גיור (רבני ערעור) 9363-12-1 פלונית נ’ הנהלת בתי דין רבניים (08/02/2001)

גיור (רבני ערעור) 9363-12-1 פלונית נ’ הנהלת בתי דין רבניים (08/02/2001) – DOCX / PDF

 

בית דין רבני לערעורים

תיק 9363-12-1

 

בפני כב’ הדיינים:

הרב עזרא בר-שלום

הרב אברהם-חיים שרמן

הרב שלמה דיכובסקי

 

המבקש:

פלונית

ב”כ המבקש:

עו”ד יאיר שילה

 

פסק דין

שלמה דיכובסקי:

המערערת ובעלה וכן בא-כחם עו”ד יאיר שילה הופיעו בפנינו. נושא הערעור, הוא פסק-דינו של ביה”ד ברחובות מיום כ”ו סיון תש”ס, והחלטה הנלוית מיום ח’ אב תש”ס, שלפיהם, אין לקבל את הגיור של המערערת ושל בתה הקטינה – גיור שנערך על ידי בית-דין לגיור מטעם הרבנות הראשית לישראל, בתאריך י’ תמוז תשנ”ט.

עברתי על כל החומר שבתיק, וכן שמעתי את דברי המערערת וב”כ. אני תמה על פסיקתו של כב’ ביה”ד ברחובות, הן מבחינה מהותית, והן מבחינה פרוצדורלית.

מבחינה מהותית: ביה”ד ברחובות, הטיל ספק בגירותה של המערערת, לאור דבריה בפניו (פרוטוקול מיום י’ חשון תש”ס): “וידעתי שלא אשמור בבת אחת הכל. אבל התחייבתי לשמור טהרת המשפחה כשרות ושבת. ואמרתי שאני מקווה שאצליח יותר. ובשלב ראשון זה שקיבלתי על עצמי”. פרשנות ביה”ד ברחובות, אומרת, שקבלת המצוות של המערערת היתה חלקית, ועל כן גיורה אינו תופס.

ולא היא. המערערת עצמה, הצהירה בפנינו, שכוונתה היתה בבירור לשמור ולקיים את כל המצוות. אלא שידעה, שהדבר כרוך בקשיים. על כן אמרה, שמבחינה מעשית, תשמור את הדברים העקריים של כשרות שבת וטהרת המשפחה, ולאחר מכן, תשתדל לשמור יותר.

נושא זה, נדון כידוע בשו”ת “אחיעזר” (חלק ג’ סימן כו). האחיעזר הסיק, שקבלת מצוות כזו, נחשבת לקבלה שלימה, ועל כן לא ניתן על יסוד זאת, לפסול את גיורה של המבקשת.

יצויין, כי האחיעזר, עוסק בשאלה, אם לקבל לכתחילה גירות כזו. אולם, כאשר מדובר בגירות שנעשתה, בוודאי לא יעלה על הדעת להטיל בה ספק. יש להוסיף, כי המערערת עשתה עלינו רושם, של כנות ואמינות מוחלטים. לבה ופיה שווים, ואין היא מחפשת להציג כלפי חוץ, את מה שליבה אינו שלם.

המערערת, מקפידה היום על שמירת מצוות, וגם מלכתחילה, כוונתה וקבלתה לשמירת המצוות, היו באופן מלא, וללא כל שיור. נראה לי, שמדובר בגירת צדק לכל דבר, שאינה מחפשת “להרשים” כלפי חוץ, ועושה את כל מעשיה באמת ובתמים.

המערערת וילדיה מתגוררים יחד עם בעלה, שהוא יהודי, ונישאה לו בעבר בנישואין אזרחיים. אמנם, לא ראוי לנהוג בדרך זו. אבל קשה להאשים את המערערת בכך, כאשר מדובר בנסיון שלא קל לעמוד בו. גם כיום, המערערת שומרת טהרת המשפחה באופן קבוע, ואת שאלותיה בנושא זה, מפנה לבלנית, וכן לרבנים אתם היא קשורה.

אין לי כל ספק, שגיורה של המערערת ושל בתה, נעשה לפי ההלכה, והוא כשר ותקף.

אוסיף ואומר: מבחן קבלת המצוות, נמדד “באשר הוא שם” – באותו רגע שהמתגייר טובל לשם גירות. אם באותו רגע, היתה קבלתו שלימה, אין לבטל את הגירות, גם אם לאחר מכן, אינו עומד בכך. כיצד יכול ביה”ד האזורי לשפוט את מה שהיה באותו רגע, כאשר לא הוא היה שם, אלא ביה”ד לגיור? ועוד: אילו היתה המערערת, מבקשת להנשא לגוי, היה ביה”ד האזורי מתיר לה?

מבחינה פרוצדורלית: קשה לי מאד להבין את עמדתו של ביה”ד ברחובות. ביה”ד לגיור, שביצע את הגיור הנ”ל, הוא בית דין מוסמך על ידי הרבנות הראשית לישראל. יושבים בו תלמידי חכמים מובהקים, המוכרים לי אישית כיראי שמים ויודעי דת ודין. בית דין זה, מוסמך בעניני גיור, לא פחות מבתי הדין הסדירים. ועל כן, אין כל מקום לבי”ד סדיר לבטל את דבריהם.

הומצא לנו פרוטוקול של מועצת הרבנות הראשית לישראל, החתום על ידי נשיא המועצה, כב’ הראשל”צ הגר”א בקשי-דורון שליט”א. נאמר בו כדלהלן:

“החלטה: תעודות גיור של בתי הדין הרבניים או של בתי הדין המיוחדים לגיור, יתקבלו על ידי רושמי הנישואין. כל גיור שנערך בין בארץ ובין בחו”ל, שלא בבתי הדין הרבניים ובבתי הדין המיוחדים לגיור שעל ידי הרבנות הראשית לישראל, טעון אישורו של ביה”ד הרבני, או של הנהלת בתי הדין, או של המחלקה המטפלת בכך ברבנות הראשית לישראל.”

אמור מעתה, גיור שנערך על ידי בית דין מיוחד לגיור, אינו טעון אישורו של בית דין רבני. כשם שאינו טעון אישורו של בית דין רבני, כך לא יכול בית דין רבני לבטלו. על כן, קשה לי להבין, מנין לקח ביה”ד ברחובות את הסמכות, לבטל או להטיל ספק בגיור שנעשה על ידי ביה”ד הנ”ל.

כשם שגיור שנעשה ע”י בי”ד רבני סדיר, אינו יכול להתבטל על ידי בי”ד רבני אחר, כך לא יכול בי”ד רבני סדיר, לבטל גיור שנערך ע”י בי”ד מיוחד.

אגב: הסמכות לגיור מסורה ל”ראש העדה הדתית” בלבד. (עיין “פקודת העדה הדתית – המרה – מס’ 43 שנת 1927). “ראש העדה” הוא הרב הראשי. הוא העניק את הסמכות לביה”ד האזורי, והוא העניק אותה גם לבתי הדין לגיור. שניהם יונקים מכוח אותה סמכות, ואין אחד עולה על חבירו. כך, שגם מבחינה משפטית, לא יכול בי”ד אזורי לבטל דברי בי”ד לגיור.

אני ער, לבעיה מבנית של בתי הדין לגיור, והיא: העדר ערכאת ערעור. דבר זה טעון תיקון, ועל הרבנים הראשיים לתת את הדעת לכך. הייתי מציע, כי ביה”ד הגדול, יוסמך לשמש כערכאת ערעור על בתי דין אלו.

לסיכום: אינני מקבל את עמדת ביה”ד האזורי. לדעתי, הגיור תקף, וניתן לרשום את המערערת לנישואין.

 

אברהם-חיים שרמן:

בפנינו הוגש ונשמע ערעורה של המערערת על פסק דינו של ביה”ד האזורי ברחובות בו נפסק שלא ניתן לסדר חופה וקידושין למבקשת עם בן זוגה היהודי, על יסוד הגיור שנעשה למבקשת ע”י בית דין לגיור בירושלים. ביה”ד קבע שלא ניתן לאשר את הגיור שנעשה למערערת ע”י ביה”ד לגיור הנ”ל. כ”כ הוסיף ביה”ד שפסקו זה חל גם על הבת מ’ ילידת תשנ”ד, והבת ת’ ילידת תשנ”ט.

בפסק דין מנומק מסביר ביה”ד כדלהלן:

“שבפניו נתבררו עובדות שנעלמו מעיני ביה”ד שסידר את הגיור, ואשר על פיהן מודה המבקשת שלא קבלה על עצמה את שמירת המצות באופן מלא. מדובר בכך שלא קיבלה על עצמה שמירת שבת במלואה בטווח המיידי, גם בעניני אמונה נוצר לביה”ד ספק בכנות האמונה של המבקשת. יצויין כי בתיק של ביה”ד לגיור ישנו מסמך כי בשלב מסויים בתהליך הגיור לא היה ענין האמונה ועקריה מקובל על המתגיירת באופן הראוי. גם בפנינו הססה זמן ניכר בתשובתה לשאלה אם מאמינה במסורת של מעמד הר סיני. נוסיף לכל זה את העובדה שהיא נשואה בנשואין אזרחיים ליהודי שאינו שומר מצות ולכל היותר “אינו מפריע לה”, כדברי ביה”ד המגייר, נמצא כי על סמך הופעתה ובדבריה בפני ביה”ד ברחובות יש ספק אם היתה קבלת מצות כהלכה מצד המבקשת…”.
דברי ביה”ד הנ”ל מתייחסים לאותם עובדות שנעלמו מעיני ביה”ד שגייר את המערערת, ורק נתגלו בפני ביה”ד האזורי ומכוחם הגיע ביה”ד למסקנה שיש להטיל ספק בתוקף הגיור שנעשה ע”י ביה”ד שגייר את המערערת, ולכן לא נתן לה היתר נשואין להנשא לבן זוגה היהודי.

ביה”ד האזורי הוסיף וטען בזה”ל:

“יש גם ספק בעצם הגיור וכשרותו. ביה”ד שסידר את הגיור ידע שהבעל הנשוי לה באופן אזרחי אינו שומר תורה ומצוות, ובמקרים כאלה הרי יש ספק גדול בכנות של קבלת המצות של המתגיירת, ועל כן הכרעת ביה”ד לגיור בירושלים בשאלה אם קבלת המצוות היא אמיתית, מיוסדת על הכרעה של שקול בדברים גבוליים ביותר ולאור דבריה כיום הן על אמונתה והן בדבר קבלת מצות על ידה בזמן הגיור מתעורר ספק בהכרעת ביה”ד לגיור”.

טוען ביה”ד האזורי שגם מעובדות, שהיו לפני ביה”ד המגייר, היינו עובדת היותה של המערערת נשואה בנשואין אזרחיים עם יהודי שאינו שומר מצוות, ניתן לערער ולהטיל ספק בשקול דעתו וקביעתו של ביה”ד המגייר שהמערערת קבלה בכנות באופן מלא עול תורה ומצוות, למרות, שבו בזמן ממשיכה וחפצה לחיות בברית נשואין עם בן זוג יהודי שאינו שומר מצוות.

המערערת וב”כ מבקשים בערעורם לבטל פסק דינו של ביה”ד האזורי הנ”ל בעיקר מכח טעונים פורמליים וכן הוסיפו טעונים מהותיים שנוגעים לגוף נמוקי פסה”ד. במישור הפורמלי טוענים המערערת וב”כ, שביה”ד קיבל על עצמו לדון בסוגיית הגיור ללא כל סמכות בדין. כ”כ טעה ביה”ד קמא כאשר שם עצמו כבי”ד לערעורים על החלטות ביה”ד לגיור בירושלים. ובמישור המהותי הלכתי טען ב”כ המערערת שטעה ביה”ד בכך שלא קיבל את הרעיון ואף דחה את העקרון לפיו “בית דין בתר בי”ד לא דייקי”, וביה”ד קמא דן בעובדות אשר נדונו התלבנו ונפסקו בבית דין לגיור בירושלים. והוסיף ב”כ המערערת וטען שביה”ד האזורי ברחובות קבע בפסק דינו כי קיים ספק בכנות אמונתה של המבקשת כאשר ביה”ד לגיור קיבל את כנותה בנקודה זו. מכח טעונים אלו טוען ב”כ המערערת בפנינו שאין ביה”ד האזורי יכול לפסול תעודות גיור מבתי הדין המיוחדים לגיור.

מעיון בחומר שבתיק ביה”ד האזורי מצאנו שכבוד הרב ישראל רוזן שליט”א ראש מינהל הגיור מטעם הרבנות הראשית, שבמסגרתו פועל בית הדין לגיור שגייר את המערערת, העלה בפני מנהל בתי הדין הרבניים הרב אליהו בן דהן, וכן בפני כבוד הראשל”צ, הגר”א בקשי דורון שליט”א הרב הראשי לישראל, טענות על פסק הדין של ביה”ד האזורי, נשוא הערעור, כאשר גם הוא שם דגש על הטענה הפורמלית האם ביה”ד האזורי מהוה ערכאת ערעור על בי”ד מיוחד לגיור, והאם זה בסמכותו לדון בפסק דין לגיור שניתן ע”י ביה”ד לגיור שנתמנה מטעם הרבנות הראשית לישראל. וכן הוסיף וחזק טענה זו בטעון הלכתי האם בי”ד יכול לבטל דברי בי”ד חברו ובאילו תנאים. כבוד ידידי הגר”ח איזירר שליט”א אבה”ד דרחובות בפנייתו לראשל”צ הרה”ר לישראל הגר”א בקשי דורון שליט”א השיב לכל טענותיו של ראש מנהל הגיור הן במישור הפורמלי והן במישור ההלכתי. ובתשובותיו אלו, יש תשובות ברורות גם לכל טענות המערערת וב”כ שהועלו בפנינו.

קובע אבה”ד שליט”א שפסק הדין ניתן במסגרת תיק היתר נשואין, בו פנו המערערת ובן זוגה היהודי (מנשואין אזרחיים) לביה”ד הרבני, שהוא ורק הוא מוסמך לדון ולפסוק בבקשה לנשואין שבין יהודים. המערערת ובן זוגה הופנו לביה”ד ע”י רושם הנשואין לאחר שהוא רואה בחזותו של המתגייר (זמן קצר לאחר הגיור) שהיא כזו, המטילה ספק בכנותו בקבלת מצות, ולפניו נתונים שלא היו לפני ביה”ד המגייר, והוא פעל בהתאם להלכה ובהתאם לחוק, והפנה את המבקשים לביה”ד הרבני שהוא הסמכות ההלכתית והחוקית לפסוק האם מותר לרושמם לנשואין ולהתיר לערוך להם חופה וקידושין כדמו”י.

אבקש להוסיף על קביעתו של אבה”ד שרושם הנשואין פעל בהתאם להלכה. שכן בט”ו סיון תשד”מ יצאה קריאה והוראת הלכה לרבני ודייני ישראל מפי רבותינו מרנן ורבנן פוסקי הדור וגדולי הדור וראשי הישיבות הגרא”מ שך שליט”א, הגרי”ש אלישיב שליט”א הגרש”ז אוירבך זצ”ל והגרי”י קניבסקי זצ”ל. ובתוך הוראה זו נאמר בזה”ל:

“גם הננו מזהירים את כל רושמי הנישואין שההלכה מחייבת אותם לבדוק את כל המציג תעודת גיור הן מהארץ והן מחוץ לארץ האם באמת היתה הגירות כהלכה כאמור לעיל רק לאחר מכן אפשר לרשמם”.

הוראת הלכה זו, שנאמרה לרושמי הנושאין והזהירה אותם לבדוק את המבקשים להנשא כדמו”י, נאמרה בודאי כאשר חזותם של המתגיירים רחוקה מלהתאים לחזות של יהודי שומר תורה ומצות, וסותרת לאמור במעשה בית דין של ביה”ד המגייר, “שנתברר לביה”ד” כנות רצון המתגייר להדבק בכנסת ישראל ולקבל עול תורה ומצות.

יש לציין שהוראת ההלכה של מורי ופוסקי הדור אינה מבחינה בין תעודות גיור ומעשה בית דין שהוצאו ע”י בתי דין צדק או בתי דין רבניים או בתי דין לגיור אחרים שנמצאים בארץ או בחוץ לארץ, וחובת הזהירות שמוטלת על רושמי הנשואין חלה על כל המתגיירים שמבקשים להנשא כדמו”י.

ואמנם ביה”ד בפסק דינו מציין שכיון שהבקשה להיתר נשואין של המערערת ובן זוגה מיוסדת על הגיור של בית דין לגיור בירושלים חובה עליו לבדוק את עצם התוקף ההלכתי של הליכי הגיור שעברה ובעיקר את הספקות שנתעוררו בענין קבלת קיום תורה ומצות של המערערת, ובמסקנת פסה”ד כותב ופוסק שלא ניתן לסדר חופ”ק למבקשת על יסוד הגיור שנעשה בבית הדין לגיור בירושלים. גם פה המקום לציין שביה”ד האזורי פעל על פי הוראתם של גדולי פוסקי הדור, והישיבות הנ”ל, בה נאמר בזה”ל:

“היות ולצערינו הגדול נתרבו לאחרונה מקרים של קבלת גרים מתברר שאחוז גדול מהם לא חשב לקבל על עצמו שמירת תורה ומצוות בעת מעשה הגירות, הננו מזהירים בזה שהוא איסור חמור מאד לקבל גרים מבלי להיות משוכנעים שאכן דעתם באמת לקבל עליהם עול תורה ומצות. הדבר פשוט וברור שגיור ללא קבלת קיום תורה ומצוות אינו גיור כלל אפילו בדיעבד”.

לאור האמור יש לדחות מכל וכל את טענותיו הפורמליות של ב”כ המערערת שביה”ד האזורי שם עצמו כבי”ד לערעורים על החלטות ביה”ד לגיור בירושלים, ביה”ד פעל במסגרת הדיון בבקשת היתר הנשואין של המערערת ובן זוגה. ומכח חובתו ההלכתית לבדוק ולדון בתוקף הגיור של ביה”ד לגיור בירושלים, האם אמנם המערערת יצאה מגיותה והפכה להיות יהודיה. גם בן הזוג היהודי הצטרף לבקשת היתר הנשואין, וביה”ד היה מצוה לפסוק לו האם המערערת היא ישראלית לכל דבר ומותר לו להנשא לה, או שמא יש ספק על יהדותה.

לאור האמור, תמוה בעיני מאוד עמדתו של עמיתי כבוד הגר”ש דיכובסקי שליט”א שהטיל דופי בפסיקתו של ביה”ד האזורי ברחובות ונגרר לטענות הפורמליות, שלא היה לביה”ד דרחובות הסמכות לבטל את גיורו של ביה”ד לגיור בירושלים. וטען שאין כל מקום לבי”ד סדיר לבטל דברי בי”ד המגייר.

וכאמור לעיל, בדברי אבה”ד הגר”ח איזירר, ביה”ד האזורי פסק במסגרת בקשה להיתר נשואין וקבע לאור העובדות שנתבררו לפניו על מהות הגיור והלקוי של חלק הקבלת המצות של המערערת, שאין הוא יכול להתיר לה ולבן זוגה היהודי להנשא זל”ז בחו”ק כדמו”י, וקביעת ביה”ד בפסה”ד נשוא הערעור, שלא ניתן לאשר את הגיור, שנעשה למבקשת (המערערת) היא קביעה הלכתית שמהוה בסיס לפסיקה בסעיפים ב’ וג’ שנוגעת לענין בקשת מתן היתר נשואין למערערת ובן זוגה היהודי.

אבקש להדגיש שהטענות הפורמליות שהועלו ע”י עמיתי הגר”ש דיכובסקי, המערערת וב”כ, וראש מנהל הגיור, אין בכוחם לערער את מהות פסק דינו של ביה”ד, על פי ההלכה. להלן אביא את דברי הגר”ח פלאג’י בספרו סמיכה לחיים דגם אם בי”ד עבר על הכלל של בי”ד בתר בי”ד לא דייקי, ודייק ומצא פגמים ורעותות בפס”ד של ביה”ד הראשון, שפסק דינו קיים.

באשר לטעונים ההלכתיים של המערערת וב”כ (וראש מנהל הגיור כבוד הרב ישראל רוזן שליט”א) שביה”ד בפסק דינו התעלם מהעקרון של “בית דין בתר בית דין לא דייקי”, והאם בי”ד יכול לבטל דברי בי”ד חברו, השיב אבה”ד הגר”ח איזירר שליט”א (במכתב ששלח להרה”ר הראשל”צ הגר”א בקשי דורון שליט”א) שביה”ד נתן פס”ד חלוט ברור ומנומק על יסוד עובדות שלא היו לפני בי”ד שסידר את הגיור, ועל כן אין כאן מקום כלל לרעיון שבי”ד בתר בי”ד לא דייקי, והוסיף שם שהזדקקות ביה”ד הרבני לבקשת היתר הנשואין אינה שייכת לכלל של “בי”ד בתר בי”ד לא דייקי” כיון שמדובר בדרך כלל בנתונים שנתעלמו או הוסתרו מעיני ביה”ד שסידר הגיור ונתגלו אח”כ לפני רושם הנישואין וביה”ד, ופסק הדין התבסס באופן ברור על נתונים חדשים שלא היו לפני ביה”ד לגיור בירושלים הן בהודאת האשה על עצמה והן בהודאת בעלה (מנשואין אזרחיים).

ונלע”ד שצודק אבה”ד בקביעתו, דהכלל שבי”ד בתר בית דין לא דייקי נאמר כאשר אין בפני ביה”ד השני כל נתונים עובדתיים או מקורות הלכה ברורים, שלא היו כנגד עיני ביה”ד הראשון, דאז אסור לו לחזור ולדון מחדש בפסיקתו של ביה”ד הראשון. הדברים מוכרחים, מעיון בטעם שקבעו הפוסקים לכלל דבי”ד בתר בי”ד לא דייקי.

 

הרמב”ם בהל’ עדות פ”ו ה”ה כותב:

“ולעולם אין בית דין בודקין אחר בית דין אחר אלא מחזיקין אותו שהן בקיאין ולא יטעו”…

הרמב”ם נותן את הטעם שאין בי”ד רשאים לבדוק אחר בי”ד אחר משום שבי”ד קבע קביעה או הוציא פס”ד מחזיקין אותו שהוא בקי ולא טעה בדין, כלומר שהקביעה או הפסק שנקבעו חזקה שבי”ד ע”פ מה שהיה לעיניו, פסק כדין, משום שהם בקיאין ולא יטעו. משמע ברור שאם נתגלו עובדות לשנות את פסיקתם ודאי שלא נוכל לומר שמחזיקים אותם שבקיאים ולא טעו. שכן עובדות אלו נתגלו רק לאחר פסיקתם ובהם ודאי שלא היו בקיאין.

בדין “בי”ד בתר ב”ד לא דייקי” דן בספר סמיכה לחיים לר’ חיים פאלאג’י ח’ אה”ע סי’ ט’ נ”ו ע”ב ד”ה ועוד נראה, כתב, וז”ל:

“ועוד בה, דלא חשיב בזה טעה ח”ו, שהרי לא היו בזמנו כמה וכמה תשו’ הגאונים והראשונים שנדפסו מחדש, ושפיר מצי הבי”ד אחרון לדין ולפסוק להיפך, והמפורסמות אינן צריכות ראיה שהרי כל ס’ הפוסקים הראשונים והאחרונים מלאים מזה, שהפוסק הראשון פוסק הדין… ואחריו קם בי”ד אחר ומדקדק בדבר ופוסק להיפך, עפ”י ראיותיו המספיקות וסותר פס”ד מבי”ד הראשון, וכל לש”ש, אע”פ שהראשונים כמלאכים אנן סהדי דאינהו גופייהו ניחא להו בהכי ומידת קונם, יש בהם, להודות ולשבח נצחוני בני ע”ד אמת”.

בנדון שבפנינו כאשר המערערת מופיעה בפני ביה”ד לגיור בירושלים ומצהירה בפניהם שלא מדליקה חשמל בשבת, ואין עושים קידוש, וכן הבדלה, עדין לא עושים, ובאותה ישיבה מצהירה בפני ביה”ד הנ”ל שמקבלת מצות, וכן ביה”ד מצוה עליהם להתחתן מיד לאחר הגיור. ועל סמך זה ביה”ד מעביר את המבקשת הליך הגיור וכותב במעשה בית דין שנתבררה לו כנות רצונה להדבק בכנסת ישראל, ולקבל עול תורה ומצות. ארבעה חודשים לאחר הגיור מצהירה המערערת בפני ביה”ד האזורי, שהיא מדליקה אור בשבת, ולשאלת ביה”ד, האם ידעת בגיור שצריך לשמור השבת, תשובתה היתה “כן אבל זה קשה בשבת אחת”. באותה ישיבה מצהיר בן זוגה היהודי ש”אנו מדליקים חשמל בשבת” והוסיף “אשתי התגיירה לפני שלושה חדשים ואין שנוי משמעותי מאז הגיור מלבד טהרת המשפחה”. כלומר למרות שקבלה בפני ביה”ד לגיור וכן יש להניח בשעת טבילה, בפועל לא שינתה התנהגותה בשמירת שבת כהלכתה אפי’ בצווי ברור וחמור של אסור חלול שבת כהדלקת אור. דברים אלו שנתגלו רק בפני ביה”ד האזורי, מערערים באופן חמור את המרכיב המרכזי שבהליך הגיור, ענין קבלת עול תורה ומצות. דברים אלו אילו היו ידועים לביה”ד המגייר בשעה שהכריזה שמקבלת מצות, הוא לא היה כותב וחותם במעשה בית הדין שנשתכנעו מכנותה של המבקשת לקבל עול שמירת תורה ומצות, שכולל בודאי את עקרונות המצות שנוגעות לשמירת השבת. על כן צדק ביה”ד האזורי שבנסיבות אלו לא נאמרת ההלכה ש”בית דין בתר בית דין לא דייקי” וכדי לדון בבקשת המערערת ובן זוגה היהודי להנשא בחו”ק כדמו”י, חובתו היתה לבדוק את פסק הדין של ביה”ד המגייר, בעיקר במרכיב של קבלת המצות שנמצא לקוי.

עקרונית ניתן לומר, שכאשר בי”ד עוסק בגיור ומתעוררים ספקות ביחס לענין קבלת המצות, שמעצם טבעו, מתברר רק בעתיד לאחר מעשה גיור, ועובדות העתיד ודאי שלא היו כנגד ביה”ד המגייר, דאז לא נאמר הכלל של בי”ד בתר בי”ד לא דייקי, וביה”ד מצווים לבדוק את פסק הדין לגיור, ולקבוע בהתאם, את מעמדו האישי של המתגייר האם יצא מגיותו ונכנס לכלל ישראל. וזאת ע”מ שלא יצאו מכשולות מרובים ליחידים ולצבור בעם ישראל.

בית הדין האזורי בפסק דינו מציין שלא רק בגלל העובדות שהיו בפניו ולא היו בפני ביה”ד המגייר הוא אינו יכול לקבוע שהמתגיירת יצאה מגיותה ונכנסה לכלל ישראל, ולכן אינו יכול להתיר לה ולהתיר לבן זוגה היהודי להנשא זל”ז כדמו”י בחו”ק. כותב ביה”ד שם בפסק דינו:

“אמנם לאחר העיון נראה כי בנוסף לנ”ל יש גם ספק בעצם הגיור וכשרותו. ביה”ד שסידר את הגיור ידע שהבעל הנשוי לה באופן אזרחי, אינו שומר תורה ומצות ובמקרים כאלה יש ספק גדול בכנות של קבלת המצות של המתגיירת, ועל כן הכרעת ביה”ד לגיור בירושלים בשאלה אם קבלת המצוות היא אמיתית, מיוסדת על הכרעה של שקול בדברים גבוליים ביותר, ולאור דבריה כיום הן על אמונתה והן בדבר קבלת מצות על ידה בזמן הגיור מתעורר ספק בהכרעת ביה”ד לגיור”.

ונראה שגם בחלק זה פעל ביה”ד האזורי כדין בזה שבדק את פסק הדין עצמו של ביה”ד לגיור, וכתוצאה מכך הטיל ספק בתוקפו, ואין זה מנוגד הלכתית לכלל שקבע רבא דבי”ד בתר בי”ד לא דייקי.

איתא במס’ ב”ב ק”ל ע”ב דאמר להו רבא לרב פפא ולרב הונא בריה דרב יהושע כי אתי פסקא דדינא לקמייכו וחזיתו ביה פירכא לא תקרעוהו עד דאתיתו לקמאי, אי אית לי טעמא אמינא לכו ואי לא הדרנא בי. ופר’ רש”י שם ד”ה, פסקא דדינא, שפסקתיו ומסרתיו לאדם להיות לראיה בידו, אל תקרעוהו לבטל דברי, ומובא בשיטה מקובצת על מס’ ב”ב בשם הרא”ה והר”ן שפרשו דברי רבא, “ואי לא, הדרנא בי, “פירוש דוקא הך פירכא בטועה בדבר משנה, הא בשקול הדעת הא קיימא לן קם דינא ואינו חוזר”. הרי דרבא הורה לתלמידיו שכאשר הם מצאו פירכא על פסק דין שנתן, שעליהם להראות פירכא זו בפניו ובמדה ויתברר לו שיש יסוד לפירכא ובפסק דינו היתה טעות בדבר משנה, שפסק הדין בטל. ודייק הגאון ר’ חיים פלאג’י בספרו סמיכה לחיים ח’ אה”ע סי’ ט’ בד”ה הרי מוכח, מדברי רבא, “ואפי’ היה הב”ד הראשון רבו מובהק, כאשר בא הדבר מפו’ שם בב”ב ק”ל ע”ב דאיתא התם אמ”ל רבא … לר”פ ולר”ה בריה דר”י כי אתי פסקא דדינא דידי לקמייכו…”.

רבא בהוראתו זו לא ראה כל סתירה לכלל שהוא עצמו אמר ונהג על פיו, דב”ד בתר בי”ד לא דייקי, ולכאורה לאחר שרבא הוציא פס”ד איך אפשר לתלמידיו לדייק ולמצא פריכא בפסה”ד ולגרום אף לבטולו, מדוע לא אמר להם שלאחר שפסה”ד יצא “בי”ד בתר בי”ד לא דייקי” וכפי שבאר הרמב”ם בהל’ עדות פ”ו ה”ה בטעמו של כלל זה, “לעולם אין בית דין בודקין אחר בית דין אחר אלא מחזיקין אותו שהן בקיאין ולא ייטעו”. כלומר שהיה עליהם להחזיק אותו שהוא בקי ולא יטעה, ולא לדייק בפסה”ד ולהעלות עליו פירכות ובזה לערער את החזקה, שמוחזק שפעל והוציא את פס”ד כדין, על מנת להסביר שהוראותו של רבא לתלמידין שדייקו בפסה”ד שהוציא, אינה נסתרת מהכלל שהוא עצמו אמר והשתמש בו דבי”ד בתר בי”ד לא דייקי, י”ל שהכלל דבי”ד בתר בי”ד לא דייקי. נאמר כאשר יוצא פס”ד מלפני בי”ד אחד אסור לבי”ד אחר, בלי שמצא כל רעותא או פירכא לפסה”ד לחזור ולדייק ולעיין בפסה”ד מחדש. וחובה על ביה”ד השני להחזיק את ביה”ד הראשון “שהן בקיאין ולא יטעו” ולא לחדש את הדיון והעיון בפסה”ד, אבל כאשר בי”ד השני מצא כבר רעותא או פירכא לפס”ד הראשון, ונתערערה החזקה שלא טעו, בזה הורה רבא ואמר לתלמידיו, שהיה להם כבר פירכא על פסה”ד, שיעלו פירכא זו בפניו ובמדה שיצדקו שנמצא שטעה בדבר משנה דאז מתבטל פסה”ד שלו. בלשון אחר, הכלל דבי”ד בתר בי”ד לא דייקי. נאמר לכתחילה, שאל לו לבי”ד אחד לדייק בפסק דינו של בי”ד אחר ולערער את תוקפו, כאשר אין לו כל ידיעה על פירכא או רעותא בפסה”ד, אבל כאשר יש לו ידיעה על פירכא או רעותא בפסה”ד, ונתערערה החזקה שביה”ד לא טעה, דאז יש לביה”ד לעיין לדייק ולפסוק בהתאם. וכך קבע בשו”ת הרדב”ז ח”א סי’ רע”ט וז”ל:

“תשובה, איברא שאם היה הפסק דין בסתם הייתי אומר בדרך פשרה פסקו כן ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות ולא הייתי משיב על זה דבר, דבי דינא בתר בי דינא לא דייקי, אבל לפי שראיתי שכתבו מה שנראה לנו בדין וכו’, משמע דמן הדין פסקו ולפיכך הוכרחתי לכתוב על השאלה ולברר כי מה שפסקו אינו מן הדין לא כולו ולא מקצתו”.

וכן מצינו שקבע בשו”ת חתם סופר ח”ו סי’ נ’ שאם בא לפני בי”ד פסק של בי”ד אחר ואינם יודעים מאיזה טעם פסקו ולהם נראה שהדין הוא להפך אין להם להחזיר את הדין, אבל אם יודעים טעמו והם רואים שיש לפרוך אותו אין לדיין אלא מה שעיניו רואות ומחזירים את הדין. החת”ס קבע קביעה זאת לישב את האמור במשנה דבסוף פ”ד דמס’ ר”ה כ”ה ע”א במעשה דרבן גמליאל שקבל עדים ועל פיהם קדש החודש וכאשר לר’ יהושע היה קשה איך קבלם ר”ג, שנמצאו עדי שקר, ואיך קבע על פיהם וקדש החודש שלח לו ר”ג, גוזרני עליך שתבא אצלי במקלך ובמעותיך ביוה”כ שחל להיות בחשבונך ומזה משמע שאין להרהר אחר הוראת דיין ואילו בגמ’ ב”ב פ’ שמיני דף ק”ל אמר להו רבא לרב פפא ולרב הונא בריה דרב יהושע כי אתי פסקא דדינא דידי לקמיכו וחזיתו ביה פירכא לא תקרעוהו, ובסוף אמר שם אין לדיין אלא מה שעיניו רואות ומשמע שיכול דיין לבטל פסק דין כאשר בעיניו נראה לדחות הפס”ד ויישב החת”ס סתירה זו בזה”ל,

“… אבל האמת יורה דרכנו אי אתא פסקא וידענו מאיזה טעם דנוהו ויש לנו עליו פירכא בזה מיירי בבבא בתרא אז אין לדיין אלא מה שעיניו רואות שהרי קמן שטעה בטעמו ושגיאות מי יבין מ”מ לא תקרעינהו אולי עוד תמצא פירוקא לקושיא כמ”ש הרשב”ם אבל מ”מ לא תעביד עובדא עפ”י אותו פסק. אך בר”ה לא ידעו טעמו של ר”ג ולא מקום טעותו שהרי א”א לאשה שילדה וכרסה בין שיניה ואילו היה שואל אותו ואומר לו טעם שאינו הגון הדרן לכללא אין לדיין אלא מה שעיניו רואות ואך לא עמדו לפניו והוא קבל העדים וקדש החודש בזה אין להם להרהר דודאי עשה וכאשר היה באמת שהיה לו קבלה פעמים בא בארוכה פעמים בא בקצרה. היוצא מזה בנדון שלפנינו אלו היה לפנינו הפסק והגביית עדות שעליהם פסק הרב והיה נראה לנו פירכא על דבריו “אז אין משוא פנים ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות …”.וכקביעתם של הרדב”ז והחתם סופר הנ”ל קבע גם הגר’ חיים פלאגי בספרו סמיכה לחיים שם ד”ה ועוד נראה וז”ל “ועוד נראה להוכיח מהאי לישנא דב”ד בתר ב”ד ל”ד דר”ל שמסתמא סמכינן על ב”ד הראשון שלא טעו ולא צריכי ב”ד השני לדקדק והכי משמע לשון הרמב”ם ולעולה א”ב אלא מחזי’ כו’ ולא יטעו דשמ’, הא אם עברו ודקדקו וידעו שטעו אזדא, להו האי חזקה דלא יטעו וחזר הדין לכ”ע וכ”ש בנדון שלפנינו כשבא דיין לפסוק הדין הזה שבא לידו מחדש ומדקדק ופוסק להפך… והמפורסמות אינן צריכות ראיה שהרי כל ספרי הפוסקים הראשונים והאחרונים מלאים מזה שהפוסק הראשון פוסק הדין ועושה מעשה ואחריו קם ב”ד אחר ומדקדק בדבר ופוסק להיפך עפ”י ראיותיו המספיקות וסותר פס”ד מב”ד ראשון והכל לש”ש, אע”פ שהראשונים כמלאכים אנן סהדי דאינהו גופייהו ניחא להו בהני, ומידם קונם יש בהם להודות ולשבח נצחוני בני על דבר אמת”.

הגרח”פ הביא שם בתשובה בהמשך את דברי הרדב”ז הנ”ל מתשובה רע”ט, שמתאימים לדבריו והוסיף והעיר על דברי הרדב”ז, “דלכאורה נראה דזה סותר מ”ש הרדב”ז בעצמו בתשו’ הנז”ל (כוונתו לתשובת הרדב”ז שהובאה בשו”ת אבקת רוכל סי’ כ”א וכן בשו”ת המבי”ט ח”ב סימן קע”צ) דבזמה”ז ב”ד בב”ד דייקינן והכי הכא היה על ב”ד שבזמנו ובכ”ז כתב דב”ד בב”ב ל”ד…”, ויישב סתירה זו בזה”ל:

“אך הנראה לע”ד ברור בכוונת הרב ז”ל הוא דאה”נ דעודינו הוא מחזיק בשיטתו דבזה”ז ב”ב בב”ד, ברם בהך תשובה לא הוצרך הרב לטעם זה אלא אפי’ אמרינן דב”ד בתר ב”ד ל”ד יש להשיב על פסק דינם והוא בזה דאמרינן ב”ד בב”ד ל”ד היינו בפסקו ב”ד הראשון, שלא נתגלה לב”ד הב’ גופא דעובדא היכי הוי ויש לחוש שמא לא דקדקו בגוף המעשה כראוי אז … אבל כל שנתגלה לבי”ד הב’ ונתברר לו גוף הדבר היכי הוה בברור גמור עכ”ז מצינו במה שפסקו ב”ד הרא’ באותו המעשה הוא שלא כדין. אך כשראינו ונתברר לב”ד הב’ בגוף הדבר בדקדוק וראו שפסה”ד של ב”ד הא’ היה לפי הדין וההלכה ומצינו שלפי הדין אינו כן אז יש כח להשיב על אותו מעשה ב”ד וב”ד בב”ד דייקי ואפי’ לכתחילה זהו הנלע”ד ברור ופשוט מדברי הרדב”ז בתשובה הלזו”.

ע”פ דברים אלו נראה ברור דלכל השיטות, גם לאותם שנתקבלו להלכה שאינם מקבלות את דברי הרדב”ז בשו”ת אבקת רוכל, שבזמנינו אמרינן בי”ד בתי בי”ד דייקי, הלוא הם הב”י שכתב שם בהגהה לדברי הרדב”ז הנ”ל וז”ל “אמר יוסף קארו דלא דיק, דלא אמר כן הרשב”א אלא בדין ההוא שהוא זר אבל בשאר דינים גם בזמן הזה לא דייקי בתר בית דינא וזה פשוט” … הב”י קבע בדברי הרשב”א (שממנו דייק הרדב”ז) שאמר דבריו כלפי הדיינין שאינם בקיעין רק באותו הדין המסוים וכן נראה ברור מלשון הרשב”א שכתב דאנן סהדי דרוב הדיינים … אינן בקיאין בכך, כלומר הב”י פסק שבאותו דין שיש ידיעה ברורה שאין הדיינים בקיאים אמרינן שבי”ד בתי בי”ד דייקי אבל מזה אין לעשות הכללה ולערער את חזקת הדיינים כלפי כלל ההלכות והדינים שהם פוסקים על פיהם. ונשאר הכלל דבי”ד בתר בי”ד לא דייקי וכן פסק הרא”ש בתשובתו בספר חזה התנופה שבסוף ספר חיים שאל סי’ מ’ (הובא בב”י חו”מ סי’ י”ב מחודש אות ז’. ובדרכי משה שם ס’ כ’ ובסמ”ע סי’ י”ט ס”ק ב’.

בשו”ת מהר”י בן לב סי’ ק”ו (שאלה ק”ז) כתב ג”כ דאפילו בזמן הזה לא אמרינן דבכל מילי חיישינן לבית דין טועין, הביא דבריו הש”ך בחו”מ סי’ ל”ט ס”ק לו ומסקנתו ג”כ “קיי”ל דלבית דין טועין לא חיישינן והכי אמרינן סי’ מ”ו סעיף ט’ (כ”ט) ובריש סימן ר”נה ע”ש” וכן פסק האורים ותומים סי’ י”ט באורים ס”ק ג’ כהש”ך הנ”ל ולא הרדב”ז הנ”ל דבי”ד בתר בי”ד דייקי וחיישינן לבי”ד טועין.

ועיין בפתחי תשובה חו”מ סי’ י”ט ס”ק ג’ שהביא את הב”י וכן דברי האו”ת הנ”ל ופסק כמותם וכן הכריע בשו”ת שואל ומשיב מהדורא תילתאה ח”ב סי’ קכ”ג לאחר שהביא את שו”ת הרא”ש מספר חזה התנופה שהובא בסמ”ע שגם בזמנינו אמרינן הכלל דבי”ד בתר בי”ד לא דייקי (עיין בפס”ד של ביה”ד הרבני בת”א שכתבתי בתיק בוררות קרלנשטיין-וילנסקי 1 – 35 – 347 נז’ ועיין במאמרי בספר שורת הדין “מקור הסמכות של ביה”ד הגדול ומסגרת סמכותו, עמודים רי”א-ר”כ ועיין בספר זכרון להגר”ש רפאל זצ”ל במאמרו של הרה”ר ונשיא ביה”ד הגדול הגרי”מ לאו שליט”א תוקפו של ביה”ד הגדול לערעורים וסמכויותיו בגדר “בי דינא בתיר בי דינא לא דייקי” עמודים תצ”ח-תקי”ב, שכתב במסקנת המאמר שם עמוד תק”י שלענין הלכה יש לפסוק כהרדב”ז דהכלל דבי דינא בתר בי דינא לא דייקי ה”מ בזמניהם אבל האידנא דייקינן ודייקינן דהאידנא לא בקיאי כל כך בדינים הלכך דייקינן בתר ב”ד, והוסיף שם, ואנו נוסיף על דבריהם דאם בזמנו של הרשב”א והמבי”ט שייך חשש זה הרי שבזמנינו שאין אתנו יודע, עד מה קוטנם של הראשונים עבה ממתנינו הרי ודאי שדייקינן בתר ב”ד והוסיף שהורו כן להלכה בשו”ת סמיכה לחיים וכן הורה בשו”ת משפטי עוזיאל (חו”מ סי’ א’ סעיף ט”ו ובשו”ת ישכיל עבדי (ח”ג אהע”ז סימן ב’). ולענ”ד לאור דברי כל הפוסקים הנ”ל שאין לפסוק כהרדב”ז ולחלק בין בי”ד שבזמניהם, אין לקבל מסקנה זו ועל בסיסה להסביר את סמכותו וטעם פעולתו של ביה”ד הגדול לערעורים לדייק בתר בתי הדין האזוריים, בהמשך דברינו נקבע מהו הכח ומאיזה הלכה פועל ביה”ד הגדול לבטול פסקי דין של ביה”ד האזורי).

וכאמור לעיל, גם לשיטת רוב הפוסקים דגם בזמנינו נשארה ההלכה שבי”ד בתר בי”ד לא דייקי כאשר מוצא ביה”ד השני בנמוקי ביה”ד הראשון פירכות וריעותות ואף טעות בדין ובהלכה, לא קיים הדין של בי”ד בתר בי”ד ל”ד, ובי”ד יכול לבטל הפסק דאין לדיין אלא מה שעיניו רואות, וכך יש להסביר את דרך פעולתו ותוקפן שלביה”ד הגדול שמדייק ומעיין בפסק הדין של ביה”ד האזורי ואף מבטלו שכן כאשר בא פסק דין וטעמו והמערער מציין את אותם פגמים וליקויים שלדעתו הביא לטעות הפסק וביה”ד הגדול דן בערעור ע”פ הפירכאות והטעויות שנתגלו לפניו דאז נתערערה חזקת ביה”ד קמא שלא טעון ובנסיבות אלו רשאי ואף מצוה ביה”ד הגדול לערעורים לדון לשנות ואף לבטל פסה”ד זה.

לאור כל האמור בנדון שבפנינו שביה”ד האזורי מצא פירכות ורעותות קשות הקשורות להליך קבלת עול תורה ומצות של המערערת, ולקויים בשקול הדעת, ודרך קבלת החלטתו של ביה”ד המגייר להעבירה הליך גיור, נתערערה חזקת ביה”ד המגייר שהם בקיאין ולא יטעו ובזה לא אמר רבא את הכלל דבי”ד בתר בי”ד לא דייקי, וביה”ד רשאי אף לבטל את פסק דינו של ביה”ד הראשון, כפי שמוכח מהגמ’ בב”ב ק”ל ע”ב ממה שאמר שם רבא לר’ פפא ורב הונא בר’ דרב יהושע כמבואר לעיל.

לענ”ד בתקופתינו רובם של בתי הדין שעוסקים בגיור ומגיירים, הן בארץ והן בחוץ לארץ (שכפופים לשו”ע וההלכה), אין להם את החזקה שהם לא טעו בהחלטותיהם ובפסיקתם, אין דברי נוגע דוקא לתחום ידיעת ההלכה וגדולתם בתורה של אותם בתי דין. עיקר התקלות והמכשולים נובעים מחוסר ראיה בהירה במשור העובדתי, ומההתאמה שבין אותה מציאות לאותם עקרונות והלכות שמהוות את הבסיס להעביר נכרי מגיותו ולהכניסו לכלל ישראל כמאמין בה’, ביסודי האמונה היהודית ומקבל על עצמו להיות נתון לצווי האלוקי לשמירת מצוות התורה וקבלת עול מלכות שמים על עצמו. לענין הגיור, ובתי הדין המגיירים, מתאימים במיוחד דברי החזון איש בקובץ אגרות א’ אגרת ל”א:

“ברור משפט הלכה למעשה נחלק לעיונים שונים. העיון הראשון, להניף הסלת הנקיה סעיפי משפט התוריים, ואחריו העיון השני, החדירה בעובדה הנוכחת לפנינו במעלותיה ומגרעותיה, ובדיוק משקל של כל פרק מפרקיה, כדי להתאים את הנדון אל סעיף ההלכה המכון עליו, ומרובים המכשולים של התאמה הכוזבת מהמכשולים ביסוד ההלכה, זאת אומרת אף שאין הדיין אומר על המותר אסור ועל האסור מותר, בכל זאת הוא נכשל במעשה שבא לידו להחליט בכח מדמה שזה שבא לידו הוא של הסעיף הידוע, בעת שהעלים עין מקו דק רב ערך בפלילת (שפיטת) המשפט הנבנה תמיד על קוים שכליים דקים, ובהעלמה זו מוציא משפט מעוקל מעות לא יוכל לתקון”.

דברי החזו”א, שנאמרים במישור העקרוני ביחס לכל העוסקים בעשית המשפט הלכה למעשה, מתגלים במלוא אמיתותם הכואבת בבתי הדין שעוסקים בגיור ובגרים, בגלל אותם מכשולים שמציין החזו”א, ובמיוחד הדגשתו שמרובים המכשולים של התאמה הכוזבת מהמכשולים ביסוד ההלכה יוצא משפטם מעוקל ומעות לא יוכל לתקון. דבר זה ראינו בענינו בעשרות שנים של ישיבה בבתי הדין, ברוב רובם של אותם שעברו הליכי גיור וגיירו ע”י בתי דין למיניהם, כולל בתי הדין המיוחדים לגיור, שהיסוד המרכזי של הגיור שהיא קבלת מצות ועול מלכות שמים היה אצלם לקוי ביותר ואע”פ שהצהירו מן השפה ולחוץ שהם מקבלים על עצמם עול תורה אנן סהדי שבנסיבות האישיות והחברתיות שהם היו בשעה שהצהירו על כך, שההצהרה הזו היתה אמירת דברים בעלמא בלא כל קבלה אמיתי של תורה ומצות, וכל התנהגותם ואורחות חייהם מיד לאחר הגיור הוכיח סופם על תחילתם. לאור מציאות זו שנוגעת להליכי גיור, וגיור, שנעשים ע”י ביה”ד, ניתן לומר את שקבע הרשב”א (בשו”ת הרשב”א ח”א סי’ אלף קמ”ט, מובאת בב”י חו”מ סי’ ל”ט מחודש ג’). ביחס לדינים מסוימים, אין לומר את העקרון שאין חוששין לבית דין טועין וכתב שם הרשב”א “דאנן סהדי ברוב הדיינים שיושבים עכשיו בדין אינן בקיאים בכך ולפיכך יש לחוש לכך”. והרחיב קביעה זו הרדב”ז והובאו דבריו בשו”ת אבקת רוכל סי’ כ”א ובשו”ת המביט חב’ סי’ קע”ד, בזה”ל:

“ואע”ג דאמרינן בתלמודא לא חיישינן לבי”ד טועין וכי דיינו בתר דייני לא דייקי, הני מילי בזמניהם אבל האידנא דייקינן ודייקינן, שכן כתב רבינו ירוחם בשם הרשב”א בתשובה דהאידנא דלא בקיאי כ”כ בדינין הילכך דייקינן בתר בית דינא, ואם בזמנו של הרשב”א ככה, כ”ש בזמנינו וכ”ש בזמנו שהדיינים היו הם יחידים”.

אמנם הב”י שם (בשו”ת אבקת רוכל הנ”ל) חולק על דיוקו של הרדב”ז מהרשב”א וחולק על קביעתו הכוללנית והגורפת, שחזקת הדיינים נתערערה בזמנם. וכתב שם הב”י בהגהה על הרדב”ז ז”ל:

“אמר יוסף קארו לא רק, דלא אמר כך הרשב”א אלא בדין ההוא שהוא זר אבל בשאר דינים גם בזמן הזה לא דייקי בתר בית דינא, וזה פשוט בתשובת הרשב”א שכתבנו בבית יוסף”…

וכן נראה ברור מלשון הרשב”א שכתב “דאנן סהדי דרוב הדיינים אינן בקיאין בכך”, כלומר שבאותו דין יש ידיעה ברורה … שאין הדיינים בקיאים, ואין לערער את חזקת הדיינים ביחס לשאר הלכות ודינים, וכאמור גם הב”י יודע שאם יש דינים שאנן סהדי שאין בקיאין בכך נקבל את דברי הרשב”א והרדב”ז, על כן כאמור לעיל י”ל ביחס להליכי גיור וגיורם של גרים בתקופתינו שרבים מאוד מאותם שגוירו בשעת הגיור הצהירו שמקבלים תורה ומצות, אינם שומרי מצות וגם הנסיבות האישיות והחברתיות שהם היו מצויים בהם בשעת גיורם והכרזתם שהם מקבלים תורה ומצות, ומיד לאחר שעברו את הליך הגיור, דיש לומר את דברי הרשב”א והרדב”ז, דאנן סהדי שרוב הדיינים שיושבין בתקופתינו אינם בקיאים בכך. וכן נראה ברור מהוראת ופסיקת גדולי פוסקי הדור, וגדולי הדור, הגרי”י קניבסקי זצ”ל, הגרש”ז אויירבך זצ”ל הגרא”מ שך שליט”א והגרי”ש אלישיב שליט”א, לרושמי הנשואין שההלכה מחייבת אותם לבדוק את כל המציג תעודת גיור, הן בארץ והן בחוץ לארץ, בלי להבחין איזה בית דין מדובר -, האם באמת היתה הגירות כהלכה, וברור שדעתם, שבעניני גיור וגיורים, אין לומר שחזקה על בי”ד שלא טעו ובזה לא נאמר הכלל דבי”ד בתר בי”ד לא דייקי.

למרות כל האמור גם אם נשמע את טענת המערערת וב”כ (וטענות ראש מנהל הגיור הרב ישראל רוזן) שביה”ד האזורי לא היה רשאי לכתחילה לבדוק ולדייק בפסק דינו, ובמעשה הגיור של ביה”ד לגיור בירושלים, מהכלל שקבעה ההלכה שבי”ד בתר בי”ד לא דייקי. אם בכ”ז ביה”ד בדק את מעשה הגיור של המערערת ומצא רעותות חמורות כפי שנמק בפס”ד בבהירות, וכתוצאה מזה קבע שלא ניתן לסדר חופ”ק למערערת ובן זוגה היהודי על יסוד הגיור שנעשה ע”י ביה”ד לגיור בירושלים, ודאי שדינו דין, ולא אמרינן דבי”ד שעבר ובדק וערער את חזקת ביה”ד הראשון שהם בקיאים ולא יטען, ופסק בנגוד לפסק הדין של ביה”ד הראשון, שפסק דינו בטל. מאחר שבפועל הוכיח את הרעותות שבפסק דין של ביה”ד הראשון וכן כתב מפורש בספר סמיכה לחיים לגר’ חיים פלאג’י הנ”ל ד”ה ועוד נראה להוכיח וז”ל:

“ועוד נראה להוכיח מהאי לישנא דב”ד בתר ב”ד ל”ד דר”ל דמסתמא סמכינן על בי”ד ראשון … שלא טעו ולא צריכי ב”ד שני לדקדק והכי משמע לשון הרמב”ם ולעולם א”ב אלא מחזי’ וכו’ ולא יטעו, דש”מ הא אם עברו ודקדקו וידעו שטעו אזדא להו האי חזקה דלא יטעו, וחוזר הדין לכ”ע”.

גם מהבחינה המהותית, איני יכול לקבל את עמדת עמיתי כבוד הגר”ש דיכובסקי שליט”א, שהגיע למסקנה שהלכתית הגיור שנעשה ע”י ביה”ד המיוחד לגיור תקף, וניתן לרשום את המערערת לנשואין. הגר”ש דיכובסקי שליט”א מפרש את הסיבה שביה”ד ברחובות הטיל ספק בגירותה של המערערת, לאור דבריה בפניו (פרוטוקול מיום י’ בחשון תש”ס), “וידעתי שלא אשמור בבת אחת הכל אבל התחייבתי לשמור טהרת המשפחה כשרות ושבת ואמרתי שאני מקווה שאצליח יותר ובשלב ראשון, זה שקיבלתי על עצמי”, ופרשנות ביה”ד ברחובות (לדעתו של הגר”ש דיכובסקי) שדברים אלו מלמדים שקבלת המצות של המערערת היתה חלקית, ועל כן גיורה אינו תופס. לענ”ד עמיתי כבוד הרב שליט”א לא צדק ולא ירד לעומק פסק דינו של ביה”ד ברחובות, ונימוקיו ההלכתיים.

אמנם נכון שביה”ד האזורי הגיע למסקנה שהמערערת לא קבלה על עצמה את שמירת המצות באופן מלא, אבל מסקנה זו, לא בנויה על דבריה שצוטטו לעיל, והפרשנות שלהם. ביה”ד האזורי ברחובות כותב בפסק דינו בזה”ל:

“בדיון נתבררו לפנינו עובדות שנעלמו מעיני ביה”ד שסידר את הגיור, ואשר על פיהן מודה המבקשת שלא קבלה על עצמה את שמירת המצות באופן מלא, מדובר בכך שלא קיבלה על עצמה שמירת שבת במלואה בטווח מיידי.

גם בעניני אמונה נוצר לבי”ד ספק בכנות האמונה של המבקשת. יצוין כי בתיק של ביה”ד לגיור ישנו מסמך כי בשלב מסוים בהליך הגיור לא היה ענין האמונה ועיקריה, מקובל על המתגיירת באופן ראוי. גם בפנינו הססה זמן ניכר בתשובתה לשאלה אם מאמינה במסורת של מעמד הר סיני. נוסיף על כך את העובדה שהיא נשואה בנשואין אזרחיים ליהודי שאינו שומר מצות ולכל היותר “אינו מפריע לה” כדברי ביה”ד המגייר, נמצא כי על סמך הופעתה ודבריה בפני ביה”ד ברחובות יש ספק, אם היתה קבלת מצות כהלכה מצד המבקשת…”.

ביה”ד ברחובות מציין מפורש שע”פ עובדות שמסרה עליהם המערערת בפניו הוא מגיע למסקנה שלא קבלה על עצמה את שמירת המצות באופן מלא, וביה”ד מציין שע”פ דבריה לא קבלה על עצמה שמירת שבת במלואה בטווח מידי, ודאי שביה”ד נשען על דברים שאמרה בפניו בי’ בחשון תש”ס כשנשאלה ע”י אבה”ד, “האם את מדליקה אור בשבת” תשובתה היתה, “כן”. ולשאלה, וידעת בגיור שצריך לשמור, תשובתה היתה – “כן, אבל זה קשה בבת אחת”. לשאלה, חשבת שבמשך הזמן תתחזקי, התשובה היתה – כן – לשאלה איך תתחזקי באם בעלך לא דתי, תשובתה – חשבתי שהוא יתחיל לשמור יותר כי אכן התחלנו לשמור יותר דברים. (הדברים מופיעים בשורות 19-20 לפרוטוקול 2).

באותו דיון בפני ביה”ד ברחובות כשנשאל בן זוגה של המערערת (פרוטוקול עמוד 3, שורות 12-16) בקשר לאמונה של התגלות ה’ בהר סיני, השיב שלא מקבל זאת כך, אשתי יותר מאמינה ממנו, והמשיך, למשל, אנו מדליקים אור בשבת, אבל אשתי לא מבשלת בשבת, אין פלטה אבל לא מבשלים. אשתי התגיירה לפני שלושה חדשים, אין שנוי משמעותי מאז הגיור מלבד טהרת המשפחה. ע”כ.

דבריה, ודברי בן זוגה של המערערת הנ”ל, מעידים שהמערערת לא קבלה על עצמה שמירת שבת במלואה בטווח המיידי, שכן המשיכה להדליק אור בשבת (וכן בן זוגה) וכן כדברי בן זוגה שלא היה שנוי משמעותי, מאז הגיור, במה שנגע לשמירת שבת. וזהו יסוד קביעתו של ביה”ד ברחובות שהמערערת לא קבלה על עצמה את שמירת המצות באופן מלא.

הסיבה השניה שע”פ הגיע ביה”ד למסקנה זו היא העובדה שהמערערת נשואה אזרחית ליהודי שאינו שומר מצות ונראה ברור שדעת ביה”ד שקבלת המצות של המערערת היתה במשור המעשי של שמירת המצות, היתה פחות או יותר ע”פ נורמת ההתנהגות של בעלה שהוא יהודי שאינו שומר מצות איתו המשיכה לחיות במשותף כבני זוג נשואים גם מיד לאחר הגיור. וכפי שהעיד בן הזוג עצמו, שלא היה שינוי משמעותי בענין שמירת המצות אצל בת זוגו (בחייהם המשותפים), פרט לענין טהרת המשפחה, בשלושה החדשים שמיד לאחר הגיור, וכפי שהעידו גם המערערת וגם בן זוגה לגבי הדלקת אור בשבת, קבלת המצות שהצהירה עליה המערערת בשעת הגיור לא כללה שמירה בסיסית של שבת ע”י קיום המצוה החמורה היסודית של אסור הדלקת אור או הפעלת מכשירים חשמליים אחרים.

יש להדגיש שגם אם לא היתה לפני ביה”ד רחובות עדותם זו של המערערת ובן זוגה, יש לומר שכאשר בן זוג נכרי מבקש להתגייר ולהמשיך את חייו המשותפים עם בן הזוג היהודי, שקבלת שמירת המצות בפועל של המתגייר היא ע”פ כמות ואכות שמירת המצות שקיימים אצל בן הזוג, וכן כתב הגר”מ פיינשטיין זצ”ל בשו”ת אגרות משה ח’ יו”ד ג’ סי’ ק”ו:

“… וברוב פעמים ואולי גם כל הפעמים הרי הבן ישראל שרוצה בנכרית ובת ישראל הרוצה בנכרי אינם שומרי תורה בעצמם, שלא מסתבר שהנכרי והנכרית שמתגיירין בשבילם, ישמרו דיני התורה יותר מהם, שהוי כאנן סהדי שאין מקבלין המצות בודאי שלכן צריך ישוב הדעת גדול בקבלת גרים”.

הגר”מ פיינשטיין זצ”ל רואה כאנן סהדי שקבלת המצות של בן זוג נכרי שמבקש להתגייר ולהמשיך את חייו המשותפים כנשוי, עם בן הזוג היהודי, נקבעת ע”פ אמת המידה ורמת שמירת המצות של בן הזוג היהודי, וכאשר בן הזוג היהודי איננו שומר מצות או שומר רק באופן חלקי, אנן סהדי שכך יש לראות את קבלת המצות של בן הזוג המתגייר.

על כן בנדון שבפנינו עדותם של המערערת ובן זוגה רק חיזקו ואשרו את האנן סהדי והאומדנא דמוכח, שקבלת המצות של המערערת היתה חלקית בלבד כפי המסקנה שהגיע עליה ביה”ד דרחובות.

לאור האמור, אין לקבל את מסקנתו של הגר”ש דיכובסקי שליט”א שגם לכתחילה (בשעת הגיור) כוונתה וקבלתה לשמירת מצות היו באופן מלא וללא כל שיור.

הגר”ש דיכובסקי קובע ע”פ הצהרתה של המערערת בפנינו שבהליך הגיור בשעת קבלת המצות, כוונתה היתה בברור לשמור ולקיים את כל המצות, אלא שידעה שהדבר כרוך בקשיים, על כן אמרה, שמבחינה מעשית תשמור את הדברים העיקריים של כשרות, שבת וטהרת המשפחה, ולאחר מכן תשתדל לשמור יותר, וקבלת מצוות כזו נחשבת לקבלה שלימה , וחוזק קביעה זו בדברי האחיעזר שו”ת אחיעזר ח”ג ס’ כ”ו שהסיק ג”כ סך כוונתו ודאי לדברי האחיעזר שם שכתב וז”ל:

“מה”ט נראה מה שחשש הרה”ג מהר”י פאזען לגייר לפי שלא ישמרו דיני ישראל כהלכה, אפ”ל דאין לחוש לזה כיון דמקבל עליו כל המצות אף שחושב לעבור על איזה מהמצוות אח”כ לתיאבון, מ”מ אין זה מניעה לקבלת המצות, ודוקא היכא שמתנה שלא לקבל עליו זהו חסרון בקבלת המצות דמעכב”.

ונ”ל ברור שאין לדמות דברי האחיעזר הנ”ל לנדון שבפנינו שכן האחיעזר עצמו סייג את דבריו אלו, וקבע שם במפורש בזה”ל:

“אולם היכא שברור הדבר שבודאי יעבור אחרי כן על אסורי תורה, חלול שבת ואכילת טריפות, ואנו יודעים בבירור כונתו שאינו מתגייר רק לפנים ולבו בל עמו, הרי אומדנא דמוכח שמה שאומר שמקבל עליו המצות לאו כלום הוא א”כ זהו חסרון בקבלת מצות דמעכב”.

כלומר גם האחיעזר סבור שכאשר גר מקבל עליו כל המצות מתוך ידיעה בשעת קבלת המצות שיעבור על איזה מהמצות אח”כ לתיאבון, אין הדברים אמורים ביחס לאסורי דאורייתא כשמירת שבת ואכילת טריפות, ובנדון דידן הרי אמרה המערערת וכן אמר בן זוגה שהם המשיכו להדליק או בשבת, וכן אמרה המערערת במפורש לאבה”ד ברחובות שנשאלה מדוע היא הדליקה אור בשבת, “הרי ידעת בגיור שצריך לשמור”, היא השיבה שידעה אבל טענה שזה קשה בבת אחת”, ועל כגון זה כותב האחיעזר במפורש שאם המתגייר ידע בברור שיעבור אח”כ על איסור תורה חמור של חלול שבת שאני יודעים בבירור כוונתו שאינו מתגייר ומקבל המצות ואף אם הכריז בפיו כלפי חוץ שמקבל כל המצות, לבו בל עמו ואמדנא דמוכח שמה שאומר שמקבל עליו המצות לאו כלום הוא וזהו חסרון בקבלת מצות דמעכב.

(אחד מביה”ד המיוחד שגייר את המערערת, כבוד הרב צבי ליפשיץ שליט”א כותב בקובץ “תחומין” כרך י”ט במומר, “ביטול גיור כשקבלת המצות היתה פגומה (עמודים 125-138), שדן בשני מקרים של גיור שנתברר לאחר הגיור שלא שמרו מצות חמורות שבתורה, מקרה אחד שלא שמר שבת ומקרה שני שעובר על אסור משכב זכור, והביא את דברי האחיעזר הנ”ל ובכ”ז כתב שמאחר שבנדון שבפניו שמדובר אסורים חמורים, אין להשען על דברי האחיעזר שבעצמו סייג דבריו, שכאשר מדובר באסורים חמורים יש אומדנא לחסרון בקבלת המצות שאינה שלמה.

לא נראים לי דבריו של הרב ישראל רוזן שליט”א, בקובץ תחומין הנ”ל, במאמרו “גר שקיבל תורה חוץ ממצוה אחת” שהתיחס למאמרו של הרב ליפשיץ ולמקרים שדן בהם, והסתייג ממסקנתו שביחס למקרה השני היה מקום לבטל את הגיור וכתב שלדעתו אין לבטל את הגירות בדיעבד, משום שאין כאן התניית חוץ מדבר אחד בפני בי”ד, אלא שזוהי הערכה בלבד שהחשוד נוהג בעצת יצרו לתיאבון בלבד. הרב רוזן הגיע למסקנתו על בסיס הבנתו את חדושו של האחיעזר שמחלק בין מתנה “חוץ מדבר אחד” לתאבון, ובין מתנה כה”ג מצד אי קבלתו העקרונית ואי אמונתו בתורה, וצ”ע איך יתישב הסבר זה עם הסייג שכתב האחיעזר, “דהיכא שברור הדבר שבודאי יעבור אחרי כן על אסורי תורה. חלול שבת ואכילת טרפות… הוי אומדנא דמוכח שמה שמקבל עליו המצות לאו כלום הוא, אם כן זהו חסרון בקבלת המצות דמעכב”. הרי שאם בפועל התנהגותו של המתגייר לאחר הגיור היתה שעבר עבירות חמורות, כחלול שבת ואכילת טריפות, אין לפרש שעבירות אלו שנבעו מתאבון או יצר אין הם סותרים את דבריו בשעת הגיור שקבל ע”ע באופן עקרוני לשמור על כל המצות, ולפי”ז במקרה ב’ שדן בו הרב רוזן, ודאי בזה שהמתגייר המשיך לחטא בחטא חמור ונורא כ”כ כמשכב זכור, יש אומדנא דמוכח שמה שקבל ע”ע כל המצות לא כלום הוא ויש בזה חסרון של קבלת המצות חלקית דמעכבת את חלות הגיור).

לאור דבריו אלו של האחעיזר ברור שכאשר המתגייר עבר מיד אחרי הגיור על אסורי תורה כחלול שבת זה גלוי ואומדנא דמוכח שקבלת המצות היתה חלקית וזה חסרון בקבלת מצות דמעכב היינו שגם בדיעבד הגיור לא חל, ולא רק לכתחילה כפי שכתב הגר”ש דיכובסקי בבאור דברי האחיעזר. אמנם בספר דבר אברהם ח”ג סי’ כ”ח בהערות שכתב לאחיעזר על חדושיו שכתב בענין הגיור וחדש את חדושו רק שבדיעבד אינו מעכב, דזה לא נאמר כשאר המתגייר מיד לאחר גיורו על אסורי דאוריתא ששבת וטריפות, כפי שכתב מפורש האחיעזר עצמו כנ”ל. הדבר אברהם שם הסתייג מעצם חדושו של האחיעזר עצמו כנ”ל. הדבר אברהם שם הסתייג מעצם חדושו של האחיעזר וכתב בזה”ל:

“כיון שבשעת הקבלה הוא חושב לעבור, עפי’ לתיאבון אין זה קבלה והם תרתי דסתרי … ולכן אני נבוך למעשה בענין זה אבל יודע אני שלפעמים הנחיצות גדולה מאוד מטעמים שונים וכחא דהתירא עדיף, אלא ואפשר ששכרך על מקרים פרטים אולי יוצא בהפסד הכלל כאמרם ז”ל קשים וכו'”.

באור דברי הדבר אברהם שכיון שבשעת הקבלה הוא חושב לעבור עפי’ לתיאבון אין זה קבלה והם תרתי דסתרי ביסוד ומהות קבלת מצות בגיור שהמתגייר מקבל על עצמו בפועל לעשות ולהתנהג ע”פ מצות ה’, ואם בשעת קבלת המצות הוא אומר שמקבל עליו כל המצות אבל בדעתו לעבור על חלק מהם לתיאבון, נמצא שאף שאומר שקיבל עליו כל המצות, בפועל הוא נותן ליצרו ותאבונו השליטה עליו שירמו שיתנהג ויפעל בנגוד למצות התורה, שזוהי סתירה מיניה וביה. קבלת מצות מהותה הבעת רצון והתחייבות להיות כפוף ומחוייב באופן מלא למצות ה’ וכאשר הוא באותה שעה קובע שימשיך להיות כפוף גם לרצונו, תאוותו ויצרו במעשים והנהגות מסוימות, יש בזה סתירה יסודית לקבל עול תורה שהוא ממהות הגיור כלשון הרמב”ם בהל’ אסורי ביאה פי”ב ה’ ד’ “וכן לדורות, כשירצה הגוי להכנס לברית ולהסתופף תחת כנפי השכינה ויקבל עול תורה”. הרמב”ם דקדק לומר קבלת עול תורה, ללמד שכניסתו של הגוי לברית והפיכתו לישראל תלויה בזה שמקבל על עצמו כפיפות מוחלטת לתורת ה’ וקבלת סמכות התורה לעצב את הנהגתו ומעשיו וכאשר הוא משייר ונותן עצמו להמשיך להיות כפוף גם לרצונו ותאבונו החומרי ומשאיר ביד רצונותיו ויצריו לעצב את הנהגתו ומעשיו, יש בזה תרתי דסתרי, ופגיעה בקבלת עול תורה. (עיין בשו”ת להורות נתן ח’ ה’ יו”ד סימן ב’ ס”ב-ס”ג ס”ד שדן בהרחבה בברור חדוש האחיעזר).

לאור כל האמור דבריו וחדושו של האחיעזר אינם יכולים להיות בסיס הלכתי לקבוע שבנדון דנן המערערת , בקבלת המצות שבהליך גיורה קבלה עליה שמירת המצות באופן מלא ללא כל שיור, וצדק ביה”ד האזורי כפי שנברר הדבר בפניו, שהמערערת לא קבלה על עצמה מצוה חמורה ובסיסית כל כך בשמירת שבת במלואה, וכפי שאמר בן זוגה שהשנוי היחידי שהיה באורח חייהם המשות, היה בתחום שמירת טהרת המשפחה בלבד.

הערה נוספת יש לי על קביעתו של הגר”ש דיכובסקי “שהמערערת מקפידה היום על שמירת מצות, ושמדובר בגיורת צדק לכל דבר. ושאת כל מעשיה עושה באמת ובתמים. קביעה זו נסתרת מהתנהגותה של המערערת ובן זוגה”.

המערערת הצהירה בפנינו שהיא מבקשת להתחתן לפי ההלכה כלומר שהיא מבינה שע”פ ההלכה חייה המשותפים עם בן זוגה מותרים רק כשתנשא לו כדמו”י בחופה וקדושין, גם ביה”ד המגייר בהחלטתו בכ”ב בסיון תשנ”ט מצוה על המערערת ובן זוגה שעליהם להתחתן מיד, ובפועל ומאז ועד היום היא ממשיכה לחיות עם בן זוגה בלא חופה וקדושין, וזאת למרות העובדה, שמבחינה פרוצדורלית היא יכולה להנשא לבן זוגה, לאחר שקבלה הסכמה מרב רושם נשואין שמוכר ע”י הרבנות הראשית לרשום אותה לנישואין, ואף יהיה מוכן לערוך להם החופה והקדושין, מתוך שהוא סומך על ביה”ד שגייר אותה. לזאת ניתן לומר שמדובר בגיורת צדק לכל דבר.

לאור כל האמור, לכאורה, יש לדחות הערעור, אולם אקבע את עמדתי הסופית בערעור, לאחר שאקבל את תשובותיו של הגר”ש דיכובסקי שליט”א לכל השגותי על פסק דינו.

 

 

שלמה דיכובסקי:

חזרתי ועיינתי בנושא זה, לאחר שקבלתי את השגותיו של כבוד עמיתי הגר”א שרמן שליט”א. לאחר העיון, אינני חוזר בי.

אפרט את דברי בקיצור:

א. נושא קבלת גרים, ענינו קודם כל בצד העובדתי. רק לאחר שמסכת העובדות ברורה, ניתן לפנות לתחום ההלכתי. אנו עוסקים כאן במה שהתרחש לפני שנים, בפרק זמן של דקות בודדות, וליתר דיוק: בפרק זמן של פחות מדקה. באותו פרק זמן קצרצר, צריך לקבוע מה היה בראשה ובלבה של המתגיירת. כיצד ניתן לקבוע בודאות, מה חשבה המתגיירת באותו רגע קריטי? לכל היותר, ניתן להעלות ספק. אבל, אין בספק שלנו, להוציא מידי ודאי, של ביה”ד לגיור.

ב. אנו עוסקים כאן, לא בלכתחילה – אם לקבל את המערערת לגיור – אלא בדיעבד – האם הגיור שנעשה תקף.

כאשר מדובר בדיעבד, ישנן אמות מידה הלכתיות שונות, וכפי שהרמב”ם עצמו מפרט (בפי”ג מהלכות אסורי ביאה י”ד-י”ח), כי לא היו מקבלים גרים בימי דוד ושלמה, “ואעפ”כ היו גרים הרבה מתגיירים בימי דוד ושלמה בפני הדיוטות, והיו בי”ד הגדול חוששין להם, לא דוחים אותן אחר שטבלו מכל מקום, ולא מקרבין אותן עד שתראה אחריתן”.

בהמשך (הלכה י”ז), קובע הרמב”ם כי גר כזה בדיעבד נחשב לגר. גר שלא בדקו אחריו או שלא הודיעוהו המצוות ועונשן, ומל וטבל בפני ג’ הדיוטות הר”ז גר. אפילו נודע שבשביל דבר הוא מתגייר, הואיל ומל וטבל יצא מכלל הגויים, וחוששין לו עד שיתבאר צדקותו. ואפילו חזר ועבד ע”ז הרי הוא כישראל מומר שקדושיו קדושין. ומצוה להחזיר אבידתו, מאחר שטבל נעשה כישראל. ולפיכך קיימו שמשון ושלמה נשותיהן, ואע”פ שנגלה סודן”.

נשותיהן של שלמה ושמשון עבדו עבודה זרה – כך מפורש בתנ”ך. גירותן היתה מפוקפקת מלכתחילה, כלשון הרמב”ם: ‘והדבר ידוע שלא חזרו אלו, אלא בשביל דבר’. בנוסף: ‘הוכיח סופן על תחילתן שהן עובדות עבודה זרה שלהן’. ועוד יותר: ‘לא על פי בית דין גיירום’. יש כאן שלושה חסרונות גדולים. אין לי ספק, כי אם היתה באה גירות כזאת לפני בית הדין ברחובות, היו פוסלים אותה, ללא כל בעיה. יתכן, וגם אני הייתי מצטרף לכך. אף על פי כן, רואה אותן הרמב”ם, כישראליות לכל דבר. ומוסיף בהלכה י”ד: ‘אל יעלה על דעתך ששמשון המושיע את ישראל או שלמה מלך ישראל שנקרא ידיד ה’ נשאו נשים נכירות בגיותן’. כלומר, אסור להעלות על הדעת, אפשרות כזו. ובעצם, למה לא?

אין מנוס ממסקנה כי בדיעבד, אינו כלכתחילה. ולא ניתן לפסול גיור בדיעבד, לאחר שנעשתה.

ג. ה”אחיעזר” שעליו נסמכתי מסייג את דבריו, רק כאשר “ברור הדבר שבודאי יעבור אתה כן על איסורי תורה … ואנו יודעים בבירור שאינו מתגייר רק לפנים ולבו בל עמו. הרי אומדנא דמוכח, שמה שאומר שמקבל עליו המצוות לאו כלום הוא”.

מדובר רק בידיעה ברורה, אומדנא דמוכח. האם ניתן לומר שבנידוננו יש ידיעה ברורה ומוכחת? ואם כן, האם נתיר לה להנשא לגוי?

“הידיעה הברורה” שמדבר האחיעזר, עולה בברירותה על נשותיהם של שמשון ושלמה – ושם הרי קובע הרמב”ם שבדיעבד, יש לראותן כישראליות.

ד. יש לי גם בעיה עקרונית. גר שהתגייר בביה”ד רבני מוסמך – לא בבית דין מיוחד לגיור – ולאחר מכן יפנה לבית דין רבני אחר לצו ירושה, ושוב יפנה בתביעה לגירושין ועוד ועוד. האם כל בית דין יהיה חפשי לפשפש ביחוסו, ולקבוע שאינו יהודי? ואם ילדיו ונכדיו יזדקקו לבתי דין הרבניים – האם חייבים כל בתי הדין לבדוק את הייחוס שלהם עד לאלף דור? האם מותר לנו לענות את הגר, בעל עת שיפנה הוא או צאצאיו לבית דין רבני, לכל צורך שהוא? אינני זקוק כאן לכלל ש’בית דין בתר בית דין לא דייקי’. אני חושב שלחזור ולחטט אין ספור פעמים בענין כה רגיש, ולחזור ולפשפש גם בדורות הבאים (בעצם למה לא?) זה קצת יותר מ”לא דייקי”, ויש בזה גם חשש לעינוי ולהתעללות.

סוף דבר: דעתי לא השתנתה. אינני חושב שניתן למנוע מן המערערת מלהנשא כדת משה וישראל”.

 

עזרא בר שלום:

מאחר והמבקשת גויירה ע”י ביה”ד המוכר ע”י מועצת הרבנות הראשית, ומאחר ומועצת הרבנות נתנה החלטה כי תעודות גיור כאלה יתקבלו ע”י רושמי הנשואין, ע”כ אין לה כל צורך לפנות לא לביה”ד האזורי ומכ”ש שאין עניין לערעור, והמבקשת יכולה לפעול בהתאם להחלטת מועצת הרבנות הראשית לישראל.

 

לאור הנימוקים המצורפים, החלטנו ברוב דעות:

בהחלטת מועצת הרה”ר לישראל נאמר כדלהלן:

תעודות גיור של בתי הדין הרבניים, או בתי הדין המיוחדים לגיור, יתקבלו ע”י רושמי הנישואין.

לפי החלטה זו יכולה המערערת לפנות אל רב רושם נישואין בצירוף תעודת הגיור שברשותה.

לדעת המיעוט:

אין לקבל תעודות גיור של בתי דין רבניים, או בתי דין המיוחדים לגיור או כל בית דין ובד”צ שמתנהג וכפוף לדין תורה, כאשר מתעורר חשש רציני שיש פגם מהותי בתוקף חלות הגיור.

ניתן היום, ט”ו בשבט תשס”א (08.02.2001).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *