דוד-דב לבנון “חיוב מזונות למורדת” שורת הדין 6 (2000) 294 – DOCX / PDF
“חיוב מזונות למורדת” דוד לבנון
א. דין מזונות למורדת “בעינא ליה ומצערנא ליה”.
1. האם נזכר בגמ’ הפסד מזונות למורדת?
2. שיטת הריטב”א – בענין מחיוב מזונות למורדת. (באור הריטב”א ברמב”ם, הרא”ה, המאירי)
3. שיטת הרשב”א – בענין חיוב מזונות למורדת.
4. שיטת הרא”ש בענין מזונות למורדת.
5. חקירה בענין חיוב מזונות ב”מגורשת ואינה מגורשת” – וראיה מהרשב”א.
6. טעם נוסף חדוש לחייב במזונות עבור אשה מורדת – על פי החזון איש.
7. ההבדל בין מורד למורדת – בענין חיוב תנאי כתובה.
8. חיוב מזונות בספק מורדת.
9. סיכום בענין חיוב מזונות למורדת.
ב. דין מזונות לאשה שעזבה את הבית, ולמורדת ממלאכה.
1. שיטת הריטב”א – בענין חיוב מזונות לאשה שעזבה את הבית.
2. שיטת הריטב”א – בענין מזונות למורדת ממלאכה.
3. שיטת הרשב”א – בענין מזונות לאשה שעזבה את הבית, ולמורדת ממלאכה.
4. באור ההלכה בשו”ע בענין אשה שעזבה את הבית – לאור האמור לעיל.
5. סיכום.
ג. דין מזונות לאומרת “מאיס עלי”.
1. חקירה בשיטת הריטב”א – בענין מזונות לאומרת “מאיס עלי”.
2. הסבר ראשון בריטב”א.
3. הסבר שני בריטב”א.
4. דיוק ברמב”ם שב”מאיס עלי” לא הפסידה כתובה עד הגט, וההשלכה למזונות.
5. הכרעה בין שני הפרושים בריטב”א.
6. שיטת הרא”ש – בענין מזונות לאומרת “מאיס עלי”.
7. שיטת הרשב”א – בענין מזונות לאומרת “מאיס עלי”.
8. שיטת המרדכי וההגהות מיימוניות, בענין מורדת ו”מאיס עלי”.
9. סיכום שיטות הראשונים – בענין חיוב מזונות וכתובה לאומרת “מאיס עלי”.
ד. שיטות האחרונים – בענין מזונות לאומרת “מאיס עלי”.
1. שיטת ה”בית יעקב”.
2. שיטת ה”בית שמואל”.
3. שיטת ה”עזרת כהן” – למרן הראי”ה קוק זצ”ל.
4. סיכום להלכה.
ה. אשה שזינתה – האם יש לה מזונות?
ו. אשה שאינה עם בעלה מסיבות שונות – לענין מזונות.
1. אשה שלא רצתה ללכת אחר בעלה (מרדכי).
2. אשה שעזבה את ביתה באונס (עין יצחק).
3. איש שעזב את ביתו באונס בנגוד לתנאי שעשה (נודב”י).
4. אשה שעלתה לארץ ישראל – לענין מזונות.
5. אשה שעזבה את הבית בטענה מוצדקת, אבל תובעת גט (הפלאה, מבי”ט).
א. מבוא
עובדה שכיחה היא בבתי הדין, שאשה תובעת גרושין, או מורדת בבעלה מחיי אישות, אבל עדין גרה עמו בבית ועושה לו כל צרכיו במלאכות שאשה חייבת בהם לבעלה מדין “מעשי ידיה”. והשאלה היא האם הבעל חייב במזונות אשתו המורדת?
כפי הנראה מקובל בהרבה מבתי הדין לפסוק שאין לה מזונות, בין שהיא מהסוג של “בעינא ליה ומצערנא ליה”, ובין שהיא באה בטענת “מאיס עלי”, ואפילו בטרם הוכרזה כמורדת, ולא הפסידה כתובתה, גם כן פוסקים שאין לה מזונות. כפי שהעיד על כך הרה”ג י. ש. אלישיב שליט”א (להלן בקיצור הגריש”א) “וכן מורין בבי דינא לא לפסוק מזונות לכל אשה המסרבת לחיות עם בעלה חיי אישות גם בטרם הכריזו עליה, ובטרם הפסידה את כתובתה” (פד”ר ו’ עמ’ 51), כוונתו גם למורדת גמורה וגם לאומרת “מאיס עלי”, ובפסק דין שכתב שם (עמ’ 5 – 51) האריך להוכיח פסק זה בהלכה.
הלכה זו, שהיא לכאורה כל כך יסודית בחיובי האישות של הבעל, אינה מפורשת כ”כ בגמרא ובשו”ע, שורשה בדברי הראשונים, ויש עליהם משא [עמוד רצו] ומתן הלכתי בפוסקים האחרונים ובפד”ר, והדעות בהם חלוקות, ועדין הסתום מרובה על המפורש, ולאחר העיון נראה לע”ד שאין לתפוס את הדברים כך ככלל שאין לה מזונות, אלא אדרבא, בעיקרון אשה המורדת מבעלה יש לה מזונות, חוץ ממקום שנאמר בפירוש לא כך.
יש להדגיש שמאמר זה מתיחס למורדת שנמצאת בתוך הבית, ועושה לבעלה את כל המלאכות שאשה חייבת בהם, מלאכה בצמר, ושאר מלאכות הבית. והשאלה היא האם נכון הדבר לומר שתפסיד את מזונותיה? אגב זה התיחסנו גם לאשה שעזבה את הבית, שאין זה בהכרח אשה שמורדת בבעלה, אלא שאינה עמו על שולחנו, האם פשוט הדבר שתפסיד מזונותיה?
והנני מוסר מודעה שאין בכוונתי להכריע במאמר זה בהלכה שנחלקו בה גדולים, אלא לעורר את הלומדים, והיושבים על מדין, לעיון בשאלה שנוגעת למעשה, ויש בה נפקא מינה יום יומית בבתי הדין, ואין בית מדרש בלא חדוש, ויהי רצון שאזכה לומר דברים הנשמעים.
ב. דין מזונות למורדת “בעינא ליה ומצערנא ליה”
ב. 1. האם נזכר בגמ’ הפסד מזונות למורדת?
תחילת דברינו בבירור סוגיית הגמ’ של מורדת (כתובות סג), במה קנסו מורדת, ובמה נשתנה דינה בגלל מרידתה. במשנה כתוב: “המורדת על בעלה פוחתין לה מכתובתה”, ובגמ’ שם דנו אם מפסידה בלאותיה הקימים, אבל לא נזכר שמפסידה מזונות.
תקנה זו עברה גלגולים רבים. במשנה נאמר שפוחתין לה מכתובתה ז’ דינרין או ז’ טרפעיקין בכל שבוע. שלב שני בתקנה היה של רבותינו שבברייתא, שאמרו: מתרין בה ומכריזין עליה ד’ שבתות ואחריהם מפסידה בבת אחת את כל כתובתה. שלב שלישי של התקנה, מופיע בסיומה של הסוגיא, ובה נאמר “ומשהינן לה תריסר ירחי שתא אגיטא, ובהנך תריסר ירחי שתא לית לה מזוני מבעל”, כאן בפעם הראשונה אנו נפגשים בחדוש זה שאין לה מזונות!
והנה תקנה חדשה זו להמתין למורדת י”ב חודש למתן הגט, היא תקנה מאוחרת הרבה לתקנות הקודמות שמזמן התנאים, ולדברי הרא”ש נעשתה התקנה בסוף תקופת האמוראים וז”ל (שם סימן לד):
“תקנה זו נעשית בימי האמוראים האחרונים, כאשר ראו כי גבהו בנות ישראל ודעתם זחה עליהם, וכאשר היה כעס עם בעליהן היו אומרות: לא בעינא ליה, והבעל מגרשה מיד, כיון שפטרתו מכתובה, ושוב היו הנשים מתחרטות, תקנו שתשהה שנה, ואם [עמוד רצז] יגרשנה תוך השנה שלא תהא מחילתה מחילה ויצטרך לתת לה כתובה, אולי יתפייסו בתוך השנה”.
וצריך עיון מדוע לא מצאנו בכל שלבי התקנות במורדת: לפי משנתנו, ולפי רבותינו בברייתא, שמורדת “לית לה מזוני”, עד שבאו אחרוני האמוראים וחדשו זאת? זאת ועוד, הגמ’ חזרה והדגישה ואמרה “בהנך תריסר ירחי שתא לית לה מזוני מבעל”, משמע שרק באותן תריסר ירחי שתא אין לה מזונות, לא לפניהם – לפני הכרזה של מורדת, ולא לאחריהם – לאחר י”ב אם מתעכב מלגרשה, ולא בכל מקום שלא תקנו להמתין י”ב חודש, (אם זה ב”מאיס עלי” או במורדת, לפי הדעות שיובאו להלן).
יש לציין דבר נוסף, שכל המאמר הזה לא היה בגירסת הש”ס של כמה מהראשונים, הלא הם הריטב”א והרשב”א שדבריהם יובאו להלן, והם מציינים שמקור התקנה הזאת הוא בירושלמי, או שמקורה בראשונים: הרמב”ם והרי”ף.
נוסף לכך, בעל העטור (חלק א’ האות מרד) כתב וז”ל:
“‘ומשהינן לה תריסר ירחי שתא’ – הדין נוסחא דנוסחאי עתיקי, ולא גרסינן בה ‘ובהנך תריסר ירחי שתא’ – דגמרא, והאי שעורא לא כת”ק ולא כרבותינו, וכי היכי אתוסף בגמרא ‘מזוני’, הכי התוסף תריסר ירחי שתא ואיכא למימר נמי דרבנן סבוראי דכתיבי “אכולא שמעתתא קאי וכו'”.
משמע מדבריו: א. שתוספת תקנה זו של י”ב חודש היא של רבנן סבוראי, ונכנסה לגמ’ בתקופה מאוחרת יותר. ב. בנוסחאות עתיקות של הגמרא שהיו לפני בעל העיטור היה כתוב רק החדוש ש”משהינן לה י”ב חודש אגיטא”, לא היה כתוב “ובהנך תריתר ירחי שתא לית לה מזוני”, ויש סברא לומר שאף לאחר תקנה אחרונה שנתקנה ע”י אחרוני האמוראים, או רבנן סבוראי שמשהינן תריסר ירחי שתא, עדין לא היתה קיימת התקנה לפטור אותו מחיוב מזונות, ואמנם בעל העיטור למד מגירסה זאת “ובהנך תריסר ירחי שתא לית לה מזוני”, שמוכרחים לומר שזו תוספת מאוחרת, וקשר אותה לתקנת רבנן סבוראי, אבל בהחלט היה יכול לקבל את הגירסא שלפניו, שמשהינן לה י”ב חודש, ואעפ”כ יש לה מזוני!
ואכן בספר דקדוקי סופרים למסכת כתובות עמ’ צ’ מובא, שהמאמר הנוסף הזה “ובהנך תריסר ירחי שתא לית לה מזוני מבעל”, לא היה כתוב בדפוס ויניציה ולא בדפוס שונצינו וגם בשו”ת חכמי פרובינציה סי’ ע”ב כתוב שרובם משמיטים מימרא זו. א”כ אין לנו לחדש דלית לה מזוני אלא רק באותן י”ב חודש, והבו דלא לוסיף עלה.
עובדה זו, שבסוגיא של מורדת, לא נזכר כלום מהפסד המזונות, ומצד [עמוד רצח] שני ההדגשה “ובהנך תריסר ירחי שתא לית לה מזוני”, מלמדת שרבנן סבוראי תקנו שתפסיד מזונות, ולכן נראה שמורדת מפסידה מזונות, רק בתוך י”ב חודש, לפי תקנת רבנן סבוראי. ויש להוסיף שאף בשו”ע לא נזכר שמורדת מפסידה מזונות רק באותן יב”ח שתקנו למורדת, ולא מצאנו שהעירו נושאי הכלים בזה. ולפי זה מורדת שעדין לא הכריזו עליה כמורדת, וממילא עדין לא התחילו למנות לה ד’ שבתות, וי”ב חודש, יש לה מזונות. וצ”ע מה הדין במורדת שלא נאמר שמשהינן אותה י”ב ירחא אגיטא, האם יש לה מזונות?
דהנה מצאנו מחלוקת הראשונים באיזה מורדת נאמרו אותן י”ב חודש. האם באומרת “בעינא ליה ומצערנא ליה”, או באומרת “מאיס עלי”.
לדעת רש”י (סג ב) שמעשה ד”כלתיה דרב זביד” הוא בטוענת “מאיס עלי”, (וכן דעת הרמב”ן בחידושיו, וכן דעת הרא”ש שם), גם המשך הגמ’ “דמשהינן לה י”ב חודש אגיטא” מדבר ב”מאיס עלי”, נמצא, שאותן י”ב חודש דלית לה מזוני, מתיחס ל”מאיס עלי”. וצ”ע מה הדין במורדת ד”בעינא ליה” שלא משהינן לה י”ב חודש אגיטא, האם יש לה מזונות?
לעומת זאת לדעת התוס’ ש”משהינן לה י”ב חודש” מתיחס למורדת “דבעינא ליה”, וכן דעת הרמב”ם (פי”ד אשות ה”י), דוקא מורדת כזאת לית לה מזוני בתוך י”ב חודש, אבל באומרת “מאיס עלי”, הבעל יכול לגרשה מיד, והשאלה היא, כל זמן שאינו מגרש, האם יש לה מזוני?
דעת הרא”ש היא שאמנם הגמ’ מתיחסת למורדת דמאיס עלי”, אבל לומד בק”ו שאם ב”מאיס עלי” תקנו דמשהינן י”ב חודש, כ”ש מורדת “דבעינא ליה” דמשהינן י”ב חודש, א”כ בשניהם תקנו הדין של י”ב חודש, נמצא שבשני האופנים של מורדת, באותן י”ב חודש “לית לה מזוני”.
והנה בגמרא לא מצאנו בפירוש שאשה מפסידה מזונות אלא באותן י”ב חודש, ולכן בפשטות אנו צריכים לומר שבכל שאר המקרים, שלא נאמרה בהם תקנת יב”ח יש לה מזונות.
אמנם הגישה הזאת, שמורדת יש לה מזונות מעיקר הדין, לא מסתברת בהשקפה ראשונה, איך אפשר לחייב בעל לשלם מזונות לאשתו המורדת? מצד אחד יש מקום בסברא להחמיר עם המורדת בבעלה ורוצה לצער אותו, שנקנוס אותה שלא תקבל מזונות, יותר מהאומרת “מאיס עלי”, שאינה אשמה בכך, ומצד שני יש מקום להחמיר עם האומרת “מאיס עלי”, בגלל שהיא תובעת גרושין, ואינה רוצה יותר בבעלה, ואיך תתבע ממנו מזונות, ובמיוחד אם נתפוס את חיוב המזונות כחלק מחיובי האישות שיש לבעל כלפי אשתו (כפי שמשמע מהפוסקים וכן ביאר חזו”א), והרי כאן היא חפצה להתנתק מאישות ואיך אפשר שיהיה חייב לה מזונות?! בנגוד למורדת שרוצה רק לצערו, ואינה תובעת גרושין.
[עמוד רצט] לפיכך מוטל עלינו לברר:
א. מה הסברא שמורדת בבעלה יש לה מזונות?
ב. וכן מדוע באותן י”ב חודש דמשהינן לה אגיטא לית לה מזוני?
ב. 2. שיטת הריטב”א – בענין חיוב מזונות למורדת
(באור הריטב”א ברמב”ם, השוואה לשיטת הרא”ה, רבנו קרשקש, והמאירי).
הסבר מפורט לכך נמצא בריטב”א בתשובותיו סימן ק”נ, אחרי שביאר לנו מהי מורדת, שהלכה כרב הונא שמורדת אינה מי שמורדת ממלאכה אלא מתשמיש, וז”ל:
“והסכימו גדולי רז”ל וכן היא דעת הרמב”ם ז”ל [עיין רמב”ם הלכות אישות פי”ד, הל”י], שהמורדת מתשמיש שפוחתין מכתובתה מדין משנתנו, או שמפסידי’ אותה אחר ארבע שבתות כדעת רבותי’ שחזרו ונמנו על זה. כי לעולם יש לה מזונות ורפואה ותנאי כתובתה עד שתפסיד כל כתובתה. וטעם דבריהם שלא מצינו במורדת קנס אחר אלא מה שמצינו בתלמוד מהפסד כתובה. אבל תנאי כתובה כל אחד ואחד חוב הוא בפני עצמו, ואפי’ למ”ד מזונות דרבנן [כן דעת הרמב”ן בפרושו על התורה שמות כא, י: והמובן בסוגיות הגמ’ שהם (דברי התנא שסובר מזונות דאוריתא) דברי יחיד, והלכה מזונות תקינו לה רבנן] וכל שכן למאן דאמ’ דהלכתא מזונות דאוריתא כמו שפסק הרמב”ם ז”ל [הלכות אישות פי”ב, הל’ ב], וכיון שחוב הוא שיש לה על בעלה אין להפסידה כל זמן שהיא באישותו [רצונו לומר – בבעלותו] וכתובתה קיימת או מקצתה. ואלו היתה המורדת מפסדת מזונות מחמת קנס מרדה היה לתנא לשנות כן במשנתנו. וכן לבעלי התלמוד. וכיון שלא פירשו כן אין לנו להוסיף על קנסה כלום. ובודאי שבירוש’ [כתובות פ”ה, סוף הל”ח] אמרו שהמורדת הפסידה מזונותיה, אבל אמרינן דפליג אגמר’ דילן ולא סמכינן עלה א”נ דההוא בתוך י”ב חדש דמשהינן לה אגיטא וכמו שכתב הרמב”ם ז”ל [הלכות אישות פי”ד, הל”י] הרי (שזה) [זה] הדין במורדת מתשמיש”.
הרי לנו בפירוש דעת הריטב”א שמורדת יש לה מזונות, ונימוקו עמו, שלא קנסו מורדת רק בפחת כתובה, וכיון שלא מצאנו בפירוש בתלמוד שקנסו אותה בהפסד מזונות אין לנו לחדש דבר זה מדעתנו, וזה אפילו למ”ד מזונות דרבנן, וכ”ש למ”ד מזונות דאורייתא, שכל זמן שלא גירשה יש לה מזונות. מעתה כלל גדול יהיה נקוט בידיך שאין המורדת מפסידה אלא מה שכתוב בפרוש בגמרא, וכל שיסתפק לך בדין מורדת הלך אחר כלל זה.
[עמוד ש] אמנם מדבריו משמע שחיוב מזונות הוא כל זמן שיש לה כתובה, או מקצת כתובה, אבל אם הפסידה כבר כל כתובתה ממילא אין לה גם תנאי כתובה, ובכלל זה גם מזונות.
והנה הריטב”א הביא בתוך דבריו את הירושלמי שאומר שמורדת הפסידה מזונות. ואעפ”כ לא חשש לירושלמי ופסק שמורדת יש לה מזונות, ובתירוץ ראשון הסביר דבריו מפני ש”הירושלמי פליג אגמרא דילן ולא סמכינן עלה”.
הגריש”א שליט”א העיר על כך (פד”ר ו’ עמ’ 41), וז”ל:
“התירוץ הראשון לא מובן, הלוא כל יסוד ההוכחה הוא מכיון שלא הזכירו בתלמודא אין לנו להוסיף על קנסה כלום, וכי כעורה מה ששנינו בירושלמי, ולמה אין לנו לסמוך בזה על הירושלמי?! ”
ולענ”ד אין לדחות את הריטב”א בגלל קושיא זו, הריטב”א עצמו מאריך להסביר זאת, שכל מה שמורדת מפסידה הוא מדין קנס, ומה שלא מצאנו בפירוש שקנסו אותה, הוכחה היא שלא קנסו אותה, שאין אנו יכולים לחייב קנס בלא שיהיה לכך מקור מפורש שמפסידה מזונות משום קנס. וכיון שאינו מוזכר בבבלי שקנסו אותה במזונות, מוכח דלא סבירא ליה כהירושלמי, אלא שיש לה מזונות.
והנה הגריש”א שליט”א מפקפק אם אפשר לסמוך על תשובת הריטב”א שהזכרנו, בגלל שהתשובות האמורות נמצאו בזמן האחרון בכתבי יד, ואין לסמוך עליהם, וז”ל:
“וכבר כ’ החזו”א בקונטרס השיעורים שאין לסמוך על כת”י הנמצאין בהפסקת מסורת דור דור, והדברים טעונים בדיקה שלא יסתור הלכות קבועות”.
והנה הריטב”א עצמו בחדושיו לכתובות ס”ג: כתב וז”ל:
“ולענין מזונות מורדת ושאר תנאי כתובה, כל שהיא מורדת גמורה תוך ד’ שבתות לא הפסידה כלום, והבעל אוכל פירות נכסיה וחייב בפירקונה. אבל לאחר ד’ שבתות, כיון שאין לה כתובה אין לה תנאי כתובה, וכיון שאינו חייב לפדותה אף הוא אינו אוכל פירות, דבנכסי מלוג לא קנסינן ליה ולא מידי, לא בגוף ולא בפירות”.
הרי לנו בפירוש דעת הריטב”א, שמורדת בתוך ד”ש שלא הפסידה כתובה, וכן יש לה מזונות, ורק אחרי שהפסידה כתובה אין לה מזונות. יש לציין שהציטוט הנ”ל מדברי הריטב”א, נמצא בשמ”ק בסוגיית מורדת (כתובות דף לח: בדפי השמ”ק), וכן בחידושי הריטב”א הוצאת הרב קוק, אך בחידושי הריטב”א במהדורות הישנות נשמטו שתי המילים “ולענין מזונות”, אמנם מסגנון הדברים נראה שחסירות בו כמה תיבות. נראה לומר שהשמטה [עמוד שא] זו נעלמה מעיני הדיינים בפס”ד הנ”ל ועקב כך הגיעו למסקנות אחרות. ואילו ראו את דברי הריטב”א הנ”ל לא היה מגיע למסקנה זו.
ולכן בודאי שיש להשוות את דברי הריטב”א בתשובה, עם מה שכתב בחידושיו, שמורדת יש לה מזונות כל זמן שלא הפסידה כתובתה.
וכן נמצא בפירוש בחידושי הרא”ה (רבו של הריטב”א) כתובות סג: וז”ל:
“נראה שהמורדת לא הפסידה אלא מה ששנינו בה בפירוש, זהו שבעה דינרין בכל שבת ושבת, או כרבותינו, אבל דבר אחר לא הפסידה ממה שחייב לה בעלה כגון מזונותיה ורפואתה ופרקונה לא הפסידה כלום, אבל רשאי ליטול ממזונותיה כנגד שבעה דינרין בכל שבת, ואם לא ספקו לו משלמין לו מכתובתה לשבעה דינרין. ואם נתארמלה דינה כאשה דעלמא. אבל אחר שכלתה כל כתובתה נראין דברים גם כן שהפסידה כל תנאי כתובה. ותמה ממה שאמרו בירושלמי, שהפסידה מזונותיה, והא איכא מאן דאמר מזונות דאורייתא, ואם כן מאי טעם הפסידה? ואנו אין לנו אלא מה ששנו במשנתינו”.
דבריו אלה תואמים לדברי הריטב”א, שמורדת לא מפסידה מזונות עד שתפסיד את כתובתה, (אלא שחידש לנו שאפשר ליטול ממזונותיה את חוב הקנס של ז’ דינרין). והנה הרא”ה עצמו תמה על הירושלמי שכתב שאין לה מזונות, וקבע שיש כאן מחלוקת בין התלמודים, והלכה כבבלי.
וכן כתב רבנו קרשקש וידאל (שהיה תלמיד הרשב”א והרא”ה) בחידושיו על מסכת כתובות ביחס למורדת “דבעינא ליה וכו'”, וז”ל:
“וכן מד’ שבתות ואילך, הפסידה כל תנאי כתובה, כאילו אין לה כתובה כלל, ואינו חייב במזונותיה, ואם נשבית אינו חייב בפירקונה, אבל בתוך ד’ שבתות חייב בכל”.
הרי מוכח מדברי הרא”ה הריטב”א ורבנו קרשקש וידאל, שאף המורדת בבעלה כל זמן שלא הפסידה כתובה יש לה מזונות. אעכו”ע אם עדין לא הכרזנו עליה כמורדת יש לה מזונות.
והנה הריטב”א שם בתרוץ שני כתב, שכוונת הירושלמי באמרו שמורדת אין לה מזונות הוא באותן י”ב חודש דמשהינן לה אגיטא, ומציין מקור לכך “וכמו שכתב הרמב”ם”, מדבריו אלה משמע שלא היתה לפניו הגירסא בגמ’ בבלי “ובהנך תריסר ירחי שתא לית לה מזוני”, והמקור לאותן י”ב חודש הוא מהרמב”ם, וכך רוצה להסביר גם את הירושלמי. והנה מדברי הריטב”א לפי תרוצו זה נראה שאין סתירה בין הבבלי והירושלמי, ולכאורה הרי כל מורדת יש לה דין יב”ח, ובהן לית לה מזוני, ואחריהם מסתמא אין לה מזונות, דהא [עמוד שב] הפסידה כתובתה. ואם כן מדוע אין זה מהווה סתירה למה שאמר מקודם שמורדת יש לה מזונות?
נראה שיש להסיק מכאן, שדין זה שמורדת אין לה מזונות מתחיל לאחר שהפסידה כתובה, דהיינו לאחר ד’ שבתות, (לשיטת הרמב”ם שלאחר ד’ שבתות הפסידה כתובה, ועדיין צריכה להמתין י”ב חודש לגט, ובאותו זמן אין לה מזונות), כפי שכתב הריטב”א לעיל: “כי לעולם יש לה מזונות ורפואה ותנאי כתובתה עד שתפסיד כל כתובתה”, שכל זמן שיש לה כתובה יש לה מזונות, (ועוד נוכיח כן מדבריו בחדושיו לכתובות סג. להלן), ואם כן הבבלי שלא הזכיר הפסד המזונות, דבר במורדת לפני שהפסידה את כתובתה, והירושלמי דבר לאחר שהפסידה כתובה, לאחר ד”ש ובתוך יב”ח. ובאמת בירושלמי לא מוזכר יב”ח, מפני שאין זה עיקר הסיבה שאין לה מזונות, אלא בגלל שאין לה כתובה אין לה מזונות, והחידוש הוא שלמרות שמשהינן לה יב”ח אגיטא, אעפ”כ לית לה מזוני.
ואין צורך לומר לפי הריטב”א שתקנו יב”ח באומרת “מאיס עלי”, א”כ במורדת “בעינא ליה וכו'” בודאי שיש לה מזונות כל ד”ש שלא הפסידה כתובה, כפי שכתב כן בפירוש.
(והנה לדברי הרא”ש והטור המורדת והאומרת “מאיס עלי”, אינן מפסידות כתובה עד יב”ח, ואעפ”כ באותן יב”ח לית להן מזוני. וא”כ לשיטתם מתי מורדת יש לה מזונות (לפי הבבלי)? אפשר לענות בכמה דרכים: א. מורדת קודם הכרזה, ולפני שהתחילו למנות יב”ח. ב. ס”ל שהירושלמי פליג אבבלי, כתירוץ ראשון בריטב”א, ולפי הבבלי יש למורדת מזונות).
ובאמת כך מדויק ברמב”ם (הל’ אישות פרק י”ד הל’ י’):
“ואחר ההכרזה שולחין לה פעם שנייה ואומרים לה אם את עומדת במרדך הפסדת כתובתיך. אם עמדה במרדה ולא חזרה נמלכין בה ותאבד כתובתה ולא יהיה לה כתובה כלל, ואין נותנין לה גט עד שנים עשר חדש ואין לה מזונות כל שנים עשר חדש, ואם מתה קודם הגט בעלה יורשה”.
הרי לנו שלא הזכיר הרמב”ם שאין לה מזונות רק אחרי שהפסידה כתובה, בזמן שממתינה לגט י”ב חודש.
נמצא לפי כל הנ”ל, שמורדת “דבעינא ליה ומצערנא ליה” יש לה מזונות מעיקר הדין, וכל זמן שיש לה כתובה יש לה מזונות. ודוקא באותן יב”ח דמשהינן אגיטא אין לה מזונות, ומדויק לשון הגמרא (כתובות סד א) “ומשהינן לה תריסר ירחי שתא אגיטא, ובהנך תריסר ירחי שתא לית לה מזוני”, כפל הלשון “ובהנך תריסר ירחי שתא”, בא להדגיש שרק באותו הזמן אין לה מזונות. והנה לפי הרמב”ם שבאותן יב”ח כבר הפסידה הכתובה לאחר ד’ [עמוד שג] שבתות, לכאורה פשיטא שאין לה מזונות?! ואפשר שהיה מקום לומר הואיל והוא לא רשאי לגרשה בתוך יב”ח מתקנת חכמים, ה”א שחכמים חייבוהו גם במזונותיה, וכמו בשוטה דרבנן שאינו יכול לגרשה, שסובר הרשב”א שחייב במזונותיה, קמ”ל שלית לה מזוני (וכן ההלכה גם בשוטה דרבנן שלא חייב במזונותיה, עיין סי’ קי”ט).
והנה לפי הרא”ש והטור אינה מפסידה כתובה עד תום יב”ח, ובכל זאת לית לה מזוני, וצריך לומר שהטעם לכך הוא, מפני שהבעל מנוע מלגרשה בתקנת חז”ל עד יב”ח, ואף אלמוה לתקנתא שלא תפסיד כתובה באותו הזמן כדי שלא יגרשה, לא רצו חכמים לחייבו גם במזונות, (כמו שמצאנו בשוטה דרבנן, כנ”ל).
עוד כתבו בפד”ר הנ”ל (ו’ עמ’ 21) להוכיח מדברי המאירי שמורדת מפסידה מזונות לפני שהפסידה כתובה. וז”ל:
“וכן משמע במאירי פ”ה דכתובות דמן הדין לית לה מזונות למורדת בין מורדת דמאיס עלי בין מורדת דבעינא לי’ כו’ וגם בטרם הפסידה כתובתה. ז”ל שם (מאירי פ”ה דכתובות): “ולענין מזונות מיהא כל אותן שנים עשר חדש אין לה מזונות שמאחר שהיא מואסת בו האיך הוא זנה ואפילו רצתה ליתן לו מע”י אינו חייב בכך… וכן הדין ברפואתה שאינו חייב לא בבעינא ליה ולא במאיס עלי”, אף שלעיל מזה כתב: “הסכימו גאוני הראשונים שלא הפסידה כתובתה עד י”ב חדש ולאחריהם אי רצה לגרשה מפסדת כתובתה מיד אי לא חזרה ואם חזרה לא הפסידה כלום, ואף בבעינא ליה לפוסק בה השהאת יב”ח י”מ ג”כ שאם חזרה בתוכם לא הפסידה, אלא שי”ח בה, אבל מאיס עלי מודה, ואם אינו רוצה לגרשה עומד הוא בעצמו והיא בעצמה אלא שאין פוחת מכתובתה כלום אחר שאין הכרזה והתראת ב”ד ואף אם הוא מת בינתיים גובה כתובה”, ומ”מ סובר דמזונות ליה לה, ש”מ דמן הדין לית לה מזונות אף בטרם הפסידה כתובתה”.
והנה אמת נכון הדבר, שהמאירי אומר שאין לה מזונות אף לפני שהפסידה כתובתה, אבל אין ללמוד מכאן שכל מורדת אין לה מזונות. מפני שהמאירי הדגיש בדבריו, שזה רק במקום שתקנו יב”ח, ולכן אין לה באותו הזמן מזונות, למרות שעוד לא הפסידה כתובתה, כיון שהוא מעוכב מלגרשה. והנה המאירי ס”ל שתקנו יב”ח ב”מאיס עלי”, ואם גרשה בתוך הזמן הזה יש לה כתובה, והוסיף שם “ואחריהם (היינו לאחר יב”ח), אם חזרה בה לא הפסידה כלום”, כלומר שגם אחרי יב”ח לא הפסידה כתובה אלא אם כן גירשה, וממילא סביר לומר, שאחרי שעבר יב”ח, שאינו מעוכב עוד מלגרשה, [עמוד שד] שאם הוא מעכב את גרושיה, חייב לתת לה מזונות, שהרי עדין לא הפסידה כתובתה כל זמן שלא גירשה. וראיה לדבר, שהמאירי כתב שם “ואם נתאלמנה בין כך במאיס עלאי, גובה כתובתה, או ניזונת כל זמן שהיא אלמנה”. משמע שמעיקר הדין יש ל”מאיס עלי” מזונות, אלא שבחייו כיון שהיא אינה רוצה בו, והוא מנוע מלגרש בתוך יב”ח, נמצא שהיא מעגנת אותו ולכן אין לה מזונות, ולכן באלמנה שאינה מעגנת אותו יותר יש לה מזונות כמו שאר תנאי כתובה. יתרה מזאת, המאירי כתב בפירוש במורדת “דבעינא ליה” שיש לה מזונות בד”ש, כל זמן שלא הפסידה כתובה, ומה שכתב לעיל מינה שאין לה מזונות, זה לדברי האומרים שגם במורדת גמורה תקנו יב”ח, שבהם אין לה מזונות.
נמצא, שמורדת לפני שהכרזנו עליה ולא התחילו יב”ח יש לה מזונות, וב”מאיס עלי” שלפי ההלכה בשו”ע וברמ”א סי’ ע”ז, לא תקנו לה יב”ח, נראה לומר שיש לה מזונות, הואיל ולדעת המאירי תקנת יב”ח הוא ב”מאיס עלי”, ובאותו זמן דוקא כתב שאין לה מזונות.
והנה השו”ע סי’ ע”ז, לא גילה דעתו באומרת “מאיס עלי”, ביחס למזונות, וכתב רק ש”אם רצה הבעל לגרשה אין לה כתובה וכו'”, ורק במורדת “דבעינא ליה וכו'”, אחרי שדבר על הכרזות ד’ שבתות שאחריהם מפסידה את כתובתה, כתב “ואין נותנים לה גט כל יב”ח ואין לה מזונות כל יב”ח”, משמע שרק מורד גמורה, אחרי שהפסידה כתובה בד”ש אין לה מזונות, אבל ב”מאיס עלי” יש לה מזונות, דאם לא כן היה השו”ע מפרש יותר דבריו שמפסידה מזונות מיד. וקצת דיוק מהח”מ שם סקי”ב שכתב על הרמ”א שמחלק בין מזונות שאין לה לבין פירקונה שחייב לה, שזה לשיטת הרא”ש שלא מפסידה כתובה כל יב”ח, אבל לשיטת הרמב”ם והמחבר הפסידה כתובה מיד לאחר ד”ש. ולכאורה חלוקה זו יכולה להיות אף לשיטת הרמב”ם והמחבר בתוך ד”ש, שעדין לא הפסידה כתובה, ולכן אין לה מזונות וחייב בפירקונה. אלא צריך לומר שבתוך ד”ש שמעיקר הדין לא הפסידה כתובה, יש לה מזונות.
ב. 3. שיטת הרשב”א – בענין חיוב מזונות למורדת
עתה נבוא לשיטת הרשב”א בענין חיוב מזונות למורדת, שהובאה בב”י (סי’ ע”ז) וז”ל:
“וכל זה שאבדה מזונות במרדה זהו לדעת הר”מ ז”ל והרי”ף ז”ל, אבל מעיקר הגמ’ אינו נראה כן, שלא נראה כן בגמ’ בשום מקום, ואין מורדת אלא פחת כתובה בלבד”.
מכאן רצה הגריש”א ללמוד שלהלכה כל מורדת אין לה מזונות, שכן הרשב”א לא תלה את הדבר בהכרזת מורדת, ולא תלה זאת בכך שהפסידה [עמוד שה] הכתובה. והביא שגם החזו”א (הלכות כתובות סי’ ס”ט אות ט”ו) דייק כן ברשב”א, וכתב שם וז”ל:
“דמורדת אינו חייב לזונה לדעת הר”מ והרי”ף, והיינו אע”ג דעדין לא הכריזו עליה ארבע שבתות, ועדין לא הפסידה כתובה, מ”מ כ”ז שהיא במרדה אינו חייב לזונה”.
מכח הרשב”א הסיק הגריש”א שליט”א שכל מורדת אף קודם הכרזה אין לה מזונות, וז”ל שם (פד”ר ו’ עמ’ 10):
“ואם כי הרשב”א מפקפק בזה, דלא מצינו זה בגמ’ (שמורדת אין לה מזונות), מ”מ למעשה לא חלק עליהם, וכן השיב לשואליו, דאם לא רוצה לחזור לבית בעלה באיזו טענה שהיא אינו חייב לזונה, ולא הזכיר כלל שיש צורך בהכרזה, ושזה דוקא לאחר שהפסידה כתובתה, וע”כ דבכל גווני ס”ל דאין לה מזונות”.
והנה התשובה הנ”ל של הרשב”א שהוזכרה בב”י, לא הובאה שם בשלימות, והיא אינה נמצאת בספרי שו”ת הרשב”א, ונדפסה בספר “ארעא דרבנן” של הרב אלפנדרי תשובה י”ג, וז”ל:
“וכל זה שאמרנו שאבדה מזונות במרדה, זהו לדעת הר”מ ב”ם ז”ל וכדעת האלפסי ז”ל שכתב כן באומרת מאיס עלי, אבל מעיקר הגמרא אינו כן, שלא נאמר כן בגמרא בשום מקום, ואין במורדת אלא פחת כתובה בלבד, ומזונות ומעשה ידיה שהם זה כנגד זה, שאם אמרה איני נזונת ואיני עושה אינה ניזונת, ומדרבנן. והרי מגורשת ואינה מגורשת שאינה נכנסת עמו לחדר וניזונת, ואין לדחות דשאני התם שהוא נתן אצבע בין שיניו וגירש, דמי לא עסקינן דארגילא היא קטטה בינו ובינה ומתוך כך הוצרך לגרש, וכל שכן לדעת הרמב”ם ז”ל בעצמו שכתב דפעמים שמגרש בעל כורחו באומרת מאיסתיו, ובמגורשת ואינה מגורשת אפילו בזו מאן לימא לן דאינה ניזונת, דא”כ הוה ליה לפירושי במגרש מדעתו. והלין תריסר ירחי שתא ליה לה מזוני שכתוב בהלכות האלפסי ז”ל, אינו מעיקר הגמרא ואינו נמצא בספרים שלנו. אלא מיהו בגמרא דבני מערבא בפרק אע”פ מצאתי: ר’ חנינא בשם ר’ ישמעאל ב”ר יוסי: (לכאורה חסר כאן “המורדת”) היוצאת משום שם רע אין לה מזונות ולא בלאות, ע”כ”.
המעיין בתשובה זו יראה שדעת הרשב”א זהה לדעת הריטב”א בענין המזונות, שהאריך שם לבאר מדוע מורדת יש לה מזונות מדינא דגמ’, ובאר זאת מפני שלא מצאנו שקנסו את המורדת רק בפחת כתובה, ולא בהפסד מזונות, ורק מתקנה מאוחרת יותר לדעת הרמב”ם והרי”ף אין לה מזונות. [עמוד שו] והנה מה שסתם בתחילת התשובה פירש בסופה, (קטע זה אינו מוזכר בב”י), וז”ל:
“והלין תריסר ירחי שתא לית לה מזוני שכתוב בהלכות אלפסי ז”ל, אינו מעיקר הגמרא ואינו נזכר בספרים שלנו, וכו'”.
הרי לנו שדין זה שאין לה מזונות הוא באותן יב”ח. וכשנדייק בראש דבריו נראה שחילק בין הרמב”ם והרי”ף וז”ל:
“וכל זה שאמרנו שאבדה מזונות במרדה, זהו לדעת הר”מ ב”ם ז”ל וכדעת האלפסי ז”ל שכתב כן באומרת מאיס עלי”.
כתב דלהרמב”ם הדין הזה במורדת גמורה ד”בעינא ליה וכו'”, ולהרי”ף הדין הזה באומרת “מאיס עלי”, (לשון הב”י “וכל זה שאבדה מזונות במרדה, זהו לדעת הר”מ ז”ל והרי”ף”. והשמיט מילים אלו “וכדעת האלפסי ז”ל שכתב כן באומרת מאיס עלי”), ולפי דברינו הרשב”א דייק בלשונו, כיון שהפסד המזונות הוא מתקנת יב”ח, ממילא הדבר תלוי במקום שתקנו יב”ח. והרי הראשונים הרמב”ם והרי”ף חלוקים בדבר, מתי נאמרה תקנת יב”ח, לפי הרמב”ם שתקנו יב”ח רק במורדת, לכן שם נאמר דלית לה מזוני, ולפי הרי”ף שרק ב”מאיס עלי” יש דין זה של י”ב חודש, לכן שם נאמר דלית לה מזוני, נמצא, שדין זה דלית לה מזוני נאמר רק באותן י”ב חודש שמשהינן לה אגיטא.
אמנם בהתבוננות שניה בנידון השאלה בתשובת הרשב”א הנ”ל, מתעוררת קושיא על מסקנת הדברים שהסקנו מדבריו. דהנה באותה התשובה בקטע קודם להנ”ל, נותן הרשב”א הגדרה למורדת, שאם אינה רוצה לחזור לבעלה בגלל שאינו רוצה לפרוע את החובות שצברה למזונות דעבר, הרי זו מורדת, משום “שכל מורדת טענה אית לה”. אף אם היא טענה צודקת, אינה רשאית למרוד בו בגלל זה. ועל מקרה זה פסק הרשב”א “יראה שאינו חייב לזונה”. משמע שאין לה מזונות מיד, ואף בלא הכרזה והתראה. ולכאורה מהמשך הרשב”א לא משמע כן, כמו שהוכחנו לעיל, שאין לה מזונות רק לאחר שהכרזנו עליה כמורדת ובתוך יב”ח. ובמיוחד קשה הדבר לשיטת הרשב”א (הובא במגיד משנה להלן), שבמורדת אין דין יב”ח, (וס”ל שתקנו יב”ח רק ב”מאיס עלי”), וממילא אין לנו מקור להפסידה מזונות מיד, אלא רק אחר ד”ש שבהן מפסידה כתובה, ונשאלת השאלה מדוע במקרה דנן אין לה מזונות מיד?
נלע”ד לישב דברי הרשב”א בדרך פשט, שמה שכתב על המורדת “יראה שאינו חייב לזונה”, היינו לפי הכללים שיבוארו להלן, והקטע הסמוך הוא “כפרטו של ראשון”, ובו מפרש הרשב”א את דבריו, שמורדת מעיקר הדין יש לה מזונות ורק בתוך יב”ח, או לאחר שתפסיד את הכתובה, אז אין לה [עמוד שז] מזונות. תרוץ זה נראה לי הסביר ביותר, שלא יסתור הרשב”א את עצמו בשני קטעים סמוכים של דבריו, ובודאי שאין לדייק ממנו שמורדת אף לפני הכרזה אין לה מזונות.
והנה החזו”א שם (כתובות סימן ס”ט אות ט”ו), אמנם גם הוא הבין מתשובת הרשב”א שהובאה בב”י, שסבירא ליה בדעת הרמב”ם, שמורדת מפסידה מזונות אף בלא הכרזה ד’ שבתות שעדין לא הפסידה כתובה, אבל התקשה מנין לו לרשב”א שהרמב”ם סובר כן, אדרבא נראה שלא הפסידה כתובה עד ד”ש.
נראה שהחזו”א לא היה לו לנגד עיניו את מקור דברי הרשב”א שהבאנו, שבו הוא מדגיש בסוף התשובה, שרק בתוך י”ב חודש לית לה מזוני, וכפי מה שדייקנו לעיל. ולכן לשיטת הרי”ף שבמורדת גמורה לא תקנו בה יב”ח, יש לה מזונות בד”ש כל זמן שלא הפסידה כתובה. ומסתברא שאף לדעת הרמב”ם שתקנו במורדת גמורה יב”ח, בתוך ד”ש שעדין לא הפסידה כתובה יש לה מזונות, ורק אח”כ בתוך יב”ח שקנסו אותה אין לה מזונות, והדברים מדוייקים ברמב”ם שכתב דין ד”ש שבהם הפסידה כתובה, ועדין לא כתב שאין לה מזונות, עד שמגיע לדין שאין נותנין לה גט עד יב”ח, ואז כתב שאין לה מזונות.
והנה מאחר שגם החזו”א הבין ברמב”ם שאין לה מזונות בתוך י”ב חודש, היינו אחרי שהפסידה הכתובה בד”ש, וכן דייק בדברי הרא”ש, ומה שהביא מהרשב”א שמורדת אין לה מזונות אף לפני ד”ש ולפני הכרזה, ותמה עליו מנין לו זאת ברמב”ם, הרי הוכחנו ממקור דברי הרשב”א שאף הוא סובר כהבנתו של החזו”א ברמב”ם, שאין לה מזונות רק בתוך יב”ח, ולאחר ד”ש, הרי זה מחזק את השיקול ההלכתי לפסוק כך, שמורדת אין לה מזונות רק אחרי שהכרזנו עליה כמורדת, ולפי הרמב”ם רק לאחר ד”ש. וכך פוסק המחבר ההולך בשיטת הרמב”ם, אמנם נראה שלפי הרא”ש שלאחר התקנה של יב”ח, לא הפסידה כתובה עד יב”ח, אין יותר החילוק הזה של ד”ש ובכל היב”ח אין לה מזונות, וכך הדין לדעת הרמ”א ההולך בשיטת הרא”ש.
ב. 4. שיטת הרא”ש בענין מזונות למורדת
החזו”א הנ”ל דייק מדברי הרא”ש (כתובות פרק אע”פ סי’ ל”ד), שמורדת מפסידה מזונות מדין קנס שקנסוה בתוך יב”ח, ולהלן נדון בדבריו, וז”ל:
“ומשהינן לה תריסר ירחי שתא ולית לה מזוני מבעל. תקנה זו נעשת בימי האמוראים האחרונים, כאשר ראו כי גבהו בנות ישראל ודעתם זחה עליהם, וכאשר היה להם כעם עם בעליהן, היו אומרות: לא בעינא ליה, והבעל מגרשה מיד, כיון שפטרתו מכתובה ושוב היו הנשים מתחרטות, תקנו שתשהה שנה ואם יגרשנה בתוך השנה [עמוד שח] לא תהיה מחילתה מחילה, ויצטרך לתת לה כתובה, אולי יתפייסו בתוך השנה, וכיון שתקנו כך לאומרת מאיס עלי, שהייתה ראויה להתגרש מיד בלא כפיה, כל שכן למורדת. ואינה ניזונת אותה שנה, אבל הוא אוכל פירות וחייב בפירקונה, דבמזונות קנסו אותה דרוב נשים אין מספיק מעשה ידיהם למזונותיהן, אבל היתה חפיצה שלא יאכל הבעל פירות נכסיה ולא יתחייב בפירקונה, לאו כל כמינה, הילכך הוא אוכל פירות. וכיון שאוכל פירות חייב בפירקונה. ויראה שחייב בקבורתה, כיון שלא יכול לגרשה בלא כתובה בתוך השנה”.
מדבריו “ואינה ניזונת אותה שנה”, משמע שדוקא בתוך יב”ח לית לה מזוני, ועוד הרי כתב “דבמזונות קנסו אותה”, משמע שמעיקר הדין יש לה מזונות, ורק בגלל הקנס אין לה, א”כ זה בתוך אותן יב”ח שקנסו אותה. והסביר הרא”ש שקנסו אותה רק במזונות מפני שזו תקנה לטובת האשה. מה שאין כן שאר התקנות הן טובת שני הצדדים, וכיון שלא רצו להפסיד לבעל, לכן לא הפסידו לאשה, כגון פירות ופירקון. מלבד כתובה שנתקנה לטובת האשה, שלא תהיה קלה בעיניו לגרשה, ואעפ”כ לא הפסידה בתוך זמן זה כתובה, כדי שלא יגרשנה עד יב”ח בתקנת חז”ל. נמצא, שללא קנס לא היתה מפסדת מזונות, ולכן בודאי שכל זמן שלא הכרזנו עליה כמורדת “בעינא ליה”, או שלא התרינו בה שלא תמאס בו, (כמבוא בריטב”א בתשובה מ”א, ויובא להלן, שגם ב”מאיס עלי” יש להתרות ורק אח”כ תיקרא מורדת ד”מאיס עלי”), אי אפשר להפסיד לה מזונות בלא ראיה מפורשת בגמרא. וכך הבין החזו”א (אבה”ע ס”ט ס”ק ט”ו), שהרא”ש סובר שאין לה מזונות בתוך יב”ח מדין קנס. והוסיף וכתב החזו”א שם “ומבואר מזה דבמורדת בעינא ליה, דלא מצינו קנס זה, יש לה מזונות תוך ד”ש, ובטוש”ע לא הוזכר מידי מזה”. (כוונתו לשיטת הרמב”ם שבתוך ד”ש יש לה כתובה, ותקנת יב”ח היא להשהות הגט עד יב”ח, ואם כן הקנס שאין לה מזונות הוא לאחר ד”ש), משמע שמורדת בעצם יש לה מזונות מעיקר הדין, חוץ ממקום שקנסו אותה, כגון בתוך יב”ח, אמנם החזו”א הביא שהרשב”א לא הבין כן ברמב”ם, והתקשה בדבריו, ולעיל תרצנו שגם הרשב”א ס”ל כן בדעת הרמב”ם, שאין לה מזונות רק בתוך יב”ח, ולא בד”ש, כמו שנראה במקור בתשובה המובא בספר ארעא דרבנן. ועוד כתב החזו”א, שהטור ושו”ע לא הזכירו הפסד מזונות, רצונו לומר ב”מאיס עלי”, משמע שיש לה מזונות, ובמורדת כתב שאין לה מזונות רק בתוך יב”ח!? מדברי החזו”א למדנו, שלדעתו מורדת יש לה מזונות, ולדעתו זה הפשט גם ברמב”ם, וכן דעת הרא”ש הטור והשו”ע, אלא שהיה קשה לו שיטת הרשב”א ברמב”ם, שאין לה מזונות.
ב. 5. חקירה בסיבת חיוב מזונות ב”מגורשת ואינה מגורשת”, וראיה [עמוד שט] מהרשב”א
בענין מה שהבאנו לעיל מהרשב”א בתשובה המובאת בספר ארעא דרבנן סימן י”ג הנ”ל, להוכיח מ”מגורשת ואינה מגורשת” שיש לה מזונות, שבכל מצב יש לה מזונות אף במורדת ובאומרת מאיס עלי. יש להוכיח מכאן על טעם חיוב המזונות במקרה זה, בבחינת “בא ללמד ונמצא למד”.
דהנה בדבר מהות חיוב המזונות ל”מגורשת ואינה מגורשת”, חלקו האחרונים (הובא גם בפד”ר א, 65, 74) – האם זה חיוב חדש, כקנס על בעל שמעכב גרושי אשתו ומעגנה, או שזה המשך חיוב המזונות שנוצר עם הנשואין. ונראה להוכיח מהרשב”א והריטב”א הנזכרים לעיל, שזה המשך החיוב שנוצר עם הנישואין, שהרי הראשונים הנ”ל רצו להוכיח בדרך ק”ו, מזה של”מגורשת ואינה מגורשת” יש מזונות אע”פ שהיא ספק גרושה ואינה ברשותו, ק”ו למורדת שהיא ודאי אשתו וברשותו שיש לה מזונות, ואם נאמר שהחיוב הוא משום קנס הלא ק”ו פריכא הוא, שבמורדת לא שייך לחייב מזונות מצד קנס של מעוכבת מחמתו, שהרי היא מורדת בו ומעגנת אותו, משא”כ בספק מגורשת שכבר אינה ברשותו והוא מעגנה בחנם? על כורחנו, שלדעת הראשונים החיוב ב”מגורשת ואינה מגורשת” אינו משום קנס אלא המשך חיוב המזונות, שאינו פוקע עד הגרושין הוודאיים, שהאשה מותרת להנשא לאחר, ואין זה משנה מי הגורם לעגון. ולכן יש כאן ק”ו, שאם “מגורשת ואינה מגורשת” שהיא ספק אשתו, ואינה עמו בבית ניזונת, ק”ו למורדת שהיא אשתו גמורה ועמו בבית שניזונת. ואע”פ שהיה אפשר לטעון כנגד הרשב”א, שמורדת קנסו אותה בהפסד המזונות, וכן האומרת “מאיס עלי” שהיא אשמה בגרושין לא מגיע לה מזונות, וממילא גם אם הן הפכו אחר כך לספק גרושות אין לחדש בהן חיוב מזונות, על זה כתב הרשב”א שם:
“ואין לדחות, דשאני התם שהוא נתן אצבע בין שיניו וגירש, דמי לא עסקינן דארגילא היא קטטה בינו ובינה ומתוך כך הוצרך לגרש, וכל שכן לדעת הרמב”ם ז”ל בעצמו שכתב דפעמים שמגרש בעל כורחו באומרת מאיסתיו, ובמגורשת ואינה מגורשת אפילו בזו מאן לימא לן דאינה ניזונת, דא”כ הוה ליה לפירושי במגרש מדעתו”.
היינו, כיון שהגמ’ סתמא ואמרה שכל “מגורשת ואינה מגורשת” יש לה מזונות, יש לנו ללמוד שגם במורדת גמורה ד”בעינא ליה וכו'”, שהיא פתחה במריבה, וגם באומרת “מאיס עלי”, שאינו מגרש מדעתו, בשניהם יש לה מזונות. וסברתו היא מפני שכל זמן שהאשה אגידא ביה, אין זה משנה אם היא מורדת או לאו, ואף “מגורשת ואינה מגורשת”, יש לה מזונות.
מהבנת הראשונים הזאת בחיוב מזונות ל”מגורשת ואינה מגורשת”, אנו [עמוד שי] למדים עד כמה חיוב המזונות הוא החלטי, ואינו פוקע רק עם הגרושין הוודאיים, ולכן הוא קיים גם במורדת. (ולהלן נראה, שהריטב”א בתשובה ק”נ הוכיח מ”מגורשת ואינה מגורשת”, כשיטתו שם שאף אשה שעזבה את הבית יש לה מזונות, ומהקשר הדברים שם נראה שהוכיח מכאן אף על מורדת גמורה, אבל לא הזכיר שם “מאיס עלי”, אבל הרשב”א הנ”ל כתב בפירוש להוכיח מ”מגורשת ואינה מגורשת” שגם ב”מאיס עלי” יש לה מזונות).
ב. 6. טעם נוסף חדוש לחייב במזונות עבור אשה מורדת – על פי החזון איש
אשה שמורדת בבעלה בחיי האישות, אבל עושה כל מלאכות הבית, מבשלת ומכבסת וכו’, אף אם נאמר שאינו חייב לה מזונות כבעל, נראה שיש לחייבו במזונות, שאינה גרועה מאמה עבריה או מעבד עברי, שלא יכול לומר לו “עשה עמי ואיני זנך”. וכך כתב החזון איש (הלכות כתובות ע’ סק”א) על שיטת הר”ן שבאמרה “איני ניזונת ואיני עושה”, פטורה מלעשות בצמר, אבל חייבת לעשות שאר מלאכות הבית. שכוונת הר”ן שהאשה אינה יכולה להשתמט מלעשות אותן מלאכות, אבל מאידך גיסא, הוא חייב לזונה. ובסימן ע”א סקי”ג הוסיף לפרש, וז”ל “אבן העזר סי’ פ סט”ו בהגה’: וי”א דאפילו באומרת איני ניזונת ואיני עושה צריכה לעשות צרכי הבית וכו’, דוקא באמרה איני ניזונת, אבל אם אינו מעלה לה מזונות, אינה צריכה לעשות כלום, ואפילו באמרה א”נ וא”ע אפשר שיש לה מזונות כנגד טחינה, שאפילו שהיא עושה, שאינו בדין שיאמר לה עשי עמי ואיני זנך, ומיהו אין זה הכרח כיון דבידה לעשות הכל ולזון, וצ”ע”.
הנה החזו”א הבין מכח סברתו, שלא יתכן שהאשה תעשה מעשה ידים לבעלה בלא לקבל מזונות, ולמרות שמפשטות דברי הר”ן נראה שאין לה מזונות כלל, חידש את חידושו ודוחק שם לפרש בכוונת הר”ן שאין לה מזונות מושלם, כדין עולה עמו, אבל בודאי שחייב לזונה. ואם כן ה”ה גם כאן במורדת מתשמיש, אין זו סברא שיהנה ממעשה ידיה בלא שיתן לה מזונות. אמנם לבסוף כתב “ומיהו אין זה הכרח כיון דבידה לעשות הכל וליזון, וצ”ע”, מפני שהוא חידוש שאין לו מקור מפורש אלא סברא.
ב. 7. ההבדל בין מורד למורדת
ראינו לעיל, ששיטת הריטב”א היא החלטית, שמורדת מעיקר הדין אינה מפסידה מזונות, אלא בתוך יב”ח כפי שתקנו רבנן סבוראי. ויש לבדוק מה הדין במורד, האם מפסיד משהו מתנאי הכתובה?
וחלקו הפוסקים האם המורד מפסיד את זכותו בירושה ובנכסי מלוג? דעת רוב הפוסקים (הובאו דבריהם בשו”ע אבהע”ז סי’ צ’ ס”ה), שאפילו נתן עיניו לגרשה יורשה, ויש לו פירות עד שעת נתינת הגט, לעומתם סובר [עמוד שיא] הרשב”ם (ב”ב קמו ב) “משנתן עיניו לגרשה שוב אינו יורשה”, ומדבריו שם נראה שגם אינו אוכל פירות, שציין כמקור לדבריו את ר”ל, דסבירא ליה שאין לו פירות משעת כתיבת הגט (ע”פ גיטין יז ב).
והנה הרי”ף בגיטין שם הוכיח שהלכה כר’ יוחנן, שיש לו פירות עד שעת נתינה, משום דקיי”ל שאם נשבית חייב בפירקונה עד זמן נתינת הגט, וממילא יש לו פירות עד שעת נתינה. (ועיין שם בר”ן שהקשה, מנין פשיטא ליה להרי”ף שחייב לפדותה עד שעת נתינה, הרי פירות תחת פירקונה ואם הלכה כר”ל שאין לו פירות משעת כתיבה ממילא גם פטור מלפדותה? עיין ב”אור שמח” על הרמב”ם פ”ו גרושין ה”ל שישב קושיתו).
והנה להלכה נפסק כדעת הרי”ף ודלא כרשב”ם, כפי שמובא ברמ”א (שולחן ערוך אבן העזר סימן צ סעיף ה), וז”ל:
“הגה: אבל כל זמן שלא נתגרשה, אע”ג שנתן עיניו לגרש, יורשה. (טור בשם הרא”ש), אשה שמרדה בבעלה ומתה, בעלה יורשה. (כן משמע מל’ המ”מ פ’ כ”ב), וע”ל סימן ט”ז. המורד על אשתו או מדירה ואינו נוהג עמה מנהג אישות, י”א דאם מתה אינו יורשה. (הגהות מרדכי פ’ אע”פ) “.
נמצא לפי השו”ע והדעה הראשונה ברמ”א, שהמורד על אשתו אינו מפסיד דבר מזכויותיו בתנאי כתובה, הוא יורשה ואוכל פירות נכסיה. ויש ללמוד מכאן גם על המורדת שלא תפסיד דבר מזכויותיה כל זמן שיש לה כתובה, ולכן הסברא נותנת שיש לה מזונות. אבל לפי הדעה השניה ברמ”א שהמורד אינו יורש את אשתו, וכן אינו אוכל פירות (לפי הרשב”ם דלעיל), וא”כ הדין נותן שגם מורדת תפסיד זכויותיה ובכללם שאין לה מזונות.
אמנם לפי זה קשה על דברינו לעיל, שמורדת מעיקר הדין יש לה מזונות, כל זמן שלא הפסידה כתובה עד לאחר ד”ש, או יב”ח, שחכמים קונסים אותה, והמורד מפסיד את זכויותיו מיד, לפי דעה זאת?
נראה שחלוק גדול ביניהם, האיש יכול לגרש מדעתו ואפילו נגד רצון האשה, ולכן אם נתן את עיניו לגרשה, או אם מרד באשתו בחיי אישות, אפשר לראות זאת כנתוק הקשר שביניהם, ולכן שוב אינו יורשה, אבל האשה שמרדה בבעלה אינה יכולה לכפות אותו לגרשה, ולכן כל זמן שלא גרשה ממשיכים החיובים הרגילים של הנשואין ויש לה כתובה ותנאיה, עד שבאו חכמים וקנסו אותה בפחיתת כתובה בד”ש ובי”ב חודש, ולכן דעת הריטב”א שכל זמן שלא מצאנו שקנסו אותה במזונות – יש לה מזונות.
והנה שיטה זו של הרשב”ם שהמורד אינו יורש, אינה להלכה, עיין בב”ש וח”מ שם. נוסף לכך יש קושי נוסף בשיטה זו, שהמורד מפסיד זכויותיו, והאשה שלא מרדה בו לא הפסידה זכויותיה, וזה לא מתאים אם הידוע לנו [עמוד שיב] במורדת, שאחרי שהפסידה זכויותיה, גם הבעל אין לו פירות ושאר זכויות חוץ מירושה, ה”בית יעקב” (סימן צ”ה ס”ה) עמד על שאלה הזאת וכתב, וז”ל:
“נראה דס”ל, דדוקא בחיוב דמדידה לדידיה מפסיד מורד ומדיר, דס”ל דדמי למורדת, שכתב הב”ש סימן ע”ז ס”ק ל’ דהיא מפסדת ולא הוא”.
(נראה דצ”ל סי’ ע”ז סק ט”ו), כוונתו לתשובת הרלב”ח בשם הרשב”א, שמורדת אף לאחר י”ב חודש שהפסידה כתובה בעלה לא הפסיד זכויותיו ואוכל פירות, ולפי זה גם מורד הוא מפסיד זכויותיו, ולא היא. והנה כל דברי הרלב”ח הם לאחר יב”ח שהפסידה כתובה, אבל לפני יב”ח המורדת לא הפסידה זכויות כתובה ובזה מורדת עדיפה על המורד שמפסיד זכויותיו מיד, כיון שאצלו לא שייך הפסד כתובה. בכל אופן שיטת הרלב”ח גם היא שיטה יחידאה היא, נמצא שלהלכה המורד יורש ואוכל פירות, וכמו כן המורדת לא הפסידה זכויותיה כל זמן שיש לה כתובה.
ב. 8. חיוב מזונות בספק מורדת
דוגמא שכיחה בבי”ד, שהבעל טוען כנגד אשתו שמורדת בו מתשמיש, והיא עונה לעומתו, שאינה מורדת בו אלא בגלל שהוא משפיל אותה לכן אינה יכולה להענות לו, והבעל מכחיש את דבריה, או שהם מאשימים זה את זה מי מתחיל במריבה, ואז אין אנו יכולים להכריז עליה כמורדת אם היא עצמה מוכנה להיות עמו בתנאים מוצדקים, ונשאלת השאלה האם מספק תפסיד כתובה ומזונות? נלע”ד שכאשר מתעורר לנו ספק אם האשה מורדת, ולכן אי אפשר להכריז עליה כמורדת, לא פוקע מספק חיוב כתובה ומזונות, ולא נאמר הואיל והוא מוחזק בכתובה ומזונות, עליה להביא ראיה, כיון שמורדת מפסידה כתובה כקנס על מרידתה, אין אנו יכולים לקונסה מספק. וראיה לדבר מהרמב”ם (פט”ו הלכות אשות הט”ו), וז”ל:
“האשה שבאה לבית דין ואמרה בעלי אינו יכול לשמש כדרך כל הארץ שמוש שמוליד או שאינו יורה כחץ, יעשו הדיינין פשרה (הגהות מיימוניות – יעשו דרך בקשה, יעשה סעודה ויפיס), ואומרים לה ראוי לך שתנהגי עם בעלך עד שתשהי עם בעלך עשר שנים ואח”כ תתבעי, ומגלגלין עמה בדבר זה, ואין כופין אותה לישב ולא דנין אותה כדין מורדת, אלא מאריכין בדבר זה עד שיעשו פשרה”.
מדבריו למדנו, שבמקום ספק מורדת, כאשר האשה באה בטענה, שאין אנו יכולים לבררה, “ואין כופין אותה לישב ולא דנין אותה כדין מורדת”, כלומר אין קונסים אותה כדין מורדת, וגם אין כופין אותה לישב עמו, [עמוד שיג] וממילא יש לה גם מזונות. והנה הרמב”ם (פי”ד הלכות אישות הט”ז), שהובא בשו”ע סי’ ע”ז ס”ד, כתב וז”ל:
“איש ואשתו שבאו לבי”ד, הוא אומר זו מורדת מתשמיש, והוא אומר לא כי אלא בדרך כל הארץ, מחרימין על מי שהוא מורד ולא יודה בבי”ד, ואח”כ אם לא הודו, מבקשין מן הנטען ועושין פשרה כפי כח הדיין”.
לכאורה גם כאן יש לנו ספק אם האשה מורדת, אולם בניגוד להלכה הקודמת, כאן מחרימין על מי שלא מודה על האמת, ועושין פשרה כפי כח הדיין. והראב”ד בהשגותיו הקשה שאין מקום לחרמות אלא מגלגלין עמם עד שיתרצו, כדמשמע ממשנה סוף נדרים. ונראה שהרמב”ם מפרש את המשנה בנדרים במקרה שהבעל לא יכול לדעת אם היא משקרת, כגון באינו יורה כחץ, וטמאה אני לך, וכיון שאינו מכחישה חוששין יותר לדבריה ואין מחרימין, אבל במקרה שכל אחד מאשים את משנהו בטענת ברי במרידה, יש כאן שקרן ודאי ביניהם, ולכן מחרימין ומפרין כפי כח הדיין, והראב”ד פרש את המשנה סוף נדרים גם במקרה של הכחשה גמורה ביניהם. בכל אופן גם במקרה האחרון, אם לאחר דיונים ונסיונות לעמוד על חקר האמת, לא נדע בשל מי הרעה הזאת, אין אומרים שמספק תפסיד כתובה, אלא נצטרך לפשר ביניהם, וכל זמן שלא פסקנו שמפסידה כתובה, כיון שאי אפשר להכריז עליה כמורדת לא הפסידה כתובה, וממילא יש לה מזונות.
וכך כתב בשו”ת עדות ליעקב סי’ ל”ו (למהר”י בוטון נכדו של הלחם משנה), שאם אין אנו יכולים לפסוק שהיא מורדת, בגלל שיש לה טענה שהוא המורד בה, לא מפסידה כתובה ומזונות. וז”ל:
“ולענין אם הוא חייב במזונותיה, מילתא דפשיטא היא דכל אשה שבאה בטענה למרדה בבעל ואיכא אמתלא לדבריה, לאו מורדת מיקריא, ואינה בשום חיוב וקנס הנשים המורדות באלוף נעוריהם וכו’, אשר על כן, אף אם לא נאמין מכל וכל לאיתתא דא דנידון דידן, מ”מ מורדת לא מקריא כלל. וכמ”ש זה בפירוש הרמב”ם גבי ג’ נשים דמשנה אחרונה דנדרים אשר אינן נאמנות בטענתן, ואעפ”כ כתב הרב ז”ל פט”ו מהלכות אישות דלאו מורדת מקריא יע”ש, וא”כ הרי הוא חייב הכל ובמזונותיה”.
כדברים האלו כתב בשו”ת “ישכיל עבדי” ח”ה אבה”ע סי’ נ’ על בעל שהכה את אשתו וחזר בו והבטיח לנהוג בה כהוגן. וז”ל:
“אמנם בנוגע לפוטרו ממזונותיה במקרה של סירוב האשה לשלום, נלע”ד שזה פזיזות יותר מדאי מצד ביה”ד, שאיך אפשר לדונה כמורדת גמורה להפסידה מזונותיה, כל עוד לא נתברר שהיא מורדת [עמוד שיד] גמורה, ולא השתמשנו בכל אותם הדרכים המובאים בסי’ ע”ז להתרותה ולהכריז עליה ד’ שבתות”.
מבואר מדבריו, שאף אם לא נתבררה טענתה בבי”ד, כיון שעל כל פנים לא הוכח שהיא משקרת ויש כאן ספק, שאין אנו מחייבים אותה לחזור לבית בעלה, ממילא אי אפשר להכריז עליה כמורדת, ונשאר בתוקפו חיוב המזונות.
וכן הדין בספק מורדת, שחלקו הפוסקים אם זכותה לתבוע גט, שמספק אין לה דין מורדת, הוכחה לדבר, ממה שכתב הב”ש סי’ קנ”ד סק”א ביחס למי שהיו לו מומין גדולים וידעה מהם קודם שנשאת, שיש מחלוקת הפוסקים אם כופין להוציא, ובשו”ע פסק שאין כופין להוציא, ואעפ”כ פסק הב”ש שהאשה הזאת אינה מורדת, וז”ל:
“לכן נראה אפי’ לרמ”א שכתב אין כופין להוציא מ”מ אין דינה כמורדת אם אין רצונה לדור עמו ויכולה לומר קים לי כהני פוסקים”.
היינו, שספק מורדת לא מפסידה כתובה, הב”ש חזר על דבריו כמה פעמים בסימן זה. והקשה עליו הבית מאיר, דאדרבא מספק היא מפסידה כתובה, כיון שהבעל מוחזק, ויכול להגיד קיי”ל כהני פוסקים שהיא מורדת?! ולכאורה קושיא אלימתא היא! ונראה ליישב, שהב”ש סבר שכדי להפסידה כתובה צריך התראה והכרזה של מורדת, וכיון שאי אפשר להכריז עליה שהיא מורדת מספק, נמצא שאי אפשר להכיל עליה דיני מורדת, ולכן אינה מפסידה כתובה מדין ודאי. ונראה שה”ה גם ביחס למזונות, שכל זמן שהבעל לא הוכיח שהיא מורדת בו ואין אנו יכולים להכריז עליה כמורדת יש לה מזונות.
והנה הרה”ג ב. ז’ולטי זצ”ל (פד”ר ו’ עמ’ 40) כתב ליישב את הבית מאיר, שלפי שיטתו מוכרחים לומר, שלאחר תקנת יב”ח לא צריך התראה והכרזה כלל, ולכן גם במקום שאי אפשר להתרות בה, כגון בספק מורדת, משעה שהתחילה במרידתה מתחילים יב”ח ותפסיד כתובה. אמנם הרב הנ”ל כתב שם שלהלכה בודאי צריך לכל הפחות להתרות בה כמורדת, ואף ב”מאיס עלי” שלא שייך הכרזות בבית הכנסת, גם כן צריך להתרות בה שע”י מעשיה תפסיד כתובתה, ובלא זה אי אפשר להפסידה כלום. ונראה לע”ד שגם הבית מאיר מודה בכך שבלי התראה לא ניתן לה דין מורדת להפסידה כתובה. אלא שלשיטתו, במקום שהיא ספק מורדת צריך להתרות בה שעלולה היא להפסיד כתובה, בגלל שהיא ספק מורדת, והוא מוחזק בכתובה, ואם לא תשמע לנו תפסיד כתובתה מיד. ונלע”ד שאף לפי שיטת הבית מאיר, שספק מורדת מפסידה כתובה מיד, כל זה בספק מורדת מצד ספיקא דדינא, כמו המקרה שבסימן קנ”ד שיש בו מחלוקת הפוסקים, שאז יכול הבעל לומר קים לי כהני פוסקים שהיא מורדת והפסידה כתובה, אבל במקום שאנו מסופקים מה היא [עמוד שטו] המציאות כאן, ומי מורד במי, אין לנו כל צד של הוכחה שהיא מורדת איך נקנוס אותה מספק!? ולכן נראה שכאן לכו”ע לא הפסידה כתובה ויש לה מזונות.
ואין להקשות מהריטב”א בתשובה סי’ ק”נ הנ”ל, שאשה שעזבה את הבית, עליה להביא ראיה שעזבה בגלל סיבה מוצדקת, בכדי לקבל את מלא מזונותיה, ולא רק לפי ברכת הבית, ובלא ראיה תפסיד, שכן שם לשיטת הריטב”א לא הפסידה מזונות, וכל השאלה היא על כמות החיוב של המזונות, האם הוא צריך לשאת בנזק הזה שיהיה לו לשלוח לה מזונות מחוץ לבית, שזה מעבר להוצאות שהיה מוציא לפי ברכת הבית, ובזה עליה חובת הראיה אחרי שעשתה מעשה ועזבה את הבית, אבל כדי לקנוס אותה שתפסיד כתובה ומזונות צריך הוא להוכיח שהיא מורדת, שאין מכריזין על אשה מורדת אם היא מכחישה את דבריו ואומרת שאינה אשמה בדבר, ואם אף אחד מהם לא יצליח להוכיח את הדבר עושין פשרה כפי כח הדיין, כפי שהבאינו לעיל.
והנה במציאות, בהרבה מהמקרים לא ברור לביה”ד מי התחיל בקטטה, ואי אפשר להכריז עליה כמורדת, ממילא חייב לה כתובה מדין ודאי, וכמו כן חייב לה מזונות, ואף אם יתברר לבסוף שהיא מורדת, כל זמן שלא התרנו בה והכרזנו עליה כמורדת, לא מתחיל קנס זה של הפסד כתובה ומזונות.
ועיין בפד”ר חלק ו’ עמ’ 54 – 33, מה שכתבו הרה”ג ב. ז’ולטי וא. גולדשמידט זצ”ל, שהאריכו לקבוע כללים בדבר מתי אשה מקבלת דין מורדת. מתוך דבריהם עולה, שהבעל צריך לתבוע בפירוש שביה”ד יפסוק עליה דין מורדת, וצריך התראת בי”ד דוקא, והתראה שניה אחרי גמר יב”ח, והמלכה ע”י ביה”ד עצמו, וכו’, וכל שלא נעשו בה כל הדברים המפורשים שם אין לה דין מורדת. אמנם הם לשיטתם סוברים שצריך את כל הכללים הנ”ל כדי להפסידה כתובה, אבל מזונות מפסידה אף שלא הכרזנו עליה כמורדת, כיון שכל עוד היא אינה ממלאה חובתה כלפי בעלה אין לה מזונות, וז”ל:
“אין צורך להרבות בדברים כי פיטור ממזונות מטעם מרידה, אינו מכח הלכות מורדת, ואינו אחד מדיני המורדת המוכרזת. כל דיני אבוד הזכויות במורדת הם אחרי התראות והכרזה, ורק אחרי עבור יב”ח במרד, מה שאין כן לענין מזונות שהיא מפסידתן בלי תנאים הללו מיד. ומאידך אם חזרה בה תוך יב”ח, חוזר חיוב המזונות, כפי שנפסק בשו”ע אבהע”ז סי’ ע”ז ס”ב”.
אבל לפי מה שהוכחנו לעיל, נלע”ד לומר, שגם לענין מזונות צריך הכרזה של מורדת, ורק לאחר שהתחילו יב”ח של מורדת קיימת התקנה שאין לה מזונות.
[עמוד שטז] ב. 9. סיכום בענין חיוב מזונות למורדת
א. מורדת בבעלה מחיי אישות, מעיקר הדין יש לה מזונות. ורק בתוך י”ב חודש דמשהינן אגיטא – אין לה מזונות.
ב. לפי שיטת הריטב”א הרשב”א חדושי הרא”ה, מורדת גמורה “דבעינא ליה ומצערנא ליה” – כל זמן שלא הפסידה כל כתובתה, דהיינו לפני שהתרינו בה, ואף לאחר התראה בתוך ד’ שבתות – יש לה מזונות (כך עולה מתשובת הריטב”א ס’ ק”נ ומחידושיו לכתובות סג א), ונמוקו עמו, מפני שלא מצאנו שקנסו את המורדת אלא בפחת כתובתה ולא בהפסד מזונותיה. יש לציין שראשונים אלו סבירא להו שלא תקנו י”ב חודש במורדת, רק ב”מאיס עלי”, ולכן לא שמענו כאן הפסד מזונות, כל זמן שיש לה כתובה.
ג. אף לפי הרמב”ם שתקנו לה יב”ח, באותן יב”ח אין לה מזונות, נראה מדיוק דבריו שזה רק לאחר ד”ש. וכך הבין החזון איש בדבריו.
ד. לפי שיטת הרא”ש והטור שתקנו במורדת י”ב חודש, וסבירא להו שאינה מפסידה כתובה עד גמר יב”ח, (דלא כהרמב”ם), למרות זאת, באותן יב”ח לית לה מזוני. וכיון שלשיטתם לא מצאנו חילוק בין תוך ד’ שבתות לאחריהן, נראה שדין אחד להם ובכל היב”ח לית לה מזוני. ולהלכה כיון שהרמ”א נוקט להלכה כדברי הרא”ש והטור, נמצא, שלהלכה בכל יב”ח אין לה מזונות, (גם בד’ שבתות).
ה. לפי המבואר בסיף א’ שרק בתוך יב”ח אין לה מזונות, כל זמן שלא התרינו בה ולא הכרזנו עליה כמורדת, ולא התחילו אותן יב”ח, יש לה מזונות.
ו. ונראה שאף לדברי הגר”ב ז’ולטי זצ”ל והגר”א גולדשמידט זצ”ל בפד”ר הנ”ל, שמורדת אף לפני הכרזה מפסידה מזונות, כל זה לאחר שנתברר דינא בבי”ד. משום שאף מורדת צריכה ע”פ ההלכה פיוס מבעלה, כמו שכתב הרשב”א בתשובה הנ”ל, שבעל צריך לפייס את אשתו, גם אם מרדה בו “כי שמא היא בושה ממנו אחר שלא הראה לה פנים וכו'”, ואם לא פייס אין לה דין מורדת. והובאו הדברים ברמ”א (סוף סי’ פ’). נמצא, שכל זמן שלא טענו את טענותיהם בבי”ד, ולא היתרו בה אין אנו רואים לפנינו מורדת, ויש לה מזונות, וצ”ע מדוע לא בארו נקודה חשובה זו בפד”ר שם.
ז. במקרה ששניהם מורדים זה על זה, גם בזה דעת הגריש”א שליט”א שאין לה מזונות הואיל והיא מורדת בו (הובאו דבריו במשפטי שאול ט”ז), ולפי דברינו נלע”ד שיש לה מזונות, כיון שאי אפשר להכריז עליה כמורדת לפחות מכתובתה, שכן גם הוא מורד בה, ולכן יש לה כתובה, [עמוד שיז] וכן לא תקנו בה דין יב”ח, וממילא אין מקור לומר שאין לה מזונות. זאת ועוד, לדעת רבינו ירוחם (ספר מישרים נתיב כ”ג חלק שמיני עמ’ ס”א בראש עמודה ראשונה) במקרה זה אף כופין אותו לגרש, וז”ל:
“וכתב מורינו ה”ר אברהם בן אשמעאל כי נראה לו שאשה שאמרה לא בעינא ליה, יתן לי גט וכתובה, והוא אומר אנא נמי לא בעינא לך, אבל איני רוצה ליתן לך גט, מסתברא דאין דנין אותה במורדת להפסידה כלום מעיקר כתובה ונדוניא, אלא מיהו משהינן לה תריסר ירחי אגיטא דלמא הדרי בהו, לאחר שנה כופין אותו לגרש והפסידה תוספת וכל מאי דיהוב לה מדיליה, דארעא למישקל ולמיפק לא יהיב לה”.
הרי לנו בפירוש כאשר שניהם מורדים זה על זה, שיש לה עיקר כתבה, וכופין אותו לגרש, וא”כ היא מעוכבת מחמתו, ומכל הני טעמי יש לה מזונות. ומה שכתב ש”משהינן לה תריסר ירחי אגיטא דלמא הדרי בהו”, נראה שאין זה מדינא דגמרא (או רבנן סבוראי), שכן אין לה דין מורדת כלל, אלא עצה טובה לדחות את הגט כדי לאפשר להם לחזור בהם כיון ששניהם מורדים זה על זה, ולכן לא שייך לומר כאן “ובהנך תריסר ירחי שתא לית שתא לית לה מזוני”.
ח. כאשר מתעורר ספק אם האשה מורדת, אינה מפסידה מזונות, ולא אמרינן שהבעל מוחזק במזונות, והאשה מוציאה ממנו, והמוציא מחברו עליו הראיה, כיון שכל עוד לא הכרזנו עליה כמורדת לא מתחילים היב”ח של מורדת, ונשאר חיוב המזונות בתוקפו.
ג. דין מזונות לאשה שעזבה את הבית ולמורדת ממלאכה
ג. 1. שיטת הריטב”א בחיוב מזונות לאשה שעזבה את הבית
בכדי שנוכל להעמיק בשיטת הריטב”א, ולהווכח עד כמה חיוב המזונות הוא החלטי, מן הראוי לעיין בהמשך דבריו בתשובה הנ”ל סימו ק”נ, ביחס לחיוב מזונות לאשה שעזבה את הבית, ובהמשך תבואר דעתו גם בחיוב מזונות למורדת ממלאכה, וז”ל שם:
“שאלת האשה שהלכה מבית בעלה לבית אביה או לבית אחרים, וטען בעלה כי הלכה שלא ברצונו (ושלא) [ושלח] בשבילה ולא רצתה לשוב אליו. ועתה תובעת מזונות למפרע (שומרת) [שאומרת] שלותה ואכלה. ותובעת מזונות ג”כ להבא. והבעל טוען שאין לו לתת כלום כיון שהלכה שלא ברצונו. ואפי’ יתחייב לתת לה מזונות להבא, אין לו לתת לה כלום למפרע עד שתברר שלותה ואכלה. הדין מהו”. תשובה: “ופרישנא בגמ’ [שם כתובות קג, א] שאין לה [עמוד שיח] מזונות שלימים אלא כפי ברכת הבית… כל זה כתבתי באשה שמרדה בודאי מללכת עם בעלה אבל אם נותנת אמתלא הדבריה (בדבריה) מפני מריבה ודברים אחרים שעושה לה שלא כשורה, פשוט הוא שאלו נתברר כדבריה דלא היתה מורדת ונותן לה דמי מזונות שלמים, חוץ מכדי מעשה ידיה”.
נמצא, שאף אשה שעזבה את הבית בלא אמתלא מוצדקת יש לה מזונות, לכל הפחות לפי ברכת הבית. ואם עזבה בטענה מוצדקת יש לה מזונות שלימים. רואים מכאן כמה החלטי הוא חיוב המזונות, שאינו מתבטל במורדת, או באשה שעזבה את הבית, עד שיגרשנה גרושי ודאי.
לכאורה דברים אלו סותרים את דברי הריטב”א בחדושיו. וז”ל ריטב”א (כתובות קג א):
“(אלמנה) אם היתה טוענת: מפני שהיא ילדה והם ילדים זנים אותה והיא בבית אביה [מזונות מושלמים, אבל אם אין לה טענה מוצדקת לא להיות בביתה יתנו לה רק לפי ברכת הבית], וה”ה לאשה בחיי בעלה שיצאתה מביתו והלכה לה, שאם נתנה טעם לדבריה חייב לתת לה מזונות שלמים במקום שהיא, אבל אם לא נתנה טעם לדבריה אינו חייב לה מזונות, שאין חיוב מזונות לאשה על בעלה אלא כשהיא עמו על שולחנו, וכן היא באלה הדברים רבה על הפסוק “למען ירבו ימיכם”. ואפילו לדברי הרמב”ם שאומר שיכול להשרותה ע”י שליש, הוא עדיף מינה בזה, ואפילו לפי ברכת הבית אפשר דלא יהיב לה, דלא תקון לה רבנן מזונות [אלא ביושבת תחתיו ומשמשתו, ואפילו לדברי האומ’ שיש מזונות למורדת גמורה, התם יושבת עמו בבית שמצערתו מתשמיש, והא קנסינן לה לההיא מורדת, אבל כשאינה יושבת עמו ואינה באה בטענה אין לה מזונות], וכן דעת רבותי”.
מדבריו אלו נמצאנו למדים שני חדושים שנראים כסותרים לכאורה את דבריו בתשובה:
א. אשה שעזבה את הבית ואינה יושבת תחת בעלה, אף שאינה מורדת בו מתשמיש, ואף אם עושה לו מעשה ידים, אין לה מזונות. לכאורה זה סותר דבריו בתשובה, שמורדת אפי’ היא מחוץ לבית יש לה מזונות לפי ברכת הבית.
ב. מדיוק דבריו בחידושיו “ואפילו לדברי האומר שיש מזונות למורדת גמורה”, משמע שיש מ”ד כזה, ולא סבירא ליה כמותו, נמצא שלדעתו מורדת אין לה מזונות. וזה סותר דבריו בתשובה שמורדת יש לה מזונות עד שלא תפסיד כתובתה.
[עמוד שיט] הגריש”א שליט”א בפד”ר ו’ הנ”ל התקשה בקושיות אלו, ובגללן מפקפק אם אפשר לסמוך על תשובת ריטב”א זו. ונראה שגם אם לא נקבל את מהימנות מקורות הריטב”א בתשובה, עלינו להזדקק לישב הסתירה, שהרי גם הריטב”א בחדושיו (סג. והובאו דבריו לעיל), כתב כפי שכתב בתשובה שהבאנו לעיל, שמורדת יש לה מזונות. ונמצאו דבריו סותרים זה את זה בחידושיו?
נראה לתרץ כדלהלן.
א. בענין קושיא הראשונה, מה שכתב הריטב”א בחידושיו קג. שאשה שעזבה את הבית בלא טענה אין לה מזונות. נראה לתרץ, דרצונו לומר – שאין לה מזונות שלמים, אלא רק מזונות כברכת הבית. והוא “דבר הלמד מענינו” בגמרא שם, שדברה באלמנה שיצאה מחוץ לבית, שאין לה מזונות שלימים אלא לפי ברכת הבית. ועל זה הוסיף הריטב”א שה”ה גם באשה בחיי בעלה, שאין לה מזונות, כלומר, רק לפי ברכת הבית. והראיה לכך מהמשך דבריו שכתב “ואפילו לפי ברכת הבית אפשר דלא יהיב לה, דלא תקון לה מזונות, אלא ביושבת תחתיו ומשמשתו”, משמע שמקודם קבע שאין לה מזונות מושלמים אלא כברכת הבית, ואף אחר כך כשחזר בו וכתב שאין לה מזונות כלל, אומר זאת הריטב”א בדרך “אפשר” שגם זה אין לה, משמע דלא ברירה ליה הדבר להפסידה מזונות, ומאי דמספקא ליה בחדושיו פשט ליה אח”כ בתשובה שיש לה מזונות, ואין כאן סתירה כלל.
לכאורה אפשר לומר, שנקודת הספק של הריטב”א בענין חיוב מזונות אשה שעזבה את הבית, תלויה במחלוקת הראשונים איזה מעשה ידים תקנו כנגד מזונותיה, לדעת התוס’ (כתובות סג א) זה כולל ז’ מלאכות שאשה עושה לבעלה, ולדעת הר”ן זה רק עבודת הצמר. ונפ”מ ביניהם: אם אמרה “איני נזונת ואיני עושה” אם פטורה מכל מלאכות הבית, או שפטורה רק מעשית הצמר. ולפי זה אשה שעזבה את הבית, שיכולה לעשות בצמר אבל אינה יכולה לשמש את בעלה במלאכות קטנות שבבית, ולפי הר”ן אין המלאכות האלו כנגד המזונות, ולכן חייב לה מזונות, אבל לפי התוס’ שגם מלאכות אלו הם כנגד המזונות, אם אינה בבית לשמשו בשאר מלאכות אין לה מזונות.
אמנם מדברי הריטב”א משמע שאף אם הכניסה לו ד’ שפחות, שאז היא יושבת בקתדרא ואינה חייבת בשום מלאכות, גם כן אין לה מזונות. שכתב טעם למה אין לה מזונות, מפני שאינה יכולה להשרותו ע”י שליש, משמע שגם אם הכניסה לו שפחות הדין כן. ואם כן הסיבה שאין לה מזונות היא מפני שאיננה בבית.
לכאורה שיטת הריטב”א בחידושיו, שאשה שעזבה את הבית אין לה מזונות, ומורדת גמורה יש לה מזונות, כלשונו שזה “אפילו לדברי האומר [עמוד שכ] שיש מזונות למורדת גמורה”, אינה מובנת בסברא, מדוע אשה שעזבה את הבית אין לה מזונות, ומורדת יש לה מזונות? לכאורה הסיבה להפסד המזונות לאשה שעזבה את הבית הוא בגלל חסרון בקשר האישי שלה עם הבעל, (שכן הרי היא נותנת לבעלה את כל מעשה ידיה, ומכניסה לו שפחות שישמשוהו, אלא שאין זה נעשה בדרך כבוד כמקובל בין אשה ובעלה), וכלשון הריטב”א שאינה יכולה להשרות בעלה ע”י שליש, ואם כן אעכו”כ כאשר האשה מורדת בבעלה שאין כאן קשר רגיל של חיבה בין אשה לבעלה, מסתבר שלאשה כזאת אין מזונות! וכיצד פסק שמורדת יש לה מזונות? (וכך הבין ה”בית יעקב” (אה”ע סי’ ע”ז ס”ב) שלמד בק”ו מריטב”א זה בחדושיו, שמורדת אין לה מזונות, ויובאו דבריו להלן).
נראה שהריטב”א עמד על כך בהמשך דבריו, והדגיש שזה “ואפילו לדברי האומר שיש מזונות למורדת גמורה”, היינו שענין המזונות וענין התשמיש שני ענינים הם, ואם האשה ממלאת את תפקידה במעשי ידים כדמבעי לה לעשות כשהיא בבית בעלה, יש לה מזונות. אבל אם היא אינה בבית בעלה, אין בעלה חייב לשלוח לה מזונות לבית אחר. ובאור הדבר, שחיוב המזונות הוא להביאם לביתו ושם תאכל על שולחנו, והביא לכך ראיה מהפסוק “למען ירבו ימיכם וגו’ על האדמה”, (ראה לשון המדרש, פד”ר ו’ עמ’ 53 – 52, ונראה לבאר את כוונת המדרש כך: כמו שהקב”ה הבטיח מזונות לכנסת ישראל כאשר הם על אדמתם, בפלטרין של מלך, כך בעל חייב במזונות אשתו רק כאשר היא בביתו).
נמצא, מאי דמספקא ליה להריטב”א בחידושיו אם אשה שעזבה את הבית יש לה מזונות, הכריע בתשובה שיש לה מזונות. ולהלן נמשיך ונדון בדבר לפי הרשב”א ולפי השו”ע אם בכה”ג יש לה מזונות.
ב. לענין קושיה השניה, שכתב “ואפילו לדברי האומר שיש מזונות למורדת גמורה” משמע לכאורה דהריטב”א עצמו סבירא ליה, שאין מזונות למורדת, נראה לומר, שאין זו קושיה, כי מדרך הראשונים ואף הפוסקים אחריהם להזכיר דעה שאינה מפורשת בגמ’ כ”יש אומרים”, לרמז שאין הדברים מפורשים, אבל להלכה ס”ל כן, שמורדת יש לה מזונות, כמו שכתב בארוכה בתשובה הנזכרת, וכמו שכתב בפירוש בחדושיו בדף סג. שמורדת יש לה מזונות כל זמן שיש לה כתובה. (ולענין באור ההלכה בענין זה בשו”ע ראה בסוף פרק זה).
ג. 2. שיטת הריטב”א – בענין מזונות למורדת ממלאכה
בהמשך דברי הריטב”א בתשובה שם, הוא מתיחס למורדת ממלאכה וגם מזה נוכל ללמוד כמה הוא היה החלטי בדעתו שהמורדת יש לה מזונות, וז”ל:
“וי”ל שכן הדין במורדת ממלאכה [שיש לה מזונות] למאן דסבר [עמוד שכא] דהיא מורדת ולאו בדרך מה מצינו ילפינן ליה ממורדת מתשמיש, דא”כ איכא למיפרך מה למורדת מתשמיש שכן היא יושבת תחתיו ומשמשתו במעשה ידיה ובשאר מלאכות ולפי’ דיה בקנס כתובתה, אבל אין מונעין ממנה מזונות שהן תחת מעשה ידיה. אבל זו שמרדה ממעשה ידיה ומלאכות היאך יהיו לה מזונות. וזו ודאי פרכא רבה. אלא שהתשובה בה דכיון דסבר ר’ יוסי בר’ חנינא דמתני’ מיירי אף במורדת ממלאכות, [אין] אנו רואין במשנתנו להפקיע מזונותיה, וכמו שלמדת אתה כן ממשנתנו למורדת מתשמיש. ואף [זה] אינו מספיק, שיש לומ’, בשלמא במורדת מתשמיש שיש לדון ולומר שאלו הפסידה מזונותיה היה לו לתנא ולבעלי התלמוד לומ’ כן כי זה קנס הוא, אבל במורדת ממלאכה לא היה צריך להזכיר כן, כי אין זה קנס אלא דין גמור שאין לה מזונות אלא ביושבת ומשמשת את בעלה, אבל כשאינה עושה לו כלום היאך זנה ומפרנסה, וזו ודאי לכאורה תשובה שלמה. והתשובה עליה, ממתני’ מוכח לדברי ר’ יוסי בר’ חנינא דמורדת ממלאכה אין לנו להפקיע מזונותיה מדין קנס, ואי מפסדא (לאו) מדינא הוא דמפסדא שלא תקנו לה מזונות בכי האי גוונא. אף נאמ’ לך אני רואה שאחז”ל שהבעל חייב במזונות אשתו בעודה תחתיו ואפי’ מגורשת ואינה מגורשת בעלה חייב במזונותיה [כתובות צז, ב] ואע”ף שבודאי אינה עומדת תחתיו ומשמשת’. ואם אתה אומ’ שלא תקנו כן אלא כשהעכבה משל בעל כגון ששלחה מביתו, ודומיא שגרשה, שמסתמ’ אין הבעל מוציא אלא לרצונו, אבל כשהיא מורדת שלא לשמשו אין לה מזונות ורפואה ותנאי כתובה, עליך להביא ראיה זו מנין לך. שהרי חיוב מזונותיה במשנתנו ברור בלא תנאי, כדתנן [שם /כתובות/ מו, ב] וחייב במזונותי’, לקתה חייב לרפאתה [שם /כתובות/ נא, א] מילתא פסיקתא קתני לה. ועוד הא ודאי למאן דסבר מזונות דאוריתא אי אפשר לך לומ’ (שהפסידם) [שתפסידם] מפני עכוב מלאכות שהם מדבריהם, שהרי חוב זה מן [התורה הוא] “.
הריטב”א טרח להסביר לנו, שלא נאמר שמורדת ממלאכה מפסידה מזונות, בגלל שמזונותיה תחת מעשי ידיה, שכן חיוב מזונות הוא חיוב ברור ללא תנאי, ועוד שחיוב מזונות הוא מדאורייתא ואינו מתבטל מפני עכוב מעשה ידים שחיובו דרבנן, ואף אם מזונות דרבנן הרי הם עיקר החיוב, ולא תפסיד מזונות בגלל שאינה עושה מלאכה.
[עמוד שכב] ולפי דבריו מובן מה שכתב הרמב”ם והובאו דבריו בשו”ע סוף סי’ פ’, וז”ל:
“כל אשה שתמנע מלעשות מלאכה ממלאכות שהיא חייבת לעשותן, כופין אותה לעשות. הגה: ואינו זנה עד שתעשה; וכן ב”ד משמתין אותה או מוכרין כתובתה לשכור עליה עבד או שפחה (המ”מ פכ”א בשם הרמב”ן והרשב”א); וי”א דהיו כופין אותה בשוטים (טור בשם הרמב”ם); וכל זה באומרת: איני עושה, וניזונית; אבל אם אומרת: איני ניזונית ואיני עושה, הרשות בידה (ב”י לדעת הרמב”ם וכ”כ הר”ן), וכמו שנתבאר לעיל סימן ס”ט; וי”א דאפילו באומרת: איני ניזונית ואיני עושה, צריכה לעשות צרכי הבית, ולזה כופין אותה אע”פ שאינה ניזונית (ג”ז ב”י לדעת הרמב”ם לחד שינויא) “.
הח”מ והב”ש שם התקשו בהלכה זו, לפי הדעה שאשה שאמרה “איני ניזונת ואיני עושה” פטורה מכל מלאכות הבית, א”כ מדוע כופין אשה לעשות מעשה ידים, אם אינה עושה לא תהיה ניזונת?!
והנה לפי הריטב”א הנ”ל השאלה מתורצת, שהרי אשה תוכל לתבוע מזונות אף אם לא תעשה, כל זמן שלא אמרה בפירוש “איני נזונת ואיני עושה”, וממילא יכול הבעל לכפות אותה על מעשה ידים. זאת ועוד, אם לא תעשה לא יוכל הבעל לתבוע אותה לשלם לו את הפסד מעשה ידיה שלא עשתה בעבר, כפי שכתב הח”מ (סי’ ע’ ס”ק כ”ג), דאם לא עשתה ומכרה מנכסיו (לצורך מזונות), הפסיד הבעל, וכתב שם דכך משמע מפשט דברי הר”ן שאם לא מצא שום דבר ממעשה ידיה הפסיד, ולפי זה מובן מדוע יכולים לכפות אותה לעשות מעשה ידים, (אמנם הח”מ שם כתב שאם אינה עושה יכול גם הוא לומר, שלא יזון אותה עד שתעשה, אבל בריטב”א הנ”ל מצאנו, שאין הדבר כן, אלא שחייב לזונה מכל מקום, ולהלן נביא תשובת הרשב”א שאם אינה עושה אינו חייב לזונה). הרי לנו הוכחה עד כמה מזוני עיקר, שהבעל חייב לזונה אע”פ שאינה עושה, ולעומת זה אם הבעל לא זנה מיד פוקע חיובה במעשה ידים.
וגדולה מזו כתב הריטב”א להוכיח שאין חיוב המזונות פוקע בכל מצב, לא רק אם אינה עושה, אלא אף כל זמן שלא נתגרשה ממנו גרושי ודאי, והביא הראיה מ”מגורשת ואינה מגורשת” שבעלה חייב במזונותיה, למרות שאינה עמו בבית לעשות לו מלאכה, ולמרות שהיא ספק אשתו, ודין זה נכון לא רק כאשר הבעל מגרש אותה מרצונו והוא זה שמעכב את גרושיה מדעתו, אלא אף אם גרשה באשמתה, בגלל שמרדה בו ג”כ הדין כן, עאכו”כ שחייב מזונות לאשתו “ודאי” בכל מצב, גם אם אינה בביתו לעשות לו מלאכה. ומסיים שם שמי שאומר אחרת עליו להביא ראיה. רואים מכאן כמה החלטי [עמוד שכג] הוא חיוב המזונות, שאינה מפסידה אותם אפילו אם “היא נתנה אצבע בין שיניה” ומרדה בו, ורק כשגרשה גרושים ודאיים, אז פוקע חיוב המזונות.
והנה הריטב”א בתחילת דבריו כתב באופן החלטי שיש לה מזונות אף אם אינה עושה מלאכות שחייבת בהם, משמע שאין מחשבים עמה לקזז שכר שצריך לשלם למי שישמשנו. לעומת זאת, בסוף התשובה הנ”ל כתב וז”ל “ונותן לה דמי מזונות שלמים, חוץ מכדי מעשה ידיה”, משמע שמקזזים מחיובו את מה שהיא חייבת לו ממעשה ידיה. נראה לומר, שכוונת הריטב”א ברישא של דבריו, שחיוב המזונות אינו פוקע אם אינה עושה מעשה ידים, אלא לעולם נותן לה מזונות, ופוחת מהם כנגד מעשה ידיה. וזה בנגוד לתשובת הרשב”א (המובאת בב”י סי’ ע”ז שתובא להלן) שאומר “ואם אינה רוצה לעשות ליתן לו מעשה ידים אין לה מזונות”. ונראה לדייק בריטב”א שמקזזים ממזונותיה רק את “מעשה ידיה” היינו במלאכת הצמר, ולא את מה שצריך לשכור עליה כנגד מלאכות הבית כמו שהזכיר הרשב”א בפירוש, וההסבר לכך מפני שבסיפא מדבר באשה שעזבה את הבית בטענה מוצדקת, ולכן אינה חייבת במלאכות הבית כאשר היא אינה עמו. כמו שכתב הרא”ש (פרק אע”פ סי’ ל”א), שהמשרה אשתו ע”י שליש אינה חייבת לעשות לו את מלאכות הבית, וז”ל:
“דאיירי במשרה אשתו ע”י שליש, דאינה לא טוחנת ולא אופה, דכיון דאינה בבית היאך תעשה צרכי הבית, אלא ודאי לא אמרו שהאשה עושה חמש סלעים אלא במשרה אשתו ע”י שליש שאינה עושה שום מלאכה”.
ונראה דהוא הדין אם עזבה את הבית בטענה מוצדקת, שזה מצב דומה לאינו לפניה שתשמשנו, ופטורה ממלאכות הבית. אבל אם עזבה את הבית בלא טענה מוצדקת, נראה שחייבת לשלם לו אף את שכר עבודתה בבית, וכמו שכתב הרשב”א בתשובה הנזכרת במורדת שעזבה את הבית.
(להלן יובא שגם הרשב”א מוכיח כך מ”מגורשת ואינה מגורשת”, ועיין בסיום הפרק הדן בכך, שיש להוכיח מכאן שחיוב המזונות בספק מגורשת הוא המשך החיוב הישן של מזונות).
וכך נמצא גם בחידושי הריטב”א (כתובות סג א), שהמורדת ממלאכה יש לה מזונות, וז”ל:
“והקשה הראב”ד ז”ל, היאך אפשר דאיתתא שקלא מזוני מבעלה ולא תהא מורדת? וכי יהא הבעל זנה ומפרנסה ויהא הוא טוחן ואופה ומבשל לעצמו, ומה יעשה בהנקת בנו? ואם אין פוחתין מכתובתה במה הוא כופה? אי בדברים, בדברים לא יוסר עבד. ואם בשוטים ושמתא, איתתא לאו בר הכי היא, אלא [רב הונא] קאמר [עמוד שכד] שאינה מורדת לדון אותה בפחיתת שבעה דינרין, דכיון דמילתא דממון היא מורדת אין לנו לקונסה בכך, אלא שנגבה מנכסיה, או נפחות מכתובתה כדי שפחה אחת לשמשו, ואם לא נוכל לקונסה בכך, שנקנסנה להוציאה בלא כתובה”.
הרי לנו, שהבעל זנה למרות שהיא אינה עושה את מלאכות הבית המוטלות עליה. ויותר מזה משמע מהראב”ד שם, שאין לפחות ממזונותיה כדי לשכור עליה למלאכותיה, (ודלא כהרשב”א בתשובה)? נראה שהראב”ד סובר שאין מקזזים שום חוב ממזונות (כבעל ההפלאה), אפילו חוב מלאכות שאשה חייבת בהם, (וכפי שדייקנו לעיל מתשובת הריטב”א, ואף אם זה שלא בהצדקה מצידה). ובכל אופן אף אם מקזזים ממזונות אין היא מפסידה אותם בגין היותה מורדת ממלאכה.
והנה הריטב”א בהמשך דבריו כתב שאפשר לכפות אשה בכך שאינו זנה, וז”ל:
“וכל שמורדת ממלאכה כופין אותה בשוטים, או שאינו זנה, או שמוכרין ב”ד כתובתה בטובת הנאה, כדי לשכור עליה שפחה או עבד לשמשו”.
ואין בכך סתירה להנ”ל, שאינו זנה לא בגלל שאינו חייב במזונות, אלא כאמצעי כפיה, כמו הכאה בשוטים. ואע”פ שהראב”ד סובר שאין כפיה לנשים במלקות, חלוק זה מצאתי בראב”ד המובא בשמ”ק, וז”ל: “שאין כופין בשוטים אלא ממעט ממזונותיה וצרכיה עד שתכנע”. היינו, שאינו מונע ממנה את כל מזונותיה, אלא ממעט כדי לכפותה, (אפשר שאם אינו זנה כלל דמי למלקות). ונפ”מ נוספת, שאם תלווה למזונותיה ישאר החוב עליו הואיל ו”בכח” הרי הוא חייב במזונותיה. ולכן בתשובת הריטב”א (ק”נ) שמדובר על אשה שלוותה למזונותיה, פסק שבעלה חייב לשלם למרות שלא עשתה מלאכותיה, וכן אם תתפוס מזונות יהיה שלה.
לכאורה נראה שהתוספות (כתובות סג א) ד”ה “רב הונא” פליג עליהם, וסבירא ליה שהמורדת ממלאכה אין לה מזונות, שהסביר מדוע רב הונא סבירא ליה שמורדת היא המורדת מתשמיש, ולא המורדת ממלאכה, דרב הונא לטעמיה דיכולה אשה לומר “איני ניזונת ואיני עושה”, וממילא אינה מורדת. משמע לכאורה שאשה המורדת ממלאכה אינה ניזונת ולכן אינה מורדת כשאינה עושה, נמצא, שמורדת אין לה מזונות. החזו”א (כתובות ע”א סק”ט), התקשה בתוס’, מהגמ’ כתובות נח: שאשה אינה יכולה להקדיש מעשה ידיה דמשועבדת לו, ומכאן הוכיח הר”ן שאם אמרה רק “איני עושה” – ניזונת ועושה! ולפ”ז שייך מורדת ממלאכה גם אליבא דרב הונא, דכל שלא אמרה “איני ניזונת ואיני עושה” משועבדת לו לעשות, וזה דלא כהתוספות. וכן [עמוד שכה] הוכיח החזו”א מהראב”ד שהזכרנו שהמורדת ממלאכה חייב לזונה, ונשאר בצ”ע על התוס’. ונראה לענ”ד לישב שלעולם גם התוס’ ס”ל כהר”ן שאם אינה עושה – ניזונת. אלא דלא שייך לקרוא לה מורדת אם אינה עושה מלאכה, כיון שסוף כל סוף יכולה להפקיע את חיובה זה, אם תאמר “איני ניזונת ואיני עושה”, אם כן אין זה מחיובי האישות, ואינו דומה לתשמיש, ולכן לא קנסו אותה בזה כמורדת. ולפי זה יוצא שלכו”ע המורדת ממלאכה חייב במזונותיה, ורואים מכאן עד כמה חזק הוא חיוב המזונות, שאינו בטל גם כשאינה עושה.
ג. 3. שיטת הרשב”א בחיוב מזונות – לאשה שעזבה את הבית ומורדת ממלאכה
הרשב”א בתשובה הנ”ל כתב בענין חיוב מזונות לאשה שעזבה את הבית. וז”ל:
“אבל אם לאחר שבא ראובן ונתרפאת היא אעפ”י שאינה מורדת מתשמיש, אם אינה רוצה לשוב אצלו ולעשות לו הדברים שהאשה חייבת לבעלה לפי מה שהיא אשה, כי יש נשים שמכניסות לבעל שפחות או נדונייא שיש בה כדי לקנות שפחות, ויש שאינם מכניסות. וכבר ידעתם שהדין מוחלק בזה כמו שנזכר במשנת אעפ”י [נ”ט ב]. וכפי מה שיש לו עליה מן המלאכות הקטנות כשעושה מטתו ומרחצת פניו ידיו ורגליו, ומעכב מן המזונות כנגד שכר מי שישמשנו באותן המלאכות, או שוכר עליה ממקום אחר, יתר מכאן לא. ואע”ג דקיי”ל כמ”ד מורדת מתשמיש ולא ממלאכה. היינו דלא קנסינן בטרפעיקין, אבל מ”מ מסתברא שאם ירצה שוכר עליה מי שישמשנו. ואעפ”י שראיתי לראשונים ז”ל שאמרו שאין קונסין אותה בממון אלא שמשמתין אותה, לא אמרו אלא אם רצה לשכור עליה מי שישמשנו, ואם אינו רוצה לשכור מנדין אותה עד שתשוב, ואם אינה רוצה לעשות וליתן לו מעשה ידיה אין לה מזונות. ואעפ”י שהמזונות עיקר, כבר תקנו לבעל מעשה ידיה תחת מזונות, ואם היא אינה רוצה לעשות תפסיד מזונות, ואין לך ניזונת ואומרת איני עושה, ואפילו אינה משמשת באותן מלאכות קטנות השנויות במשנתינו והוא צריך לשכור מי שיעשה לו המלאכות המוטלות עליה כראוי שוכר עליה כמו שאמרנו, אבל להפסיד מזונות, לא”.
משמע מדברי הרשב”א שאף אשה שעזבה את הבית ואינה מורדת מתשמיש, יש לה מזונות. וזה דלא כהריטב”א בחידושיו, שאם האשה אינה עמו בבית אין לה מזונות, אלא כדברי הריטב”א בתשובה.
ואע”פ שאינה עושה לו שאר מלאכות שבבית, שהרי היא נמצאת מחוצה [עמוד שכו] לו, יש לה מזונות, אלא שיכול הבעל לשכור עליה מי שיעשה לו מלאכות אלו, וממעט ממזונותיה, או מרכושה.
ומה שכתב הרשב”א אחר כך “ואם אינה רוצה לעשות וליתן לו מעשה ידיה אין לה מזונות”, נראה שכוונתו שאינה עושה בצמר, שמעשה ידים בצמר תקנו במקום מזונות. נראה להסביר את הרשב”א ע”פ מחלוקת הראשונים אם “מעשה ידיה כנגד מזונותיה” הכוונה למעשה בצמר, או לכל ז’ המלאכות שבבית. לדעת הרשב”א – הכוונה למלאכת הצמר, ולכן אם היא עושה בצמר ונותנת לבעלה יש לה מזונות, אפילו אינה עושה שאר מלאכות הבית, אלא שמנכין לה ממזונותיה. וכך כתב הרה”ג בן מנחם זצ”ל (פד”ר י”ז מע’ 19 – 17), אלא שהקשה שיש סתירה בין הרשב”א הנ”ל בתשובה, לרשב”א המובא במ”מ, שממנו משמע, שאף בעד מניעת אחת מהמלאכות השנויות במשנה שחייבת בהם, כבר אינו זנה. וגריש”א שליט”א שם (45 – 44) כתב לישב הסתירה והוכיח מסתירה דומה בדברי הרמב”ן, שבמניעת אחת מהמלאכות לא תפסיד מזונותיה, רק מנכה לה כדי לשכור עליה מי שישמשנו באותה מלאכה, ומה שכתה “ואינה זנה” היינו שאם השכירות לכך גדולה יותר מערך המזונות אינו זנה, ואם פחות מהמזונות הרי מנכה לה ממזונותיה.
ג. 4. באור ההלכה בשו”ע בענין חיוב מזונות לאשה שעזבה את הבית – לאור האמור לעיל
והנה השו”ע (אבן העזר סימן ע’ סי”ב) פסק כדעת הריטב”א, וז”ל:
“האשה שיצאה מבית בעלה והלכה לבית אחר, אם באה מחמת טענה שהוא בשכונה שיוציאו עליה שם רע וכיוצא בזה, חייב לזונה שם אם תבעה מזונות; אבל אם לא תבעה, מחלה על מזונות דלשעבר”.
ומתוך הן אתה שומע לאו, שאם אינה באה בטענה מוצדקת, שאין לה מזונות. והנה המקור לפסק השו”ע הוא הריטב”א בחידושיו (עיין ב”י), שחידש בדרך “אפשר”, דבר שאין לו מקור בגמ’, ויש ראשונים שכתבו בפירוש ההיפך מדבריו, כגון הרשב”א והריטב”א עצמו בתשובה, שקבעו שיש לה מזונות לפי ברכת הבית, גם אם עזבה את הבית בלא הצדקה, וסבירא להו, שאף המורדת ממלאכה יש לה מזונות, ואם כן קשה מדוע פסק השו”ע כן, נגד כל אותם הראשונים?
(עיין בבדק הבית שם, שציין לתשובת הרשב”א הנזכרת בארעא דרבנן סי’ י”ג, שהובאה בב”י סימן ע”ז, ובה כתוב שאם אשה עזבה את הבית “שוכר עליה, אבל תפסיד מזונותיה, לא”. ובסימן ע”ז ציין בדק הבית “עיין תשובת הריטב”א שכתבתי בסי’ ע'”, אמנם בב”י שלפנינו לא נזכרת תשובת הריטב”א, [עמוד שכז] וכבר העיר על כך ההערות שם שעל הטור השלם, בכל אופן רואים מכאן שהב”י ראה את תשובת הריטב”א, שעזבה את הבית יש לה מזונות).
אמנם אם נדייק בשו”ע נמצא שלא דבר על אשה שעזבה את הבית בלא טענה, אלא על אשה שעזבה את הבית בטענה, שאז יש לה מזונות שלימים, ומתוך הן אתה שומע לאו, סתם ולא פירש! ואפשר לומר שאם אין לה טענה מוצדקת אין לה מזונות שלימים אלא כ”ברכת הבית”. אלא שמפרשי השו”ע הבינו דבריו כפשטתם שאין לה מזונות אפילו לפי ברכת הבית עיין בח”מ ובב”ש שם.
ולכן נראה שהשו”ע חשש לדעת הריטב”א בחדושיו, והכריע שלא להוציא ממון במקום ספיקא, ולהלכה למעשה קשה לחייב מזונות, נגד סתימותא דהשו”ע. ולכן אשה שעזבה את הבית בלא טענה, אף שעושה לו מעשה ידים בצמר, ואף שהכניסה לו שפחות לשמשו בביתו בז’ מלאכות שאשה חייבת בהם, אין לה מזונות, הואיל וזה ספיקא דדינא, והבעל מוחזק במזונות. (יש להוסיף לכך את העובדה בימינו, שלא מצוי הדבר שתניח לו שפחה לשמשו, ואף אם אין היום רגילות להיות טוחנת וכובסת, אבל יש מספיק מלאכות “קטנות” של טרחות הבית נקיונו והכנת מזונותיו, והרי האשה אינה בבית לעשות אותן מלאכות, וממילא אין לה מזונות, לפי כמה מהראשונים (תוספות), שמזונותיה תחת כל ז’ מלאכות שאשה עושה).
ג. 5. סיכום – בענין מזונות לאשה שעזבה את הבית, ומורדת ממלאכה
א. אשה שעזבה את הבית בלא טענה, דעת הריטב”א בחידושיו בדרך “אפשר”, שפטור ממזונות, ולמד זאת מהפסוק (דברים י”א) “למען ירבו ימכם וימי בניכם על האדמה וגו'”, שזו גזרת הכתוב מיוחדת, שאפילו העמידה לו ד’ שפחות, והוא אינו חסר דבר ג”כ אין לה מזונות. ובתשובה חזר בו וחייב במזונות לפי ברכת הבית. וכך כתב הרשב”א בתשובה. אמנם להלכה כבר נפסק בשו”ע, כפי שפירשוהו הח”מ והב”ש, שאין לאשה מזונות אלא אם היא עמו בבית, כדעת הריטב”א בחדושיו.
ב. אם עזבה את הבית בטענה מוצדקת יש לה מזונות שלימים (ולא רק כברכת הבית).
ג. גם במקרה זה שעזבה בטענה, מנכין לה ממעשה ידיה, אבל אין מנכין לה כדי לשכור עליה לשאר מלאכות הבית, כיון שאינה חייבת בהם אלא כאשר היא צריכה להיות לפניו לשמשו.
ד. בענין מורדת ממלאכה, פליגי הריטב”א והרשב”א. לדעת הריטב”א בתשובה, אף אם אינה עושה בצמר חייב לה מזונות, אלא שמנכה לה כדי מעשה ידיה. והסביר זאת, מפני שמזונות הוא חיוב גמור שאינו תלוי בדבר ואף אם אינה עושה חייב לזון.
[עמוד שכח] ה. לדעת הרשב”א אם אינה עושה בצמר אין לה מזונות, צריך לומר שלשיטתו מורדת ממלאכה אין לה מזונות.
ו. אם עושה בצמר, אלא שאינה עושה שאר מלאכות הבית, מנכין לה ממזונותיה. זה כשיטת הר”ן שמע”י בצמר כנגד מזונות, ולכן לכן אם עושה בצמר יש לה מזונות. ודלא כהתוס’ דס”ל שכל ז’ המלאכות כנגד מזונות, דלפי זה די שלא תעשה אחת מן המלאכות שתפסיד מזונות.
ד. דין מזונות לאומרת “מאיס עלי”*
ד. 1. חקירה בשיטת הריטב”א – בדין מזונות לאומרת “מאיס עלי”
בענין חיוב מזונות לאומרת “מאיס עלי” כתב הריטב”א בחדושיו (כתובות סד א), וז”ל:
“והאומרת מאיס עלי שמשהין אותה י”ב חודש, נראין דברים שאפי’ למה שכתבנו שלא הפסידה כלום תוך זמן זה אין לה מזונות מבעל ולא פרקון, שלא תקנו חכמים מזונות למורדת ולא תנאי כתובה, וכן אמרו בירושלמי המורדת והיוצאת משום שם רע אין לה מזונות. ואם מת הבעל תוך י”ב חדש, הרי היא גובה כל כתובתה, שהרי עדיין לא הפסידה כלום”.
נמצא, שבמורדת ד”מאיס עלי” – אין לה מזונות, ואע”פ שבאותן י”ב חודש דמשהינן אגיטא לא הפסידה כתובה, אעפ”כ אין לה מזונות. (בריטב”א כתוב “אין לה מזונות מבעל ולא פירקון”. ויש להעיר, שלדעת הרא”ש קנסו אותה רק במזונות ולא בפירקון, משום שלא רצו להפסידו פירות, וממילא חייב לה פירקונה. אבל מזונות שהן בדרך כלל יותר ממעשה ידיה, קנסו אותה בהן).
וכך כתבו כמה ראשונים, הרשב”א בחידושיו לכתובות בסוגיא דמורדת כתב, וז”ל:
“ואין לה מזונות מהבעל תוך הזמן הזה, דכיון דאינה רוצה בו אין לה מזונות ממנו, וגרסינן בירושלמי המורדת ויוצאה משום שם רע אין לה מזונות”. וכן כתב המגיד משנה פי”ד מאישות ה”ח, וז”ל: “ואין לה מזונות תוך יב”ח אלו, כיון שאינה רוצה בו”.
בטעם הדבר למה באומרת “מאיס עלי” אין לה מזונות, ניתן לבאר בשני פנים.
[עמוד שכט] א. שלא מגיע לה מזונות מעיקר הדין, “כיון שאינה רוצה בו”, כלשון המגיד משנה.
ב. שזה דין מיוחד באותן י”ב חודש, שתקנו חז”ל להשהותה אגיטא, כמו שהדגישו הריטב”א, הרשב”א והמגיד משנה, “ואין לה מזונות בתוך יב”ח אלו” או “תוך זמן זה אין לה מזונות”. ואל תתמה כיצד מעיקר הדין יש לה מזונות, הלא היא יוצאת בלא כתובה?! התשובה לכך, כפי שנוכיח להלן, שלא הפסידה כתובה עד הגט, ויכולה לחזור בה ממרידתה ויהיה לה כתובה, ולכן יש לה גם מזונות עד הגט.
ונפקא מינא לדידן שלא תקנו ב”מאיס עלי” יב”ח, שיש לה מזונות. (עיין שו”ע סי’ ע”ז ס”ב, שלא הזכיר דין יב”ח ב”מאיס עלי”, ובב”ש שם ס”ק י”א שתמה מדוע פסק השו”ע בפשיטות ששב”מאיס עלי” אין תקנת יב”ח, כנגד של הראשונים הנ”ל, ונראה לתרץ שפסק השו”ע הוא בגלל “דינא דמתיבתא”, שתקנו לגרש מיד, ואע”פ שהשו”ע לא הזכיר תקנת “דינא דמתיבתא” ביחס לדיני הממונות, התחשב בזאת ביחס לזמן הגט).
ד. 2. הסבר הראשון בשיטת הריטב”א
לכאורה נראה להוכיח כהסבר הראשון שמעיקר הדין אין לה מזונות, מתוך לשונו “שלא תקנו חכמים מזונות למורדת ולא תנאי כתובה, וכן אמרו בירושלמי המורדת והיוצאת משום שם רע אין לה מזונות”, משמע שמעיקרא דדינא לא תקנו למורדת כזאת (“מאיס עלי”) מזונות, וכך משמע מתוך ההשוואה בירושלמי בין מורדת ל”יוצאת משום שם רע” (זנות), משמע שמעיקר הדין אין לה מזונות, שכן ב”יוצאת משום שם רע” לא שייכת תקנת יב”ח, אלא הצד השווה בשתיהן שיוצאות בגרמתן, בלא כתובה, ולכן אין להן מזונות.
ולפי זה מה שהזכיר הריטב”א תקנת יב”ח, לחדש לנו שאע”פ שלא הפסידה כתובה אין לה מזונות. ונראה שביאור הדבר הוא מפני שמעיקר הדין היה יכול הבעל לגרש את אשתו מיד, והיתה יוצאת בלא כתובה, וחכמים בתקנתן מעכבים אותו מלגרש לטובת בנות ישראל (כמבואר ברא”ש), ואלמוה לתקנתא שלא יגרש לפני הזמן הזה (יב”ח), וחייבוהו לשלם לה כתובה בתוך זמן זה, לכן די לנו בכך שאנו מונעים אותו מלגרש יב”ח, ולא נחייבנהו גם במזונות. (דוגמא לדבר: אשה שנשתטית שתקנו חכמים שלא יגרשנה כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר, אבל להרבה ראשונים לא חייבוהו במזונות, וכן הלכה, עיין בסימן ע’, קי”ט). ואחרי יב”ח, שאין לה כתובה בודאי שאין לה מזונות.
אבל במורדת “בעינא ליה ומצערנא ליה”, שמעיקר הדין לא הפסידה כתובה עד ד”ש, ולכן כל זמן שיש לה כתובה מעיקר הדין (בתוך ד’ שבתות) [עמוד של] – יש לה גם תנאי כתובה, וגם מזונות יש לה. ואחרי שהפסידה כתובה אין לה מזונות.
ולתוספת ביאור נראה לומר שהחילוק ביניהם הוא, שמורדת שאומרת “בעינא ליה ומצערנא ליה” אינה רוצה בגירושין, ולכן מעיקר הדין מגיע לה כתובה, וחכמים קנסו אותה בפחת כתובה כדי שתחזור בה, וכל זמן שלא קנסו אותה בכך (עד ד”ש) יש לה מעיקר הדין כתובה, ולכן יש לה מזונות. מה שאין כן באומרת “מאיס עלי” שאינה רוצה בבעלה ותובעת גרושין, לא מגיע לה כתובה מעיקר הדין, ולכן אין לה מזונות, ואף באותן יב”ח שתקנו לא להפסידה כתובה, אין לה מזונות, מפני שתקנה זו מטרתה רק למנוע ממנו מלגרשה מיד, ודי לנו בכך, ולא נחייבנו עוד במזונות. וכן משמע מפשטות לשונו של הריטב”א (בחדושיו כתובות סד א) שב”מאיס עלי” לא מגיע לה מזונות מעיקר הדין, וזה לשונו “שלא תקנו חכמים מזונות למורדת ולא תנאי כתובה”.
והנה חלוק זה שמורדת “בעינא ליה” אינה תובעת גרושין, אינו מוסכם על כל הראשונים, לדעת ר”ת גם מורדת גמורה יכולה להיות אשה שתובעת גרושין, וז”ל תוספות (כתובות סד א):
“ונראה לר”ת דהכי פירושו בעינא ליה ואינה רוצה להתגרש בלא כתובה ומצערנא ליה עד שיגרשנה ויתן לה כתובה אבל אמרה מאיס עלי ולא בעינא ליה לא הוא ולא כתובתו לא כייפינן לה שתחזור בה ע”י שנאמר שלא תועיל מחילה משום דהוי מחילה בטעות דאגב צערה קא אמרה הכי ומתוך כך לא יגרשנה בעלה שאינו רוצה ליתן כתובה אלא מחילה גמורה היא ומתוך כך יעלה בדעתו לגרשה מר זוטרא אמר כייפינן לה דהויא כמחילה בטעות והיינו כפיה דעל ידי כך תשאר תחת בעלה שלא ברצונה כי בעלה לא יגרשנה כיון שחייב ליתן כתובתה ואין חילוק למר זוטרא בין מורדת דבעינא ליה ומצערנא ליה בין אומרת מאיס עלי”.
מדבריו למדנו, שגם מורדת גמורה – היא אשה שתובעת גרושין, ולפי זה קשה מאי שנא מורדת שמעיקר הדין יש לה מזונות, ואומרת “מאיס עלי” שאין לה מזונות? נראה לומר, שמורדת שתובעת גרושין וגם כתובה, אנו אומרים שלא מאסה בו, ויש סיכוי להשפיע עליה לחזור בה, ולכן מתרין בה ומכריזין עליה, ואינה מפסידה כתובה מיד, ולכן יש לה גם מזונות, אבל אם אמרה “לא הוא ולא כתובתו בעינא”, אז אין תקוה שתחזור אליו, ולכן לא מכריזין עליה, ולכן אין לה מזונות. ואין לומר בגלל שהפסידה כתובה לכן אין לה מזונות, שכן לפי ר”ת גם ב”מאיס עלי” אינה מפסידה כתובתה מעיקר הדין, אלא שהיא מוחלת עליה, ואומרת “לא הוא ולא כתובתו בעינא”, [עמוד שלא] ומסתבר שכל מחילתה היא רק בתנאי שיגרש, וממילא עד הגרושין יש לה כתובה.
ד. 3. ההסבר השני בריטב”א
נראה עתה להוכיח כפרוש שני שאמרנו לעיל, שלאומרת “מאיס עלי” יש מזונות מעיקר הדין, ורק באותן יב”ח דמשהינן אגיטא אין לה מזונות, הסברא בהנחה זו היא, (כפי שנוכיח להלן), מפני שב”מאיס עלי” לא הפסידה כתובה עד מתן הגט, ויכולה לחזור בה בכל שעה ממרידתה בו ויש לה כתובה, ולכן לא הפסידה מזונות, ואינה דומה למורדת לאחר יב”ח שהפסידה כתובה ולכן אין לה מזונות. ונפ”מ שלפני שהתחילו יב”ח של מורדת יש לה מזונות. ולהלן נוכיח שגם ב”מאיס עלי” צריך להתרות בה שאם היא ממשיכה במרידתה בו אף בטענת “מאיס עלי” יהיה זכאי לגרשה בלא כתובה, ונותנים לה זמן יב”ח לחזור בה, ורק אז יש לה דין “מאיס עלי” ותקנת יב”ח מתחילה משעת ההתראה, ורק “בהנך תריסר ירחי שתא לית לה מזוני”, נמצא, שקודם שבאו לבי”ד והתרו בה עדין, יש לה מזונות. וכמה ראיות לדבר.
א. הלשון “שלא תקנו חכמים מזונות למורדת ולא תנאי כתובה” נסוב על מה שכתב לעיל מיניה “והאומרת מאיס עלי שמשהין אותה י”ב חודש, נראין דברים שאפי’ למה שכתבנו שלא הפסידה כלום תוך זמן זה אין לה מזונות מבעל ולא פרקון”, משמע שדוקא בתוך זמן יב”ח לא תקנו לה מזונות. הסבר הזה מבוסס על דיוק לשון הגמ’ “ובהנך תריסר ירחי שתא לית לה מזוני”, משמע שזו חלק מתקנת י”ב חודש דוקא. והחידוש בדבר, שאע”פ שלפי הריטב”א שתקנו י”ב חודש ב”מאיס עלי” לא הפסידה כתובה באותן יב”ח, (וכן דעת הרא”ש והטור, שאינה מפסידה כתובה עד תום י”ב חודש), בכל זאת אין לה מזונות! וצריך לומר, כיון שאנו מעכבים אותו מלגרש, ועוד מחייבים אותו לשלם לה כתובה, די לנו בכך, ואי אפשר לחייבו גם מזונות.
ב. והנה דברים שלא נתפרשו בהרחבה כאן, נתפרשו בהרחבה בריטב”א בתשובה ק”נ שהזכרנו לעיל, שחיוב המזונות הוא חיוב החלטי ברור שאינו תלוי אם האשה מקיימת את חובותיה כלפי בעלה, או שמורדת בו מתשמיש או אפילו ממלאכה, אמנם שם דבר על מורדת דבעינא ליה, אך עיקרון זה למדנו ממנו, שבלא ראיה מפורשת שאין לה מזונות נשאר דינה ככל אשה לענין זה.
ג. הריטב”א בתשובה ק”נ מוכיח שיש למורדת מעיקר הדין מזונות מ”מגורשת ואינה מגורשת”, שיש לה מזונות, שכן חז”ל לא חלקו בין אם הוא גורם לגרושין או שהיא הגורמת, ומהוכחה זו גופא אפשר לכאורה להוכיח שגם ב”מאיס עלי” יש לה מזונות, שכן בגמ’ לא חלקו למה הוא [עמוד שלב] מגרשה, בכל מקרה “במגורשת ואינה מגורשת” יש לה מזונות. (אמנם אפשר לדחות, אם נאמר ש”במאיס עלי”, לא מגיע לה מזונות מעיקר הדין, בגלל שאינה רוצה בו, אזי גם ב”מגורשת ואינה מגורשת” לא יתחייב לה מזונות, כיון שהחיוב בו הוא המשך החיוב הקודם, כפי שהוכחנו מהריטב”א, וממילא כיון שהפסידה כבר כתובה ומזונות לא יתחדש החיוב של מזונות ב”מגורשת ואינה מגורשת”). והנה בתשובת הרשב”א סי’ יג הנ”ל (המשכו להלן), כתב בפירוש שאף האומרת “מאיס עלי” יש לה מזונות, (ואחד ההוכחות מ”מגורשת ואינה מגורשת”). ומוסיף – כל שכן לשיטת הרמב”ם שכופין אותו לגרש שיש לה מזונות, הרי לנו בפירוש שב”מאיס עלי” יש לה מזונות.
ד. דברינו מבוססים על כך שבאומרת “מאיס עלי”, אינה מפסידה את כתובתה עד מתן הגט, ואף לאחר יב”ח אם תחזור בה ממרידתה יש לה כתובה, וממילא ניתן לומר שגם לא הפסידה מזונות כל זמן שלא גירשה. ונראה להוכיח זאת מתשובת הריטב”א סימן מ”א, וז”ל:
“… והאומרת מאיס עלי אע”פ שלא הוזכר בה הכרזה לדברי הר”מ במז”ל [הל’ אישות פרק יד, הל’ ח] וחבריו ז”ל האומרין דיהיב לה גיטא לשעתו התראה (ואיבעיא) [ומיבעיא] ואח”כ מגרש וקונסין אותה בכתובתה, ולא לאפוקי שאין כופין אותו לשעתו אלא לאפוקי דלא קימא ארבע שבתות ולדבריהם ג”כ אין קונסין אותה עד שיתן לה גט (הערת הרב קאפח שליט”א – נראה שמדייק ממה שכתב: ותצא בלא כתובה ולא כתב והפסידה כתובתה לומר, שעם יציאתה מאבדת כתובתה ולא לפני כן, שאם חזרה בה כתובתה קיימת). כל שכן לדברי שאר רבותי’ ז”ל האומרים שהאומרת מאיס עלי דמשהינן לה שנים עשר חדש אגיטא, וקודם לכן לא תפסיד כלום, וזה באמת דעת שני רבותי ז”ל ודעתי”.
הריטב”א חידש כאן שלפי הרמב”ם, כל זמן שלא גרש את האומרת “מאיס עלי”, יכולה לחזור בה ויהיה לה כתובה, ומשמע שמעיקר הדין יש לה כתובה כלשונו שם “אין קונסין אותה עד שיתן לה גט”, אמנם הריטב”א עצמו סבירא ליה שתקנו יב”ח ב”מאיס עלי”, ולכן תוך יב”ח לא תפסיד כלום, היינו שאף אם יגרשנה יהיה לה כתובה, ואף לאחר יב”ח לא תפסיד את הכתובה עד מתן הגט. וכן דעת הרא”ה בחידושיו לכתובות סג. ולפי זה מבואר מדוע לא הפסידה מזונות מעיקר הדין רק בתוך יב”ח.
ה. יש לציין, שדין “מאיס עלי” ביחס ליב”ח, וביחס להפסד מזונות, וביחס להפסד הכתובה, חל על האשה רק משעה שבאה לביה”ד ובררה את [עמוד שלג] דבריה, שמאוס עליה, ואמרה “לא הוא ולא כתובתי בעינא”, כפי שמבואר בריטב”א הנ”ל תשובה מ”א, וז”ל:
“… והאומרת מאיס עלי אע”פ שלא הוזכר בה הכרזה לדברי הר”מ במז”ל [הל’ אישות פרק יד, הל’ ח] וחבריו ז”ל האומרין דיהיב לה גיטא לשעתו התראה (ואיבעיא) [ומיבעיא] ואח”ך מגרש וקונסין אותה בכתובתה וכו'”.
למדנו מדבריו: שדין “מאיס עלי” ניתן לאשה רק אחרי התראה, שכן עליה לדעת את משמעות טענתה שע”י זה תפסיד כתובתה עם הגט, ואז יחול עליה דין זה, לענין הכתובה, ולענין זה שאין לה מזונות כל יב”ח. ונלע”ד שדברי הריטב”א הכרחיים, כי לא מסתבר שאם אשה אמרה לבעלה שמואסת בו מיד תפסיד כתובתה, דלא שבקת חיי לכל הנשים שאומרות כן בשעת כעסן, כמבואר בגמ’ ד”גרשיני” כולא נשי אמרי הכי. ולכן נראה שצריך להתרות בה ולהבהיר לאשה את משמעות דבריה, שעלולה להפסיד את כתובתה. וכך דייק הרה”ג ב. ז’ולטי זצ”ל (בפד”ר ו’ עמ’ 14), מתשובת הרא”ש כלל מ”ג ס’ י’ שכל אשה מורדת צריכה התראה להפסידה כתובה, משמע אף ב”מאיס עלי” צריך התראה, ועוד כתב הרא”ש שם “וכן הדין באיש המורד”, היינו שצריך התראה להוסיף על הכתובה, אע”פ שלא מצאנו הכרזות על האיש, התראה מיבעי, שאין עונשין אלא א”כ מזהירין.
ד. 4. דיוק ברמב”ם שב”מאיס עלי” לא הפסידה כתובה עד הגט, וההשלכות למזונות
לעיל הסברנו מדוע לדעת הראשונים הנ”ל, יש לאומרת “מאיס עלי” מזונות, מפני שלא הפסידה כתובה עד מתן הגט. ונראה לדייק שגם דעת הרמב”ם כן שב”מאיס עלי”, לא הפסידה כתובה עד מתן הגט.
ונפ”מ שאם תחזור בה ממאיסותה, או אם ימות בעלה לפני שיגרשנה, יש לה כתובה.
הנה הרמב”ם הבדיל, בלשון הזהב שלו, בין אומרת “מאיס עלי”, או הנודרת הנאה ממנו, או אשה שלא רצתה לעלות לארץ ישראל עם בעלה, לבין אשה שזינתה, או אשה שעוברת על דת. כפי המובא להלן.
א. בענין “מאיס עלי” כתב רמב”ם (אישות פרק יד הלכה ח), וז”ל:
“האשה שמנעה בעלה משתמיש המטה היא הנקראת מורדת, ושואלין אותה מפני מה מרדה, אם אמרה מאסתיהו ואיני יכולה להבעל לו מדעתי כופין אותו להוציא לשעתו לפי שאינה כשבויה שתבעל לשנוי לה, ותצא בלא כתובה כלל”.
ב. בענין הנודרת כתב רמב”ם (אישות פרק יג הלכה י), וז”ל:
“וכן היא שנדרה שלא תשאל ושלא תשאיל נפה וכברה ורחים ותנור [עמוד שלד] וכיוצא בהם ושלא תארוג בגדים נאים לבנה במקום שדרכן לארוג אותם לבנים תצא בלא כתובה מפני שמשיאתו שם רע בשכונתו שהוא כילי”.
ג. בענין אשה שאינה רוצה לעלות לארץ ישראל כתב רמב”ם (אישות פרק יג הלכה כ), וז”ל:
“אמר האיש לעלות לארץ ישראל והיא אינה רוצה תצא בלא כתובה”.
ד. בענין אשה שזינתה כתב רמב”ם (אישות פרק כד הלכה י), וז”ל:
“מי שזינת תחת בעלה אין לה כתובה לא עיקר ולא תוספת”.
ה. בענין “עוברת על דת” כתב רמב”ם (אישות פרק כד הלכה י’), וז”ל:
“ולא המזנה בלבד אלא אף העוברת על דת משה או על דת יהודית או היוצאה משום שם רע אין לה כתובה לא עיקר ולא תוספת ולא תנאי מתנאי כתובה”.
הרמב”ם הסביר דבריו, מדוע אין לה כתובה (אישות פרק כד הלכה טז):
“עוברת על דת משה או על דת יהודית וכן זו שעשת דבר מכוער אין כופין את הבעל להוציא אלא אם רצה לא יוציא, ואע”פ שלא הוציא אין להן כתובה, שהכתובה תקנת חכמים היא כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ולא הקפידו אלא על בנות ישראל הצנועות אבל אלו הפרוצות אין להן תקנה זו אלא תהא קלה בעיניו להוציאה”.
המדייק בדבריו יראה שבאשה שזינתה כתב “אין לה כתובה”, וכן ב”עוברת על דת”, והסביר לנו, שלא תקנו כתובה אלא לבנות ישראל הצנועות. משמע שהפסידה כתובה מכל וכל. מה שאין כן ב”מאיס עלי”, וכן במדירה, וכן באינה עולה עמו לאר”י, כתב “תצא בלא כתובה”, משנוי הלשון משמע שיש לה כתובה, ורק כאשר הוא מגרש אותה בגלל שמאסה בו, (וכן במדירה אותו, ואינה עולה עמו לאר”י) אז תצא בלא כתובה, אבל כל זמן שלא גירשה, יש לה כתובה.
וממוצא דברינו, שגם אם אינה עולה לארץ ישראל, לא הפסידה כתובה עד שמגרש אותה, משום שהעליה לאר”י היא זכותו, והיא אינה יכולה לעכב בעדו, ואם אינה עולה תצא בלא כתובה. אבל אי אפשר לומר שלאשה כזאת לא תקנו כתובה מכל וכל. ונפ”מ שאם לא גירשה ומת יש לה כתובה.
וכן ביחס למזונות, נראה לומר שב”מאיס עלי” וכן בכל מקום שאמרו “תצא בלא כתובה”, יש לה מזונות כל זמן שלא גירשה, הואיל ויש לה כתובה וכל תנאיה.
והנה לפי הגישה שהזכרנו, שכל אשה שיש לה כתובה יש לה מזונות, אם כן לא מבעי לשיטות הראשונים (תוס’ רי”ד, ר”ן, רמב”ם), שבאומרת “מאיס [עמוד שלה] עלי”, לא הפסידה כתובה כלל, ואף אם יגרש ישלם לה מנה או מאתים, כיון שהיא אנוסה בדעתה ואינה יכולה להבעל לשנוא לה, בודאי שיש לה מזונות. אלא אפילו לשיטת הרמב”ם שבמאיס עלי אין לה כתובה, היינו שאם מגרשה מחמת זה אין לה כתובה, אבל כל זמן שלא גרשה לא הפסידה כתובה, ואם תחזור בה מטענותיה אליו יש לה כתובה, וכן אם ימות תגבה כתובתה. כן כתב בפירוש הריטב”א בתשובה סימן מ”א, בביאור דברי הרמב”ם, וז”ל:
“… והאומרת מאיס עלי אע”ף שלא הוזכר בה הכרזה לדברי הר”מ במז”ל [הל’ אישות פרק יד, הל’ ח] וחבריו ז”ל האומרין דיהיב לה גיטא לשעתו התראה (ואיבעיא) [ומיבעיא] ואח”כ מגרש וקונסין אותה בכתובתה, ולא לאפוקי שאין כופין אותו לשעתו אלא לאפוקי דלא קימא ארבע שבתות ולדבריהם ג”כ אין קונסין אותה עד שיתן לה גט (הערת הרב קאפח שליט”א – נראה שמדייק ממה שכתב: ותצא בלא כתובה ולא כתב והפסידה כתובתה לומר, שעם יציאתה מאבדת כתובתה ולא לפני כן, שאם חזרה בה כתובתה קיימת) “.
הריטב”א חידש כאן שלפי הרמב”ם, כל זמן שלא גרש את האומרת “מאיס עלי”, יכולה לחזור בה ויהיה לה כתובה, ומשמע שמעיקר הדין יש לה כתובה כלשונו שם “אין קונסין אותה עד שיתן לה גט”, אמנם הריטב”א עצמו סבירא ליה שתוך יב”ח לא תפסיד כלום, היינו שאף אם יגרשנה יהיה לה כתובה.
ד. 5. הכרעה בין שני הפירושים בריטב”א
עד כאן הראנו לדעת, שההנחה המושרשת שזה מילתא דפשיטא שמורדת גמורה או אומרת מאיס עלי אין להן מזונות, אינה ברורה כל עיקר, והנה במורדת ד”בעינא ליה” מפורש יוצא מפי הריטב”א בתשובה שמעיקר דינא דגמרא יש לה מזונות, כל זמן שלא הפסידה כתובה, ואף אחרי תקנת יב”ח רק בתוך יב”ח אין לה מזונות, ולפי זה כל זמן שלא התרנו בה והכרזנו עליה כמורדת, לא שייכת תקנת יב”ח, ולא קיים הקנס שקנסו אותה בהפסד המזונות. אולם ב”מאיס עלי”, אין הדברים מפורשים כ”כ ולעיל פרשנו דבריו לכאן ולכאן.
והנה היסוד בסברא לומר שב”מאיס עלי” לא הפסידה מזונות, מבוסס על ההנחה שהביאו לעיל והוכחנו אותה מדברי הריטב”א והרמב”ם, בלא הפסידה כתובה עד הגט. נראה שהנחה זו אינה מוסכמת.
הנה הר”ן (כתובות דף כז: בדפי הרי”ף) כתב, וז”ל:
“וכבר כתבתי מה שנראה לי, דהאומרת מאיס עלי אינה מפסידה כלום, אבל לדברי האומר מפסדת, נראה לי שאין בידה לחזור, דאגיטא בלבד הוא שמשהין אותה לפי שחכמים מחזירין שלא יבא [עמוד שלו] הדבר לידי גירושין, ושמא יעשו סעודה ויתפייסו, ויכתוב בעל כתובה מדעתו, הא אם לא רצה ודאי הפסידתה”.
למדנו מדבריו, שאף בתוך יב”ח הפסידה כתובתה ואין בידה לחזור בה, ואם הבעל ירצה אותה יכתוב לה כתובה חדשה, הרי לנו דעה הפוכה לראשונים שהזכרנו שסוברת שבמאיס עלי מפסידה כתובה מיד, ואין בידה לחזור בה.
ולהלן נוכיח מדיוק לשון הבית שמואל בסימן ע”ז שדינא כמורדת לאחר יב”ח, משמע שהפסידה כתובה (ולא ציין שם את מקור חידושו), ולפי זה נראה שאין לה מזונות. ונראה שהדבר תלוי במחלוקת הראשונים האם האומרת “מאיס עלי” מפסידה דבר מנכסיה, מקור המחלוקת בפירוש הגמ’ בסוגיא דכלתא דרב זביד, ושורשה בסברא, כיצד להתיחס לאומרת “מאיס עלי”, האם היא נחשבת כספק מורדת, שהרי אנו חוששין שמא עיניה נתנה באחר, ובאמת אינה מואסת בו ויש סיכוי שתחזור אליו, או שאנו מאמינים לה שמואסת בו, אלא שלחומרת אסור אשת איש אנו חוששין לגט מעושה, או כדי למנוע פריצות בעתיד אנו חוששין לעיניה נתנה באחר, אבל ביחס לדיני הממון אנו מאמינים לה שהוא מאוס עליה, הואיל והיא מוותרת על כתובתה. ונראה שזו היא נקודת המחלוקת בין הראשונים, האם ב”מאיס עלי” מפסידה דבר מנכסיה, לדעת הר”ן אף כתובה לא הפסידה, ולדעת הרמב”ם אמנם כתובה אין לה אבל לא הפסידה בלאותיה הקיימים ועאכו”כ שלא הפסידה נכסי מלוג שלה. נראה שזה מפני שלא קנסו אותה, ולא דנו בה דין מורדת כלל. לעומת זאת ס”ל הרמב”ן והרשב”א שהפסידה בלאותיה הקיימים וצריכה תפיסה בהם, ולדעת הרלב”ח אף נכסי מלוג הפסידה (עיין סי’ ע”ז ס”ב ברמ”א ובב”ש), נראה לומר שהם דנו אותה כספק מורדת, ונתנו לה דיני מורדת לענין הממון. ונראה לומר שמאותה מחלוקת יצאה גם מחלוקת שהזכרנו לעיל האם ב”מאיס עלי” מפסידה כתובה מיד, כמו מורדת לאחר יב”ח, או שלא הפסידה כתובה עד הגט, כיון שלא מרדה בו, והיא אנוסה תחתיו, ויכולה לחזור בה בכל שעה, אלא שלאחר הגט דין הוא שלא תטול כתובה אם היא גרמה את הגרושין. ובזה תלויה גם המחלוקת בין הראשונים אם ב”מאיס עלי” הפסידה מזונותיה, (עיין להלן בפירוש דעת המרדכי שבמאיס עלי יש לה מזונות, לעומת דעת ההגהות מיינוניות בשם מהר”ם שאין לה מזונות רק בטענה מבוררת), וכן משמע ממה שכתב ההגהות מיימוניות שב”מאיס עלי” בלא טענה מבוררת אין לה מזונות, והוסיף שם, וז”ל:
“אבל מה שתפסה למזונותיה ממה שהכניס [הכניסה] לו תפסה, ולא [עמוד שלז] מפקינן, וכך פסק מורי רבינו שיחיה בתשובה שאין בטענתה ממש אא”כ נותנת אמתלא לדבריה”.
משמע שאין לה מזונות מצד הספק שמא היא מורדת, ואם היא תתפוס לא מפקינן מינה, ולכן בטענה מבוררת יש לה מזונות.
אמנם אפשר לומר, שאף לפי הריטב”א והרמב”ם שלא הפסידה כתובה עד הגט, אין הכרח בדבר שיש לה מזונות עד הגרושין, ואפשר לומר שאומנם כדי להפסיד לה כתובה צריך ראיה מפורשת שמרדה בו כדי שנקנוס אותה, שאין קונסין אותה מספק. אבל בשביל הפסידה מזונות די בכךשאנו מסופקים שהיא מורדת, ונראה להוכיח את הדבר מהריטב”א בחידושיו (כתובות סג ב) וז”ל (לדעת רבותיו ב”מאיס עלי”):
“לא כפינן לה בשום קנס בכתובתה, כי אולי הוא כדבריה, שנכנס מאיסותא בליבה, ואם הוא כן ודאי אין לנו לכופה לחזור לו, והילכך, מוטב שלא להזדקק להן, ויכפנה הבעל בכל כפיות שיוכל, הן בעיכוב מזונות, הן בכיוצא בזה”.
לכאורה נראה מדבריו, שבאומרת “מאיס עלי” אין לה מזונות. וצריך להבין דבריו, מצד אחד כתב שלא כופין אותה כלל לחזור אליו, ולא קונסים אותה בשום קנס בכתובתה, ומצד שני כתב שהבעל כופה אותה בעיכוב מזונות!? (ולא נראה לומר שמדובר בכפית הבעל שלא ע”י בי”ד).
ונראה לבאר, שעיכוב המזונות הוא בגלל הספק הנ”ל, האם אכן היא מואסת בו ואנוסה תחתיו, ואז מגיע לה מזונות, או שמא אינו כדבריה, ולכן מספק יכול הבעל לעכב את מזונותיה. ואנו אין מזדקקין להם, לא להפסידה כתובה, ולא לגבות עבורה מזונות.
אמנם זה שאנו דנים בה דין מורדת ד”מאיס עלי” הוא רק לאחר שהתרנו בה שאם היא תמשיך למאוס בו עלולה להפסיד את כתובתה, כפי שהוכחנו מהריטב”א בתשובה מ”א.
ד. 6. שיטת הרא”ש בענין מזונות לאומרת “מאיס עלי”
מובא ברא”ש (כתובות פרק אע”פ סי’ ל”ד), וז”ל:
“ומשהינן לה תריסר ירחי שתא ולית לה מזוני מבעל. תקנה זו נעשת בימי האמוראים האחרונים, כאשר ראו כי גבהו בנות ישראל ודעתם זחה עליהם, וכאשר היה להם כעם עם בעליהן, היו אומרות: לא בעינא ליה, והבעל מגרשה מיד, כיון שפטרתו מכתובה, ושוב היו הנשים מתחרטות, תקנו שתשהה שנה ואם יגרשנה בתוך השנה לא תהיה מחילתה מחילה, ויצטרך לתת לה כתובה, אולי יתפייסו בתוך השנה, וכיון שתקנו כך לאומרת מאיס עלי, שהייתה ראויה להתגרש מיד בלא כפיה, כל שכן למורדת. ואינה ניזונת אותה שנה, [עמוד שלח] אבל הוא אוכל פירות וחייב בפירקונה, דבמזונות קנסו אותה דרוב נשים אין מספיק מעשה ידיהם למזונותיהן, אבל היתה חפיצה שלא יאכל הבעל פירות נכסיה ולא יתחייב בפירקונה, לאו כל כמינה, הילכך הוא אוכל פירות. וכיון שאוכל פירות חייב בפירקונה. ויראה שחייב בקבורתה, כיון שלא יכול לגרשה בלא כתובה בתוך השנה”.
הרא”ש דבר על “מאיס עלי”, ומזה למד ג”כ למורדת ד”בעינא ליה”, ובשניהם כתב שמפסידה מזונות מדין קנס, וקנס זה בתוך יב”ח, וז”ל שם:
“ואינה ניזונת אותה שנה, דבמזונות קנסו אותה”, משמע שמעיקר הדין יש לה מזונות, ורק בגלל הקנס אין לה, בתוך אותן יב”ח שקנסו אותה. נמצא, שללא קנס לא היתה מפסדת מזונות, ולכן בודאי שכל זמן שלא התרינו בה שלא תמאס בו, (כמבואר לעיל בריטב”א שגם ב”מאיס עלי” יש התראה), אי אפשר להפסיד לה מזונות בלא ראיה מפורשת בגמרא. וכן להלכה (בשו”ע סי’ ע”ז ס”ב) שלא תקנו יב”ח באומרת “מאיס עלי” – יש לה מזונות. וכך הבין החזו”א (אבה”ע ס”ט ס”ק ט”ו), שהרא”ש סובר שאין לה מזונות בתוך יב”ח מדין קנס. והוסיף וכתב החזו”א שם:
“ומבואר מזה דבמורדת בעינא ליה, דלא מצינו קנס זה, יש לה מזונות תוך ד”ש, ובטוש”ע לא הוזכר מידי מזה”.
(כוונתו לשיטת הרמב”ם שבתוך ד”ש יש לה כתובה, ותקנת יב”ח היא להשהות הגט עד יב”ח, ואם כן הקנס שאין לה מזונות הוא לאחר ד”ש), אמנם החזו”א דבר על מורדת, אבל מהרא”ש נראה שה”ה גם ב”מאיס עלי” הדין כן, שהפסידה מזונות בגלל הקנס בתוך יב”ח.
כך נראה בפשטות, אמנם אפשר לדחות ולומר, שלעולם ב”מאיס עלי” אין לה מזונות מעיקר הדין, כיון שיכול לגרשה בלא כתובה, אבל מכיון שתקנו ב”מאיס עלי” שלא לגרש יב”ח, ובהם לא הפסידה כתובה, אם כן מגיע לה גם מזונות, ולכן צריך הרא”ש לומר שאין לה מזונות בגלל שקנסו אותה.
ד. 6. שיטת הרשב”א – בענין חיוב מזונות לאומרת מאיס עלי
בתשובה אחרת כתב הרשב”א (חלק שישי סימן ע”ב) בדין מורדת ד”מאיס עלי”, וז”ל:
“ומשהינן לה תריסר ירחי אגיטא, ואם חזרה בה תוך שנים עשר חודש לא הפסידה כתובתה כלום, דאנוסה היתה זו, ואין כאן חשש שמא עיניה נתנה באחר, כמו שאמרנו, כיוון שהיא רוצה לצאת בלא כתובה, ותוך י”ב חודש אלו אין לה מזונות מבעל, כיון שאינה רוצה בו, וכמו שכתב הירושלמי: המורדת והיוצאת משום שם רע [עמוד שלט] אין לה לא מזונות ולא בלאות. ואף הרב אלפסי כתב בהלכות: ובאילין תריסר ירחי שתא לית לה מזוני מבעל”.
נראה שגם בהבנת דברי הרשב”א הנ”ל עלינו להתמודד בבחירת אחד משני פרושים אפשריים. (כפי שהעלינו לעיל בריטב”א): האם לאומרת “מאיס עלי” אין מזונות מעיקר הדין, או שרק בתוך יב”ח תקנו שאין לה מזונות.
ומצד אחד נראה מדברי הרשב”א, שאין לה מזונות מעיקר הדין, שהרי נימק את דבריו מדוע אין לה מזונות “כיון שאינה רוצה בו”, משמע שיש כאן נימוק שבסברא, שלא מגיע לה מזונות כיון שאינה רוצה בו, ולא תקנה מיוחדת בתוך י”ב חודש, ומאידך גיסא אנו מוצאים באותו רשב”א גופא סברא הפוכה, שממנה נראה שמעיקר הדין אין להפסידה מזונות, וז”ל “ואם חזרה בה תוך שנים עשר חודש לא הפסידה כתובתה כלום, דאנוסה היתה זו, ואין כאן חשש שמא עיניה נתנה באחר, כמו שאמרנו, כיוון שהיא רוצה לצאת בלא כתובה”, משמע שהיא אנוסה ואין לקנוס אותה בהפסד כתובה והוא הדין שאין להפסידה במזונות. לכאורה יש להביא ראיה לפירוש הראשון.
א. מתשובת הרשב”א הזאת נראה שלא היתה לפניו הגירסא בגמרא בבלי שבתוך י”ב חודש אין לה מזונות, שהרי הוצרך להסתייע לדינו מן הירושלמי והרי”ף, ומשם המקור שאין לה מזונות. נראה ברור שרק אחרי שתקנו י”ב חודש אין לה מזונות.
ב. וכן כתב בתשובת הרשב”א שהובאה לעיל (מספר “ארעא דרבנן” בתשובה סימן י”ג הנ”ל, ובב”י סי’ ע”ז) שמדינא דגמ’ למורדת יש מזונות, ורק אחרי התקנה של יב”ח אין לה מזונות, ושם הוא מחלק הדבר לפי דעות הראשונים, לפי הרמב”ם אין לה מזונות במורדת שבה תקנו יב”ח, ולפי הרי”ף ב”מאיס עלי” אין לה מזונות שבה תקנו יב”ח. משמע שגם ב”מאיס עלי” הפסד המזונות הוא מכח התקנה של יב”ח למאן דסבירא ליה שתקנו יב”ח ב”מאיס עלי”.
ג. עוד כתב הרשב”א שם, להוכיח מ”מגורשת ואינה מגורשת” שיש לה מזונות, ומשמעות דבריו גם ב”מאיס עלי”, מכאן שבכל מצב יש לה מזונות, אף במורדת ובאומרת מאיס עלי.
לכן נראה מכל דבריו של הרשב”א, שב”מאיס עלי” מעיקר הדין יש לה מזונות, מפני שכל זמן שלא גרשה יש לה כתובה, וכנימוקו “דאנוסה היתה זו, ואין כאן חשש עיניה נתנה באחר, כמו שאמרנו, כיון שהיא רוצה לצאת בלא כתובה”. ומה שכתב הרשב”א שאין לה מזונות “כיון שאינה רוצה בו”, היינו בתוך יב”ח, שאז צריך לטעם זה. ובאור הדברים: מפני שהאומרת “מאיס עלי” היא כאנוסה תחתיו, והבעל עצמו יכול לגרשה כשירצה מיד ללא כתובה, לכן דין הוא שיהיה לה מזונות. אבל בתוך יב”ח שאנו מונעים אותו מלגרש, [עמוד שמ] מתהפכת הסברא, ומעתה הוא מעוכב מחמתה, “כיון שהיא אינה רוצה בו”, ולכן לא תקנו לה מזונות. ואף שחייב לה כתובה בתוך יב”ח, לא רצו לחייב אותו מזונות.
והנה הבסיס לחיוב מזונות ב”מאיס עלי” הוא בגלל שלא הפסידה כתובה עד הגרושין, וכך יש להוכיח מתשובה אחרת של הרשב”א שנדפסה בתשובות חכמי פרובנציא עמ’ 275 כתב שבאומרת “מאיס עלי” לא הפסידה כתובתה כל י”ב חודש, ולאחר י”ב חודש אם עדיין עומדת במרדה הפסידה כתובתה, “ואין לה מזונות מבעל תוך הזמן הזה, דכיון דאינה רוצה בו אין לה מזונות”.
מדבריו אלה משמע: שב”מאיס עלי” – לא הפסידה כתובה, ואף לאחר י”ב חודש לא הפסידה, אלא א”כ עומדת במירדה ומגרשה. אבל אם חזרה בה יש לה כתובה.
והנה מה שחידש שאף לאחר יב”ח אם האשה חזרה בה יש לה כתובה, נראה לבאר שבמאיס עלי לא קנסו את האשה כלל בפחת כתובתה, כיון שהיא אנוסה בדבר ורוצה לצאת ממנו, אלא שתצא בלא כתובה בגלל שהיא כך אומרת “לא הוא לא כתובתו בעינא”, וכאילו מוחלת על כתובתה, ואם כן אפשר לומר שמחילה זו נכנסת לתוקף רק בשעת הגרושין, ולכן אם לא גרשה וחזרה בה יש לה כתובה. וכמו כן נראה לומר שיש לה מזונות, כיון שאם חזרה בה ויש לה כתובה.
(אמנם עיין בשו”ת הרשב”א ח”א תתס”א, הובא בפד”ר ו’ 38 – 37, שלאחר יב”ח הפסידה כתובה ואף אם חזרה בה ממרידתה אין לה כתובה ומזונות, אבל שם דבר במורדת “דבעינא ליה” שקנסו אותה בפחיתת כתובתה, ולכן לאחר יב”ח הפסידה כל כתובתה, וז”ל: “וכי היכי דמורדת דמתניתין עד שכלתה כל כתובתה בפחיתת ז’ דינרין לשבת אי הדרא בה לית בה, הכא נמי הפחיתה ביב”ח לית לה ולא מידי וכו'”, אבל ב”מאיס עלי” שלא קנסו אותה בפחיתת כתובה, שם כל זמן שלא גרשה יש לה כתובה).
והנה הרה”ג ח. איזירר שליט”א בספר שורת הדין כרך ב’ עמ’ סז – הוכיח מהרשב”א בתשובה הנ”ל (חלק ו’ ע”ב), שלאומרת “מאיס עלי” אין מזונות מעיקר הדין, על פי דיוק דבריו “כיון שאינה רוצה בו”, והסביר זאת בסברא, מפני שחיוב המזונות אינו חיוב ממוני רגיל, אלא מחיובי האישות של הבעל לאשתו, לכן כאשר האשה רוצה בגרושין פוקע ממנו החיוב כלפיה גם לענין המזונות. ולמרות שהרשב”א כתב שהיא אנוסה תחתיו, ולכן לא הפסידה כלום מתנאי כתובה, דלא שייך לקנוס אותה על כך, בכל זאת מפסידה מזונות, מהאי טעמא גופא, שלא שייך חיוב זה למי שאינה רוצה בו. ולפי זה רצה להוסיף ולחדש שאפילו במאיס עלי בטענה מבוררת גם כן אין לה מזונות, ודלא כ”עזרת כהן” שיובא להלן. ועוד הוסיף להוכיח את דבריו של”מאיס [עמוד שמא] עלי” אין מזונות, מדברי הריטב”א בחדושיו, שאשה שעזבה את הבית בלא טענה אין לה מזונות, ונטה להסביר זאת, מפני שכשאינה עמו חסר בקשר האישות שביניהם ואין כאן חיוב מזונות מבחינה מהותית.
והנה לשונו של הריטב”א כאן היא דו משמעית, אם יש לה מזונות מעיקר הדין או לאו, ולעיל פרשנו דבריו בשני דרכים, ולפי פירוש אחד ב”מאיס עלי” אין לה מזונות, כפי שכתב הרה”ג איזירר, אבל מה שהוסיף שם לחדש, שאף בטענה מבוררת אין לה מזונות, לא נראה לע”ד, שהרי הריטב”א מתיחס אליה כאנוסה תחתיו שלא צריכה להפסיד כלום, ומדוע שתפסיד מזונות?! ואף בלא טענה מבוררת כתב שהיא כאנוסה תחתיו, והתקשנו בדבריו מדוע אין לה מזונות, אלא שהריטב”א כתב את שני הצדדים האפשריים ב”מאיס עלי”, מצד אחד שהיא אנוסה תחתיו, ומצד שני שאינה רוצה בו, מפני שב”מאיס עלי” אנו מסתפקים אם היא אנוסה תחתיו, או שסתם אינה רוצה בו, ולכן מספק אין לה מזונות, אבל ב”מאיס עלי” בטענה מבוררת, שאנו בטוחים שמואסת בו, הרי היא כאנוסה בדבר ויש לה מזונות.
ומה שכתב שם להשוות אשה שעזבה את הבית ל”מאיס עלי”, לומר שבשתיהן אין להן מזונות, אינו מובן שהרי הריטב”א עצמו כתב שעזבה את הבית אין לה מזונות, אפילו למ”ד שמורדת מתשמיש יש לה מזונות, נמצאנו למדים שגם אשה שמרדה בבעלה, ואין לה קשר של אישות עם הבעל, בכל זאת לפי הריטב”א יש לה מזונות. על כורחך שאין קשר בין חיי האישות וחיוב המזונות. ומה שאין מזונות לאשה שעזבה את הבית, טעם אחר לו. ועיין בדברינו בפרק העוסק בריטב”א זה.
ד. 8. שיטת המרדכי והגהות מימוניות – בענין מזונות ל”מאיס עלי”, ולמורדת
וכך נראה מדברי המרדכי (פרק אע”פ רמז קפז) שב”מאיס עלי” יש לה מזונות, וז”ל:
“אבל כל היכא דאמרה מאיס עלי והדברים מוכיחים שאין כן, אלא מחמת [ממון, או שהיה לה כעס על בעלה, או] כעס שהיה לה עם בעלה, או מחמת אביה ואמה והקרובין [דארגילוה] לקטטה, ואלפוה שקרא לומר מאוס עלי, ואינו כן. יהבינן ליה כולה לדידיה, בין מה שהכניס הוא, בין מה שהכניסה היא, ולית לה מזונות כדין מורדת [דבעינא ליה], אלא שתקנו רבנן סבוראי תקנתא דמתיבתא, שלא תצאנה בנות ישראל לתרבות רעה, וכל כה”ג לא תקינו אלא אוקמוה אדאורייתא, דאל”כ היינו פותחין לפרוצות ונותנין יד לפושעות, וכן משמע מדברי הרב אלפס [שכתב] איכא דהיכא חשש מיתה, ואימרידא כי היכי דלא לירות, לית לה תקנתא ושלום, מבר”ב”.
[עמוד שמב] משמע דוקא בכהאי גוונא שיש הוכחות על שקרותה, אבל בסתמא אין מפסדת מזונותיה. והיינו משום שלדעת המרדכי ב”מאיס עלי” לא תקנו יב”ח, ובלא תקנה מיוחדת אינה מפסידה מזונות. וכשנתברר ש”אלפוה שיקרא” נראה מדבריו שמפסידה מזונות מיד, אע”פ שאמרנו שגם מורדת אינה מפסידה מזונות עד שיכריזו עליה כמורדת, וכן כתובה אינה מפסידה עד ד’ שבתות? נראה לומר מפני שכבר התרינו בה על אומרה ד”מאיס עלי”, ועוד החרמנו עליה שתאמר אמת, כפי שכתב הרמ”א (סי’ ע”ז ס”ג), וז”ל:
“וי”א עוד דמטילין חרם (טור בשם מוהר”ם). אם בני אדם למדוה למרוד, או שעושה כך משום כעס וקטטה, או להוציא ממונו ממנו, אז אפילו מה שתפסה מנכסיה נוטלין מידה ומחזירין לבעל (מרדכי פ’ אף על פי). ואין חילוק בין אם תפסה או לא”.
לכן אם לבסוף נתגלה ששיקרה, נותנים לה דין מורדת מיד, וכיון שהפסידה כתובה אין לה מזונות, (ועיין שם בח”מ סקכ”ה שפירש את המרדכי המובא ברמ”א מדין קנס לרמאים, שלכן מחמירין עמה יותר ממורדת, ומוציאין מידה אף בלאותיה הקיימות, ולפי דבריו אפשר לומר טעם נוסף, שגם לענין זה קנסו אותה שתפסיד כתובתה מיד, (אמנם לכאורה מדויק יותר בלשון המרדכי “אוקמוה אדאורייתא”, כדברי הב”ש שנתנו לה דין מורדת בלבד).
והנה בהגהות מיימיני פי”ד אישות סק”ה משמע שבאומרת “מאיס עלי”, גם בסתמא אין לה מזונות עד שיהיו דברים מוכיחים לזכותה, דלא כדברי המרדכי, וז”ל:
“כתב מהר”ם ז”ל: אין בטענת מורדת ממש עד שתתן אמתלא נראת וניכרת, למה הוא מאוס עליה, והטוענת מאיס עלי שלא בטענה אינו חייב לה מזונות”, משמע הא בטענה חייב לה מזונות. והוסיף שם כמקור לדבריו, וז”ל “וגם תקנת הקהילות כך היא: הטוענת מאיס עלי בלא טענה אינו חייב לה מזונות, ולא אפילו מה שהכניסה לו, ואפילו איתא בעיניה, אבל מה שתפסה למזונותיה ממה שהכניסה לו תפסה ולא מפקינן מינה”.
נראה שיש כאן תקנה חדשה שאינה מוזכרת בגמרא, וגם אינה מתאימה לכללים האמורים, שמצד אחד מפסידה כתובה ואף בלאותיה הקיימות, ולא מועילה בהם תפיסה, ומצד שני מועילה תפיסה למזונות רק מתוך בלאותיה הקיימות. כנראה חששו ל”מירמה” ונתנו לה דין מורדת, וקנסו אותה בנכסיה ובמזונותיה, ואעפ”כ אם תפסה למזונותיה לא מפקינן מינה. ובכל אופן אנו רואים שהחיוב במזונות גדול יותר אף מכתובה, שרק למזונות תועיל תפיסה.
[עמוד שמג] ועיין בפד”ר (כרך ו’ עמ’ 342 – 343), שהביא להוכיח מהריטב”א בחידושיו לכתובות סד. (שהזכרנו לעיל), שאין לה מזונות, וז”ל:
“ולענין מזונות, והאומרת מאיס עלי, שמשהין אותו י”ב חודש, נראים הדברים שאפילו למה שכתבנו שלא הפסידה כלום בתוך זמן זה, אין לה מזונות מבעל ולא פירקון, שלא תקנו חכמים מזונות למורדת ולא תנאי כתובה”.
משמע שגם אם לא מאבדת את שאר זכויותיה מפסידה מזונות, ומפרש שם את נקודת המחלוקת בין מהר”ם וריטב”א אם הפסד המזונות הוא מדין קנס כהרא”ש ואז בטענה מבוררת יש לה מזונות, או שאין לה מזונות מעיקר הדין ולכן גם בטענה מבוררת אין לה מזונות.
ולפי מה שהסברנו לעיל בדברי הריטב”א, אין ראיה מדבריו שב”מאיס עלי” אין מזונות, ורק בתוך יב”ח שתקנו לה אין לה מזונות, ואף את”ל שב”מאיס עלי” אין לה מזונות, זה בגלל שחיישינן שמא היא מורדת בו, ולא תקנו מזונות למורדת, אבל בטענה מבוררת נראה שיש לה מזונות, כפי שהוכחנו לעיל מהריטב”א בחדושיו (כתובות סג ב), שכתב שם שזכותו של הבעל לעכב מזונותיה, ופרשנו שזה מצד הספק אם היא אכן מואסת בו, משמע שבטענה מבוררת יש לה מזונות.
לסיכום דבריהם למדנו:
א. ב”מאיס עלי” בטענה מבוררת לדברי המרדכי והגהות מיימוניות – אינה מפסידה מזונות.
ב. ב”מאיס עלי” בלא טענה מבוררת, לדעת המרדכי יש לה מזונות, ולדעת ההגהות מיימוניות יש תקנת הקהילות שלא תקבל מזונות, מחשש למירמה.
ד. 8. סיכום שיטות הראשונים בענין חיוב מזונות וכתובה לאומרת “מאיס עלי”
הנני חוזר ומדגיש שהסיכום הזה מתיחס לאשה שנמצאת עמו בבית, ועושה מעשה ידים ככל הנצרך בבית מבשלת ומכבסת וכו’, אלא שמואסת בו מתשמיש.
א. אשה שאומרת “מאיס עלי” למ”ד שתקנו לה יב”ח להמתין לגט, בתוך זמן זה אין לה מזונות, אע”פ שתקנו שלא תפסיד כתובה בתוך אותו זמן.
ב. להלכה אנו נוקטים שלא תקנו ב”מאיס עלי” יב”ח, (כך פסק המחבר כהרמב”ם, ואף הרמ”א לא השיג על כך, נראה לומר שזה בהשפעת “דינא דמתיבתא”, ועל כן גם בסתמא, בלא טענה מבוררת, אין משהין אותה אגיטא). במאמר זה עסקנו בשאלה האם אפשר להוכיח מהריטב”א והרשב”א הנ”ל, שלמ”ד שלא תקנו יב”ח ל”מאיס עלי”, יש לה מזונות? [עמוד שמד] ויש צדדים לכאן ולכאן. בכל אופן כל זה ב”מאיס עלי” בלא טענה מבוררת. יש לציין שהשו”ע סתם ולא הזכיר ב”מאיס עלי” שמפסידה מזונות, לעומת מה שכתב בפירוש במורדת בתוך יב”ח שאין לה מזונות! משמע שב”מאיס עלי” לא הפסידה מזונות. וכן מפורש כתוב במרדכי שאף ב”מאיס עלי” סתם יש לה מזונות. ואף הגהות מיימוניות שמצריך טענה מבוררת, הרי זה מתקנת הקהילות שחששו לקנוניא. ובפרק הבאה נביא מדברי האחרונים בענין זה, וההכרעה המתבקשת להלכה.
ג. ב”מאיס עלי” בטענה מבוררת, נראה שיש לה מזונות, כך מפורש במהר”ם המובא בהגהות מיימוניות שיש לה מזונות. וכן נראה לבאר דברי הריטב”א והרשב”א, וכן משמע מחדושי הרא”ה שמה שאנו מחמירים שלא לכפות על הגט, זה ביחס לגרושין, מחשש גט מעושה, אבל ביחס לממונות נוהגים בו כאילו חייב בגט. ואם כן האשה מעוכבת מחמתו ומגיע לה מזונות. (ועיין במאמר שכתב הרה”ג ח. איזירר שליט”א בשורת הדין ב’ שנוטה לחייב מזונות ב”מאיס עלי” בטענה מבוררת, בגלל שלדעת רוב הראשונים יש חיוב גט, אלא שאין כופין עליו).
ד. כל דיני “מאיס עלי” מתחילים אחרי שהתרו בה, והסבירו לה משמעות מרידתה שתפסיד כתובה אם יגרשנה (ריטב”א בתשובה).
ה. ב”מאיס עלי” לא הפסידה כתובתה עד הגט, ויכולה לחזור בה בכל שעה, ואז אם יגרשנה לא תפסיד כתובתה (ריטב”א, רשב”א, מאירי, הרא”ה, דיוק ברמב”ם).
ה. שיטות האחרונים במזונות ל”מאיס עלי”
ה. 1. שיטת ה”בית יעקב” בענין מזונות לאומרת “מאיס עלי”
שיטת ה”בית יעקב” (שו”ע אה”ע ע”ז ס”ב), שב”מאיס עלי” לא מגיע לאשה מזונות מעיקר הדין, וז”ל:
“עיין ב”ש ס”ק ח’ שהביא דברי הר”ן דבמאיס עלי אינה מפסדת כלום ע”ש, ומ”מ נראה דאפילו להר”ן מזוני לית לה, דלא גרע מהא דסימן ע’ סי”ב בהג”ה, דכשאינה רוצה להיות עמו, דלית לה מזוני, דלא תקנו מזונות רק כשהיא עמו”.
והנה הראיה שהביא הבית יעקב מסי’ ע’ סי”ב שמקורה בדברי הריטב”א בחדושיו (כתובות קג א) אינה מובנת, וכבר תמה על זה הרה”ג ב. ש. ורנר זצ”ל (פס”ד ששון שלא פורסם, ומופיע בספרו משפטי שמואל, ותורף דבריו: דהלא משם מבואר לכאורה ההיפך ממסקנתו, דאם יצאה מבית בעלה באמתלא ברורה הבעל חייב במזונותיה, ולפ”ז אשה שטוענת “מאיס עלי” באמתלא [עמוד שמה] מבוררת, ונותנת טעם לדבריה, הואיל ואין אנו מחייבים אותה לחזור לבעלה, ראוי לחייבו במזונותיה, כמו בעזבה את הבית באמתלא מבוררת?!
והנה הרה”ג ש. ישראלי זצ”ל (פד”ר י”ח עמ’ 19, שישב בערעור על פס”ד הנ”ל), ישב את הקושי הנ”ל על ה”בית יעקב”, וז”ל:
“אכן נראה שאין מזה סתירה לבית יעקב, כישם מדובר כשנמנעת לחזור אליו בטענה שאינה יכולה לדור באותו מקום, אבל אינה מסרבת לדור עם בעלה במקום אחר, דבזה אנו אומרים, כשיש לה אמתלא ברורה למה אינה יכולה לדור שם, אז החובה עליו לאפשר לה לדור במקום אחר, ואם אינו רוצה – הרי המניעה ממנו, וע”כ חייב במזונותיה, משא”כ כשטוענת מאיס עלי, ואינה רוצה בו בשום מקום ובשום תנאי, א”כ אין בידו שום עצה לכך והוה המניעה ממנה, ובזה שרירה וקיימת טענת הבית יעקב שכל עיקר תקנת מזונות כשגרה עמו, משא”כ כשאינה עמו, אם גם יש לה סיבה מספקת לכך מצד מצד המאיס עלי, עכ”פ אין זו אשמתו, ואין לחייבו בכה”ג במזונות”.
אמנם נראה לענ”ד שעדין קיימת קושיא חמורה הרבה יותר על ה”בית יעקב”. דלכאורה אין הנידון – מורדת דמאיס עלי, דומה לראיה – עזבה את הבית. יש לציין שהאשה שעזבה את הבית אינה מורדת בבעלה בחיי אישות, ומוכנה לחיות עמו כאשה אם יבוא לביתה, ואף מוכנה לבא אליו בזמן עונתה, אלא שאינה רוצה לגור עמו שם בביתו, והריטב”א הנ”ל בחדושיו כתב בפירוש שעזבה את הבית אין לה מזונות “אפילו לדברי האומר שמורדת גמורה יש לה מזונות”, והרי מורדת גמורה בודאי אין לה טענה כלל למרוד בבעלה דכל כוונתה לצערו, ובכל זאת יש לה מזונות, ועזבה את הבית בלא טענה אין לה מזונות, ע”כ ששני דינים הם, והפסד המזונות בעזבה את הבית אינו בגלל מרידתה, אלא בגלל שאינה עמו על שולחנו, ולא חייבוהו לשלוח לה מזונות למקום אחר. מא”כ אשה שחייה בבית גם אם היא מורדת בו כל זמן שלא הפסידה כתובה, היא זכאית לאכול מזונות על שולחנו.
ה”בית יעקב” שם הביא הוכחה נוספת לשיטתו, וז”ל:
“ועוד דאם כן, אין לך כופין להוציא יותר מזה, שהוא יהא מחויב ליתן לה מזונות, והיא לא תהא אשתו”.
גם הוכחה זו לא זכיתי להבין. הרי הריטב”א האריך להסביר לנו שחיוב המזונות הוא תחת מעשה ידים, ואינו קשור לשאר חיובים שלה, ולכן חייב מזונות גם במורדת. ואם כן חיוב המזונות במורדת הוא כדין, ואיזה כפיה לגרש יש כאן?! ואם הוא רוצה להפטר מחיוב מזונות הרי יכול לגרש ויפטר, וממילא אין בזה כפיה על הגט. משל למה הדבר דומה, לחוב שיש לבעל [עמוד שמו] כלפי אשתו, שאם יגרשנה יפטר מאותו חוב, בודאי שאין בכך כפיה על הגט, כיון שהחיוב הזה אינו כדי לכפותו על הגט.
ראיה לדבר שאין בחיוב המזונות כפיה לגרש, מהמהרי”ט ח”א סי’ קי”ג שחייב מזונות במקום שהדין יוציא ויתן כתובה, אע”פ שאין כופין לגרש, ולכאורה בגלל חיוב המזונות יאלץ לגרשה, ומדוע אין בכך כפיה על הגט במקום שאין כופין אותו? אלא כיון שהוא חייב לה מזונות כדין, אין בכך כפיה לגרש, ואם הוא רוצה להפטר ממזונות ולכן הוא מגרש, הרי זה מרצונו ובבחירתו.
ונלע”ד לישב את שתי הקושיות שהקשנו לעיל על הבית יעקב בחדא, הבית יעקב דבר על “מאיס עלי” סתם בלא טענה מבוררת, שאז באמת יש חשש שמא עיניה נתנה באחר, ובאמת הבעל אינו מאוס כ”כ בעיניה שלא תוכל לחזור אליו. וא”כ אשה זו דומה מספק למורדת ממנו בלא טענה, ולכן דימה אותה לאשה שעזבה את הבית בלא טענה, ומבחינה אחת גרועה ממורדת, שמורדת אינה רוצה להתגרש ותקנו לה הכרזות והתראות שתחזור בה, ועד אז אינה מפסידה כתובה, ולכן כל זמן שהיא בבית יש לה מזונות, אבל האומרת “מאיס עלי” שרוצה להתגרש וניתקה את הקשר שלה עם בעלה, לא שייך הכרזות, ותצא בלא כתובה מיד, וס”ל לבית יעקב שאינה עדיפה על אשה שעזבה את הבית בלא טענה, שלא תקנו לה מזונות. ובאור הדבר, מפני שמורדת יש לה מזונות, כפי שכתב הריטב”א שם, כיון שהיא עמו בבית, “תרתי משמע” – פיזית עמו בבית, וגם נפשית שאינה רוצה להתגרש. מה שאין כן באומרת “מאיס עלי” היא כבר מנותקת מבעלה, וכמוה מי שעזבה את הבית. ולפי זה נבין גם את הוכחתו השניה של הבית יעקב, שאין מקום לחייבו במזונות כדי שלא יהיה זה גט מעושה, כיון שיש חשש שאין כאן מאיס עלי אמיתי, אלא שהיא מורדת בו ומפסידה כתובה מיד, ולכן מספק אי אפשר לחייב אותו מזונות, ואם נרצה לחשוש לדבריה שהיא אנוסה תחתיו, ולחייבו במזונות, אנו עלולים להכשל בגט מעושה.
ולפ”ז ב”מאיס עלי” בטענה מבוררת, שהיא באמת אנוסה בכך, ואינה יכולה לחזור אליו, ולכן פסק הרמ”א בסימן ע”ז ס”ג שאין כופין אותה להיות עמו, הרי היא דומה לאשה שעזבה את הבית בטענה, שיש לה מזונות. וכיון שהוא מחויב במזונות אשתו מדינא, אין בחיוב מזונות כפיה על הגט, ואם ירצה יגרש ויפטר מחיובו.
אגב אורחא, מתוך זה שהבית יעקב השווה “מאיס עלי” לעזבה את הבית, למדנו מהי טענה מבוררת, וכמו שאשה יכולה לעזוב את הבית בטענה שהשכנים מריעים לה, ואם דבריה נראים לעיני הדינים, תקבל מזונות שלימים, כמו שכתב הח”מ (סי’ ע’ סקמ”ב) “כלומר וביררה שדבריה כנים שיש לחוש [עמוד שמז] לטענתה”, כך גם ב”מאיס עלי” אם היא מנמקת את דבריה בסיבה הנראת כינה בעיני הדינים, זו טענה מבוררת, ולא צריך יותר מזה, (עיין להלן בדברי ה”עזרת כהן”, שמגדיר כך טענה מבוררת).
גם הרה”ג ש. ישראלי זצ”ל שם, כתב שה”בית יעקב” יודה ב”מאיס עלי” בטענה מבוררת, שיש לה מזונות, מטעם “מעוכבת מחמתו”, וכמו שכתב המהרי”ט (חלק א’ סי’ קי”ג) שאם יש חיוב גט חייב במזונות מדין מעוכבת מחמתו, והשיב עליו הגריש”א שליט”א שם, שבמאיס עלי אין חיוב בגט וממילא לא שייך לומר את דברי המהרי”ט שהיא מעוכבת מחמתו, ולחייב במזונות. ולפי דברינו לעיל, אף בלא המהרי”ט, מדברי הבית יעקב עצמם מוכח שבטענה מבוררת יש לה מזונות.
לסיכום, לע”ד לא נראה דרך אחרת להבין את ה”בית יעקב” אלא ב”מאיס עלי” בלא טענה, אבל ב”מאיס עלי” בטענה מבוררת, נראה שגם לפי ה”בית יעקב” יש לה מזונות.
ה. 2. שיטת הבית שמואל בענין מזונות לאומרת “מאיס עלי”
הנה הב”ש (סי’ ע”ז סקי”ז) לאחר שדן בזכויות הבעל בממונות אשתו המורדת, מתיחס לאומרת “מאיס עלי”, וז”ל:
“וכשאמרה מאיס עלי, אז בכל שעה יכול לגרשה ואין לה כתובה, ודינא בכל שעה כמו מורדת בעינא ליה אחר י”ב חודש”.
והנה מהשוואה שהשווה “מאיס עלי” למורדת לאחר יב”ח, נראה שהפסידה כתובה ומזונות. וכך כתב בסוף הסימן, בקצור לדיני מורד ומורדת, על “מאיס עלי”, וז”ל:
“וקודם שגרש, וכל אחד יושב לבדו, משמע שאין זה על זה שום תנאי כתובה”.
ובפשטות נראה מדבריו שאין לה כתובה ולא מזונות, (ודוחק לומר שמזונות אינם בכלל תנאי כתובה, כמו שנפסק שמוחלת כתובתה לא הפסידה מזונות – סי’ צ”ג ס”ט, ויש לה מזונות), שכל מקום שאין לה כתובה אין לה מזונות, וזה דלא כדברינו לעיל שב”מאיס עלי” יש לה מזונות, בגלל שלא הפסידה כתובה כל זמן שלא גרשה, ואם חזרה בה ממאיסותה יש לה כתובה.
והנה הב”ש לא התיחס בדבריו בפירוש למזונות אלא לכתובה, ומדיוק לשונו למדנו “ודינא בכל שעה כמו מורדת בעינא ליה אחר י”ב חודש”, אנו לומדים שאין לה מזונות כמורדת לאחר יב”ח. ונראה שהא בהא תליא, כיון שאין לה כתובה אין לה מזונות. והנה מה שמשמע מדברי הב”ש שהפסידה כתובה מיד, כמו מורדת לאחר יב”ח, עומד בנגוד לכל הראשונים שהזכרנו לעיל (הריטב”א הרא”ה הרשב”א המאירי, וכך דייקנו ברמב”ם, והשו”ע בשיטתו), שלא הפסידה כתובה עד הגרושין, ואם חזרה בה יש לה כתובה, [עמוד שמח] וממילא יש לה מזונות. אמנם אפשר לומר, שהראשונים הנ”ל סוברים כן בגלל שלדעתם ב”מאיס עלי” לא היתה צריכה להפסיד כלום, שכן היא אנוסה בדבר, ולדעת הר”ן אף כתובה אינה מפסידה, ולפי הרמב”ם הרי בכה”ג כופין אותו לגרש, ואע”פ שאין לה כתובה, פירשו הראשונים דבריו, שזה כדי לברר דבריה שבאמת מאוס הוא עליה ואינה נותנת עיניה באחר, וכך משמע ברא”ה ובריטב”א, שנוטין לדעת הרמב”ם אלא שאינם מסכימים עם דעתו לכפות על הגט, משום חשש גט מעושה, ולכן אינה מפסידה בלאותיה הקיימים, ולא נכסי מלוג שלה, ולפי שיטתם מובן שגם כתובה אינה מפסידה עד הגט. אולם לפי הראשונים שגם ב”מאיס עלי” מפסידה בלאותיה הקיימים, אלא א”כ תפסה, כמו במורדת, ויש אומרים שהפסידה אף נכ”מ שלה, הרי זה מפני שמדמים “מאיס עלי” למורדת גמורה, ולפי דעתם מסתבר שמפסידה כתובה מיד, וממילא אין לה מזונות, והב”ש דבר אליבא דכו”ע לחומרא, הואיל והבעל מוחזק בכתובה ובמזונות, ולכן כתב שב”מאיס עלי” דינא כמורדת לאחר יב”ח שאין לה כתובה ומזונות. ולפי זה במקרה של “מאיס עלי” בטענה מבוררת, שאז יש דינא דמתיבתא שאינה מפסידה מנכסיה כלום, ויש דעה ברי”ף שאף כתובה יש לה, נראה שגם הב”ש יודה שלא הפסידה כתובה עד הגט, וממילא יש לה מזונות.
נוסף לכך, כמה אחרונים החשיבו את האומרת “מאיס עלי” בטענה מבוררת כמעוכבת מחמתו, שיש לה מזונות, ואין ראיה מהב”ש שחולק עליהם, ופוטר ממזונות גם בטענה מבוררת. (עיין בפד”ר כרך י”ח בשם הגרש”י זצ”ל, שהביא כן בשם מרן הרב הרצוג זצ”ל, וכן כתב מרן הראי”ה זצ”ל, שיובא להלן).
ה. 3. שיטת ה”עזרת כהן” להראי”ה קוק זצ”ל
הראי”ה קוק זצ”ל כתב להוכיח שב”מאיס עלי” בטענה מבוררת יש לה מזונות, והביא לראיה את המרדכי והגהות מיימוני הנ”ל, שלדעת כולם אם עכ”פ הטענה מבוררת הדין כן. לדעתו הסיבה לכך שב”מאיס עלי” יש לה מזונות מפני שהיא כאנוסה תחתיו, וז”ל (שו”ת עזרת כהן (עניני אה”ע) סימן נה):
“ובתוס’ רי”ד כתובות ס”ד כ’ מילתא בטעמא דאין כופין אותה כלל באומרת מאיס עלי דהויא כאנוסה בזה, ומזה נוכל ללמוד שאין להפקיע ממנה כל זכות בתור עונש על מרדה, דאונס רחמנא פטריה אמרינן ג”כ בד”מ, כמבואר בחו”מ סי’ כ”א. ואע”ג דכ’ הש”ך שם ע”פ הירושלמי דל”א אונס רחמנא לחייב לחבריה, מ”מ פשוט הוא שכיון שחיוב המזונות רמיא עליה אם מפקיעין זכותה נקרא שמחייבין אותה”.
[עמוד שמט] במשא ומתן הלכתי עם רבה של אר”ץ רבה, בתשובה הבאה (נו), כותב לו הרב שאע”פ שאין פוסקים כהרמב”ם לכפות על הגט, הרי זה רק מחומר אסור אשת איש, אבל בכל שאר הלכות הממון פסקינן כוותיה. ובסוף התשובה כתב לישב מדוע ב”מאיס עלי” לשיטת הרב המגיד ועוד ראשונים, דמשהינן יב”ח אגיטא ולית לה מזוני, כדברינו דלעיל, שזה דין מיוחד באותן יב”ח שתקנו להשהותה הגיטא, וז”ל:
“וחוץ מזה י”ל, דכל הענין של חיוב מזונות בא ג”כ מפני דאגידא ביה, כמשכ”ל, וזה לא שייך כ”א בזמן שאנו אומרים שצריך ליתן לה גט, אבל בתוך יב”ח לפ”ד דגמרא אין אנו אומרים לו כלל שיגרש, ולפ”ד הפרישה אסור לגרש בתוך יב”ח, א”כ אין הדבר של גרם הפסד מזונותיה חל עליו. אבל אחר יב”ח, או למאן דס”ל דבמאיס עלי לא שייך כלל דין דיב”ח, והיא מבקשת גט, אפילו בלא כתובה, כנ”ד, והטעם שלה למה היא ממאסת בו הוא מבורר לב”ד, ודאי י”ל דלא שייך כלל לקנוס אותה, במקום אונס כזה, להפסידה מזונות, כ”ז שהוא מעכב אותה, למרות מה שמאסה בו בטענה מבוררת כנ”ד. ולשון המחבר בשו”ע שם ג”כ נוטה יותר דמה דמפסידה מזונות הוא דוקא בבעינא ליה ומצערנא ליה, ולא במאיס עלי, מדלא כתב הדין דאין לה מזונות כל היב”ח אלא אחר שהתחיל בדין מורדת ממש, דהיינו בבעינא ליה ומצערנא, משמע דבמ”ע לא למדנו כלל שמפסידה מזונות. ועכ”פ במ”ע באמתלא מוכרחת כנ”ד, נראה דשפיר פסק כת”ר, וכמש”כ בתשובתי שם מהטעמים דאנוסה ואגידא ביה, דאין להפסידה מזונותיה”.
יסוד סברתו הוא, שב”מאיס עלי” לא שייך לקנוס אותה להפסידה מזונות, שהיא אנוסה תחתיו ואגידא גביה, (ורק ביב”ח שאינו יכול לגרש אין לה מזונות, ולהלכה אין דין יב”ח במאיס עלי), ובהמשך דבריו דייק מדברי השו”ע שגם ב”מאיס עלי” סתם, בלא טענה מבוררת, מגיע לה מזונות, ועאכו”כ בטענה מבוררת, שאז היא מעוכבת מחמתו. ומוסיף ומחדש, שאע”פ שאין אנו פוסקים כהרמב”ם לכפות על הגט ב”מאיס עלי”, הרי זה מפני חומר איסור גט מעושה, אבל מבחינה ממונית אנו מתיחסים אליו כמי שחייב לגרש, ולכן יש לה מזונות.
עוד מוכיח ה”עזרת כהן” מב”ש סי’ קי”ז סקכ”ד, בענין מזונות לאשה שמואס בה בגלל שאר מומין, היינו מומין שאינם גדולים, שאינו יכול לחייב אותה להתגרש בגינן אחרי חדר”ג, שאז אי אפשר לכפות אותו לחיות עמה חיי אישות, אבל חייב לב כסות ומזונות, ולמד מכאן ק”ו, ומה במקום שהאיש מואס בה בטענה מבוררת, בכל זאת הואיל והיא אגידא ביה, חייב במזונות, [עמוד שנ] ק”ו במקום שהיא מואסת בו בטענה מבוררת, והוא אינו רוצה לגרשה, שאז היא אגידה גביה, ופשוט שאפשר לחייבו במזונות. ולכאורה מה ק”ו יש כאן, הרי כשהוא מואס בה הוא הגורם לפרוד, ולכן דין הוא שישלם מזונות, אבל כשהיא אומרת מאיס עלי, והיא גורמת הפירוד, מנין שיש לה מזונות?
נראה שק”ו זה מבוסס על הנחה מוקדמת, שבמאיס עלי בטענה מבוררת, בעצם מגיע לה להתגרש, וממילא היא מעוכבת מחמתו, ולהיפך כאשר הוא מואס בה בטענה מבוררת מגיע לו שיוכל לגרשה, ואז והוא מעוכב מחמתה, ורק שלא תקנו כפיה על הגט במאיס עלי.
חידוש נוסף שיש ללמוד מתשובה זו, מהי טענה מבוררת, וכך דייק מהגהות מיימוני, וז”ל:
“וכ”פ מורי רבינו שיחיה בתשובה, שאין בטענתה ממש, אא”כ נותנת אמתלא לדבריה, וטענה הנראת לחכמי המקום, למה הוא מאוס עליה, שברצון היתה נשארת תחתיו לולא זה הדבר שטוענת ואומרת שממאיסו עליה, עכ”ל”. מדברים אלו למד ה”עזרת כהן” וז”ל: “לא בעינן שתהיה האמתלא חזקה ומוכרחת, כי אם שתהיה טענה כל שהו, שנראת בתור דבר אפשרי, שבאמת הוא מאיס עליה בשביל כך, כי דוקא באומרת מאיס עלי בלא טענה כל דהו אין לה מזונות, וכו'”.
נראה שהסיבה לכך שמספיק טענה כל שהו שנראת לחכמי המקום, מפני שביחס למזונות לעולם גם במאיס עלי גרידא יש מקום לחייב, כל זמן שהיא נשואה לו ואגידא גביה, אלא להוריד חשש שעיניה נתנה באחר די בהוכחה פורתא.
זאת ועוד, הרבה פוסקים סוברים, שיש לאשה זו דין “מעוכבת מחמתו” וחייב במזונות, שכל מה שאנו מחמירים שלא לכפות על הגט, זה רק ביחס לאסורים, שחששו מפני גט מעושה מפני חומר דאשת איש, אבל ביחס לחיובים הממוניים סמכו על כך שזה כחיוב גט לחייבה במזונות, (עיין בדברינו לעיל בשם ה”עזרת כהן”, ב”משפטי שאול” סימן ט”ז, ומאמר בענין זה של הרה”ג ח. איזירר שליט”א בספר שורת הדין ב’). כפי שכתב הרא”ה בחדושיו (כתובות סג ב), וז”ל:
“ואלו הוה קים לן וודאי דקושטא קאמרה ראוי היה לכופו ולהוציאה, וליתן לה כתובתה, אלא מן הדין אינה נאמנת, וכיון שכן שורת הדין היתה להפסידה כמורדת, אלא משום אסורה חיישינן שמא קושטא קאמרה, הלכך לא כפינן לה, ואין נזקקין להם כלל, שאנו מסלקין עצמנו מן הדין מפני חשש איסור שבו”.
[עמוד שנא] ה. 4. סיכום להלכה לאחר דברי האחרונים
א. לאחר שהבאנו את דברי האחרונים הבית שמואל, שמפשטות דבריו נראה שב”מאיס עלי” אין לה מזונות, וגם הבית יעקב ס”ל כן, ולמרות שה”עזרת כהן” סובר שיש לה מזונות, אך בתשובה שם הכריע רק בטענה מבוררת שיש לה מזונות, לכן נראה להלכה ב”מאיס עלי” סתם, יכול הבעל לומר קיים לי כמותם, ולא תוכל להוציא ממנו מזונות.
ב. וכל זה ב”מאיס עלי” בלא טענה מבוררת, אבל אם היא מואסת בו בטענה מבוררת, נראה שגם הב”ש וגם הבית יעקב יודו שיש לה מזונות, כאשר כתבנו לעיל. וכך כתבו כמה ראשונים בפירוש.
ג. הדין הזה שאין לה מזונות, מתחיל רק משעה שהתרינו בה שתחזור בה ממאיסותה, ואם לאו תפסיד כתובה, כמו שכתב הריטב”א. והנה לפי הב”ש שמפסידה את כתובתה שכתב: שהאומרת “מאיס עלי” אין לה כתובה ותנאיה מיד כמו מורדת לאחר יב”ח, בודאי שלא שייך להפסידה כתובה בלא התראה, וסברא היא שלא תפסיד כתובה באמירה בעלמא גרשני, הרי אמרו בגמ’ דכולא נשי אמרי גרשני, כשכועסות על בעליהם, ואם תפסיד מיד כתובה, לא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה. וממילא לא די באמירתה גרשני כדי להפסידה כתובה ומזונות, ורק אם התרינו בה ואמרה לא הוא ולא כתוכתו בעינא, יש לה דין של “מאיס עלי” כנ”ל.
ד. אם האשה עושה את כל מלאכות הבית כתב החזון איש סברא שלא יתכן שתהיה עושה ואינה ניזונת, ועל כן יש לחייבו לכה”פ במזונות מינימליים ובלא דין של “עולה עמו”. (עיין בפרק ב. 6. העוסק במורדת).
ה. יש לציין, שכל הדיון לעיל הוא ב”מאיס עלי”, זה במקום שהאשה מואסת בו מדעתה, בלא שבעלה יפגע בה. אבל במקום שהאיש מכה את אשתו, או מקניט אותה, או עושה לה אחד מהדברים המוזכרים בפרק המדיר, שעל זה נאמר “יוציא ויתן כתובה”, במקרה זה פשיטא שהבעל חייב במזונותיה עד שיגרש אותה, כמו שכותב המהרי”ט ח”א סי’ קי”ג על מקרה שיש לפסוק חיוב גט אף בלא כפיה, שחייב לה מזונות כל זמן שלא גרשה מדין “מעוכבת מלהנשא מחמתו”, ולמד זאת מדין “מגורשת ואינה מגורשת” שחייב לזונה, כיון שהיא אגידה גביה, וה”ה גם במקום חיוב גט.
ו. אשה שזינתה – האם יש לה מזונות?
בענין אשה שזינתה אם יש לה מזונות, מצאנו מחלוקת בין המגן אברהם [עמוד שנב] ורע”א (מובא בדרוש וחדוש רע”א, כתבים בסופו), דעת המג”א שאשה שזינתה בעלה חייב לגרשה, אך כל עוד לא גירשה מחוייב במזונותיה. אנו יכולים ללמוד מהמג”א, עד כמה חייבו חכמים מזונות, שאף אשה שזינתה וגרמה במעשיה להאסר על בעלה, יש לה מזונות, אם בעלה מעכב את גרושיה!
וכתב עליו רע”א:
“אבל באמת אין מובנים לי דברי המג”א, דכיון דאסורה לו מחמת מעשיה ליכא חיוב מזונות, עיין יבמות פרק יש מותרות (פה א) “.
ולפלא הדבר שלא הזכירו את הירושלמי הנ”ל שהיוצאת משום שם רע אין לה מזונות, (ולהלן נתרץ זאת).
נראה להסביר את נקודת מחלוקתם, בחקירה בענין “מגורשת ואינה מגורשת” שיש לה מזונות. מדוע יש לה מזונות? האם זה המשך החיוב הקודם של מזונות, שאינו פוקע עד הגירושין, או חיוב זה הוא קנס על זה שמעגן את אשתו ואין מגרשה. לדעת רע”א חיוב המזונות הוא המשך החיוב הקודם, ולכן לא שייך לחייב במזונות לאשה שאסורה עליו, כיון שנפטר מחיוב מזונות, ובגלל טעמא דמעוכבת מחמתו אי אפשר לחדש חיוב, רק להמשיך חיוב שכבר היה מקודם. וזה מה שציין רע”א את הגמ’ ב”יש מותרות” שחייבי לאוין אין להן מזונות, “דבעמוד והוצא קאי”. אבל המג”א ס”ל שחיוב המזונות הוא משום קנס חדש על מה שמעכבה מלהנשא, וא”כ גם באשה שזינתה שייך חיוב מזונות, אם האשה רוצה להתגרש, ובעלה מעגנה ואינו נותן לה גט, (עיין פד”ר כרך ג’ עמ’ 53).
ולפי זה מתורץ הקושי על המג”א מהירושלמי, שהיוצאת משום שם רע אין לה מזונות, משום שבירושלמי מדובר שהוא רוצה לגרשה והיא המעכבת, כדיוק לשונו “היוצאת משום שם רע”, לכן אין לה מזונות, אבל כשהבעל מעכב אז יש לה מזונות אף אם היא זינתה, כיון שהיא מעוכבת מחמתו, שזה עצמו יוצר חיוב חדש של מזונות, ואם כן הדין בזינתה מדעתה, נראה שעאכו”כ במואסת בו, שהיא אנוסה בדבר, שכל זמן שהבעל מעכבה מלגרש אותה יש לה מזונות.
ז. אשה שעזבה את בעלה – מצבים משתנים – לענין מזונות
ז. 1. במקרה שלא רצתה לילך אחר בעלה
מובא במרדכי (פרק שני דייני סי’ רע”ה) וז”ל “השיב הר”מ ז”ל, מיהו יכול לכופה לילך אחריו מעיר לעיר, ואם לא תאבה ללכת אחריו, יש לה דין מורדת, ואין לה מזונות”.
הגריש”א שליט”א רצה להוכיח מכאן (בפד”ר הנ”ל), שמורדת אין לה [עמוד שנג] מזונות, אף קודם שהכריזו עליה כמורדת. ונראה לענ”ד, שאין להוכיח מכאן שכל מורדת אין לה מזונות, אף לפני הכרזה, ואף לפני שהפסידה כתובה, ושני חלוקים יש בדבר.
א. במקרה של המרדכי, שהאשה לא הלכה אחרי בעלה מעיר לעיר, כמו שמתחייב ממנה, הרי בנוסף לכך שהיא מורדת בו, היא אינה גרה עמו בביתו, ולפי הריטב”א בחדושיו, לא תקנו מזונות אלא כאשר היא עמו על שולחנו. ואין ללמוד מכאן לכל מורדת, אף שהיא עמו בבית, שאין לה מזונות.
ב. במקרה דנן, שאינה רוצה ללכת אחריו מעיר לעיר, כמחויב ממנה, נראה שלא תקנו התראה והכרזה ד”ש, כמו שלא מצאנו התראה והכרזה למי שאינה רוצה לעלות עמו לארץ ישראל, אלא מפסידה את כתובתה מיד, ועליה אמרו “תצא בלא כתובה”.
זאת ועוד, בענין אשה שלא רצתה לעלות עמו לארץ ישראל, דינה כ”דינא דמתיבתא”, שאינה מפסידה את נכסי צאן ברזל שלה, שלא נתנו לה דין מורדת להפסידה נדוניתה, כמו שכתב הרמ”א (שו”ע אבן העזר סימן עה ס”ד), וז”ל:
“הגה: אבל נכסי מלוג שלה ונצ”ב הקיימים, נוטלת; ואם אינם קיימים, אם הוא הפסידן, נצ”ב א”צ לשלם, ונ”מ צריך לשלם. ואם נגנבו או נאבדו, נ”מ לית לה, ונצ”ב צריך לשלם. (במרדכי סוף כתובות בשם מוהר”ם) “.
ופירשו הח”מ והב”ש שנתנו לה דין של מורדת לפי דינא דמתיבתא, היינו שאינה מפסידה מנכסיה כלום, אלא שאינה נוטלת כתובה. ולכאורה מדוע לא קנסוה ככל מורדת? מצאתי בחזו”א (אבהע”ז סי’ ס”ט, כ) שכתב לבאר זאת, שלא תקנו לקנוס אותה כמורדת, כיון שהיא כאנוסה בדעתה, “ואין דרך הדבר להשתנות לזמן מרובה”. וכתב שה”ה גם ביחס להאומר “אי אפשי אלא הוא בבגדו והיא בבגדה” שאין דנים בו דין מורד ביחס לתוספת כתובה. ונראה שמהאי טעמא גופא לא תקנו כאן התראה והכרזה, ומפסידה את כתובתה מיד. ולכן מובן מה שכתב המרדכי שאין לה מזונות, דמשמע שאין לה מזונות מיד, כיון שהפסידה כתובתה מיד.
ז. 2. במקרה שאשה עזבה את ביתה בגרמתה, אבל לא בפשיעתה
מה הדין כשהאשה עזבה את הבית בגרמתה, אבל לא בפשיעתה, האם חייב לה מזונות כיון שאינה מורדת בו, או כיון שסוף כל סוף היא אינה עמו בביתו, לא חייבוהו במזונות?
המקום לספק זה הוא באופן מיוחד לפי הריטב”א בחידושיו (הנ”ל) שלא תקנו מזונות אלא כשאשתו עמו על שולחנו.
[עמוד שנד] ובתשובת “עין יצחק” סי’ ע’ כתב להוכיח זאת מגמ’ גיטין יב: “אשה שגלתה לערי המקלט, בעלה חייב במזונותיה”. והרי שם האיש והאשה אינם גרים ביחד, וזה שלא באשמת שניהם, ובכל זאת יש לה מזונות. וכתב לבאר זאת, “אף שבא לה ע”י שגגתה, כיון דעכ”פ לא הזידה, אין דינה כמורדת, שתפסיד חוב מזונות שיש עליה מכבר”.
(והעיר לי הרה”ג א. צ. שינפלד שליט”א שאפשר לדחות ראיתו, ולומר כמו שבעל חייב בקרבנות אשתו, כך חייב גם במזונות לאשה שגלתה לעיר מקלט הואיל וגלות היא כפרה עליה, ולכן חייב במזונותיה כל זמן שהיא שם. ולע”ד נראה לי שאינו דומה לקרבנות שהבעל נותן לה והיא עמו, ובגלות אינה עמו בבית).
ולכאורה הרדב”ז חולק על כך, שכתב (תשובת הרדב”ז ח”ב סי’ ת”ו):
“ראובן שנשא אשה על אשתו הראשונה והתנה עמה בשעה שנשאה שתדור עם צרתה… ואחר ט’ חדשים אמרה שאינה יכולה לסבול קנאה צרתה… שיקח לה בית בפני עצמה ונתנה אמתלא לדבריה באמרה… ושאינה יכולה לסבול דבר זה והבעל מכחישה ואומר שיש לכ”א חדר בפ”ע ולהד”ם… תשובה… לא מפיה אנו חיין דלהפקיע עצמה מלשכון עם צרתה אומרת כן… לא דיינינן כדין מורדת כלל דהא אמרה בעינא לי’ ולא מצערנא לי’ אלא אני רוצה לדור בפני עצמי כי סבורה הייתי לקבל ועתה איני יכולה לקבל וגם אין כופין אותו ליקח לה בית בפ”ע שהרי התנה עמה שתדור עם צרתה וגם אין לחייבו במזונותיה כיון שיצאה שלא מדעתו… ובנ”ד אין כופין אותה לדור עם צרתה, שאין אדם דר עם נחש בכפיפה ואין דנין אותה בדין מורדת דהא אמרה בעינא לי’ ולא בדין מאיס עלי שהרי אינו מאוס לה, וכן אין כופין אותו לקחת לה מדור בפ”ע שהרי התנה עמה ולא לתת לה מזונות ולא תנאי מתנאי כתובה שהרי מרדה ויצאתה ואינה משמשתו”.
לכאורה משמע מדבריו, שגם במקרה שהאשה עזבה את הבית באונס, שאינה יכולה לדור עם צרתה, בכל זאת אין לה מזונות?
אמנם לכאורה כל דברי הרדב”ז מוקשים וסתרי ההדדי. מצד אחד אמר “לא דיינינן כדין מורדת כלל דהא אמרה בעינא לי’ ולא מצערנא לי'”, וכן “ולא בדין מאיס עלי שהרי אינו מאוס לה”, ומצד שני כתב “שהרי מרדה ויצאתה ואינה משמשתו”, ולכן פסק שאין לה מזונות ולא תנאי כתובה?!
הגריש”א שליט”א (פד”ר ו’ עמ’ 9) הסביר כוונתו, שיש לנו ספק אם היא באמת אינה יכולה לדור עמו או לא, ולכן מספק אין לה מזונות. ולענ”ד לא [עמוד שנה] משמע שזה מדין ספק, שהרי הרדב”ז כתב שאינה מורדת כלל, ולא מוזכר בו לשון ספק.
הרה”ג שאול ישראלי זצ”ל (שם עמ’ 17) הסביר, שאין לה מזונות, לא מטעם מורדת, אלא מטעמו של הריטב”א שאין לאשה מזונות אלא בבית בעלה, וכיון שהיא עזבה את הבית, אין לה מזונות. ולענ”ד גם זה לא נאמר ברדב”ז, שלא הזכיר את הריטב”א אלא כתב שהיא מורדת, ולכן אין לה תנאי כתובה ומזונות.
ולכן נראה לענ”ד לפרש, שהרדב”ז קרא לאשה זאת מורדת על דרך ההשאלה, ורצונו לומר, כיון שהתנתה מראש שתגור עמו בביתו ביחד עם צרתה, והיא אינה עומדת בתנאי זה, אין לה זכות לתבוע מזונות, אע”פ שהיא בודאי אנוסה בדבר שאינה יכולה לחיות עם צרתה. ולכן לא דיינינן לה כדין מורדת “דמצערנא ליה”, היינו שלא קונסים את נכסיה שהכניסה לו, וכן אין מכריזין עליה כמורדת, אלא שהפסידה את זכותה לכתובה ומזונות, הואיל ואינה יכולה להיות עמו כפי שהתנו מראש. ולפי זה יש חילוק בולט בין המקרה של ה”עין יצחק” לבין המקרה של הרדב”ז. במקרה שהאשה עזבה את ביתה באונס לעיר מקלט, אכן אינה מפסידה מזונותיה, מפני שלא היה תנאי הסותר את מעשיה, אדרבה אפשר לומר שזה כאילו התנו כן בנשואין שאם תאלץ לברוח יבא הוא עמה. אבל במקרה של הרדב”ז שהתנו בפירוש שתגור עם צרתה, אינה יכולה לבא אליו בטענת אונס ולתבוע מזונות, אלא כיון שהיא אנוסה בדבר אין לה דין מורדת להפסיד נכסיה.
ז. 3. במקרה שהאשה אינה חייבת ללכת אחרי בעלה
והנה בנודע ביהודה מהדו”ק אבהע”ז סי’ סז (המובא בפ”ת אבהע”ז סק”ג) מובאת שאלה בנידון, שהתנו בטרם הנישואין שיגורו בעירה של האשה, וכשדרו שם התברר שהאויר במקום גורם חולי לבעל. ופסק הנוב”י שהבעל אינו חייב לדור בעירה, ואף שהתנו כן אינו צריך לסכן את עצמו, ובענין המזונות כתב שם, וז”ל:
“ומעתה שני הצדדים פשוטין לדינא אין לכוף אותו כלל וכן אין לכוף אותה. ובנדון המזונות מעבר עד היום אם עדיין לא התרה בה הבעל ע”פ הב”ד שתרד עמו לדין פשיטא שחייב במזונות, כי אולי אם היה מתרה בה והיתה שומעת מפי ב”ד שאין הבעל חייב לבוא למקומה היתה היא מתרצית לבוא אליו. אבל אחר ההתראה ראשונה שיתרה בה הבעל שתרד עמו לדין לא במקומו ולא במקומה, אבל עד ההתראה חייב במזונות אשתו מן הסתם שכל איש חייב במזונות אשתו וכאשר יתרה הבעל באשה ולא תרצה לעמוד בדין שוב יעכב [עמוד שנו] מזונות עד שתרד לבסוף לדון ואז יפסקו הב”ד גם על המזונות משעת הסירוב כי ישמעו טענתה אם יהיה לה אמתלא בדבר”.
והנה מה שכתב שהאשה צריכה לירד לדין עם בעלה, ולתת אמתלא למה היא אינה רוצה לבא אליו למקומו, אינו מובן, (מדובר שהדינים שדנו בדבר יודעים מהצדדים את המקרה), והרי כך התנתה בזמן נשואין ועל דעת כן נשאת לו, ואף הנודב”י כתב לעיל שפשוט הוא שאין כופין אותה לבא אליו? ולכאורה נראה שאם לא תסכים לבא להיות עמו תפסיד את זכותה למזונות, אף שאין כופין אותה לבא אליו!
ולכאורה כיון שהאשה צודקת בכך שאינה צריכה ללכת אחר בעלה במקרה זה, הרי היא כאשה שעזבה את הבית בטענה שיש לה מזונות? ואולי יש לחלק, שבעזבה את הבית בטענה מוצדקת יכול בעלה לבא עמה, ולכן חייב במזונות, מה שאין כן במקרה דנן שהבעל אינו יכול לבא למקומה, ולכן אין לה מזונות.
נמצאנו למדים מהנוב”י, שאין הבעל חייב במזונות אשתו אם אינה עמו בבית, במקרה שעזב בטענה מוצדקת, אע”פ שגם היא צודקת שלא באה עמו! (אמנם נראה שדבריו בענין המזונות סתומים וקשה לדייק מהם).
ז. 4. היא אמרה לעלות לארץ ישראל, והוא אינו רוצה לעלות – האם חייב במזונותיה
מה הדין כאשר היא רוצה לעלות לאר”י, והוא אינו רוצה לעלות, שאז הדין “יוציא ויתן כתובה”, אבל האשה מעדיפה להמתין אולי יאות הבעל לעלות עמה ואינה רוצה לעת עתה להתגרש, האם מגיע לה מזונות עד הגרושין?
בברייתא בגמ’ שם נאמר:
“ת”ר הוא אומר לעלות והיא אומרת שלא לעלות כופין אותה לעלות ואם לאו תצא בלא כתובה וכו’, היא אומרת לצאת וכו’ כופין אותה שלא לצאת וכו'”. וכתב שם הפלאה “קשה דל”ל סיפא דהשתא מעלין כ”ש שאין מוציאין דבמתני’ משני לאתויי עבד שברח וזה לא שייך בברייתא, ונראה די”ל דהא גופא קמ”ל דלא נימא דלצאת גריעא טפי ולא סגי בהא דתצא בלא כתובה אלא דהוי דינא כמורדת דאינה מגרשה ופוחתים לה ז’ דינרים כל שבת ומפסדת אפילו בלאותיה ולר’ יוסי אפילו נכסים שנפלו לה, וכן להיפך בהוא אומר לצאת מוסיפין, וקמ”ל דסגי בהא דיוציא ויתן כתובה ולא אמרינן דהוי כמורד וחייב במזונות (היינו שלא חייב במזונות), ומוסיפין לה ג’ דינרים בכל שבת, משא”כ לעיל במתני’ דלא נקט דין גט וכתובה כלל צ”ל איידי”.
[עמוד שנז] (וכעין זה כתב בפני יהושע בכתובות ק”י). מפורש בדבריו, שאינו חייב לה מזונות, מפני שהתקנה “יוציא ויתן כתובה”, היא רק ביחס לגט וכתובה. וצ”ל שההפלאה סובר שאין כופין אותו לעלות, ולכן אינו נחשב למורד אם אינו עולה, אלא שזכותה לעלות ולדרוש כתובה, (והוא לשיטתו בחדושיו שם, שדין הכל מעלין לארץ ישראל מבוסס על סברא שעל דעת כן נשאו). והוא פטור ממזונותיה, משום שהוא מוכן לגרש ולתת כתובה, והיא מסרבת לקבל גט, סבירא ליה להפלאה שבענין זה לא דימוהו למורד ולא חיבוהו במזונות.
ונראה שלפי שיטת המבי”ט (סימן ל”ט), שכופין לעלות, “אבי”ד קאי”, כלומר שכופין את המסרב לעלות, מסתבר שחייב לה מזונות, כיון שכופין אותו לעלות, ואם אינו עולה הרי זה כאילו הוא עזב את אשתו, ומורד בה. ועוד, מסתבר לחייבו במזונות, שיהיה חיוב המזונות כדרכי הכפיה לעלות ארצה.
ז. 5. מזונות אשה שעזבה את הבית בטענה מוצדקת, אבל תובעת גט
שאלה שכיחה בביה”ד שאשה עזבה את הבית ועברה להתגורר במקום אחר, ועזיבתה היתה מוצדקת על פי הדין, כגון שעזבה בטענה שהיא בשכונה שמוציאים עליה שם רע, כמבואר בשו”ע סי’ ע’ סי”ב, או שהוא מתקוטט עמה, והוא גרם לה לעזוב אותו. מה הדין אם לאחר שעזבה את הבית, והבעל עדין לא ביטל את העילה שגרמה לה לעזוב, כגון שעזבה מחמת המדור, והבעל אינו מוכן לעבור למקום אחר. או אם עזבה מחמת שהוא מעורר קטטות עמה, וקיימת אומדנה שעדין המצב לא ישתנה, אם האשה תובעת גירושין ומנמקת את הבקשה בטענות הנזכרות לעיל, והבעל אינו מוכן לגרשה, האם עדין חיוב המזונות עומד בתוקפו?
לאחר כתבי מאמר זה, הגיע לידי ספר “שורת הדין” כרך ד’, ובו מאמר מקיף של הרה”ג אוריאל לביא שליט”א, שדן בארוכה בשאלה הנ”ל. ולפי הגדרת השאלה שם, הספק הוא באשה שאינה מורדת בבעלה, שהרי עזבה את הבית בטענה מוצדקת, אבל תובעת גירושין בגלל אותם הטענות, האם בזה שתובעת גירושין, הפסידה מזונות. מסקנתו היא שיש לה מזונות. ועל כך מאריך להוכיח, שכל זמן שלא הכרזנו עליה כמורדת, יש לה מזונות.
והנה עצם הדין הזה, שכל זמן שלא הכרזנו עליה כמורדת יש לה מזונות, הוכחנו לעיל לפי דרכינו, ועל זה כתבנו והארכנו במאמר זה. אלא שלע”ד במקרה זה אין צורך להגיע לחדוש זה, כיון שלא די שהיא אינה מורדת בו, אלא הוא מוגדר כמורד בה, בזה שגרם לה לצאת מהבית, ואם אינו חוזר בו מחויב לגרש את אשתו מדינא, וזכותה לתבוע ממנו גירושין. וזה שהיא מכריזה ואומרת שאינה רוצה בשלום בית, אף אם יחזור בו ממעשיו הפוגעים, [עמוד שנח] אינו כלום, כל זמן שלא תקן את מעשיו. ואפשר לדמותו למה שכתב הרשב”א והובא ברמ”א (שו”ע אבן העזר סימן פ), וז”ל:
“אשה שהלכה מבית בעלה מכח קטטה, ואינה רוצה לשוב לביתו עד שיקרא לה בעלה, לא הפסידה משום זה מזונותיה, דבושה ממנו לשוב, מאחר שיצאת בלא רשותו ואינו מראה לה פנים, ואם הוא יבא אצלה אינה מונעתו מכלום”.
נמצא, שעד שלא מפייס אותה אין לו טענה כלפיה אפילו היא מורדת בו באשמתה, אעכו”כ כאשר הוא פגע בה, מוטל החיוב עליו לפייסה ולחזור בו ממעשיו, ואח”כ היא תהיה מורדת.
זאת ועוד, אשה שאומרת שרוצה גירושין כאשר הוא מקניט אותה, אין לראות בכך תביעה רצינית ואי הסכמה לשלום בית. וקצת ראיה לכך ממסכת (יבמות קטז א) “היכי דמי קטטה, באומרת לבעלה גרשני, כולהו נמי אמרי הכי” פרש”י שם “בשעת כעסן”. הרי שאין חשיבות לדבור שנאמר עקב כעס.
ועוד ראיה לכך, מסיעה של ראשונים, וביניהם הרשב”א בחידושיו לכתובות סג: שאשה שמרדה בבעלה, והתחילה את מרידתה בזמן נידתה, אינה מורדת. הובא כי”א ברמ”א סי’ ע”ז, ובמקרה שלנו גרע טפי, שהוא מקניט אותה ובכהי גוונא כולם יודו שאינה מורדת.