גירושין (רבני ירושלים) 754405/1 פלונית נ’ פלוני (12/07/2010)

גירושין (רבני ירושלים) 754405/1 פלונית נ’ פלוני (12/07/2010) – DOCX / PDF

 

בית הדין האזורי ירושלים

תיק 754405/1

 

בפני כבוד הדיינים:

הרב אברהם שיינפלד

הרב מרדכי טולידאנו

הרב אליהו אברג’יל

 

תובעת:

פלונית

בא כוח תובעת:

טו”ר קלמן זילבר

נתבע:

פלוני

בא כוח נתבע:

עו”ד ישראל מנדל

 

פסק דין

 

תיאור העובדות

הצדדים נישאו בחודש טבת תשס”ט ונפרדו כעבור שבועיים וחצי, ומאז הם חיים בנפרד ומתדיינים בתביעת האשה לגירושין.

את כתב התביעה הגישה האשה בעצמה בכתב יד. בסעיף בו היא נדרשת לפרט את נסיבות עזיבת הבית כתבה: “משום כבוד המשפחה אם ידרש נפרט בבי”ד.”.

אולם ב”כ הבעל דרש במפגיע שהמשיבה תגיש כתב תביעה מפורט בהתאם לתקנות הדיון, וביה”ד הורה לאשה לעשות כן.

בכתב התביעה המתוקן היא כותבת:

“מיד בליל הנישואין התברר לאשה כי נפלה לחיות עם אדם שלא התייחס אליה לא כאשה, ולא כבן אדם בכלל. וק”ו לא ככלה צעירה שרק נישאה לחתן. זה היה באי דיבור עמה, והן בדברים אחרים…

הדיבורים המעטים שהואיל לדבר עמה היו רק דברי הקנטה וזלזול בבני משפחתה. ו/או דיבורים נגד תלמידי חכמים וגדולי ישראל שהוריה ובני משפחתה דוגלים בהם ומתייעצים עמם…

היה משאיר אותה לבד בבית, שעות רבות. והלך לדבר עם הוריו ו/או אחיו ובני משפחתו ו/או חביריו, וזאת עד לשעות הקטנות של הלילה (2-3 בלילה), שרק אז חזר לבית, וזה היה גם במהלך שבוע של ה”שבע ברכות” והמשיך להתנהג כך גם לאחר הבטחות שהבטיח לה לא לעשות זאת שוב… (כמובן היה קם בעקבות זאת בשעות המאוחרות של הבוקר, ולפעמים בצהרים).

היה משתף את בני משפחתו בדברים שביניהם, בניגוד לרצונה, ובניגוד להבטחות שהבטיח לה לא לשתף אותם יותר.

הציק והכאיב לה פיסית גם לאחר שהתבקש על ידה להפסיק, וגם לאחר שראה את גודל הכאב שלה, פרטים בדיון” [הדגשה במקור].

על נסיבות עזיבת הבית היא כותבת:

“האשה לא יכלה לסבול את האמור – שהוא רק על קצה המזלג – והחליטה שהיא עוזבת אותו, וזה כעבור כשבועיים וחצי מיום הנישואין, וכאשר ראה את הכנותיה לעזיבה את הבית הוא התפרץ כלפיה כאדם אחוז טירוף. כשלמראהו המפחיד, היא נכנסה לפחד נורא, פרטים נוספים מה היה ביום זה היא תאמר ביום הדיון”.

היא מוסיפה, כי הוריה ערבו את הרב [נ’ א’], יועץ נישואין מוכר:

“ולאחר שעות רבות של שיחות עם הצדדים, בעיקר עמו, הגיע הבעל למסקנה כי אכן לא התנהג כראוי, והבטיח לרב [נ’ א’], וכן לאשה בשיחה עמה, הבטחות להשתנות בכל התנהגותו. אולם לא עבר זמן קצר מאז הבטיח את הבטחותיו, והוא הודיע לרב [נ’ א’] וכן לאשה, כי הוא חוזר בו מכל מה שהבטיח…”.

לאור חזרתו ממה שהבטיח, החליטה האישה שלא לחזור אליו יותר, אלא להתגרש ממנו. הניסיונות להגיע לגירושין בהסכמה לא צלחו בגלל התנגדות הבעל ובעיקר בני משפחתו.

בדיונים שהתקיימו בנוכחות הצדדים (י”ז בטבת תש”ע, ול’ בשבט תש”ע) פֵּרטה האשה את טענותיה. לדבריה היו קשיים בעת קיום יחסי אישות, ולמרות שהדבר גרם לה לכאבים עזים והיא ביקשה מן הבעל להפסיק, הוא התעלם מבקשותיה. עוד סיפרה על מעורבות גדולה של הורי הבעל בחייה הפרטיים, לרבות בדיקת מראות וטבילה. לדבריה, במהלך 20 הימים שחיו יחד, היה קם מאוחר בבוקר ומתפלל ביחידות בבית (פרט לשבת ואולי בימי שני וחמישי), ורק לתפילת מעריב היה הולך לבית הכנסת ושוהה שם זמן רב עם חברים, לעתים עד 12 בלילה.

היא הציגה בדיון מכתב שכתב לה הבעל לאחר שעזבה, ובו הוא מביע חרטה על הצער שגרם לה, והוא תמה על עצמו, “איך יצאו הרעות האלו מתחת ידי ללא כל הבנה ורגישות כלל”. עוד הוא מבטיח לתקן את התנהגותו להבא, והוא מפרט רשימה של נושאים שטעה בהם והוא מבטיח שיתוקנו.

הבעל אישר כתיבת המכתב, אבל הסביר שכתב את המכתב בלחץ, וטען “זה לא רמב”ם שצריך לדייק בו כל מילה”.

בדיון הכחיש הבעל את רוב טענות האשה, ונתן הסבר אחר להתנהגותו בכל אירוע. יחד עם זאת, הודה שייתכן שלא היה קשוב לצרכים הרגשיים של אשתו. לטענתו, אין לו אחות ואמו בת יחידה, ולא היתה לו הבנה לצרכיה המיוחדים של האשה כאשה. האשה התבטאה לפני הרב [נ’ א’] שהרגישה שהיה ‘בר מצוה’ ולא חתונה.

לדברי הבעל הוא הסכים לתקן את רוב הדברים (פרט להנהגות המיוחדות של בית בריסק), ואף לגור חצי שנה בבני ברק. הוא טוען שהאשה מוסתת על ידי משפחתה, ועל ידי יעוץ אפשר יהיה לסדר הכל.

ביה”ד הציע לצדדים להיבדק בפוליגרף על העובדות שבמחלוקת, האשה הסכימה לבדיקה ואילו הבעל סירב.

ב”כ הצדדים הגישו סיכומים בכתב.

 

דיון והחלטה

לאחר העיון בכל טענות הצדדים אנו בדעה שאין שום סיכוי לשלום בית בין הצדדים. נראה לנו שגם הבעל מבין זאת היטב, והדבר מסביר גם את חוסר המעש שלו בכיוון של שלום-בית. לא די שלא הגיש תביעה לשלום בית כמקובל, אלא אפילו לדיון הראשון שיזמה האשה (כ”א בכסלו תש”ע) הוא לא טרח להופיע, והיה צורך להביאו לביה”ד בצו הבאה. גם אל הרב [נ’ א’] הוא נגרר על ידי הורי האשה. והרי מי שבאמת מעוניין בשלום בית היה צריך לנצל כל הזדמנות שבאה לידיו כדי לקדם את רצונו זה. במיוחד כשמועד הדיון תואם עם בא כוחו.

הבעל טוען שהאשה רצתה מאד להתחתן עם נצר לבית בריסק, וידעה על החומרות המיוחדות שבהן הם נוהגים, בענייני כשרות וטהרת המשפחה.

גם אם דברי הבעל נכונים, הרי שהמציאות טפחה על פניה של הכלה הצעירה, כאשר גילתה שבעלה קם בשעות הבוקר המאוחרות ומתפלל בביתו ביחידות. טענת הבעל שכך נוהגים בבריסק להתפלל ביחידות כדי לכוון בתפילה, מוזרה ביותר. שאם כך הדבר, מדוע דווקא בתפילת ערבית (שהיא רשות) הוא “מחמיר” להתפלל במניין יחד עם חבריו, ושוהה בה עד חצות הלילה. האם בתפילת ערבית לא צריך לכוון?

מכל מקום האשה הבינה מהר מאד, שלא אל הנער הזה התפללה. והנהגתו האמיתית אינה הנהגת בריסק, אלא חיקוי חיצוני בלבד. אם נצרף לכך את החיכוכים של הבעל עם הוריה, וביטויי הלעג והזלזול ברבותיהם, את התנהגותו בעת קיום יחסי האישות, את מעורבות הוריו בחייה האינטימיים של האשה, ואת חוסר ההבנה לצרכים הרגשיים הבסיסיים שלה, נבין מדוע החליטה האשה לחזור לבית הוריה.

גם אם ‘סברה וקיבלה’ עליה את חומרות בריסק, הרי זה בתנאי שגם הבעל ינהג כגדולי בריסק. ואם הוא לא “בריסקר אמיתי” כיצד אפשר לדרוש זאת ממנה?

ב”כ הבעל בסיכומיו טוען שמדובר ב”זוטי דברים”, “אשר אין להם ולא כלום עם פסק דין של גירושין”.

נראה מדבריו, שגם הוא לא השכיל לעמוד על חומרת הפגיעה שפגע הבעל ברגשותיה של הכלה הצעירה, ועל ירידת קרנו של הבעל בעיניה בעקבות התנהגותו כלפיה.

יש להוסיף, שהבעל עצמו אישר (בל’ בשבט תש”ע, עמ’ 3), שהבטיח לאשה לעבור למשך חצי שנה לבני ברק כדי להתנתק מהוריו, אולם לאחר יומיים חזר בו. ואם כך היה הדבר בתחילה, הרי שהיום קשה להאמין שהבעל יעמוד בכל ההבטחות שהוא מפזר.

הבעל אישר שאמר לרב [נ’ א’]: “שזה לא סוף העולם אם מתגרשים, אם לא תסכים שרק חצי שנה אני יהיה בבני ברק”. כאמור, לאחר מכן חזר בו גם מהסכמתו למעבר למשך חצי שנה. כך שדברי הבעל האומר שהוא מוכן לעשות הכל למען שלום בית, אין להם כיסוי להתממש. לא אז, וקל וחומר היום.

ב”כ הבעל תובע בסיכומיו לחייב את האשה לחזור לשלום בית. אך אפילו תיק לשלום-בית לא פתח הבעל לשם כך. כך שגם אם היינו מקבלים את כל טענות הבעל, היינו יכולים רק לדחות את תביעת האשה לגירושין, אבל לא נוכל לדון בתביעה שאינה קיימת בפנינו כלל.

הדבר מחזק את האמור למעלה, שלמעשה גם הבעל אינו מאמין שיש סיכוי לשלום-בית, וכל טענותיו הן כדי לדחות את תביעת האשה, ולשפר בכך את כושר המיקוח שלו על תנאי הגירושין.

ב”כ האשה כותב בסיכומיו, כי לאשה טענת ‘מאיס עלי’ באמתלא מבוררת, ובכגון זה, גם לשיטות שאין מחייבין את הבעל בגט, מכל מקום מודיעים לו שמצוה עליו לגרש, ואם לא יגרשנה מצוה לקרותו עבריין (רבינו יונה, הובא בשיטה מקובצת כתובות דף סד ע”א).

אין ספק שצודק ב”כ האשה בדבריו, ויותר מכך. בכמה פסקי דין (פד”ר ד’ עמ’ 156, פד”ר ז’ עמ’ 6, פד”ר ח’ עמ’ 12 ופד”ר יא עמ’ 94), נקבע, שבתי הדין בארץ נוהגים כדעת הגר”ח מוואלוז’ין (שו”ת חוט המשולש, סימן ב), שבטוענת ‘מאיס עלי’ יש חיוב לגרש ולא רק מצוה. וראה שורת הדין ב, עמ’ סד-קיח, “חיוב גט ומזונות למורדת דמאיס עלי”, שהאריך הגר”ח איזירר שליט”א להוכיח כשיטה זו, שיש חיוב על הבעל לגרש.

אמנם בנידון דידן נראה לנו שיש אף לכוף את הבעל על הגט, וזה מטעם אחר.

בנידון שלפנינו לבעל אין כלל ילדים, והוא מצווה בקיום פריה ורביה. ובשו”ע, אה”ע סימן א סעיף ג, פסק:

“ומי שעברו עליו כ’ שנה ואינו רוצה לישא, בי”ד כופין אותו לישא כדי לקיים מצות פריה ורביה”.

אמנם הרמ”א שם כתב על זה:

“ובזמן הזה נהגו שלא לכוף על זה… אע”פ שמדינא היה למחות בו, לא נהגו מכמה דורות לדקדק בענין הזיווגים”.

ועיין אוצר הפוסקים, שם, שלדעת השו”ע והרמב”ם משמעות “כופין” היינו בשוטים. ומה שכתבו הפוסקים שנהגו שלא לכוף, היינו בשהה עשר שנים ולא ילדה אשתו, שיש ספק שמא לא יוליד גם מאשה אחרת, כי אולי הליקוי הוא בו, ועוד טעמים נוספים.

וכתב בעזר מקודש, שאם כבר התחילו בני הזוג בעסקי פשרות אודות גירושין, נכון להכניס את עצמו לגמור לטובת הגירושין. ועיין פתחי תשובה, שם, ס”ק ה, בשם קרית מלך רב, “דכל בי”ד שאינו כופה על זה לא שפיר עביד, ואין להשגיח במנהג”.

ובתשובות מימוניות לספר נשים, סימן לד, הובאה תשובת רבינו יצחק ב”ר משה (אור זרוע) אודות אשה שנתקדשה וחזרה בה (בלא טענת מאיס עלי) וכתב שם:

“מיהו נראה בעיני הואיל ואיכא השתא תקנת ר”ג זצ”ל שאינו יכול לישא אחרת והוא לא קיים פריה ורביה, נראה בעיני שכופין אותו להוציא כדי שיוכל לישא אחרת ולקיים פריה ורביה, כההיא דסוף הבא על יבמתו… וכן נ”ל מדין תורה, אך שקשה הדבר שאם כן עשינו תקנה לפרוצות, ולכופה להנשא לו אינה תקנה טובה, דאין אדם דר עם נחש בכפיפה, הילכך יעשו בי”ד כפי ראות עיניהם”.

והובאה תשובה זו בדרכי משה, אה”ע סימן קנד אות יב.

גם רבי אליעזר אשכנזי (אב”ד קרקא אחרי הרמ”א ולפני הב”ח) מסתמך על תשובה זו לנידון שהיה לפניו (הובאו דבריו בשו”ת הרמ”א, סימן צו) והוא מסיים וז”ל:

“ועם היות שאחר כך כתב [=רבינו יצחק] שקשה הדבר, שאם כן עשינו תקנה לפרוצות, הנה תראה משם שבסוף דבריו מסר הדבר לבית דין, ודע שכן, שהרי מוהר”ר יצחק הנ”ל לא נשאל אם כופין על פריה ורביה, אבל נשאל שאם לא היתה רוצה בו, והוא משיב למה שלא נשאל, ומה מסר לבי”ד אם קשה הדבר לעשות תקנה לפרוצות. אלא ודאי שמסר לבי”ד לראות אם יש בדבריה חשש פריצות, ואם לאו, שיכפוהו משום פריה ורביה וכו’. נראה מכל אלה שבכל מקום שאנו רואים שאין חשש לדבריה לפריצות, ויש לנו מקום לכפותו כדין דהאי דפריה ורביה, כופין אותו”.

עיי”ש שצירף טעם זה למעשה לשני הטעמים האחרים שהיו באותו מקרה שעליו נשאל.

ואף החכם שנחלק עליו (הובאו דבריו בשו”ת הרמ”א, סימן לו) טעמו היה בעיקר מפני שבאותו מקרה נולדו לבני הזוג בן ובת, והבת נפטרה לאחר מכן, ולכן כתב:

“דהתם [=בתשובת רבינו יצחק] במקודשת שחזרה בה מיירי, ולא בנשואה שיש לו ממנה בן. ולהכנס במחלוקת ב”ש וב”ה בקיום פריה ורביה”.

לפי זה בנידון שלנו, שאין לבני הזוג ילדים כלל, הוי ממש דומיא דתשובת ר”י אור זרוע. וגם לפי הנמוקים המובאים למעלה, יש ממש בדבריה נגד הבעל כי היא מואסת בו, ואין חשש שיהיה בזה פתח לפרוצות.

גם הגרע”א בתשובתו הידועה (כתבים, בספר דרוש וחידוש ח”א, עמ’ צא), לענין אשה שזינתה ברצון ונאסרה על הבעל, אם כופין את הבעל לגרש, כתב מסברא דנפשיה כדברי האור זרוע, וז”ל:

“ולכאורה עלה בדעתי דאם עדיין לא קיים פו”ר דכופין אותו כמו נשא אשה ושהתה עמה עשר שנים ולא ילדה, ואף ביש לו זרע קיימא, דהתם אין כופין הא כתב לחלק דדוקא בשהה עשר שנים ולא ילדה דאפשר דמ”מ יוליד ממנה, מה שאין כן בעקרה בעינן דוקא שקיים פו”ר. והכי נמי בזינתה דאסורה לו לעולם. ואף דהרמ”א (אה”ע סימן א וסימן קנד) כתב בשם הריב”ש דאין נוהגים לכוף בכך, ולא למי שנשא עקרה וזקינה, מ”מ הא מבואר בהריב”ש דאין הב”ד רוצים להזדקק לזה מחמת ריבוי קטטות שיסתעפו בכל יום, ממילא בודאי אם עושים כן וכפו ליתן גט לא מיקרי גט מעושה, דהא הכפיה מדינא דגמרא, ואם כן יש לעשות כן בזינתה, ועל כל פנים בנ”ד הכפיה ממילא מחקי המלך”.

ונראה כוונתו במה שסיים “דהכפיה ממילא מחקי המלך”, דאפשר שמעיקר הדין אם באנו לכופו על מצוות פו”ר, יאמר שרוצה לישא אשה אחרת (על אשתו), ולא נוכל לכופו לגרש את אשתו זו שזינתה, כיון שמעשיה גרמו לה להיאסר. אולם מאחר שלפי חוקי המלך אינו רשאי לישא שתי נשים, אם כן כשאנו באים לכופו לקיים פו”ר, הוא מעצמו יוציא את אשתו האסורה עליו, כדי שיוכל לישא אחרת ולקיים המצוה.

וכעין זה כתב הרב צבי הירש חתנו של הרב רפאל הכהן, בקונטרס שנדפס בסוף שו”ת ושב הכהן, וז”ל:

“ובפרט במדינות הללו אשר ע”פ רוב האומות אשר אנחנו יושבים בתוכם מוחים על דבר זה וחושבים לקיחת שתי נשים לאיסור ערוה, אם כן אינו יכול לישא אחרת על אשתו, ודאי שכופין אותו וגם אותה לגירושין משום ביטול פו”ר דאוריתא וגם רב אסי מודה בזה”.

ועיי”ש מה שכתב ליישב פסקי הרא”ש הנראים כסותרים זא”ז.

אמנם למעשה מסופק הגרע”א אם לכופו להוציא בנידון דידיה. מפני שאפשר שמה שאמרו חכמים לכופו בשהה עשר שנים ולא ילדה, היינו מפני שראויה לקיימה, וכל זמן שיש לו אשה, אנו חוששין שלא ישא אחרת לקיים פו”ר. אבל באשה שלא ראויה לחיי אישות כגון רואה דם מחת”ש או בזינתה ברצון, מסתמא לא יעגן עצמו לעולם, ולכן אין לכופו לגרש, ועדיף להמתין עד שירצה לישא אחרת ויגרש את זו ברצונו.

וכן כתב בחלקת מחוקק, סימן קיז ס”ק ז. אבל הב”ש, שם, ס”ק ז, לא כתב כן. וכן בשו”ת מהר”ם פדואה, סימן י’, כתב להדיא, לענין רואה דם מחת”ש, שאם “לא קיים פריה ורביה ודאי כופין אותו, דהלכתא כרב תחליפא סוף פרק המדיר, דכופין על ביטול פריה ורביה בשהה עשר שנים ולא ילדה, אפילו אם ירצו לדור יחד”. וכן כתב ההפלאה, קונטרס אחרון, סימן קיז אות ז, לישב לשון “שנה אחת” שכתב הרמ”א שם, וז”ל ההפלאה:

“דאע”ג דאמרינן שם דאף אם רוצה לישא אחרת אין שומעין לו להשהותה, דכל כמה דאגידא ביה לא יתנו לו אחרת. מכל מקום משהינן ליה שנה אחת, כי היכי דמצינן לעיל סימן עז גבי מורדת, דמשהינן ליה י”ב חודש ולא חיישינן לביטול פו”ר שנה אחת. אם כן הכי נמי יש לומר, דמשום הכי קאמר שנה אחת, שנותנים לו זמן שישא אשה אחרת”.

בנידון שלנו בני הזוג חיים בנפרד כשנה וחצי, ואין טעם להמתין עוד, עד שהבעל יפטור את האשה מרצונו וישא אחרת לקיים מצות פריה ורביה. ומאידך גיסא, לאור הנסיבות שתוארו למעלה, לא נראה שהאשה תוכרז מורדת, ואין סיכוי שביה”ד יתיר לבעל לשאת אשה על פניה, כי האשה הרי מתרצה לקבל את הגט. נמצא שהבעל חייב לגרש את אשתו גם מטעם זה, שיוכל לקיים פו”ר.

וראה פד”ר חלק יב, עמ’ 341, שצירפו טעם זה כסניף לחיוב הבעל בגירושין. ובפד”ר חלק ג, עמ’ עמ’ 18-16, צירפו סברא זו אפילו לכפיית גט. ושורת הדין ו’, עמ’ ריא-רכ, “חיוב לגרש במי שלא קיים פו”ר”.

 

לאור מכל האמור פסקנו ברוב דעות:

א. מחייבים את הבעל [פלוני] לגרש את אשתו [פלונית]. ועוון חמור בידיו שמעגן את עצמו ואת אשתו ללא תכלית וללא מטרה.

ב. אם הבעל לא יתן את הגט תוך 30 יום, ישקול ביה”ד מתן צוי הגבלה נגד הבעל לפי חוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין) תשנ”ה-1995.

לדעת המיעוט:

אין לחייב את הבעל בגט אם כי ממליץ לבעל גירושין לאור נחרצות האשה. וכדברי הרמב”ם שאינה כשבויה להבעל בלא רצונה, וראוי לרחם עליה לגרשה, וכל המרחם מרחמין עליו מן השמים.

 

ניתן ביום א’ באב התש”ע (12/07/2010)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *