המ’ 740/1981‏ ‎הרב אורי בלוי‎ ‎נ’ מדינת ישראל (03/01/1982)

המ’ 740/1981‏ ‎הרב בלוי‎ ‎נ’ מדינת ישראל, פ”ד לו(1) (1982) 274

 

המ’ 740/1981

הרב אורי בלוי

נגד

מדינת ישראל

 

בית משפט עליון בשבתו כבית משפט לערעור פלילי

[29/12/1981, 03/01/1982]

לפני הנשיא מ’ לנדוי

 

חוק העונשין, ה’תשל”ז-1977, ס”ח 226, סעיפים 151, 216 (תוקן: ס”ח ה’תש”ם 112) – פקודת החוק הפלילי, 1936, ע”ר תוס’ 1(ע) 263, (א) 285, סעיף 79 (נוסח חדש ומשולב: חוק העונשין, ה’תשל”ז-1977, ס”ח 226, סעיף 151) – חוק איסור לשון הרע, ה’תשכ”ה-1965, ס”ח 240 (השם תוקן: ס”ח ה’תשכ”ז 133) – תקנות התעבורה, ה’תשכ”א-1961, ק”ת 1425, תקנה 112 (תוקנה: ק”ת ה’תש”ל 699).

 

המערער הורשע בבית משפט השלום בעבירה של התקהלות אסורה, לפי סעיף 151 לחוק העונשין, ה’תשל”ז-1977, בעקבות הפגנה נגד החפירות הארכיאולוגיות בעיר דוד. ערעורו על ההרשעה לבית המשפט המחוזי נדחה. מכאן בקשתו למתן רשות ערעור לבית המשפט העליון.

בית המשפט העליון פסק:

א. סעיף 151 מכיל בחלקו האמצעי שתי חלופות, ביחס לחששם של אנשים שבסביבה להפרת השלום מהתנהגותם של שלושה אנשים לפחות שנתקהלו. החשש יכול להיות, שהמתקהלים עצמם יעשו מעשה שיפר את השלום, או שהמתקהלים בעצם התקהלותם יעוררו אנשים אחרים, ללא צורך וללא עילה מספקת, להפר את השלום.

ב. הדברים, שנאמרו בבג”צ 148/1979 [1], על השיקול ה’תעבורתי’, נאמרו על הפרעות לתעבורה, העלולות להיגרם בשל תהלוכה או בשל הפגנה שקטה ברחוב, ולא בהפגנה כמו זו שנערכה כאן במתכוון בצומת דרכים דווקא ובכוונת זדון להפריע תנועת כלי רכב.

 

פסקי-דין של בית המשפט העליון שאוזכרו:

[1] בג”צ 148/1979 עו”ד סער נ’ שר הפנים, פ”ד לד(2) (1980) 169.

 

הערות:

לשאלת הזכות להפגין ראה:

Martin-J. Raffel “The Right to Demonstrate: A Comparative Study of Israel and the United States” Israel Law Review 11 (1976) 348.

 

בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטים י’ גולדברג, ו’ ויילר, ע’ זאבי) מיום 06/12/1981 בע”פ 354/1981 בו נדחה ערעור על פסק-דינו של בית-משפט השלום בירושלים (השופט צ’-א’ בן-זמרה) מיום 23/09/1981 בת”פ 3428/1981. הבקשה נדחתה.

 

ר’ בר און – בשם המבקש.

ש’ מושכל – בשם המשיבה.

 

החלטה

 

השופט המלומד בבית-משפט השלום קבע את העובדות הבאות:

ביום 07/09/1981 בין שעה 18.00 ל- 18.30 התקהלו בצומת הרחובות שטראוס – מאה שערים – יחזקאל – מלכי ישראל וישעיהו, המכונה ‘כיכר השבת’, כארבעים אנשים, כשחלקם לבושי שק מעל לבגדיהם, והם מצטופפים בתוך הצומת על הכביש וחוסמים את מעבר תנועת כלי הרכב בצומת, וכלי רכב אכן נעצרו ברחובות, המובילים לצומת. מטרת ההתקהלות הייתה להפגין נגד החפירות הארכיאלוגיות בעיר דוד, תוך כדי אמירת תהילים. בין המתקהלים היה המבקש בבקשה זו, כשהוא עומד בראשם, אף הוא לבוש שק.

באותה שעה חנה כוח משטרתי של כעשרה שוטרים בפיקודו של רב-פקד איתן כץ בכוננות ליד בנין ההסתדרות ברחוב שטראוס, וכשנוכח מר כץ, כי התנועה ברחוב שטראוס נחסמת, הורה לאנשיו לרדת עמו לעבר כיכר השבת על- מנת לפזר את ההפגנה. השוטרים ירדו מכלי רכבם ורצו לעבר כיכר השבת, כשבראשם מר כץ. בהגיעם לאי תנועה שבצומת הנ”ל שמע מר כץ מתוכם או מסביבם צעקות ‘נאצים’, המכוונות לשוטרים, ואז קרא בקול (מגבר קול) שבידו למתקהלים להתפזר, כי ההתקהלות אינה חוקית. בעקבות הקריאה החלו המתקהלים להתפזר לכל עבר, אך חלקם נשארו בשולי הצומת בהפריעם לתנועה שמכיוון רחוב מלכי ישראל, זולת המבקש, שנותר עומד במקומו ומשם נע בכיוון מעלה רחוב ישעיהו, כשהוא צועד בתוך הצומת, בהמשיכו לבד את ההפגנה שעמד בראשה. מר כץ דרש מן המבקש לעזוב את המקום, אך המבקש התעלם מהדרישה, ואז הורה מר כץ לאנשיו לעצור את המבקש כחשוד בהתקהלות בלתי חוקית. מעת שמר כץ ואנשיו הגיעו לאי התנועה הנ”ל ועד לחידוש התנועה החופשית בצומת עברו כחמש דקות.

בית-משפט השלום הרשיע את המבקש בעבירה של התקהלות אסורה, לפי סעיף 151 לחוק העונשין, ה’תשל”ז-1977, ודן אותו לתשעים ימי מאסר בפועל ושישה חודשי מאסר-על-תנאי. הרשעה בעבירה נוספת על סעיף 216 של החוק בוטלה בערעור בבית המשפט המחוזי. הערעור על ההרשעה לפי סעיף 151 נדחה, ועל כך אני מתבקש לתת רשות לערעור נוסף בבית המשפט העליון.

מר בר און ערך את טענותיו בבקשה זו היטב. הוא טען נגד מסקנותיו של בית-משפט השלום, אשר אושרו בערעור בבית המשפט המחוזי, שנתמלאו יסודות העבירה על סעיף 151. טענתו הייתה, שכל הסוגיה של עבירת ההתקהלות האסורה ראויה לבדיקה מעמיקה על-ידי בית המשפט העליון.

אני מסכים עם מר בר און, שפרשנות הסעיף 151 עשויה לעורר בעיות מענינות.

אבל לא המקרה הזה הוא המתאים לדיון ממצה במשמעות הסעיף על כל חלקיו, כי מקרה זה נראה לי ברור על-פי עובדותיו, ואין אני רואה, שכרוך בו קושי מיוחד של החלת הדין על העובדות. בטענותיו של מר בר און נגד קביעת העובדות על-ידי הערכאה הראשונה לא מצאתי ממש. העובדות נקבעו בעיקר על יסוד עדותו של רב-פקד כץ. מר בר און מצא סתירות בין דברי העד הזה לעדותם של עדים אחרים, אשר העידו על השתלשלות האירועים, ובמיוחד עד תביעה אחר, השוטר בני קרסג’י. שופט השלום המלומד ראה סתירות אלה כמשניות, ובית המשפט המחוזי הוסיף והסביר, שבתיאור אירועים סוערים מעין אלה אין תימה, שעדי ראייה שונים, הרואים את הנעשה מזווית ראייה שונה ולאו דווקא בעת ובעונה אחת, אינם מעידים תמיד עדות הזהה לכל פרטיה. תפקידה של הערכאה הראשונה הוא לברור בין העדויות את תיאור הדברים, הנראה לה תיאור נכון, על-פי התרשמותה מדברי העדים, ואם היה יסוד לממצאיה בעדות שהייתה מהימנה עליה, בית המשפט שלערעור, ולא כל שכן בית-משפט שלערעור שני, לא יתערב בזה.

סעיף 151 מכיל בחלקו האמצעי שתי חלופות ביחס לחששם של אנשים שבסביבה להפרת השלום מהתנהגותם של שלושה אנשים לפחות שנתקהלו:ב החשש יכול להיות, שהמתקהלים עצמם יעשו מעשה שיפר את השלום, או שהמתקהלים בעצם התקהלותם יעוררו אנשים אחרים, ללא צורך וללא עילה מספקת, להפר את השלום (אשר ליסוד הראשון של העבירה, שהמתקהלים נתקהלו לשם עבירה או למטרה משותפת, לא יכול להיות ספק, שהמבקש וחבריו נתקהלו למטרה משותפת להפגין נגד החפירות בעיר דוד). בית-משפט השלום מצא, שעל-פי העובדות שקבע נתמלאו תנאי שתי החלופות, דהיינו, גם החשש להפרת השלום על-ידי המתקהלים עצמם וגם החשש להפרת השלום על-ידי אנשים אחרים בתגובה על ההתקהלות. בית המשפט המחוזי הדגיש בעיקר את החלופה הראשונה, שהוכחה, לדעתו, בהתנהגותם הפרובוקטיבית והבזויה של המתקהלים שבראשם עמד המבקש, בקראם “נאצים” כלפי השוטרים, שעשו את חובתם לשמור על הסדר הציבורי.

אם נכונה הסברה, שמביא פרופ’ ד’ ליבאי במאמרו, שמר בר און ציטט ממנו, “הזכות להתקהל ולהפגין בישראל” עיוני משפט 2 (1972-1973) 54, בעמ’ 60, שהמושג “הפרת השלום” המופיע בסעיף 151 (מקודם סעיף 79 לפקודת החוק הפלילי, 1936) פירושו זהה למושג “עבירה” (וראה גם:

Courtney-Stanhope Kenny, James-William-Cecil Turner Kenny’s Outlines of Criminal Law (19th ed.) P. 578, 695),

כי אז ברור, שהתנהגות המבקש וחבריו נתנה מקום לחשש של הפרת השלום, ולא זו בלבד אלא השלום כבר הופר על-ידיהם בפועל בביצוע עבירות פליליות של הטחת דברי עלבון צורב כלפי השוטרים, בניגוד לחוק איסור לשון הרע, ה’תשכ”ה-1965, וגם בחסימת תנועתם של כלי רכב באותו צומת. אוסיף כאן ואומר, שאין אני מסכים לדברי מר בר און, שבהפגינם באותו צומת, שזכה לכינוי ‘כיכר השבת’, הם עשו בתוך שלהם וב’מבצרם’, כי, כידוע לכול, אותו צומת מצוי בעורק תנועה חיוני, העובר ממרכז העיר אל עבר שכונותיה לצד צפון-מזרח. אף אין מקום להסתמכותו של מר בר און על פסק הדין של בית המשפט העליון בבג”צ 148/79 [1], כי הדברים, שנאמרו שם, בעמ’ 177-178, על השיקול התעבורתי”, נאמרו על הפרעות לתעבורה, העלולות להגרם בשל תהלוכה או בשל הפגנה שקטה ברחוב, ולא בהפגנה כמו זו שנערכה כאן במתכוון בצומת דרכים דווקא בכוונת זדון להפריע תנועת כלי רכב (וראה תקנה 112 לתקנות התעבורה, ה’תשכ”א-1961).

אני נוטה להסכים לדעתם של שני בתי המשפט הראשונים, שבנסיבות שהוכחו, הוכחה הפרת השלום על-ידי המבקש וחברו, הם עצמם; אך, מכל מקום, די בחשש שהוכח ללא ספק, כי בעלי רכב, שעוכבו בדרכם עקב התנהגות המבקש וחבריו, היו מגיבים בכוח כדי למנוע את ההפרעה, ושהדבר היה גורם לתקרית אלימה באותו צומת אלמלא התערבות השוטרים בעוד מועד. לא היה צורך להביא עד, שיעיד שהוא עצמו חשש כזאת, כי מצב הדברים, העולה מן הראיות, מעיד על עצמו, שהיה קיים חשש כזה.

הוכחה איפוא במידה מספקת העבירה על סעיף 151 של חוק העונשין שעבר המבקש. לא שמעתי טענה נגד מידת העונש שנגזר על המבקש.

אני דוחה את הבקשה למתן רשות לערער.

 

ניתנה היום, ח טבת ה’תשמ”ב (03/01/1982).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *