דוד לבנון “כפיה לגרש למי שאינו זן” (2009)

דוד לבנון “כפיה לגרש למי שאינו זן” שורת הדין 15 (2009) 252 – DOCX / PDF

 

“כפיה לגרש למי שאינו זן” דוד לבנון

 

א.

1. באומר איני זן ואיני מפרנס, נחלקו רב ושמואל אם כופין לגרש או שכופין לזון. גם לפוסקים כשמואל שכופין לזון, אם אין לו, כופין אותו לגרש. וכך נפסק בשו”ע. הרמ”א הביא דעת ר’ ירוחם בשם ר”ת שכיון שאין לו, אין כופין להוציא. לכאורה ר”ת לשיטתו, דאין הבעל מחויב להשכיר עצמו, כדי לפרנס את אשתו ודלא כר’ אליהו. הסבר מחלוקתם, האם חיוב מזונות הוא חוב רגיל, או שזה מחיובי האישות.

2 – 3. שיטת הראבי”ה בדעת ר”ת, שלמרות שלא מחויב לצאת לעבוד, אפ”ה אם לא יוצא לעבוד ואינו מפרנס חייב לגרש. נראה שהראבי”ה סובר שגם לר”ת חיוב מזונות הוא מדין האישות, אלא שאין הוא מחויב לעבוד אצל אחרים בשביל חיוב זה, דהוי דרך בזיון. אפשר דלראבי”ה גם כשאינו מוצא עבודה. כל שלא מפרנס את אשתו חייב לגרשה.

4 – 5. להלכה פוסקים לחייב הבעל לצאת לעבוד, כדי לפרנס את אשתו. וכן פסק הרמ”א, ובפרט בזה”ז שרוב האנשים עובדים כשכירים. ובמקרה שלא מוצא עבודה ס”ל לרמ”א שאין כופין להוציא.

6. סיכום הדינים העולים במי שלא מפרנס אשתו. כשיש לו אפשרות לעבוד. וכשאין לו אפשרות לעבוד.

ב. הסברא נותנת שכל שלא יכול לספק מזונות כעני שבישראל, נחשב שלא נותן לה מזונות וחייב לגרש. וכן דעת הרע”א. ואפ”ל דאפילו הב”ש והח”מ שהבינו שמספיק שיתן לה לחם, אין כונתם לחם בלבד, אלא לאפוקי מותרות, וצריך גם לספק מדור. וכל זה באין לו ממון. אבל ביש לו ממון או שיכול להשכיר עצמו חייב לזון אותה כפי כבודה. ואם לא עושה כן אפשר לכופו לגרש.

ג. בעל שאינו זן והאשה גובה מזונות דרך הוצל”פ או דרך בטוח לאומי, תלוי במחלוקת ברב ושמואל, אם כן דין לגרש דלרב כופין לגרש ולשמואל כופין לפרנס. ונראה שגם לשמואל שכופין לפרנס, אעפ”כ קשה לאשה לחיות עם מי שאינו רוצה לפרנסה. ולכן אפשר שלפי שמואל, אין כופין לגרש דוקא אם הבעל ממשיך לפרנס מרצונו. אבל אם עומד בסירובו זמן רב גם שמואל מודה שכופין לגרש. ראיה לכך מדברי ערוך השלחן. וקצת מוכח כן מ”הנתיבות – המשפט”. אבל באינו יכול לפרנס, והאשה מקבלת השלמת הכנסה מבטוח לאומי, מסתבר שבזה אין עילה כלל לתביעת גירושין.

ד. אשה שאינה רוצה לדור עם בעלה, כיון שאינו מפרנסה, לרב אינה נחשבת מורדת. לשמואל דאין כופין לגרש, נחלקו הפוסקים. יש הסוברים דנחשבת מורדת, אלא דהאשה יכולה לומר קים לי כרב. והבית מאיר סבור שלא נחשבת מורדת, דעביד איניש דינא לנפשיה, והסבר הדברים.

ה. בעל שמורד באשתו ולא רוצה לפרנסה, צריך התראה כדין, לפני שכופין לגרש אליבא דרב. בחזו”א מבואר, דאם כבר עבר על ההתראה, ופסקנו עליו גירושין שוב לא תועיל חזרתו. ולסוברים שגם לשמואל יש מצבים שפוסקים כפיה לגרש, שוב לא תועיל חזרתו.

ו. אשה שבעלה אינו מפרנסה והיא תובעת גט מחמת סיבות אחרות, אעפ”כ אפשר לכוף את הבעל בגלל שאינו זן אותה.

ז. בעל שתקופה ארוכה נמנע מלפרנס את אשתו, לכו”ע אפשר לכופו לגרש, כיון שהוחזק בהתנהגותו הרעה. וגם אם לאשה יש פרנסה כדי ספוק צרכיה, או שעובדת ומתפרנסת מעבודתה אפ”ה אפשר לכופו לגרשה.

ח –

1.1. מחלוקת הראשונים האם בעל יכול לומר לאשתו בעל כרחה, צאי מעשה ידיך למזונותיך. ובירור השיטות.

2.1. ההגדרה של מותר מעשה ידים שע”י הדחק, שהוסיפה לעבוד בזמן שאינו מקובל, או בהתאמצות יתירה. אשה שיש לה ילדים ומטפלת בהם, ופרט לכך יוצאת ג”כ לעבוד, לכאורה זה נחשב מלאכה שע”י הדחק.

3.1. בבית מאיר כתב שהחיוב של אשה לעבוד הוא רק במלאכות שעושות בבית, כגון טויה וכד’. אבל עבודות שמחוץ לבית כגון משא ומתן וכד’, וכן עבודת חרישה וזריעה, אפילו אם זה מנהגם, א”א לחייבה לעבוד. ובמלאכות אלו אין הבעל יכול לומר צאי מעשה ידיך למזונותיך כיון שלא חייבת לעשותם.

4.1. טעם נוסף, שרוב המלאכות הנהוגות היום לא יחשבו כסתם מעשה ידים, כיון שהאשה עובדת כשכירה בדרך כלל. א”כ זה לא נכלל במעשה ידים. וכן משמע משו”ת מהר”ם מינץ, ולא גרע משיטת ר”ת שהבעל לא חייב לעבוד כשכיר כדי לפרנסה.

ח

2. נתיבות המשפט מבאר דברי ר”ת, דבאין לו לזון, אין כופין אותה לגרשה, כיון דיכולה להתפרנס ממעשה ידיה. משמע מדבריו, דגם לר”ת כופין לגרש אם אינו יכול לפרנסה ואין לה מעשה ידים. וכן משמע דדוקא במקרה שמעשה הידים של הבעל, אין כופין לגרשה. אבל במעשה ידים ששייכים לאשה, בזה לא תועיל טענתו שתיזון ממעשה ידיה.

ח

1.3. בעל שאינו זן את אשתו הדבר פשוט שמותר מעשה ידיה שלה. גם בבעל שזן את אשתו נחלקו הראשונים האם מותר מעשה ידיה של הבעל. ובשו”ע פסק שהמותר לבעל, והב”ח כתב שנוהגים שלא להוציא המותר מידיה מפני שיכולה לומר קים לי כמ”ד לעצמה.

2.3. בעלה שאינו רוצה לזון, מציאת אשתו לעצמה.

3.3. מחלוקת הראשונים למי שייך שכר מלאכות שהאשה אינה חייבת לעשותן. אלמנה שהשביחה קרקע של יתומים ס”ל לרשב”ם שהשבח של היתומים. והראב”ד והרשב”א סוברים שזה שייך לה. הסבר שיטת הרשב”ם דגם מציאה שע”י הדחק הוי כמעשה ידים שזה ליתומים. באשה נשואה משמע מהרשב”א שכל עבודות שאינה חייבת לעשותם שייכים לה, וגרע ממציאה. הוכחות מעוד ראשונים שסוברים שמעשה ידים לעולם לא נכללים בדין מציאה. הסבר שיטת הרשב”א שדבריו נאמרו באלמנה דוקא, שגם מציאתה לעצמה, אבל בנשואה לא גרע מעשה ידים אלו ממציאה.

4.3. סיכום הדברים, מדוע אשה שעשתה מלאכות שאינה חייבת כלל לעשותן, מעשה ידיה לעצמה. בזמן שבעלה לא מפרנסה.

ט. שיטת הש”ך בספרו “גבורת אנשים” שגם מי שמורד ממזונות ואפי’ מונע מאשתו כל עניני אישות, יש להחמיר שלא לכוף לגרש, מחשש גט מעושה. לכאורה סברתו שחיישינן לדעת הר”ח שכל שלא מוזכר להדיא כפיה, אין כופין. אמנם במקום שהברירה היחידה היא לכוף, לא חיישינן לחומרתו.

 

מבוא
נושא חיוב הבעל במזונות אשתו, נוגע לשתי סוגיות הנושקות זו את זו: גדרי חיוב המזונות, וגדרי האכיפה למי שאינו זן, האם כופין אותו לזון או לגרש, ומתי. במאמרנו זה נתמקד בנושא הכפיה למי שאינו זן.
וזאת למודעי, כפיה על הגט הוא מההלכות החמורות שבתורה, שכן אנו באים להתיר אסור אשת איש, ועלינו להיזהר שלא יהיה בו חשש גט מעושה. וידוע עד כמה הש”ך בחבורו “גבורת אנשים” החמיר בדבר וחשש לכפות אפילו במונע ממנה כל עניני האישות. אולם כבר כתב על כך רבי יצחק אלחנן ספקטור זצ”ל גדול בדורו (בשו”ת “עין יצחק”, חלק ב, אבן העזר סימן סב), וז”ל:
“וידעתי למה שכתב הפתחי תשובה באה”ע סי’ קנ”ד ס”ק ז’ בשם גבורת אנשים. אשר אף במונע ממנה כל עניני אישות אין כופין בשוטי כו’ עכ”ל. אבל זה הוא רק דעת יחידאה ואנו אין לנו לשמוע רק לדברי השו”ע אשר מימיהם אנו שותין שהכריעו כשיטת רוב הפוסקים דפסקו בכזה דכייפינן בכפיי’ גמורה”.
במאמרנו זה נדון בהלכות הפסוקות בשו”ע ובנושאי כליו, ובראשונים המוזכרים בהם, שהם עיקר ההלכה ועיקר הדין. למעשה יש לחוש לדברי “גבורת אנשים”, ורק במקום עיגון ובהצטרף נימוקים נוספים נסמוך על עיקר הדין. ועוד, במאמר זה יעלה בידינו מתי יש חיוב בגט גם לשיטתו, וכיצד גם לדבריו ניתן לכפות על הגט.
נדון במיוחד במקרים השכיחים בביה”ד, ובמציאות המתחדשת בזמן הזה, בענינים הבאים:
א. מה הדין באינו רוצה להשכיר עצמו למזונות ובפרט בזמן הזה?
ב. מה שעור המזונות המזערי שאם אינו נותן כופין לגרש? כשאין לו, וכשאינו רוצה לתת?
[עמוד רנג] ג. בעל שאינו מקיים את פסק הדין למזונות, והאשה צריכה לגבות את המזונות שנפסקו לה באמצעות הבטוח הלאומי או ההוצאה לפועל. האם יש כאן עילה לחייב את הבעל בגט למרות שהיא גובה מזונותיה?
ד. האם אשה שאינה רוצה בבעל שאינו זן נחשבת מורדת?
ה. בעל שמרד באשתו וחויב בגט, ואחר כך חזר בו, האם בטל פסק הדין?
ו. אשה שמואסת בבעל בגלל סיבות שונות ורוצה להתגרש, ובנוסף לכך הוא אינו זן, האם כופין אותו לגרש בגלל שאינו זן, למרות שעיקר תביעתה “מאיס עלי” ועל זה אין כופין לגרש?
ז. בעל שאינו עושה שום השתדלות לעבוד ולפרנס במשך שנים רבות, האם במקרה זה, לפי שקול דעת בי”ד, אפשר לראותו כמי שהוחזק לא לזון, ולחייבו מיד בגט?
ח. בעל שאינו מפרנס ואשתו עובדת ומפרנסת עצמה – לענין חיוב בגט.
ח – 1. האם יכול לומר “צאי מעשה ידיך במזונותיך” בעל כורחה במצבים שונים?
ח – 2. שיטת “נתיבות המשפט”
ח – 3. מתי מעשה ידיה הם שלה ואינם תחת מזונותיה? והשלכות לחיוב בגט.
ט. שיטת “גבורת אנשים”, חיוב בגט ודרכי כפיה לשיטתו.
א. מה הדין באין לו ואינו רוצה להשכיר עצמו עבור מזונות?
1. שיטות הראשונים, המחבר והרמ”א
יש מחלוקת אמוראים האם כופין לגרש את מי שאומר “איני זן ואיני מפרנס”2, לרב כופין לגרש, ולשמואל “עד שכופין אותו להוציא, יכפוהו לזון”. ר”ח, הרי”ף והרמב”ם פסקו כשמואל, ובעל הלכות גדולות והרא”ש פסקו כרב. השו”ע פוסק כשמואל, וז”ל (אבהע”ז סימן קנד ס”ג):
“האומר: איני זן ואיני מפרנס, כופין אותו לזון. ואם אין ב”ד יכולים לכופו לזון, כגון שאין לו במה לפרנס ואינו רוצה להשתכר להרויח ולזון, אם תרצה היא, כופין אותו להוציא מיד וליתן כתובה. וכן הדין למי שאינו רוצה לשמש”.
[עמוד רנד] היינו כשמואל שכופין לזון ולא לגרש, והוסיף השו”ע שם: ש אם אין לו במה לפרנס ואינו רוצה להשתכר להרויח ולזון, אם תרצה היא, כופין אותו להוציא מיד וליתן כתובה. משמע שאפילו שמואל מודה בכך, כמו שביאר הרשב”א, שהובא במגיד משנה (רמב”ם, הלכות אישות, פרק י”ב הלכה י’):
“כתב הרשב”א ואפילו לדברי ר”ח ורב אלפס, אפשר לומר שאם אין ב”ד יכולין לכופו לזון, כגון שאין לו במה לפרנס, א”נ שהוא עני ואינו רוצה להשתכר להרויח ולזון, שכופין אותו להוציא, דהא שמואל לא דחי לה להא דרב אלא מהאי טעמא דעד שכופין אותו להוציא יכפו אותו לזון, הא אין יכולים לכופו לזון, יכפוהו להוציא. עכ”ל. והן הן דברי רבינו”.
והנה השו”ע אה”ע, סימן ע’, ס”ג, פוסק:
“ואם היה עני ביותר ואינו יכול ליתן לה אפילו לחם שהיא צריכה, כופין אותו להוציא”.
כאן ציטט השו”ע את לשון הרמב”ם הלכות אישות פרק י”ב הלכה י”א. וכתבו מפרשי הרמב”ם, שהלכה זו הולמת את שיטת שמואל שמודה לרב שאם אינו יכול לזון כופין לגרש3.
בית מאיר וחתם סופר (פתחי תשובה, אה”ע, סימן ע’ סק”ב), הקשו מדוע שו”ע בסימן ע’ ס”ג כתב את לשון הרמב”ם שממנו משמע שאפילו אם הוא עני ואנוס בדבר שאינו יכול לזון כופין לגרש, ואילו בסימן קנ”ד כתב את לשון הרשב”א שממנו משמע שרק מי שאינו זן בפשיעה שאינו רוצה לזון כופין לגרש4.
ונראה לישב דברי השו”ע כפי שהסבירו בפסקי דין רבניים (חלק ח, עמוד 308), שהבית מאיר ראה את הרשב”א שבהעתקת הר”ן ס”פ המדיר, שכופין [עמוד רנה] לגרש במקרה “שאינו רוצה להשתכר”, אבל הרשב”א בחידושיו כתב בפירוש שגם עני שאין לו כופין לגרש, (וכן העתיק המ”מ שהובא לעיל), וז”ל:
“שאם אין בי”ד יכולין לכופו לזון, כגון שאין לו במה לפרנס, א”נ שהוא עני ואינו רוצה להשתכר ולהרויח ולזון שכופין אותו להוציא”.
וזה כדעת הרמב”ם שגם אם אינו יכול ליתן לה לחם כופין אותו, וזהו שסיים המ”מ שם על דברי הרשב”א: “והן הן דברי רבינו”. ולפי”ז אין סתירה בין מה שהמחבר בסי’ ע’ העתיק את לשון הרמב”ם הנ”ל, ובין מה שבסי’ קנ”ד העתיק את לשון הרשב”א, דלהמבואר אין מחלוקת ביניהם.
הרמ”א הביא דעת רבינו ירוחם בשם ר”ת החולק על הרמב”ם והמחבר:
“וי”א שאין כופין אותו להוציא, מאחר שאין לו (רבינו ירוחם בשם ר”ת) “5.
כסף משנה (הלכות אישות, פרק יב, הלכה יא) הביא את רבינו ירוחם ותמה על שיטה זו, וז”ל:
“ואם היה עני ביותר וכו’. כופין אותו להוציא וכו’. כתב רבינו ירוחם שתמהו על רבינו למה כופין אותו להוציא מאחר שאין לו ממה לזונה, דאם אין לו אין כופין, כמו בעל חוב שאין לו עכ”ל. ויש לתמוה על תמיהתם דמה ענין זה לזה, דבעל חוב אין תקנה בדבר, מה שאין כן בנדון זה שיש תקנה שיוציאנה, ומאחר שאחד מתנאי הנישואין הם המזונות, אם אין לו במה לזון יוציאה”.
כסף משנה הקשה שתי תמיהות גדולות על ר”ת, נרחיב ונבאר דבריו:
א. “דבעל חוב אין תקנה בדבר” – אבל אצל הבעל כל זמן שאינו זן הולך ומצטבר חוב המזונות שאינו יכול לפרוע, ואם כן יש לו תקנה בדבר שיגרש אותה ולא יתחייב לה יותר. ובנוסף לכך, ע”י שמגרש אותה יש לה תקנה, כי תוכל להינשא למי שיוכל לפרנס אותה.
ב. “ומאחר שאחד מתנאי הנישואין הם המזונות” – כלומר, הואיל וחיוב המזונות הוא חלק מחיובי האישות, אי תשלום מחייב בגט. דמאי שנא בעל שאינו יכול לזון מבעל שאינו יכול לשמש? כמו שאותו כופין לגרש (רמב”ם [עמוד רנו] ותוספות), כיון שאינו יכול לקיים את חיובי האישות שלו כלפי אשתו, כך גם מי שאינו יכול לזון ולקיים את חיוביו לאשתו מן הדין שיכפו אותו לגרש.
ועוד לכאורה קשה על ר”ת מהירושלמי (גיטין, פרק ט) שאומר: “אם על ריח הפה כופין לגרש כל שכן מפני חיי נפש”. הירושלמי אומר זאת כסברא פשוטה שכופין על מזונות לגרש מפני שהוא חיי נפש, ולכן נראה שסברא זו מוסכמת גם אליבא דשמואל. ומשמע שגם אם הבעל אינו אשם בכך שאין לו מזונות, כופין לגרש, כמו מי שיש לו ריח הפה שאינו אשם בכך ובכל זאת כופין אותו לגרש, וצ”ע.
ונראה לבאר, שדברי ר”ת הם לשיטתו שאינו חייב להשכיר עצמו למזונות (ודלא כרבינו אליהו), וכפי שמובא בתוספות (כתובות, דף סג עמוד א):
“מכאן מוכיח רבינו אליהו שחייב אדם להשכיר עצמו ללמד תינוקת או לעשות מלאכה אחרת כדי לזון את אשתו… ועוד הביא ראיה מדכתבינן בכתובה ואנא אפלח כו’. ומיהו גם זה יש לדחות כמו שמפרש ר”ת, דאפלח היינו עבודת הקרקע פירוש אחרוש ואנכש ואעדור את השדה ואביא מזונות לבית אבל להשכיר עצמו אינו חייב”.
נבאר דברינו, בשו”ת הרא”ש6 הסביר את שיטת ר”ת מדוע לא חייב להשכיר עצמו למזונות אשתו, בגלל שבעל חוב אינו חייב להשכיר עצמו לפרוע חובו. ולפי זה הסבירו האחרונים את נקודת המחלוקת בין ר”ת ורבינו אליהו (שהובא בתוספות) אם חייב להשכיר עצמו למזונות. ר”ת סובר שמזונות חוב רגיל לכן אינו חייב להשכיר עצמו, אבל רבינו אליהו סובר שהמזונות הן מחיובי האישות (במיוחד אם מזונות דאורייתא). וכמו שמשועבד לה לעונתה כך משועבד גופו לעבוד ולהשכיר עצמו כדי להביא לה את מזונותיה7. וכן מדויק בתשובת הרא”ש “ואפשר שרבינו אליהו היה מודה בשאר בעל חוב, שאין מחייבים אותו להשתעבד ולפרוע, אלא דוקא במזונות אשתו” משמע שיסוד דברי רבינו אליהו בחילוק העקרוני שיש בין בע”ח למזונות.
והנה הרמב”ם חולק על ר”ת וסובר שמי שאין לו לזון חייב לגרש. ונראה לכאורה שחולק על יסוד זה של ר”ת, וסובר שחיוב המזונות אינו חוב רגיל, אלא הוא נובע מחיוב האישות של “שארה כסותה ועונתה לא יגרע”, (ובמיוחד [עמוד רנז] לשיטתו שמזונות דאורייתא), וכשאינו זן אינו מקיים את חיובו כבעל, ולכן גם מי שהוא עני ביותר ואינו יכול לזון כופין אותו לגרש8.
בדרך דומה הבין חתם סופר (ח”א, סימן קל”א) את נקודת מחלוקתם, ומקשה על ר”ת שמשווה מזונות לחוב רגיל, וז”ל:
“בשלמא הלוואה בעלמא מילתא אחריתי היא ולהוצאה נתנה, ולא נשתעבד גופו לזה אלא נכסיו. אבל הכא המזונות היא האשה בעצמה, שנישאת לו על דעתא דמזונות, ואם אין מזונות אין אישות ונשואין, ושפיר כופין ונוטלין ממנו את אשתו, מיהו יש לומר זהו דווקא לדעת הרמב”ם שמזונות דאורייתא”.
ולפי זה עולים שתי ההלכות של ר”ת בקנה אחד, כמו שהבעל אינו חייב להשכיר עצמו כיון שלפי ר”ת חיובו הוא כמו בעל חוב, כך לפי ר”ת אין כופין לגרש את מי שאין לו מזונות כמו בעל חוב בעלמא שאין לו לפרוע “שאין תקנה לדבר”. ונראה שהבין שחוב המזונות הוא חוב ממוני מתנאי כתובה ואינו ממהות האישות, (ובמיוחד אם נאמר דסבירא ליה לר”ת כבעלי התוספות שמזונות מדרבנן), ולכן זה שאין לו לתת לה מזונות אינו עילה לחייבו בגירושין.
ולהלן נראה שדעת רבינו ירוחם בשיטת ר”ת לכאורה אינה מוסכמת.
2. שיטת ר”ת לפי הראבי”ה והמרדכי
הזכרנו שלפי ר”ת אין הבעל חייב להשכיר עצמו למזונות אשתו, מחדש הראבי”ה (הובא במרדכי כתובות, פרק אע”פ, סימן ר”ה), שאם האשה תתבע גירושין כיון שאינו משכיר עצמו, לא יוכל לעגנה וכופין אותו לגרש, וז”ל:
“כתב ראבי”ה במשפט כתובה, וז”ל: ראיתי זה זמן גדול תשובת ר”ת שהשיב שאם ידוע שאין לו לבעל אין מוטל עליו למכור עצמו בעבד עברי, או להשכיר עצמו כדי לזונה ולפרנסה, וה”ג בפ’ אע”פ מורדת ממאי… ומשני באומר איני זן ואיני מפרנס, פי’ ר”ת איני טורח לעשות מלאכה לזונה ולפרנסה [פירוש – לעבוד בקרקע שלו] הילכך מוסיפין על כתובתה. ומיהו אין יכולין לכופו לעבוד ולפרנסה [היינו – להשכיר עצמו]… אבל רש”י פי’ באומר איני זן ואיני מפרנס, דהיינו תחת מלאכה דהיא משועבדת לו [נראה שלפי רש”י אי אפשר לכפות אף [עמוד רנח] לעבוד בקרקע שלו]. מ”מ מדברי שניהם נלמוד דאו יטריח לפרנס או יוציא ויתן כתובתה9.
[ועל כך אומר המרדכי]: ואני איני מבין… אדרבה מדברי שניהם נלמוד דלא כייפינן… אלא דבהא פליגי, דלפירוש ר”ת ביש לו כופין אותו לפרנסה כשאר בעלי חובין, שכופין אותם לפרוע, והיכא דאין לו אין כופין אותו ללות ולהתעסק באומנות, אבל מוסיף על כתובתה שלושה טרפעקין10. ולפירוש רש”י בין יש לו בין אין לו אין כופין, רק מוסיפין ג’ טרפעיקין. ואמנם כתב ר”ת אם יראה בעיני הדיינים לקונסו לפנים משורת הדין טוב הדבר” עכ”ל המרדכי.
נמצא, שלפי דעת ראבי”ה, גם ר”ת מודה שאם הבעל אינו רוצה להשכיר עצמו למזונות, אע”פ שאינו מחויב לעשות זאת, זכותה של האשה לומר לו או תשכיר עצמך או גרש, שאינו יכול לתפוס את החבל משני קצותיו, מצד אחד להחזיק באשתו ומצד שני לא לפרנס, “דאו יטריח לפרנס או יוציא ויתן כתובתה”, ואם אינו מוכן לטרוח לפרנסה יוציא ויתן כתובה.
וכתב על כך המרדכי “ואני איני מבין… אדרבה מדברי שניהם [רש”י ור”ת] נלמוד דלא כייפינן”11. ונראה לכאורה שהמרדכי חולק וסובר שלפי רש”י ור”ת אם אינו רוצה להשכיר עצמו אין כופין לגרש, לא ברור כיצד דייק ואומר “מדברי שניהם נלמוד דלא כייפינן”, אולי לומד זאת מסברא, כי אם אין כופין אותו להשכיר עצמו, לא שייך מטעם זה לכופו לגרש.
למרות כל זאת, אומר המרדכי “אבל מוסיף על כתובתה שלושה טרפעקין”. [עמוד רנט] לכאורה קשה, אם אינו חייב להשכיר עצמו, וגם אין כופין לגרש אם אינו משכיר עצמו לפרנס, מדוע נחשב למורד שמוסיף על כתובתה? וצ”ע12.
והנה לפי רבינו ירוחם בשם ר”ת, אין כופין לגרש מי שאין לו לזון, האם חולק על הראבי”ה? אפשר שמודה לראבי”ה שאם הוא יכול להשכיר עצמו ואינו רוצה להטריח עצמו למזונות שכופין אותו לגרש, ורק באינו יכול להשכיר עצמו סובר שאין כופין לגרש. ומאידך, בפשטות נראה שלפי הראבי”ה בכל מקרה אם אינו זן אינו יכול לעגן את האשה, כי הרי לפי ר”ת אין חיוב על הבעל להשכיר עצמו, ובכל זאת אנו אומרים לו שאם אינו מפרנס כופין אותו לגרש, ואם כן הוא הדין אם אינו יכול להשכיר עצמו, אינו יכול לאחוז את החבל משתי קצותיו לא לזון ולא לגרש. אולם גם אם לא נאמר חידוש זה, תהיה לנו ראיה לכל הפחות, שאם יכול להשכיר עצמו ואינו עושה כן, שכופין אותו לגרש.
3. הסבר מחלוקת הראשונים בשיטת ר”ת
המחלוקת שראינו בביאור שיטת ר”ת בין הראבי”ה ובין המרדכי ורבינו ירוחם נובעת מכך שר”ת לא כתב בפירוש מה ההשלכות של מי שאינו זן על חיובו בגירושין, והם למדו זאת מכללא. רבינו ירוחם למד ממה שכתב ר”ת שאינו חייב להשכיר עצמו למזונות אשתו, שגם אינו חייב לגרש אם אין לו, מפני ששתי ההלכות הללו סיבה אחת להן שחיוב המזונות הוא כחוב בעלמא, לכן לא חייב להשכיר עצמו למזונות כמו בע”ח, וכן באין לו אין כופין לגרש כבעל חוב שאין תקנה לדבר (כמבואר בכסף משנה לעיל).
ואפשר שהראבי”ה לא קבל הנחת יסוד זאת, שלדעת ר”ת חוב המזונות הוא כחוב בעלמא, אלא היא מחיובי האישות. ולכן אם אינו זן זכותה לתבוע גירושין, ומאידך אם אינה תובעת גירושין אינו משועבד להשכיר עצמו, כיון שאינו משועבד לכך מתנאי כתובה.
וכך סובר החזון איש (חושן משפט, בבא קמא, סימן כ”ג, ס”ק כ”ח), שחיוב המזונות אינו כחוב רגיל אלא הוא מחיובי האישות, והוסיף:
“אף רבינו תם דחולק עליו בתוספות שם, מודה דחייב לחרוש ולזרוע כדי לפרנס אשתו, כמבואר בתוספות שם, ולא מצינו חוב זה בשאר בעל חוב, אלא שעבוד אישות שאני”.
[עמוד רס] נמצא, שאין מחלוקת בהגדרת שעבוד המזונות שהוא שעבוד אישות מיוחד, אלא שהם חולקים מה השתעבד לה בכתובה ב”אנא אפלח”, האם השתעבד אפילו להשכיר עצמו, או רק לעבוד בקרקע שלו.
ואפשר לכאורה לדייק זאת מדברי הרא”ש (כתובות פרק ה) שהביא את ר”ת, וז”ל:
“ומכתובתה אין להוכיח, דאפלח אינו רוצה לומר שכירות, אלא עבודה שדרך האיש לעבוד בביתו כגון לחרוש ולזרוע”.
מלשונו “עבודה שדרך האיש לעבוד בביתו” משמע שרק מפני שאין דרך מקובלת להשכיר עצמו לכן לא תקנו שישכיר עצמו, ואפשר מפני שיש בכך בזיון להיות שכיר אצל אחרים בחינת עבד שנקרא גם כן שכיר, אבל לא בגלל סיבה עקרונית שאינו יכול להשתעבד להשכיר עצמו.
אמנם מלשון השאלה בשו”ת הרא”ש (כלל עח, סימן ב) משמע לכאורה שהסיבה שהבעל אינו חייב להשכיר עצמו היא מפני שלא חל קנין התחייבות על גופו להשכיר עצמו. שיסוד השאלה היתה אם לווה יכול להתחייב להשכיר עצמו לשלם חובו, ולמד זאת מחיוב המזונות, שלא חייב להשכיר עצמו. אולם בסוף התשובה מביא דעת רבינו אליהו שבמזונות חייב להשכיר עצמו, וז”ל:
“ואפשר שרבינו אליהו היה מודה בשאר בעל חוב, שאין מחייבים אותו להשתעבד ולפרוע, אלא דוקא במזונות אשתו, ומספר כתובתה נלמד, דכתיב בה: ואנא אפלח ואוקיר ואפרנס; כי היכי דדרשינן בפרק המקבל (קד) כמה דרשות מלשון כתובה”.
על כורחך שחיוב המזונות שונה מבעל חוב, ויכול להשתעבד להשכיר עצמו. ואם הגענו לכך, אפשר שגם ר”ת מודה שבאופן עקרוני במזונות יכול להתחייב יותר מבעל חוב, אלא שחז”ל לא תקנו זאת בתנאי כתובה.
4. השלכות למעשה בזמן הזה לפי ר”ת
לפי זה אפשר שכיום גם ר”ת יודה שחייב להשכיר עצמו, וזאת מכמה טעמים: א. מדיוק בלשונו של הרא”ש בשם ר”ת, שהבעל לא התחייב בכתובה להשכיר עצמו אלא “עבודה שדרך האיש לעבוד בביתו”, כיום רוב האנשים עובדים בשכירות13. וכן בימינו להיות שכיר נחשב עבודה מכובדת, שהרבה מעדיפים אותה, בגלל הבטחון במשכורת קבועה, קביעות בעבודה וזכויות נלוות14.
[עמוד רסא] ב. לכך, המנהג למעשה בבתי הדין לחייב אדם להשכיר עצמו למזונות אשתו15. אפשר שאנו סומכים על הרמ”א (סימן ע ס”ג) שהביא את שיטת רבינו אליהו שחייב להשכיר עצמו למזונות16, ולא הזכיר כלל את שיטת ר”ת. ולכך הסכימו ח”מ וב”ש שלא הזכירו כלל שיטת ר”ת, וכן כתב הט”ז שם סק”ד: “כתב מוהר”ם דכל רבותינו שבצרפת נוהגים לפסוק כרבינו אליהו”17. וכך כותב בפירוש המחבר (בשו”ע אבה”ע סימן קנ”ד ס”ג) “ואם אין ב”ד יכולים לכופו לז ון, כגון שאין לו במה לפרנס ואינו רוצה להשתכר להרויח ולזון, אם תרצה היא, כופין אותו להוציא מיד וליתן כתובה”18, משמע שגם לפי המחבר חייב להשכיר עצמו.
ג. ועוד שבימינו שרובם שכירים, ומעטים שיש להם קרקע לעבוד בה, אם לא נחייב בעל להשכיר עצמו למזונות, כמעט שלא נוכל לחייב מזונות כלל. ולפי מה שהבאנו לעיל, שגם לפי ר”ת באופן עקרוני אפשר להתחייב להשכיר עצמו למזונות, נלע”ד שהנוהג של בתי הדין לחייב להשכיר עצמו יוצר אנן סהדי שהתחייב בכך, וממילא למעשה כיום אפשר שגם ר”ת יודה שחייב להשכיר עצמו.
ויש להעיר שמתשובת הרא”ש הנ”ל נראה, שהדין הזה שהבעל חייב להשכיר עצמו למזונות לפי רבינו אליהו, אינו מעיקר הדין מדאורייתא, אלא שכך התחייב בכתובה “ואנא אפלח ואזון ואפרנס”. וכך משמע בתחילת השאלה, שמסביר מדוע חייב להשכיר עצמו למזונות “הרי שנתחייב בכך מפני התנאי שהתנה על עצמו. גם כן לוה זה, שהתנה מה שכתוב בשטר, חייב כפי תנאו”. יוצא שהחיוב [עמוד רסב] להשכיר עצמו הוא בגלל שכך חייב עצמו בכתובה, ולמרות שהתחייבות זו היא נובעת מזה שכך התנה על עצמו, אם אינו רוצה להשכיר עצמו כופין לגרש, (כמבואר בשו”ע סימן קנ”ד), כיון שלא עמד בהתחייבותו בכתובה. ואם כן אפשר שכיום שהאומדנא היא שהתחייב להשכיר עצמו למזונות גם לפי ר”ת, וממילא כופין לגרש אם אינו עומד בהתחייבותו זאת.
5. הסתירה בהגהת רמ”א ותשובתה על פי הנ”ל
ב”מ וחת”ס הקשו, מדוע הרמ”א הגיה והביא דעת החולקים על השו”ע בסימן ע’, שמי שאין לו לזון אין כופין לגרש, ולא הגיה כלום בסימן קנ”ד. ותירצו, מפני שהרמ”א חולק על השו”ע בסימן ע’ שמדבר על מקרה של עני ביותר, שעל זה יש חולקים וסוברים שאין כופין לגרש, אבל במקרה שמוזכר בסימן קנ”ד שאינו רוצה להשכיר עצמו, גם הרמ”א מודה שכופין לגרש.
לפי מה שהבאנו לעיל משיטת הראבי”ה בפירוש ר”ת, יש לחת”ס ולבית מאיר סימוכין שגם ר”ת מודה שאם אינו רוצה לפרנס שכופין לגרש, ואפשר שגם רבינו ירוחם מודה לכך.
נמצא, שלפי השו”ע כופין לגרש גם עני שאין לו לזון, ובודאי שכופין מי שאינו רוצה להשכיר עצמו, ודבריו משלימים זה את זה בשני המקומות, ואין כל סתירה בדבריו. ולפי הרמ”א בעני שאין לו אין כופין לגרש, אבל באינו רוצה להשכיר עצמו כופין לגרש (על פי חת”ס). ולפי מה שהבאנו לעיל לפי הראבי”ה בשם ר”ת, גם ר”ת עצמו מודה לחלוק זה, שאם אינו רוצה להשכיר עצמו כופין לגרש.
ועיין בשו”ת נודע ביהודה (מהדורה תנינא, אבן העזר סימן צ), וז”ל:
“בהא סלקי ובהא נחתי שחלילה לכוף האיש הזה בשוטין ולא בנידוי כלל, ואפי’ בדברים לומר לו שאם לא יגרש הוא עבריין ג”כ איני מסכים, כיון שהוא אומר שרוצה לדור עם אשתו ולהשכיר עצמו ולעשות כל מה שבכחו לזון ולפרנס. ואם אין ידו משגת מי יעביד עובדא נגד דעת ר”י ור”ת דעני אין כופין אותו, ואמנם הא ודאי שהאשה יכולה לטעון מאיס עלי מחמת בגידתו הזמן הארוך הזה, ואף שלא התרו בו, ולכן אין כופין אותו לגרש, מ”מ היא ג”כ אינה מחוייבת לדור עמו”.
הנה הנודב”י חשש לדעת ר”ת שאין כופין לגרש באין לו, אבל גם הוא מדגיש שזה רק במי שרוצה להשכיר עצמו ולפרנס אלא שאינו מצליח ואין ידו משגת פרנסה, ובפשטות נראה מדבריו, שאם בכוחו לפרנס אלא שהוא אינו רוצה, הדין יהיה שונה.
[עמוד רסג] 6. לסיכום:
א. נהוג למעשה לפסוק כרבינו אליהו שחייב להשכיר עצמו למזונות. (ונלע”ד שבזמן הזה שנהוג להשכיר עצמו גם ר”ת מודה, שחייב להשכיר עצמו).
ב. גם לפי שיטת ר”ת שאינו חייב להשכיר עצמו, אבל מפורש בדבריו שחייב לעבוד בקרקע שלו, וכך מפרש האמור בכתובה “ואנא אפלח” בקרקע שלו, ונראה שבקרקע שלו לאו דוקא אלא העיקר שאינו חייב זה להשכיר עצמו, כי זה כעין עבודת עבד. ולפי זה אם יכול לעבוד כעצמאי, כגון עו”ד, חשמלאי, אינסטלאטור, סוחר, גם לפי ר”ת חייב לעבוד ולפרנס, כיון שבעבודה זו אינו שכיר ואינו משועבד לאחרים.19
ג. אם יכול להשכיר עצמו ואינו רוצה ואי אפשר לכופו לכך, המחבר (סימן קנ”ד) פוסק שכופין לגרש. ולפי החת”ס וב”מ גם הרמ”א מסכים לכך, ולכן לא הגיה על דברי השו”ע בסימן קנ”ד. ולפי מה שביארנו, הראבי”ה סובר שגם לפי ר”ת אם אינו רוצה להשכיר עצמו כופין לגרש20, (ואפשר שבזמן הזה שנוהגים להשכיר עצמם ועל דעת כן נישאו, גם רבינו ירוחם בשם ר”ת יודה שאם לא ישכיר עצמו למזונות כופין אותו לגרש, וצ”ע).
ד. אם אין לו ואינו יכול להשכיר עצמו למזונות, לפי השו”ע גם במקרה זה כופין לגרש, וכן כותב ראבי”ה בשם ר”ת, ולפי רבינו ירוחם בשם ר”ת אין כופין אותו לגרש. וצ”ע להלכה אם יש לחוש לשיטת רבינו ירוחם בשם ר”ת שאין כופין לגרש, שהיא דעת מיעוט. ומצאתי בפד”ר, כרך ד’, עמ’ 166, שכתב הגרי”ש אלישיב שליט”א, שבמקום עיגון כופין לגרש באין לו לזון כדעת רוב הפוסקים (יובא להלן).
[עמוד רסד] ב. מה שעור המזונות המזערי שאם לא נותן כופין לגרש?
שולחן ערוך (אה”ע סימן ע’ ס”ג) פסק:
“ואם היה עני ביותר ואינו יכול ליתן לה אפילו לחם שהיא צריכה, כופין אותו להוציא”
מקורו ברמב”ם ומפרש חלקת מחוקק (ס”ק ט):
“אפי’ לחם שהיא צריכה – משמע אבל אם יכול ליתן לה לחם אף שאין יכול ליתן לה ליפתן ושמן ושאר דברים מ”מ אין כופין להוציא בשבילם”.
וכן כתב הב”ש.
לעומת זאת הגהות רע”א מביא בשם כנה”ג, שלחם לאו דוקא, וה”ה כל מיני מזון, כל שלא יכול לזונה כעני שבישראל21 כופין להוציא.
ולכאורה מוכח כדבריו, כי למאי נפקא מינה השיעור שנקבע לעני שבישראל, הלא אם יש לו לתת חייב לפי כבודה ש”עולה עמו ואינה יורדת”, ואם אין לו לתת אפילו כעני שבישראל יתן לה כמה שידו משגת עד פת לחם?! ולפי רע”א בשם כנה”ג מובן מדוע נקבע השיעור שצריך לתת לעני שבישראל, כי הוא השיעור המינימאלי של מזונות ופחות מזה כופין לגרש22.
ראיה נוספת ממה שפוסק שו”ע (סימן עג, סעיף ה) בענין כסות, וז”ל: “אם קצרה ידו ליתן לה אפילו בעני שבישראל, כופין אותו להוציא”. משמע שאם אינו יכול לתת לפחות כעני שבישראל כופין אותו להוציא. ואם הדין כן בכסות שאינו חיי נפש, עאכו”כ ביחס למזונות שהם חיי נפש, שאם אינו יכול לתת לה כעני שבישראל כופין לגרש.
נראה שגם ההיגיון מחייב זאת, “כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם” אי אפשר לאדם להתקיים מבחינה בריאותית רק על לחם, ו”סל המזון” הכתוב במשנה ומובא בשו”ע הוא מינימאלי לקיום האדם, הדבר נראה כל כך פשוט שקשה לחלוק עליו, ונטית הלב לומר שגם הח”מ והב”ש מסכימים עם זה, אלא שהם מורידים מסל מזון רק “ליפתן ושמן” ש זה מותרות שאפשר לוותר עליהם בשעת הדחק.
[עמוד רסה] והנה הלכה הנ”ל שאם יש לו אפילו לחם ליתן לה אין כופין לגרש, אמורה בעני שבישראל שאין לו כדי לזון, ואינו יכול להשכיר עצמו למזונות, וממילא הוא אנוס בדבר, אבל מי שיש לו ואינו רוצה לתת לאשתו כדי צורכה, כפי המגיע לה “שעולה עמו ואינה יורדת”,23 או שאינו רוצה להשכיר עצמו כפי שמתחייב24, לא די בכך שנותן לה לחם, אלא אפילו אם אינו נותן לה כל צורכה כפי המגיע לה, אם לא נוכל לכפות אותו לכך כופין לגרש.
וראיה לדבר מהמשנה (כתובות, דף ע עמוד א) “המדיר את אשתו מליהנות לו, עד ל’ יום – יעמיד פרנס, יתר מיכן – יוציא ויתן כתובה”. והגמ’ מקשה, איך חל הנדר הא משועבד לה, ומתרצת באומר לה “צאי מעשה ידיך למזונותיך”, ויש לה מספיק למזונות, אלא שהיא” מספקת לדברים גדולים, ואינה מספקת לדברים קטנים”, שעד עתה הסכימה להתגלגל עמו בצמצום ולכן חל הנדר, ועתה שהדירה אינה מוכנה להצטמצם למענו, ובשביל הדברים הקטנים החסרים לה חייב להעמיד פרנס, ולאחר ל’ יום יוציא ויתן כתובה. משמע שאם יש לו והוא לא זן אותה בפשיעה בגלל שהדירה מלהנות לו, אפילו לא נתן לה דברים קטנים המגיעים לה כבר מחייבים אותו בגט. והואיל ומורד גרוע ממדיר שפושע כנגדה במתכוון (כמבואר בראשונים25), יוצא שגם המורד ממזונות ואינו נותן לה כל צורכה כופין לגרש.26
[עמוד רסו] ראיה נוספת מהגמ’ יבמות (דף סה עמוד א):
“אמר רבי אמי: אף בזו – יוציא ויתן כתובה, שאני אומר: כל הנושא אשה על אשתו – יוציא ויתן כתובה. רבא אמר: נושא אדם כמה נשים על אשתו; והוא, דאית ליה למיזיינינהי”.
מלשונו של רבא “והוא, דאית ליה למיזיינינהי”, משמע שאם לא כן הוא מודה לרב אמי. וכמו שלפי רב אמי הנושא אשה על אשתו יוציא ויתן כתובה, היינו בכפיה, שזכותה של אשתו הראשונה לתבוע גט, וכופין אותו להוציא כיון שהוא מורד מתשמיש, כך לפי רבא (שמתיר לשאת אשה על אשתו), אם אין לו כדי לזון את שתיהן, זכותה של אשתו ראשונה למנוע ממנו מלשאת אשה שניה, ואם בכל זאת נשא אשה שניה, והראשונה תדרוש גט כופין אותו לגרשה. נמצאנו למדים, שאם יש לו ואינו רוצה לתת לה כפי צורכה וכבודה כופין לגרש27. וכפי שהוכחנו לעיל שחייב להשכיר עצמו כפי כבודה, נראה שה”ה אם הוא יכול להשכיר עצמו ואינו רוצה לטרוח בדבר כפי חיובו, דינו כמי שיש לו ואינו רוצה לזון כפי כבודה, שכופין לגרש.
לסיכום:
א. עני שאין לו לזון, הוכחנו בסברא ובראיות חזקות כפי מה שכתב רע”א בשם כנה”ג, שהשיעור המזערי של מזונות הוא כל מה שעני שבישראל צריך. ודחקנו לפרש גם את דברי הח”מ והב”ש, שלחם בלא לפתן היינו בלא דברים שאינם הכרחיים ולא שדי בלחם בלבד. אולם למעשה צ”ע.
ובודאי שבנוסף ללחם יש לחשב גם הוצאות של כסות ומדור, שמפורש [עמוד רסז] בשו”ע ששיעורם כעני שבישראל. וכן נראה שאם יש ילדים והבעל רוצה שגם הילדים יזונו במעט שיש בבית, יש לחשב אם נשאר לה לעצמה לחם וכו’.
ב. מי שיש לו לזון ואינו רוצה לתת לאשתו כדי צרכה, או מי שיכול להשכיר עצמו ואינו רוצה לפרנס כפי כבודה, אם לא נוכל לכופו לתת לה כפי המגיע לה כפי כבודה כופין לגרש.
ג. בעל שאינו זן, ואשתו גובה מזונות ע”י הוצאה לפועל?
מה הדין אם ביה”ד פסק מזונות, והבעל אינו משלם אותם, והאשה גובה את המזונות שנפסקו באמצעות הוצאה לפועל, או הבטוח הלאומי (ונרשם שם חוב על הבעל). האם זו עילה לחייב אותו בגט או אף לכפות עליו, כיון שאינו מקיים פסק ביה”ד עד שיורדים לנכסיו בהוצאה לפועל, או כיון שהיא מקבלת על כל פנים את המזונות שנפסקו לה, אין לה עילה לחייבו בגירושין?
והנה אליבא דרב עצם העובדה שהבעל אינו רוצה לזון היא סיבה לכפות אותו לגרש, מפני ש”אין אדם דר עם נחש בכפיפה”. השאלה היא אליבא דשמואל שהאומר איני זן אין כופין לגרש אלא לזון, האם לעולם יכפו אותו לזון ולא יהיה לה זכות לתבוע גירושין?
נראה להוכיח מתוספות (כתובות, סג ע”א), שגם לשמואל, בעל שצריך לכפותו לזון, הוא בבחינת “נחש” כלפי אשתו, וז”ל:
“והאמר רב האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה – משמואל דפליג עליה דרב בסוף המדיר (לקמן דף עז א) דקאמר עד שכופין אותו להוציא יכפוהו לזון לא מצי למפרך, דלדידיה אתי שפיר, דאע”פ שכופין אותו על כרחו לזונה מכל מקום מוסיפין, כיון דאינו רוצה לזונה אלא על ידי כפיה, דאין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת. אבל לרב שכופין אותו לגרשה מיד מה שייך תוספת”.
התוספות בא להסביר מדוע לפי שמואל הבעל נדון כמורד, הלא כופין את הבעל לזון ולכאורה זה מסלק את מרידתו ומדוע נידון כמורד? ועונה התוספות שאע”פ שמשלם לה מזונות, הואיל וזה נעשה בכפיה והוא נחשב כלפיה כנחש, לכן גם שמואל מודה שהוא “מורד” שמוסיפים על הכתובה28.
[עמוד רסח] יצוין שהביטוי “נחש” נזכר בחז”ל כסיבה לכפות לגרש, או כדי להסביר מדוע לא תקנו נישואין, מפני שאין אדם דר אם נחש בכפיפה אחת29, וזה שהזן בכפיה נקרא “נחש” מלמד על חומרת המעשה, שאי אפשר לאשה לחיות עמו. ולכאורה אם גם שמואל מודה שהוא כנחש כלפיה, מדוע הוא חולק על רב וסובר שלא כופין לגרש, וכי אשה חייבת להישאר לחיות עם נחש בכפיפה אחת?
וזה שקונסים אותו כמורד אינו עוזר לה, כפי אומר התוספות הנ”ל על המורד מתשמיש “דעל כרחך מורד מתשמיש נמי כופין להוציא, דאטו לעולם יוסיפו על כתובתה ותתעגן כל ימיה? “, ואם כן אפשר לשאול כך גם על מי שאינו זן מרצונו שלפי התוספות נחשב לנחש, וכי לעולם יוסיפו על כתובתה ותתעגן כל ימיה?
לכן נראה לחדש דבר שלא מצאתיו מפורש, אבל סברא חזקה היא בעיני לומר כן, שגם לשמואל כופין אותו לזון מתוך מגמה שבסופו של דבר יקבל על עצמו לזון ברצון, אבל אם הוא מתמיד בכך שאינו רוצה לזון, אע”פ שהיא מצליחה להוציא ממנו מזונות בכפיה – “יוציא ויתן כתובה”, כיון שהוא נוהג עמה כנחש, והיא אינה יכולה לדור עמו בכפיפה אחת, ובודאי הוא יותר גרוע מ” המדיר את אשתו מלהנות לו שעד שלושים יום יעמיד פרנס יותר מכאן יוציא ויתן כתובה”, שכן הראשונים אומרים שמורד גרוע יותר ממדיר. לכן נראה שגם מי שמורד ממזונות וזן בכפיה, לאחר שלושים יום “יוציא ויתן כתובה”.
ויתרה מזאת, נלע”ד שכאן כופין לגרש (אפילו אליבא דר”ח), כי אליבא דרב האומר איני זן כופין אותו מיד לגרש, ושמואל מודה לרב שאם לא עלה בידם להביא שיזון ברצון, שכופין לגרש, מפני שנחשב לאינו זן. ובכך מיושב מדוע שמואל לא עונה על טענת רב שאין אדם דר עם נחש בכפיפה, מפני ששמואל מודה לסברא זו, אלא שסובר שכופין אותו לזון, כדי שהוא ישתנה ויזון אותה ברצון, אבל אם יתברר שלא חל בו שינוי ואינו רוצה לזון, מודה שמואל לסברת רב שהוא כנחש וכופין אותו לגרש30. אולם גם אם לא נקבל חידוש זה, מוכח לכל הפחות שיש כאן חיוב בגט.
[עמוד רסט] לאחר שכתבתי את הדברים האיר ה’ את עיני ומצאתי חידוש זה (ועוד יותר מזה) מפורש בערוך השולחן (אה”ע סימן קנ”ד, סעיף כ), לאחר שמביא מחלוקת הטור והרא”ש שפסקו כרב, והרי”ף והרמב”ם שפסקו כשמואל, הוא מקרב את הדעות זה לזה ואומר שבאמת דלא פליגי, וז”ל:
“אמנם האמת נראה לי, דכל הדעות לא פליגי לדינא, דבוודאי דבר תמוה הוא לומר שמיד בפעם הראשון כשלא נתן לה מזונות תיכף ומיד יכפוהו לגרש, והדבר פשוט שרואין ומייסרין אותו ומדברים לו דברי כבושין, ואם עומד במרדו כופין אותו לגרש. וכוונת הרי”ף והרמב”ם – לא שלעולם יכפוהו לזון, אלא בראשית המרדו מנסין איזה פעמים לכפותו לזון, ואם אינו מועיל כופין לגרש.31 וגם כוונת הרא”ש פשיטא דלא בפעם ראשון כופין לגרש, וגם בש”ס לא פליגי, ורק שתמה על הלשון שאומר ‘האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה’, דמשמע מיד, דלא כן הוא, אלא מתחילה נכפהו לזון, וכשלא יועיל נכפהו להוציא וזהו כוונת הירושלמי גם כן (כנלע”ד) “.
והנה זה ברור שאם אין אנו מצליחים לכופו לזון כופין לגרש כפי שנפסק בפירוש בשו”ע (סימן קנ”ד): “ואם אין ב”ד יכולים לכופו לזון, כגון שאין לו במ ה לפרנס ואינו רוצה להשתכר להרויח ולזון, אם תרצה היא, כופין אותו להוציא מיד”, מוסיף ערוך השולחן “לא שלעולם יכפוהו לזון” כי אשה אינה יכולה לחיות עם בעל שלעולם צריך לכפות אותו לזון, ולכן מסיק שגם לשמואל “אם אינו מועיל”, היינו שאינו משתנה לזון ברצון, שכופין אותו לגרש. ומאידך פשוט לו, שלא יתכן שיכפוהו לגרש מיד בלא התראה. סברות אלו הן מוכרחות בעיניו של ערוך השולחן עד שחידש חידוש גדול שרב ושמואל לא פליגי.32 אולם לא צריך להרחיק לכת כ”כ, וגם אם נאמר דרב ושמואל פליגי, אפשר לצמצם במחלוקתם ולומר שלפי רב לאחר התראה אחת כופין לגרש, ולפי שמואל יש [עמוד רע] להמתין שלושים יום (כמו בהמדיר אשתו מלהנות לו), ואז כופין לגרש. בכל אופן נוכל ללמוד ממנו את היסוד שחידשנו שאם מתרים בבעל שיזון והוא אינו רוצה שכופין לגרש.
קצת ראיה לחידוש זה, מ”נתיבות המשפט”33 (דף קנה טור ב, מובא באוצר הפוסקים סימן ע’ סעיף ג) שמישב שיטת ר”ת מדוע אם אין לו לזון אין כופין לגרש, והלא אמרו בירושלמי שאם על ריח הפה כופין על חיי נפש לא כ”ש, וז”ל:
“ומה שהשיג המהרי”ט ממה שכתב הירושלמי אם על ריח הפה כופין לגרש כ”ש מפני חיי נפש, נראה שלא אמרו כן אלא ביש לו ואינו רוצה לזונה, דבכה”ג משמע לירושלמי דהוה ק”ו, דאם מפני ריח הפה אמרו חכמים כופין, דאמדו דעתה שאינה יכולה לסבול, כל שכן מפני חיי נפש, דאמדינן דעתה של אשה שאינה יכולה לסבול שיש לו ואינו רוצה לפרנסה וכו’, אבל כשאין לו יכולה לסבול”.
מחדש נתיבות המשפט, שר”ת סובר שאין כופין לגרש רק באין לו, שהוא אנוס בדבר, אבל אם יש לו לזון ואינו זן גם לפי ר”ת כופין לגרש, ולכאורה אינו מובן, הרי הלכה כשמואל שאם יש לו כופין אותו לזון ולא לגרש? אלא בודאי “נתיבות המשפט” מדבר אפילו באופן שכופין אותו לזון, כי האשה אינה יכולה לחיות עם בעל כזה “דאמדינן דעתה של אשה שאינה יכולה לסבול שיש לו ואינו רוצה לפרנסה”, ולכן אם הוא מתמיד במרדו שאינו רוצה לזון אע”פ שמוציאים ממנו למזונות כופין לגרש.
לסיכום:
א. בעל שאינו מקיים פסק ביה”ד ואינו זן, אע”פ שהאשה גובה מזונות באמצעות ההוצאה לפועל, או הבטוח הלאומי, נחשב הבעל כל אותה עת למורד ממזונות. (למ”ד מורד ממלאכה, מוסיפין על כתובתה, ואף למ”ד שאין דין מורד במזונות רק מתשמיש, זה לענין הקנס שאם אינו זן אין מוסיפים על הכתובה, אבל בודאי שהוא פושע כלפי אשתו, ונחשב כ”נחש” נגדה, ואם הוא מתמיד בכך, (לע”ד שלושים יום) יש מקום לכפות אותו לגרש, מפני שאז גם שמואל מודה לרב שכופין לגרש, וכפי שהוכחנו מערוך השולחן. ולכל הפחות לחייבו בגט דלא גרע מהמדיר את אשתו מלהנות לו ממזונות, שיוציא ויתן כתובה.
ב. אם הבעל ממשיך במרדו לאחר שחויב לגרש, חייב במזונותיה מדין מעוכבת מחמתו.
[עמוד רעא] ג. אם אין לבעל כדי לזון וגם אינו יכול לעבוד ולפרנס, והאשה מקבלת השלמת הכנסה מהבטוח הלאומי, יש מקום להסתפק האם יש לאשה עילת גירושין, כי יש מקום לומר שניזונת מהבעל, כיון שהבטוח הלאומי הוא זכות של כל אזרחי המדינה, שמשלמים לביטוח הלאומי, וזכותם לקבל את המגיע להם על פי החוק, לפי קריטריונים קבועים, ממילא נחשב שהבעל זנה34.
ד. מדוע אשה שאינה רוצה בבעל שאינו זן אינה מורדת?
אשה שאינה רוצה לדור עם בעלה ומורדת בו בגלל שאינו זנה, מחדש בית שמואל (אבן העזר, סימן קנד, ה) שאין לה דין מורדת ולהפסידה כתובה, וז”ל:
“כופין אותו לזון – לדעת כמה פוסקים הלכתא כרב דכופין אותו לגרש, ויש לומר אם היא אינה רוצה לדור עמו אין נעשית מורדת, ויכולה לומר קים לי כהני פוסקים כמ”ש בסמוך”.
בית מאיר על אתר הקשה, הרי הבעל מוחזק בכתובה, ואם כן הוא יכול לומר קי”ל שהאשה מורדת כשמואל, וממילא לא תוכל לתבוע ממנו כתובה? ותירץ חזון איש (סימן ס”ט, ס”ק כ”ה – כ”ו), שכדי לעשות אותה מורדת צריך להכריז עליה, ובלא הכרזה אינה מורדת. וכיון שהיא יכולה לומר קי”ל כרב שאיני מורדת, אי אפשר להכריז עליה כמורדת, וממילא אינה מפסידה את כתובתה. בכל אופן, משמע מדבריהם, שאליבא דשמואל אם אינה רוצה לדור עמו היא מורדת.
ולכאורה אינו מובן מדוע נחשבת למורדת, הלא בעל שאינו זן וצריך לכפות אותו לזון, נחשב בכך למורד ממזונות גם לפי שמואל, שמתנהג כ”נחש” כלפי אשתו, ואם כן מדוע האשה מחויבת לדור עם בעל זה שפוגע בה?
צריך לומר שדין זה הוא חלק משיטתו של שמואל, שאפשר להבריא את התנהגותו של הבעל ע”י שנכוף את הבעל לזון, מתוך מגמה להביאו למצב שיזון ברצון, ולכן בשלב זה שבו אנו כופין לזון ולא לגרש, אף שהבעל מתנהג שלא כהוגן, אסור לאשה למרוד בו, דוגמא לדבר מהרשב”א (הובא ברמ”א שו”ע אה”ע סימן פ): “אבל אם אינה רוצה לבא אצלו עד שיפרע מה שלותה, אבדה מזונותיה, דהוי כמורדת, דכל מורדת טענה אית לה”,35 הרי לנו, שאסור לאשה [עמוד רעב] למרוד בבעלה אפילו אם יש לה טענה מוצדקת כלפיו, כי מרידה שלו תגרור מרידה שלה וחוזר חלילה ולא יכון שלום בית, וכלשון הרשב”א “דכל מורדת טענה אית לה”. סברא זו יפה לפרק זמן מוגבל כדי לאפשר את תיקון המצב לשלום בית, כי זה בודאי שאין סברא לומר שהאשה תהיה חייבת לעולם לחיות עם בעל שמתנהג כלפיה כנחש.
כל זה אליבא דשמואל, אבל אליבא דרב שמיד כופין לגרש, ברור שאם האשה אינה רוצה לדור עם בעל כזה אינה מורדת. ומחדש ב”ש שיכולה האשה לומר קי”ל כרב, וממילא אינה מורדת בו.
והנה הבית מאיר (הובא בפתחי תשובה) מסכים עם הב”ש שאשה זו אינה מורדת, אבל לא מטעמיה, אלא מטעם “עביד איניש דינא לנפשיה”, שזכותה לא לדור עמו כדי לאלץ אותו לתת לה מזונות. ומקשה מהרשב”א הנ”ל “שכל מורדת טענא אית לה” ואסור לה למרוד? ומחלק בין טענות שיש לאשה על הבעל מחמת העבר, שעל זה אסור לה למרוד בו, לבין טענות שיש לה כלפיו שיזון אותה עכשיו, שעל זה מותר לה לעמוד על זכויותיה ואינה נחשבת למורדת. לכאורה סברתו היא סברא חזקה, למה לא תוכל לעשות דין לעצמה ולמרוד בו עד שיזון אותה כפי חיובו, ומה יענה על כך ב”ש?
ולפי מה שהסברנו דברי ב”ש מיושבים היטב, כי זה גופא חידושו של שמואל שלא כופין לגרש אלא לזון, כדי להשפיע בדרך כזאת על הבעל שיזון את אשתו ברצון, ולכן בשלב זה אסור לה למרוד בו. ובאמת יסוד זה יש ללמוד מן הרשב”א הנ”ל שאסור לאשה לפעול לפי כללי “עביד איניש דינא לנפשיה”, כי בודאי לפי כללי הלכה זו היה מותר לה לעשות דין לעצמה גם כדי לקבל חוב עבר שאינו פורע לה, וסובר הב”ש שגם על חיוב מזונות העכשוי אינה יכולה לעשות דין לעצמה ולמרוד בו (אילולא היה לה קי”ל). גישה זו של חז”ל (ע”פ הרשב”א) מלמדת על אופי החיובים האישיים בין בני זוג שדורשים מתינות ולא תגובה של מרידה שתביא “לשבירת הכלים” ולגירושין.
לסיכום:
א. בעל שאינו זן ואשתו מורדת בו בגלל זה אין להכריז עליה מורדת להפסידה כתובה (ב”ש וב”מ).
ב. אולם אם בגלל זה האשה כבר רוצה להתגרש, נראה שתהיה נפ”מ בין האחרונים הנ”ל:
לפי ב”ש – אינה נחשבת למורדת כיון שיכולה לומר קי”ל כרב שכופין לגרש, ולא תפסיד כתובתה. ולכאורה נראה שלא תהיה זכאית למזונות כיון שרוצה להתגרש36.
[עמוד רעג] ולפי ב”מ – שכל ההיתר שלה למרוד מדין “עביד איניש דינא לנפשיה” כדי לקבל מזונות, הואיל והאשה כבר אינה רוצה בבעלה גם אם יתן לה מזונות, לא שייך כאן “עביד איניש דינא לנפשיה”, ותפסיד את כתובתה ומזונותיה.
ג. אם הבעל ימשיך במרדו ולא ירצה לזון ברצון יחוייב בגט, ואז אינה חייבת לדור עמו ובודאי שלא נחשבת למורדת, ויגיעו לה מזונות מדין מעוכבת מחמתו.
ה. בעל שמרד באשתו וחויב בגט, ואחר כך חזר בו, האם בטל פסק הדין?
הזכרנו לעיל הנפסק בשו”ע (סימן קנ”ד) שבעל שאמר “איני זן ואיני מפרנס”, ואין אנו יכולים לכופו לזון, כופין אותו לגרש, וחידשנו עוד, שאף אם הוא זן אבל זה בכפיה, לאחר פרק זמן נחייב אותו בגט. מה הדין אם אחר שחייבנו אותו בגט הוא חוזר בו ואומר שמוכן לזון, האם זכותו לדרוש שלום בית לאחר שכבר חויב בגט?
שאלה זו יפה גם בכל הדוגמאות של פרק המדיר שבהן נאמר “יוציא ויתן כתובה”, כגון שהדיר את אשתו מלהנות לו שלושים יום, ועבר הזמן שקבעו במשנה ולא מצא פתח לנדרו שאז “יוציא ויתן כתובה”, אם אחר כך מצא פתח לנדרו, האם זכותו לדרוש שלום בית ובטל פסק הדין המחייב אותו בגט?
נראה שהדברים מפורשים בחזון איש (אבן העזר, סימן קח, סעיף י’). הוא מסתפק בשיטת רב, שכופין לגרש את האומר “איני זן ואיני מפרנס”, האם מיד כופין לגרש בלא התראה, או שצריך התראה? ואומר:
“ואפשר דלרב נמי מתרינן ליה ואם יחזור בו אין כופין, אבל אם חוזר פעם שניה כופין לגרש אף שחוזר, דאם לא כן לעולם יחזור בשעת כפיה”.
מדבריו למדנו שני חידושים: שגם לפי רב צריך התראה, ועוד שאם המשיך במרדו לא לזון אחרי התראה ופסקנו שכופין אותו לגרש, אף שחוזר בו לא [עמוד רעד] מועילה לו חזרתו וכופין לגרש. ונראה שה”ה בכל מקום שחויב בגט, אינו יכול לדרוש עתה שלום בית “דאם לא כן לעולם יחזור בשעת כפיה”.
בענין חיוב ההתראה כותב “נודע ביהודה” (מהדורה תנינא, אבן העזר, סימן צ):
“והנה אני תמה, ובאומר ‘איני זן ואיני מפרנס’ אפי’ לרב דכופין, מ”מ מי לא בעי התראה? וכי עדיף כח האשה מכח האיש ובכל הני שהאשה יוצאה בלי כתובה בעי התראה, ודברי רב מוכיחים כן, דרב אמר ‘האומר איני זן וכו” ולמה לא אמר מי שאינו זן ואינו מפרנס יוציא וכו’, ולמה תלה הדבר באמירתו, אלא ודאי דדוקא כשהתרו בו הב”ד והוא עומד במרדו ואומר איני זן וכו’. ושוב הראני בני הרב מוה’ שמואל שכן מפורש בגמ’ בכתובות ס”ג ע”א ‘ולאו לאימלוכי ביה בעי'”.
גם נודב”י סובר אין כופין לגרש בלא התראה. ולומד זאת מאשה שאינה מפסידה כתובה רק אחרי התראה, כגון מורדת ועוברת על דת צריכות התראה, ורק אחר כך מפסידות כתובה, כך גם המורד ממזונות צריך התראה, ורק אחרי זה אם אינו חוזר בו לפי רב אנו פוסקים לחייבו בגירושין.
והנה מה שהביא הנודב”י ראיה מגמ’ שאומרת אליבא דרב “ולאו לאימלוכיה ביה בעי!? “, שצריך להתרות בבעל ורק אחרי זה כופין לגרש, נראה שפירש שהמלכה זו “התראה” שאם לא יחזור בו נכפה אותו על הגט מיד, ולא נתינת זמן להימלך בדעתו. משמע שאם לאחר שנתרה בו ולא יחזור בו נפסוק שחייב לגרש ולא תועיל חזרה. וכך משמע מהראשונים שגרסו “לאימלוכיה בה” שאין הדבר תלוי בו כל עיקר37. וכך יש ללמוד מההשוואה שעושה הנודב”י בין מורד [עמוד רעה] למורדת, בבחינת “בא ללמד ונמצא למד”. כמו באשה שמרדה או עברה על דת לאחר התראה מפסידה כתובה, ולא מועיל אם תחזור בה ממרידתה או שתקבל על עצמה שלא תעבור על דת, כך גם הבעל שמרד ופסקנו שיוציא, לא תועיל לו חזרתו ממרידתו, וכן בעל שהדיר את אשתו ועבר זמן שקבעו חכמים ולא מצא פתח לנדרו ופסקנו שיוציא, אף אם אח”כ ימצא פתח לנדרו לא יועיל לא לבטל חיוב הגט, כיון שפגע באשתו עד כדי כך שחייבנו אותו בגט חייב לגרש.
ואם כי החידוש הזה שאינו יכול לחזור בו אינו מפורש כ”כ בנודב”י, כך נלע”ד לדייק מתוך דבריו וכפי שהסברנו, ובכל אופן הדברים מפורשים בחזו”א (שהזכרנו לעיל) שלאחר שפסקנו שחייב לגרש, הבעל אינו יכול לחזור בו ולומר שמקבל עליו לזון, ופסק הדין אינו מתבטל.
לסיכום:
למדנו מכאן יסוד גדול, שאם כבר פסקנו שהבעל חייב לגרש, אפילו אם עתה יאמר שהוא מקבל על עצמו להשתנות, זכותה של האשה לתבוע גט ולא לתת לו עוד הזדמנות להוכיח את עצמו, ונשאר חיובו בגירושין.
ולפי זה, אם הבעל ממשיך במרדו ואומר “איני זן ואיני מפרנס” פרק זמן ממושך (נלע”ד שלושים יום), שאז גם לפי שמואל חייב לגרש, לא תועיל לבעל הבטחה שמעתה הוא יזון אותה ברצון, ונשאר בחיובו לגרש.
ו. אשה שמואסת בבעלה בגלל סיבות שונות, והוא לא זן, האם כופין לגרש?
מה הדין אם האשה מואסת בבעלה בגלל סיבות שונות ותובעת גירושין, ובין השאר בגלל שהוא הוחזק כמי שאינו זן ואינו מפרנס, והוא אדם כזה שאי אפשר לכפותו לזון, האם יכולה עובדה זו שאינו זן ואינו מפרנס להיות עילה לכפות אותו לגרש, או שמא הואיל וכיום היא תובעת גירושין מסיבות אחרות שבגללן היא מואסת בו, ואף אם יתן לה מזונות לא תרצה בו. ואם כן חוזר הדבר להיות ככל טענת מאיס עלי שאין כופין לגרש?
מקרה כזה עמד לדיון לפני דייני ווינציא, והובא בשו”ת הרמ”א, סימן צו38, וז”ל:
[עמוד רעו] “שאלה: רחל בת ת”ח נשאת בווינצי”א לראובן שהוא מבני פראג, והתנו שיעמוד שנה אחת בווינצי”א ובתוך השנה ההיא נמצא הולך בדרכים לא טובים ונמצאת גניבה בידו. ואחרי בושת גנב כי ימצא שנתחבר לעושה זיוף חותם המלכות ונתפס לענין הזיוף הנזכר, והוכרח לברוח גם משם זה כמה שנים מחמת סכנת נפש. ובתוך זה הזמן חזר בווינציא”ה ונולד לו בן, ועוד הלך וחזר ונולדה לו בת ומתה הבת. ולא שלח מזונות זה כמה שנים לא לאשתו ולא לבנו. והנה הוא הולך ממקום למקום נע ונד כי מעשיו ירחקוהו. ועתה טוענת רחל דמאיס עליה על פרי מעלליו ועל פי דרכו זה כסל, דאינו כבוד שלה ולא של אביה להיותה לאיש כזה לאשה, כי בושה היא משמועתו ואת אביה הוא מחלל. ועוד כיון שאין רשאי להיות בפראג והיא אינה חייבת ללכת אחריו בכל מקום אשר תדרך כף רגלו אץ ברגלים חוטא. הנה מבקשת מב”ד נפשה בשאלתה שיכפוהו לגרשה, כי היא בוחרת להיות עגונה כל ימיה ולא תזדווג עוד לאיש אשר אלה לו. יורנו מורה צדק אם יכולים ב”ד לכופו באיזה דרך מהדרכים לגרשה או אינם יכולים, ושכרו כפול”.
מניסוח הטענות של האשה בסימן זה עולה, שעיקר טענתה היה “מאיס עלי” בגלל מעלליו של הבעל, שאינו כבוד לה להיות אשתו “את אביה הוא מחלל”, “היא בוחרת להיות עגונה כל ימיה ולא תזדווג עוד לאיש אשר אלה לו”. ואין אנו שומעים ממנה טענת מזונות שאינו זנה, כנראה שאין זה משנה לה, כי היא תובעת גירושין וגם אם יתן לה מזונות לא תרצה אותו. ואכן דייני ווינצי”א לא התיחסו לענין המזונות, וכיון שבטענת “מאיס עלי” אין כופין לגרש, מצאו עילה אחרת לחייבו בגט בגלל שלא קיים עדין פריה ורביה וממנה לא יבנה כיון שהיא מואסת בו39. יצוין שוינציא היה מקום התביעה, שבו שמעו הדיינים את טענות הצדדים במקורם, והעובדה ששם לא דנו בטענה שאינו זן, מראה שהאשה לא הדגישה את הדברים. למרות זאת, דייני העיר פירארה (שו”ת רמ”א, סימן ל”ו), שאליהם נשלחה השאלה בססו את ההיתר לכופו על הגט בכך שאינו זן [עמוד רעז] ומפרנס40. אומנם בהצגת העובדות שם מוזכר שאינו זנה, אולם הדגש העיקרי בתביעת האשה הוא שהיא מואסת בבעלה, “כי להזדווג עם איש אשר אלה לו אי אפשר מפני כבודה וכבוד בית אביה, ואין לך טענת מאיס עלי גדול מזה”, ונראה ברור שגם אם יזון אותה לא תרצה לחזור אליו בגלל התנהגותו. למרות כל זאת, בתשובה זו האריכו בהוכחות רבות שכופין לגרש מי שאינו זן ומפרנס, וסיימו שם:
“… אלא כופין אותו להוציא כשאומר איני זן ואיני מפרנס או שעושה מעשים דומה לאמירה זו, כמו שעשה האכזר והנבל הזה זמן ועדן. זה הוא שהעלה מצודתי בענין זה וה’ ינקני משגיאות… כה מעתיר הטרוד ברוך עוזיאל חזקיהו לכ”ד למנחם השכ”ד פה פירארה”41.
מסקנה העולה: בעל שאי אפשר לכפותו לזון, אפילו אם האשה מואסת בבעלה מסיבות אחרות ואינה רוצה בו יותר אפילו אם יזון אותה, כיון שבפועל הוא אינו מפרנס אותה, זה מהווה עילה לגירושין כי אינו מקיים מחויבותו כלפיה, וכופין אותו לגרש42.
ז. מה הדין אם הבעל תקופה ארוכה לא זן, והאשה תובעת גירושין?
יש לדון כיצד נפסוק אליבא דשמואל במקרה שהבעל תקופה ארוכה לא פרנס, ולכן כיום האשה תובעת גירושין, האם גם כאן אומר שמואל “עד שיכפוהו לגרש יכפוהו לזון”, או שבי”ד לפי שקול דעתו יכול לקבוע שאין טעם בכפיה זו, כיון שהוחזק במעשיו לא לזון, ובמקרה כזה גם שמואל מודה שכופין לגרש?
הסברא נותנת שזכותה של האשה לומר שאינה מאמינה לו יותר שיזון אותה, כיון שכבר הוחזק שלא לזון ואין לו תקנה. כעין זה כתב בשו”ת מבי”ט (ח”א, סי’ ע”ו) לכוף לגרש למי שהניח אשתו כמה שנים והולך נע ונד מעיר לעיר ומעולם לא שלח לה שום דבר. משום שאפי’ למאן דפסק כשמואל אם אין [עמוד רעח] יכולים לכופו לזון יכפוהו להוציא, והוא דבר ידוע בנדון זה שאינם יכולים לכוף זה האיש לזון שהולך מעיר לעיר ומשתמט ממי שתובע ממנו מזונות לאשתו, ולכן כפיה זו כדין היא עי”ש /וכן יש להוכיח משו”ת הרשב”א (סי’ תרצ”ג), ונפסק תמציתו ברמ”א (אה”ע, סימן קנ”ד) שמי שהורגל לשלח אשתו מהבית תמיד שממילא פעמים אינו זנה, שכופין לגרש, ולא אומרים שנסמוך על הבטחתו לזונה.
שאלה כזו על בעל שמשתמט מלזון תמיד נידונה בפד”ר (כרך א, עמוד 79, הרה”ג אזולאי זצ”ל וולדנברג זצ”ל קאפח זצ”ל), וז”ל:
“יש יסוד לאשה לא להאמין להבטחותיו בזה להבא, כי כבר הוחזק האי גברא לערמומי ולהפכפך. ולא מוריד כלל מחומר אם פרנסתו כל הזמן את הבית במה שבמשך תקופה מסוימת אחרי הנשואין הרויחה האשה בעצמה, וכדמבאר בשו”ת חתם ספר חאה”ע (ח”א סי’ קל”א), דאפשר דאף אם יש לה משלה ותוכל לחיות בממון עצמה, מ”מ סוף שתכלה כספה ותמות ברעב ואין מי ירחם שוב עליה, אבל כשכופים עתה לגרשה תוכל להנשא לאחר המפרנסה כיון דאית לה מידעם ע”ש וכך קרה הסוף בנידון דידן שהאשה נשארה מחוסר כל מאותו רגע שפסק כח כשרותה הפיזית מלהמשיך לעבוד מאז הכנסה בחדשי ההריון עם הילד”.
שני חידושים עולים מהמקורות הנ”ל:
א. מי שהיה רגיל זמן רב לא לזון את אשתו, נחשב כמי שאי אפשר לכפות אותו לזון, ומסיבה זו כופין אותו לגרש43.
ב. ועוד חידשו, שגם אם האשה עושה מעשה ידים ומפרנסת את עצמה, אין זה מוריד מחומר הדבר שהבעל אינו מפרנס, וזאת ע”פ החתם סופר שגם אם ניזונת מנכסיה כופין לגרש.
בפד”ר זה קצרו לא ביארו כ”כ דבריהם, מדוע אינו יכול לומר לה “צאי מעשה ידיך במזונותיך”, ועל כך נעמוד בפרק הבא.
ח. בעל שאינו מפרנס ואשתו עובדת ומפרנסת עצמה – לענין חיוב בגט
מה הדין אם האשה עובדת ומתפרנסת, האם גם כאן יכולה האשה לטעון כנגדו שיזון אותה, או שיכול לומר לה “צאי מעשה ידיך במזונותיך”?
[עמוד רעט] הזכרנו לעיל מתוך פד”ר (כרך א’, עמ’ 79) שהיה פשוט להם שהבעל אינו יכול לטעון זאת וכופין לגרש, אבל לא בארו כ”כ את דבריהם, נראה שהדבר תלוי בשתי שאלות:
א. האם יכול לומר לה “צאי מעשה ידיך במזונותיך” בעל כורחה? כי אם אינו יכול לומר לה כן, הרי שחייב לזונה, ואינו יוצא ידי חובתו כלפיה במה שאחר כך יזכה במעשה ידיה!
ב. האם מעשה ידיה שעובדת מחוץ לבית נכלל בחיוב מעשה ידיה, והאם הבעל זוכה בהם? כי אם אינו זוכה בהם לכאורה הבעל לא נפטר מחיוב מזונות שלו, במה שהאשה ניזונת ממעשה ידיה שהם שלה.
עתה נבוא לבחון את השאלות הנ”ל אחת לאחת:
האם יכול לומר “צאי מעשה ידיך במזונותיך” בעל כורחה במצבים שונים?
1. “צאי מעשה ידיך במזונותיך” בעל כורחה
מובא בשו”ע (אבן העזר, סימן סט, סעיף ד):
“אבל הבעל שאמר: איני זנך ואיני נוטל מעשה ידיך, אין שומעין לו. הג”ה: אבל יוכל לומר: צאי מעשה ידיך במזונותיך, ומה שאינו מספיק אשלים לך (הר”ן פרק הדר) “.
משמע שיכול לומר לה בעל כורחה “צאי מעשה ידיך במזונותיך”. אולם, בית שמואל מדייק ברמב”ם וברש”י שהם חולקים וסוברים שאינו יכול לומר לה בעל כורחה.
מדוע אינו יכול לומר לה בעל כורחה “צאי מעשה ידך במזונותיך”, הלא זה תחת זה ו”הפוכי מטרתא למה לי”?44
לענ”ד הטעם לכך, מפני שמזוני עיקר ומעשה ידים משום איבה, וכל זמן שלא נתן לה בפועל מזונות לא חל חיוב על האשה לתת לו מעשה ידים, ולכן אינו יכול לומר לה “צאי מעשה ידך במזונותיך” בעל כורחה. צא ולמד משיטת הרמב”ם (אישות פרק יב הלכה טז) במי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות שפוסקים לה מזונות ולא שואלים אותה על מעשה ידיה, “שאין מחשבים במעשה ידיה”. וכבר הקשה הרא”ש (כתובות, פרק י”ב, סימן ה) על הרמב”ם מדוע לא טוענים לבעל להפך בזכותו כשמוציאים ממונו שלא בפניו?
[עמוד רפ] לכאורה היה נראה לבאר זאת, בגלל שהבעל עזב אותה בלא מזונות, עיין אבני מלואים45. אולם הרמב”ם (שם, פרק יח, הלכה כב) כותב דין זה גם באלמנה שתובעת מזונות מיתומים שאין מחשבים במעשה ידיה, חוץ מיתומים קטנים שבי”ד טוען במקומם. אלא נלע”ד כנ”ל, כיון שחיוב מעשה ידים הוא משום איבה, אין בי”ד מחייב אותה לעשות עד שיתבעו הבעל או היתומים, וכל זמן שלא תבעו, אנו ביוזמתנו לא נאמר לאשה לעשות מעשה ידים. אלא שגם במקרה זה אם עשתה מעצמה זה שלו.
למרות כל זאת לא נוכל לסמוך על נימוק זה לבד ולחייבו בגט, כיון שהר”ן ועוד פוסקים סוברים שיכול לומר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך בעל כורחה, אולם להלן נוכיח שברוב המקרים לא יכול לומר לה כן בעל כורחה.
2. מתי זה מותר שע”י הדחק?
אין כל חולק על כך שהבעל אינו יכול לומר לאשה בעל כורחה שתעשה מותר מעשה ידים, וכ”ש שלא יכול לומר לה שתעשה מותר שע”י הדחק, ותזון את עצמה מזה!
נראה להוכיח שבזמן הזה בהרבה מהמקרים מעשה ידיה מוגדרים כמותר שע”י הדחק.
ההגדרות שנאמרו בחז”ל הן בעבודת צמר “מה היא עושה לו? משקל חמש סלעים שתי ביהודה! “(כתובות, דף נט עמוד א). מעבר לכך הוא “מותר”. אולם כיום שנשים אינן עושות בצמר, יש קושי להגדיר מהו שעור מעשה ידים של אשה כיום, האם זה לפי הנוהג המקובל, או לפי שעור זמן עשית צמר שתקנו חז”ל, אולם נראה שיקל לנו להגדיר מהו מעשה ידים שע”י הדחק, על פי מה שנבאר להלן.
מהו “מותר” ומהו “מותר שע”י הדחק”? מפרש רש”י (כתובות, דף סו עמוד א):
“(מותר) שלא ע”י הדחק – כגון שהיא עירנית ובעלת מלאכה. ע”י הדחק – כגון שדחקה עצמה והעדיפה”46.
[עמוד רפא] היינו שאם יש לה יכולת טבעית לעשות דברים בזמן קצר וביעילות יותר (זהו “עירנית ובעלת מלאכה), אז המותר שתעשה באותו הזמן מותר גרידא, אבל כל שדחקה עצמה בפועל, או על ידי קושי הפעולה בהתאמצות יתרה, או שהוסיפה בזמן מעבר למקובל לעשות47, נחשב למותר שע”י הדחק.
רבי עקיבא איגר בחידושיו מוסיף הגדרה מחודשת למעשה ידים שעל ידי הדחק, וז”ל:
“רש”י ד”ה שע”י הדחק, כגון שדחקה עצמה והעדיפה, נראה בעליל מלשון רש”י ז”ל דמפרש והעדיפה היינו שעשתה יותר מה’ סלעים, ובאמת תמהני דאף דבס”ד דפלוגתייה בהעדפה שלא ע”י הדחק. ע”כ העדפה היינו היותר על ה’ סלעים דבלא”ה לענין מאי נקרא העדפה, אבל למסקנא דפלוגתייהו בדוחק. היינו שדחקה ועשתה בלילה. א”כ י”ל אף אם עדיין לא הגיע לה’ סלעים. מ”מ כיון דא”צ לעשות רק כל היום כפי כחה. וזו עינה נפשה לעשות הרבה ס”ל לר”ע דההוא לעצמה. ועיין”.
לפי הבנתו של רע”א, כל שעושה ע”י הדחק אפילו הספיקה לעשות פחות מחמישה סלעים, נחשב למותר ע”י הדחק.
לפי זה ההגדרה של “מותר שע”י הדחק” היא כפשוטה – עבודה קשה שאשה נוטלת על עצמה. ולכן עלינו לבחון האם בפועל מה שעושה מלאכה ע”י הדחק.
ונראה שאם האשה מטופלת בילדים ובנוסף לכך יוצאת לעבודה מחוץ לבית, ובעצם ממלאת בכך שתי משרות שלימות, שעושה את המוטל עליה בבית ובכל הכרוך בו ועוסקת בטפול בילדים, ובנוסף לכך עובדת מחוץ לבית במשרה שלימה. נראה שאין לך עבודת דחק גדולה מזאת, זאת היא עובדה מציאותית, ועונה על ההגדרות האמורות לעיל של מעשה ידים שע”י הדחק.
זאת ועוד, נאמר בפירוש במשנה (כתובות סד ב) “ואם היתה מינקת פוחתין לה ממעשה ידיה”48. כלומר, אשה חייבת בשבע מלאכות: טוחנת, ואופה, [עמוד רפב] ומכבסת, מבשלת, ומניקה את בנה, מצעת לו המטה, ועושה בצמר. ומחדשת המשנה שאנו רואים את כל שבע המלאכות כיחידה אחת, וכאשר היא מניקה את בנה פוחתין לה ממעשה ידיה, כיון שהיא צריכה להקדיש זמן להנקה. וסברא פשוטה היא בעיני, שבכלל מניקה את בנה גם כל הטורח שטורחת עם הילדים, שאי אפשר לדרוש ממנה שתעשה בצמר כשעור שנקבע, וגם תטרח בכל כוחה בגידול הילדים, ופוחתין ממעשה ידיה. ולכן אשה שמנהלת את משק הבית שלה, מגדלת את הילדים, ועוד בנוסף לכך יוצאת לעבודה מחוץ לבית, ולשם כך היא דוחקת עצמה לעבוד ביום ובלילה, אין ספק שבמקרה זה עבודתה מחוץ לבית נחשבת למותר שעל ידי הדחק.
3. האם יכול לחייב אותה לעשות כל מלאכה?
והנה ביחס למלאכה שעושות הנשים היום, שעובדות מחוץ לבית: במסחר וכדומה, אומר בית מאיר (אה”ע סי’ פ’ ס”א) שאי אפשר לחייב אשה לצאת לעבוד מחוץ לבית ולהשכיר עצמה לאחרים, וז”ל:
יראה לע”ד לדייק מלשון זה שמדייק ‘האלו’49, הא אם אין דרכם כלל במלאכות אלו אלא באחרות, כגון חרישה וזריעה, או כמו בזמננו בעסק משא ומתן, ומכ”ש ליסע בשווקים, עם כל זה שמנהגם כך מרצונם הטוב, מ”מ אינו כופה אלא לטוות בצמר, וכדמסיים הרמב”ם והטויה היא המלאכה וכו’, ואך מדמה לטויה אריגה וריקום שזה בכלל עושה בצמר, ולאפוקי מה שאינו ממלאכות אלו אינו יכול לכופה.
וכך משמע מתשובת רשב”א: שהרי האשה אינה חייבת לטרוח לסתור ולבנות לעקור ולנטוע ולא להתעסק ברבית אלא לעשות בצמר, ואם רוצה הבעל לשנותה למלאכה אחרת אינו רשאי, שאינה אצלו כעבדים, אי נמי כפועלים שאמר להם עשו עמי מלאכה היום, ומסתמא משמע אפילו דרך מדינה זו אף בהנו. ואפילו הרשב”ם שם מודה, אלא דסבירא ליה שאם השביחה דינו כמותר מעשה ידים דליורשים. ודעת הרשב”א50 שאינו מדמה להעדפה שע”י הדחק צ”ע לפום רהיטא”.
[עמוד רפג] נמצא, שלדעת בית מאיר גם בזמן הזה שאין נשים עובדות בצמר אלא במשא ומתן וכו’, ואפילו אם זה מנהג הנשים לעבוד מחוץ לבית! אי אפשר לחייב אותן לעבוד בזה, ומחדש שזה לא רק לפי הרשב”א אלא גם לפי שיטת הרשב”ם, שמעשה ידיה ממלאכות אלו שייכים ליתומים (או לבעל), אבל היא אינה חייבת לעשות אותן.
וכך כתב בפשיטות הרה”ג ח. ג. צימבליסט שליט”א (פד”ר, חלק ח, עמוד 307), ולאחר שהזכיר את הב”מ הנ”ל, הוא מוסיף וקובע:
“… וא”כ בנידונם הנ”ל שכנראה לא היו מעשה ידי האשה מעבודת הצמר אלא משאר מלאכות הנהוגות בזמננו, באופן שאינה חייבת לעשותן כלל, איך יאמר לה צאי מע”י במזונותיך, והרי יכולה לומר לו: אני רוצה להפסיק לעבוד, ומה שאני עובדת הוא מפני שאתה בבית הסוהר ואין רצוני למות ברעב, אבל אתה את חיובך אינך מקיים כלל – ואפילו לא ללחם בלבד – כי אין רצוני לעבוד, ואינך יכול לחייבני בזאת, וכנ”ל… וממילא לא יהיו לה מזונות וע”כ הוא חייב לגרשה. וכשיגרשנה תנשא לאחר שיזונה (לשון בית מאיר בסי’ ע’ ס”ג, עיי”ש)”.
נמצא, שאם האשה עובדת בעבודות שאינה חייבת לעשותן לבעלה, אינו יכול לומר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך בעל כורחה, והבעל אינו נפטר ממחויבותו לזון ואם אינו זן, חייב לגרש.
לא מצאתי מי שחולק על בית מאיר זה ועל הפד”ר הנ”ל. אולם גם אם לא נקבל חידוש זה, ונאמר שהואיל ובימינו לא מצאנו שנשים עובדות בצמר כפי שהיה בעבר, ודרכן של נשים כיום לעבוד ולהשתכר בעבודות נוספות, ולכן בימינו חיוב מעשה ידים הוא גם בעבודות נוספות, אבל פשיטא שאינן חייבות לעבוד ולעשות “מעשה ידים שע”י הדחק”. וכפי שבארנו לעיל ברוב המקרים יציאת אשה לעבוד מחוץ לבית, כאשר בנוסף לכך היא עושה כל עבודות הבית, נחשבת למעשה ידים שע”י הדחק.
4. האם חייבת להשכיר עצמה למעשה ידים?
לעיל דברנו על אשה שעובדת במסחר ובמשא ומתן כעצמאית, אולם בימינו מקובל יותר שאשה משכירה עצמה לעבודה, שבה היא משועבדת לעבוד בניהולו של מעביד, לצאת ולבוא כפי שיאמר לה, ויש בכך שעבוד שלפי התורה הוא כעין עבודת עבד. וסברא גדולה לומר שאשה אינה מחויבת בכך. צא ולמד משיטת ר”ת שלא חייב את הבעל להשכיר עצמו למזונות מפני שנחשב לעבודת עבד, כ”ש שהאשה אינה חייבת להשכיר עצמה למעשה ידים. ואף לפי מה שחידשנו לעיל שבזמן הזה גם לר”ת חייב הבעל להשכיר עצמו למזונות, כיון [עמוד רפד] שזה מקובל בזמן הזה להשכיר עצמו, זה הכל ביחס לבעל שחייב במזונות אשתו, ולא מצאנו אצלו הבחנה בין עיקר מעשה ידים למעשה ידים שע”י הדחק, והוא חייב בכל מקרה לדאוג למזונות אשתו, וחיובו עיקר מן התורה או מדרבנן, ולא כתקנת מעשה ידים שהיא טפלה למזונות, וחיובו אותה רק משום איבה. ולכן חז”ל לא חייבו את האשה לעשות אלא עיקר מעשה ידים ולא מותר, ובודאי שלא – מותר שע”י הדחק. ולכן אפשר ללמוד מר”ת שלא חייבו בעל להשכיר עצמו למזונות, שעבודה כזאת בשכירות כשהיא משועבדת לאחרים היא עבודה של דחק. וכן נראה בפשטות שעבודה בשכירות נחשבת למעשה ידים שע”י הדחק. לכן קשה לחייב אשה להשכיר עצמה ולשעבד עצמה לאחרים בלא ראיה מפורשת.
ומצאתי ראיה לכך מתשובת מהר”ם מינץ (סימן י”ז, באמצע התשובה), וז”ל:
“וכתב: ואין לומר דמה שטענה על הצעיף שקנתה מבעלה משכר שעבודה… וא”כ אותן מעות כבר היו שלו. הא ליתא, דכל מה שהאשה מרויחה בשכר שעבודה הוא שלה, ואינה צריכה לתת לבעלה אותה העדפה… והאי עובדא דידן דמרת ורומט משועבדת לאחרים בעבודה קשה, ויש לה העדפה משעבודה, נראה דנקרא העדפה ע”י הדחק… “.
הרי לנו שכל מה שאשה מרוויחה משכר עבודתה כשמשכירה עצמה נחשב לעבודה קשה ולהעדפה שע”י הדחק51.
ולכאורה נראה להוכיח מרש”י (כתובות, דף סו עמוד א) דלא כמהר”ם מינץ, מזה שהסביר את הספק בגמ’ אם שתים שלוש מלאכות בבת אחת נחשב ע”י הדחק או לא, והביא כדוגמא מלאכות שאשה משתכרת בהן, וז”ל:
“שתים שלש וארבע בבת אחת – שומרת קישואים וטווה פשתן ומלמדת שיר לנשים בשכר ומחממת ביצים בחיקה או ביצי תולעים העושים משי שהנשים מחממות אותן בחיקן והם נוצרים”.
משמע שאם היא לא עושה בבת אחת כמה מלאכות, אלא רק “מלמדת שיר לנשים בשכר”, זה לא נחשב ע”י הדחק, אע”פ שהיא משכירה עצמה לאחרים? נראה שאין ראיה משם שחולק על האמור לעיל. כי אפשר שהיא עושה זאת בקבלנות ובתוך ביתה, ולא שמשכירה עצמה לאחרים, וסביר שמדובר באופן כזה, וכך מתאפשר לה לעשות מלאכות רבות בבת אחת במסגרת הבית. ועוד שזו עבודה מובהקת של נשים: לשיר ולחמם ביצים בחיקה וזה דומה ממש [עמוד רפה] לעבודת צמר, ולכן אינו נחשב ע”י הדחק52, אבל אם היא משכירה עצמה לעבוד אצל מעביד אחר יחשב למעשה ידים שע”י הדחק53.
לסיכום:
א. לפי רוב הפוסקים אינו יכול לומר לאשה “צאי מעשה ידיך במזונותיך” בעל כורחה (ע”פ ב”ש),
ב. אשה שעובדת מחוץ לבית ובנוסף לכך עושה כל מלאכות הבית ומגדלת ילדים, ברוב המקרים יחשב למעשה ידים שע”י הדחק. ואי אפשר לחייב אותה לעבוד ע”י הדחק.
ג. בזמן הזה שאשה אינה עובדת בצמר כפי שהיה בזמן חז”ל, אע”פ שרוב נשים עושות מלאכות אחרות, לפי בית מאיר אי אפשר לחייב אותה לעשות אותן מלאכות.
ד. אשה אינה חייבת להשכיר עצמה לעבוד תחת מעביד, ונחשב למעשה ידים שע”י הדחק.
לפי זה אף אם נאמר שמותר מעשה ידים שע”י הדחק שייך לבעל, סוף כל סוף מלכתחילה אינו יכול לומר לה בעל כורחה עשי זאת, ומה שהיא בכל זאת עושה הרי זה מרצונה כדי שלא תמות ברעב, וזכותה לדרוש שהבעל יזון אותה ואם לאו יגרש!
הבאנו ארבעה נימוקים שלפיהם בזמן הזה ברוב המקרים אינו יכול לומר לה “צאי מעשה ידיך במזונותיך”, וחל חיוב עליו לזון ולפרנס, ואם אינו מפרנס לכאורה די בכך לחייבו בגט.
ח – 2. שיטת “נתיבות המשפט”
לכאורה דברינו לעיל לא היו מקובלים על “נתיבות המשפט” (אוצר הפוסקים, הלכות כתובות, סימן ע, סעיף ג ס”ק ט”ו אות ב), בדבריו הוא בא לישב את הקושיא שהקשה הכסף משנה על ר”ת, ומסביר מדוע לדבריו אם אין לו לזון לא כופין לגרש, וז”ל:
“ולדעתי נראה, דהכא נמי יש תקנה בדבר, שהרי תקנו לו מעשה ידיה כנגד מזונותיה, וכשאין לו מה לזונה, תתפרנס ממעשה ידיה. ואה”נ דכל היכא דאית ליה לא מצי למימר לה איני זנך ואיני נוטל מעשה [עמוד רפו] ידיך, דלטובתה נתקנה, אבל בדלית ליה תתפרנס ממעשה ידיה ולא יכפוהו להוציא”.
נתיבות המשפט סובר שאינו יכול לומר לה “צאי מעשה ידיך במזונותיך” בעל כורחה, ולמרות זאת כשאין לו לזונה אין כופין לגרש. נראה שטעמו כיון שסוף כל סוף לאחר שתעשה מעשה ידים הם יספיקו לה למזונות, כשתבוא לתבוע מזונות יאמר לה הבעל “צאי מעשה ידיך במזונותיך”, ולכן אי אפשר לכפות אותו לגרש. וזה שלא כדברינו לעיל. יחד עם זאת, מתוך זה שכל דבריו באים לתרץ את ר”ת, אפשר ללמוד מדבריו שלפי הרמב”ם כופין לגרש גם אם יכולה להתפרנס ממעשה ידיה, וצריך לומר בגלל הסברא שאמרנו לעיל, כיון שאינו יכול לומר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך בעל כורחה, ממילא חל עליו חיוב לפרנס, ואם אינו ממלא מחויבותו כופין לגרש.
נראה לדייק מנתיבות המשפט כמה קולות לנידון דידן:
א. שאם האשה אינה עובדת ואין לה ממה לחיות, גם ר”ת מודה שכופין לגרש, כיון שאין תקנה לדבר! והוא חידוש גדול שלא נזכר בפירוש בר”ת.
ב. נראה לדייק בלשונו “שהרי תקנו לו מעשה ידיה כנגד מזונותיה”, שדבריו אמורים רק במעשה ידיה שהם כנגד מזונותיה, ובזה הוא מחדש שלמרות שאינו יכול לכתחילה לומר לה בעל כורחה “צאי מעשה ידיך במזונותיך”, אבל מאידך אין כופין אותו לגרש, כיון שסוף כל סוף עשתה מעשה ידים ובדיעבד הם תחת מזונותיה, לכן נחשב שיש תקנה בדבר שתעשה היא למזונותיה. משמע שאם תעשה מעשה ידים כאלו שהם שלה ואינם תחת מזונותיה, לא שייך לומר “תתפרנס ממעשה ידיה”, במקרה כזה יודה נתיבות המשפט שכופין לגרש גם לפי ר”ת.
נראה להסביר את הדברים ע”פ דברי החתם סופר. הוא עומד על דברי הירושלמי שמסביר מדוע כופין לגרש אם אינו זן “מפני ריח הפה מוציא מפני חיי נפש לא כ”ש”, ולפי זה מה הדין אם יש לאשה נכסים שיכולה לזון מהם? האם במקרה זה אפשר לומר שכבר אין חשש לחיי נפש וממילא לא נכפה לגרש מי שלא זן ומפרנס? כותב על זה חתם סופר (חלק ג’, סימן קל”א. והובאו דבריו בפתחי תשובה סוף ס”ק ב), וז”ל:
“… אבל בשאינו יכול לזונה כי אין לו אפי’ לחם צר ותמות ברעב, אפי’ שמואל מודה, דק”ו ‘מפני ריח הפה מוציא מפני חיי נפש לא כ”ש’, ואפשר אפילו יש לה משלה ותוכל לחיות בממון עצמה, מ”מ סוף שתכלה קרנה ותמות ברעב ואין מי ירחם שוב עליה, אבל כשכופים עתה לגרשה תוכל להנשא לאחר המפרנסה כיון דאית להו מידעם”.
דבריו הובאו באוצר הפוסקים, ולא מצאתי להם חולק. שזה שיש לה נכסים לזון עצמה מהם אינו מוריד ממחויבותו של הבעל לזון, ואם אומר איני זן ואיני [עמוד רפז] מפרנס כופין אותו לגרש. וכן משמע מהגמ’ שדנה באומר “איני זן ואיני מפרנס” שלא חילקו בין אם יש לאשה נכסים או לאו, משמע שחייב לזון מכל מקום54.
ולפי זה אותם מעשה ידיה שהם שלה לגמרי ואינם תחת מזונותיה, הרי הם נכסים שלה, ואם היא נאלצת להיות ניזונת מהם, אין זה מוריד מחיובו של הבעל לזון, אע”פ שיש לה עכשיו לחיי נפש, אינה צריכה להיות תלויה בכך וזכותה לתבוע להתגרש.
ולהלן נבחן את הדברים מתי מעשה ידיה הם שלה ואינם תחת מזונותיה.
ח – 3. מתי מעשה ידיה הם שלה ואינם תחת מזונותיה? והשלכות לחיוב בגט.
1. למי שייך מעשה ידיה שע”י הדחק? ובמיוחד כשאינו זן?
כבר הסברנו לעיל, שברוב המקרים בזמן הזה, כאשר האשה יוצאת לעבוד מחוץ לבית, ובמיוחד אם היא מגדלת ילדים, כל מה שהיא משתכרת נחשב למעשה ידים שע”י הדחק. ולהלכה פסק השולחן ערוך (סימן פ סעיף א): “ועשתה יותר מהראוי לה, המותר לבעל”, כהרמב”ם והרי”ף שהם של בעל. וכתב חלקת מחוקק (ס”ק ב):
“ועשתה יותר מהראוי לה – וע’ בטור הביא דעות בזה מחלוקת ר”ח ורב האי, והרא”ש לא הכריע, ותוכל האשה לומר קים לי כמ”ד לעצמה. וכתב הרב בב”ח שכן נוהגים במדינות אלו שלא להוציא מיד האשה שום העדפה שעל ידי הדחק”55.
נמצא שלפי הב”ח המנהג שלא להוציא מיד האשה מעשה ידים שע”י הדחק. אולם מבלי להיכנס לברור כמי נפסקה ההלכה, הרי כל המחלוקת הנ”ל היא [עמוד רפח] במקרה שהבעל נותן מזונות ומעה כסף, שאז מותר מעשה ידיה תחת מעה כסף, וכך כתב רמ”א (סימן פ): “הגה: ודוקא שנותן לה מעה כסף כל שבוע”, ומוסיף הר”ן בשם הרמב”ן (כתובות, דף נה ע”ב בדפי הרי”ף, ריש פרק אלמנה ניזונת), וז”ל:
“ואינה צריכה להתנות עמו בבי”ד ולומר לו איני ניזונת ואיני עושה, אלא כל שאין מעלה לה מזונות זכתה היא במעשה ידיה, ואפילו בדרך שתיקה, וזו היא ששנינו ‘אם אינו נותן לה מעה כסף לצרכיה מעשיה ידיה שלה’, ע”כ”.
וכן פסק שולחן ערוך (אבן העזר, סימן ע, סעיף יא):
“הרי שלא תבעה ולא לותה ולא מכרה אלא דחקה עצמה ביום ובלילה ועשתה ואכלה, אין לה כלום, ואם עשתה והותירה, הכל שלה”.
והנה מה שכותב בסיפא “ואם עשתה והותירה, הכל שלה” מקורו בר”ן הנ”ל. וכך מפרש רמ”א (אבן העזר, סימן פ, סעיף יח
“הגה: אשה ששתקה ולא תבעה מזונות ולא מעה כסף, מן הסתם מעשה ידיה עם המותר שלה, ולא אמרינן שמחלה מעשה ידיה (הר”ן פ’ אע”פ); לב] אבל מה שאינו מספיק לה, אין הבעל צריך לשלם לה, דודאי מחלה”.
ומה שכתב ברישא “הרי שלא תבעה… אין לה כלום” (רצונו לומר – הואיל ולא תבעה מחלה, משום שאשה מגלגלת עם בעלה ומוחלת לו כפי שכתב הר”ן הנ”ל), לא ברור על מה צריך את מחילתה, אם לא מכרה מנכסי מלוג שלה ולא לוותה אלא עשתה מעשה ידים ופרנסה את עצמה?
מפרש חלקת מחוקק (ס”ק מא), וז”ל:
“אין לה כלום – כלומר, שאינה יכולה לתבעו בעד מותר מעשה ידיה, דכל כגון זה ויתרה לגבי בעלה. רק שלכתחלה תקנת חכמים שנותן לה מעה כסף, אבל הוא אינו יכול להוציא ממנה המותר, שכל שאינו נותן לה מזונות זכתה היא במעשה ידיה ואפילו דרך שתיקה, ועיין במ”מ וע’ לקמן סי’ פ’ סעיף י”ח”.
נראה לפרש דבריו, הואיל ומדובר ברישא של השו”ע ש דחקה עצמה ביום ובלילה ועשתה ואכלה, אם כן מה שעשתה נחשב למותר שעל ידי הדחק, וכיון שבעלה לא נתן לה לכתחילה מעה כסף, מותר מעשה ידיה שלה, ונמצא שהיא ניזונת ממותר זה שהוא שלה, ואילולי היתה מוחלת לבעלה היה מגיע לה שבעלה ישלם לה את מזונותיה שאכלה משלה. ונלמד מכאן שהבעל אינו יכול לומר לה, לאחר שעשתה כבר מעשה ידים שע”י הדחק, טלי מעה כסף ממעשה ידיך ותזוני את עצמך במותר שע”י הדחק, ונחשב שניזונת משל עצמה.
[עמוד רפט] 2. האם בעל שלא זן זוכה במציאתה?
נימוק נוסף מדוע הבעל שלא זן אינו זוכה במעשה ידיה שע”י הדחק, מפני שדינם כדין מציאה. כמבואר בגמ’ (כתובות דף סו עמוד א) “אמר רב פפא: מציאתה – כהעדפה שעל ידי הדחק דמי, פלוגתא דרבי עקיבא ורבנן”. והנה מציאה תקנו לבעל משום איבה, ובמקום שהבעל אינו זן על פי הדין ומתנהג אליה כנחש ובאיבה מציאתה לעצמה. וה”ה למעשה ידים שע”י הדחק שדינם כמציאה שהם שלה. וכך נראה לדייק ברא”ש (כתובות פרק ו סימן א), וז”ל:
“כתב רבינו מאיר הלוי ז”ל: הא דמציאתה לבעלה היינו דוקא בניזונת, אבל באינה ניזונת תיהוי לה איבה ואיבה. ולא דק בזה דלא משכחת אשה שאינה ניזונת אלא באומרת איני ניזונת ואיני עושה, או כשאמר לה בעלה צאי מעשה ידיך במזונותיך והיא מספקת, וכיון דברשות קא עבדי חיישינן לאיבה ומציאתה לבעל”.
הרא”ש מסביר מדוע מציאתה לבעלה כשאמרה איני ניזונת ואיני עושה, או כשאומר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך והיא מספקת, מפני שהוא אינו זנה בגלל רצונה והסכמתה, שאין כאן מצב של איבה ביניהם ולכן מציאתה לבעלה. נראה ללמוד מכאן שאם הבעל מורד ממזונות וממילא יש איבה ביניהם, במקרה כזה גם הרא”ש מודה שמציאתה לעצמה.
והנה בית מאיר (סימן פ”ד) טוען שהרמ”ה אינו חולק על הרא”ש, ומדייק מדבריו “אבל באינה ניזונת תיהוי לה איבה ואיבה”, שמדובר במקרה שהבעל אומר איני זן ואיני מפרנס, כי הלשון “תיהוי איבה ואיבה” נאמרה בספק מגורשת (ב”מ, י”ב), משמע שמדבר במי שאינו מקיים חיובו ואינו זן, אבל באומרת “איני ניזונת ואיני עושה” אז גם הרמ”ה יודה לרא”ש שמציאתה לבעלה56, בכל אופן למדנו מדבריו שבמורד ממזונות פשיטא ליה שמציאתה לעצמה.
וכן כתב בית יעקב (סימן פ”ד, א’) שאם אינו רוצה לתת לה אפילו מעה כסף הרי הוא כמורד ממזונות ומציאתה שלה (כך מפרש ומגיה בדברי הב”ש).
נמצא, שאם הבעל אינו רוצה לזון את אשתו, מציאתה לעצמה וכן מעשה ידיה שע”י הדחק, וממילא נחשב שניזונת משל עצמה.
3. למי שייך שכרה ממלאכות שאינה חייבת לעשותן?
מצאנו מחלוקת ראשונים באלמנה שהשביחה קרקע של יתומים השבח למי? לפי הרשב”ם השבח כולו של היתומים כיון שניזונת מהם, מעשה ידיה שלהם. [עמוד רצ] חולקים עליו הרשב”א והראב”ד וסוברים שעבודת קרקע שאינה חייבת לעשות אין לה דין מעשה ידים והוא של האלמנה. מחלוקת זו מובאת בשו”ע (אבה”ע סי’ צה ס”ז), וז”ל:
“אלמנה שניזונית מן היתומים, והניח בעלה קרקע והשביחתו, יש מי שאומר שכל השבח שלהם, ואפילו שכר טרחה אינה נוטלת. יש מי שאומר שהשבח הוא לעצמה. ויש מי שאומר שנוטלת שכר טרחה, אלא שידה על התחתונה”.
שיטת הרשב”ם:
יש לעיין בשיטת הרשב”ם, גם אם הוא מחשיב מלאכה זו בקרקע למעשה ידים, אבל הרי זה בפשטות מעשה ידים שע”י הדחק, זו עבודה קשה שנשים לא רגילות לה. ועוד, שזאת עבודת אנשים לנשים שממילא נחשבת לעבודת פרך57. והרי מעשה ידים שע”י הדחק כמציאה58 ובאלמנה מציאתה לעצמה59!?
ואם הרשב”ם סובר שאין זו מלאכה שע”י הדחק היה לו לכל הפחות להסביר את דבריו, ולהדגיש שמדובר במקרה שלא דחקה את עצמה, אבל אם דחקה את עצמה אז שבח שהשביחה הקרקע הוא כמציאה, ומציאתה לעצמה?60
מצאתי שכן הקשה בית מאיר (אבן העזר, סימן פ”) על הרשב”ם והניח בצ”ע61. וכן הקשה הפלאה (הלכות כתובות, סימן צ”ה), והגיע למסקנה שטעמו משום שמסתמא האלמנה מחלה ליתומים, וז”ל:
“… אבל ודאי מודה רשב”ם בהעדפה שע”י הדחק, דקי”ל דהוי כמציאה, כדאיתא ריש פרק מציאת האשה, אם כן כיון דאלמנה מציאתה לעצמה, הוא הדין העדפה שע”י הדחק,… אלא על כורחך, טעמא דהרשב”ם משום דס”ל דמסתמא ניחא לה במזונות ומוחלת כל שכר טרחא”.
לפי הסברו שהאשה מחלה על מעשה ידיה, אין כל הוכחה מדברי הרשב”ם שמלאכות שאשה אינה חייבת לעשותן הן של יתומים או של בעל, כי הוא מדבר [עמוד רצא] באופן שהאשה ניזונת ועושה מרצונה מלאכות שאינה חייבת בהן, ואפילו הן ע”י הדחק, כיון שאינה תובעת את מעשה ידיה אלו אנו אומרים שמסתמא מחלה עליהם לבעל או ליתומים, אבל אם ברור לנו שאינה מוחלת עליהן, כגון שתובעת את בעלה לזון אותה כדבעי והוא אינו זן, מודה רשב”ם ששכר מלאכות שאינה חייבת לעשותן הוא שלה.
אולם פירוש זה ברשב”ם מחודש, ולא משמע כן בנושאי כלי השו”ע בסימן צ”ה, שלא הסבירו את הרשב”ם מדין מחילה, אלא פירשו שהמחלוקת בראשונים היא אם זה נידון כמעשה ידים. ולכן נלע”ד לבאר את הרשב”ם כפשט דבריו, שגם מותר שע”י הדחק נידון כמעשה ידים ולכן באלמנה שייך ליתומים, אלא שצריך להסביר מדוע, הרי הגמ’ אומרת שמציאתה – כהעדפה שעל ידי הדחק דמי, ומציאת אלמנה לעצמה!?
נראה לפרש, שהרשב”ם לומד כמו התוספות (כתובות, דף סו עמוד א62) שמציאה תחת מזונות, ונחשב כמעשה ידים ממש, ואפשר שזו היא גם דעת הרמ”ה (הובא ברא”ש פרק מציאת האשה) שמציאה תחת מזונות, ולכן הוא סובר שאם אמרה איני ניזונת ואיני עושה מציאתה לעצמה, “דתהוי ליה איבה ואיבה” היינו איבה דמזונות. והנה הרא”ש הסביר את הגמ’ “מציאתה – כהעדפה שעל ידי הדחק” היינו במציאה כזאת שנעשית ע”י הדחק, ולפי זה אפשר שגם הרא”ש מודה במציאה שבאה ע”י הדחק שהיא תחת מזונות ומעה כסף63, ומה שאמר [עמוד רצב] הרא”ש לעיל שמציאה לבעל אף באומרת איני ניזונת ואיני עושה, זה במציאה שבאה באקראי ולא ע”י הדחק. ולפי זה מציאה שע”י הדחק ומעשה ידים שע”י הדחק שניהם בכלל מותר מעשה ידים ולפי רבנן הם של בעל, וגם באלמנה זה שייך ליתומים (תחת מעה כסף), ומה שאמרו מציאת אלמנה לעצמה זה במציאה שאינה ע”י הדחק64.
ולכן סובר הרשב”ם שאלמנה שהשביחה קרקע יתומים מעשה ידיה שלהם, אפילו אם הם מעשה ידים שע”י הדחק, שאין דינם כמציאה אלא כמעשה ידים שהם תחת מזונות ומעה כסף.
שיטת הרשב”א
ז”ל הרשב”א כפי שהובא בב”י (אבן העזר, סימן צה):
“כתב הרשב”א בתשובה:… שהרי האשה אינה חייבת לטרוח לסתור ולבנות לעקור ולנטוע ולא להתעסק ברבית אלא לעשות בצמר, ואם רוצה הבעל לשנותה למלאכה אחרת אינו רשאי שאינה אצלו כעבדים אי נמי כפועלים שאמר להם עשו עמי מלאכה היום, ולפיכך מציאתן לבעל הבית. מה שאין כן במציאת האשה דמן הדין מציאתה לעצמה. אלא שתקנו שתהא לבעל משום איבה, וכדאיתא בירושלמי בפרק מציאת האשה (ה”א). וכיון שכן, אם נזונת משל יתומים אם השביחה או הרויחה במעות למה אנו דנין שבח וריוח זה כמעשה ידיה להיות ליתומים, אלא מן הדין הייתי אומר שכל שהרויחה לעצמה”.
הרשב”א מסביר מדוע שבח הקרקע שהשביחה האלמנה הוא שלה, מפני שאינה חייבת לעשות מלאכה זו, ממילא זה לא נידון כמעשה ידים. מדברי הרשב”א אלו עולה שגם אשה נשואה אינה חייבת לעשות מלאכות אלו, ולכן הם אינם בגדר מעשה ידים. אבל יש לחקור האם דינם הוא כמציאה, ובאלמנה מציאתה לעצמה, אבל בנשואה מציאתה שייכת לבעל, או שאין דינם כמציאה ושייכים לעצמה.
ואין לדייק מהרשב”א שיש למעשה ידים אלו דין מציאה ממה שכתב “דמן הדין מציאתה לעצמה, אלא שתקנו שתהא לבעל משום איבה”, שכוונתו לומר [עמוד רצג] שכמו שמציאה אינה בכלל מעשה ידים, כך גם מלאכה שאינה חייבת לעשות אינה בכלל מעשה ידים, אבל אין להוכיח מכאן שגם מה שהרויחה במלאכה הנ”ל דינו יהיה כמציאה ששייך לבעל. ואל תתמה איך יכול להיות לאשה רווחים שלא הקנו אותם לבעל כמציאה, יש עוד דוגמאות כאלו, כגון: תשלומי כפל, וכן המוכרת כתובתה בטובת הנאה, שנחשב ל”פירא דאתא מעלמא” ושייך לאשה, ולא נתנו להם דין מציאה. וכן אפשר לומר על מלאכות שאינה חייבת בהן שאינן בכלל מעשה ידים ואין להם דין מציאה ושייכים לאשה.
ראיה לכך מחידושי המאירי על הגמרא (כתובות סו):
“בעי רב פפא: עשתה לו שתים בבת אחת, מהו? בעי רבינא: שלשה או ד’ בבת אחת, מהו? תיקו”…
ואפילו העדיפה יתר על שיעור המוטל עליה, אפילו על ידי הדחק הכל שלו. ולא סוף דבר במלאכה אחת שהדבר מצוי לדחוק בו, אלא אפילו עשתה לו שלש מלאכות או ארבע ביחד, כגון שהיתה עושה מלאכתה ושומרת קשואים ומחממת בחיקה ביצים להוציא מהם אפרוחים או ביצי תולעים שעושים מהם המשי שהנשים מחממות אותם בחיקן, וכן שהיא מלמדת עם כל אלו שיר לנשים ויש לה שכר מכל אלו”.
המאירי מפרש את הספק בגמרא אליבא דרבנן, שסוברים שמותר שע”י הדחק שייך לבעל, ואפילו הכי יש צד לומר שאם עשתה כמה מלאכות בבת אחת זה שלה, כיון שאין דרך אשה לעשות מלאכות כאלו כך בבת אחת. ושני חידושים למדנו מדבריו, א. שיש מלאכות שאינן מוגדרות כמעשה ידים ולכן הם שלה אפילו אליבא דרבנן. נראה שבזה המאירי הולך בשיטת הרשב”א והראב”ד. ב. שמלאכות אלו אין דנים אותן כמציאה ולכן הן שלה.
ראיה נוספת אפשר להביא מ”יושבת בקתדרה”, שתקנו שתעשה בצמר כדי שלא תבוא לכלל זימה וחלקו הראשונים האם מעשה ידיה לבעלה, כמובא בר”ן (דף כו ע”ב מדפי הרי”ף), וז”ל:
“דיש אומרים דמלאכתה דידה הוא, דכיון שאין מחייבין אותה אלא כדי שלא תבוא לידי זימה, כל שעושה בין לאחרים בין לעצמה אזל לה ההוא טעמה. אבל הרשב”א ז”ל כתב דמסתברא דלא עדיף מהעדפה ע”י הדחק דהוי לבעל אע”פ שעושה מרצונה ולא בתורת חיוב, ולא ידעתי מהו… ומה ענין זה לכאן!? אבל קרוב הדבר לומר, דאם תהא מלאכתה לעצמה כיון שלא תצטרך לחשוב עם הבעל תתבטל ותבא לידי זימה”.
[עמוד רצד] לפי הר”ן באופן עקרוני מעשה ידיה לעצמה, אבל תקנו שיהיה לבעלה, ולפי הרשב”א לכתחילה צריך להיות לבעלה כמעשה ידיה שע”י הדחק65.
ולכאורה קשה מדוע לפי הר”ן לא יזכה הבעל במעשה ידים אלו מדין מציאה? אלא כיון שזה בא לה ע”י מעשה ידים שאינה חייבת בה, אין לזה דין מציאה והוא שלה.
ולפי זה יובן הרשב”א (שהובא בר”ן) שמדמה מעשה ידיה של היושבת בקתדרה למעשה ידים שע”י הדחק דוקא, והקשה הר”ן הלא גם מותר אינה חייבת לעשות וזה לבעל, ומדוע הביא ממותר שע”י הדחק? נראה שהרשב”א לשיטתו (כמבואר לעיל) שמותר שע”י הדחק אינו נחשב למעשה ידים אלא למציאה, ולמד מכאן שגם מעשה ידיה של היושבת בקתדרה נידון כמציאה והוא לבעלה66.
והנה בית יעקב (סימן פ’ ס”ד) הסביר את שיטת הר”ן מדוע מעשה ידים ביושבת בקתדרה מעיקר הדין שלה, בגלל שכופין אותה לעשות משום זימה,
“בזה ס”ל דלא תיקנו מותר תחת מעה רק מה שעושה ברצונה, אבל לא מה שעושין ע”י כפיה, ואז תוכל לומר אעשה לאחרים או לעצמי, כיון דמשום זימה הוא, לא החמירו חז”ל עליה לכפותה וליתן לבעל, שלא תיקנו כפיה ליתן לבעל רק בה’ סלעים”.
וכן כתב חזון איש, שסברת הר”ן דכיון דכפינן לה ואי לאו כפיה לא היתה עושה, אינו בדין לכפותה רק שלא תבטל אבל אינו בדין לתת עמלה לאחרים.
ועדין צריך להבין מדוע לא יזכה בהן מדין מציאה? אלא צריך לומר גם לדבריהם, שיש דברים שהבעל אינו זוכה בהם מדין מציאה.
לפי דרך זו ברשב”א, בימינו שנשים עושות מלאכות שאי אפשר לחייבן אין להם דין של מעשה ידים ולא דין של מציאה והן של האשה.
[עמוד רצה] אולם המשנה למלך וכן החזון איש שיובאו להלן, סוברים שגם לפי הרשב”א מעשה ידים במלאכות שאינה חייבת לעשות דינם כמציאה ושייך לבעל. להלן נעיין ונראה מה הכריח אותם לומר כן, והאם יש הכרח להגיע למסקנה זו.
יסוד דבריהם מבוסס על תשובת המהרי”ט (שו”ת חלק ב, חושן משפט, סימן סז), וז”ל:
“ומה שמספקא עלי בנשים האלו שהנה גבירות ונכנסות בחצרות שרי מלכים וטירותם והמה כאניות סוחר להביא טרף לביתה ומכלכלים את בעליהם זה כמה שנים ומפרי ידיהם עשתו גם גברו חיל עושר ונכסי’ אם נאמר שאשה כזאת אין לבעלה זכות בכל אשר עשתה חיל כי מאחר שהוא אינו מעלה לה מזונות אדרבא היא מכלכלת את בעלה ואת בניה ואת כל אשר אתה בבית אין הבעל זוכה במעשה ידיה בסתם ואינה צריכה לפרש ולומר איני ניזונית ואיני עושה דכל שאין הבעל זנה במאי זכי במעשה ידיה… אלא שאפשר לומר דנשים אלו שתחל’ שמושן במלאכה זו עדיין הבעל טורח במזונות וכשהי’ מרווחת ונותנה בעין יפה ונותנת יציאות הבית כל שלא אמרה איני נזונית וכו’ הרי יש לה ממה שתפרנס הבית ממה שהרויחה כבר ומדידיה קאכל’ ומדידיה שת’ וכל מה שהיתה הולכת ומשתכרת קמא קמא בטיל לגבי בעל אי נמי אפשר לומר דכיון דאיכא ריוח ביתא מסתמא וותרה… ואם איתא דקפדה היה לה לפרש הנלע”ד יוסף בכמהר”ר משה מטראני זלה”ה”.
המהרי”ט טורח להסביר מדוע זכה הבעל במעשה ידיה אלו למרות שלא זנה67, וזאת הואיל והבעל התחיל לזונה “קמא קמא בטיל”, ונחשב כאילו זנה ממעשה ידיה, ועוד שהאשה מכניסה את מעשה ידיה לבית בעין יפה “מסתמא וותרה” והסכימה שכל מעשי ידיה יהיו שלו.
מקשה עליו המשנה למלך (הלכות אישות, פרק כא) מדוע המהרי”ט העלים עיניו מהרשב”א והראב”ד שמלאכות אלו שאינה חייבת לעשותן הן שלה. וכדי לתרץ קושי גדול זה הוכרח לומר שהבעל זוכה בשכרה ממלאכות אלו מדין מציאה.
ולכאורה קשה להעמיס במהרי”ט חידוש זה, שהבעל זוכה במעשה ידיה מדין מציאה, דבר שאין לו שום רמז בדבריו. ועוד שהמשנה למלך סיים בקושיא הרי הבעל לא זן68 ומדוע מציאתה לבעלה?
[עמוד רצו] ונראה לע”ד שהמהרי”ט לא העלים עיניו מהרשב”א, תחילה כתב “קמא קמא בטיל לגבי בעל” – שנחשב שזנה ומעשה ידיה שלו, וזה כשיטת הרשב”ם שמעשה ידיה ממלאכות אלו לבעל. והוסיף, “אי נמי אפשר לומר דכיון דאיכא ריוח ביתא מסתמא וותרה” – שגם אם נאמר שהלכה כהרשב”א שמעשה ידיה אלו שלה, כאן שהכניסה את מעשה ידיה לבית בעין יפה “מסתמא וותרה” לבעלה. נמצא אם כן בפרוש שמדין מחילה זכה הבעל, ולא בגלל שמציאתה לבעלה. והחידוש שחדש משנה למלך אין לו מקור בתשובת המהרי”ט
לסיכום:
יש סיבות רבות לומר שאם האשה עשתה מלאכות שאינה חייבת לעשות שמעשה ידיה שלה.
א. לפי הראב”ד והרשב”א מעשה ידים שאינה חייבת לעשותם אין להם דין של מעשה ידים. ולכאורה נראה שאין להם גם דין מציאה והם לגמרי שלה ואולם לפי המשנה למלך דינם כמציאה ולכן הם לבעלה.
ב. גם אם נאמר שלפי הרשב”א יש למעשה ידים אלו דין מציאה, אבל כאשר הבעל מורד ממזונות, כבר הוכחנו שלכו”ע (לפי הרמ”ה וגם לפי הרא”ש) מציאתה לעצמה.
ג. לפי הרשב”ם ע”פ פירוש ההפלאה אם עשתה מלאכות שאינה חייבת לעשותן, דינם כמעשה ידים שע”י הדחק והם כמו מציאה, ולכן באלמנה זה לעצמה שמציאתה לעצמה, או באשה שבעלה מורד ממזונות ופוסקים שמציאתה לעצמה לה זה שייך לה, אלא אם כן מחלה על זה לבעלה או ליתומים. אבל במורד ממזונות ברור לנו שאינה מוחלת לו, ותובעת את בעלה על כך שלא זנה, לכן מעשה ידיה אלו הם שלה.
ד. גם אם נפרש שלפי הרשב”ם מעשה ידים שאינה חייבת לעשותם יש להם דין מעשה ידים ולא דין מציאה, אבל בפשטות נחשבים למעשה ידים שע”י הדחק, ובאנו למחלוקת הראשונים אם זה שלה או של הבעל. ולפי הב”ח יכולה לומר קי”ל שמעשה ידי אלו שלי.69
[עמוד רצז] ה. עאכו”כ אם השכירה את עצמה ומשועבדת לאחרים, נחשב למעשה ידים ע”י הדחק (מהר”ם מינץ), וכנ”ל.
ו. הבעל זוכה במעשה ידיה שע”י הדחק רק אם נותן לה מראש מעה כסף כנגד מותר שע”י הדחק, אבל אם אינו זן ומפרנס ואינו נותן מעה כסף מראש, פשיטא שמעשה ידיה אלו שלה, ואינו יכול לומר לה בדיעבד טלי מעה ממעשה ידיך אלו והם שלי. ממילא נחשב שניזונת משלה.
לאור כל זאת, נראה שגם אם נצרף את כל השיטות המחמירות לאשה, נמצא שבמקרה זה שהבעל מורד ממזונות אינו זוכה במעשה ידיה שע”י הדחק. כי גם אם נאמר שמעשה ידיה אלו יש להם דין מעשה ידים ולא מציאה, אע”פ שהם ע”י הדחק, ולפי רבנן הם לבעל, (ולכן אף באלמנה שייך ליתומים כמעשה ידים), ולכן אין כאן הנימוק של מורד שמפסיד את מציאתה, ואף אם נאמר שמורד ממזונות אינו מפסיד את שאר זכויותיו מתנאי כתובה, אבל זה ברור שכל שלא נתן לה מראש מעה כסף אינו זוכה במותר מעשה ידים שע”י הדחק. והואיל ומעשה ידיה אלו הם שלה נמצא שהיא ניזונת משלה, והרי זה כמו שהיא ניזונת מנכסיה, ואין זה פוטר את הבעל מלזון, ולכן כאשר הבעל אינו רוצה לזון ופושע כנגדה חייב לגרש, ולעיל הבאנו שגם לפי נתיבות המשפט אם מעשה ידיה אינם תחת מזונותיה והבעל אינו יכול לזון שחייב לגרש גם לפי ר”ת.
ט. שיטת “גבורת אנשים”
אי אפשר שלא להתיחס במאמר זה לדעת הש”ך בספרו “גבורת אנשים”70, שחולק על השו”ע והרמ”א ואומר שאף מי שמורד ממזונות אין כופין אותו לגרש, ומוסיף שאף מי שמורד מתשמיש אין כופין לגרש, ולא עוד אלא שאף במונע עצמו מכל עניני האישות (מתשמיש וממזונות), למרות שנראה עיקר לדינא שכופים להוציא, הלכה למעשה יש להחמיר גם בזה שלא לכוף לגרש, מפני חשש גט מעושה שלא יהיו גט פסול ובניה ממזרים. ולכן סובר שהלכה למעשה אין לסמוך על תשובת הרשב”א שהובאה ברמ”א סימן קנד סעיף ג, וז”ל: “וכן איש שרגיל לכעוס ולהוציא אשתו מביתו תמיד, כופין אותו להוציא, כי ע”י אינו זנה לפעמים ופורש ממנה בתשמיש יותר מעונתה והוי כמורד ממזונות ותשמיש (תשובת הרשב”א סימן תרצ”ג) “, שממנו עולה שמורד ממזונות ותשמיש כופין לגרש, למרות זאת סובר גבו”א שלהלכה אין כופין לגרש.
[עמוד רצח] והנה המקור העיקרי של “גבורת אנשים” הוא שיטת ר”ח ע”פ הירושלמי, שכל מקום שנאמר “יוציא” זה בלא כפיה, וסובר שזה כולל גם מורד מתשמיש, שלא נאמר בגמ’ בפירוש שכופין לגרש. וכן מורד ממזונות (אפילו אליבא דרב) יוציא בלא כפיה. ויש לו סימוכין מדברי תוספות כתובות, דף ע ע”א, וכן ביבמות, סד ע”א (המהרש”א בשתי המקומות התקשה מאד בדבריהם ותירץ בדוחק ואין כאן המקום להרחיב בכך).
ולהלן נראה שהגב”א חשש לדעה יחידאה בראשונים. תחילה האם הלכה כר”ח?
המחבר הזכיר דעת ר”ח בשו”ע (אבה”ע, סימן קנד, סעיף כא), וז”ל:
“כל אלו שאמרו להוציא, כופין אפי’ בשוטים. וי”א שכל מי שלא נאמר בו בגמרא בפירוש כופין להוציא, אלא יוציא בלבד, אין כופין בשוטים אלא אומרים לו: חכמים חייבוך להוציא, ואם לא תוציא מותר לקורתך עבריין”.
המחבר הביא כדעה עיקרית את הפוסקים החולקים על ר”ח, ודעת ר”ח היא דעת יש אומרים, וכידוע לפי כללי הפסק בשו”ע, דעת י”א אינה עיקר להלכה. והרמ”א הכריע להחמיר:
“וכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא, ראוי להחמיר שלא לכוף בשוטים, שלא יהא הגט מעושה”.
אומנם הרמ”א כותב שלהלכה “ראוי להחמיר” כשיטת ר”ח שאין כופים לגרש, אבל מדיוק לשונו נראה שזו רק חומרה שראוי להחמיר באשת איש.
גם הראשונים הסוברים כר”ח, והם: תוספות, רשב”א, רמב”ן וריטב”א כולם סוברים שבמורד מתשמיש כופין לגרש (תוספות כתובות, ס”ג ע”א). וכך פסק בשו”ע, סימן ע”ז, ובסימן קנ”ד ללא חולק. הרמ”א ונושאי כלי השו”ע ח”מ וב”ש, לא הביאו כל מחלוקת בדבר. וכן בענין מי שאומר איני זן ואיני מפרנס ואינו רוצה להשכיר עצמו פוסק המחבר (סימן קנ”ד) שכופין לגרש, והבאנו לעיל את החתם סופר ובית מאיר שמדייקים שגם הרמ”א מסכים עמו (ולכן לא הגיה על המחבר בסימן קנ”ד, ומחלק בין אין לו לזון שאז אי אפשר לכפותו, לבין אינו רוצה לזון שאפשר לכפותו לגרש). ועוד הוכחנו שלפי הראבי”ה הובא במרדכי גם לפי ר”ת אומרים לו “או יטריח במזונות או יגרש”, וכופין על כך.
האם אין לנו לסמוך בזה על השו”ע והרמ”א ונושאי כליהם הח”מ והב”ש, וכל הראשונים והאחרונים החשובים שהזכרנו במאמר זה, החתם סופר והבית מאיר הנ”ל, וכך מובא בפירוש בשו”ת רמ”א סימן ל”ו, שהזכרנו שכופין לגרש מי שאינו זן ומפרנס, וכן משמע מהנודע ביהודה שהזכרנו, שרק בעני שאין לו לזון אין כופין כר”ת. וכן כתב שו”ת עין יצחק (חלק ב, אבן העזר, סימן סב) וז”ל:
[עמוד רצט] “וידעתי למה שכתב הפתחי תשובה באה”ע סי’ קנ”ד ס”ק ז’ בשם גבורת אנשים, אשר אף במונע ממנה כל עניני אישות אין כופין בשוטי כו’ עכ”ל. אבל זה הוא רק דעת יחידאה ואנו אין לנו לשמוע רק לדברי השו”ע אשר מימיהם אנו שותין שהכריעו כשיטת רוב הפוסקים דפסקו בכזה דכייפינן בכפיי’ גמורה”.
אמנם העין יצחק מדבר באותה תשובה על מונע ממנה כל עניני האישות, כי זה הנושא שלו שם במי שאינו רוצה לחלוץ, אבל יש לדייק מדבריו “אבל זה הוא רק דעת יחידאה ואנו אין לנו לשמוע רק לדברי השו”ע אשר מימיהם אנו שותין שהכריעו כשיטת רוב הפוסקים”, שהוא סובר שיש לנו לסמוך על דברי השו”ע ורוב הפוסקים אפילו במקום חומרא דאשת איש, ואם כן במורד מתשמיש או באינו רוצה לזון ואי אפשר לכפות אותו על כך כופין לגרש.
יתרה מזאת מצאתי בפד”ר (חלק ד, עמוד 164) ע”י הרה”ג עבדיה הדאייא זצ”ל, יוסף שלו’ אלישיב שליט”א, בצלאל זולטי זצ”ל, שפסקו לכוף לגרש בעל שאין לו לזון את אשתו, בגלל שראו את עיגון האשה העמידו דבריהם על עיקר הדין, והם מבארים מדוע אין לחוש במקרה זה לגבורת אנשים. ומשום חשיבות הדברים אצטט דבריהם, וז”ל:
“אמנם כתוב ברמ”א סוס”י קנ”ד: וכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא ראוי להחמיר שלא לכוף בשוטים שלא יהא גט מעושה…. ברם במקום שלפי כללי ההלכה המסורה בידינו, הדין הוא שכופין – למשל, במקום דפליגי יחיד ורבים ולפי דעת הרבים כופין, בזה ודאי מן הדין יש לצוות לכפות לבעל לתת גט, והגט יהיה כשר כד”ת. ואטו דיני כפיה עדיפא מדיני גיטין, אשר רבו החולקים בכמה וכמה הלכות הנוגעות לשורשו וכשרותו של הגט, הללו פוסלים והללו מכשירים, ואם לפי הלכה הדין הוא כהמתירין והוא מקום עיגון ואין אפשרות לקבל גט שני, מתירין אותה להינשא אף שזה נוגע לענין אשת איש החמורה. אף בגט שסודר ע”י כתבו ותנו, היינו שהסופר והעדים לא שמעו מפי הבעל, אלא מפי כתבו, אשר בזה הרבה מגדולי הראשונים פוסלים את הגט, ועם כל זאת במקום עיגון גדול מתירין לה להתחתן בגט כזה (עי’ פ”ת סי’ ק”כ סקי”ח).
אכן באחרונים אנו מוצאים שחששו לאחוז באמצעי כפיה גם אם לפי הדין יש לכופו, ע’ גבו”א סי’ מ”ה:… במונע ממנה כל עניני אישות דנראה עיקר לדינא דכופין להוציא אפי’ אינה באה מחמת טענה וכמש”ל, מ”מ למעשה יש לחוש לסברת האומרים שאין לכוף דלא להוי גט מעושה ובניה ממזרים.
[עמוד ש] וצ”ל דדבר זה ניתן לשעורים, ויש לשקול את הענין לפי מסיבותיו, ובאופן שקיימים סיכויים שבהמשך הזמן עוד ישובו וישלימו אהדדי, בגוונא דא כשר הדבר וראוי להחמיר ולחוש לדעת אלה הסוברים שאין כופין. אבל במקום עיגון גדול כשאין האשה מסוגלת לשוב ולחיות אתו, ובפרט כעובדה דנן שעברו כבר שמונה שנים שהאשה יושבת בעיגונה, הרי במקרה זה נראה כי יש לפסוק כפי ההלכה, ויקוב הדין את ההר” עכ”ל.
והנה בפ”ת הנ”ל כתב בשם גבו”א, שאפשר לכפותו בדרך ברירה, או לזון (וכן או לשמש) או לתת גט, שבאופן כזה לא נחשב כפיה על הגט, כי כופין אותו לתת לה שארה וכסותה ועונתה שחייב לה. אולם לכאורה זה לא יעזור במקרה שהאשה כבר רוצה להתגרש, ואינה רוצה שיכפוהו לשמש, ומזונות האם מגיע לה כשרוצה להתגרש?! נראה, שבמקרה שנפסק שחייב לגרש, הואיל ויש לה מזונות מדין מעוכבת מחמתו, ממילא אפשר לכפותו בדרך ברירה לזון או לגרש. והנה במורד ממזונות בכל הדוגמאות שהזכרנו שחייב לגרש, או במורד מתשמיש, גם גבו”א מודה שחייב לגרש, אלא שאין כופין על הגט בגלל שחושש לשיטת ר”ח, אבל חיוב בודאי שיש גם לפי דבריו. נמצא, שאם חייבנו אותו בגט, ניתן לכפות אותו לזון מדין “מעוכבת מחמתו”, גם אם היא תובעת גירושין, והוא יבחר לזון או לגרש.
לסיכום:
א. במקום עיגון גדול כשאין האשה מסוגלת לשוב ולחיות אתו, ולפי הנסיבות, יש לפסוק ע”פ ההלכה בשו”ע ורוב הראשונים ולכפות על הגט, ולא לחוש לשיטת “גבורת אנשים”.
ב. גם לפי “גבורת אנשים” בכל הדוגמאות שנזכרו לעיל במאמר זה שבהם חייב לגרש, שאז חייב במזונות מדין מעוכבת מחמתו, אפשר לכפות אותו בדרך ברירה שיזון או שיגרש.