ב”ל (עבודה ירושלים) 1526/02‏ ‏אוקון נ’ ביטוח לאומי – סניף ירושלים (19/02/2004)

ב”ל (עבודה ירושלים) 1526/02‏ ‏אוקון נ’ ביטוח לאומי – סניף ירושלים (19/02/2004)

 

בית דין לעבודה ירושלים

ב”ל 1526/02

 

בפני:

כב’ השופט אייל אברהמי

 

תובע:

אברהם אוקון

ע”י ב”כ עו”ד אוריאל הס

נ ג ד

הנתבע:

ביטוח לאומי – סניף ירושלים

ע”י ב”כ עו”ד קליין

 

פסק דין

1. זוהי תביעה לדמי קבורה שנדחתה מאחר והחברה שעסקה בקבורה אינה מורשית לקבור ואינה חתומה עם המל”ל על הסכם לתשלום דמי קבורה.

2. התובע ורעייתו אזרחי ותושבי ישראל, רכשו בשנת 1974 לערך חלקת קבר בבית העלמין ‘ארץ החיים’. ביום -4/12/2001 נפטרה אישתו ונקברה ע”י ‘ארץ החיים’ בחלקה שנרכשה. התובע שילם, עבור הקבורה והלוויה 1600$ כאמור בתביעתו.

התובע פנה למל”ל ודרש לקבל דמי קבורה אך אז נאמר לו שהוא אינו זכאי מאחר ול’ארץ החיים’ אין הסכם עם המל”ל בקשר לקבורת נפטרים. יתר על כן, ל’ארץ החיים’ היתר לקבורת נפטרים יהודים תושבי חו”ל בלבד.

3. מטעם הנתבע הוגשה תעודת עובד ציבור מפורטת. הצדדים לא היו חלוקים על העובדות המפורטות בה והסכימו להגיש סיכומיהם, ועל יסוד האמור ניתן פסק דין.

4. הזכאות לדמי קבורה מוסדרת בסעיף 266 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], ת’שנ”ה-1995 (להלן: ה”חוק“) ולתקנות הביטוח הלאומי (דמי קבורה), ה’תשל”ו-1976 (להלן ה”תקנות“).

הסעיפים הרלבנטי – 267-266 לחוק קובעים כדלקמן:

“266. דמי קבורה בארץ [29(א)]

הובא לקבורה בישראל אדם שנפטר בישראל או תושב ישראל שנפטר בחוץ לארץ, ישלם המוסד לחברה קדישא, לרשות מקומית, למוסד ציבורי אחר או לכל אדם המורשה בדין לעסוק בקבורת נפטרים, שטיפלו בקבורת המת, דמי קבורה בסכומים ולפי תנאים ומבחנים שקבע השר בהתייעצות עם השר לעניני דתות ובאישור ועדת העבודה והרווחה.

267. דמי קבורה בחוץ לארץ [29(ב)]

נפטר מבוטח, בן זוגו או ילדו, והובא לקבורה בחוץ לארץ, ישולמו דמי הקבורה למי שנקבע, ובלבד שהסכום לא יעלה על דמי הקבורה שהיו משתלמים אילו הובא הנפטר לקבורה בישראל.

268. סייג לאגרות קבורה [29(ג)]

כל גוף המורשה לפי סעיף 13 לחוק שירותי הדת היהודיים [נוסח משולב], התשל”א 1971355, והתקנות שהותקנו לפיו (להלן – חוק שירותי הדת), לעסוק בקבורת נפטרים, לא יגבה בקשר לקבורה כל תשלום, לרבות אגרות שירותים לפי חוק שירותי הדת, בנוסף לדמי קבורה לפי סימן זה, זולת אם הותר התשלום לפי התנאים והמבחנים שנקבעו לפי סעיף 266.”

תקנות הביטוח הלאומי (דמי קבורה), ה’תשל”ו-1976:

“בתוקף סמכותי לפי סעיפים 266ו-400 לחוק ביטוח הלאומי [נוסח משולב], ה’תשנ”ה-1995 (להלן – ה”חוק“), בהתייעצות עם השר לעניני דתות ובאישור ועדת העבודה של הכנסת, אני מתקין תקנות אלה:

1. הגדרות

בתקנות אלה –

“חברה” – חברה קדישא, מועצה דתית, רשות מקומית, ועד מקומי בישוב שיתופי כמשמעותו בסעיף 91 לצו המועצות המקומיות (מועצות אזוריות), ה’תשי”ח-1958, מוסד ציבורי אחר, מי שעוסק בקבורת נפטרים על פי רשיון מאת שר הדתות בהתאם לתקנות חברות לעניני קבורה של יהודים, ה’תשכ”ז-1966, וכן אדם אחר המורשה כדין לעסוק בקבורת נפטרים;

“אגרת שירותים” – אגרת שירותים המוטלת על מקימי מצבה לפי סעיף 13 של חוק שירותי הדת היהודיים [נוסח משולב], ה’תשל”א-1971, והתקנות שהותקנו לפיו.

2. תשלום דמי הקבורה על-פי הסכם

דמי קבורה בסכומים הנקובים בתקנות אלה ישולמו על ידי המוסד לחברה המטפלת בקבורת המת ושאינה תובעת ואינה מקבלת בקשר לקבורה ולהקמת המצבה, בין במישרין ובין בעקיפין, אגרת שירותים או כל תשלום אחר בנוסף לתשלום לפי תקנות אלה; תנאי ההתקשרות בין המוסד לבין החברה לרבות הכללים בדבר מתן שירותי הקבורה ודרכי תשלום דמי הקבורה ייקבעו ביניהם בהסכם לאחר תחילתן של תקנות אלה (להלן – ה”הסכם“).”

5. המטרה הינה כאמור בדברי ההסבר לחוק לפטור את מי שמתו מוטל לפניו, מעיסוק בצרכי ליווית המת בצד הפיזי ושחרור משפחת הנפטר מהוצאות הקבורה כך שיוכלו לעסוק באבלם על המת, כפי שמופיע בדברי ההסבר שנאמרו ע”י חה”כ אלמוזלינו שהסבירה מה עומד בבסיס הצעת החוק:

“תפטור את שאירי הנפטר מתשלום לחברה קדישא בעד הוצאות הקבורה הכוללות … ותטיל חובת התשלום על המוסד לביטוח לאומי.”

בהמשך לאותם דברים אמרה:

“שהפטור מתשלום לחברה קדישא יקיף את כל חברות הקדישא ללא יוצא מהכלל”

וראה עוד בענין זה דב”ע מו/135-0 שעלבים נ’ המל”ל, פד”ע כג 342.

6. בהשוואה בין סעיף 266 ל- 267 ניכר כי בסעיף 266 ישנם מטרות נוספות שנועדו להגשמה ולא רק שחרור משפחת הנפטר מההוצאות הכספיות והסידורים הכרוכים בלוויה ובקבורה. בין היתר ביקש המחוקק לקבוע הסדרים שיבטיחו מתן שירות ברמה מסוימת לגבי הלוויה הקבורה והאחזקה של בית הקברות לאחר מכן. כן ביקש המחוקק למנוע ניצול של משפחת הנפטר, בשעתן הקשה, על ידי פיקוח והגבלה על המחירים שניתן לגבות ולקבל ממשפחת הנפטר. זוהי אפוא האבחנה בין המטרה הגלומה בין סעיף 266 לסעיף 267. בסעיף 267 עסקינן בקבורה בחו”ל ושם השכיל המחוקק להבין, שקצרה ידו מלהתערב ולפקח על הקבורה הלוויה והאחזקה, כשמדובר בחברות בחו”ל ובבית קברות בחו”ל. לפיכך במקרה של קבורה בחו”ל קבע שינתן למשפחת המנוח סכום כסף שווה ערך לזה שהיה ניתן בישראל כשהמטרה סיוע כספי גרידא.

לעומת זאת עת עסקינן בקבורה בארץ, ביקש המחוקק להסדיר את העניינים המפורטים לעיל. עניינים אלה מוסדרים בין היתר בהסכמים בין המל”ל לבין חברות קדישא למניהם. יצויין כי בהתאם לתקנות שירותי הדת היהודים (חברות לעניני קבורה), ה’תשכ”ז-1966, תנאי למתן רישיון קבורה בארץ הינו חתימה על הסכם עם המל”ל ואי דרישת כספים בקשר לקבורה כאמור בסעיף 4 לתקנות אלה.

7. כפי שעולה מתעודת עובד הציבור והרשימה שצורפה לה מדובר ב 640 חברות קבורה לפחות. המגמה כפי שעולה מתוך התעודת עובד ציבור הינה לחתום עם כל החברות והגופים העוסקים בקבורה של נפטרים. בהסכם נקבעת חובתם של אותם גופים לטפל בקבורת המת כיאה למתים ולחיים ולהמנע מקבלת כספים ממשפחת הנפטר.

במקרה דנן כפי שעולה מתעודת עובד הציבור חברת ‘ארץ החיים’ אינה חתומה על הסכם עםהנתבע. יתר על כן לחברת ‘ארץ החיים’ אין אישור לטפל בקבורה של נפטרים בישראל אישור הנדרש על פי דין. לא הוברר לנו מדוע אין היתר לקבירת מתים שמתו בישראל לחברת ‘ארץ החיים’. עניין זה צריך היה התובע להעלות אך לא נתברר. יתכן שענין זה צריך להתברר אל מול הגופים שעוסקים במתן צרכי דת.

הנתבע אינו רשאי אפוא בהתאם לתקנות לחתום על הסכם עם מי שאין לו היתר לקבירת מתים שמתו בישראל.

חברת ‘ארץ החיים’ אף גובה, כפי שעולה מכתב התביעה של התובע, סכומי כסף ממשפחת המת, העולים על אלה שמותר על ידי מי שהורשה לקבור מתים בישראל לאור סעיף 268 לחוק.

8. לאור כל זאת עולה כי תכלית החקיקה, אותה מבקשים לקדם באמצעות תמריץ כלכלי, נועדה להבטיח מכלול עניינים לא רק שחרור ממשפחת המת מהוצאות הקבורה. אין זה נכון לזכות בדמי קבורה את מי שקבר את מתו, על ידי גוף שכלל אינו מורשה לקבור מתים מישראל, ואינו חתום על הסכם עם המל”ל. מתן דמי קבורה במקרה מעין זה, עלול לפתוח פתח לגופים רבים ונוספים, שעשויים לראות בנושא הקבורה עסק ריווחי שהתשלום בצידו מובטח, באמצעות הנתבע, וליתן שירותי קבורה תוך שהם גובים כסף גם ממשפחת הנפטר ומבלי שניתן להם אישור לעסוק בקבורה.

9. בנסיבות אלה אנו סבורים שלשון החוק כמו גם תכליתו אינן מאפשרים לנתבע לשלם במקרה דנן דמי קבורה ולכן דין התביעה להדחות.

 

ניתן היום, כז שבט ה’תשס”ד (19/02/2004), בהיעדר הצדדים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *