בש”פ 1522/98 דמיאן-חיים פקוביץ נ’ מדינת ישראל (12/03/1998)

בש”פ 1522/98 פקוביץ נ’ מדינת ישראל (12/03/1998)

 

בית משפט עליון, בשבתו כבית משפט לערעור פלילי

בש”פ 1522/98

 

בפני:

כבוד השופט מ’ חשין

 

העורר:

דמיאן-חיים פקוביץ’

נגד

המשיבה:

מדינת ישראל

 

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 04/03/1998 בב”ש 2108/98 שניתנה על ידי כבוד השופט צ’ כהן

 

תאריך הישיבה:

יג באדר תשנ”ח (11/03/1998)

 

בשם העורר:

עו”ד רמי בביאן

בשם המשיבה:

עו”ד נאוה בן-אור

 

החלטה

העורר עומד לדין פלילי לפני בית-המשפט המחוזי בירושלים (ת’פ’ 109/98) בשלושה פרטי אישום אלה: האחד, קשירת קשר לביצוע עוון, כניסה ללא רשות למקום פולחן וקבורה והתקהלות אסורה; השני, קשירת קשר לביצוע פשע והצתה; והשלישי, המרדה וקשירת קשר לחילול מקום קדוש ולפגיעה ברגשות כלפי אותו מקום. עם הגשת כתב-האישום הורה בית-משפט קמא על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. העורר ערר על החלטה זו לפני בית-המשפט העליון, אך עררו נדחה.

לימים, מסרה פרקליטות המדינה לידו של העורר חומר ראיות חדש אשר לא נמסר לו לעת החלטתו של בית-משפט קמא על מעצרו. בא-כוח העורר עיין באותו חומר ראיות ונזדרז להגיש לבית-משפט קמא בקשה לעיון חוזר בהחלטה לעצור את מרשו עד תום ההליכים. באי-כוח בעלי-הדין טענו לפני בית-משפט קמא את שטענו, זה בכה וזה בכה, ולסופו של דיון החליט בית-המשפט לדחות את הבקשה לעיון חוזר. על החלטה זו האחרונה הערר שלפני.

כאמור בראש דבריי, שלושה המה אישומים המועלים נגד העורר, ולעת הזו מסכימים הכל כי אין כל הצדק לעיון חוזר באשר לשני פרטי האישום הראשונים. ענייננו הוא בפרט האישום השלישי, ולעניינו טוען בא-כוחו המלומד של העורר, עורך-דין בביאן, כי לו לעת נתינת החלטת המעצר הראשונה היו לפני בית-משפט קמא הראיות החדשות אשר לא באו לידיעתו אלא לאחר אותה החלטה, לא היה בית-המשפט מורה על מעצרו של העורר; ומכל מקום, בתיתנו דעתנו לאמור בראיות החדשות, אין זה ראוי כי מרשו ימשיך ויישב במעצר עד תום ההליכים כהחלטת בית-משפט קמא.

עד שאבוא לבדוק את חילוקי הדעות שנתגלעו בין בעלי-הדין, אקדים ואומר זאת: שמעתי על-פה טיעונים ארוכים ומפורטים מפיהם של באי-כוח בעלי-הדין. בנוסף לטיעונים אלה השפיעו עלי הפרקליטים המלומדים חומר רב שעניינו הראיות החדשות, תיעוד על ההליכים הקודמים שהיו בעניינו של העורר ופרוטוקול מודפס ממשפטו של מי שהיה – על-פי הנטען – שותפו של העורר לעבירות בהן מדובר (אביגדור אסקין). שקלתי ביני לבין עצמי אם אצלול לאותם מעמקים שבאי-כוח בעלי-הדין הוליכו אותי אליהם, והגעתי לכלל מסקנה כי לא אצלול. בסוף כל הסופות אין אני חי אלא מפיהם של כתובים בלבד: אין אני שומע עדים, ושאלות של מהימנות לא להכרעתי ניתנו. אם חרף כל זאת אדרש לניתוח מפורט ומדוקדק של הטיעונים, חוששני כי לא אעשה את המוטל עלי בשלב זה של ההליכים. דברים שאומר עלולים להתפרש כקבלת טיעוני בא-כוח העורר – והמה טיעונים חמורים עד-למאוד – או כקבלת טיעוניה של באת-כוח המדינה – והמה טיעונים המבקשים להפריך מכל-וכל את טענות בא-כוח העורר. נזכור-נא, אל-נשכח, כי אין אני יושב אלא על עניינו של מעצר עד תום ההליכים, וחלילה לי מעשות דבר שעלול להתפרש כהכרעת הדין בגופו של המשפט.

עיקר טענתו של בא-כוח העורר הוא זה, ששתי ראיות מרכזיות אשר הובאו לידיעת בית-המשפט לעת החלטת המעצר – האחת, תמצית שיחה שהיתה ביום 18/12/1997 בין איש שירות הבטחון הכללי בשם “גידי” לבין עד התביעה הראל הרשטיק, ושניה, הודעתו של אותו הרשטיק מיום 21/12/1997 – היו (והינן) ראיות “שקריות” (כלשון בא-כוח העורר); כי יש לפוסלן; וכי בעקבותיהן יש לפסול מכל-וכל את כל הראיות החדשות שבאו בעקבותיהן. עוד טוען בא-כוח העותר, כי יש להתעלם לחלוטין מהודעותיו של אותו הרשטיק, וכי יש להוסיף ולקבוע כי “רשויות החקירה” – כוונת בא-כוח העורר היא לאנשי שירות הביטחון הכללי – כיזבו בדבריהם. משניתן דעתנו לכל אלה, יימחק כמו מעצמו פרט האישום השלישי המועלה נגד העורר, והמסקנה הנדרשת מאליה היא, כי ראוי הוא העורר שאורה על שיחרורו ממעצר. בא-כוח העורר אף הרחיק לכת בטיעונו וטען בחום ובלהט כי שירות הביטחון הכללי העליל ‘עלילת דם’ על העורר; ולא זו בלבד שהשירות זמם ורקם עלילת-שקר, אלא שהיה זה שירות הביטחון הכללי אשר יזם את העבירה השלישית המיוחסת לעורר, וכי במהלך הייזום ייצר ראיות להרשעת העורר.

לא אמרתי עד-כה במה ענייננו. אומר את הדבר עתה. פרט האישום השלישי עניינו בתוכנית שנרקמה ואשר לפיה ייבנה משגר (קאטאפולט) ובאמצעותו יידה לרחבת הר-הבית בירושלים – בעת תפילה באחד מימי חג הרמאדאן – ראש חזיר ובפיו קוראן. לעניין זה, כאמור, מועלים נגד העורר אישומים של המרדה וקשירת קשר לחילול מקום קדוש, וטענת בא-כוחו היא כי היה זה שירות הביטחון הכללי אשר המציא רעיון-עיוועים זה ואף עשה כמיטבו להביא את העורר לבצע את המעשה. פירוש הטענה הוא, שלא זו בלבד ששירות הביטחון הכללי שימש מסית מדיח

(agent provocateur)

אלא שעל דוכן הנאשמים אמור לשבת לא העורר אלא שירות הביטחון הכללי.

הערתי לבא-כוח העורר במהלך הדיון, ואחזור על הדברים שוב: ככל שהאשמותיו כנגד שירות הביטחון הכללי הן חמורות יותר, כן מוטל עליו נטל כבד והולך להמציא ראיות להוכחת גירסתו; ומשהעלה גירסה כה קיצונית, מצפה אני לראיות-של-ממש להוכחתה. אחר ששמעתי את ששמעתי ועיינתי באשר עיינתי, אוכל לומר בפה מלא כי לא נמצאו לי ראיות של-ממש להוכחת ההאשמות הקשות-מנשוא שהעלה בא-כוח העורר נגד שירות הביטחון הכללי. אכן, יש תמיהות מסויימות שאזכירן בסמוך, אך רחוקים הם הדברים – על-פי הראיות שלפני – מהסקת המסקנות שבא-כוח העורר מבקש להסיק.

וזה פשר הדברים. אחד מעדי התביעה, כאמור, הוא אותו הרשטיק. מסתבר כי הרשטיק עמד בקשר עם העורר – שעה שהשניים היו במעצר – ובשיחה שנתגלגלה ביניהם העלה הרשטיק רעיון-עיוועים של השלכת ראש חזיר אל רחבת הר הבית. רעיון זה הבשיל והלך, אלא שבשלב מסויים גילה הרשטיק את הדבר לאנשי שירות הביטחון הכללי והמשך המגעים בין הרשטיק לבין העורר היה תחת עינם הפקוחה של אנשי השירות, ובהדרכתם. אין לי אלא להסכים עם שופט בית-המשפט המחוזי, ד”ר צבי כהן, כי יש לחלק את פרשת המגעים בין העורר לבין הרשטיק לשני חלקים: החלק שלפני המגע שנוצר בין הרשטיק לבין אנשי השירות, והחלק שהיה לאחר שנוצר אותו מגע. אכן, לעניין החלק השני לא תוכל המדינה לטעון כי באותה עת נתהווה קשר (קונספירציה) בין העורר לבין הרשטיק, ולו מן הטעם שלקשר נדרשים למיצער שניים שנועדו ובאותה עת לא היו שניים. ואולם, לא זו בלבד שיש בידי המדינה ראיות עצמאיות לאשר עבר בין העורר לבין הרשטיק בשלב הראשון, אלא שהקשרים בין השניים בשלב השני עשויים להעיד על אשר עבר ביניהם בשלב הראשון. על כל אלה אוסיף ואזכיר את טיעוניה של המדינה – לעת הערר הראשון – כי את עיקר גירסתה סומכת היא על דברים שאמר העורר עצמו; על דברים שאמר אחד בשם פולק ועל מעשים שהעיד עליהם; וכן על דברים שאמר אחד בשם אליעזר פאפו. בניגוד לאלה, כך טענה המדינה, אין היא מייחסת מישקל רב להקלטת דבריו של הרשטיק.

משאמרתי דברים שאמרתי, לא אוכל להימנע מהוסיף, כי לעת הליכי המעצר חלו לדעתי תקלות בלתי-ראויות בגילוי חומר החקירה לבא-כוח העורר ולבית-המשפט. כך, למשל, ראוי היה – שמא אומר: מן ההכרח היה – כי בבקשתה למעצרו של העורר עד תום ההליכים תגלה המדינה לבית-המשפט – באורח מפורש וברור – על כך שהרשטיק פעל החל במועד מסויים של מגעיו עם העורר על דעתם של אנשי שירות הביטחון הכללי ובהדרכתם. כן היה ראוי – אף מן ההכרח היה, על-פי סדר הדיון המקובל – כי המדינה תגלה לבא-כוח העורר את המיזכרים שגילתה לו רק לימים. אכן, נפלו תקלות בגילוי החומר לעורר ולבית-המשפט, תקלות שראוי היה להן שלא יקרו. יחד-עם-זאת, בבואנו לסקור את מיכלול הראיות כהיום הזה, לא אוכל לומר כי נפרצה פירצה במסכת ראיותיה של התביעה כדי-כך שלעת הזו אין בידיה ראיות ראויות לאישוש הפרט השלישי שבכתב-האישום.

יכולתי להמשיך ולהאריך בדברים, אך לא אעשה כן ומטעמים שפירשתי בראש דבריי.

סיכום הדברים הוא, שלא מצאתי הצדק להתערב בהחלטתו של בית-משפט קמא, ואין לי אלא לאשר את החלטתו כי אין מקום לשנות את ההחלטה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

אני מחליט לדחות את הערר.

 

היום, יד אדר ה’תשנ”ח (12/03/1998)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.