דוד ברלינר, יואב מזא”ה “סרבנות גט במאה ה-21” (2020)

דוד ברלינר, יואב מזא”ה “מסרבים, אבל הרבה פחות: סרבנות גט במאה ה-21” השילוח 20 (2020) 87

 

“מסרבים, אבל הרבה פחות: סרבנות גט במאה ה-21” דוד ברלינר *, יואב מזא”ה **

 

א. מבוא

ב. היקפה של תופעת סרבנות הגט

ג. תמורות בטיפול בסרבנות גט

1. הטיפול בסרבנות עד שנות התשעים

2. תמורות בסנקציית המאסר

3. צווי הגבלה נוספים

4. הרחקות דרבנו תם מודרניות

5. סקציות כלכליות נוספות

6. אפקט ההרתעה

7. הפרדת הגט מהסוגיות האחרות

8. ביטויים נוספים לשינוי היחס לסרבנות הגט

ד. בשולי הדברים

ה. מסקנות

 

א. מבוא

השיח הציבורי סביב תופעת סרבנות הגט רווי בהנחות שגויות. התמורות המשמעותיות שחלו בעשורים האחרונים בהיקף התופעה ובטיפול הממסדי בה מעוררות אותנו לחשיבה-מחדש על דרכי העיסוק בסוגיה ועל פתרונותיה.

בעיית סרבנות הגט נתפסת כאחת הבעיות החברתיות החמורות ביותר במדינת ישראל – בוודאי בכל הנוגע ליחסי דת ומדינה – ומוצגת בידי רבים כהצדקה שדי בה כדי להוכיח את הצורך בהפרדת הדת מהמדינה, בביטול בתי הדין הרבניים, בהחלת נישואין אזרחיים ואף בביטול הממסד הדתי כולו.

במרבית מדינות המערב, בית המשפט הוא היוצר את הגירושין בין בני הזוג, והוא יכול לעשות זאת גם בניגוד לרצונו של אחד מבני הזוג ושלא בנוכחותו. במדינת ישראל, לעומת זאת, גירושיהם של בני זוג יהודים מתבצעים לפי ההלכה היהודית, והערכאה השיפוטית המוסמכת לדון בגירושין אלה היא בית הדין הרבני [1]. על פי הדין הדתי היהודי, בית הדין אינו מסוגל לסיים את הנישואין בעצמו: הוא יכול להמליץ לצדדים להתגרש, או אף לקבוע שהם חייבים להתגרש, אולם היחידים שיכולים לחולל את הגירושין הם בני הזוג עצמם, באמצעות שטר הנקרא ‘גט’ שהגבר מוסר לידי האישה. בעבר, לצורך ביצוע הגירושין נדרשה הסכמת הבעל לבדה, אך מאז נתקן חרם דרבנו גרשום (במאה ה-11), נדרשת הסכמה הן של הגבר הן של האישה כדי להתגרש [2].

במובן מסוים, ישנו דבר-מה נעלה ברעיון שלפיו ברית הנישואין היא מרחבם המקודש של בני הזוג, ולאף אדם אחר אין יכולת להתערב בו: רק הם יכולים לכונן ברית זו, ורק הם יכולים לסיים את הזיקה ביניהם. מבחינה זו, הדין הדתי מגלם מידה רבה של חירות הפרט וכבודו, וכן העדפה לפתרון סכסוכים בהסכמה ולא באמצעות הכרעת הדין. אולם למצב הלכתי-משפטי זה תוצר-לוואי: הוא מאפשר לכל אחד מהצדדים לסרב להתגרש וכך להחזיק את בן הזוג השני כבול בקשר נישואים לא רצוני. תופעה זו, המכונה ‘סרבנות גט’, נחשבת לאחת הבעיות הקשות ביותר בתחום דיני המשפחה במדינת ישראל [3].

בשיח הציבורי על אודות סרבנות גט מובלעות ארבע הנחות מרכזיות:

(1) מדובר בבעייה רחבת היקף שנפגעים ממנה עשרות אלפי אזרחים (בדגש על נשים);

(2) ה’רבנות’ (במקרה זה: בית הדין הרבני) נמצאת בצד ה’רע’ של הסיפור, באדישות למצוקתן של מסורבות הגט ובנכונות המוגבלת שהיא מפגינה בכל הנוגע לטיפול בבעייה;

(3) סרבנות גט משמשת מנוף ל’סחטנות גט’, כלומר לכפיית ויתורים כלכליים ומשפחתיים בסוגיות הנלוות לגירושין כדוגמת חלוקת רכוש, מזונות ומשמורת;

(4) הפתרון היחיד לבעיית סרבנות הגט הוא פתרון שורשי-מערכתי – אם ביצירת מסלול נישואין אזרחיים (שיאפשר את ביטול הנישואין על ידי רשויות המדינה גם ללא הסכמת בני הזוג), אם באמצעות כלים פנים-מערכתיים הלכתיים (דוגמת הסכמי קדם-נישואין או ‘גיטין על תנאי’) המתיימרים להרתיע ולמנוע-מראש תופעות של סרבנות.

נפתח מאמר זה בדיון בהנחה הראשונה, כלומר בהיקף התופעה, ולאחר מכן נדון בהנחה השנייה – בהתנהלות בתי הדין הרבניים; מכוח דיון זה נציף סימני שאלה בנוגע להנחות השלישית והרביעית על אודות מידת הסחיטה שסרבנות גט מאפשרת והפתרונות הראויים כדי לטפל בבעייה זו.

 

ד. בשולי הדברים

נוכח כל האמור נבקש לומר דבר-מה בנוגע להנחה הרביעית שלפיה הדרך היחידה לטפל ביסודיות בסוגיית סרבנות הגט היא הטמעת כלים מערכתיים גורפים: בין אם באמצעות הנהגת נישואין אזרחיים, בין אם באמצעות חידוש כלים הלכתיים שיהפכו את הסרבנות לבלתי-אפשרית דה-פקטו (גם אם לא דה-יורה).

כאשר מדברים על פתרונות לסרבנות הגט, ובפרט על פתרונות מערכתיים, יש לשים על השולחן גם את המחיר החברתי הנלווה לשימוש בכל אחד מהכלים הללו. ניתן למשל להנהיג בישראל נישואין וגירושין אזרחיים לצורך פתרון בעיית סרבנות הגט, אך לצד זאת צריך לומר כי פתרון זה עלול להביא לפגיעה חמורה בלכידותו של העם היושב בציון, ולכך שקבוצות מסוימות יימנעו מלהתחתן עם קבוצות אחרות בעם. נוסף על כך, יש לדעת כי ככל הנראה מִשכו של הליך הגירושין בארץ נמוך במידה ניכרת מזה המקובל במדינות מערביות שבהן נוהגים גירושין אזרחיים (על פי בדיקה מדגמית ולא ממצה שביצענו).

כאמור, הזמן הממוצע שאורך הליך גירושין בישראל הוא כארבעה חודשים בלבד (!): כאשר הגירושין מתבצעים בהסכמה (כ-73% מהמקרים) [86], הזמן הממוצע החולף מרגע הגשת הבקשה לבית הדין ועד מתן הגט הוא פחות מחודשיים (כ-99% מהתיקים הללו נסגרים בשנה הראשונה). כאשר הגירושין אינם נעשים בהסכמה, הזמן הממוצע שאורך התהליך הוא כתשעה חודשים (75% מתיקים אלה נסגרים בשנה הראשונה) [87]. בצרפת, לעומת זאת, כאשר אין הסכמה בנוגע לגירושין, הזמן הממוצע החולף עד לגירושין הוא 25 חודשים (!); בגרמניה ובשווייץ, כאשר אין הסכמה בנוגע לגירושין, יש לחיות בנפרד לפחות שנתיים בטרם ניתן להתגרש, ורק לאחריהם מתחילים הליכי הגירושין שיכולים להימשך עוד חודשים-מספר [88]. בהתאם לכך, הנהגת גירושין אזרחיים בישראל על פי המודל המקובל במדינות המערב רק תאריך את הזמן הדרוש כדי להתגרש ולא תקצר אותו.

יובהר כי במאמר זה איננו מבקשים להביע עמדה ביחס לפתרונות המוצעים אלא לטעון כי קודם שדנים בפתרונות השונים, חובה עלינו להגדיר את הבעייה הדורשת פתרון ולהכיר את ממדיה ועוצמתה, וכן לדעת מהו תג המחיר הנלווה לכל פתרון.

בענייננו ישנה חשיבות רבה לשאלה מהי סרבנות גט ולשאלת היקף התופעה ועוצמתה: האם ישנן 100,000 מסורבות או שמא כמה עשרות או מאות מסורבות? האם הסרבנות עדיין משמשת כלי לסחיטת ויתורים כלכליים ומשפחתיים כבדים? באיזה היקף של המקרים מדובר בסרבנות של שנים ארוכות ובכמה מהם יינתן הגט בתוך פחות משנה? מהם הכלים הקיימים כיום לטיפול במקרי סרבנות והאם מערכת המשפט נותנת מענה וסעד למסורבות ולמסורבים או מתעלמת ממצוקתם?

מטרתו של מאמר זה הייתה לערוך דיון ראשוני בסוגיות אלו ולהציג נתונים על אודותיהם, כדי שהדיון בפתרונות לבעיית סרבנות הגט יתבסס על עובדות ונתונים. זהו שלב חשוב ומקדמי לבחינתן של הצעות נוספות לטיפול בתופעה ולבחינת מידת התועלת שלהן אל מול עלותן החברתית.

 

ה. מסקנות

הדין הדתי היהודי רואה את הנישואין כברית בין בני זוג, שהכניסה אליה והיציאה ממנה תלויות שתיהן בבני הזוג. תופעת סרבנות הגט היא תוצאה נלווית שלילית הנגרמת מתפיסה זו, והדין הדתי נדרש במהלך השנים למצוא פתרונות כדי להתמודד עימה. ההתמודדות עם סרבנות הגט הפכה סבוכה יותר עם פרוס המודרנה והחילון והשינויים באורחות החיים שהביאו עימם, אשר הפכו את הכלים המסורתיים להתמודדות עם סרבנות הגט לבלתי-אפקטיביים. בעשורים האחרונים עברה מדינת ישראל, על חוקיה וזרועות המשפט שלה, ממציאות שבה המערכת נקטה קו רך בטיפול בסרבנות גט למציאות של יד קשה ביותר (בהשוואה לאמצעי אכיפה אזרחיים במקרים אחרים) [89] – המשפיעה על רוב גדול של המקרים (אך לא על כולם).

בחלקו הראשון של המאמר הראינו כי בכל זמן נתון ישנם בין כמה עשרות לכמה מאות סרבני גט וסרבניות גט, ונתונים אלה כאמור שונים מאוד מן הנתונים המוצגים במסגרת השיח הציבורי בנידון זה. בחלקו השני של המאמר עמדנו על השינוי ביחס לסרבנות גט מצד בתי הדין הרבניים, מצד בתי המשפט למשפחה ומצד יתר מערכות החוק; והראינו את האמצעים הנוספים והיחס הנוקשה-יותר שנוקטת המערכת כיום לשם טיפול בסרבנות גט. ראוי אפוא שהשיח הציבורי על אודות תופעה זו ייעשה בהתייחס למציאות האמיתית בשטח – הן בכל הנוגע להיקף התופעה, הן באשר לכלים שבהם משתמשת המערכת כבר כיום כדי לטפל בה.

האם אפשר – נוכח כל האמור – להשמיע צפירת הרגעה? האם אפשר להוריד את סרבנות הגט מרשימת הנושאים שעל סדר היום? דומה שתהא זו מסקנה נחפזת. כפי שהראינו, הנתונים הסטטיסטים המדויקים, הנדרשים על מנת להעריך אל-נכון את התופעה ואת מידת האפקטיביות של הטיפול בה, אינם מלאים ואינם זמינים. עד שלא יהא בנמצא מסד נתונים אמין ושלם, לא ניתן יהיה לערוך מעקב מדויק אחר השינויים, משנה אחת לרעוּתה, בהיקף התופעה. טוב יעשו רשויות המדינה (ובכללן הנהלת בתי הדין הרבניים) אם יקדישו את המשאבים הנחוצים ליצירת מסד נתונים כזה אשר יאפשר בחינה של אפקטיביות הכלים השונים שבהם נעשה שימוש. אם יתברר כי השערתנו שגויה, וכי האמצעים החריפים שנוקטת כיום מערכת המשפט כדי למגר את תופעת סרבנות הגט אינם הולמים את הציפיות ואינם מצליחים לצמצם את היקפי הסרבנות, אזי יש לתהות מחדש על עצם השימוש בכלים אלה.

כך או כך, עלינו לברך על שינוי המגמה של המחוקק ומערכת המשפט בכל הנוגע להתמודדות עם התופעה. בתוך כשני עשורים עברה מערכת המשפט ממצב שבו החוק מאפשר להטיל על סרבני גט סנקציה אחת בלבד, ובמקרים נדירים בלבד, למציאות שבה החוק מאפשר להטיל עשרות סנקציות נגד סרבנים בסד זמנים קצר; ממצב שבו סרבנות היא בעייה אזרחית למציאות שבה סרבני גט מועמדים לדין פלילי; וממצב שבו ‘הרחקות דרבנו תם’ שימשו בסיס להטלת סנקציות חברתיות-דתיות לא אפקטיביות, למציאות שבה ‘הרחקות דרבנו תם’ הפכו לסעיף-סל שמכוחו מוטלות סנקציות מודרניות ואפקטיביות-ביותר. בעבר הלא-רחוק עמדה מערכת המשפט בישראל חסרת אונים מול סרבני גט שהצליחו לברוח מישראל [90]; ואילו כיום המדינה מפעילה חוקרים פרטיים בעולם לשם מציאת סרבנים בחו”ל ומבקשת את הסגרתם, ובתי הדין מטילים צווי הגבלה (כולל מאסר) וסנקציות כלכליות גם נגד צדדים שלישיים שלדעת בית הדין משפיעים על סרבן הגט או מסייעים לו. בעבר הלא-רחוק קפאה מערכת המשפט על שמריה, ואילו כיום המחוקק וערכאות השיפוט מוסיפים בכל עת סנקציות חדשות לארגז כלי המלחמה בסרבנות הגט (דוגמת קנסות ופיצויים).

אומנם מערכת בתי הדין היא מארג מורכב המכיל בתוכו כוחות שונים (כמו מערכות ציבוריות אחרות) – וביניהם גם כאלה המסתייגים מהשינויים שהצגנו – אלא שאין בדברים אלה כדי לבטל את מגמת השינוי שהתחוללה בשנים האחרונות  [91]. עתה, עלינו לחתור לגיבוש תמונה עדכנית, מדויקת, חפה מטיוחים אך גם נקייה מהפרזות, של היקפי התופעה ושל השלכות ההתפתחויות האחרונות, ולהתוות דרך להמשך טיפול אופטימלי בתופעה – ובכלל זאת דיון רציני וחף מפניות בפתרונות השונים המוצעים בעבורה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.