ב”ל (עבודה צפון) 1522/2008 סביחאת נ’ סביחאת (26/03/2009)
בית דין לעבודה צפון
ב”ל 1522/2008
בפני:
כב’ השופטת אורית יעקבס
נציג ציבור (עובדים): מר יעקב מנין
נציג ציבור (מעבידים): מר שמריהו ברט
התובעת:
ריחאב-פואז סביחאת
ע”י ב”כ עוה”ד מארון אבו-נסאר
– נגד –
הנתבעים:
1. סחר-סאלם סביחאת
ע”י ב”כ עוה”ד לואי ג’השאן מטעם הלשכה לסיוע משפטי
2. המוסד לביטוח לאומי
ע”י ב”כ עוה”ד עדי עינב-גולן
פסק דין
1. לפנינו תביעה לקבלת דמי קבורה, אשר הוגשה לאחר שנתבע מס’ 2 (להלן: ה”נתבע“) דחה את תביעתה של התובעת לקבלם ושילמם לנתבעת מס’ 1 (להלן: ה”נתבעת“).
2. בנקודה זו יצויין כי המנוח, אשר בגין קבורתו, מבוקשים דמי הקבורה, היה נשוי לשתי נשים.
למען הסר ספק יובהר כי בתביעה זו אין מקום ואין צורך להידרש לשאלה מי במין שתי הנשים נישאה לתובע לפי דיני ישראל ומי לא.
3. מהלך הדיון
ביום 17/3/2009 התקיימה ישיבת הוכחות בתיק, במסגרתה העידו התובעת, העד מטעמה – מר שוואקת (להלן:”עד התובעת“), הנתבעת והעד מטעמה – מר עמאר ארדיש (להלן: “עד הנתבעת“).
בסיום ישיבת ההוכחות סיכמו באי כח הצדדים טענותיהם.
4. בנקודה זו נציין את הדברים הבאים:
א. מעבר לתצהיריהם של התובעת, של הנתבעת ושל עד הנתבעת, הגישו הצדדים שישה תצהירים נוספים (חמישה התובעת ואחד הנתבעת). בסופו של דבר ומאחר וחמשת מצהירי התובעת לא התייצבו לישיבה וכן לא התייצב מצהירה הנוסף של הנתבעת, הוצאו תצהיריהם מתיק בית הדין.
ב. עד התובעת לא הגיש תצהיר ובכל זאת, לבקשת התובעת וחרף התנגדות הנתבעת, אישרנו את העדתו.
ג. הנתבעת טענה בכתב הגנתה כי יש לדחות את התביעה על הסף בשל התיישנותה, טענה עליה עמדה גם בישיבת ההוכחות.
ד. בתחילת ישיבת ההוכחות, הבהירה באת כח הנתבע כי לדעת הנתבע, צודקת הנתבעת בטענת ההתיישנות אותה העלתה וכן ציינה כי די בכך שטענה זו הועלתה על ידה שכן אם תתקבל התביעה תהיה זו היא שתפגע מכך.
5. להלן העובדות הרלוונטיות לתיק, כפי שעלו מחומר הראיות שהונח לפנינו:
א. המנוח נפטר ביום 23/01/2006.
ב. המנוח הובא לקבורות ביום 24/01/2006.
ג. למנוח היו שתי נשים – התובעת והנתבעת.
ד. הנתבעת הגישה לנתבע תביעה לקבלת דמי קבורה, ביום 06/02/2006 (נ/1).
ה. התובעת הגישה לנתבע תביעה לדמי קבורה, ביום 16/02/2006 (נ/1).
ו. כבר בחודש מרץ 2006 ידעה התובעת על החלטת הנתבע, לדחות את תביעתה, כפי שהדבר עולה בבירור ממכתב ששלח בא כוחה לנתבע, כבר ביום 13/06/2006 (ת/3).
ז. בחודש יוני 2006, במענה ל-ת/3, הודיע הנתבע לבא כוחה של התובעת כי:
“… הוגשו לנו שתי בקשות לתשלום הוצאות קבורת המנוח הנ”ל, אחת על ידי כל אחת משתי אלמנותיו, ולשם הוכחת מי נשא בהוצאות הקבורה, נתבקשו שתי האלמנות להמציא אישורים וקבלות המעידות על כך שנשאו בהוצאות הקבורה, האלמנה סהר המציאה והאלמנה ריחאב לא המציאה לכן דחינו את תביעתה” (ת/1).
ח. התובעת היתה מודעת למכתב הנתבע מחודש יוני 2006 ולהחלטתו לדחות את תביעתה לקבלת דמי קבורה, כפי שהדבר עולה, בבירור מהמכתב הנוסף ששלח בא כוחה לנתבע (המכתב מיום 29/07/2006, אשר צורף לתצהיר התובעת ונקבע כחלק מהראיות).
ט. בחודש 09/2006 שלח הנתבע, מכתב נוסף לב”כ התובעת במסגרתו ציין:
“אנו מצטערים על האיחור במענה למכתבכם ומצטערים להודיעכם כי לא ניתן לשלם למרשתכם דמי קבורה בנוסף לאלו ששולמו לאלמנתו השניה והחלטתנו מיום 11/03/2006, בעינה עומדת”.
י. שתי האלמנות ארחו אבלים, לאחר פטירת המנוח.
יא. המנוח הובל מבית חולים העמק בעפולה, שם נפטר, לביתו בו מתגוררת עד היום התובעת.
יב. המנוח הובל לביתו יום לאחר פטירתו, היינו ביום 24/01/2006 ונקבר באותו יום.
יג. בן אחיו של המנוח הוא שתרם את הבד בו עטפו את המנוח.
יד. עלות הבד היא בת כמה עשרות שקלים.
טו. התובעת לא המציאה לנתבע ואף לא הציגה לבית הדין אסמכתאות על תשלום כספים העולים כדי דמי קבורה, אם כי היא העידה על ההוצאות שנגרמו לה במהלך תקופת האבל – הוצאות בגין אוכל, כסאות, ספרי קודש, ועוד (עמ’ 3 שורות 10-24 לפרוטוקול). התובעת אף העידה על העזרה שהושיטו לה שכניה וקרוביה וכן הבהירה כי מדובר בנוהג מקובל במקרים שכאלה ולהבדיל גם במקרים של שמחות.
טז. עד התובעת, אשר נכח באולם גם במהלך עדותה של התובעת חיזק את גרסתה לענין העזרה ההדדית והתמיכה של השכנים והמשפחה במקרים של פטירה וכן הבהיר כי “כל אחד תורם את החלק שלו” (עמ’ 6 שורות 31-25 לפרוטוקול וכן עמ’ 7 שורות 32-31).
יז. הנתבעת המציאה לנתבע וכן הגישה לבית הדין רישיון קבורה מהאגודה לשיפוץ ואחזקת בתי הקברות האיסלאמיות בנצרת ומסגד נבי סעין (ב/4) וכן המציאה אסמכתאות שונות על הוצאות שהיו לה, בקשר לקבורה (למשל ב/1 ו-ב/2) ובקשר להוצאות תקופת האבל (ב).
יח. ההוצאות בקשר לימי האבל אינן נחשבות כדמי קבורה ולכן אין להן כל נפקות לצורך הכרעה בשאלה מי נשא בהוצאות הקבורה.
6. האם התיישנה התביעה
התובעת הגישה תביעתה לבית הדין ביום 17/03/2008.
כפי שעלה מהמסמכים שהוגשו לתיק וחרף עדות התובעת, בענין זה: “אני לא מקבלת מכתבים מביטוח לאומי” (עמ’ 4 שורה 24 לפרוטוקול), הרי שהוכח לפנינו כי התובעת ידעה, לכל המאוחר בחודש 06/2006 (ת/1), כי תביעתה לדמי קבורה נדחתה.
מכח סעיף 396 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], ה’תשנ”ה-1995 (להלן: ה”חוק“), נקבעו בתקנות המועדים להגשת תובענות וערעורים לעניין החוק, לפני בית הדין לעבודה.
תקנה 1 לתקנות הביטוח הלאומי (מועדים להגשת תובענות), ה’תש”ל-1969, אליה הפנתה הנתבעת, קובעת כי:
“החליט המוסד בתביעה ונמסרה לתובע הודעה על כך, תוגש התובענה לבית הדין לעבודה תוך שישה חודשים מיום מסירת ההודעה לתובע או מיום תחילתן של תקנות אלה, הכל לפי המאוחר יותר” (ההדגשה אינה במקור – א’ י’).
הלכה פסוקה היא כי:
“בכל הנוגע למועדים להגשת “תובענות” לבית הדין לעבודה שנקבעו בחוק או בתקנות, אין בית הדין מוסמך להאריך את המועד להגשתם, אלא אם הוסמך לכך במפורש בחוק” (דב”ע מט/170-0 פרת נ’ המוסד לביטוח לאומי, פד”ע כא 132).
וכך גם נפסק –
“ההלכה, כפי שנקבעה על ידי בית הדין הארצי, ועל פיה פסק בית הדין האזורי, הינה כי אין סמכות להאריך את המועד שנקבע בתקנות להגשת תביעה לבית הדין”, (עב”ל 1090/00 זיו נ’ המוסד לביטוח לאומי, עבודה-ארצי לג (51) 25).
מאחר והתובעת טענה כי אין לקבל את טענת ההתיישנות מאחר ולא מדובר בתביעה לקצבה כי אם ב”מענק”, מוצאים אנו לנכון להבהיר כי התקנה, כפי שניתן לראות, אינה עושה אבחנה בין דחיית תביעה לקצבה לבין דחיית תביעה ל”מענק” ומשכך אין מקום לאבחנה שערכה התובעת.
למעשה, די באמור לעיל כדי לבסס את טענת הנתבעת לדחיית התביעה בשל התיישנותה.
6. למעלה מן הדרוש ומאחר ושמענו עדויות גם לגופה של תביעה, נבהיר בקצרה מדוע לא הוכיחה התובעת כי טעה הנתבע, עת דחה את תביעתה לקבלת דמי קבורה ובחר לקבל את תביעתה של הנתבעת.
7. דמי קבורה
סעיף 266 לחוק קובע כי:
“הובא לקבורה בישראל אדם שנפטר בישראל או תושב ישראל שנפטר בחוץ לארץ, ישלם המוסד לחברת קדישא, לרשות מקומית, למוסד ציבורי אחר או לכל אחד המורשה כדין לעסוק בקבורת נפטרים, שטיפלו בקבורת המת, דמי קבורה בסכומים ולפי תנאים ומבחנים שקבע השר בהתייעצות עם השר לענייני דתות ובאישור ועדת העבודה והרווחה; הסכומים שנקבעו כאמור יעודכנו מדי שנה משנת 2006 ואילך, ב-1 בינואר של כל שנה, לפי שיעור עליית המדד שפורסם לאחרונה לפני אותו יום לעומת המדד שפורסם לאחרונה לפני 1 בינואר של השנה הקודמת”.
כפי שציינה באת כח הנתבע – במקרים בהם אין רשות ציבורית או גוף ציבורי המטפלים בקבורה, הרי שמוגשת תביעה אישית ואז מבוצע התשלום ל: “מי שטיפל בקבורה ונשא בהוצאות קבורה” (עמ’ 1 שורות 16-19 לפרוטוקול).
ולענין זה ראה גם סעיף 12 לפסק הדין שניתן במסגרת תיק ב”ל (עבודה תל-אביב) 73/03 זנגר נ’ המוסד לביטוח לאומי (27/01/2005).
במקרה שלפנינו, כפי שפרטנו כבר בסעיף העובדות הרלוונטיות, אין משמעות להוצאות שהוצאו על ידי התובעת ו/או על ידי הנתבעת, במהלך תקופת האבל, שכן מטרת החוק, כאמור בדברי ההסבר לו, לפטור את מי שמתו מוטל לפניו, מעיסוק בצרכי לוויית המת, בצד הפיזי ושחרור משפחת הנפטר מהוצאות הקבורה כך שיוכלו לעסוק באבלם על המת, כפי שמופיע בדברי ההסבר שנאמרו על ידי חברת הכנסת אלמוזנינו:
“תפטור את שאירי הנפטר מתשלום לחברה קדישא בעד הוצאות הקבורה … ותטיל חובת התשלום על המוסד לביטוח לאומי”.
וראה בענין זה גם ב”ל (עבודה ירושלים) 1562/02 אוקון נ’ המוסד לביטוח לאומי (19/02/2004) וההפניות שם.
מכאן נראה, שהמחוקק לא התכוון, באף שלב ש”דמי הקבורה” יהפכו לתשלום בגין “הוצאות ימי האבל”.
כפי שטענה באת כח הנתבע, בצדק, היתה זו הנתבעת שהמציאה רישיון קבורה ממשרד הבריאות (ב/4) וכן המציאה אסמכתאות המצביעות על הוצאות קבורה שהיו לה בעוד שהתובעת לא המציאה דבר להוכחת הוצאות הקבורה שהיו לה.
בנקודה זו נעיר כי ניסיונותיה של התובעת למוטט את גרסת הנתבעת באשר להוצאות ה”ארון”, עת הפנתה לפער שבין הוצאת החשבונית – ב/1 (יום הקבורה – 24/01/2006) לבין הוצאת הקבלה – ב/2 (03/02/2006), לא עלו יפה שכן, בענין זה, מקובלים עלינו דברי הנתבעת לענין האפשרות שניתנה לה לשלם תשלום זה, לא במועד בו קיבלה את הארון (עמ’ 9 שורות 21-26 לפרוטוקול).
יש לציין כי לא נעלמה מעינינו טענת התובעת לפיה – בעדה המוסלמית לא נהוג לקבור את המת בארון, אולם לא מצאנו שעלינו להכריע בסוגיה זו שכן גם הנתבעת לא טענה כי המנוח נקבר בארון אלא כי “אפשר להשתמש בארון להובלה” (עמ’ 9 שורות 7-8 לפרוטוקול).
לסיום נבהיר כי השאלה האם הנתבעת שילמה 2,500 ש”ח לארון או לא, אינה רלוונטית לצורך הכרעה בתביעה שלפנינו שכן תעריף דמי הקבורה אינו תלוי בגובה הוצאות הקבורה בפועל (אף לא בגובה התשלום על ארון הקבורה או בגובה התשלום על הבד בו עוטפים את הנפטר) אלא תלוי בפרמטרים מסויימים כמפורט בתקנה 5 לתקנות הביטוח הלאומי (דמי קבורה), ה’תשל”ו-1976, ובתוספת לתקנות אלו. ולכן מרגע שהתובעת לא הצליחה לבסס את תביעתה, היינו, לא הוכיחה כי היא נשאה בעלויות “דמי הקבורה”, בעוד שהנתבעת שכנעה את הנתבע כי היא זו שנשאה בהוצאות אלו, די בכך כדי לקבוע כי הנתבע לא שגה בהחלטתו לקבל את תביעתה של הנתבעת, לדמי קבורה ולדחות את תביעתה של התובעת.
8. לסיכום
אשר על כן וכפי שפרטנו, היה מקום לדחות את תביעתה של התובעת על הסף, בשל התיישנותה, כשגם אם לא היתה נטענת טענת התיישנות, היתה התוצאה – דחיית התביעה לגופה, מאחר והתובעת לא הוכיחה כי היתה זו היא שנשאה בהוצאות הקבורה בעקבות פטירת המנוח.
9. הוצאות
מאחר ומדובר בתביעה מתחום הביטחון הסוציאלי – אין מקום לחייב את התובעת בהוצאות הנתבע.
מאחר ובא כוחה של הנתבעת מונה לפי חוק הסיוע המשפטי, ה’תשל”ב-1972, אין מקום להשית על התובעת הוצאות בגינה של הנתבעת.
10. כל אחד מהצדדים רשאי לערער על פסק דין זה, בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים בתוך 30 ימים מיום שפסק הדין יומצא לו.
ניתן היום, א ניסן ה’תשס”ט (26/03/2009), בהיעדר הצדדים.