ד”נ 21/60 הרב סולימאן-חוגי עבודי נ’ שר הדתות (01/12/1960)

ד”נ 21/60 הרב עבודי נ’ שר הדתות, פ”ד יד (1960) 2045

 

ד”נ 21/60

הרב סולימאן-חוגי עבודי

נגד

שר הדתות, ו- 67 אח’

 

בבית-המשפט העליון

[25/09/1960, 26/09/1960, 27/09/1960, 02/10/1960, 01/12/1960]

לפני הנשיא (אולשן), מ”מ הנשיא (אגרנט) והשופטים זילברג, ויתקון, כהן

 

תקנות הקובעות את שיטת הבהירות או המינויים של מועצת הרבנות הראשית, לשכות הרבנות ורבני הקהילות, 1936 [תוס”ב 582, עמ’ 198], תקנות 1, 2, 3, 5, 6 ואילך, 21 (כפי שתוקנה ב-ה’תשי”ד-1954 [קה”ת 466, עמ’ 1181]), 20 – פקודת הפרשנות [דיני מדינת ישראל, נוסח חדש 1, עמ’ 2], סעיפים 20, 37 – דבר-המלך-במועצה, 1922 [חא”י כרך 3 עמ’ 2738], סימן 46 – פקודת סדרי השלטון והמשפט, ה’תש”ח-1948 [תוס”א 2, עמ’ 1], סעיף 11 – חוק השופטים, ה’תשי”ב-1953 [סה”ח 32, עמ’ 149], סעיף 16 – חוק הבחירות לכנסת, ה’תשט”ו-1955 [נוסח משולב] [סה”ח 174, עמ’ 30], סעיפים 48(א) 48(ב) 48(ג) – חוק-יסוד: הכנסת [סה”ח 244 (ה’תשי”ח) 69], סעיף 45 – תקנות העדות הדתיות (ארגונן) (מועצת הרבנות הראשית לישראל), ה’תשי”ד-1954 (קה”ת 466 עמ’ 1181), תקנות 4(1), 4(3).

 

הנשיא (אולשן): מחובתו של בית-המשפט, במידת האפשר, לפרש את החוק בדרך המניחה את ביצוע מטרתו והמונעת אפשרות שיתוקו על-ידי כל מיני תחבולות – אין לייחס למתקין התקנות הקובעות את שיטת הבחירות למועצת הרבנות הראשית כוונה להניח בידי מי שהוא מחברי ועדת הבחירות להשמיט את הקרקע, על-ידי היתפטרותו, מתחת לקיומה החוקי של הועדה ולאפשר באופן כזה יצירת חלל ריק, בלי מועצת רבנות – בתקנות הנ”ל אין כל הוראה בדבר זכות היתפטרות של חבר הועדה או בדבר הכוח לקבל את ההיתפטרות ועל-ידי מי לקבלה; אין זאת, אלא שהמחוקק סבר שהמפתח לכל מיני תקלות היכולות להיתהוות על-ידי היתפטרויות בתקופה הקצרה של פעולת הוועדה מצוי בכוח המינוי, וקבלת ההיתפטרות של פלוני על-ידי הגוף שמינה אותו לחבר הוועדה, יכולה להיתבטא רק במינוי אחר במקומו – במידה שהדבר נוגע לקיומה החוקי של ועדת הבחירות, ההיתפטרות של חבר שלא בלוויית מינוי אחר במקומו, אינה תופסת.

 

מ”מ הנשיא (אגרנט): מן התבונה לשעות לדוגמה של הפסיקה האמריקנית בענייניים כגון זה שלפנינו – גירסתו הראשונה של המשפט המקובל הייתה, כי אדם שנתמנה או נבחר למשרה ציבורית קיבל על עצמו עול ציבורי, ולא יוכל להתפרק ממנו על-פי הבעה חד-צדדית על רצונו לעשות כן – הניסיון במקומות רבים באמריקה שימש להחייאת הכלל הזה מטעם אחר, מודרני ורציונלי, והוא שיש למנוע היווצרות חלל ריק במנגנון השלטון הגורם להפרעה רצינית לפעולתו הסדירה, אם לא לשיתוקו – כוחו של טעם זה יפה גם בישראל, וגם לגבי התפקיד של חברות בוועדת הבחירות למועצת הרבנות הראשית. הואיל ואין בתקנות הוראה השוללת את תחולתו – משהחליטה מועצת הרבנות הראשית לקבל את היתפטרותם של ממוניה בוועדת הבחירות, אין אלה יכולים לחזור בהם ונסללה הדרך לבחור באחרים תחתיהם, אך, לאור מטרת התקנות הנ”ל ולאור התפקיד של ועדת הבחירות, חייבים הם לשמש בתפקידם כחברי ועדת הבחירות עד שהמועצה תיבחר באחרים לבוא במקומם – פנייה לבית-המשפט הגבוה לצדק בעתירה לחייב את המועצה למנות אחרים תחת המתפטרים, אינה תרופה יעילה כל עיקר, ולו בלבד בשל קוצר הזמן העומד לרשות הוועדה לשם מילוי תפקידה – על בית-המשפט להתרחק מהשערה מדינית, כגון האפשרות של התקנת תקנות הדוחות את הבחירות למועד יותר מאוחר.

 

השופט זילברג: אין לפסול היתפטרות של חברי ועדת הבחירות, בשל כך שמקבל ההיתפטרות לא מינה אחר במקומם והשבית על-ידי כך את עבודת הוועדה, ואין נסיבות המקרה שלפנינו מחייבות את המסקנה כי זאת הייתה כוונתם של המתפטרים – ועדת הבחירות היא באמת ועדה הטרוגנית, שחבריה מייצגים אינטרסים רוחניים שונים, כי ההשקפה ההיסטורית של דיני ישראל על ‘הושבת דיינים’, כי יש להעדיף מי שעולה על חבריו בידיעת התורה, אינה נחלת הכל, ואפשר לתאר השקפה חילונית המקנה עדיפות לסגולות אישיות אחרות – לפיכך משהיתפטרו שלושה חברים מהוועדה, שנתמנו על-ידי מועצת הרבנות הראשית, אין הוועדה כשירה לפעול כל עוד לא מונו חברים אחרים תחת המתפטרים – משרה שהיא יציר המחוקק ולא יציר המשפט המקובל, אין להצמיד לה עונש על המתפטר ממנה כאילו היתה יציר המשפט המקובל – בפסקי הדין האמריקניים, שבהם הוחלט כי פקיד שהיתפטר בהסכמת הרשות הממנה, חייב להמשיך במילוי תפקידו עד למינוי חליפו, נדונו מקרים שבהם היו הוראות סטטוטוריות המחייבות את הפקיד לעשות כן, ומנורמות ספציפיות אלו לא נעשתה נורמה כללית – אי-אפשר, איפוא, ליצור חובה בנטל, בחינת יש מאין, לגבי בחירת מיעצת הרבנות הראשית – אף כי מן הדין לעשוה את הצו-על-תנאי החלטי, אין מן הצדק, פחות משלושה שבועות לפני סיום כהונתה של מועצת הרבנות הראשית, לעשות כן.

 

השופט ויתקון: פיתרון בעיית ההיתפטרות הנ”ל מצוי בסעיף 31 לפקודת הפרשנות, המכשיר את הקרקע להמשך פעולתה של הוועדה ובלבד שלא יפחת מספר חבריה ממספר הרוב – בכל המקרים שאוזכרו בקשר לעניין זה, לא היה אף אחד שבו סירב הגוף הממנה, לאחר שקיבל את ההיתפטרות, למנות אחרים במקום המתפטרים – בפסיקה האנגלית לא מצינו הלכה מפורשת כי לפי המשפט המקובל לא די בקבלת ההיתפטרות, אלא שיש צורך במינוי חדש; ומן הפסיקה האמריקנית עולה שאין המינוי של אדם חדש בא אלא להפגין, קבל עם ועדה. את קבלת ההיתפטרות – אין מקום להיתלות באילן הגדול של המשפט המקובל באנגליה ובאמריקה ולחפש בו אסמכתה לדעה כי גם במקרה כגון זה שלפנינו, יש צורך במינוי חדש כדי שההיתפטרות תקבל תוקף משפטי.

 

פסקי-דין ישראליים שאוזכרו:

[1] בג”צ 205/60 צפניה נ’ שר-הדתות, פ”ד יד (1960) 2020

[2] בג”צ 19/56 ברנדוין נ’ מנהל בית-הסוהר המרכזי רמלה, פד”י י (1956) 617

[3] בג”צ 221/56 מלאחי נ’ ראש המועצה המקומית ראש-העין, פד”י יא (1957) 925.

[4] בג”צ 3/58 ברמן נ’ שר הפנים, פד”י, יב (1958) 1495.

[5] בג”צ 164/54 אסעד נ’ ראש המועצה המקומית כפר קמא, פד”י ט (1955) 104.

 

פסקי-דין אנגליים שאוזכרו:

[6] R. v. Bower: (1823), 107 E.R. 215, 216; 1 B. & C. 585; 2 Dow & Ry K.B. 842.

[7] R. v. Mayor of Rippon: (1700), 91 E.R. 1276, 1277; (1700), 1 Raym. 563; 1 2 Salk 433..

[8] Reg. v. Lane: (1709), 92 E.R. 354; (1709), 2 Ld. Reym. 1034; 11 Mod. Rep. 270; Fortes Rep. 275.

[9] R. v. Patteson: (1832), 110 E.R. 358, 364, 365; (1832),.4 B. & Ad. 9:1 Nev & MKB. 612; 1 Nev & MM.C 488; 2 LIK.B. 33. 7

[10] R. v. Sunderland Corporation: (1911), 2 K.B. 458, 463-464; 80 L.J.K.B. 1337; 105 L.T. 27.

[11] Reg. v: Denison: (1758), 96 E.R. 1175; 2 Kemy 259.

[12] Attorney-General v. Sir John Read: (1678), 86 E.R. 1083, 1084; 2 Mod. Rep. 299. 1

[13] Dominus Rex v. Lone: (1731), 94 E.R. 715; 2 Stra. 920: Fitz. 6. 192; Sess. Cas. K.B. 118; 93 E.R. 942.

 

פסקי-דין אמריקניים שאוזכרו:

[14] Edwards v. U.S., U.S. 13 (1880) 471.

צוטט גם ב-

19 A.L.R. 40.

[15] State ex rel. Ryan v. Murphy: (1908), 30 Nev. 409; 18 L.R.A. (N.S.) 1210; 97 Pac. 391.

צוטט גם ב-

19 A.L.R. 41, 42.

[16] Hoke v. Henderson: (1833), 15 N.C. (4 Dev.) 1:25 Am. Dec. 677: 26 Law Ed. 316.

צוטט גם ב-

19 A.L.R. 40.

[17] U.S. ex rel. Watts v. Justices of Lauderdale County; (1882), 10 F. 460. 464, 464-465, 465, 466, 467.

צוטט גם ב-

19 A.L.R. 48.

[18] State of West Virginia ex rel. W. A. Westfall et al. v. Mayor Blas; (1921), 19 A.L.R. 35, 38.

[19] Rockingham County v. Luten Bridge Co.: (1929), 35 F. (2d), 301; 302. 66 A.L.R. 735, 742.

[20] Commonwealth of Kentucky ex rel. Bailey P. Wootton v. Berninger: 7 (1934), 255 Ky. 451; 74 W (2d) 932; 95 A.L.R. 213, 215.

[21] Chester Badger, Charles E. Ives et al. v. The United States ex rel. Matthew Lee. Bolles and M. Shepard Bolles; (1876), 23 Law Ed. 991, 993.

[22] United States v. Wright: (1839), 1 McLean 509; Fed. Cas. No. 16,.775.

צוטט גם ב-

19 A.L.R. 40, 44.

[23] Haynes v. State: (1842), 3 Humph. (Tenn.) 460: 39 Am. Dee. 187.

צוטט גם ב-

19 A.L.R. 40, 44.

[24] People v. Porter; (1856), 6 Cal. 27.

צוטט גם ב-

19 A.L.R. 40, 45.

[25] Prim. v. Carondelet; (1856), 23 Mo. 22.

צוטט גם ב-

19 A.L.R. 40, 45.

[26[ Gates y. Delaware County; (1861), 12 Towa 405.

19 A.L.R. 40, 47 “1 0) BOIS;

[27] People ex rel. Hanrahan vy. Board of Metropolitan Police: (1863), 26 N.Y. 316.

צוטט גם ב-

95 A.L.R. 218.

[28] State ex rel. Nourse v. Clarke; (1867), 3 Nev. 566.

צוטט גם ב-

19 A.L.R. 40, 44.

[29] Pace v. People; (1869), 50 fil. 432.

צוטט גם ב-

95 A.L.R. 218.

[30] State ex rel. Williams v. Fitts; (1873), 49 Ala. 402.

צוטט גם ב-

95 A.L.R. 278.

[31] Buntmg v. Wallis: (1876), 27 Gratt. (W. Va.) 144; Am. Rep. 338.

צוטט גם ב-

19 A.L.R. 40, 44.

[32] State ex rei. Roberts v. Lincoln: (1876), 4 Neb. 260,

צוטט גם ב-

19 A.L.R. 40, 44.

[33] Locke v. Central: (1878), 4 Colo. 65; 34 Am. Rep. 66.

צוטט גם ב-

19 A.L.R. 40, 45.

[34] Olmstead y. Dennis; (1879), 77 N.Y. 378, 387.

צוטט גם ב-

95 A.L.R. 218.

[35] Reiter v. State; (1894), 51 Ohio St. 74.

צוטט גם ב-

95 A.L.R. 218; 19 A.L.R. 40.

[36] State ex rel. Williams v. Beck; (1897). 24 Nev. 92.

צוטט גם ב-

19 A.L.R. 40, 44.

[37] State ex rel. West v. Breckinridge; (1912), 34 Okla, 649.

צוטט גם ב-

95 A.L.R. 218, 219.

[38] Meeker v. Reed; (1924), 70 Cal. App. 119.

צוטט גם ב-

95 A.L.R. 218.

[39] Cloutman v. Pike; (1834), 7 N.H. 209.

צוטט גם ב-

19 A.L.R. 40, 46.

[40] Steel v. Com.; (1852), 13 Pa. 451.

צוטט גם ב-

95 A.L.R. 216, 217.

[41] State ex rel. Reeves v. Ferguson: (1864), 31 N.J.E. 107.

צוטט גם ב-

95 A.L.R. 216.

[42] Tounsend v. School Dist.: (1879), 41 N.J.L. 312;

צוטט גם ב-

95 A.L.R. 216.

[43] Thompson v. U.S.: (1881), 26 Law Ed. 521.

צוטט גם ב-

95 A.L.R.216.

[44] Rogers v. Slonaker; (1884), 32 Kan. 197.

צוטט גם ב-

95 A.L.R. 216.

[45] Coleman v. Sands; (1891), 87 Va. 689.

צוטט גם ב-

95 A.L.R. 216.

[46] People ex rel. German Ins. Co. v. Williams: (1893). 145 HU 580.

צוטט גם ב-

19 A.L.R. 39.

[47] Clark v. Board of Education; (1897), 112 Mich. 656.

צוטט גם ב-

95 A.L.R. 216, 217.

[48] State ex rel. Neill v. Page; (1897), 20 Mom. 238..

צוטט גם ב-

95 A.L.R. 216, 217;

[49] Patrick v. Hagins; (1879), 19 Ky. L.R. 482.

צוטט גם ב-

95 A.L.R. 216.

[50] Fryer v. Norton; (1902), 67 N.J.L. 537.

צוטט גם ב-

95 A.L.R. 216, 217.

[51] State ex rel. Royse v. Superior Ct.; (1907), 46 Wash. 616.

צוטט גם ב-

95 A.L.R. 216.

[52] State ex rel. Jernigan yv. Stickley: (1908), 80 S.C. 64; 61 S.£E. 211; 128 Am. St. Ret. 855; 15 Ann. Cas. 136.

צוטט גם ב-

95 A.L.R. 216, 217.

[53] Nome v. Rice; (1908), 3 Alaska 602.

צוטט גם ב-

95 A.L.R. 216.

[54] Comm. ex rel. District Attorney v. Hass; (1911), 2 Pa. D. & C. 530.

צוטט גם ב-

95 A.L.R. 216, 217.

[55] State ex rel. Jackson v. Kerkow; (1913), 31 S.D. 491.

95 A.L.R. 216.

[56] State ex rel. Wilson v. Bush; (1919), 141 Tenn. 229.

צוטט גם ב-

95 A.L.R. 216.

[57] State ex rel. Raymond v. feffris; (1919), 26 Wyo. 115.

צוטט גם ב-

95 A.L.R. 216.

[58] State ex rel. Hopkins v. Board of Education; (1920), 106 Kan. 863.

צוטט גם ב-

95 A.L.R. 216, 217.

[59] Tabor v. Webb: (1929), 227 Ky. 611; 13 S.W. (2d) 758.

צוטט גם ב-

95 A.L.R. 216, 217.

[60] State ex-rel. Bolin v. School Board; (1933), La. App. 150.

צוטט גם ב-

95 A.L.R. 216.

[61] U.S. v. Green; (1892), 53 Fed. 769.

צוטט גם ב-

19 A.L.R. 49.

[62] People ex rel. Illinois Midland R. Co. v. Barnett Twp.; (1881), 100 Ill. 332.

צוטט גם ב-

19 A.L.R. 50.

[63] Re Election of Sheriff: (1918), 41 RI. 79; 102 Ad. 802.

צוטט גם ב-

19 A.L.R. 59.

[64] Jones v. Jefferson: (1886), 66 Tex. 576; 1 S.W. 903.

צוטט גם ב-

19 A.L.R. 590.

[65] State ex rel. Kingsbury v. Brinkerboff: (1886), 66 Tex. 45; 17 S.W. 109.

צוטט גם ב-

19 A.L.R. 50.

[66] Amy v. Watertown: (1889), 32 Law Ed. 946; 130 US. 301; 9 Sup. Ct. Rep. 530.

צוטט גם ב-

19 A.L.R. 50.

 

מקורות המשפט העברי שאוזכרו (לפי סדר אזכורם)

[א] ספרי דברים יז.

[ב] רמב”ם משנה תורה סנהדרין ג ח

[ג] לחם משנה סנהדרין ג ח

[ד] תלמוד-בבלי גיטין עז ב

[ה] שמות לה ל.

[ו] תלמוד-בבלי ברכות נה א.

[ז] חתם סופר חושן משפט, סי’ יט.

 

חוקים אמריקניים שאוזכרו:

Illinois State Code, 1874, art. 9, sec. Y.

Constitution of the State of Tennessee, 1870, art. 7, sec. 5.

Revised Statutes of the State of Missouri, 1889, sec. 7121.

Revised Statutes of the State of New York.

 

דיון נוסף לפי סעיף 8(א) לחוק בתי-המשפט, ה’תשי”ז-1957, בעניין שפסק בו בית-המשפט העליון בשלושה, ב-בג”צ בג”צ 205/60 [1], לפיו פיטורים של חבר אחד והיתפטרות של שלושה חברים בוועדת הבחירות למועצת הרבנות הראשית אינם תקפים ואינם משפיעים על כושר פעולתה של ועדת הבחירות. ההחלטה על ביטול הצו-על-תנאי בבג”צ 205/60 ניתאשרה.

 

א’ שפאר – בשם המבקש;

ג’ האוזנר, היועץ המשפטי לממשלה; צ’ טרלו, סגן פרקליט המדינה – בשם המשיבים מס’ 1 ומס’ 2 (הרב יהודה-לייב הכהן מימון);

אין הופעה מטעם המשיבים מס’ 3 (הרב אליעזר וולדנברג), מס’ 4 (הרב יוסף קאפח), מס’ 5 (הרב דוד שלוש);

ש’ מזרחי, י’ סלומון – בשם המשיב מס’ 6 (הרב עמרם אבו-רביע);

ש’ תוסיה-כהן – בשם המשיבה מס’ 7 (מועצת הרבנות הראשית לישראל).

 

החלטה

 

1. הרינו מחליטים פה אחד כי פיטוריו של הרב אבו-רביע הם חסרי תוקף חוקי, כפי שנקבע בפסק-הדין הראשון שניתן במשפט זה.

2. הנשיא (אולשן), מ”מ הנשיא (אגרנט): דעתנו היא, כי ההיתפטרות של הרבנים סלמן-חוגי עבודי, גולדשמידט ומרקוביץ, לא נכנסה לתוקף, מבחינת קיומה של ועדת הבחירות למועצת הרבנות הראשית, כל עוד לא מינתה המועצה אחרים לבוא במקומם של הרבנים הנ”ל כחברי ועדת הבחירות; הווה אומר, כי זו האחרונה ממשיבה להיות ועדה בת שמונה חברים עליהם נמנים אותם שלושת הרבנים.

3. השופט זילברג: לא שיניתי את דעתי על הבעיות שנתעוררו במשפט מסובך זה. אך היום, יום שניים באוקטובר 1960, פחות משלושה שבועות לפני תום תקופת כהונתה של מועצת הרבנות הראשית, אין אני מוכן – כשופט בית-המנשפט הגבוה לצדק – לחתום על הצוּ שראיתיו כצודק בסוף אוגוסט 1960.

4 השופט ויתקון: אני מסכים כי לאחר ‘התפטרותם’ של שלושה מחברי הוועדה, יכולים חמשת החברים הנותרים להמשיך ולעשות כל אשר הוטל על הוועדה לעשותו. אשר לשאלה מה דין ה’מתפטרים’? נוטה אני לדעה, כי הם יכולים לחזור לוועדה – או אחרים יכולים לבוא במקומם – רק לאחר שהם – או האחרים במקומם – נתמנו לכך על-ידי מועצת הרבנות.

5. השופט כהן: סבור אני כמקודם, כי לא הייתה היתפטרות מצד שלושת הרבנים הנ”ל, אך בהנחה שהייתה כזאת מצטרף אני לדעת הנשיא ומ”מ הנשיא.

‎6. לפיכך הוחלט:

(א) ברוב דעות – כי ועדת הבחירות למועצת הרבנות הראשית ממשיכה היום להתקיים בהרכבה המקורי.

(ב) פה אחד – כי יש לאשר את החלטת ביטול הצו-על-תנאי בתיק בג”צ 210/60 [1].

נימוקים מפורטים יינתנו לחוד. אין צו להוצאות.

 

ניתן היום, יא תשרי ה’תשכ”א (02/10/1960).

 

נימוקים

 

הנשיא (אולשן):

אין אני מוכן – ואני סבור שבית-המשפט אף לא צריך – לחקור ולהתעמק ולנקוט עמדה בנוגע ליחסים שבין כבוד שר-הדתות ובין כבוד ראש מועצת הרבנות אשר היוו את הרקע להתפתחות העניינים שהביאה לידי הבקשה לצו-על-תנאי. ועדת הבחירות הוקמה בהתאם לחוק – על זה אין חולק. לבית-המשפט הזה רק עניין באותן העובדות שבגינן טוען המבקש כי ועדת הבחירות הינה חסרת הבסיס החוקי לקיומה. ומה הן העובדות?

ראשית ‘פיטורי’ הרב אבו-רביע על-ידי מועצת הרבנות, ואי-הכרה בחברותו של הרב שמונה על-ידי מועצת הרבנות להחליפו.

שנית, היתפטרות שלושת החברים האחרים אשר מונו על-ידי מועצת הרבנות, שאחרים לא מונו במקומם. הטענה היא, שעל-ידי כך חדלה ועדת הבחירות בת השמונה להתקיים.

אשר ל”פיטורי” הרב אבו-רביע, העדר סמכות בידי מועצת הרבנות לפטר, ובנוגע לדעה שחברי הוועדה שנתמנו, או נבחרו, על-ידי מועצת הרבנות מחוייבים בשעת מילוי תפקידם למלא אחרי הוראות מועצת הרבנות – אני תמים דעים עם חברי שישבו בדיון המקור.

לכן אין כל ספק בנוגע לחמישה (ארבעה שמונוּ על-ידי שר-הדתות באישור הממשלה והרב אבו-רביע) שהם חברי הוועדה והשאלה שנשארה היא ביחס לשלושה שהיתפטרו. שאלה, שבדיון המקורי נתחלקו עליה הדעות.

לפי פסק-דין המיעוט, ההיתפטרות תופסת על כל החזית ולפיכך נשארה ועדת הבחירות בת חמישה חברים במקום בת שמונה חברים ועל-כן אינה יכולה להמשיך בעבודתה כל עוד לא מונו על-ידי מועצת הרבנות שלושה אחרים במקומם.

שני השופטים האחרים פסקו, כל אחד מטעמו, שוועדת הבחירות מוסיפה להתקיים ורשאית, או אף חייבת, להמשיך במילוי תפקידיה.

לדעתו של השופט ויתקון, ההיתפטרות של השלושה תופסת, אבל בהתאם לפירושו של סעיף 37 לפקודת הפרשנות, רשאית הוועדה לפעול בהרכב הרוב שנשאר ולדעתו של השופט כהן, כפי שאני מבין, היתפטרות השלושה אינה תופסת, כי למעשה יש כאן הימנעות משיתוף פעולה, שניתנה לזה גושפנקה של היתפטרות ותו לא. תוך כוונה לשלול את המעמד החוקי של ועדת הבחירות.

לאור המסקנה אליה הגעתי אין לי צורך לנקוט עמדה נוקשה לגבי כל הבעיות שבאי-כוח הצדדים העלו בטענותיהם, כגון בנוגע לשאלה אם קיימת הזכות להיתפטר, אם תוקף ההיתפטרות תלוי בהתקבלותה ועל-ידי מי וכו’.

וזוהי מסקנתי. אין ספק כי החוק (התקנות) המסדיר את בחירת מועצת הרבנות הינו פגום מהרבה בחינות. אולם לדעתי, מחובתו של בית-המשפט, במידת האפשר, לפרש את החוק בדרך המניחה “את ביצוע מטרתו והמונעת אפשרות שיתוקו על-ידי כל מיני תחבולות.

בהתאם לחוק, על מועצת הרבנות להיבחר בכינוס הבוחרים וועדת הבחירות נקבעה: כמנגנון והתפקיד היחיד המוטל עליה הוא כינוס הבוחרים.

ברגע שארבעה חברים מתמנים או נבחרים על-ידי שר-הדתות ועוד ארבעה על-ידי מועצת הרבנות, מתחיל קיומה החוקי של ועדת הבחירות.

לידתה וקיומה של ועדת הבחירות עד גמר מילוי תפקידה, יסודם בכוח המינוי של שר הדתות ומועצת הרבנות. על כל אחד מהשניים, על-ידי חובתו להשתמש בכוח המינוי שלו להקים – ובעזרת הסעיף 20 של פקודת הפרשנות – גם לקיים את ועדת הבחירות; הווה אומר, בהתהוות מצב בו עשוי להתפנות מקום של אחד (או יותר) מחברי ועדת הבחירות – הרי מבחינת קיומה החוקי של ועדת הבחירות (חובתה לבצע את המשימה א שהחוק הנדון הטיל עליה), אין המקום יכול להתפנות אלא אם כן מיד נתמלא המקום על-ידי אחר מכוח המינוי של שר-הדתות, או מועצת הרבנות (לפי המקרת).

יכול פלוני חבר ועדת הבחירות לחדול לשתף פעולה ואף להכריז על כוונתו לעשות זאת, אבל על ועדת הבחירות לראות בזה התפטרות של פלוני – כלומר הפסקת חברותו בוועדה – רק בהיתמנותו של אחר על-ידי הגוף בעל הכוח למנות.

אנו דנים בחוק מיוחד במינו, שמטרתו להסדיר בחירת מועצת הרבנות תוך זמן קצוב. אם יעבור הזמן בלי שהבחירות תבוצענה, ייווצר חלל ריק, בלי מועצת רבנות, היכול לפגוע בעקיפין בקיומו החוקי של בית-דין דתי גבוה. מכיון שכך, הרי אין לצאת מן ההנחה – שהמחוקק הסיח את דעתו מאפשרות של התפנות מקום בוועדת הבחירות ולייחס לו כוונה להניח בידי מי שהוא מחברי הוועדה – על-ידי התפטרות בצירוף הימנעות אחד מהגופים הממנים למלא את חובתו – להשמיט את הקרקע החוקית מתחת לקיומה החוקי של ועדת הבחירות ובאופן כזה לאפשר יצירת חלל ריק כמדובר לעיל.

בחוק הנדון אין כל הוראה בדבר זכות התפטרות של חבר הוועדה או בדבר הכוח לקבל את ההתפטרות ועל-ידי מי. אין זאת אלא שהמחוקק סבר, שהמפתח לכל מיני תקלות היכולות להתהוות על-ידי התפטרויות בתקופה הקצרה של פעולת הוועדה מצוי בכוח המינוי. במקרה כגון זה שלפנינו, התפטרותו של פלוני מקבלת תוקף כלפי ועדת הבחירות אם היא מלווה מינוי אחר במקומו, כלומר שקבלת ההתפטרות על-ידי הגוף שמינה אותו יכולה להתבטא רק במינוי אחר במקומו.

טוענים שאפשר לכפות את “הגוף הממנה” הנמנע מלמלא את חובתו, בעזרת צו מאת בית-המשפט הגבוה לצדק. אין אני אומר כי אי אפשר להשתמש באמצעי כפייה זה, אבל אין למצוא בכך הפתרון הממצה, לאור הזמן המוגבל והקשיים הכרוכים בו. אם פלוני “.מבחינת מצפונו” אינו רוצה להימנות אף רשמית עם חברי ועדת הבחירות, הוא יכול אולי לכפות על-ידי צו מבית-המשפט הזה את הגוף הממנה, למנות אחר במקומו כדי שהתפטרותו תהיה אפקטיבית גם כלפי ועדת הבחירות, אבל כל עוד לא עשה זאת, אין הוא ינול לשתק את ועדת הבחירות על-ידי הכרזה על התפטרותו.

אני ער למצב שיכול להתהוות במקרה, למשל, של פטירתו, חס וחלילה, של חבר ועדת הבחירות. השאלה אז יכולה להתעורר, האם גם במקרה כזה הנפטר ימשיך להימנות על ועדת הבחירות כל עוד לא מונה אחר במקומו. ייתכן שבמקרה כזה לא יהיה מנוס מהשימוש בכוח הכפייה כלפי הגוף שיתחמק ממינוי אחר במקומו של המנוח.

סיכומו של דבר, במידה שהדבר נוגע לקיומה החוקי של ועדת הבחירות, ההתפטרות של חבר שלא בלוויית מינוי אחר במקומו אינה תופסת.

לפיכך ביטול הצו-על-תנאי בדין יסודו.

 

מ”מ הנשיא (אגרנט):

הנימוקים שבגללם הצטרפתי – בהחלטתנו מיום 02/10/1960 – לדעה, כי פיטוריו של הרב אבו-רביע מחברותו בוועדת הבחירות למועצת הרבנות הראשית אין להם תוקף חוקי, הינם אותם הנימוקים שהוזכרו על-ידי חברי, השופטים זילברג וויתקון, במשפט הקודם ואשר גם חברי השופט כהן הביע אז הסכמה להם; ואכן, לאורם אינני רואה טעם או צורך להרחיב עוד את הדיבור על עניין זה. אדגיש כי הנימוקים האמורים לא נתערערו בעיני, על אף כוח השכנוע הרב שבטענותיו של מר שפאר וחריפותן.

באותה החלטה הייתי תמים דעים עם הנשיא, כי ההתפטרות של הרבנים ס’-ח’ עבודי, גולדשמידט ומרקוביץ לא נכנסה לתוקף, מבחינת קיומה של ועדת הבחירות הנ”ל, כל עוד לא מינתה המועצה אחרים לבוא במקומם כחברי הוועדה, ומכאן שהוועדה “ממשיכה להתקיים בהרכבה המקורי”. קו המחשבה שלפיו הגעתי למסקנה זו, הוא כדלקמן:

א) הבעיה המרכזית העומדת לדיון כאן נוגעת לשאלה: האם רשאי חבר ועדת הבחירות להתפטר מתפקיד זה על-ידי הצהרה חד-צדדית בדבר רצונו לעשות כן, או שמא דרוש שיתמלאו תנאים איזה שהם כדי שההתפטרות תקבל תוקף; כמו-כן: מהי משמעותה של התפטרות כזאת, מקום שטרם התמנה אדם אחר למלא את תפקידו של המתפטר. ב”תקנות הקובעות את שיטת הבחירות או המינויים של מועצת הרבנות הראשית, לשכות הרבנות ורבני הקהילות, 1936″, כפי שתוקנו בשנת ה’תשי”ד – התקנות שהובאו, בחלקן החשוב לנו, בפסק-דינו של השופט זילברג במשפט הראשון – לא קיימת כל הוראה מפורשת הדנה בנושא האמור. לפיכך סבור אני – נוכח הכתוב בסימן 46 לדבר-המלך-במועצה. 1922, וסעיף 11 לפקודת סדרי השלטון והמשפט, ה’תש”ח-1948 – כי הדרך למצוא פתרון נאות לבעייתנו נעוצה בגישה הבאה:

1) יש לבחון אם מן הדין להחיל את העקרון שנקבע במשפט המקובל כמתאים לסוג זה של עניינים;

2) לצורך זה, הכרחי להתחשב גם בסייג הנעוץ “בתנאי הארץ ותושביה” (סימן 46 לדבר-המלך) ובזה הנעוץ ב”שינויים הנובעים מתוך הקמת המדינה ורשויותיה” (סעיף 11 לפקודה הנ”ל);

3) יש לקבוע אם אותו עקרון הולם את רוח התקנות הנדונות.

1) העקרון של המשפט המקובל. אין בדעתי לחזור כאן על הדברים שאמרתי בנדון זה בפסקידיני ב-בג”צ 19/56 ברנדוין נ’ מנהל בית-הסוהר המרכזי רמלה [2], בעמ’ 626-627, ושהובאו על-ידי השופט זילברג בפסק-הדין הראשון שניתן בענייננו. כפי שביאר חברי, עיקר המטרה שמאחורי דברי הנ”ל הייתה להדגיש – לצורך הנמקת הפירוש שנתתי לסעיף 16 לחוק השופטים, ה’תשי”ג-1953 – אספקט אחד בלבד של העקרון: כי ההתפטרות אסור לה שתהיה חד צדדית. האספקט שברצוני להטעימו עתה הוא: לפי כללו של המשפט המקובל, מקבלת ההתפטרות תוקף חוקי – לפחות במובן זה, שבעל המשרה או התפקיד לא יוכל עוד לחזור בו ממנה – ברגע שהיא נתקבלה על-ידי הרשות הממנה או הבוחרת, ומכל מקום, נכנסת היא לתוקפה עם מינויו (או בחירתו) של אדם אחר למלא את המשרה (או התפקיד) שלגביה נעשתה ההתפטרות. בפסק-דיני הנ”ל הזכרתי רק את התנאי החלופי הראשון ולגביו ציינתי כי דרוש שההתפטרות של בעל המשרה (או התפקיד) תתקבל על-ידי “אלה הממונים עליו”. ייתכן כי במקרים מסויימים יהיה הדבר כך, וגם אפשרי הוא כי במקרים מסויימים אחרים תהיה ההתפטרות טעונה הסכמתה של רשות עליונה איזו שהיא, אולם בדרך כלל יש להעדיף את הניסוח שניסח את התנאי האמור חברי השופט זילברג, דהיינו: ההתפטרות “חייבת לקבל את הגושפנקה של מי שהדאגה עליו למילוי המשרה”. והרי אחדות מן האסמכתאות שמתוכן ניתן לדלות ב העקרון האמור. על שני האספקטים שלו.

(1) במשפט

R. v. Bower [6]

משתקף האספקט הראשון מדברי בית-המשפט. כי-

“It is an offence at common law to refuse to serve an office when duly elected.”

(2) במשפט

R. v. Mayor of Rippon [7]

קבע זקן-השופטים את התנאים שבהם תוכשר התפטרותו של חבר העיריה. הוא אמר:

“if a man speaks at large, that he will not be alderman … that signifies nothing. But e contra if he comes in an open assembly of the corporation, and there resigns his office, and declares that he will not continue in it longer, and desires them to accept his resignation, and they accept it, and elect another in his room , it is a good resignation.”

. כמו כן:

“In London the alderman send letters to acquaint the Lord Mayor and Court of alderman that they resign; and if another be elected in their place, it is a good resignation; indeed they may revoke it before their place is supplied.”

יש לשים לב – ולעניין זה עוד אשוב – כי בעוד שבקטע הראשון הותנה תוקפה של ההתפטרות בהתמלאותם של שני התנאים הנ”ל גם יחד, הרי בקטע השני הושם הדגש בתנאי של בחירת אדם אחר למלא את המשרה הנדונה.

(3) לעומת זה, במשפט

Reg. v. Lane [8]

בו נצטוו חברי העיריה להראות טעם מדוע לא יחזירו את המבקש למשרתו כחבר העיריה, הוחלט כי תשובתם, שהלה התפטר מתפקידו מרצון, לוקה בחסר. הואיל ולא הצהירו בה שהם קיבלו את ההתפטרות

,(“… they should have returned … that they accepted it”).

(4) כמו-כן, במשפט

R. v. Patteson [9]

אמר השופט Parke בעמ’ 564:

“a public officer could not directly resign without the concurrence of a superior authority”

ולמטה מהעניין, שם, ב-עמ’ 565, אמר לגבי זכותו של חבר העיריה להתפטר ממשרתו, כי –

“the corporation, must accept it in order to render it valid …”

“If, then, the assent of the corporation at large, or a select body be required to make a resignation valid and complete, the defendant could not in this case have effectually got rid of his offices of justice and alderman merely by his own act.”

(5) במשפט

Edwards v. U.S. [14]

סיכם השופט Bradley, חבר בית-המשפט העליון של ארצות-הברית. את הדוקטרינה של המשפט המקובל בזו הלשון:

“In England a person elected to a municipal office was obliged to accept it and perform its duties, and subjected himself to a penalty by refusal. An Office was regarded as a burden which the appointee was bound, in the interest of the community and of good government, to bear. And from this it followed of course that, after an office was conferred and assumed, it could not be laid down without the consent of the appointing yovoer. This was required in order that the public interests might suffer no inconvenience for the want ot public servants to execute the laws … This acceptance may be manifested either by a formal declaration, or by the appointment of a successor.”

האם מן הדין להיזקק לעקרון המשפט המקובל בישראל? בא-כוח המבקש טען שאין לעשות כן. ראשית, מהטעם כי גם באנגליה לא הוחל מעולם עקרון זה על ההתפטרות ממשרה שהינה יציר החוק החרות, להבדיל ממשרה שמקורה במשפט המקובל. סמוכין לטענתו מצא בדברי השופט Bray במשפט

R. v. Sunderland Corporation [10]:

“There seems to be no authority that the common law rule applies to any but common law ofiices, or that the appointee of a statutory ofiice cannot, in the absence of statutory prohibition, resign it.”

אחרי שעיינתי היטב בפסק-הדין כולו של השופט המלומד, באתי לידי מסקנה שאין לראות בדבריו האמורים יותר מאשר אימרת אגב, שלא היתה צריכה לגופו של עניין. שכן “הרציו” של החלטת בית-המשפט, כפי שהוא משתקף מתוך פסק-דינו של זקן-השופטים Alverstone באותו עניין, ומהמשך דבריו של השופט Bray עצמו. מושתת על נימוק אחר, שאינו שייך לענייננו ושלא כאן המקום לעמוד עליו. והא ראִיה: בסוף התמצית של פסק-הדין, שפורסמה בכרך האמור, כתוב:

“Quaere, whether the common law rule applies to statutory offices at all.”

לאמור: השאלה הזאת לא הוכרעה סופית והושארה ב”צריך עיון”. עלי להוסיף כי השופט Bray הנ”ל לא תמך את דעתו האמורה באסמכתה כלשהי ואף לא בטעם רציונלי איזה שהוא. בנסיבות אלה סבור אני כי אין לראותה כמחייבת או משכנעת, כל עיקר.

עוד הסתמך בא-כוח המבקש על ההלכה שנפסקה מפי השופט ברנזון. ב-בג”צ 221/56 מלאחי נ’ ראש המועצה המקומית ראש-העין [3], בעמ’ 952:

“… כי באין הוראת חוק חרות השוללת או מגבילה את זכותו של בעל תפקיד ציבורי להתפטר ממנו, קיימת ועומדת זכותו לפרוש בכל עת מרצונו הוא ודי בכך שהוא נותן ביטוי לרצונו בצורה ברורה וחד משמעית …”

חיזוק לדעה זו מצא השופט ברנזון (שם [3], בעמ’ 931) ב”הלכה הרווחת בארצות הברית”, כפי שסוכמה ברשימה שנתפרסמה בקובץ ALR כרך 19, עמ’ 40:

“The general rule in this country is that a public officer has the right to resign.”

לאחר הביאו, כדוגמה לדעה הנ”ל והנמקתה, את דברי פסק-הדין של בית-המשפט העליון במדינת Nevada במשפט

State ex rel. Ryan v. Murphy [15]

ממשיך חברי ואומר:

“נראה לי כי רקע החיים הציבוריים בארץ והשקפת הציבוריות הישראלית בנוגע לפרישה מתפקיד ציבורי, קרובים הרבה יותר לאלה שבארצות-הברית מאשר באנגליה. אין אצלנו חשש רציני שמא חלילה יהיה מחסור באנשים שיהיו מוכנים לקבל על עצמם מילוי תפקידים ציבוריים. גם אין איש מעלה על הדעת כי מילוי כהונה ציבורית טומנת בחוּבה זכות קניין או חזקה כלשהם לאיש כהונה, או שהכהונה היא בבחינת עול המוטל עליו מטעם הציבור שהוא חייב להירתם בו ולשאתו כל עוד שלא ניתנה לו רשות להתפרק ממנו על-ידי רשות מתאימה. עקרונות כאלה הם בניגוד גמור למושגים השוררים אצלנו על מהותו של שירות ציבורי ועל חופש הפעולה של הפרט להציג את מועמדותו לתפקיד ציבורי, להיכנס אליו, להתמיד בו או לפרוש ממנו.”

מסכים אני לדעת חברי כי מן התבונה לשעות בסוג זה של עניינים, לדוגמה של הפסיקה האמריקנית. שהרי גם ארצות-הברית הינה מדינה המושתתת על משטר דמוקרטי ואשר אזרחיה דוגלים “בחופש הפעולה של הפרט”. לא זו בלבד, אלא בעוד שפסקי-הדין האנגליים, שבהם נתגבש העקרון הנדון, מספרם מועט והנמקתם דלה, הרי בתי-המשפט האמריקניים הינם למודי נסיון לגבי הבעייה המעסיקה אותנו והם פיתחו יודיקטורה ענפה ועשירה בשטחו זה. כדי שאפשר יהיה לעמוד כראוי על ההתפתחות שחלה שם לאחרונה, אביא מקודם את דברי בית המשפט העליון של ארצות-הברית, שאמרם בשנת 1880 ושבהם הורה כי יש לצאת תמיד מתוך ההנחה, שחל הכלל של המשפט המקובל, אלא אם כן משתמעת מהחוק החרות בוונה אחרת. וכה אמר השופט Bradely במשפט

Edwards v. U.S. [14]

הנ”ל:

“In this country where offices of honor and emolument are commonly more eagerly sought after than shunned, a contrary doctrine with regard to such offices and, in some States, with ן regard to offices in general, may have obtained; but we must assume that the common-low rule prevails unless the contrary be shown.”

הנני מתעכב כאן לרגע קט בדי להטעים שניים אלה:

(א) מהדברים הנ”ל נובע כי בית-המשפט האמריקני סמך את ידיו על כללו של המשפט המקובל. אף-על-פי שנוכח לדעת כי אחת הסיבות ה”היסטוריות” שהשפיעו על עיצוב דמותו ואשר הזכירן השופט ברנזון – החשש פן ייווצר מחסור באנשים הנכונים למלא תפקידים ציבוריים – אין כוחו יפה בארצות-הברית.

(ב) אותו בית משפט נקט את הגישה האמורה הלכה למעשה לגבי מקרה של התפטרות ממשרה שהhיתה יציר החוק החרות (עיין שם [14]).

הדברים בקטע האמור צוטטו גם על-ידי השופט ברנזון במשפט מלאחי [3] הנ”ל, אך זאת רק לשם השוואתם עם אלה שהביא מתוך פסק-הדין שיצא בשנת 1908 מאת בית המשפט במדינת Nevada, וכדי להראות כי בתקופה שחלפה בין שני פסקי-הדין שונתה ההלבה והותאמה לאורח החיים האמריקני ולהשקפת החברה של כהונה ציבורית, שהיא בבחינת שליחות או נאמנות ולא בבחינת עול וטורח שאין להשתחרר מהם בלי רשות והסכמה של אישיות או רשות ציבורית עליונה (שם [3], עמ’ 931). אכן, לאחר שבדקתי עניין זה מחדש, השתכנעתי כי ההתפתחות של הפסיקה האמריקנית באשר לנושא בו עסקינן, הלכה בדרך הפוכה, דהיינו: אם שבתקופה מסויימת היתה רווחת שם ההלכה שסוכמה ברשימה שעליה הסתמך חברי (ALR, כרך 19, עמ’ 40), הרי לאחר שנפסק הדין במשפט

Edwards v. U.S. [14]

התחילו בתי משפט אמריקניים במקומות רבים ללכת בעקבותיו, עד שלבסוף הפך להיות הדין המשקף את “הדעה הרווחת” שם היום בסוגייה הנדונה. הנה כי כן, ברשימה שפורסמה בשנת 1935 בכרך אחר של הקובץ הנ”ל, ALR כרך 95 עמ’ 216, סוכמה ההלכה מחדש – גם כן, על סמך שורה ארוכה של פסקי-דין – כך:

“While a different view prevails in some jurisdictions it has been held in numerous cases that a resignation of a public office cannot take effect until it is accepted, at least in the absenee of constitutional or statutory provision to the contrary, and this may be fairly regarded as the rule suppported by the greater weight of authority.”

נוכל להיווכח בצדקת דברי הסיכום הללו, כאשר נתבונן אל תאריכי פסקי-הדין שלוקטו בשתי הרשימות הנזכרות גם יחד, הואיל ואם נעשה כן, נמצאנו למדים, שאותם פסקי-הדין השוללים באורח מוחלט את תחולת העקרון של המשפט המקובל, ניתנו, ברובם המכריע, לפני שנת 1880, ומאידך גיסא, כי אלה המחזירים את עטרת העקרון הזה ליושנה, ניתנו לאחר צאת פסק-הדין במשפט

Edwards v. U.S. [14]

באותה שנה. לא ייפלא, איפוא, כַי ברשימה משנת 1935 תואר זה האחרון בתורת “פסק-הדין המנחה בנקודה זו”.

(” the leading case on the point”).

זאת ועוד, גם בכרך 42, עמ’ 23-24 של הספר

American Jurisprudence

שיצא לאור בשנת 1942, סוכם כי –

“… Theviewgenerallyprevailing is that to be effective the resignation must be accepted by competent authority, either in terras or by something tantamount to an acceptance, such as the appointment of a successor”

נשאלת השאלה: מה הניע את בתי-המשפט בארצות-הברית להפוך על פיה את קערת ההלכה שהיתה רווחת שם קודם לכן ולחדש את זו של המשפט המקובל? התשובה היא: הנסיון במקומות רבים לימד כי ההלכה הקובעת שההתפטרות ממשרה ציבורית יכולה להיות “חד צדדית”, ושדבר היכנסה לתוקף אינו תלוי בהסכמת הרשות הממנה אן במינוי אדם אחר תחת זה שהתפטר – הלכה זו עשויה להביא בעטיה למצב של היווצרות חלל ריק במנגנון השלטון ועקב כך לגרימת הפרעה רצינית לפעולתו הסדירה של מנגנון זה, אם לא שיתוקו המוחלט. בנוגע לטעם מודרני ורציונלי זה, אשר שימש ל”החייאת” הכלל של המשפט המקובל ובא במקום סיבותיו ההיסטוריות, אמר השופט ברדלי (Bradeley) במשפט

Edwards v. U.S. [14]

את הדברים הבאים:

“As civil officers are appointed for the purpose of exercising the functions and carrying on the operations of government, and maintaining public order, a political organization would seem to be imperfect which should allow the depositaries of its power to threw ofif their responsibilities at their own pleasure. This certainly was not the doctrine of the common law.”

ובעמ’ 316 שם [14], הסביר:

“in view of the manifest spirit and intent of the laws above cited, it seems to us apparent that the common law requirement was not intended to be abrogated. To hold it to be abrogated would enable every office holder to throw off his official character at will, and leave the community unprotected. We do not think that this was the intent of the law.”

על סמך ההשקפה הזאת, ניתן להצדיק את גירסת המשפט המקובל, כי אדם שנתמנה או נבחר למשרה ציבורית, קיבל על עצמו עול ציבורי, ממנו לא יוכל להתפרק על-פי הבעה חד צדדית של רצונו לעשות כן. ההצדקה לכך טמונה במגמה להבטיח שיהיה סיפק בידי הרשות הממנה (או הגוף הבוחר) למלא את המשרה המתפנית בתוך זמן המאפשר שמנגנון השלטון יוסיף לפעול באורח תקין וסדיר וללא הפרעה יתירה. רעיון זה הובע עוד בשנת 1832 בפסק-דין אמריקני אחר

Hoke v. Henderson [16]

אשר השופט ברדלי תומך בו את יתדותיו (שם [14]):

“The public has a right to the services of all the citizens, and may demand them in all civil departments as well as in the military … Every man is obliged, upon a general principle, after entering upon his office, to discharge the duties of it while he continues in office, and he cannot lay it down until the public, or those to whom the authority is confided, are satisfied that the office is in a proper state to be left, and the officer discharged.”

מכיון שהשיקול האחרון פירושו שהכשרת ההתפטרות ה”חד-צדדית” טומנת בחובה את התוצאה האפשרית של התמוטטות השלטון, עם כל הנזק שעניין זה יגרום לציבור, הרי שהכרחי לראותו – כך גרסה הפסיקה האמריקנית בחדשה את העקרון של משפט המקובל הלכה למעשה – כעדיף על השיקול הנוגע ל”חופש הפעולה של הפרט” ואף על זה הנעוץ בתפיסה כי הכהונה הציבורית מהווה “שליחות” או “נאמנות”. בעניין זה אמר בית המשפט הפדרלי במשפט

U.S. ex rel. Watts v. Justices of Lauderdale County [17]:

“Nor was there wanting a solid foundation of good reason for the principle. The services of officers are necessary to organized society; and any hiatus or interregnum tends to disorganization. If one’s property, services as a soldier, his very life, in fact, may be taken to preserve society, there is no reason why his personal services, in an official capacity, may not be demanded and insisted on by the state”

כמו-כן:

“It is true, the bestowal of an office is the imposition of a public trust by agreement between the state and the office holders. Why may not the state attach as a condition to the bestowal of the honors and compensation growing out of the trust, that it shall not be surrendered until the state has designated a successor, so that the public interests shall not suffer?”

ולבסוף:

“It must be admitted that under our free American institutions there has grown up a tendency to recognize such unrestrained personal liberty that the citizen has acquired a sort of right to refuse to serve the state in any official capacity, and it is often said that no man can be compelled to hold an office against his will; but non constat that the state may not reasonably restrain his right for the public good.”

(שם [17] עמ’ 465)

ברוח הדברים הללו חיווה את דעתו גם בית-המשפט העליון במדינת

West Virginia

במשפט

State of West Virginia ex rel. W. A. Westfall et al. v. Mayor Blas [18]

הוא אמר:

“It is beyond consideration to allow an officer to resign when by so doing he forces the government to cease functioning. Would a county clerk toe permitted to resign and close up his office before his successor could be appointed and qualified, thus preventing the recording off valuable title papers and the like? Or could a circaiit clerk do the same and prevent the institution of urgent litigation to protect private rights, or preserve government, or thus temporarily stop the orderly procedure of the court? This theory of the freedom, of resignation, giving unrestricted liberty to an officer to surrender his office at will, should be discowntenanced where the result would be a calamity to public welfare.”

עד כאן ההלכה שהיום ידה על העליונה בארצות-הברית – והנמקתה המודרנית. כפי שנרמז לעיל, הנסיון השלילי, שנתנסו בו במקומות רבים שם, עקב הנהגת ההלכה הנוגדת – זו המכשירה את ההתפטרות “החד-צדדית” – הוא שהניע את רוב בתי-המשפט האמריקניים לנטשה ולהמירה בהלכה המשקפת את העקרון של המשפט המקובל. כוונתי בזה להתפשטות הנגע של התפטרויות-פתע, שמאחוריהן עמדה המטרה ליצור חלל ריק במנגנון השלטון המקומי ולסכל בדרך זו את הביצוע של פסקי-דין שניתנו נגדו לטובת נושים פרטיים. ראיה מאלפת לסיבה זו של התמורה שחלה בפסיקה האמריקנית יוכל לשמש לנו המקרה שנדון במשפט

Watts [17]

הנ”ל. שם התפטרו מכהונתם עשרים וששה שופטי-שלום של אזור אחד במדינת טנסי (Tennessee) לאחר שנצטוו על-ידי בית-המשפט להטיל על תושבי האזור את המסים שהחוק הועידם לתשלום החובות שנתחייב בהם השלטון המקומי: לגבות את המסים הללו ולפרוע מתוכם את הסכום שנפסק לזכותו של נושה פלוני. יצויין כי לפי חוקי המדינה ההיא, שהיו בתוקף עד לשנת 1870, היתה לכל פקיד ציבורי זכות בלתי מוגבלת להתפטר מכהונתו בכל עת ואילו בחוקת היסוד שהונהגה שם באותה שנה, נכללה הוראה המחייבת פקיד כזה להמשיך בתפקידו עד שיתמנה, או ייבחר, אדם אחר לבוא במקומו.

במקרה האמור, עשו ביניהם אנשי השלטון המקומי – בהשפעת הסערה שקמה אצל תושבי האזור לרגל הידיעה שיידרשו לשלם את המסים הנ”ל – קנונייה שנועדת לסכל את ביצוע הצו המופנה לשופטי-השלום, ואשר תוצאתה המיידית היתה, כי אמנם הוגשו, ואף התקבלו, ההתפטרויות הנזכרות, אך לעומת זה, לא נתמנו, או נבחרו, שופטי-שלום חדשים תחת אלה שהתפטרו, כך שמשרותיהם של האחרוגים נשארו פנויות. בנסיבות אלו, שותק כליל המנגנון שעליו הייתה הדאגה לממש את החוב שהגיע לנושה ומצבו הפך להיות זה של אדם שהוא “מן הצועקים ואינם נענים”.

במשפט שהגיש הנושה נגד אותם שופטי-השלום, פסק שופט בית-המשפט הפדרלי

(Hammond J.),

על סמך ההוראה הנזכרת שבחוקת המדינה, כי מחובתם להמשיך, לפי שעה, בכהונתם ולא עוד, אלא גם לעשות באשר לעניין של הטלת המסים, גבייתם ותשלום החוב מתוכם, את כל המוטל עליהם בתוקף תפקידם. אכן, לצורך ענייננו כאן חשובים הם הקטעים של פסק-הדין, בהם הובהרו שתי הנקודות הבאות: (1) התוצאה הנפסדות של שיתוק גלגלי השלטון המקומי, אשר קשר ההתפטרויות הביא בעטיו, איננה אלא מבליטה את “חכמתו” של עקרון המשפט המקובל. (2) מחברי החוקה משנת 1870 נוכחו לדעת, שעה ששיוו לנגדם את העוול הכרוך באותה תוצאה, כי שורשו העיקרי מונח בחוקי המדינה שהיו בתוקף עד אותו זמן ואשר העניקו לפקיד הציבור זכות בלתי מוגבלת להתפטר בכל עת. לפיכך, כדי להבטיח את דבר עקירתו המוחלטת של העוול הזה ומניעת הישנותו בעתיד, הם כללו בתוך החוקה הוראה המנוסחת ברוח העקרון של המשפט המקובל, היא ההוראה הנזכרת. והרי דברי השופט בקטעים האמורים:

“Where there is an epidemic of resignations, caused ,by a eonspiracy to defeat the law, which will, and has in this case, destroyed the machinery of local government, and paralyzed all governmental functions so far as they pertain to those assumed by these respondents, the wisdom of the common-laas rule becomes obvious.”

(שם [17], עמ’ 865).

“It is a presumption at law that the convention saw the evil of the former policy and desired to restore the rule of the common-law for the public good, that no afificer shall aibandon the discharge of his duties until his successor has been elected or appointed or qualified”

(שם [17], עמ’ 466).

הוא אשר אמרתי: הנסיון השלילי שהעלתה תחולת ההלכה המסרבת להטיל הגבלה כלשהי על זכותו של פקיד הציבור להתפטר בכל עת ומקנה למעשה כזה תוקף מיידי, הוא אשר גרם ל”החכמתם” של בתי-המשפט האמריקניים והשפיע עליהם לפנות לה עורף ולחדש במקומה את ההלכה של המשפט המקובל.

ד. בחזרי עתה על השאלה שהוצגה בראשית הפיסקה הקודמת – אם מן הדין להיזקק בארץ לעקרון האנגלי האמור – הריני משיב עליה: אין מנוס מזה כאשר מעמידים אנו לנגד עינינו, בהתאם לגישה שהותוותה במשפט מלאחי [3] הנ”ל, את לקח ההלכה האמריקנית כפי שהתפתחה לאחרונה. טעמה של זו – הטעם הנעוץ במגמה למנוע הפרעה רצינית לפעולתו הסדירה של מנגנון השלטון על-ידי הסדר המבטיח כי הרשות הממנת תוכל לפעול בעוד מועד בעניין של מינוי אדם אחר במקום זה שהתפטר – כוחו יפה גם בישראל.

אמת הדבר, כי עקרון המתנה את תקפות ההתפטרות בהסכמת הרשות הממנה, או בעשיית מינוי חדש, אומנם מחייב הגבלה מסויימת של חופש הפעולה של הפרט. אולם למדנו מהנסיון הצמריקני כי הסכנה הצפויה לציבור מההשקפה המקנה תוקף מיידי להתפטרות – שיתוק מנגנון השלטון לפתע פתאום, או במשך זמן ניכר, עקב “החלל הריק” שנוצר בו – מחייבת כי השיקול בדבר חופש הפרט יפנה מקום להתחשבות בטובת הכלל ולדאגה לשמור על הסדר הציבורי; שאם לא תאמר כן, עלול לקרות שגם שכרו של חופש הפרט יצא בהפסדו. בהקשר זה ראוי לציין כי בשעה שהמחוקק שלנו הכשיר את הפסקת כהונתו של שופט על דרך ההתפטרות, הרי גם הורה, שהיא תיפסק כעבור שלושה חדשים מיום הגשת כתב ההתפטרות לשר-המשפטים או במועד קצר יותר. אשר זה האחרון הסכים לו (סעיף 16 לחוק השופטים, ה’תשי”ג-1953, משפט ברנדווין [2], עמ’ 623 ואילך). הוראה זו, המחייבת את השופט המתפטר להמשיך בכהונתו עד שיתמלא אחד משני התנאים האמורים, האם אינה טומנת בחובה, אף היא, הגבלה מסויימת של חופש פעולתו בעניין זה. לעומת זאת, כאשר קבע המחוקק – בסעיף 48(א) לחוק הבחירות לכנסת, ה’תשט”ו-1955 [נוסח משולב] – כי “חבר כנסת יכול להתפטר בכל עת”, הרי גם דאג להבטיח רציפות במילוי המשרה הזאת ומניעת היווצרות חלל ריק בה, על-ידי ההוראה כי “יבוא במקומו” המועמד ששמו נקוב באותה רשימת מועמדים מיד אחרי שמו של האדם שהוא אותה שעה אחרון הנבחרים” (סעיף-קטן (ב)): וכן על-ידי ההוראה כי “עיכוב בהזמנה או בפרסום, אינם מונעים מחבר הכנסת החדש להשתתף בישיבות הכנסת” (סעיף-קטן (ג)). הוראות אלו, האם אינן משמשות לנו ראייה “מן ההפוך” – לאמור: כאשר המחוקק התכוון באמת לשלול את תחולת העקרון של המשפט המקובל, הרי שנתן ביטוי לכוונתו זו בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים.

זאת ועוד אחרת. אותו עקרון, אין מגמתו לכפות על בעל התפקיד הציבורי להתמיד בו נגד רצונו ואין בכוונתו לשלול ממנו את עצם האפשרות לפרוש מהתפקיד הזה על דרך התפטרות, ובפרט כאשך המניעים לכך הם ענייניים, כגון שיקולי מצפון, מחלה, הצורך להיעדר מן הארץ וכיוצא במניעים כאלה. בעניין זה יש להזכיר שבמשפט

Reg. v. Patteson [9]

הנ”ל, הטעים השופט פרק (שם [9], בעמ’ 565), עוד בשנת 1832, כי –

“an alderman by the assent of the corporation can resign and relinquish his office to the corporation, for there is no reason why he should be bound to execute and continue in his office for all his life, against his will”

ובתקופה שבה היו עדיין מעגישים באנגליה אדם שהשתמט מלכהן במשרה שאליה נבחר, קבע לורד מנספילד בי עניין זה,תלוי בנסיבות המיוחדות של המקרה”; למשל. תהיה הצדקה להענישו אם סיבת הסירוב לכהן נעוצה בעיקשות בלבד. ומאידך גיסא, לא תהיה הצדקה לכך כאשר הסיבה היא היעדרות מן הארץ לרגל עסקים

Reg. v. Denison [11]

לא זו אף זו: בדרך כלל – כך נאמר בפסק-הדין האמריקני

Hoke v. Henderson [16]

(ראה לעיל) – נוהגים לקבל את ההתפטרות

(“generally resignations are accepted”)

הווה אומר, כי ברוב המכריע של המקרים, הפך עניין זה להיות שיגרה ומבחינה מעשית אינה מתעוררת בהם כל שאלה של הגבלת חופש הפרט.

מה שברצוני להבהיר כאן הוא כי העקרון של המשפט המקובל לא בא אלא להבטיח כי החלטת פתע של בעל התפקיד הציבורי לפרוש ממנו, לא תגרום נזק בל יתוקן למדינה והוא משיג מטרה זו על-ידי קביעת הסדר המעניק לרשות שעליה לדאוג למינוי חדש, שיקול-דעת לבחור את הזמן שבו יתפרק הלה מעול תפקידו. ברור הוא שאסור כי השימוש בשיקול-דעת זה יהיה שרירותי ואכן נוטה אני לחשוב שאם בעל תפקיד ציבורי הודיע לרשות הנ”ל על החלטתו לפרוש ממנו והוא נתקל בסירובה לתת הסכמה לכך, בלי שיש לסירוב זה זיקה לאינטרס הציבורי הנזכר, יהיה זכאי לסעד מאת בית-המשפט.

ולבסוף, לא התעלמתי מן האפשרות כי במקרה זה או אחר יכביד על מי שהתפטר מתפקידו הציבורי בשל נימוק מצפוני, אם יהא עליו להמשיך בו אפילו יום אחד נוסף. אולם סבורני, כי זהו סיכון שהלה היה חייב להביא בחשבון בעת שנאות לקבל על עצמו את התפקיד האמור ובאור זה יש להבין את האימרה כי “משנתמנה, או נבחר, אדם לשמש במשרה ציבורית, הרי קיבל על עצמו עול ציבורי אשר אין בכוחו להתפרק ממנו”.

סיכומו של דבר, העקרון של המשפט המקובל בסוגיה הנדונה, אין לראותו, כלל ועיקר, כנוגד את תנאי הארץ ומושגי תושביה ואף לא את השינויים הנובעים – קרי המשטר הדמוקרטי שהונהג בה – מתוך הקמת המדינה ורשויותיה.

ה. האם העקרון האמור כוחו יפה גם לגבי התפקיד של חברות בוועדת הבחירות למועצת הרבנות הראשית? ואם כן הדבר, מהי המשמעות המשפטית שיש לתת להתפטרותם של הרבנים סלמן-חוגי עבודי, גולדשמידט ומרקוביץ, מחברותם באותה ועדה?

אשר לשאלה הראשונה, סבורני שהכרחי להשיב עליה בחיוב, הואיל ואין לגלות בתקנות הקובעות את שיטת הבחירות של מועצת הרבנות הראשית וכו’, כל הוראה ממנה משתמעת הכוונה לשלול את תחולת העקרון האמור לגבי התפקיד הנזכר. השווה את הכתוב בתקנה 21, שבו אמנם נתן מתקין התקנות את דעתו על האפשרות של התפנות המשרה של רב ראשי או חבר במועצת הרבנות הראשית, אך קבע הסדר המבטיח, במידת האפשר, את רציפות הכהונה בה.

אם תשובתי זו לשאלה הראשונה היא נכונה, כי אז יוצא לכאורה, באשר לשאלה השניה, כי יש להשיב עליה כך: משהחליטה מועצת הרבנות הראשית – הגוף הממנה את חברי הוועדה הנ”ל – לקבל את ההתפטרות של שלושת הרבנים האמורים מחברותם בה, הרי שנתמלא התנאי החלופי האחד שבו מתנה העקרון של המשפט המקובל את תקפה של ההתפטרות מתפקיד ציבורי. מכיון שכך, חדלו אותם הרבנים להיות חברים בוועדה והתוצאה היא – בהנחה שיפה כאן כוחה של הלכת נחלת יצחק, בג”צ 5/58 [4], בעמ’ 1500 – שהוועדה הפכה להיות גוף מקוטע, אשר אין ביכלתו למלא את התפקיד שהוטל עליו כל עוד לא נבחרו אחרים כחברי הוועדה במקום שלושת הרבנים שהתפטרו. בתחילה הייתי סבור כי אמנם אין מנוס מהמסקנה הזאת, אולם התעמקות נוספת במשמעותם האמיתית של שני התנאים החלופיים, נשוא העקרון של המשפט המקובל, והרהור יתר במטרת התקנות ובתפקיד ועדת הבחירות לאור מטרה זו – כל זה הביאני למסקנה אחרת והיא: דבר הסכמתה של מועצת הרבנות להתפטרויות הנדונות, תוצאתו היא ששלושת הרבנים אומנם אינם יכולים לחזור בהם, אך לעומת זה, עדיין חייבים הם לשמש בתפקידם כחברי ועדת הבחירות עד שהמועצה תבחר באחרים לבוא במקומם. אבאר את דברי.

(1) לשם הקלת הנמקתי בנדון, אצא מתוך ההנחה כי הלכת נחלת יצחק [4] בדין יסודה. במאמר מוסגר אציין, כי אף אם הייתי מוצא – בניגוד לאותה הלכה – שעל המקרה הנדון חלה ההוראה הכתובה ברישא של סעיף 37 לפקודת הפרשנות, כך שהוועדה יכולה לפעול בהרכב של חמישה חברים בלבד, לא היה בכך כדי להשפיע על מסקנתי, שכן מתחשבת ההנמקה, שעליה אומר אני לבססה, באפשרות שמספר חברי הוועדה יירד לפחות מחמישה, אשר אז לכל הדעות לא יהיה בכוחה למלא את התפקיד המוטל עליה.

(2) כזכור, המטרה העומדת מאחורי העקרון של המשפט המקובל – זו הגירסה המודרנית, ההולמת גם את תנאי הארץ – היא למנוע היווצרות חלל ריק במנגנון השלטון, עם כל הנזק שזה עלול לגרום לציבור. אכן, בין שני התנאים החלופיים, שבהם מותנה תקפה של ההתפטרות מתפקיד ציבורי, התנאי של עשיית מינוי חדש – ולא זה של הסכמת הרשות הממנה לאותה התפטרות – הוא המשקף בצורה ברורה את המטרה הנזכרת. כך, למשל, מצינו כי באחד מפסקי-הדין הראשונים, שבהם שימש העקרון נר לרגלי בית-המשפט האנגלי, הושם הדגש בתנאי הראשון (מינוי חדש) דווקא (ראה המובאות מתוך פסק-הדין

R. v. Mayor of Rippon [7]

בפיסקה ב שלעיל; ועיין דברי שם). גם במשפט

Watts [17]

הוטעם כי ההוראה לפיה חייב בעל המשרה הציבורית להתמיד בה עד שייבחר, או יתמנה אחר במקומו, הוכנסה לחוקת המדינה ההיא על-מנת “להחזיר לישנו, בשל טובת הכלל, את עקרון המשפט המקובל

“to restore the rule of the common law for the public good”

אולם ראייה חותכת לחשיבותו היתירה של התנאי האמור עולה מן הכלל – וגם עליו עמדתי בפיסקה ב’ שלעיל – כִי הסמכות לקבל את ההתפטרותת נתונה, בהעדר הוראה אחרת בחוק החרות, בידי הרשות החייבת לדאוג למילוי המשרה הזאת. ההגיון של הכלל הזה מצוי בטעם. שהרשות שעליה הדאגה להבטיח, על-ידי עשיית מינוי חדש, שהאינטרסים של המדינה לא יסבלו עקב “החלל הריק” שנוצר בשל ההתפטרות, היא גם שצריכה לקבוע אימתי תיכנס זו לתוקפה. מכאן הגירסה כי הסמכות לקבל התפטרות מתפקיד ציבורי נאצלת מן הסמכות לעשות מינוי חדש. ראה

Rockingham County v. Luten Bridge Co. [19]:

“It is well established law that in the absence of express statutory enactment, the authority to accept the resignation of a public officer rests .with the power to appoint a successor to fill the vacancy. The right to accept a resignation is said to be incidental to the power appointment.”

מכאן גם, שהשימוש בכוח לתת הסכמה להתפטרות כנ”ל חייב להיעשות – ואף עניין זה עולה בקנה אחד עם המטרה הנזכרת – תוך מחשבה כי בעקבות ההסכמה הזאת יבוא מינוי חדש; הווה אומר, כי השימוש בסמכות המינוי הוא העיקר ואילו השימוש בסמכות לקבל את ההתפטרות הינו טפל. והנה, היחס הקיים, מפאת חשיבותן, בין שתי הסמכויות הללו מעיד בהכרח – וזה מטבע הדברים – על קיום יחס שווה בין שני התנאים האמורים. הגם שמספיק, בדרך כלל, שאחד מהם נתקיים כדי שההתפטרות הנדונה תעמוד בתוקפה. לפיכך יוצא שהתנאי בדבר עשיית מינוי חדש – ולא ההסכמה להתפטרות – מבליט את חשיבות המטרה אשר הפוסקים, שידם היתה בקביעת העקרון של המשפט המקובל וגיבושו, שיוו לנגדם.

(3) נוכח השקפה זו בדבר ערכו היתיר של התנאי הראשון (עשיית מינוי חדש), מתעוררת מיד השאלה: כיצד אפשר לתרץ כי אף-על-פי-כן, מסתפק אותו העקרון, לשם מתן תוקף למעשה ההתפטרות, גם בהסכמת הרשות הממנה לקבלה? שאלה זו גוררת אחריה שאלה נוספת, יותר רחבה, והיא: כיצד מתיישב עניין זה עם המטרה הכללית, העומדת מאחורי העקרון הנדון? דעתי היא כי יש לבקש את ההסבר לשתי הסתירות הללו -בכלל אחד, אשר טרם עמדתי עליו כראוי, והמהווה אספקט נוסף של העקרון.

כלל זה אומר – וזו התוצאה המשפטית הנובעת תמיד ממתן הסכמה להתפטרות מתפקיד ציבורי – כי האדם, שהגיש אותה, שוב אין בכוחו לחזור בו ממנה (ראה

R. v. Lane

המובא בפיסקה ב’ שלעיל; כמוזכן, דברי במשפט ברנדווין [2], בעמ’ 626, בין אותיות השוליים ב ו-ג והאסמכתאות המקובצות, שם [2], בעמ’ 625-626; וכן

Commonwealth of Kentucky, ex rel. Wooton v. Berninger [20].

ניתן להבין, איפוא, כי בעת שהחליטו הפוסקים להסתפק במילוי התנאי הנדון כאן, לא ראו בתהליך שהביאם לכך, יותר מאשר עשיית פסיעה קצרה נוספת – מעבר לתוצאה המשתקפת מן הכלל האמור.

עד כאן ההסבר שאני מציע לשאלה הנוגעת לסתירה הראשונה. אשר לסתירה השנייה, יש לבאר כי אותו כלל מכיל בקרבו יתרון מעשי חשוב, דהיינו: משהביעה הרשות הממנה את הסכמתה למעשה ההתפטרות, הרי שהיא חופשייה להתחיל מיד בהכשרת הקרקע לקראת המינוי החדש בלי שיהיה עליה לחשוש – זו הנקודה שברצוני להדגיש כאן – פן יתחרט האדם שהתפטר ועקב כך יהיו מאמציה בכיוון האמור לריק. לשון אחרת, השימוש בכוח לקבל את ההתפטרות יש בו כדי להקל על הרשות הממנה את עצם התהליך הקשור בביצוע המינוי החדש. סבור אני – וכאן ההסבר שאני מציע לשאלה השנייה – כי הרצון לעודד את ניצול היתרון האמור מזה, בצירוף הציפייה, שהרשות הממנה תקפיד לכלכל את מעשיה בדרך המבטיחה שמשך הזמן שיעבור בין קבלת ההתפטרות ועשיית המינוי החדש, לא יפגע באינטרסים של הציבור, מזה – שני שיקולים אלה הם שהשפיעו על הפוסקים לראות את ההתפטרות, שעליה באה הסכמה, כבעלת תוקף לכל דבר.

ד. אכן, בנוגע לשיקול השני, כבר צויין כי בעת שאנשי השלטון באחדות ממדינות ארצות-הברית, נוכחו לדעת שלא תמיד הצדיקה אותו המציאות. הם כללו בחוקיהם הוראה המחייבת את בעל המשרה הציבורית להמשיך לכהן בה עד שיתמנה אחר במקומו; כמו-כן, כי בתי-המשפט האמריקניים קבעו שהוראה כזאת נועדה לשמש את המטרה הרחבה של עקרון המשפט המקובל. ואשר להשפעת ההוראה על השיקול הראשון – וזהו החשוב במקום הזה – חיוו אותם בתי-המשפט את הדעה הבאה: אומנם יש בה, בהוראה כזאת, כדי לחייב את בעל התפקיד הציבורי להמשיך בו גם לאחר שנתקבלה התפטרותו וכל עוד לא בא אחר במקומו; אך עדיין נותרה לצעד של קבלת ההתפטרות המשמעות המצומצמת, כי הלה אינו זכאי עוד לחזור בו ממנה מחד גיסא, ונסללה הדרך לעשיית מינוי חדש, מאידך גיסא. ובלשון פסק-הדין במשפט

Badger v. U.S. [21]

“When it is said in the statute that the resignation may be thus accepted, it is like to the expiration of the term of office. In form the office is thereby ended, but to make it effectual it must be followed by the qualification of a successor.”

וכן דברי פסק-הדין במשפט Watts הנ”ל, שם [17], עמ’ 467:

“He may resign and create a vacancy sub modo which authrizes the election or appointment of a successor, but he cannot, abandon his office until that successor is qualified.”

העולה מדברי ההסבר הללו. כי שתי ההשגות הנזכרות, אין בכוחן לגרוע מנכונות ההשקפה הגורסת כי, מבחינת מגמתו הרחבה של עקרון המשפט המקובל – מניעות היווצרות חלל ריק במנגנון השלטון – התנאי הראשון (מינוי חדש) הוא החשוב מבין שני התנאים החלופיים האמורים. ובו טמונה ‘ציפור נפשו’ של העקרון ו’חכמתו’.

(4) אם נתבונן עתה אל המטרה העומדת מאחורי התקנות הנדונות כאן, ואל התפקיד שהוטל על ועדת הבחירות למלא עקב המטרה הזאת, אזי המסקנה הבלתי נמנעת תהיה כי העובדה, שהמשיבה מס’ 7 (מועצת הרבנות הראשית לישראל) נאותה לקבל את ההתפטרויות של שלושת הרבנים, איננה מספיקה כדי לשחררם מתפקידם, כל עוד לא מינתה זו אחרים במקומם: הווה אומר, כי מבחינה זו, חל העקרון של המשפט המקובל על המקרה דנא. לפי תנייתו הראשונה בלבד.

המטרה: כפי שמעידה הכותרת של התקנות, מטרתן הברורה היא להסדיר את שיטת הבחירות של (בין השאר) חברי מועצת הרבנות הראשית (לרבות שני נשיאיה, הרבנים הראשיים), וכן להבטיח את הפעלת השיטה הזאת בקצב זמן שהוא קצר למדי ושאודותיו ידובר להלן. יצויין, כי הרבנים הראשיים הינם חברים בבית-הדין הרבני הגדול, המשמש בית-דין לערעורים בעניינים המסורים לסמכותם של בתי-הדין הרבניים, ולפיכך בחירת חברי המועצה אומרת גם בחירת שניים מחברי בית-הדין האמור.

התפקיד של ועדת הבחירות הוא לעשות את ההכנות שיבטיחו את התקיימות “האסיפה הבוחרת”, שבה ייבחרו חברי המועצה בדרך האמורה בתקנה 6 ואילך. תפקיר זה מוטל עליה למלא בשלושה (או ארבעה) שלבים, כדלקמן:

(א) פניה למועצת הרבנות הראשית לערוך ולהגיש לה רשימה של נושאי משרות רבנות בארץ, ממנה תבחר הוועדה 42 חברים רבנים לאסיפה הבוחרת (תקנה 2);

פניה לשר הדתות להביא לידי עריכת רשימה של עשרים ושמונה מועמדי ‘הקהילות’ לאסיפה הבוחרת בדרך האמורה בתקנה 3 ולהגישה אל ועדת הבחירות;

אם שתי הרשימות האמורות, או אלו מהן, לא יומצאו לוועדה תוך חודש ימים, יהיה עליה לערוך בעצמה את הרשימה החסרה (תקנות 2 ו-3).

(ב) קביעת הרשימה הסופית של חברי האסיפה הבוחרת בהתאם לאמור לעיל;

(ג) כינוס האסיפה הבוחרת במשך 15 יום מתאריך קביעת הרשימה שהוזכרה בפיסקה (ב) ופתיחת האסיפה על-ידי יושב-ראש הוועדה. בשלב זה – עם בחירת נשיאות האסיפה – מסתיים תפקיד הוועדה (תקנה 5).

הקצב: בתקנות לא נקבע מועד סופי שבו – או לא יאוחר ממנו – יש לערוך את הבחירות. אולם. בתקנה נאמר כי לא יאוחר משלושה חדשים לפני תום זמנה של המועצה תורכב ועדת הבחירות’ והתקנה 20 קובעת כי המועצה נבחרת אחת לחמש שנים, החל מיום בחירתה. הדעת נותנת, כי מתקין התקנות הביא בחשבון, כי לשם ביצוע הבחירות יספיק, בדרך כלל, שיעור זמן של שלושה חדשים. גם לא קיימת בתקנות כל הוראה האומרת אימתי חייבת הוועדה להתחיל בפעולתה או מהו המועד שבו עליה להשלים את הרשימה של חברי האסיפה הבוחרת; לפיכך, ההוראה בתקנה 5 שהוזכרה לעיל, אין בכוחה להטיל על הוועדה הגבלה יתירה לגבי התקופה שבה עליה לגמור את מלאכתה. עם זאת, ברור שהיא מחוייבת לעשות כן בתוך פרק זמן המבטיח שהאסיפה הבוחרת תשכיל לסיים את תפקידה שלה לפני המועד שבו נגמרת תקופת הכהונה של המועצה. על-כן, בהנחה שהוועדה נתמנתה שלושה חדשים לפני סיום תקופת הכהונה של המועצה, עליה לכלכל את מעשיה על מנת שאפשר יהיה להשלים את הבחירות תוך פרק הזמן הזה.

כזאת צריכה להיות נקודת המוצא שלנו בנוגע לקצב הזמן שמתקין התקנות שיווה לנגד עיניו לצורך עבודת הוועדה. הנחה זו איננה רחוקה מן המצב שהיה קיים בשעת הדיון הראשון במקרה שלפנינו, בו הושלם הרכב הוועדה ביום 19/06/1960 ותקופת הכהונה של המשיבה מס’ 7 עמדה להסתיים ביום 21/10/1960, כך שהזמן שנועד להכנת הבחירות ועריכתן היה ארבעה חודשים ושני ימים. לפיכך, גם אם הייתי מתחשב בנתונים אלה, לא היה בכך כדי להשפיע על מסקנתי בנדון. אוסיף כאן כי התעלמתי מן האפשרות של דחיית מועד הבחירות למועד יותר מאוחר על-ידי הארכת זמנה של המועצה, הואיל וההתחשבות באפשרות כזאת פירושה כניסה לשטח ההשערה המדינית, דבר שעל בית-המשפט להתרחק ממנו.

ועתה צא ולמד: המדובר הוא בעריכת בחירות למוסד שהוא בעל סמכות דתית-מינהלית עליונה במדינה ואשר שניים מחבריו משמשים בתוקף תפקידם גם חברי בית-הדין הרבני הגדול. הגוף שבידיו הופקדה עבודת ההכנה של הבחירות, היא ועדה בת שמונה חברים ועליה הוטל למלא תפקיד זה בשלושה שלבים נפרדים. לא זו בלבד, אלא לגבי העניין של עריכת שתי רשימות המועמדים, מהן תורכב הרשימה הסופית של חברי האסיפה הבוחרת, תלויה הוועדה, במשך החודש הראשון של עבודתה, בגורמים אחרים:

במועצת הרבנית הראשית, מזה, ובשר-הדתות (ביחד עם חבריו בממשלה) והקהילות, מזה; ואם פניותיה אליהם בעניין זה לא ישאו פרי, יתווסף השלב שבו תהיה חייבת לערוך בעצמה את הרשימות האמורות. ולבסוף, שומה עליה, על הוועדה, להשלים את תפקידה תוך פרק זמן שיאפשר את עריכת הבחירות לפני תום תקופת הכהונה של המועצה, כלומר במשך זמן שהוא, לפי הנחתו הכללית של מתקין התקנות, פחות משלושה חדשים מיום הרכבת הוועדה, ובענייננו – פחות מארבעה חדשים מיוסם זה.

בהתחשב בדברים אלה, הייתכן להקנות להתפטרויות של שלושת הרבנים במקרה דנא את התוקף שהם משוחררים לאלתר מתפקידם בחברי הוועדה. אף אם טרם נתמנו אחרים לבוא במקומם? כאשר יינתן לאותן ההתפטרויות תוקף כנ”ל, האם לא תצמח מזה – נוכח הלכת נחלת-יצחק [4] – התוצאה כי עבודת הוועדה בינתיים תעוכב ולא תימשך, ושעקב כך עלול זמנה של המועצה לעבור לפני שיהיה סיפק לערוך את הבחירות? לא זו אף זו: כאשר תבוא התוצאה הזאת, האם לא תהיה צפויה הסכנה של שיתוק עבודת המועצה והיווצרות אנדרלמוסיה בשטחים החשובים שבהם מוסמכת היא לפעול? ולבסוף, האין עלינו לגרוס כי דוקא לשם מניעת סכנה שכזאת, נועד העקרון של המשפט המקובל במשמעותו הרחבה?

התשובה לכל אחת מהשאלות הללן – והיא חיובית – מתבקשת מאליה. והיוצא מזה, כי מן ההכרח לייחס למתקין התקנות את הכוונה, כי על ההתפטרויות הנדונות יחול העקרון האמור לפי תנייתו הראשונה בלבד – לאמור: על אף התפטרותם מהתפקיד של חברות בוועדת הבחירות, חייבים שלושת הרבנים להתמיד בו עד שהמועצה תבחר באחרים לבוא במקומם; ואשר לעובדה,כי זו האחרונה הסכימה לקבל את התפטרותם. הרי יש לה, להסכמה זו, אך המשמעות המצומצמת כי אין עוד בכוחם של הראשונים לחזור בהם מזה, ונסללה הדרך לבחור באחרים תחתיהם, מזה.

אלה הם הטעמים שבגללם החלטתי ביום 02/10/1960 כפי שהחלטתי. עליי להוסיף כי לא נתתי ערך לטענת בא-כוח המבקש שהדרך פתוחה תמיד בפני המשיב מס’ 7 לפנות לבית משפט זה בעתירה לחייב את המשיבה מס’ 7 לעשות מינויים חדשים לוועדת הבחירות תחת שלושת הרבנים שהתפטרו. הטעם לדבר הוא: תרופה זו אין לראותה – ולו בלבד בשל קוצר הזמן העומד לרשות הוועדה לשם מילוי תפקידה – כתרופה יעילה, כל עיקר.

 

השופט זילברג:

1. הוטל עלינו, הפעם בהרכב חמישה, לחזור ולדון בבעיית הבחירות למועצת הרבנות הראשית’ ולדוש ולחזור ולדוש בכל הצדדים והאספקטים של פרשה בלתי מרנינה זו. לבי לבי על מוסד יקר זה – הרבנות הראשית לישראל – לבל ישטפוהו, חס וחלילה המים הזידונים של קנאה, שנאה ותחרות, ולבל תטבע ספינת הבחירות, או תעלה על שרטון, באשמת קברניטיה המסוכסכים. השטן המרקד בין שני המחנות – כלומר: הריב שביניהם – אסור לו שייטה הוא גופו את כפות המאזנים לכאן או לכאן. סבור הייתי במהלך כל הדיון, כי רק שיתוף פעולה בין שני פלגי הוועדה יציל את המועצה משואה והתמוטטות, וכי השתלטות מלאה של ‘גוש’ אחד על משנהו, עתידה להביס מנצחים ומנוצחים גם יחד.

בינתיים נפל דבר בישראל: שר הדתות נתבקש לישיבה של מעלה, ואנו כאן, בישיבהּ של מטה, מצווים לשמור על מוצא שפתינו. ושלא לומר דבר הנמנע העלול לפגוע בכבודו של הנפטר הגדול. נצטמצם איפוא צמצום יתר בבירור הפרשה ונדון רק באותם האספקטים הצריכים ונחוצים לגופו של עניין.

2. אנסה לחזור ולנמק את דעתי מן הבחינה המשפטית. לא אדון עוד בפיטורי הרב אבו-רביע, כי את דעתי על כך הבעתי בפסק-דיני הראשון, והדיון הנוסף לא תרם תרומה כל-שהיא לבירור נקודה זו. לעומת זה, אייחד את הדיבור ביתר הרחבה אל השאלה השנייה, היא כשרות התפטרותם של שלושת הרבנים. דומני כי בפסק-דיני הראשון קיצרתי מקום שצריך הייתי להאריך, ולא נימקתי די הצורך את עמדתי המשפטית כלפי שאלה זו.

3. היועץ המשפטי המלומד תקף את כשרות ההתפטרויות ואת האפקט המשתק שבהן מכוח הלכת נחלת-יצחק [4], בשלושי טענות אלו:

אין נושא משרה ציבורית יכול להתפטר ולהשתחרר ממילוי תפקידו, אפילו אם התפטרותו נתקבלה על-ידי הממונים עליו, או – אלטרנטיבית – אינו יכול להתפטר אלא תוך ריתוק והצמדה למינוי אדם אחר שימלא את חסרונו של המתפטר.

(ב) לחילופין: מכיון שהתפטרות שלושת הרבנים נעשתה – לדעת היועץ המשפטי – תוך כוונה מכוּונת ‘לנצל’ את הלכת נחלת-יצחק [4] ולחבל על-ידי כך בעבודת הועדה, התפטרות זו אינה תופסת, ושלושת הרבנים שהתפטרו כביכול הם עדיין חברי הוועדה. שאם לא תאמר כן, נמצא המיעוט משתלט על הרוב, וכופה עליו את עשיית רצונו.

(ג) לחילופי חלופין: הלכת נחלת-יצחק [4] חלה רק כאשר הוועדה היא הטרוגנית, מייצגת אינטרסים שונים. ועדת הבחירות אינה נמנית עם סוג זה – היא הומוגנית – ולכן גם אם נניח כי ההתפטרות תפסה והוועדה היא מקוטעת, עדיין אין כל מניעה לכך כי חמשת החברים הנותרים יפעלו, הם בלבד, מכוח ההוראה אשר בסעיף 37 של פקודת הפרשנות.

הרציתי את טענותיו של היועץ המשפטי על פי הסדר האלטרנטיבי שבהם, מן הכבד אל הקל או מן הקיצוני אל המתון. אך אטפל בהן לפי סדר אחר, מן הקונקרטי אל המופשט, ודבר זה מחייב את הדיון בהן לפי סדר זה: טענה שנייה, טענה שלישית, טענה אאשונה.

אשר לטענה השנייה, שאפשר לכנותה בשם ‘טענת הסיכול והחבלהק, מסתייג אני, בכל הכבוד, מן ההשקפה הזאת. ממה נפשך: אם הלכת נחלת-יצחק [4] נכונה היא, ופועלת לא רק במקרה פטירה אלא גם במקרה התפטרות – ונדמה לי, כי מבחינה עקרונית, אף אחד מחברי אינו חולק על כך – הרי התפטרות זו אינה אלא שימוש חוקי בנורמה מפורשת של הדין – שימוש אשר עדיין אפשר להתווכח עליו, אם מניעיו כשרים היו או פסולים (ראה להלן פיסקה 5). משל למה הדבר דומה? לאותו רוב מיוחד או ‘מיוחס’, כגון הרוב של 80 חברי כנסת הנדרש לשינוי הוראות מסויימות, על=פי סעיף 45 של חוק יסוד: הכנסת. וכי אין מיעוט של 41 ‘משתלט’ כאן בהצבעת-נגד או בהימנעות על רוב של 79 ודאי וודאי, אלא שהמחוקק רצה בכך כי בכל מקום שהוא קובע רוב מיוחס, הוא עושה בעצם את המיעוט ל’מיוחס’ ומפקיד בידיו מעין ווטו על החלטת הרוב.

ואף במקרה שלפנינו “עם קב חומטין”

(cum grano sails)

כך, אלמלא עבירתו של הרב אבו-רביע ל’מחנה’ האחר, היו ממוני המועצה יכולים לסכל בהחלט את כל פעולות הוועדה: אם על-ידי אי-השתתפות בישיבות הוועדה ואם על-ידי הצבעה סיטונית מתמדת נגד כל ההצעות של ממוני שר הדתות. כי זכות ההכרעה שניתנה לממונה הסוכנות במקרה של מניין שקול, מכוח תקנה 1 של תקנות הבחירות, בוטלה על-ידי תקנה 3(4) של תיקון ה’תשי”ד. ואם כן, מה לי זה מה לי זה, מה לי חבלה על-ידי 50% מה לי חבלה על-ידי 37.5% – שניהם אינם רוב שמותר לו להשתלט על הוועדה, אבל כך הוא רצונו של החוק. וזו היא התוצאה הבלתי נמנעת של הלכת נחלת-יצחק [4]. ודאי אין זו דמוקרטיה כשרה למהדרין מן המהדרין, אכל כך דרכו של עולם בעוונותינו הרבים: ככל אשר גדלים והולכים ניגודי האינטרסים, כן פוחתים והולכים הליכי הדמוקרטיה – והווטו הנתון למעצמות הגדולות במועצת הבטחון של האו”ם יוכיח!

5 ובכלל אין זה בטוח ביותר – נוכח הרקע הרחב והקרע העמוק של המחלוקת דנן – להשתמש לגבי צד אחד בלבד במושגי ‘סיכול’, ‘חבלה’ וכדומה. ועדיין לא שוכנעתי כי אומנם היה בהתפטרויות הללו משום כוונת חבלה בפעולות הוועדה, ושמא לא היתה זאת אלא ‘קונטר-חבלה’?! בדיון הראשון הבעתי את צערי על כך שלא נגולה ולא נגלתה בפנינו כל הפרשה כולה. אין אנו יודעים מה התרחש מאחורי הפרגוד או מאחורי שני הפרגודים. ועל אף העובדה כי הריב ומדון פרץ החוצה בקשר עם זימון הוועדה, אני לגמרי לא בטוח מי היה המתחיל במצווה בכל העסק הזה. נכון “אין לו, לדיין, אלא מה שעיניו רואות”, אבל אין זאת אומרת שהוא מחוייב להאמין באמונה שלימה כִי ראה את הכל, וכי לא קרה שום דבר נוסף על מה שזכה לראות במהלך הדיון. מכיון שכך, ונוכח המכתב הנרגש שכתבו שלושת הרבנים עובר להתפטרותם (ראה פיסקה 5(ד)(בב) של פסק-דיני הראשון), מדוע לא נניח כי כתוצאה מדעתם – דעתם המוטעית – על עניין זימון הוועדה וכל הכרוך בזה, שלושת הרבנים ההם לבם נקפם, וסברו בתום-לב כי אין לשתף פעולה עם הרב אבו-רביע ש’בגד’ בשליחותו ו’ערק’ למחנה האחר.

לא התעלמתי מן ההתרמות (קואינצידנציה) המוזרה וה,בורך” שנעשה בין פיטורי הרב אבו-רביע והפניה לשלושת הרבנים לחזור בהם מבקשת התפטרותם הראשונה (ראה. פיסקה 5(ד)(גג) של פסק-דיני הראשון); אבל אם נחשד מישהו על משיכת חוטים מאחורי הפרגוד, כלום נחשדו גם ה’חוטים’ גופם לשמש מכשיר מדעת בידי המושך? לא תהא זו, איפוא, תמימות יתירה מצדנו אם נניח, כי שלושת הרבנים ההם בתום-לב פעלו, וכי מצפונם הוא שהכתיב להם את דבר התפטרותם. ואם ההתפטרות גופה תמה ונקייה הייתה, כשרה הייתה ממילא גם קבלת ההתפטרות, אפילו אם נניח כי מקבל ההתפטרות נפל על המציאה וביקש לנצל אותה לצרכי ‘חבלה’. סבור אני, איפוא, כי אין לפסול לא את ההתפטרות ולא את קבלתה בשל אופיין ה’חבלני’ בלבד.

ואשר לגוף המוסמך לקבל את ההתפטרות, חוזר אני בזה על מה שכתבתי בפיסקה 11(ב)(גג) של פסק-דיני הראשון.

6. אשר לטענה השלישית: בלי לקבוע מסמרות בדבר, מוכן אני – לצורך משפט זה – להניח כי הלכת נחלת-יצחק [4] חלה רק על ועדה הטרוגנית, ועדה שאינה כולה מעור אחד, אלא מייצגת אינטרסים שונים. ואף-על-דפי-כן, אין אני מקבל את טענתו של היועץ המשפטי. כי מעיקרא דדינא פירכא, והוועדה שלפנינו היא באמת ועדה הטרוגנית, שחבריה מייצגים אינטרסים רוחניים שונים, כפי שיבואר להלן.

בטרם אגש להנמקת עמדתי, רצוני לעשות מעין ‘מסירת מודעא’ לשם מניעת כל טעות ואי-הבנה, וכדי שלא יבואו, בזדון או בשגגה, לפרש דברי שלא כהלכה.

המודעא שאני מבקש למסור בזה היא: גלוי וידוע לפני, ולפני כל אדם בישראל, כי מבחינת הרכבה האישי, הקונקרטי, של ועדת הבחירות, אין הבדל כל-שהוא בין שני סוגי הממונים: כולם רבנים. כולם יראים, כולם יודעים את התורה, ולא עוד אלא שדווקא בין החברים שמינה שר-הדתות מצוי רב ישיש אחד, ענק הרוח, שהוא לגאון ולתפארת לכל האומה כולה. כן לא אבוא למדוד ולשקול זה כנגד זה את רום מעלתם וחין ערכם של שני ראשי הממנים, שר-הדתות ז”ל וייבדל לחיים ארוכים הראשון לציון. אלא אצא מתוך הנחה, כי אין הבדל רמה, לא בתורה ולא ביראה ולא בסגולות או מידות אחרות, בין שני האישים הנ”ל.

ברם לא במישור קונקרטי זה שרויה הבעיה שלפנינו – לא בסגולותיהם האישיות של הממנים והממונים שמינו ונתמנו לוועדת השמונה של 1960. לא בהא תליא מילתא! הבעייה היא הרבה יותר עמוקה, נוקבת ויורדת עד למטרתן המקורית של תקנות הבחירות, כפי שריחפה לעיני המחוקק בעת נתינתן. בפסק-דיני הראשון הצבעתי על ה’אנכרוניסמוס’ של התקנות ההן, אבל – בשינוי נוסח של המאמר הידוע – מחוקק, אף-על-פי שחטא, מחוקק הוא’, והוראותיו מחייבות את אזרחי המדינה ומוסדותיה. אפילו הן, כולן או מקצתן, אינן הולמות עוד את המציאות החדשה, ו’אלמלא מקרא כתוב – אי-אפשר לאמרו’. שומה עלינו. איפוא. לחקור ולדרוש היטב מה היא מטרתן הנכונה של תקנות הבחירות, 1936, עם השינוי הנומינלי שהורכב עליהן בשנת ה’תשי”ד, היינו העמדת שר-הדתות במקומו של הועד הלאומי, כי רק לאחר שנשכיל לחשוף את הכוונה והמטרה ההיא, נוכל להכריע לכאן או לכאן בשאלת אופייה של הוועדה, אם הטרוגנית היא ואם אין.

והנה כאשר המחוקק מעניק סמכות לשר מסויים ומתעורר ספק בנוגע לטיבה והיקפה של הסמכות, אין אנו מתירים את הספק מתוך העובדה כי אותו שר, בעת הקניית הסמכות, היה בעל סגולות מיוחדות או חבר למפלגה מיוחדת, לא לאיש המעלה או לחבר המפלגה הוענקה הסמכות, אלא לשר בתור שר, ולכן אין ללמוד כל שהוא מן העובדה המקרית ההיא.

והוא הדין בעניין שלפנינו. שר הדתות אינו מחוייב, על-פי חוק להיות רב, ואף לא חבר למפלגה דתית. בפועלו בעניין בחירת המועצה על-פי הסמכות שניתנה לו בשנת ה’תשי”ד, הוא פועל כאישיות לא-רבנית, כיורשו של הועד הלאומי, אשר בתור גוף, לא היה מעולם רבני או דתי. יתר על כן: שר הדתות פועל באישור הממשלה (ראה תקנה 4(1) של תיקון ה’תשי”ד), ואיש לא יטען כי ממשלת ישראל היא גוף רבני. העובדה כי שר הדתות ז”ל היה רב בישראל היא, מנקודת ראות משפטית, מקרית גרידא, ולכן מותר לנו, ואף חייבים אנו, לראות את חברי הוועדה כחברים שנתמנו מחציתם על-ידי גוף רבני (מועצת הרבנות הראשית), ומחציתם על-ידי גוף לא-רבני או ‘חילוני’ (שר-הדתות ז”ל וממשלת ישראל).

7. הכל יודעים – והמחלוקת החריפה שלפנינו תוכיח – כי חשיבות המינויים לוועדת הבחירות היא לא בחברות הוועדה גופא, אלא בהשפעה שהיא אוצלת, בעקיפין ועקיפי-עקיפין, על בחירת המועמד הסופי למשרת רב ראשי או חבר המועצה.

ונשאלת השאלה האחרונה והנוקבת: הקיים שוני והבדל בין ההשקפה הרבנית וההש-קפה החילונית בנוגע לסגולות הנדרשות ממי שנועד להיות רב ראשי או חבר המועצה? שאם נענה על שאלה זו בחיוב, תעלה כפורחת המסקנה כי אומנם הטרוגנית היא ועדת הבחירות, וחלה עליה הלכת נחלת-יצחק [8].

תשובתי לשאלה דלעיל היא: כן, קיים, או עלול להיות קיים, שוני השקפות שכזה. לא אטול על עצמי להגדיר את ההשקפה החילונית, כי קשת הגוונים רחבה מדי, והגוונים גופם לגיון מספרם. אבל אוכל להגדיר את ההשקפה הרבנית: היא זהה עם השקפת דיני ישראל בנוגע ל’הושבת דיינים’.

8. והרי מה שנאמר במקורות שלנו:

“”לא תכירו פנים”, זה הממונה להושיב דיינים. שמא תאמר: איש פלוני נאה הוא – אושיבנו דיין, איש פלוני גבור הוא – אושיבנו דיין, איש פלוני יודע בכל לשון – אושיבנו דיין. נמצאת מזכה את החייב ומחייב את הזכאי” (ספרי דברים יז).

והרמב”ם משנה תורה סנהדרין ג ח, אומר:

“כל סנהדרין או מלך או ראש גולה שהעמידו להם לישראל דיין שאינו הגון ואינו חכם בחכמת התורה וראוי להיות דיין, אף על פי שהוא כולו מחמדים ויש בו טובות אחרות, הרי זה שהעמידו עובר בלא תעשה, שנאמר לא תכירו פנים.”

הביטוי “אינו הגון” אין פירושו: בלתי הגון מן הבחינה המוסרית; כי על דיין כזה לא היה הרמב”ם אומר שהוא “כולו מחמדים”; פירושו הוא: אינו מתאים למשרת דיין “מפני שאינו בקי”. כלומר: אינו בקי בחכמת התורה (לחם משנה  שם; השווה למשל את הדיבור “ואף על פי שאיני כדאי והגון לכך” בתפילת “הנני העני ממעש” של הש”ץ בראש השנה ויום הכפורים). והרמב”ם באותו מקום ממשיך ואומר:

“מפי השמועה למדו שזה (הפסוק לא תכירו פנים) מדבר כנגד הממונה להושיב דיינים. אמרו חכמים: שמא תאמר איש פלוני נאה אושיבנו דיין, איש פלוני גבור אושיבנו דיין, איש פלוני קרוב אושיבנו דיין, איש פלוני יודע בכל לשון אושיבנו דיין, נמצא מזכה את החייב ומחייב את הזכאי – לא מפני שהוא רשע, אלא מפני שאינו יודע.”

האידיאל הוא, כמובן. כי מי שמושיבים אותו להיות דיין, יהיה מחונן בכל המעלות ההן; יצטיין בידיעת התורה ונהיה גם: בעל הדרת פנים והופעה מייצגת (“נאה”); בעל אומץ ועוז (“גבור”); ובעל השכלה כללית רחבה (“יודע בכל לשון”). ייתכן כי אם “בעת ההיא יחפשו בנרות” ויבדקו עַד מקום שידם מגעת – ולא “יבטלו את השאר” – ימצאו בני עליה כאלה למשרות הרבנות הגבוהות. אבל מכיון שלא קל הוא למצוא שלימות שכזאת. מן ההכרח הוא לקבוע “סולם עדיפויות” – מי נדחה מפני מי – ודיני ישראל אומרים כי הבכורה חייבת להינתן למי שעולה על חבריו בידיעת התורה.

ברם השקפה זו – ההשקפה המסורתית של דיני ישראל – אינה נחלת הכל. נוכל לתאר לעצמנו השקפה אחרת, חילונית, המקנה עדיפות לסגולות אישיות אחרות – כגון “נאה”, גבור”, “יודע בכל לשון” – ובלבד, כמובן, שהנבחר לא יהיה בור ועם-הארץ. ידועים לנו רבנים חשובים ורמי מעלה בארצות הגולה, שהם לאו דוקא גאונים בחוכמת התורה.

לכן, ומטעם זה, קבע מתקין התקנות – הן התקנות המקוריות משנת 1936, והן התקנות ש”תוקנו” בשנת ה’תשי”ד – כי המינוי לוועדת הבחירות, שהיא ועדת מפתח לכל עסקי הבחירות, ייעשה על-ידי שני גופים: גוף רבני וגוף לא רבני, חילוני, כדי שתיוצגנה בה מחצה על מחצה שתי ההשקפות הנ”ל, היינו שתי ההשקפות השונות, או העלולות להיות שונות, על סולם העדיפויות בנוגע לסגולות חברי המועצה העתידה.

ואם כך הדבר, אין ספק בלבי כי ייצוג ההשקפות הנ”ל הוא ייצוג של ‘אינטרסים’ לא חומריים, כמובן, אלא רוחניים. כי “ולא תהא כהנת כפונדקית” – האם אין עניין הבחירה של רב ראשי מתאים לתפקידו הרם, לפחות כל כך חשוב כמו העניין שהיה לחוגים האזרחיים בניתוקה או אי-ניתוקה של נחלת-יצחק מאזור שיפוטה של העיר תל-אביב?! (ראה פסק-הדין בעניין נחלת-יצחק, בג”צ 53/58 [8]).

9. העולה ומשתזר מכל האמור, הוא כי ועדת הבחירות היא וערה הטרוגנית, וממילא חלה עליה אליבא דכולי עלמא הלכת נחלת-יצחק [4], שתוצאתה המשפטית היא. כִי לאחר התפטרותם של הרבנים סלמן-חוגי עבודי, גולשמידט ומרקוביץ, אין הוועדה כשרה לפעול כל עוד לא נתמלא המזג על-ידי מינוי שלושת החברים החסרים למניין החוקי של הוועדה.

10. נותר לנו עתה לבדוק את טענתו האחרת, הכללית, של היועץ המשפטי המלומד, היא הטענה שתוארה על שני פניה בפיסקה 3(א) של פסק-דין זה. היינו כי מכוח עקרוגות ה’קומון לאו’, אין נושא משרה ציבורית יכול להתפטר אפילו בהסכמת הממונים עליו, או – לפחות – אינו יכול לעשות כן, אלא אם כן ההתפטרות מלווה מינוי חדש של אדם אשר ימלא את מקומו של המתפטר.

אודה ולא אבוש, כי אין אני מן הלהוטים ביותר אחרי חיפושי הלכות לגבי עניינים טיפוסיים ישראליים, במים שאין להם סוף של ה’קומון לאו’, וחביב עלי פסוק אחד של שופט ישראלי, מעשרת דיברות ודיבורים של שופטים זרים בשביליו המסועפים והמפותלים של ה’קומון לאו’. לא קל הוא למצוא את ההלכה הרווחת, בייחוד אם אנו פורשים את מצודתנו גם על ארצות-הברית עם הפסיקה המקבילה של חמישים המדינות שבה. מסופקני מאד, אם “הצר שווה בנזק המלך”.

ברם בשל הכבוד הרב שאני רוחש ליועץ המשפטי המלומד, מקבל אני את ה’אתגר’, ומוכן לטייל ארוכות וקצרות בפרדס ה’קומון לאו’, על-מנת להתחקות על קיומה ושרשיה של ההלכה הנטענת הנ”ל.

ראשית, קיים ספק גדול (כפי שטען מר שפאר) אם ההגבלות שהטיל ה’קומון לאו’ על התפטרותו של נושא משרה ציבורית, חלות גם על משרות שנוצרו לא על-ידי ה’קומון לאו’ אלא על-ידי חוק חרות. השאלה נתעוררה לפני 50 שנה באנגליה, והשופט בריי אמר:

“…. טענו כי מעמדו של איש הוועדה הוא (בעל) משרה ציבורית, וכי על-פי ה’קומון לאו’, בהעדר סמכות מפורשת, אדם שנתמנה למשרה ציבורית אינו יכול להתפטר. מספר פסקי-דין הובאו כראִיה לטענה זו, אבל הודו בכך, כי כל המקרים הללו, פרט לאלה הדנים במפקחים, הם מקרי משרות של ה’קומון לאו’ … אין, איפוא, כל אסמכתא לכך, כי הלכה ה’קומון לאו’ חלה על משרות שיסודן אינר ב’קומון לאו’ אלא בחוק חרות, או כי הממונה למשרה עשהיא מכוח חוק חרות, באין הוראה חוקית האוסרת את הדבר, אינו יכול להתפטר …”

Bray J. in R. v. Sunderland Corporation [10]:

טוען היועץ המשפטי: אין מביאים ראייה מפרשת סאנדרלנד [10], כי השופט ברי גופו הוסיף שם נימוק אחר, ושאר שני השופטים כלל לא הצטרפו לדעתו הנ”ל, אלא הכריעו בעניין מטעם אחר.

טענה זו. בכל הכבוד, אינה נראית לי. ושתי תשובות בדבר:

(א) מי יגיד לנו איזוהי ‘אימרת האגב’, כאשר השופט מרכיב את פסקו ‘על שני רכשים’, כלומר מבסס את החלטתו על שני טעמים נפרדים – הטעם הראשון, הטעם השני, או אולי שני הטעמים גם יחד? נכון הדבר כי השופט הראשון, לורד אלוורסטון (Aiverstone) נימק את החלטתו בטעם אחר, אבל השופט השלישי, ביינקס (Baakes), כתב סתם: “אני מסכים”, ולא צימצם את הסכמתו לנימוק השני של השופט שלפניו. או לנימוקו היחיד של השופט שלפני פניו.

(ב) וזה הוא העיקר: כאן אין בכלל מקום תפיסה לרעיון של אימרת אגב או של דעת יחיד. כל הכרזתו של השופט בריי לא היתה אלא כי הוא לא מצא שום אסמכתא פוזיטיבית לתחולת הלכת ה’קומון לאו’ על ‘משרות חוק”, להבדיל מ’משירות הקומון לאו’. ואם נכון הוא כי עקרון זה ‘חסר מן הספר’ – ואיש לא הכחיש את הדבר, אף לא היועץ המשפטי המלומד גופו – הרי הטענה המבקשת להחיל את ההלכה גם על משרות חוק היא חסרת תקדים ואסמכתא. וחסרון זה מחליש, כמובן, בהרבה מאד, את ערכה ומשקלה של הטענה.

ומה בין זו לזו? ישאל השואל. את התשובה לכך מוצא אני, תוך שינוי נוסח קצת, בהסברו של מר שפאר. עיקר טעמה של הגבלת חופש ההתפטרות הוא בענשו של ה’קומון לאו” הנודע על מי שמסרב לקבל או להמשיך את מילוי התפקיד הציבורי שהוטל עליו. השווה למשל:

Att. Gen. v. Read [12]; R. v. Lone [13]; R. v. Bower [6].

ורבים אחרים זולתם. ראה גם פסק-דינו של השופט ברנזון, בג”צ 164/54 [5], בעמ’ 106, שצוטט מתוך הסכמה על-ידי השופט אגרנט בבג”צ 19/56 ברנדווין נ’ מנהל בית-הסוהר המרכזי רמלה [2], בעמ’ 627.

והנה כאשר המשרה גופה היא משרת ה’קומון לאו”, אומרים יכה יוסי את יוסי’, והעונש אשר לא כתוב בחוק יוצמד אל המשרה אשר לא כתובה בחוק. אבל אם המחוקק מייסד בפירוש מפורש משרה משלו, ואינו מטיל עונש מפורש על מי שהתפטר ממנה או סירב לקבלה, אזי שתיקתו של המחוקק יפה כדיבורו, ואות הוא כי אינו חפץ ביקרו של העונש לגבי המתפטר או הסרבן.

11. אין זה מקום התורפה היחיד בטענת היועץ המשפטי המלומד: ישנם רבים אחרים בלאו הכי, ולכן לא אקבע מסמרות בשאלה שנתעוררה בפיסקה הקודמת.

היועץ המשפטי המלומד הסתמך בעיקר על הפסיקה האמריקאית, התולה עצמה על-פי רוב ב ‘קומון לאו’ האנגלי. אף אני הלכתי בעקבותיו ומצאתי, בכל הכבוד, שלל ראִיות לסתור כלפי הטענה הנ”ל. רמזתי על כך בפיסקה 11 של פסק-דיני הראשון, וכעת עלי לגלות ולפרש את אשר היה נסתר וסתום בפסק-הדין הנ”ל.

זכותו של פקיד ציבורי להתפטר, יכול שתהא זכות מוחלטת – זאת אומרת: הוא רשאי להתפטר לרצונו ולהנאתו בלי להתחשב כלל ברצונה או בנוחותה של הרשות הממנה; ויכול שזכותוי להתפטר תהא מוגבלת – זאת אומרת: הוא רשאי להתפטר רק בהםכמתה של הרשות הממנה”

(19 A.L.R. 44).

ומיד לאחר מכן מודגם הרעיון בשורה ארוכה של פסקידדין אמריקאיים לגבי פקידים מפקידים שונים, מקצתם מפגינים את הזכות המוחלטת, ומקצתם את הזכות המוגבלת. גם בכרך 95 של ה-

A.L.R.

בעמ’ 216-218, מצוייה רשימה שכזו. חיברתי את שתי הרשימות יחד. וסידרתי את פסקי-הדין שבהן לפי סדרם הכרונולוגי:

(א) ‏ זכות-התפטרות מוחלטת.

U.S. v. Wright [22];

Haynes v. State [23];

People v. Porter [24];

Prim v. Carondelet [25];

Gates v. Delaware County [26];

People ex rel. Hanrahan v. Board of Metr. Police [27];

State ex rel. Nourse v. Clarke [28];

Pace v. People [29];

State ex rel. Williams v. Fitts [30];

Bunting v. Willis [31];

State ex rel. Roberts v. Lincoln [32];

Lodke v. Centred [33];

Olmstead v. Dennis [34];

Reiter v. State [35];

State ex rel. Williams v. Beck [36];

State ex rel. Ryan v. Murphy [15];

State ex rel. West v. Breckinridge [37];

Meeker v. Reed [38];

(ב) זכות-התפטרות מוגבלת

Hoke v. Henderson [16];

Cloutman v. Pike [39];

Steel v. Com [40];

State ex. rel. Reeves v. Ferguson [41];

Townsend v. School Dist. [42];

Edwards v. U.S. [14];

Thompson v. U.S. [43];

Rogers v, Slonaker [44];

Coleman v. Sands [45];

People ex rel. German Ins. Co. v. Williams [46];

Clark v. Board of Education [47];

State ex rel. Neill v. Page [48];

Patrick.v. Hagins [49];

Fryer v. Norton [50];

State ex rel. Royse v. Superior Ct. [51];

State ex reL Jerningan v. Stickley [52];

Nome v. Rice [53];

Corcun. ex rel. District Attorney v. Hass [54];

State ex rel. Jackson v. Kerkcw [55];

State ex rel. Wilson v. Bush [56];

State ex rel. Raymond v. Jeffris [57];

State ex rel. Hopkins v. Board erf Education [58];

Tabor v. Webb [59];

State ex rel. Bolin v. School Board [60];

השוואת שתי הרשימות הנ”ל, מראה כי במרוצת השנים החלה כף המאזניים לגלוש, תוך זיגזגים מסויימים, אל עבר הזכות המוגבלת. אך מה פירוש הזכות המוגבלת? פירושה הוא: כי ההתפטרות לא תקבל תוקף חוקי אלא לאחר שניתנה לה גושפנקא על-ידי הרשות הממנה. במקרה שלפנינו ניתנה גושפנקא שכזאת; הרשות שמינתה על-פי חוק את הרבנים סלמן-חוגי עבודי, גולדשמידט וּמרקוביץ, היא גם הרשות שקיבלה והסכימה להתפטרותם של רבנים אלה; נמצא כי ההתפטרות היא כשרה אליבא דכולי עַלמא, היינו אליבא דכל אחד ואחד מארבעים ושניים פסקי-הדין שצויינו בשתי הרשימות הנ”ל.

12. לא התעלמתי מאותם פסקי-דין אמריקאיים בהם הוחלט, כי יש והפקיד שהתפטר. ואפילו בהסכמת הרשות הממנה, חייב להמשיך במילוי תפקידו עד למינוי ‘חליפו’, היינו עד למינוי אדם חדש, כשיר, שימלא כדין את מקומו של המתפטר. פסקי-דין אלה שכונטו ב

A.L.R.

כרך 19 עמ’ 48-50 הם:

(1) Badger v. U.S. [21];

(2) U.S. ex rel. Watts v. Justices of Lauderdale County [17];

(3) U.S. v. Green [61];

(4) People ex rel. Illinois Midland R. Co. v. Barnett Twp. [62];

(5) Re Election of Sheriff [63];

(6) Jones v. Jefferson [64];

(7) State ex rei. Kingsbury v. Brinkerhoff [65];

(8) Amy v. Watertown [66].

אך בהתבוננו אל גופי העובדות של פסקי-הדין ההם, ניווכח לדעת כי בכל המקרים הללו, כולם עד אחד, קיימות הוראות סטטוטוריות מפורשות. המטילות על הפקיד שהתפטר את חובת המשכת התפקיד. והרי האסמכתאות לכך:

במקרה (1): סימן 9, סעיף 9, של קודקס מדינת אילינוי, 1874. האומר:

“פקידי העירייה, חוץ אם נקבע אחרת, יחזיקו במשרתם משך שנה אחת, ועד שייבחרו או ייתמנו ויוכשרו אחרים במקומם”.

במקרה (2): סימן 7, סעיף 5, של חוקת טנסי, 1870, האומר:

“כל פקיד יחזיק במשרתו עד אשר הבא תחתיו נבחר או נתמנה, והוא כשיר”.

במקרה (3): סעיף 7121 של חוקי מדינת מיסורי, 1889, האומר:

“הפקידים דלקמן ייבחרו על-ידי המצביעים הכשירים של העיר ויחזיקו במשרתם שנתיים ימים, ועד אשר הבאים תחתם נבחרו והם כשירים, היינו: ראש העיר, המרשל וכו’.”

בשאר המקרים דלעיל: לא הצלחתי להשיג את פסקי-הדין במקורם. ולכן אינני יודע את סעיפי החוקים והחוקות, אך נאמנים עלי דברי עורך ה-

A. L. R.

(שם, שם) כי אף בהם מצויות הוראות סטטוטוריות המחייבות את הפקיד שהתפטר להמשיך במילוי תפקידו בנ”ל.

כדאי להעיר כי קיומים שני פסקי-דין אחרים והם:

Olmstead v. Dennis [34];

State ex rel. Neill v. Page [45],

בהם הוראת החוק היא כי הפקיד ימשיך במילוי תפקידו גם לאחר תום תקופת כהונתו, עד שנמצא לו ממלא מקום כשיר, ובתי המשפט סירבו להחיל הוראה זו על פקיד שהתפטר; הם לא למדו גזירה-שווה והיקש בפקיד ש”עבר זמנו” על פקיד ש”בטל קרבנו”. והרי מה שנאמר בפסק-הדין הניו-יורקי [34] הנ”ל:

“הסעיף של נוסחת-חוקים מתוקנת … הקובע, כי הפקיד ימשיך למלא את חובות משרתו אף-על-פי שכלתה תקופת כהונתו עד אשר הוכשר כדין ממלא מקומו לאותה משרה, חל רק על התפנות משרה עקב תום תקופת הכהונה ולא על משרה שנתפנתה עקב התפטרות. קוק רשאי היה להתפטר, הוא לא היה מחוייב להישאר במשרתו לתועלתו של התובע; והוא לא יכול היה לפעול בתור נציב אחרי התפטרותו, גם אם נניח כי הוא הפך נציב ‘דה פקטו’, לא ייוושע בזה התובע. פקיד ‘דה פקטו’, אי-אפשר לאלצו לפעול …”

והחלטה דומה ניתנה בעניין נייל נ’ פייג’ [48] הנ”ל. כפי שצויין בקיצור ב-

A. L. R.

שם, עמ’ 50. עמודה שניה למטה.

עינינו הרואות: חובתו של הפקיד שהתפטר להמשיך במילוי התפקיד עד לבחירתו או למינויו של הבא תחתיו, אינה החלת כלל של ה’קומון לאו’ שאפשר להעבירו מהכא להתם ומהתם להכא, אלא מקורה בהוראות חוק מפורשות שכל כבודן במקומו מונה, ובמקומו בלבד. במקרה שלפנינו, בעניין הבחירות, אין הוראה כזאת, ועל אחת כמה וכמה שאין הוראה מפורשת שכזאת.

‏אמר נכון הדבר כי כאשר שופטי ארצות-הברית – כל אחד במקומו ובשעתו – הגנו ונתנו תוקף לחוקים השונים המחייבים את הפקיד שהתפטר להמשיך במילוי התפקיד עד למינוי חליפו כנ”ל, הם עשו זאה מתוך יחס חיובי אל החוק והצביעו על התקלה העלולה, אלמלא כן, להיגרם לציבור עקב התפטרותו הפתאומית של הפקיד. אף-על-פי-כן איש מהם לא הרהיב עוז לעשות מן הנורמה הספציפית ההיא נורמה כללית, שתחייב את הפקיד גם כאשר החוק החרות לא הטיל עליו חובה שכזאת. הם סמכו בנדון זה על חכמתו ותבונתו של המחוקק. אינני רואה, איפוא, כיצד אפשר ליצור את החובה ההיא, בחינה יש מאין, לגבי בחירת מועצת הרבנות הראשית העומדת לדיון בפנינו.

13. במשפט שלפנינו, אין צורך להכריע בין שיטת זכות ההתפטרות המוחלטת ושיטת זכות ההתפטרות המוגבלת, כי התפטרותם של שלושת הרבנים נתקבלה על-ידי הרשות הממנה, והיא כשרה לפי שתי השיטות גם יחד. אך אומר כאן, דרך אגב, כי אילו נקראתי להבריע בין שתי השיטות, הייתי מעדיף את זכות ההתפטרות המוחלטת כאשר אין הוראה חוקית מפורשת המגבילה את הזכות. נראים לי, בכל הכבוד, הטעמים שהובאו לכך על-ידי השופט ברנזון בפרשת מלאחי, בג”צ 221/56 [3], בעמ’ 932. חוץ מזה, חוששני מאד מאד מפני השימוש לרעה בהגבלת חופש ההתפטרות. מי לכפנו יתקע כי הרשות המוסמכת, בסרבה לקבל את התפטרות הפקיד, תתכוון תמיד לשם שמיים, ותעלה על ראש דאגתה את טובת הציבור בלבד? ושמא ישתרבבו כאן צרות עין ורוע לב – קנאתו של הפקיד הבכיר במשרה השמנה, רבת הסיכויים, שהוצעה לפקיד הנמוך במקום אחר? המכשלה הזאת היא תחת ידי המחוקק, כי הוא יודע איזהו המקרה המחייב מטעמי טובת המדינה, את הגבלת חופש ההתפטרות. אך כפי שכבר ציינתי, אין צורך כאן להכריע בשאלה. די לנו במסקנת-מינימום זו: כי על כל פנים אין שום אסמכתא לכך, כי ההתפטרות שנתקבלה תהא צמודה מותנית ומרותקת למינוי הפקיד החדש, ובמקרה שלפנינו, כידוע, נתקבלה התפטרות הרבנים.

14. ונתעורר בלבי עוד רעיון אחד, הגיוני מכריח, המחייב את המסקנה כי דווקא בעניין ועדת הבחירות, אין ההתפטרות יכולה להיות מותנית במינוי החדש. הגע בעצמך: מספר החברים שמועצת הרבנות הראשית מוסמכת למנות הוא ארבעה ולא יותר. אין היא יכולה למנות חבר חמישי, אלא לאחר שכבר נתפנה מקומו של אחד מארבעת החברים הישנים. נמצא כי הן מבחינת הזמן והן מבחינת ההגיון, ההתפטרות קודמת למינוי החדש, ואם היא קודמת – אינה יכולה להיות תלויה בו, כי אין המוקדם יכול להיות תלוי במאוחר. אמנם מצינו לפעמים בתורת המשפט ‘מעגל שוטה’ שכזה

(circuius vitiosus),

או: בן המוליד את אביו, וחוזר חלילה. הדוגמא הקלסית לכך היא: “גיטה וידה כאין כאחד” של המשפט העברי (תלמוד בבלי גיטין עז ב), אבל קונסטרוקציה מלאכותית שכזאת – כי המינוי יכשיר את ההתפטרות וההתפטרות תפנה מקום למינוי – חייבת להיות מפורשת בחוק, והיא איננה בנמצא בתקנות הבחירות.

5. ולבסוף הבה נבדוק את בעיית הוועדה דנן מבחינת דיני ישראל. אמנם נאמר כי מדינת ישראל היא מדינת החוק ולא מדינת התורה, אך קשה לנתק כליל את החוק מן התורה כאשר המדובר הוא במינוי רבנים. בלבי אין ספק כל שהוא, כי דיני ישראל מחייבים שמועצת הרבנות הראשית תשותף שיתוף בר-השפעה בוועדת הבחירות, ודבר זה מחייב את שני הצדדים להגיע לעמק השווה, ולהיעשות כולם אגודה אחת לבצע כדת וכדין את בחירות המועצה. התלמוד אומר:

“אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן נמלכים בציבור. שנאמר (שמות לה ל): “ראו קרא ד’ בשם בצלאל”. אמר לו הקדוש ברוך הוא – למשה: משה. הגון עליך בצלאל? אמר לו: אם לפניך הגון, לפני לא כל שכן! אמר לו (הקדוש ברוך הוא): אף-על-פי-כן לך אמור להם! הלך ואמר להם לישראל: הגון עליכם בצלאל? אמרו לו: אם לפני הקדוש ברוך הוא ולפניך הוא הגון, לפנינו לא כל שכן!” (תלמוד בבלי ברכות נה א).

צא וראה כמה כרכורים כרכר הקדוש ברוך הוא בשביל להיוודע רצונן של ישראל. מאמר התלמוד הנפלא הנ”ל הוזכר הרבה בספרות השו”ת בקשר עם מינוים של רבני וראשי הקהילות, ומעשה ברב אחד אשר השתרר על בני הקהילה על סמך פקודה ממקום גבוה מעל גבוה והלך וישב על כסא הרבנות בעל כרחם שלא ברצונם. ועל זה כותב החתם סופר:

“הרב הזה, ואם גבהו כארזים וחסון כאלונים, לא יפה עשה בעמים לעלות על גפי מרומי קרת בחוזק יד, ואיה חכמתו בתלמוד הלא כה אמרו … אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן נמלכים בציבור … ואיך יתמנה אדם בשום התמניות מבלי שאלת פי ורצון רוב הקהל!… ומה שליח ציבור שאין לו שום שולטנות על העם לא לדין ולא להורות, כל שכן רב הממונה פרנס על הציבור ולא נמלך בציבור וגורם שכופין הציבור לקבלו שלא ברצונם, פשיטא שלא טוב עשה.” (חתם סופר חושן משפט סי’ יט).

פירושים והוספות למותר, הם רק יגרעו מערך הדברים שנאמרו על-ידי חכמי ישראל, וקל-וחומר בן-בנו של קל-וחומר ל’הושבת הדיינים’ העתידים לשמש רבנים ראשיים בישראל.

הרבנות הראשית לישראל תוכל – אם תזכה היא ויזכה הדור – לשמש גורם חינוכי רב ערך לליכודם וחידושם של חיי האומה. ייאמר איפוא באזני כל המעורבים בדבר: גורו לכם מפני השפלת המוסד, כי השמחה לאיד תהיה במעונם של אלה המתנגדים לשני המחנות גם יחד.

16. הדברים שנאמרו לעיל הצדיקו מבחינה משפטית את המסקנה שהגעתי אליה בדיון הראשון, והיא כי יש לעשות את הצו-על-תנאי החלטי במובן זה שוועדת הבחירות לא תורשה לפעול אלא לאחר שמועצת הרבנות הראשית מיצתה את שלושת החברים החסרים למניין החוקי של הווצדה. בפיסקה 12 של פסק-דיני הראשון כתבתי לאמור:

“ומה תהיינה התוצאות? וודאי לא קלות ולא נעימות ביותר. אך זה הוא החוק, ואין אנו בני-חורין להיפטר ממנו, או ל’המתיק’ אותו על-ידי פירושים בלתי נכונים. הוועדה היא כיום בת חמישה חברים בלבד. זאת אומרת: ועדה מקוטעת, וכתוצאה מהלכת נחלת-יצחק [4], היא לא תוכל למלא את תפקידיה פד שהרבנות הראשית תמלא את החסר על=ידי מינוי שלושה חברים. מבחינה תיאורטית, תוכל המועצה לשתק את פעולות הוועדה על- ידי ‘שב ואל תעשה’, על-ידי אי-שיגור שלושת החברים החסרים. לזה קוראים ‘סבוטז’ה’, ואני תקווה כי מועצת הרבנות הראשית לא תלך בדרך נלוזה זו. שאם תנהג כן, עלול להימצא איש אשר ידבנו לבו לפנות לבית-משפט זה, ולבקש צו מינוי חברים נגד המועצה – וכדי בזיון וקצף!

סבורני. כי אם הצו שיינתן על-ידי בית משפט זה לא יכפה ממש הר  כגיגית, לא על ה’מחנה’ האחד ולא על ה’מחנה’ השני, תימצא דרך ליישור ההדורין ויוחזר כבודה של הרבנות שהושפל.”

אמרתי בלבי: אימת שיתוק הוועדה על-ידי המועצה – מחד – תלחץ על ‘מחנהו’ של שר-הדתות; אימת מתן צו המינוי הנ”ל – מאידך – תרתיע את ‘מחנהו” של הראשון לציון; כך שבסופו של דבר ייאותו שני הצדדים להגיע לידי פשרה ולעשות ככל אשר לאל ידם למען קיום הבחירות.

בינתיים קויים כאן הפתגם הידוע: ‘מה שלא יעשה השכל – יעשה הזמן’. תוך כדי עיסוק בדיון הנוסף, התקרבנו עד כדי פחות משלושה שבועות לסיום תקופת בחונתה של מועצת הרבנות הראשית, והצו שהצעתי בדיון הראשון היה גורר אחריו בהכרח ‘מיתה טבעית’ של מוסד הרבנות הראשית. במסיבות אלה – כך סבור אני – היה זה אומנם מן הדין, אך לא מן הצדק, לעשות את הצו-על-תנאי החלטי, ולכן סירבתי, כשופט בית-המשפט הגבוה לצדק, לאשר בדיון הנוסף את הצו שנתתי בדיון הראשון.

 

השופט ויתקון:

גם אחרי שמיעת טענותיו הנוספות של מר שפאר ואהרי קריאת פסקי דיניהם של חברי הנכבדים, כבוד הנשיא וכבוד מ”מ הנשיא, אין אני רואה מקום לחזור בי מן העמדה שנקטתי בפסק-דיני בדיון המקורי. אשר ל’פיטוריו’ של הרב אבו-רביע, כולנו תמימי דעים כי אין להם תוקף משפטי. אשר לעניין ה’התפטרות’ של יתר הרבנים שמונו על-ידי מועצת הרבנות, ברצוני להוסיף מספר הערות.

אין לי ספק שהפתרון שניתן לשאלה זו על-ידי חברי, כבוד הנשיא וכבוד מ”מ הנשיא, פתרון רצוי הוא, וברצון הייתי הולך בדרך שבה הם הלכו. אך לצערי יש לי ספק רב אם דרך זו פתוחה לפנינו לפי המצוי בחוק. משום כך רציתי להימנע מנקיטת עמדה, ומה גם שיש בו, באותו פתרון, משום סתירה להלכה שנפסקה בבית-משפט זה בעניין בג”צ 221/56 מלאחי נ’ ראש המועצה המקומית ראש-העין [5], מפי השופט ברנזון בהסכמת כבוד הנשיא (אולשן) והשופט לנדוי; והרי לדעתי, אין צורך בנקיטת עמדה כלשהי בשאלה זו, מאחר שאני רואה את פתרון הבעיה בהוראתו של הסעיף 37 לפקודת הפרשנות, המכשירה את הקרקע להמשך פעולתה של הוועדה, ובלבד שלא יפחת מספר חבריה ממספר הרוב.

ספקותיי מניין הם? מאחר שנתקבלה התפטרותם של שלושת הרבנים על-ידי הגוף שמינה אותם, אין כאן חשיבות לשאלה, מה דינה של התפטרות שלא נתקבלה כלל וכלל, ואין צורך להביע דעה עליה. שאלה אחרת היא, אם די בקבלת ההתפטרות, אפילו לא הייתה מלווה מינוי אחר, וזאת לא מכיוון שטרם היה סיפק בידי הגוף הממנת למנות חברים חדשים תחת המתפטרים, אלא מכיון שאותו גוף מסרב לעשות כן. לא היה מצב כזה באף אחד מן המקרים שצוטטו על-ידי חברי הנכבד, השופט אגרנט, פרט למקרה של

Watts [17]

ובמשפט זה נפלה ההכרעה על-פי ההוראה המפורשת שבחוקת היסוד של המדינה, והוא הדין באסמכתאות שנזכרו על-ידי חברי הנככד השופט זילברג. לדעתי, אין איפוא להביא ראייה מהפסקים האלה. לעומת זאת לא מצאתי בפסיקה האנגלית הלכה מפורשת, כי לפי המשפט המקובל לא די בקבלת ההתפטרות, אלא שיש גם צורך במינוי חדש. ואילו מן הפסיקה האמריקאית, כך נדמה לי, עולה היפוכו של דבר: כאן ברור שאין המינוי החדש בא אלא להפגין, קבל עם ועדה, את קבלת ההתפטרות; ראה את דברי השופט Bradley ב-

Edwards v. U.S. [14]

המובאים בפסק-דינו של כב’ השופט אגרנט

“This acceptance may be manifested either by a formal declaration or by the appointment of a successor”

עינינו הרואות, לפי המשפט המקובל יכול שההתפטרות תתקבל במפורש ויכול שתתקבל מכללא, ומינויו של נושא המשרה החדש אינו אלא צורה של קבלה מכללא.

נראה לי איפוא שאין מקום להיתלות באילן הגדול של המשפט המקובל באנגליה ובאמריקה ולחפש בו אסמכתה לדעה כי לא זו בלבד שההתפטרות צריכה להתקבל כדי לקבל תוקף משפטי – לזה אף אני הייתי מסכים – אלא שיש גם צורך במינוי חדש, מקום שלגוף האחראי למינוי אין כל רצון להשתמש בסמכותו לעשות מינוי כזה. שאלה זו לא עמדה כנראה לפני בתי-המשפט כאשר קבעו את ההלכה של המשפט המקובל. ואין אני יודע אם נתנו דעתם על כך. התקנות נשוא הדיון שלפנינו, אינן כוללות הוראה מפורשת ברוח ההשקפה שנתקבלה על דעת חברי הנכבדים. ייתכן שאפשר למצוא בין השיטין, ובעיקר בגלל קביעת המועדים הקצובים – כוונה נסתרת שכך צריך לפרש את התקנות, וייתכן גם שמה שהוחלט כאן על-ידי הרוב בא למלא את אשר החסיר מתקין התקנות. כאמור, לאור המסקנה שאליה הגעתי על סמך הסעיף 37 לפקודת הפרשנות, אין אני רואה צורך להביע דעה בשאלה סבוכה זו, והייתי משאיר אותה לעת מצוא. כמובן, גם הדרך שבה הלכתי אני, מביאה אותי לאותה תוצאה, דהיינו לביטול הצו-על-תנאי.

 

השופט כהן:

אני מסכים שיש לבטל את הצו-על-תנאי.

 

אלה הם הנימוקים שניתנו להחלטתנו מיום 02/10/1960.

 

ניתן היום, יב כסלו ה’תשכ”א (01/12/1960).