאחר תקנת רגמ”ה שלא לגרש בעל כרחה אין הבעל נאמן לומר על אשתו שזינתה, שמא עיניו נתן באחרת, ואינו יכול להשתחרר מאשתו הראשונה ולכן אין מאמינים לדבריו. אם יש קטטה בין בני הזוג, לכל הדעות אין הבעל נאמן לומר שראה שאשתו זינתה [396].

(4) בכל מקרה של ליקוי במוח, הגורם לתופעות הדומות לתופעותיה של מחלת הנפילה, אף אם אין בדבר משום מום באיש, דינו כדין נכפה. אם האשה ידעה לפני הנישואין שהבעל הוא חולה נכפה, אף אם אחרי הנשואין מחלתו החריפה, אין כופין אותו להוציאה ולא אותה שתחיה עמו [399].

(5) רבים סוברים כי אף לפי דינא דגמרא, אם אשה שהתה עשר שנים ולא ילדה – כופין אותו להוציאה. אם יש לו ילד בר-קיימא מאשה זו או מאשה אחרת, לעולם אין כופין [400].

(6) אף לסוברים שכופין את הבעל לגרש כשאין לו כח גברא, מן הדין אי אפשר לפסוק כפייה, כל עוד והבעל ממשיך בטיפולים ויש איזו שהיא תקווה שהוא יתרפא [401].

(7) המקום בו נערכו הקידושין הוא הקובע את אופן סידור הגט וכשרותו. במדינת תימן פסקו הלכה למעשה כהרמב”ם בכל הוראותיו, אולם קיימים חילוקי דעות בין רבני תימן אם גם לענין הלכה שבטענת מאיס עלי כופין את הבעל פשטה ההוראה כהרמב”ם. גם להרמב”ם, לדעת רבים אין כופין כי אם באמתלא מבוררת. השאלה אם יש בדברי האשה אמתלא מבוררת לטענת מאיס עלי, אם לאו, מסורה לשיקול דעתו של ביה”ד לפי ראות עיניו [402].

(8) האשה טוענת כי אין לו גבורת אנשים והוא מודה בזה – אין כופין אותו להוציאה, עד שיתברר שאין לו רפואה וזו תוחלת ממושכת [403].

(9) עבר על תקנת הרגמ”ה ועל התחייבותו שקיבל על עצמו (בני הזוג הם מעדות המזרח) ש”לא ישא ולא יקדש שום אשה אחרת עליה בחייה כתקנת רגמ”ה ז”ל” – חייב להוציאה, אולם אין כופין אותו על כך. אין כפייה אלא בדברים הפוגעים בחיי אישות ולא בדברים הנוגעים בזכויות וחיובים שקיבל הבעל על עצמו [404].

(10) מום שאינו ממניין המומים שבגמרא, אבל קיים חשש שהוא עובר בתורשה לילדים, והאשה לא ידעה מהמום שבה, ובני משפחתה העלימו אותו מבעלה, ספק בהלכה אם יש לכופה בקבלת גט [405].

(11) אין הוכחות לטענתה שאין לבעלה כח גברא והוא מכחיש אותה. לדעת רוב הפוסקים מעמידים אותה על החזקה ש’אין האשה מעיזה בפני בעלה’ ומאמינים לה, בפרט כשיש רגליים לדבר, אולם אין כופין אותו להוציאה [406].

בכמה מפסקי דין אלה, הנימוקים לפסיקת על כפיית הגט הם כה ברורים, שרק ‘יראת ההוראה’ למתן גט מעושה הכריעה להסתפק בחיוב למתן גט, מבלי לכפותו על כך. יש להניח כי ברבות הימים יתרגלו בתי הדין יותר לשימוש בכוח שניתן להם לפתרון בעיות של חיי משפחה מעורערים עקב מריבות ויפעלו להתרת האשה מכבלי העגינות החיה, תוך ניצול אמצעי הכפייה.

 

3. תדירות השימוש במאסר לצורך כפיית גט

מהנתונים הנמצאים אצל היועץ המשפטי לממשלה, מתברר כי עד שנת ה’תשל”ד היו כשלושים פניות להפעלת צווי הכפייה שניתנו בפסקי דין רבניים (לא כולם נתפרסמו בקבצי פסקי הדין של בתי הדין הרבניים). כולם (חוץ מאחד, כפי שיבואר להלן) באו על פתרונם, או לפני הפנייה של היועץ המשפטי לממשלה לבית המשפט המחוזי, או מיד לאחר שביהמ”ש נתן צו מאסר (בכעשרה מקרים). בדרך כלל הגט ניתן מהר מאד לאחר המאסר.

גם הרב הראשי לישראל הרב עובדיה יוסף מצא לנכון לציין בתשובה, כי לאחר מתן פסק הדין על ציווי לכפותו להוציאה, ה”בעל הקשה את ערפו ואמץ את לבבו ולא אבה לגרש גם לאחר פסה”ד דקמן, נלקח אל בית הסהר ע”י השלטונות בכדי להכריחו לציית לביה”ד, ולאחר שבתו בבית הסהר ימים אחדים הסכים לגרש את אשתו והגט סודר” [407].

 

4. כפיית סרבן גט היושב במאסר

רק במקרה אחד התעקש הבעל, והוא סירב ומסרב למלא צו בית הדין ליתן הגט, ועדיין יושב במאסר. במקרה יוצא דופן זה פנה היועץ המשפטי לממשלה אל בית המשפט העליון בבקשה לשחרר את הסרבן, כיון שמאסרו כדי לכופו לקיים צו בית הדין הרבני הוכח כבלתי יעיל. ביהמ”ש העליון [408] דחה פנייה זו, שהרי המאסר בענין זה אינו עונש, ויש לו ברירה כל אימת שהוא רוצה למלא את הצו ולהשתחרר [409].

השופט פרופ’ מ’ זילברג ז”ל פנה בשולי פסק דין זה לרבני ישראל בקריאה “למצוא דרך הלכתית להתרת כבלי עיגון האשה, בכל מקרה בו המסיבות מחייבות במפגיע להפריד ביניהם”. הוא אף הציע דרך של הטלת תנאי בקדושין שאם ייעלם הבעל או יסרב שלא כחוק ליתן גט לאשתו – יתבטלו הקידושין למפרע בשל הפרת התנאי [410].

פנייתו של השופט זילברג עוררה דיונים רבים ונתקבלה בביקורת. הצעות מעין אלו נתעוררו בעבר מדי פעם וכל פעם נדחו על ידי חכמי הלכה שונים בהחלטיות [411]. מבין התגובות השליליות הרבות להצעתו של זילברג, אביא מספר קטעים ממכתבו של הרב הראשי לישראל מאותה תקופה, הרב איסר יהודה אונטרמן ז”ל, שנשלח לכותב טורים אלה [412]:

“… רצוף כאן מאמר מצומצם בעניין מסרב לתת גט, כשבי”ד חייבוהו על כך … ההצעות שנתן הד”ר זילברג אינן חדשות כלל ונדחו ע”י מאות רבנים פה אחד, לא נמצא אף רב מובהק בהוראה אחד שיצדד בהן.”

והרי קטעים מהמאמר אשר צורף למכתבו של הרב אונטרמן:

“בימי המלחמות העולמיות הראשונה והשנייה, כשהיו הרבה מקרים שנעדרו חיילים וימאים וכדומה ולא נודע גורלם, ובמקרה כזה האשה נשארת בעיגון, השתדלו הרבנים לסדר, כי לפני שהבעל יוצא לגיוס, הוא כותב גט לאשתו ומשלישו ביד בית דין וגם עושה שליח להולכה, ומתנה, כי אם יעברו חמש שנים ולא ישמעו כלום על גורלו של הבעל ימסרו את הגט לזה שהבעל עשאו שליח ויגרש את האשה … מזה יוצאים מחשש שמא הבעל משותק או אינווליד באיזה מוסד, שהאשה תשתחרר ממנו ע”י מתן גט. זה גם יפטור אותה מחליצת היבם כשלא נשאר ממנו זרע.

ברם הנסיון הראה לי שהנשים לא הסכימו בהרבה מקרים שישלישו גט כזה, כי חששו שעצם מציאותו של גט מושלש שאפשר לגרש בו האשה כבר ירופף את הקשר שבין שניהם … בסך הכל יכלו להשתמש בזה רק במקרים נדירים מאד …

ובכן העצה של השלשת גט ג”כ לא תביא תועלת, שכאמור פוגעת בהרגשת הזוג כאילו עומד לעיניהם מוכן המכשיר המפריד ביניהם. כמו כן אין כל תועלת במקרה שהבעל חולה במחלת רוח כרונית, כי אי אפשר למסור הגט לאשה כשהבעל אינו שפוי בדעתו בשעת המסירה, ולכן מעטים מאד המקרים שנעזרו בהשלשת גט.

אכן … נראה שישנה הגזמה רבה בהערכה שאנשים מעריכים היום את דחיפות העניין למצוא פתרון לבעייה זו של סירוב מוחלט מצד עקשנים, שלא רוצים לציית לפסק דין של הרבנות לתת גט פיטורין ועומדים בסירובם לעגן את האשה בלי סוף … זה קורה אחד ממיליון ובאחוזים קטנים כאלה יש למצוא בהרבה שטחים בעיות שאין לנו פתרון בשבילם. ואפשר שסוכ”ס תימצא דרך גם לשבור עקשנות כזו ע”י כפייה. אמנם אין בזמננו עונשי הגוף כמו מלקות וכדומה, אבל לפעמים עוצרים פושע בצינוק והוא נכנע, או שוללים ממנו את המטה ומשאירים לו ספסל לישון עליו, עד שמוצאים דרך לשבור את שאיפת הנקמנות שלו”.

הצעות מעין אלו שהציע במאמרו הרב הראשי אונטרמן, הוצעו גם ע”י ביה”ד הרבני האזורי בחיפה [413]. האשה תבעה גט מכוח שתי עילות: (א) הבעל הוא רועה זונות; (ב) הבעל נידון לארבע עשרה שנות מאסר ואינו יכול לחיות עם אשתו [414]. ביה”ד, מכוח צירוף עילות אלה, פסק לכפות את הבעל לגרש את אשתו. דא עקא, הבעל בין כך ובין כך יושב בבית הסוהר. מה איפוא ימריץ אותו למלא צו ביה”ד? אמנם המאסר על אי מילוי צו הכפיה לגט קודם למאסר כעונש [415], ולפיכך אי ציות לצו הכפיה גרם לאסיר כי מועד ארבע עשרה השנים שעליו להיות כלוא אינו מתחיל להימנות כל עוד לא יציית לצו בית הדין, ואמנם בסופו של דבר, כנראה שחשש זה פעל עליו ונתן את הגט. אבל ביה”ד מסופק היה אם האסיר השפוט לתקופה ארוכה ירתע מחשש של מאסר, “ומה תעשה אשה עלובה זאת כדי להשתחרר מכבלי עיגון?”. ביהיד הרבני פנה בקריאה לתיקון המצב בזו חלשון: “ומכאן פנייתנו לאלה שהדבר מסור בידם, לסדר חוק כפייה גם לאלו היושבים כבר בבית הסוהר, אם ע”י כפייה בשוטים כדינא דגמרא, או צינוק וכדומה, ואז לא ישארו בנות ישראל עגונות”.

במקרה אחר [416] של רוצח מאהב אשתו שנידון למאסר עולם, אשר פנה לנשיא המדינה בבקשת חנינה, הותנתה החנינה במתן הגט.

 

י. ‏סיכום

בפתרון הילכתי של בעיות הנובעות מערעור חיי נישואין ניתנת תשומת לב ראויה לאלטרנטיבה, למצב העלול להיווצר אם לא יימצא פתרון.

תקנת הגאונים בטענת מאוס עלי נומקה, בין היתר, בכך, ש’אחרי רבנן סבוראי, כשראו חכמים שבנות ישראל הולכות ונתלות בגויים ליטול להן גיטין באונס מבעליהן ויש כותבין גיטין באונס ומסתפק גט מעושה בדין או שלא בדין וקא נפק מינה חורבא, תקינו …” [417], “רבנן סבוראי, דהוי בתר רבנן דהוראה, חזו [כי] משתהיין יב ירחי שתא דנפקי בנות ישראל לתרבות רעה בין בזנות בין בשמד ותקון מאי דתפסה נמי מפקי מינה וכתבי’ לה גט לאלתר וטב לתרוייהו בין לבעל בין לאשה” [418]. “ושאלתי את אבא מארי זצ”ל מה טעם שתיקנו [הגאונים תקגתם] והשיב לי כדי שלא יצאו בנות ישראל לתרבות רעה” [419].

הרדב”ז מסביר מהי התחשבות ההלכה במצב העלול להיווצר אם לא יימצא פתרון [420]: “דהא כתבו המפרשים, דכייפינן לגרש בטענת מאוס עלי כדי שלא תצאנה בנות ישראל לתרבות רעה, הרי שלכאורה אנו מתירין לגרש שלא מן הדין משום דלא תצאנה לתרבות רעה, ולא היא, דבהך כפייה אין אנו עוברים על דברי תורה, דכיון שכופין אותו עד שיאמר רוצה אני, אנן סהדי דגמר בדעתו לגרש ברצון, כדי לשמוע דברי חכמים וסמכינן אהך טעמא כדי שלא תצאנה לתרבות רעה, אבל להתיר דבר האסור כדי שלא תצאנה, אין לנו”.

בהכרח ישנה וצריכה להיות התחשבות רבה עם האלטרנטיבה, לאי-פתרון הבעיה. יש לפתוח כל שערי הלכה, למצות כל אפשרות הלכתית כדי לפתור בעייה חמורה ובשיקולי בית הדין יש להביא בחשבון את הסיכון שאי פתרונה יכול להביא להתפתחות קשה, תקלה חמורה, ובלשון המקורות: “ונפיק מינה חורבא”.

אין פוסק ההלכה יכול ורשאי להקל על מצפונו על ידי הימנעות מהוראה הלכה למעשה, או באי רצונו להכניס ראשו בין שני הרים גדולים, במיוחד כאשר חוסר פתרון יכול להביא ל”חורבא גדולה”. יראת הוראה יכולה להיחשב אפילו למדת חסידות, כל עוד ההימנעות מהוראה אינה, היא כשלעצמה, הכרעה בנידון עם תוצאות חמורות [421].

בימינו אנו יש להקדיש תשומת לב מיוחדת לתוצאות השליליות של אי-פתרון, אי-עשייה, או רתיעה מהעזה שבפסיקה. הציבור היהודי בארץ ישראל – לא כולו מקבל את ההלכה מרצון, רק חלקו עובד את ה’ בשמחה. נוקשות, הססנות, רתיעה מניצול כל האפשוויות ההלכתיות, יכולים לגרום לכשלונות ולתקלות יתרות, שלא תצאנה בנות ישראל, ושלא יצא ציבור גדול לתרבות רעה.

התרת נישואין שלא הצליחו, שחרור האשה מכבלי שבי ועיגון הוא צורך דחוף של השעה. ריבוי עניינים מעין אלה, ללא פתרון, טומן בקירבו סכנות חמורות לחיי משפחה בישראל, למסגרת המשפחה בישראל, ואף לכלליותם של דיני אישות כדת משה וישראל.

הסעיפים העוסקים בכפיית גט וחליצה המצויים בחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), ה’תשי”ג-1953, הם אמצעים חשובים שניתנו לבתי הדין הרבניים לפתור בעיות אישות מסובכות ביותר, לחתוך דינם. בדרך כלל אמצעים אלו נוצלו והצדיקו עצמם. כמה וכמה מקרים קשים באו על פתרונם והיוצא מן הכלל היחיד [422], אינו בא אלא ללמד על הכלל, והוא: שימוש באמצעי הכפייה יש בו משום תרומה חשובה למגיעת עיגונא דאיתתא.

רוב הדיינים ובתי הדין נזקקים לסעיפים אלה בשעת הצורך, אם כי ישגם כמה וכמה דיינים ששומרים את נפשם וירחקו מהם. יעילות הפתרונות בתוקף סעיפי החוק האמורים יפזר היסוסים, ויביא לכך כי כל בתי הדין הרבניים בישראל ייזקקו להם בשעת הצורך.

 

[1] רמב”ם משנה תורה גירושין א א-ב; על פי משנה יבמות יג א.

[2] דברים כד א.

[3] תלמוד בבלי גיטין עח א; תלמוד בבלי יבמות קיג ב.

[4] משנה יבמות יד א; תלמוד בבלי גיטין מט ב.

[5] ההגדרה שבפוסקים, “יכול לגרשה בלא דעתה” (טור ו-שו”ע אה”ע קיט ו), משמעותה שלא לרצונה, כמשמעותה במשנה שביבמות לעיל.

[6] וישנם חילופי נוסחאות, ועיין אוסף נוסחאות החדר”ג בספר צידה לדרך ב 256. וראת לאחרונה: שלמה-זלמן הבלין “תקנות רבינו גרשום מאור הגולה בענייני אישות בתחומי ספרד ופרובנס (לאור תשובות הרשב”א ור’ יצחק די מולינא מכתבי יד)” שנתון המשפט העברי 2 (1975) 200, והמקורות והספרות המובאים שם. החרם הובא להלכה ב-שו”ע אה”ע קיט ו בהגה: “וכל זה מדינא, אבל רבינו גרשום החרים שלא לגרש אשה שלא מדעתה, אם לא שעברה על דת, וכמו שנתבאר לעיל סי’ קטו, ואפילו אם רוצה ליתן לה הכתובה אין לגרשה בזמן הזה שלא מדעת”.

[7] נודע ביהודה (מהדורה קמא) אה”ע ה; עין יצחק אה”ע ענף ד (יד).

[8] שו”ת הרא”ש מב א. וראה: מנחם אלון המשפט העברי – תולדותיו, מקורותיו, עקרונותיו ב (1973) 632-634.

[9] תלמוד בבלי בבא בתרא מז ב.

[10] רמב”ם משנה תורה מכירה י א. וראה גם: אשר גולאק יסודי המשפט העברי א (1967) 57-60.

[11] ויקרא א ג.

[12] משנה ערכין ה ו; תלמוד בבלי בבא בתרא מח א.

[13] תלמוד בבלי קידושין נ א.

[14] ואלה דברי רבינו גרשם מאור הגולה בתשובה: “צריכים לכופו שיתן לה גט, כדתניא (תלמוד בבלי ראש השנה ו א): “”יקריב אותו” מלמד שכופין אותו, יכול בעל כרחו תלמוד לומר לרצונו, הא כיצד? כופין אותו עד שיאמר: ‘רוצה אני’. וכן הדין”. ראה: תשובות רגמ”ה (מהדורת שי אידלברג) סימן מב, והיא הודפסה בשו”ת מהר”ם סימן תתסה.

[15] תלמוד בבלי קידושין נ א.

[16] תלמוד בבלי קידושין נ א, יבמות קו א, בבא בתרא מח א.

[17] רמב”ם משנה תורה גירושין ב כ. הר”י אדרבי בשו”ת דברי ריבות, קצא, מוסיף הסבר לדברי הרמב’ים: “שאין אומרים אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחוייב … אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עברה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו או עד שנתרחק מדבר האסור לעשות – אין זה אונס”. וראה גם: משה זילברג המעמד האישי בישראל (1958) 106 ואילך, במיוחד עמ’ 107-108.

[18] תוספות בבא בתרא מח א ד”ה “אילימא מהא וכו'”.

[19] שו”ת המהרי”ק סג.

[20] שו”ת הרדב”ז אלף רכח, עיין שאול ישראלי “על כפייה ורצון בגט” תורה שבעל-פה 12 (1970) 32, 37-38.

[21] שו”ת הרדב”ז (סדליקאוו), ח”ד, קנז; שם, קח. לעניין בעל פוליפוס ראה: משנה כתובות ז ט; תלמוד בבלי כתובות עז א.

[22] שו”ת הרא”ש מג, ח.

[23] שו”ת עזרת כהן סימן לט, עמ’ 283.

[24] הגהות מיימוניות גירושין ב כ אות ד; רמ”א על שו”ע אה”ע, קנד יא.

[25] שו”ת המהרי”ט צהלון פג.

[26] אשר לשאלה מהו דינו של מומר: האם כופין אותו להוציא בשל עצם היותו מומר או רק אם אכן הבעל פושע כלפי האשה, עיין: שו”ע אה”ע קנד א בהג”ה הרמ”א; שו”ת המהרש”ל מא.

[27] שו”ת המהרי”ק סג. ועיין: אור שמח גירושין ב כ, לעיל, סמוך להערה 20, נוכחנו לדעת כי גם הרדב”ז סובר שניתן להשתמש בכלל של אפקעינהו להצדקת הכפייה למתן הגט.

[28] משנה גיטין ט ח.

[29] משנה גיטין ט ח.

[30] שו”ת חתם סופראה”ע קטז, המשיב דן בשאלה האם ניתן לכפות מתן גט כאשר הבעל הוא נכפה. על תשובה זו של החת”ם סופר ראה גם: זילברג (הערה 17 לעיל) 109-110.

[31] ראה הערה 17 לעיל והטקסט הסמוך לה.

[32] שו”ת היכל יצחק אה”ע א א.

[33] עין יצחק ב לה (כפי שמשמע מפלפולו).

[34] חזון איש אבה”ע סימן סט, ס”ק כג. ועיין: הרב אברהם הלוי הורביץ קונטרס הברורים – שיטות הפוסקים בדין אשה הטוענת מאיס עלי (1975) עמ 18 בסופו.

[35] ערעור ה’תש”ך/184, פד”ר ד 164, 166; ביה”ד הרבני הגדול בהרכב של הדיינים הרבנים עובדיה הדאייה (ז”ל), יוסף שלום אלישיב, בצלאל זולטי.

[36] רמ”א בהגהה לשו”ע אה”ע קנד כא, קובע: “וכיוון דאיכא פלוגתא דרבוותא – ראוי להחמיר”. וראה גם: תיק ה’תשכ”ו/178, פד”ר ז 65.

[37] דרכי משה אה”ע קנד ס”ק יז, וברוח זו ראה: תיק ה’תשט”ז/78, פד”ר ב 188, 193: “יש להחמיר שלא לכוף על הבעל את הגירושין כדי שלא להיכנס לספק גט מעושה שלא כדין”. ועיין עוד: תיק ה’תשי”ז/1197, פד”ר ג 220, 222; הש”ך גבורת אנשים סימן מה.

[38] שו”ת בנימין זאב פח.

[39] דבריו הובאו בתיק ה’תשכ'”ו/178, פד”ר ז 65, 72-73, ראוי לציין כי בית הדין פסק למעשה כי כשגבר נושא אשה על אשתו, אין הראשונה יכולה לכופו לגרשה בשל המחלוקת בין הפוסקים אם במקרה זה כופין, אם לאו. וראה: בנציון שרשבסקי דיני משפחה (1967) 71.

[40] שו”ת המהרי”ט א קיג.

[41] שו”ת הרמ”א צה.

[42] תשובות הרי”ד תשובה נד.

[43] תשובות מיימוניות אישות לד, תשובתו של מוהר”ר יצחק בר משה, בעל האור זרוע.

[44] שו”ת הרמ”א צו. וראה גם: רבי עקיבא איגר דרוש וחדוש א, בתשובתו שבסוף הספר להרב מאיר ווייל, רבה של ברלין.

[45] ערעור ה’תש”ך/184 פד”ר ד 164, 166, קטע אחר מפסק דין זה הובא לעיל סמוך להערה 35, לעניין דיון בכל מקרה לפי נסיבותיו “מקומו ושעתו” ראה גם: שו”ת נשאל דוד אה”ע מו, העוסק בכפיית גט על גנב. ראוי לציין כי חכמי ההלכה החשיבו את שיקול דעתו של הדיין בדונו בכל מקרה. כך, למשל, אנו מוצאים בתשב”ץ ב ח, דברים אלה: “ואע”פ שיש בתשובת גדולי האחרונים ז”ל שאין כופין בזה כלל, אנן לאו קטלי קני באגמא אנן ומלתא דתליא בסברא אין לדיין אלא מה שעיניו רואות …, ואילו הות דידהו לא הוי אמרי הכי”.

[46] שו”ת תעלומות לב א אה”ע יד.

[47] שו”ת שם אריה ב חאה”ע מג בסופו.

[48] שו”ת אגרות משה אה”ע ג מג.

[49] רמ”א על שו”ע חו”מ ג א.

[50] חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), ה’תשי”ג-1953 (להלן – חוק השיפוט), סעיפים 1 ו- 2.

[51] והשווה דברי השופט זילברג בע”א 238/53 בוסליק נ’ היועץ המשפטי, פד”י ח (1954) 4, 21: “”למד לשונך לומר ‘איני יודע'” … אינה הוראה המכונת אל שופט והוא חייב, בדרך כלל להגיע לדעה ברורה ומוחלטת בכל שאלה משפטית המתעוררת בפניו וראה גם: פ’נחס שיפמן “הספק בהלכה ובמשפט” שנתון המשפט העברי 1 (1974) 328.

[52] שו”ת חוט המשולש סימן ח (עמ’ יז, טור א).

[53] סעיף 6 לחוק השיפוט. וראה על כך במפורט להלן פרק ה סעיף 4 ופרק ט, במיוחד בסעיפים 3 ו-4 בו.

[54] שו”ת הרדב”ז ד קנז,

[55] ראה: תוספות כתובות ע א ד”ה יוציא ויתן כתובה “ורבינו חננאל הביא מירושלמי דכל הנך “יוציא” דמתניתין, אין כופין … שאין כופין אלא היכא שמפרש בהדיא “כופין”, אבל היכא דאמור רבנן “יוציא” אומרים לו: ‘כבר חייבוך חכמים להוציא, ואם לא תוציא מותר לקרותך עבריינא’י, אבל לכפותו – לא”, ראוי להדגיש כי ר”י בתוספות שם, מדגיש כי כפייה יעילה בשוטים, כי “בדברים לא יוסר עבד”.

[56] רבינו יונה, הובא בשיטה מקובצת כתובות סד ב. וראה גם: תשב”ץ ב ח.

[57] וכדברי רבא ב-תלמוד בבלי שבת מ א: “האי מאן דעבר אדרבנן, שרי למיקרי ליה עבריינא”.

[58] הרב הכהן בשם רבינו תם – הגה”ה אשר”י כתובות, סוף פרק המדיר.

[59] הרא”ש (שו”ת הרא”ש מג ט) מתריע נגד שימוש בנידוי לכפיית גט, וסירב לחתום על כתב הנידוי על כפיית הגט, ואילו רבינו תם פסל גט שהוצא בלחץ של נידוי במקרה שלא היה מאותן שכופין להוציא – הגה”ה אשר”י כתובות סוף פרק המדיר. הרמ”א הביא להלכה שכופין בחרמות ובנדויין מי שעובר ונושא שתי נשים, לגרש אחת מהן. ראה: שו”ע אה”ע א י בהג”ה.

[60] הובא בשו”ת מהרי”ק קלה, וראה גם: שם קב; שו”ת מהריב”ל ב יח; הגהות הרמ”א לשו”ע אה”ע קנד; שו”ת המהרשד”ם אה”ע מא; חזון איש אה”ע, סימן קח, ס”ק יב; קונטרס הבירורים (הערה 34 לעיל), סימן יג.

[61] שו”ע אה”ע עא א, על פי תלמוד בבלי כתובות מט ב. ברם, יש להדגיש כי כיום כופין אב לשלם מזונות, מכוח תקנת הרבנות משנת ה’תש”ד, ראה: שרשבסקי שם (הערה 39 לעיל) 370-371, והשווה: סעיף 3 לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), ה’תשי”ט-1959.

[62] וכהאי גוונא, אף כי במישור אחר, אנו מוצאים אמצעי לחץ מוסריים למנִיעת הפרת הסכמים שנעשו ללא קנין, והם: “תרעומת” – תלמוד בבלי בבא מציעא עח ב; “אין רוח חכמים נוחה הימנו” – תלמוד בבלי בבא מציעא מח א; “מי שפרע” – תלמוד בבלי בבא מציעא מח א, ועיין: שו”ע חו”מ קצח טו; רד א-ז. יש הבדלים בין קטגוריות אלה ולא כאן המקום להאריך בכך. וראה לאחרונה: אלון שם (הערה 8 לעיל) א 171 ואילך. .

[63] שו”ת יביע אומר ב אה”ע י, על פי שו”ת הרדב”ז ד פט; שו”ת משפט צדק נט.

[64] תיק ה’תשי”ג/4553, פד”ר א 81, 94 – העילה לחיוב הבעל לתת גט פטורין לאשתו היה חוסר כח גברא, אולם בית הדין לא מצא נימוקים מספיקים לפסוק על כפייה למתן גט.

[65] תיק 2/695/712, פד”ר א 15, 19 – ספק מיאנה.

[66] תיק ה’תשי”ג/502, פד”ר א 235, 238, בחשד שזנתה תחת בעלה.

[67] תיק ה’תשט”ז/8, פד”ר ב 129, 142, העילה – כי היא נכפית.

[68] תיק ה’תשט”ז/78, פד”ר ב 188, 196, העילה – הבעל נכפה.

[69] פס”ך 383/ד תיק 1189/ב, פד”ר ה 286, 291, העילה – האשה משרכת דרכיה.

[70] פס”ד של ביה”ך הרבני האזורי בחיפה בתיק ה’תשכ”ה/2754, ברוב דעות, הובא בפס”ד של ביהיד הרבני הגדול, תיק ה’תשכ”ו/139 פד”ר ו 257, 258; העילה – התעללות הבעל באשתו.

[71] תיק ה’תשכ”ו/139, פד”ר ו 257, 265, בטענת מאיס עלי. יודגש כי ברישא של ההחלטה נאמר כי מקבלים את הערעור (ראה ההערה הקודמת) ופוסקים כי מן הדין אין לחייב את הבעל במתן גט לאשה.

[72] תיק ה’תשכ”ז/101, פד”ר ו 365, 376, העילה – חשש לנשואי איסור.

[73] תיק ה’תשכ”ב/3048, פד”ר ה 239, 257, העילה – חוסר כוח גברא.

[74] תיק ה’תשכ”ו/5202, פד”ר א 65, 73 (אושר בתיק ה’תשכ”ט/66, פד”ר א 74).

[75] תיק ה’תשכ”ט/315, פד”ר ח 216, 226, הבעל הינו שוטה שהחלים.

[76] תיק ה’תשכ”ז/7831, פד”ר ח 254, 261.

[77] תיק ה’תש”ל/10740, פד”ר ח 311, הבעל הוא אסיר שנידון למאסר בגין גניבה ופריצה והיא מעוגנת מתשמיש ומזונות. אך ראה: תיק ה’תשכ”ה/128 פד”ר ה 329, בו לא חייבו בעל אסיר בגט, וראה הנימוקים שם, לאור נסיבותיו המיוחדות של המקרה.

[78] ערער ה’תשל”ב/134, פד”ר ט 94, 96.

[79] ראה: תוספות כתובות ע א ד”ה יוציא ויתן כתובה, בדברי רבינו חננאל (ראה לעיל הערה 55), הקובע כי אין כופין אלא היכא שמפרש בהדיא כופין, וכפי הירושלמי דאין מעשין אלא לפסולין, אבל בדין של ‘יוציא ויתן כתובה’ מסתפקין בכפייה בדברים – תלמוד ירושלמי יבמות יט ד, כתובות יא ז, גיטין ט ט.

[80] שו”ת הרא”ש מג ט; שו”ת הריב”ש קכז; שו”ת הרדב”ז ד קנז; תיק ה’תשי”ח/49, פד”ר ג 77, 90; תיק ה’תשכ”ו/139, פד”ר ו 257, 265; תיק ה’תשכ”ח/3, פד”ר ז 201, 206.

[81] משלי כט יט; תלמוד בבלי כתובות עז א. וראה גם דעת הר”י בתוספות, לעיל בסוף הערה 55.

[82] תלמוד בבלי כתובות סג א.

[83] בית מאיר, הובא ב-פתתי תשובב אה”ע קנד ד (ההדגשות שלי – ז’ ו’) והשווה: שו”ת הרדב”ז ד קנז.

[84] ראה: תיק 2/695/712, פד”ר א 15, 19; תיק ה’תשי”ג/194, פד”ר א 77, 80. ההגדרה ‘כפייה בדרך ברירה’ מופיעה ב-פתחי תשובה אה”ע קנד ס”ק ח.

[85] שו”ת התשב”ץ ב סח. וראה גם: שרשבסקי שם (הערה 39 לעיל), 319 ואילך. אף במקרה בו התחייב אדם לגרש אשתו ונכלל סעיף קנס בהסכם והבעל גירש ואת”כ טוען שעשה זאת עקב הקנס, אין אונס זה פוסל את הגט, לדעת רוב הדעות. ראה: שרשבסקי שם 321-322.

[86] תולדות אדם וחווה נתיב כד סוף ח”א.

[87] הובא בטור אה”ע סוף סימן קנד; שו”ע אה”ע קלד ד.

[88] שו”ת הריב”ש קכז.

[89] אנלוגיה לכך יכול לשמש הדין כי כשמניע לנישואין הוא צדדי (כגון: רצון לקבל אזרחות בן-הזוג) אין הדבר פוגם ברצון להינשא, ראה: שרשבסקי שם 52, הערה 8.

[90] שו”ת דברי ריבות קנא. ועוד עיין: שו”ת הרדב”ז ד קנז; כרם חמר א סימן סח.

[91] שו”ת הרשב”א ד מ.

[92] שו”ת התשב”ץ א א: “וקרוב אני לאמר דכיון דלא מסר מודעא, לא הוי גט מעושה כלל, ואגב אונסיה גמר ומגרש”; שו”ת התשב”ץ ב סח, סט.

[93] חידושי הריטב”א קידושין ג א ד”ה “והא”.

[94] בית הבחירה גיטין פירוש המשנה, פ”ח, א. ועיין: שו”ת מהרי”ך, שורש סג (ב); שו”ת הרב בצלאל אשכנזי טו; משכנות יעקב לח; צמח צדק החדש (להרב מנחם מענדל מליובאוויטש) אה”ע רסב.

[95] תיק ה’תשט”ז/47, פד”ר ב 9, 14; ועיין גם: תיק ה’תשי”ז/79, פד”ר ג 3, 13-14.

[96] תשובת הרשב”א הובאה ב-בית יוסף על הטור אה”ע, קלד. וראה גם: שרשבסקי שם 320 ליד הערה 12,

[97] והשווה את דבריו של ד”ר אברהם-חיים פריימן “התקנות החדשות של הרבנות הראשית לארץ ישראל בדיני אישות” סיני 14 (1944) 254, 258-259: “הפוסקים האחרונים לא ראו בכפייה זו של הטלת מזונות משום עישוי … שהרי הברירה בידיהם לפרוע מזונות או לפטור עצמם בגט … ולכן אין זה נקרא גט מעושה … בדרך זו של כפייה בלתי ישירה הלכו בדורות האחרונים …”, ברם, יש להדגיש כי דברים אלה נאמרו ביחס למזונות היבמה, אף כי ניתן ללמוד מהם בדרך ההיקש לענייננו.

[98] שו”ת היכל יצחק אה”ע א, סימן א, סעיף נב.

[99] קונטרס של הרב הרצוג ז”ל, מובא באוצר הפוסקים ב הערות 8. וראה בשאלה זו של מזונות למנאפת דעת הרב טולדאנו והרב עוזיאל, שם.

[100] תלמוד בבלי יבמות פה א.

[101] חזון איש אה”ע סימן צט סעיף ה.

[102] שו”ת ישכיל עבדי ה אבה”ע נא.

[103] תיק ה’תשל”ה/26, פד”ר י 115, 128.

[104] תשב”ץ ב סח.

[105] ועיין עוד על שאלה זו: בנימין רבינוביץ-תאומים “אונס עצמו בגירושין” נועם 1 (1958) 287; אלייקים-גצל אלינסון “סירוב לתת גט” סיני 69 (1971) 135.

[106] בג”צ 54/55 רוזנצווייג נ’ יו”ר ההוצל”פ, פד”י ט 1543, 1550; וראה את דברי השופט זילברג (שם, עמ’ 1551 ואילך) כי אם המזונות יהיו גבוהים ולא משקפים את זכותה האמיתית של האשה למזונות, כי אז יהיה הגט מעושה לפי דיני ישראל, וראה עוד: בג”צ 131/55 סלימאן נ’ יו”ר ההוצל”פ, פד”י ט 1541.

[107] ועיין: זרח ורהפטיג על השיפוט הרבני בישראל (1955) 46-47. על מאסר עקב אי תשלום חוב, ראה: מנחם אלון חירות הפרט בדרכי גביית חוב במשפט העברי (1964). על המצב בדין הפוזיטיבי הישראלי, ראה: חוק ההוצאה לפועל, ה’תשכ”ז-1967, סעיפים 70 ו-74.

[108] בג”צ 235/68 ר’ ב’ נ’ הרב הראשי לישראל, פ”ד כג(1) (1969) 462.

[109] בג”צ 301/63 שטרייט נ’ הרב הראשי לישראל, פ”ד יח (1964) 598.

[110] בג”צ ר’ ב’ (הערה 108 לעיל), בעמ’ 475 מול אותיות ה-ו.

[111] ע”א 425/63 מזרחי נ’ מזרחי, פד”י יח (1964) 325, בעמ’ 331 מול אות ב.

[112] Brett  v. Brett (1969) All E.L.R. 1007.

[113] ראה: תיקים ה’תשט”ז/78, פד”ר ב 188, 196; תיק ה’תשכ”ב/3048, פד”ר ה 239, 255 (לעניין כתובה ונכסים). לאחרונה פסק בית הדין הרבני האזורי בירושלים בתיק ה’תשל”ו/1790 (טרם פורסם) כי בעל המרוויח 2,000 ל”י לחודש ישלם 1,500 ל”י לחודש מזונות לאשתו, העובדת ומרויחה כמוהו, וזאת כדי לאלצו לתת גט לאשתו.

[114] תיק ה’תשכ”ב/147, פד”ר ה 129, 131, על פי תשובת הרא”ש מב א: “במה שהאיש בופין אותו להוציא, אף האשה כופין אותה לקבל גט”.

[115] המובאת בהג”ה הרמ”א על שו”ע אה”ע קנד כא.

[116] כלשון הראשונים “הפרשה” – שו”ת הרא”ש לב ט; שו”ת הרדב”ז (סדליקאוו) ד פט; ר’ עקיבא איגר דרוש וחידוש א, בסוף הספר (התשובה להר”מ וייל, בסופה). בתקנות הדיינים (אגרות), ה’תשי”ז-1957 – תביעה להפרדה; פס”ד ל’פירוד’. ראה במאמרו של קורינאלדי (בהערה הבאה), עמ’ 184, הערה 1.

[117] על הפרדה בין בני הזוג ראה בהרחבה: מיכאל קורינאלדי “סעד ההפרדה הזמנית בין הבעל והאשה והתפתחותו בפסיקת בתי הדין הרבניים בישראל” שנתון המשפט העברי 1 (1974) 184. על ההפרדה כדרך לכפיית גירושין ראה במיוחד, 208-209, 212-213.

[118] לסוגיית מאיס עלי נקדיש דיון נרחב להלן פרק ו סעיף 5.

[119] ראה: המאירי כתובות סג א ד”ה “וגדולי המחברים”.

[120] שוית מהר”ם ב”ר ברוך (פראג) תתקמו, וראה: קורינאלדי, שם, עמ’ 195.

[121] שו”ת הרשב”ש, כבג.

[122] הרמ”א על שו”ע אה”ע קנד ה, על פי המרדכי בפרק המדיר בשם הראבי”ה.

[123] הרמ”א על שו”ע אה”ע קנד ז, עפ”י שו”ת המהרי”ק, קלה.

[124] שו”ת המהרי”ט א קיג.

[125] ראה: תלמוד בבלי בבא מציעא יב ב; תלמוד ירושלמי בבא מציעא א א. וכן ראה שרשבסקי שם, על פי מפתח העניינים “מזונות – מעוכבת מחמתו להינשא”.

[126] תיק 1/2/704, אוסף פסקי דין של הרבנות הראשית לארץ ישראל (1950) 29. וראה במפורט: קורינאלדי, שם, עמ’ 201-202 וכן עמ’ 196.

[127] על השאלה מי חייב לעזוב את הבית ועל מי החובה להיטלטל ולמצוא מקום מגורים אחר, או על אפשרות חלוקה בתוך הדירה הקיימת, ראה: קורינאלדי, שם, עמ’ 188, 202, 213.

[128] תיק ה’תשי”ד/252, פד”ר א 65.

[129] שם, עמ’ 74. על מעוכבת מחמתו להינשא, ראה הערה 125 לעיל.

[130] תיק ה’תש”ך/315 (לא פורסם).

[131] ערעור שכא/134, פד”ר, כרך ד, עמ’ 244, בעמ’ 252.

[132] פורסמה בספר שו”ת דברי יחזקיהו, להרב חזקיהו שבתי יהושע, חאה”ע עמ’ 14, 33.

[133] הראי”ה קוק מבחין בין שלוש מידות בתובעת גירושין בטענת מאיס עלי:

(1) האומרת מאוס עִלי בלא שום אמתלא. במקרה זה אין לכוף עליה לחיות איתו, כי אם האשה אינה רוצה בו וטוענת שהוא מאוס עליה – הויא כאנוסה, ואם הבעל אינו רוצה לגרשה אין להפקיע ממנה כל זכות בתור עונש על מרדה, דאונס רחמנא פטריה. אלא מפני שהיא קרובה למורדת, אין מחייבים אותו במזונות כל עוד היא חיה בנפרד, אולם אם תפסה למזונותיה – לא מפקינן מינה.

(2) הבאה בטעגת מאוס עלי ונותנת לדבריה אמתלא כל דהיא, שנראית בתור דבר אפשרי שבאמת מאוס עליה אף שזוהי לא אמתלא חזקה ומוכרחת. במקרה זה יש לחייבו במזונות, כי אנוסה היא מלחיות אתו ואגודה בו, והרי בידו להתיר את הקשר ולהביא לידי גירושין, והוא המעכב, וכל עוד היא מעוכבת בגללו – חייב לפרנסה, ויש חולקין.

(3) העוזבת את בעלה בטענת מאוס עלי ויש לה ראיה מבוררת שהיא מוכרחת למאוס בו. בנסיבות אלה אליבא דכולי עלמא, אינה מפסידה דבר מזכויותיה כל זמן שהיא אגודה ביה מפני שאינו נותן לה גט, ועל כן זכאית היא למזונות. כאמור, בסוגיית מאיס עלי נרחיב הדיבור להלן בפרק ו סעיף 5.

[134] שו”ת ציץ אליעזר ח”ד, סימן כא, עמ’ 104, 110.

[135] וראה גם: קורינלדי, שם, עמ’ 209.

[136] משנה גיטין ט ח.

[137] תלמוד בבלי כתובות עז א.

[138] תלמוד בבלי גיטין פח ב, בבא בתרא מח א.

[139] תלמוד בבלי גיטין פח ב.

[140] משנה גיטין גיטין ט ח; תלמוד בבלי בבא בתרא מח א.

[141] תלמוד בבלי כתובות לג ב.

[142] תלמוד בבלי פסחים צא א.

[143] רש”י פסחים צא א ד”ה “בית האסורין של ישראל”.

[144] ועיין שו”ת משאת בנימין כב, באחד “שקשרו ואנסו אותו, והכו אותו … ושמו עליו שומרים … ליתן הגט, אע”ג דהתירו מעליו כל כלי ברזל, מ”מ משמע שמו עליו שומרים והוליכו אותו ברשותם ותחת ידם ולא הלך בעצמו ברצונו”. המשיב פסק להחמיר כל עוד לא נישאת, ודרש שיתן גט שני, שכן הגט הראשון ניתן מפחד האונס הראשון, שאיימו עליו שאם לא יתן הגט יחזירוהו למאסר. אולם במקרה זה היו גם מכות נוסף למאסר, גם איום מפורש או מכללא להשיבו למאסר – יכול היה להיחשב אונס הפוסל את הגט כגט מעושה. ראה: שו”ת מהרי”ק סג.

[145] לעניין מאסר ראה עוד השו”ת המובאות במאמרו של מנחם אלון “המאסר במשפט העברי” ספר היובל לכבוד פנחס רוזן 187-188.

[146] שו”ת הריב”ש רלב.

[147] והשווה גם: הערות 88-89 לעיל.

[148] שו”ת יביע אומר ח”ג חאה”ע כ.

[149] ת”א 77/45 בוגאיר נ’ בוגאיר, פמ”ן 210.

[150] ע”א 274/45 בוגאיר נ’ בוגאיר, אל”ר 46 327. ועיין: זילברג (הערה 17 לעיל) 100-103.

[151] הצעה להחלת פקודת בזיון בתי המשפט גם על בתי הדין הרבניים והרחבתה כדי שאפשר יהיה להכריח לקיים פסק דין בעניין גירושין, לא נתקבלה לא על דעת הממשלה ולא על דעת הרבנות. הרבנות הראשית חששה כי הבטחת סנקציה של מאסר על אי ציות לכל פסק דין של בית דין רבני עלולה להטיל צל של כפייה על כל חיוב למתן גט, אף באותם מקרים – והם המרובים – שאין בהם מקום לצוות על כפייה לתת גט. ראה: זרח ורהפטיג  (הערה 107 לעיל) 17, 33. בהצעת חוק פסקי דין (הוצאה לפועל), ה’תשי”ח-1958, הצ”ח 321, עמ’ 3, הוצע סעיף 8 לפיו פסק דין שאינו ניתן לבצוע באחת הדרכים הקבועות בחוק זה, אם לפי מהותו ואם מחמת מעשה או מחדל של החייב או מטעמו, רשאי בית המשפט בצו לאכוף את ביצועו במאסר או בקנס, או בשניהם כאחד, ובלבד שלא יטיל ביהמ”ש לשם ביצוע פס”ד אחד מאסר לתקופה העולה על שלש שנים. בסעיף 8(ה) לאותה הצעת חוק הוצע כי לעניין פס”ד שניתן ע”י בי”ד רבני, יהא מוסמך בית משפט מחוזי לאכוף בצועו על ידי מאסר עד שלוש שנים כנ”ל.

בדיון בכנסת על הצעת החוק הנ”ל הצעתי להוסיף בסעיף 8(ה) מלים אלה: “אם ציווה בית הדין לאכוף ביצוע פסק הדין על ידי מאסר”, כי איום במאסר על אי ביצוע של כל פסק דין של ביה”ד הרבני, לרבות כל פסק דין על גט, אף שביה”ד לא ציווה על מאסר, עלול להטיל על כל גט חשש של גט מעושה (ראה: דברי הכנסת 23 (1958) 102, וראה גם: דברי ח”כ ש’ לורנץ דברי הכנסת 23 (1958) 131-132. ותשובת שר המשפטים פ’ רוזן דברי הכנסת 23 (1958) 260.

[152] מתוך מכתב מיום ה מו”מ (פרשת מטות-מסעי) ה’תשי”ג.

[153] קול מבשר סימן פג, תשובה מיום כט תמוז ה’תשיג.

[154] תיק ה’תשכ”ט/459, פד”ר ח 124, 128.

[155] משנה כתובות ז ט-י: “אבל במומין הגדולים – כופין אותו להוציא, ואלו שכופין אותו להוציא …”.

[156] תלמוד בבלי כתובות קט א.

[157] משנה יבמות יג יב.

[158] תלמוד בבלי יבמות סד א, סה א.

[159] תלמוד בבלי כתובות סא ב,‏ ע א, עז א.

[160] תוספות כתובות ע א ד”ה “יוציא ויתן כתובה”, וראה על סוגיה זו גם: זילברג (הערה 17 לעיל) 117-119.

[161] תוספות שם, ורש”י שם ד”ה “המדיר”.

[162] תלמוד ירושלמי כתובות יא ז, יבמות ט ד, גיטין ט ט.

[163] תלמוד בבלי כתובות עז א.

[164] רא”ש יבמות פ”ו, סימן יא.

[165] על תלמוד בבלי בבא בתרא מח א.

[166] שאול ישראלי (הערה 20 לעיל) 33, מסיק מדברי התוספות כי הם נרתעים מלהכריע נגד ה-תלמוד ירושלמי, ומזהירים כי אין לכוף שום אדם לגרש ולעשות מעשה עד שנמצא ראיה ברורה, עיין שם. ומסופקני אם מסקנה זו מתבקשת מדברי התוספות, כי הרי התוספות מסבירים אזהרה זו מפני החומרה שבהתרת אשת איש מספק, ומשום כך הצורך בהקפדה על ראייה ברורה לקיום העילה לכפיית הגט, אבל לעצם העניין ברור כי התוספות מפרשים יוציא – זוהי כפייה, עיין שם.

[167] תלמוד בבלי כתובות נט ב.

[168] תלמוד בבלי כתובות ע א.

[169] תלמוד בבלי כתובות עא ב.

[170] תלמוד בבלי סוטה לא א.

[171] רמב”ם משנה תורה אישות כא ג, יב ג; סוטה א ח. טור ו-שו”ע אה”ע עד; פ ג; קעח יא.

[172] תלמוד בבלי כתובות עז א. רבינו חננאל גריס בהדיא באיני זן ואיני מפרנס “כופין אותו ויוציא ויתן כתובה” – תוספות כתובות ע א ד”ה “יוציא ויתן כתובה”.

[173] תלמוד בבלי יבמות סה ב.

[174] רמב”ם משנה תורה אישות יב יא. טור ו-שו”ע אה”ע ע ג. רמב”ם משנה תורה אישות טו י, ז. טור ו-שו”ע אה”ע קנד ז.

[175] תלמוד בבלי כתובות עז א, ומדשמואל יש ללמוד על דברי רב: תלמוד ירושלמי גיטין ט י. תלמוד בבלי יבמות סה ב, כי הא ודאי כייפינן. ועיין: שו”ת מהרי”ט ח”א קיג. ועיין גם: תיק ה’תשי”ג/3212, פד”ר א 201, 216. ערעור ה/תשי”ח/49, פד”ר ג 77, 85. ה’תשכ”ו/178, פד”ר ז 65, 71.

[176] תוספות כתובות ע א ד”ה “יוציא ויתן כתובה”.

[177] תלמוד בבלי כתובות סג א.

[178] ראה: משנה כתובות ז י, המונה, בין היתר, את בעל פוליפוס והמקמץ.

[179] משנה שם.

[180] תלמוד בבלי יבמות סה ב.

[181] תלמוד בבלי כתובות סא ב, ע א. שו”ע אה”ע קנד.

[182] תלמוד בבלי כתובות עז א. על הכלל כי בנישואים אסורים הצדדים ב”עמוד והוצא קאי” והשפעת כלל זה על הגירושין, ראה: שרשבסקי (הערה 39 לעיל) 316-318.

[183] שאול ישראלי (הערה 20 לעיל).

[184] שרשבסקי (הערה 39 לעיל) 285-300. וכן עיין: זאב פלק תביעת גירושין מצד האשה בדיני ישראל (1974) 109-117 (הוספת עילות גירושין); ארווין שפטלוביץ דיני המשפחה ושיפוטם ליהודי ישראל 105-107; אשר גולאק יסודי המשפט העברי ספר שלישי 25-26; יעקב-שמואל צורי משפט התלמוד – משפט המשפחה ספר שני סימן 54.

[185] ראה הערה 182 לעיל.

[186] תוספות כתובות ע א ד”ה “יוציא ויתן כתובה”. ועיין: יצחק הרצוג שו”ת היכל יצחק חאה”ע ח”א, סימן א, סעיף ג: “פשטות הדבר הוא שבעניין זה הגורם הקובע הוא העוול כלפי האשה, כלשון רבותינו בעלי התוספות”.

[187] שו”ת הרא”ש מג ג.

[188] שו”ת הרא”ש מב א.

[189] שו”ע אה”ע קנד ה.

[190] שו”ת הרא”ש מב א. בסוגיית נכפה יש דיונים רבים בשו”ת ובפסיקה הרבנית ואין כאן המקום להרחיב.

[191] תלמוד ירושלמי גיטין י”ט ט: “אם מפני ריח רע כופין, לא כל שכן מפני חיי נפש”.

[192] אוסף פסקי דין של בתי הדין הרבניים 81.

[193] משנה כתובות ז י; שו”ע אה”ע קנד א.

[194] שו”ע אה”ע קנד ג, ברמ”א; וכן ראה: תיק ה’תשי”ח/65, פדי”ר ג 346, 351-352.

[195] שו”ת מהר”ם ברי ברוך פראג, 907.

[196] תלמוד בבלי כתובות ע א.

[197] על תקנה נגד בעל המכה את אשתו, ראה: מנחם אלון (הערה 184 לעיל) כרך ב 637-638.

[198] תיק ה’תשכ”ט/459, פד”ר ח 124. וכן עיין: תיק ה’תשי”ז/1197, פד”ר ג 220.

[199] תלמוד בבלי כתובות עז א; אמר רב: האומר איני זן ואיני מפרנס – יוציא ויתן כתובה; שו”ע אה”ע קנד ג.

[200] תלמוד בבלי כתובות, סג, א: מורדת ממאי? רב הונא אמר: מתשמיש המטה… וכן המורד על אשתו; שו”ע אה”ע קנד ג.

[201] שו”ת עונג יום טוב, קסח.

[202] תלמוד בבלי כתובות עז א.

[203] תשב”ץ ח”ב סח. ועיין שו”ת נשאל דוד אה”ע מו, שהוזכר לעיל בהערה 45.

[204] תלמוד בבלי כתובות ע א; שו”ע אה”ע עב; שו”ע יו”ד רלה ג.

[205] משנה כתובות יג י; רמב”ם משנה תורה אישות ג ז; טור ו-שו”ע אה”ע עה א.

[206] שם. וראה גם: תיק ה’תשט”ו/1165, פד”ר א 271, 273 ואילך; תיק ה’תשל”א/4001, פד”ר ט 60.

[207] משנה כתובות יג יא, וראה גם: תיק ה’תשי”ד/1956, פד”ר א 103.

[208] תיק ה’תשי”ז/4490, פד”ר ה 20.

[209] תיק ה’תשכ”א/9865, פד”ר ח 36.

[210] שם, במיוחד בעמ’ 53 ואילך..

[211] תלמוד בבלי כתובות קי ב.

[212] רמב”ם משנה תורה אישות יג כ; טור ו-שו”ע אה”ע עה ד.

[213] שו”ת מהרשד”ם חיו”ד רג.

[214] תיק ה’תשכ”ט/281, פד”ר ח 17 (פס”ד של ביה”ד הרבני האזורי בת”א-יפו); ערעור ה’תש”ל/12, פד”ר ח 97 (פס”ד של ביה”ד הרבני הגדול – באותו עניין), והמקורות המובאים שם. סיכום העניין מובא אצל שרשבסקי שם 142-149, ובמיוחד 147-146. לדבריו, כיום אין נפקות לחריג הפוטר מעלייה לארץ ישראל עקב שיבוש הדרכים, וזאת בשל תנאי התחבורה הקיימים, ועל כן יש לפסוק כיום כי ארץ ישראל עדיפה על פני כל הארצות. רק אם יש מדינה ששלטונה מונע מיהודים לעלות לארץ או שם מכשולים בדרכם, במקרים אלה אין לכוף לעלות לארץ ישראל בהיקש מדין שיבוש הדרכים.

[215] שו”ת הרא”ש מג ח. על מאיס עלי ראה במפורט להלן בסעיף הבא.

[216] התשובה הראשונה היא: שו”ת הרא”ש מג יג, והשנייה: שם מג ח.

[217] טור ו-שו”ע אה”ע קנד ח.

[218] שו”ת הריב”ש קכז.

[219] עיין בית מאיר, הובא בפתחי תשובה על שו”ע אה”ע עה כד.

[220] שו”ת הרשב”ש מו.

[221] שו”ת הרשב”ש תקל. ועיין: שו”ת שאגת אריה, סימן ב בסופו: “בדרך היראים ושלמים להפריד החיבור במקום שהבעל רוצה להרחיק נדוד לארץ אחרת ולמיחש מיבעיא שלא תשאר אשתו כאלמנת חיות צרורות כאן”.

[222] תלמוד בבלי כתובות סא ב, סב א-ב; שו”ע אה”ע עו ה. שרשבסקי (הערה 39 לעיל) 180.

[223] שו”ת הרא”ש עח ב, בהסתמכו על דברי הרב אליהו; שו”ע אה”ע ע ג בהגהת הרמ”א; פד”ר ב 91, ד 164, 169. ודלא כהערותיו של מנחם אלון חירות הפרט בדרכי גביית חוב במשפט העברי (1964) עמ’ 267 הערה 46, ועמ’ 260 הערה 10.

[224] שו”ת מהרש”ם ח”ג רפב; פד”ר ב 90.

[225] על סוגיית ‘מאיס עלי’ בספרות המחקרית של דורנו ראה, בעיקר: שרשבסקי (הערה 39 לעיל) 185-203; אלון (הערה 8 לעיל) כרך ב 541-546; זאב פלק “המורדת על בעלה” סיני 49 (1961) 183-188; משה שפירא “גירושין בגין מאיסה” דיני ישראל 2 (1971) 117-153. וראה גם: זילברג (הערה 17 לעיל) 110-117.

[226] רמב”ם משנה תורה אישות יד ח.

[227] תלמוד בבלי כתובות סג ב. וראה דיון על סוגיה זו ופרשנותה אצל שפירא (הערה 225 לעיל) 119 ואילך.

[228] רש”י כתובות סג ב ד”ה “אבל אמרה מאיס עלי”, ד”ה “לא כייפינן לה”.

[229] רמב”ם משנה תורה אישות יד ח-ט, וב-פירוש המשניות יבמות יג, בסוף הפרק; המאירי כתובות סג ב ד”ה “וגדולי המחברים”.

[230] תוספות כתובות סג ב ד”ה “אבל אמרה מאיס עלי”.

[231] תוספות גיטין פד א ד”ה “הכא בדידה”.

[232] ראה בקצרה הדיון אצל שפירא (הערה 225 לעיל) עמ’ 134 הערה 20.

[233] על הרי”ף כתובות סג ב.

[234] שו”ת מהר”ם בן ברוך (פראג) 946.

[235] סמ”ג ח”א, ל”ת פא.

[236] פני יהושע כתובות סג ב ד”ה בתוס’ “בד”ה” וכו’, בסוף דבריו הוא מציין כל מלשון התוספות משמע שהם הסתפקו קצת בכוונת רש”י.

[237] שלטי הגבורים שם; רא”ש כתובות פ”ה סימן לד “ורשב”ם ז”ל פירש אבל אמרה מאיס עלי – לא כייפינן לה שתשהה וכו’, אלא יגרשנה מיך בע”כ”.

[238] תוספות כתובות סד ב ד”ה “אבל אמרה” (שם סג ב), בסוף הדיבור.

[239] תוספות גיטין פד א ד”ה “הכא בדידה”.

[240] תוספות כתובות שם.

[241] רמב”ם משנה תורה אישות יד ח.

[242] שו”ת הרשב”א המיוחסות לרמב”ן קלח.

[243] תלמוד בבלי גיטין צ א: “תניא היה רבי מאיר אומר: כשם שהדעות במאכל, כך דעות בנשים”.

[244] שו”ת הרשב”א ח”א 573.

[245] תוספות רי”ד כתובות סד א.

[246] ספר העיטור אות מ מרד.

[247] וראה גם דברי ר’ חיים מולוזין שו”ת חוט המשולש ב: “פשוט דעפ”י דינא דגמרא, בוודאי שייך טענת מאיס עלי אף אם אינה יכולה לברר באמתלא … לא בעינא רגלים לדבר”.

[248] תוספות כתובות סג ב ד”ה “אבל אמרה”.

[249] ראה: בית הבחירה כתובות סג א ד”ה “וגדול המחברים”; חידושי הרשב”א גיטין מח ב; הלכות הרא”ש כתובות ה סימן לד; שו”ת הרא”ש מג ח ו-ט; שו”ת הריטב”א קכב. וראה גם: קורינלדי (הערה 117 לעיל) 189-192.

[250] שו”ת הרשב”ש צג, ועיין: ישועות יעקב אה”ע, עז סק”ג: “כי באומרת מאיס עלי, חזקה היא שאין אשה מעיזה פנים בפני בעלה, ואם העיזה, אין צורך באמתלא, מה שאין כן בג’ נשים (תלמוד בבלי נדרים צו ב).

[251] חוט המשולש ח”ד לספר התשב”ץ, הטור השלישי, סימן לה.

[252] המאירי סבור כי גם לפי שיטת הרמב”ם אין די בטענה סתמית שלה, כי חוששים אנו שמא עיניה נחנה באחר, אלא על הטענה להיות “מן הדין, שאף אנו מכירין בו שהוא ראוי להימאס מחמת רוב פתיתותו והפסד ענייניו, אם במדות אם בשאר דברים מכוערים”, ראה: בית הבחירה כתובות סג א (מהדורת סופר, עמ’ 268).

[253] תשובות מהר”ם ב”ר ברוך (פראג) שלז.

[254] ראח בעיקר: חיים טיקוצינסקי תקנות הגאונים (1960) פרק א, גט מורדת והמקורות המוזכרים בהערה 225 לעיל, במיוחד ספרו של מנחם אלון ומאמרו של משה שפירא, עיין שם. בשל מחקרים אלה נשתדל להתרכז בעיקר בסוגיות ובמקורות שלא נידונו על ידם.

[255] טור אה”ע עז.

[256] בית יוסף שם.

[257] הג”ה אשרי כתובות פרק אעפ”י סימן לו; ריטב”א כתובות סד א ד”ה “שם תבעה” בסוף.

[258] רי”ף כתובות סד א.

[259] ב-הגהות מיימוניות אישות יד ס”ק ל, מובאת התקנה כתקנת הגאונים וכדינא דמתיבתא. בציטוט תשובת ר’ פרץ מכתב יד, המובאת, שם. בסוף הדיבור נאמר: “הקהילות תיקנו” …

[260] רמ”א על שו”ע אה”ע עז ג.

[261] הג”ה אשרי כתובות פרק אעפ”י סימן לה.

[262] ראה: ספר הישר לרבנו תם חלק השו”ת (מהדורת ראזענטהאל) סימן כד (עמ’ 40); הגהות מיימוניות אישות יד ט, וכן ראה: אלון (הערה 8 לעיל) 543-544.

[263] חידושי הריטב”א כתובות סד א בס”ד.

[264] רא”ש כתובות ה סימן לד בס”ד.

[265] תשובתו של רב שרירא גאון מובאת בשו”ת הגאונים – חמדה גנוזה, סימן קמ ובתשובות הגאונים – שערי צדק ח”ד שער ד תשובה טו.

[266] הובא בהגהות מיימוניות אישות יד ט.

[267] על זמנה של התקנה, ראה גם: שפירא (הערה 225 לעיל) 124; זילברג (הערה 17 לעיל) עמ’ 111 הערה 51.

[268] חמדה גנוזה סימן 140.

[269] ח”ד שער ד תשובה טו.

[270] הגהות מיימוניות אישות יד ט, ושם ס”ק ל בתשובת הגאונים כו.

[271] ראה הערה 259 לעיל.

[272] רי”ף כתובות סד א.

[273] ר”ן שם (בדפוס וילנא בדף כז, ב, לפני ד”ה “כותבין אגרת מרד”).

[274] תיק ה’תשל”א/8523, פד”ר ט 171, 182.

[275] מלחמת ה’ על הרי”ף כתובות סד א.

[276] ראה לעיל הערות 262-263 והטקסט הסמוך להן.

[277] חידושי הרמב”ן כתובות סג ב ד”ה “ומצינו בירושלמי”, וראה: אלון (הערה 8 לעיל) עמ’ 544; שפירא (הערה 225 לעיל) 131.

[278] על נסיונות להסביר את השינוי בנסיבות ההסטוריות והשפעתו על סוגייתנו ראה: פלק (הערה 225 לעיל), ושפירא (הערה 225 לעיל) במיוחד בעמ’ 146-153 וכן בעמ’ 126-130.

[279] שו”ת מהר”ח אור זרוע סימן קכו. ראוי לציין כי בסוף תשובתו, שם, מביא מהר”ח אור זרוע כי מהר”ם מרוטנבורג דן הלכה למעשה וציווה את הבעל ליתן גט בלא כתובה, אך עליו להחזיר לאשה מה שהכניסה. דבר זה הביא לריבוי המורדות ואז התקינו הקהילות שתפסיד האשה מה שהכניסה ותצא ריקנית, אך הוא מסיים “אבל לא ידעתי אם פשטה אותה תקנה”. וראה גם: שפירא (הערה 225 לעיל) 141.

[280] שו”ת הר”ש מג ח. וראה גם: אלון (הערה 8 לעיל) 544-546.

[281] שו”ת היכל יצחק אה”ע ח”א סימן א עמ’ יא טור ב.

[282] על תקופת פעלה של התקנה בקהילות השונות בימי הביניים ראה: שפירא (הערה 225 לעיל) 130-146.

[283] חמדה גנוזה סימן 140.

[284] הג”ה אשרי כתובות שם.

[285] מלחמות ה’ על הרי”ף כתובות שם. וראה גם לעיל סמוך להערה 275.

[286] תשובות מהר”ם אור זרוע סימן קכו. התשובה ביתר פירוט, לרבות קטע זה, הובאה לעיל סמוך להערה 279.

[287] שו”ת מהריב”ל ח”ג יג.

[288] מלחמת ה’ על הרי”ף, כתובות, שם, הובא לעיל ליד הערה 275.

[289] ש”ת הרא”ש מג ח ט. וראה במפורט: אלון (הערה 8 לעיל) 544-546; שפירא (הערה 225 לעיל) 132.

[290] שו”ת הרשב”א ח”א 1192. וראה גם: שפירא (הערה 225 לעיל) 131-132.

[291] טור אה”ע עז.

[292] רמ”א על שו”ע אה”ע עז ב.

[293] שם, ס”ק כח.

[294] שו”ת הרשב”א ח”ב רעו.

[295] שו”ת הר”ן סב.

[296] שו”ת הריב”ש קד.

[297] שו”ת התשב”ץ ח”ב רנו; שם חוט המשולש ח”א כה; יכין ובועז רג.

[298] ריכוז שיטותיהם של חכמי ההלכה ביחס לסוגיית מאיס עלי מביא הרב אברהם בנבנישתי-גאטינייו בספרו שו”ת צל הכסף (שלוניקי, ה’תרל”ב) ח”ב סימן יג דף פו טור ד.

[299] שו”ת הריטב”א קנג.

[300] שו”ת מהרי”ט צהלון רכט, בסופו.

[301] שו”ת המהרח”ש ג.

[302] שו”ת יביע אומר ח”ג חאה”ע, סימן יח, עמ’ 288, 292; סימן יט עמ’ 292.

[303] ערעור ה’תשי”ח/139, פד”ר ג 201.

[304] תיק ה’תשל”א/8523, פד”ר ט 171, 181-183,

[305] תיק ה’תשי”ג/501, פד”ר א 161, 162.

[306] ערעור ה’תשכ”ז/109, פד”ר ז 111.

[307] חיים ושלום ח”ב קיב.

[308] תיק ה’תשל”ב/404, פד”ר ט 149.

[309] ערעור ה’תשל”ג/12, פד”ר ט 153.

[310] שו”ת דברי מלכיאל ח”ג קמה.

[311] ערעור ה’תשל”ב/122, פד”ר ט 200, 213.

[312] תיק ה’תשל”ב/404, פד”ר ט 149; ועיין: פלק (הערה 184 לעיל) 46-47.

[313] ראה: פנחס שיפמן ספק קידושין במשפט הישראלי (1975) 39-58.

[314] הרבה תקנות נתקנו כדי למנוע את התקלות מקידושי ספק אלה, שלא יעשו קידושין אלא תחת החופה, בעשרה, בהכרזה מוקדמת ועוד. עיין: אברהם-חיים פריימן סדר קידושין ונישואין (1945) 45, 55, 63, 83, 85, 127, 132, 153, 166, 213, 238, 247, 252, 267, 285, 299, 311, 322, 333. בועד ארבע הארצות אף הותקנה תקנה בשנת ה’שפד, כי “בקדושין ללא חופה – כופין על הגט” (ראה פנקס ועד ארבע ארצות (מהדורת היילפרין) עמ’ 50, תקנה קמו). בעייה מעין זו התעוררה בעת הדיונים על הצעת חוק גיל הנישואין, ה’תש”י-1950, בדבר איסור נשואי בוסר. הרבנות הראשית הקדימה את הכנסת והתקינה תקנה על איסור נשואי בוסר. הן לגבי התקנה של הרבנות הראשית, הן לגבי החוק שנתקבל בכנסת, נשאלה שאלה מהם הצעדים היעילים אשר יש לנקוט נגד נישואי בוסר. הוצע כי הרבנות הראשית תחזק איסורה על ידי התקנת תקנה לפיה יכפו מתן גט כדמו”י על הנושא קטינה כניגוד לחוק. הרבנות הביעה התנגדות נמרצת לתקנה מעין זו. ואביא קטע ממכתכו של אחד מרבני ישראל עימם התיעצתי בנושא זה. כתב אלי בנידון הרב יואל קלופט, אב”ד בחיפה: “בהמשך שיחתנו של אתמול, הנני רוצה להוסיף אחרי עיוני וכו’, מאיזה כח יוכלו הרבנים לתקן תקנה שעל תקנה זו כופין בשוטים (שהרי בית הסהר הוא כשוטים) מכיוון שיש דרגות ביוציא, א”כ הרבנים צריכים יסוד כדי להשוותם עם החמורים, ומה שהכנסת רוצה בכך זה לא מספיק כלל. וחוץ מזה מובטחני שהרבנים לא יתקנו דבר כזה לתת גט תחת איום של מאסר, מכיון שלחלק הגון מן הישוב יהיה זה גט בטל ובניה ממזרים. ועוד יותר מחלק בחו”ל יתנגדו לזה וכי אפשר לעָשות פירוד כזה וכו’. וכי לא מספיק להטיל עונש ואפילו עונש מאסר בשביל הקידושין על הרב המסדר הקידושין או על הזוג”.

ואומנם הרבנות הראשית לא תיקנה תקנה כאמור, והכנסת הסתפקה בחקיקת סעיף עונשין על מסדר הקידושין ועל הנושא נערה שלא מלאו לה 17 שנים תמימות (סעיף 2 של החוק) וקבעה בסעיף 3(א) לחוק כי תשמש העובדה שהנישואין נערכו בניגוד לסעיף 2 עילת תביעה להתרתם בדרך של גט, עילת תביעה לגט, אבל לא כפייה למתן גט (אך ראה: שרשבסקי (הערה 39 לעיל) 50, המדגיש כי לסעיף זה אין כלל נפקות “לגבי יהודים וייתכן שהוא יעיל ביחס לעדות אחרות). ח”כ ישראל בר-יהודה הסתייג והציע להוסיף סעיף 5, לפיו: “בעל, שבית משפט או בית דין מוסמך פסק על יסוד העילה האמורה בסעיף 3(א), לחייבו לתת גט לאשתו, או להתיר בדרך אחרת את קשר הנישואין, והוא לא קיים הפסק תוך חדש ימים, דינו – מאסר עד שנה אחת, או קנס עד שלוש מאות לירות, או שני הענשים כאחד”. ח”כ דוד בר-רב-האי בשם הרוב שבועדת חוקה, חוק ומשפט, אמר בדברי תשובתו: “לפי חוקי ישראל… אסור שיינתן גט מתוך איום … מכבידים לשאול ברבנות שאלות שונות, כדי לברר אם הגט נובע, מרצון חופשי. ספק הוא אם גט שניתן בהשפעת איום יכול להיחשב כגט. בתור איש משפט, יש לי ספק גדול בכך” (דברי הכנסת 6 (1950) 2415). ההסתייגות נדחתה (שם 2416).

[315] שו”ת היכל יצחק אבה”ע ח”ב סימן כו, ועיין שם.

[316] ראה: שיפמן (הערה 313 לעיל) 59 ואילך.

[317] שו”ע אה”ע ב א.

[318] ראה, למשל: המאירי בית הבחירה קידושין סה א, וראה גם הסוגייה ב-תלמוד בבלי שם.

[319] רמב”ם משנה תורה אישות ד ה, ו-כסף משנה שם.

[320] אה”ע מב ה.

[321] תיק 1420/50 פד”ר א 33, 37; ערעור ה’תש”ך/32, פד”ר ד 33, 59. ועיין: שיפמן שם 70 ואילך.

[322] הר”ן על הרי”ף קידושין שם. כשזה נהנה וזה אינו חסר, כופין על מידת סדום – שו”ת המהרש”ל כה. וראה גם: שיפמן שם 71-72.

[323] שו”ת מהר”ח אור זרוע סימנים קכו, קע; שיפמן שם 72-73.

[324] שו”ת יביע אומר ח”ג חאה”ע סימן י אות יא.

[325] שו”ת עזרת כהן סימן מא. ועיין שו”ת משפטי עוזיאל ח”ב אבה”ע סימנים מט, נ, נב ו-נג, תשובות העוסקות בהתרת קידושין בשל היותם קידושי שחוק, ללא צורך בגט.

[326] וראה גם: שרשבסקי (הערה 39 לעיל) 52 הערה 7, המדגיש כי כאשר בני זוג נישאים כדי להשיג יתרונות אחרים, כגון הגירה לחו”ל, אין הנישואין נישואי אונס. אין לפנינו כל פגם ברצון, נהפוך הוא רצונם להופיע דווקא כנשואים והאונס אינו אלא מניע חיצוני בלבד שאין לו נפקות ואין הוא יכול לפסול את תוקף הקידושין.

[327] שיפמן שם 133-134.

[328] ראה: פריימן (הערה 314 לעיל) 346-379; שרשבסקי (הערה 39 לעיל) 83-94, שיפמן שם 143-155. בירורי הלכה בעניין זה קיימים ונמשכים בין חכמי דורנו ויש מקום להבחנה בין נישואין אזרחיים שנעשו בארץ בה לא הייתה אפשרות לקיים נשואין בדמו”י ובין מקום בה נעשו הנשואין האזרחיים מתוך זלזול בנשואין שאפשר היה לעשותם כדמו”י. ראה: שו”ת היכל יצחק אבה”ע ח”ב סימנים כט, ל, לב; שו”ת משפטי עוזיאל ח”ב אבה”ע סימן נט; אברהם-עקיבא רודנר משפטי אישות פרק מ נישואין אזרחיים. ועיין לאחרונה: אלייקים-גצל אלינסון נישואין שלא כדת משה וישראל (1976) 170-196. הראי”ה קוק זצ”ל הציע להבחין בין אלה שמתוך רשלנות או הדיוטות נסתפקו בנשואין אזרחיים, ואזי יש חשש של קידושין, ובין אלה שמתוך סלזול ובעיטה בדת ישראל נישאו בנשואין אזרחיים, אשר ביחס אליהם לא שייכת החזקה לפיה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, ואין לחוש לקידושין שלהם. בכל אופן אין לחוש לנישואין אזרחיים שהותרו בגירושין אזרחיים, כי אין לנו הוכחה יותר גדולה מזו שאינם חפצים כלל בקידושין. ראה: שו”ת עזרת כהן סימנים לח ו-לט. וכך נפסק לאחרונה בתיק ה’תשל”ג/560, פד”ר ט 184, 195-198. והרא”ד שפירא, רבה של קובנה, הביע דעתו שאין להתיר בדרך כלל, אלא להצריך בכל פעם היתר מיוחד, ורק בהסכמת שלשה רבנים יש להתיר בשעת הדחק, כדי שלא יהיה הדור הפקר. ראה: שו”ת דבר אברהם ח”ג (1946) סימן כט, ועיין שו”ת שרידי אש ח”ג סימן כב.

[329] ערעור ה’תש”ך/89, פד”ר ג 369, במיוחד 373; שו”ת יביע אומר סימן א סעיפים ב-ג.

[330] שו”ת הרא”ש מב א.

[331] ערעור ה’תשמ”ב/147, פד”ר ה 129, 131.

[332] שו”ת ושב הכהן סימן נה; ערעור ה’תשט”ז/55, פד”ר ד 353.

[333] תיק ה’תשכ”ב/83, פד”ר ו 254.

[334] שו”ת צמת צדק החדש קלב, כפי המובא ב-אוצר הפוסקים אבה”ע סימן א סעיף י אות עג (טז), הדן באדם “שעזב את אשתו בטענת מאוסה עלי ואינו יבול לדור עמה בשום פנים ויושב גלמוד ד’ ו-ה’ שנים”. המשיב פוסק “שיש להתיר לו ע”י ק רבנים לישא אחרת, דכל שנראה לעין כל שאמת כדבריו חשוב טעם מבורר”, וכן ראה: שו”ת ישכיל עבדי ח”ה אה”ע סימן סו עמ’ רכא; ערעור ה’תשל”ב/122, פד”ר ט 200, 209 ואילך.

[335] ערעור ה’תשי”ט/19, פד”ר ג 176.

[336] תיק ה’תשי”ג/98, פד”ר א 193, 199. ועיין: שו”ת משכנות יעקב חאה”ע ס”ז, ודלא כשיטת הרא”ם הובא ב-חלקת מחוקק ו-בית שמואל אה”ע ז.

[337] שו”ת הרא”ש מב א, ועיין בהג”ה הרמ”א לשו”ע אה”ע קיז בסופו.

[338] וראה גם: שו”ת רשב”ש צג” “ואם באשת איש … מ”ש שהדין הוא בנוגע לתקנת חדרגמ”ה”.

[339] ערעור ה’תשכ”ב/147, פד”ר ה 129, 131. וכן עיין: ערעור ה’תשכ”ט/120, פד”ר ח 3, 10. תיק ה’תשכ”ט/281, פד”ר ח 17.

[340] ראה במפורט הדיון בפרק ה לעיל.

[341] השגות הראב”ד על הרי”יף כתובות, פרק אעפ”י; והדברים מובאים גם ב-תמים דעים, עמ’ לה א.

[342] שו”ת המהר”ם מלובלין א.

[343] ערעור ה’תש”ך/89, פד”ר ג 369, 379, וכן ערעור ה’תשט”ז/8, פד”ר ב 129, 141-142. דברי האדמו”ר הרב חיים מצאנז ב-שו”ת דברי חיים ח”א אה”ע סי’ נ: “”כופין גם את האשה בשוטים” דברי יחיד הם שאין להם כל הד בספרי המשיבים והפוסקים”. בבתי הדין הרבניים שבישראל היה רק מקרה אחד של כפייה במאסר על אשה לקבלת גט – עיין להלן הערה 346.

[344] השגות הראב”ד על הרמב”ם אישות י. אמנם הראב”ד בהשגתו זו מתיחס לכפייה לעשות מלאכה החייבת בה, אך ביה”ד הגדול מוסיף (פד”ר ב 129, 141) כי מדברי הראב”ד משמע “שבכל דיני כפייה בנשים כן הוא”. יכול היה ביה”ד להביא דברי הראב”ד בהשגות על הרי”ף שהבאתים לעיל (הערה 341) המתיחסים ישירות לכפיית גט.

[345] בהרכב הרבנים הדייה, בן-מנחם והדס ז”ל – ערעור ה’תש”ך/89, פד”ר ג 369.

[346] בג”צ 85/54 זאדה נ’ היוה”מ, פד”י ח 738. יש להדגיש כי פסק הדין קצר ביותר (3 שורות), ואינו מכיל כל הנמקה. ראוי לציין כי בפרטי העוברות המפורטות בראש העמוד, שם, נאמר כי “הסיבה היחידה לגט היא, שהאשה שהתה עם בעלה עשר שנים ולא ילדה”.

[347] בג”צ 235/68 ר’ ב’ נ’ הרבנים הראשיים לישראל, פד”י כג(1) (1969) 462.

[348] ד”נ 10/69 בורוזובסקי נ’ הרבנים הראשיים לישראל, פד”י כה(1) (1971) 7.

[349] שם, עמ’ 47 מול אות ג ומול אות ז.

[350] תלמוד בבלי יבמות לט ב, ורש”י שם ד”ה “אמר רב אין כופין”; שו”ע אה”ע קסה א, ובהג”ה, הרמ”א שם. ועיין: שרשבסקי (הערה 39 לעיל) 228 ואילך.

[351] נוסח התקנה מובא אצל שרשבסקי שם 431-433. הקטע המצוטט הוא מתקנה ג שם 432. וראה גם אלון (הערה 8 לעיל) 675.

[352] אוסף פסקי דין של בתי הדין הרבניים 47-51.

[353] פד”ר ח 195. בית דין זה (בהרכב הרבנים אלישיב, גולדשמידט, ישראלי) אינו מציין במפורש את תקנת כנס הרבנים משנת ה’תש”י, הד לחילוקי השקפות בין דייני ישראל לגבי הצורך בתקנות כלליות ומידת תוקפן, והוא מעדיף להסתמך על הנוהג והמנהג שהתייצב לאור התקנה שנתקבלה. על בעיית התקנות וחילוקי הדעות בנידון, יש מקום לדיון נפרד ואכמ”ל.

[354] תלמוד בבלי יבמות קו א, ועיין: חוט המשולש ח”ד לספר התשב”ץ, הטור הראשון, שאלה כה” “דק”ל חליצה מוטעית כשרה, הגם דקיי”ל גט מוטעה פסול”.

[355] חוט המשולש שם.

[356] ערעור ה’תשכ”ה/222, פד”ר ו 65, 75.

[357] חידושי הרשב”א כתובות עז א, ועיין: שו”ת תשב”ץ ח”ב סה; שו”ת הריב”ש קכז: “אי נמי דבחליצה הקלו יותר מן הגט”; ב-שו”ת הרדב”ז (סדליקאוו) ח”ד קח: “וכה”ג אמרינן לגבי חומרת אשת איש, כ”ש באיסור יבמה לשוק”.

[358] שו”ת תשב”ץ ח”ב קפ. ומבין האחרונים ראה: שו”ת אחיעזר אה”ע לו.

[359] ראה: תיק ה’תשכ”ז/189, פד”ר ז 83.

[360] ערעור ה’תש”ל/26, פד”ר ח 193, 196.

[361] שו”ת בית יוסף דיני יבום סימן ב.

[362] תלמוד בבלי גיטין צ ב.

[363] משנה יבמות ד י; שו”ע אה”ע קסד א.

[364] ורהפטיג (הערה 107 לעיל) 46-47.

[365] ראה הערה 346 לעיל.

[366] דברים כג ב.

[367] תיק ה’תשי”ג/3899, פד”ר א 5.

[368] תיק 1420/50, פד”ר א 33.

[369] שם 38 סעיף ד.

[370] תיק ה’תשי”ד/1590, פד”ר א 364.

[371] תיק ה’תשי”ז/1503, פד”ר ב 337. על כפיית גירושין במקרה של נישואין אסורים ראה: שרשבסקי (הערה 39 לעיל) 56-57, 316-318.

[372] תיק ה’תשי”ז/1197, פד”ר ג 220.

[373] תיק ה’תשכ”ד/1087, פד”ר ה 154.

[374] תיק ה’תשכ”ב/3048, פד”ר ה 239.

[375] תיק ה’תשכ”ט/459, פד”ר ח 124.

[376] תיק ה’תשל”א/8523, פד”ר ט 171.

[377] תיק ה’תשי”ז/240 בבית הדין הרבני האזורי ברחובות בראשותו של הרב צבי יהודה מלצר, אב”ד.

[378] תיק ה’תשט”ו/405 בבית הדין הרבני האזורי בירושלים בראשות הרב שלום אזולאי, אב”ד.

[379] ערעור ה’תשי”ז/79, פד”ר ג 3, 12, שם.

[340] ערעור ה’תש”ך/32, פד”ר ד 33.

[341] ערעור ה’תשכ”א/134, פד”ר ד 245.

[382] ראה במפורט בפרק ח לעיל, במיוחד בהערות 351 ו-353 והטקסט הסמוך להן.

[383] שו”ת הרא”ש נב א: “… בנידון זה שאינו מכווין לשם מצות יבום אלא תובע ממון כדי לחלוץ, כופין אותו לקיים מצוות חליצה בחנם בלי ממון … אי לא ניחא לה להתייבם מחמת שתתן אמתלא לדבריה … כופין אותו לחלוץ”. שו”ת בית יוסף דיני יבום,סימן ב: “. ידוע ומפורסם דאינו מכוין לשם מצוה … ראוי לכוף אותו שיחלוץ לה” ועיין גם: ערעור ה’תשכ”ה/222, פד”ר ו 65.

[384] שו”ת בית יוסף שם; שו”ת הרדב”ז ח”ב קח.

[385] פס”ד 383/ד, תיק 1189/ב, פד”ר ה 286.

[386] תיק ה’תשכ”ז/1980, פד”ר ז 353. הערעור על פסק דין זה נדתה ע”י ביה”ד הגדול – ערעור ה’תשכ”ט/120, פד”ר ח 3.

[387] תיק ה’תש”ל/5521, פד”ר ח 174.

[388] תיק ה’תשל”ב/5488, פד”ר ט 110.

[389] תיק ה’תשל”ב/404, פד”ר ט 149. הערעור נדחה ברוב דעות – ערעור ה’תשל”ג/12, פד”ר ט 152.

[390] אנו מונים להלן ארבעה מקרים אך יש להוסיף להם את שני המקרים בהם אישר בית הדין הרבני הגדול. החלטות שניתנו ע”י בתי הדין האזוריים כסוגיית מתן היתר נשואין, ראה הערות 386 ו-389 לעיל.

[391] ערעור ה’תש”ך/89, פד”ר ג 369.

[392] ערעור ה’תשל”א/149, פד”ר ח 354.

[393] ערעור ה’תש”ל/12, פד”ר ח 97.

[394] ערעור ה’תשל”ב/122, פד”ר ט 200.

[395] ברם, ידוע לי על מקרה אחד בו פסק בית הדין האזורי בפתח תקווה – בראשות הרב שלמה קרליץ כאב”ד – כפיית גט על האשה. באותו מקרה הושמה האשה במאסר וכעבור זמן קצר הסכימה לקבל הגט ושוחררה.

[396] תיק ה’תשי”ד/252, פד”ר א 65.

[397] תיק ה’תשי”ד/90/ב, פד”ר א 129.

[398] תיק ה’תשט”ו/110, פד”ר ב 142, פס”ד של ביה”ד הגדול. על סוגייה זו ראה גם: שרשבסקי (הערה 39 לעיל) 314-315.

[399] תיק ה’תשט”ז/78, פד”ר ב 188.

[400] תיק ה’תשי”ז/107, פד”ר ג 39, פס”ד של ביה”ד הגדול בראשות הרב הרצוג זצ”ל.

[401] תיק ה’תשי”ח/49, פד”ר ג 77, פס”ד של ביה”ד הגדול.

[402] ערעור ה’תשי”ח/139, פד”ר ג 201, פס”ד של ביה”ד הגדול, בראשות הרב הראשי הרב ניסים.

[403] תיק ה’תשכ”ב/3048, פד”ר ה 239.

[404] ער/ה’תשכ”ו/178, פד”ר ז 65.

[405] תיק ה’תש”ל/6474, פד”ר ח 261.

[406] ערעור ה’תשל”ב/134, פד”ר ט 94, פס”ד של ביה”ד הגדול בראשות הרב אונטרמן זצ”ל.

[407] שו”ת יביע אומר ח”ג חאה”ע 247.

[408] ע”א 164/67 היועץ המשפטי לממשלה נ’ אברהם, פ”ד כב(1) (1968) 29.

[409] ועיין ע”א 606/61 היועץ המשפטי לממשלה ה’ פליבא, פ”ד טז (1962) 673.

[410] ראה: פס”ד אברהס הנ”ל, בעמ’ 36-47, שם מפרט השופט זילברג את הדרך המוצעת, תוך בחינת דרכים אחרות.

[411] ראה: אליעזר ברקוביץ תנאי בנשואין ובגט (1966); איתמר וורהפטיג “תנאי בקדושין ונשואין” משפטים 1 (1968) 203; מנחם-מ’ כשר “בעניין תנאי בנשואין” נועם 12 (1969) 338. הראי”ה קוק וצ”ל מסכם תשובתו הארוכה בנידון, כי “אי אפשר לפרסם תקנה כזאת בתור אופן קבוע, רק לדון בכל פרט”. וראה עזרת כהן סימן מב עמ’ 172 טור 2 בסוף הסימן. וראה: אין תנאי בנישואין (ווילנא, ה’תר”ץ. נדפס מחדש: ירושלים, ה’תשל”ז).

[412] תאריך המכתב הוא: אור ליום ו פרשת חיי שרה, ה’תשכ”ט.

[413] פד”ר ח 124-128.

[414] והשווה: שו”ת עונג יום טוב קסח: “באיש אחר רע מעללים שיצא משפטו לשלחו לארץ גזירה … ואינו רוצה לגרש אשתו”. כיוון דמנוע הוא ממילוי חובותיו כלפי אשתו, פסקו דכופין עליו להוציאה בגט.

[415] ראה סעיף 13(ג)(יז) לחוק לתיקון דיני עונשין (דרכי ענישה) [נוסח משולב], ה’תש”ל-1970, ס”ח 598, עמ’ 109.

[416] תיק חנינות היוה”מ 56/57.

[417] אלו הם דברי רב שרירא גאון בתשובות הגאונים – שערי צדק חלק ד סימן טו. על הרקע לתקנת הגאונים ראה: שפירא (הערה 225 לעיל) 126 ואילך. וראה הדיון המפורט בסוגייה זו לעיל בפרק ו, סעיף 5(ב).

[418] שו”ת מהר”ם ב”ר ברוך (פראג) קסא,

[419] שו”ת מהר”ח אור זרוע סט.

[420] שו”ת הרדב”ז קפז.

[421] על יראת ההוראה ראה: פנחס שיפמן “הספק בהלכה ובמשפט” שנתון המשפט העברי 1 (1974) 328, 336-339.

[422] ראה לעיל פרק ט, סעיף 4.