בזיון-בית-דין (רבני ערעור) 1071670/2 פלוני נ’ פלונית (10/08/2016)

בזיון-בית-דין (רבני ערעור) 1071670/2 פלוני נ’ פלונית (10/08/2016) – DOCX / PDF

 

בית הדין הגדול

1071670/2

 

בפני כבוד הדיינים:

הרב אליעזר איגרא

הרב אליהו הישריק

הרב מיכאל עמוס

 

מערער:

פלוני

בא כוח המערער:

בא כוח המערער עו”ד אליעד שרגא, טו”ר משה מיטלמן,עו”ד יעל נגר, עו”ד רוני בז’רנו ועו”ד מיכל ארבוב

נגד

משיבה:

פלונית

בא כוח המשיבה מטעם “יד לאישה”:

 

פסק דין

לפנינו ערעורו של מר [פלוני] (להלן: “המערער“) על החלטת ביה”ד האזורי מיום ד’ באדר ב’ תשע”ו (14.3.2016).

בהחלטתו קבע בית הדין האזורי כי המערער הוא זה שעומד מאחורי עיגונה של גב’ [פלונית] (להלן: “המשיבה“) וסירובו של בנו, בעלה של המשיבה, לשחררה בגט כהוראת פסק בית הדין האזורי. בית הדין האזורי קבע כי בנסיבות אלה על פי ההלכה והחוק כאחד ניתן לנקוט בסנקציות נגד המערער בשל ביזיון בית הדין והטיל עליו מאסר של שלושים יום. כדי לאפשר למערער לערער על החלטתו עיכב בית הדין האזורי את ביצוע הצו, ומשהלה אכן מימש את זכותו וערער על ההחלטה, המשיך בית דיננו את עיכוב הביצוע עד להחלטה בהכרעה בערעור.

בית הדין הרבני הגדול קיים סדרת דיונים שבהם נשמעו טענות המערער ותשובות המשיבה, ובנוסף עיין בפרוטוקולי הדיונים הרבים והארוכים – למעלה מ־200 עמודי פרוטוקול שנערכו בבית הדין האזורי ובבית דין זה, בכתב הערעור ונספחיו ובכתב התשובה.

עלינו לציין כי עקב רגישות הנושא בו עוסק הערעור שלפנינו ופסק הדין של בית דין קמא, נהג בית דין זה ברוחב לב בכל הקשור להקצאת הזמן שהעמיד עבור המערער ובאי כוחו (חמישה במספר), וקיים – בניגוד למקובל – ארבעה דיונים ארוכים. זאת כדי ‘לתת למערער את יומו’ ולאפשר לו ולב”כ להשמיע את טיעוניהם בהרחבה וללא שתהא אימת סד הזמן עליהם, לרבות טיעונים וציטוטים שחזרו על עצמם שוב ושוב.

להלן נביא בקצרה את טיעוני ב”כ המערער וב”כ המשיבה, ובמהלך פסק הדין נדון בהם בהרחבה. הטיעונים שהעלו באי כוח המערער היו בשני מישורים עיקריים, במישור המשפטי ובמישור ההלכתי.

 

טיעוני המערער

1. לטענת ב”כ המערער לא הוכח שהמערער זה שעומד מאחורי סרבנות בנו לתת גט לאשתו.

2. לטענתם לא הוכח שהבן אכן מבטל את דעתו בפני אביו ושהמערער שולט על התנהלותו. לטענתם ההפך הוא הנכון, עובדה היא שהבן פרש מדרכי החסידות שאליה משתייך אביו, גילח את זקנו, קיצר את פאותיו ואינו מתהלך עם שטריימל. עוד הם טוענים כי גם את נישואיו עם המשיבה עשה הבן נגד דעתו של המערער.

3. לטענתם, המערער דווקא עשה מאמצים אקטיביים לשכנע את בנו לתת גט. מהעדכון ששלח העד הרב גמליאל במכתבו הפנימי לרב מימון יוצא, לדעתם, שהמערער דווקא הסכים לסידור הגט ומי שמנע זאת לבסוף היה הבן בעצמו.

4. ב”כ המערער מכחישים את הטענה שהמערער פעל להשיג ‘היתר מאה רבנים’ להיתר אישה שנייה לבנו, ולטענתם הדבר לא הוכח בבית הדין.

5. לטענתם, גם אליבא דבית דין קמא שסבר שהמערער הוא זה שעמד מאחורי סרבנות בנו לתת גט, הרי שהיום אין חולק על כך שהאב מעוניין ואף פועל כדי לשכנע את בנו לתת גט לאשתו.

6. לטענתם, העדויות של הרב [פ’] ומר [ב’] בעניין ביקורו של הרב [ש’] הן ‘עדויות שמועה’ שאינן קבילות מבחינה הלכתית ומשפטית.

7. לטענתם גם עדויות המשיבה ואביה אינן כשרות על פי ההלכה ולא היה מקום לשמען בהליך זה.

8. לטענתם עדויות המשיבה, אביה, הרב [פ’] ומר [ב’] הן עדויות על אירועים שהתרחשו שנים לפני שניתן פסק הדין, ולכן הן אינן רלוונטיות.

9. ב”כ המערער טענו באריכות גם נגד אמינות עדותו של הרב גמליאל, עובד אגף העגונות בבתי הדין הרבניים, וטענו גם כי היא נסתרת מדברי אב ביה”ד.

10. לטענתם, נמנע מהם על ידי בית הדין לחקור כראוי את עדי התביעה ובעלי הדין, ועל כן נאלצו להפסיק את חקירתם.

11. לטענתם לא הוגשו מצדם סיכומים לדיונים, אף שתקנות הדיון מחייבות זאת.

12. לטענתם מעמדם של המערער ואשתו במהלך הדיון היה כשל ‘עדים’ בלבד אשר בית הדין הזמינם כדי ‘לפתור את חידת העגינות’ ולא כ’נתבעים’. לדבריהם, אב בית הדין הודיע להם בפתח הדיון הראשון כי “מבחינתנו בשלב זה הם עדים ואם יחול שינוי בסטטוס שלהם נבהיר זאת”, ומאז לא נתן בית הדין כל הודעה ברורה על שינוי הסטטוס של המערער ורעייתו ל’נתבעים’.

13. עוד טוען המערער כי עד לעיכובו בארץ על ידי בית הדין לא ידע על הוצאתו של פסק הדין לגירושין, ולכן אין בסיס לחייבו על ביזוי פסק דין שלא ידע על קיומו.

14. ב”כ המערער מעלים טיעונים גם בתחום ההלכתי נגד מסקנותיו של בית דין קמא, כפי שנפרט בהמשך.

 

טיעוני המשיבה

1. ב”כ המשיבה מעלות טענה מקדמית שלפיה הערעור מתבסס על טענות שלא הועלו קודם בהליך הדיוני בפני בית דין קמא בהליך הדיוני, ועל כן אין לשמען בהליך הערעור.

2. לטענתן, כבר בדיון הראשון בחרו ב”כ הנתבעים שלא להביא עדים ולא לחקור את העדים שהן הביאו. בית הדין נתן לב”כ המערער כמה הזדמנויות לחזור בהם, אך הם עמדו על סירובם. על כן, לטענתן, ברגע שב”כ המערער בחרו שלא לחקור את העדים שהביאו, יש בכך הודאה מצד המערער על העדויות והוא אינו חולק עוד עליהן.

3. נגד הראיה שהביאו ב”כ המערער לכך שהבן ממרה את אביו ואינו שומע לו, מכך שעזב את החסידות, נסע לברזיל והתחתן עם אישה שאינה לרצונו של אביו, טענה המשיבה כי גיסה של אשת המערער שגר בברזיל הוא שעשה את ‘השידוך’ ביניהם וכי המערער מעולם לא הביע את התנגדותו לכך. ולא זו בלבד אלא שהמערער אף ‘שפך כספים’ רבים, כלשונה, בחתונתם. לדבריה רק בנושא של מראהו החיצוני שינה הבן מעט מאביו, אך בכל שאר התחומים הוא תלוי באביו – המערער וכפוף לו.

4. ב”כ המשיבות חוזרות על הראיות, לדעתן, מכך שבשיחות של הרב גמליאל עם המערער, לא עלתה כלל דעתו ועמדתו של הבן והייתה בלתי רלוונטית; מכך שהמערער התרברב בפניו ש”‘הרבה’ אמר לי שאני יאמר לבני לתת גט אך אני לא שומע לו, אז אני אשמע לך?!” וכן על כך שהרב גמליאל ניסה תחילה לדבר ישירות עם הבן, ורק לאחר שהדבר לא צלח פנה לשוחח עם המערער.

5. לטענתן, המכתב מהאדמו”ר מערלוי שהציג המערער – שבו הוא מודיע כי המערער אינו מעכב את בנו מלתת גט – הוא מכתב מפוברק, שהרי באותו מועד שהוצא המכתב, האדמו”ר כבר לא תפקד זמן רב.

6. לגבי הטענה שהנתבע לא ידע על פסק הדין לחיוב בגט – טוענות ב”כ המשיבה, שהכתובת הרשומה בבית הדין ואשר אליה נשלחים כתבי בית הדין היא הכתובת שלגביה העידה אשת המערער שהיא כתובתם. מעבר לכך, אילו הטענה הייתה אמתית, אמורה הייתה טענה זו להיות הראשונה שהמערער טוען בבית הדין, והוא לא היה ממתין להעלותה רק בשלב הערעור. כמו כן, הוכח שהמערער היה בקי בכל פרטי ההליכים של בנו בבית המשפט ובבית הדין, וברור שידע גם על הוצאת פסק הדין.

7. לגבי הטענה שבית הדין קמא לא אִפשר לב”כ המערער לחקור את הרב גמליאל – ב”כ המשיבה מכחישות זאת ומזכירות שב”כ המערער דווקא חקרו אותו במשך שעה וחצי ועל פני 19 עמודי פרוטוקול.

8. לגבי טענת ב”כ המערער שלא ידעו שהמערער מוזמן לא רק ‘כעד’ אלא גם ‘כנתבע’, משיבות ב”כ המשיבה כי בפרוטוקול הדיון מיום כ’ באדר א’ תשע”ו – 29.2.2016 (משורה 68 ואילך) הבהיר אב ביה”ד את המורכבות בכך שהם במעמד של ‘עדים’ וגם של ‘נתבעים’. כראיה לכך שב”כ המערער אכן ידעו זאת, הן מציינות את בקשת ב”כ המערער לפסול את ההורים כעדים משום שאין מעידים הורים נגד בניהם במשפט פלילי ועל כך השיב בית הדין והבהיר שלא הבן הוא הנתבע בהליך זה אלא ההורים, וכן שביקשו שיתאפשר להם להביא עדים משלהם.

9. לטענתן, ניתנה לב”כ המערער האפשרות להגיש סיכומים והם על דעת עצמם החליטו שלא להגישם.

10. לגבי טענות ב”כ המערערים על כך שבית הדין לא נהג על פי הפרוצדורה הנדרשת בהליך ביזיון בית משפט, טוענות ב”כ המשיבה כי התקנות התקפות כלפי בית הדין גם בהליך זה הן תקנות הדיון, וכי ב”כ המערערים מתבלבלים עם התקנות לגבי הליך בקשת ‘שיקול דעת נוסף’ אצל אסיר.

 

דיון והכרעה

מבוא

קודם שנפנה לגופו של ערעור נקדים ונעיר כי אכן הערעור שלפנינו מבוסס על כמה טיעונים מצד ב”כ המערער, וחמישה מהטיעונים המרכזיים שבהם לא הועלו בפני הערכאה הדיונית של בית דין קמא אלא לראשונה עתה – בשלב הערעור. ואלו הן הטענות אשר ב”כ המערער מעלים לראשונה בהליך הערעור:

א. טענה נגד קבלת עדויות הרב [פ’] ומר [ב’] מחמת היותן ‘עדות שמיעה’.

ב. טענה שהמערער לא ידע על פסק הדין המחייב את בנו בגירושין.

ג. טענה – תלונה על כך שלא התאפשרה מצדם חקירה של העדים ובעלי הדין.

ד. טענה – תלונה על כך שפסק הדין ניתן בלי שיוגשו סיכומים מצדם.

ה. טענה שההליך בבית הדין התנהל שלא על פי תקנות סדר הדין.

ואכן, כאמור, כבר בתחילת הדיון הראשון בערעור טענו ב”כ המשיבה (פרוטוקול מיום 4.5.2016 שורות 124–125) כי הערעור מבוסס על טענות שלא הועלו בפני בית דין קמא ומועלות לראשונה רק בערכאת הערעור, ולכן ביקשו כי בית הדין ימנע משמיעת טענותיהם אלה.

על טענתם זו השיבו ב”כ המערער (שם שורות 129-127):

לאור העובדה שלא ניתן לנו את יומנו בביה”ד האזורי, ולאור העובדה שלא ניהלנו הגנה ולא סיכמנו, ולכן חברתי מתפלאת ששומעת כאן טענות לראשונה, אבל היא לא צריכה לתמוה כי לא ניתן לנו לטעון בבי”ד קמא.

(להלן נתייחס לטענות אלה לגופן ונדחה אותן אחת לאחת). מדבריהם אלה ברור כי אין מחלוקת שאלו אכן טענות חדשות שלא הועלו בערכאה הדיונית, כפי שניתן להיווכח גם מפרוטוקולי הדיונים, אלא שהצדדים חלוקים אם נכון נהגו ב”כ המערער.

דעתנו היא כי צודקות ב”כ המשיבה בטענתן כי הערעור מבוסס על טענות מרכזיות שלא הועלו על ידי ב”כ המערער בבי”ד קמא, ועל כן אין מקום להעלותן בהליך הערעור (פרוטוקול מיום 4.5.2016 שורות 124–125). על פי תקנה קלו לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל, התשנ”ג:

אין ערעור על יסוד נסיבות שנתעוררו אחרי סיום הדיון או על פי הוכחות או עובדות אשר לא הובאו בפני בית הדין הפוסק.
וכך מסביר פרופ’ א’ שוחטמן את טעמה והגיונה של תקנה זו (סדר הדין בבית הדין הרבני (תשע”א), עמ’ 1418-1416):

כדי שהמערער יוכל להוכיח שבית הדין האזורי טעה בהחלטתו, עליו להראות כי העלה טענותיו בפני בית הדין האזורי, וכי בית הדין טעה בפסיקתו ביחס לטענות אלו. יוצא אפוא, שטענה שלא הועלתה בפני בית הדין האזורי, וממילא לא ניתנה לגביה כל החלטה, אי אפשר להעלותה, לראשונה, בשלב הערעור… וזאת על יסוד תקנה קלו לתקנות הדיון… טעמה של תקנה זו הוא, שאין בית הדין לערעורים משמש אלא כמוסד שתפקידו לבדוק שמא פסק הדין מוטעה, וזאת על סמך חומר הראיות והטענות שהובאו בפני בית הדין האזורי. כאשר מדובר בטענות וראיות שלא הובאו כלל בפני [בית] הדין האזורי… הדרך לכך אינה באמצעות בית הדין לערעורים, אלא באמצעות ההליך של סתירת הדין על ידי בית הדין האזורי עצמו אשר נתן את פסק הדין, כמתחייב מתקנה קכט לתקנות הדיון.

אנו אף הערנו על כך לב”כ המערער בנוגע לטענה ג’ דלעיל ואמרנו שגם אליבא דטענתם התרופה היא להחזיר את העניין לדיון בבי”ד קמא. על כך השיב ב”כ המערער בנחרצות: “לבית דין קמא אנו לא חוזרים שוב למטה, רק למעלה רק לבג”ץ, למטה יותר לא חוזרים” (פרוטוקול מיום 16.5.2016 שורה 93) – אמירה תמוהה כשלעצמה: וכי ב”כ המערער אינם כפופים לכללי החוק והפסיקה של אי-מיצוי הליכים בבקשה לסעד מבית המשפט העליון? האם הם יכולים לדלג מעל משוכות הליך הדיון בבית הדין האזורי ולרחף להם מעל תקנה עו לתקנות הדיון, שאגב, כדוגמתה קיימת גם בהליכים בבית המשפט (ראה ע”א 2962/13 רהיטי פורת נ’ מסיקה; וא’ גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (2015), עמ’ 1005), ולנחות ישירות אל בית המשפט הגבוה לצדק?! (ראו למשל: בג”ץ 7/83 ביארס נ’ בית הדין הרבני האזורי בחיפה, פ”ד לח (1) 673, 690; בג”ץ 778/07 פלוני נ’ בית הדין הרבני האזורי בירושלים, פסקה 10). מכל מקום, ברור שיש בדבריהם הנחרצים אמירה ברורה, שלפיה הם מוותרים מראש על הליך בקשה לסתירת דין לפי תקנה קכט לתקנות הדיון ועל דיון בטענות הנוספות בבית דין קמא. אשר על כן, מאחר שב”כ המערער כבר הביעו מראש התנגדות לחזור ולהשלים את טיעוניהם בפני בית דין קמא שייתן את החלטתו לגביהם, וכדי להימנע מהארכה מיותרת של ההליך, כאשר מנגד ממתין המערער זמן לא מועט להכרעה בעניינו, לא ראינו לנכון להוציא החלטה המחזירה את הצדדים להשלמת טיעונים בבית הדין הרבני האזורי.

לאור האמור לעיל, ובהתאם לתקנות הדיון, נאמר כבר עתה כי אנו דוחים על הסף את חמשת הטיעונים שצוינו לעיל, וקובעים כי אין מקום להעלותם במסגרת הליך ערעור זה.

עם זאת, מאחר שב”כ המערער עמדו על השמעת טענותיהם אלה במהלך הדיון, ואלה הוצגו בהרחבה בדיוני הערעור וב”כ המשיבה אף השיבו עליהן, וכדי שלא ייווצר הרושם שמא טענות אלה דחויות לדעתנו רק מטעם ‘פרוצדוראלי’ בלבד של אי־מיצוי הליכים בערכאה הדיונית, על כן נתייחס בפסק דיננו גם לגופן של טענות אלה, ונראה להלן מדוע גם לגופן של הטענות אין הן נכונות, ושאף מבחינת תוכנן לא היה מקום להעלותן, אף אילו הן לא היו נדחות על הסף בגין אי־מיצוי הליכים.

א. מרכיבי הליך ביזיון בית משפט נגד ‘זר’ המביא להמרות צו שיפוטי

נפנה תחילה אל יסודות התשתית המשפטית של הליך ביזיון בית משפט נגד אדם ‘זר’ להליך המשפטי שבעניינו יצא הצו השיפוטי ושזה הביא להפרתו. יסודות אשר על אדניהם מתנהל גם ההליך שלפנינו.

1. תרומת ‘הזר’ להפרת הצו הנדרשת בהליך ביזיון בית משפט

1. הייחוד שבהליך ביזיון בית משפט שלפנינו הוא בכך שהמערער אשר נגדו מבוקשת הטלת הסנקציה אינו המחויב בעצמו בפסק הדין לגירושין – קרי הבעל, אלא אביו אשר לפי קביעת בית הדין קמא הוא זה שעומד מאחורי עיגון כלתו, והוא אשר מביא להפרה המתמשכת של פסק הדין על ידי בנו. בהתאם לפסיקות בית המשפט (ע”א 371/78 מוניות הדר לוד בע”מ נ’ אמיל ביטון; ובג”ץ 1067/08 עמותת “נוער כהלכה” נ’ משרד החינוך), כפי שהובאו בהרחבה בהחלטת בית הדין נשוא ערעור זה, הרי שאפשר לנקוט בהליכי ביזיון בית משפט גם נגד ‘אדם זר’ המביא להפרת הצו השיפוטי.

2. מהי רמת התרומה הנדרשת מאותו אדם ‘זר’ – במקרה שלפנינו אבי הבעל – כדי שייחשב כמי שמביא להפרת הצו? לפי השופט, כתוארו אז, א’ ברק בע”א 371/78 מוניות הדר לוד בע”מ נ’ אמיל ביטון (1980) (להלן: “בג”ץ מוניות הדר לוד“):

נראה לי, כמו לשופט זוסמן בהמ’ 306/50, כי על פי לשונו, אין סעיף 6 מצומצם למקרה זה בלבד. ציות לצו ניתן לכוף גם בנקיטת אמצעים כלפי אדם שאינו החייב על פי הצו, אך שמעשיו או מחדליו הם המביאים להפרת הצו. צו המופנה כלפי פלוני, רק פלוני יכול לקיימו, אך אלמוני יכל להביא לידי כך שפלוני לא יקיים את הצו. (ההדגשות אינן במקור.)

הרי שלפי הגדרתו של השופט ברק, על ‘האדם הזר’ שנגדו ננקט הליך ביזיון בית משפט להיות כזה אשר מעשיו או מחדליו יכולים “להביא לידי כך שפלוני לא יקיים את הצו”. מי ייחשב לאדם ‘זר’ שיכול להביא להפרת הצו ומה מדת ההשפעה שאמורה להיות לו בהפרה? משיב על כך הנשיא ברק:

רשימת “הזרים” אינה רשימה סגורה, והיא כוללת בחובה את כל אלה אשר על פי הפירוש הנכון של הצו השיפוטי נכללים במסגרת אלה אשר התנהגותם תביא לידי המריית צו בית המשפט בעתיד.

3. יוצא אם כן, כי מאחר שהכללת ‘הזר’ בחוק זה היא תכליתית – להביא לציות לצו השיפוטי ולהוצאתו לפועל – הרי שאין להגביל בגבולות מסוימים את מידת התרומה הנדרשת מ’הזר’ להפרת הצו על ידי המצווה, אלא המבחן הוא מבחן היכולת – כל מי ש“התנהגותם תביא לידי המריית צו בית המשפט”. הנשיא ברק מביא לכך כמה דוגמאות “מבלי לתת קטגוריזציה מלאה של סוגי ‘הזרים'”: החל במקרים שבהם אורגנים של תאגיד הביאו להפרה של צו כאשר התאגיד היה זה שמצווה. במקרה זה התאגיד המצווה כישות משפטית עצמאית אינו יכול לפעול בעצמו; המשך בעובדים המביאים להפרת צו שמופנה כלפי מעבידם וכלה בסיוע של אדם זר למצווה להפר את הצו, אף שהמצווה עצמו פועל מכוח עצמו ועל דעת עצמו. לדברי בית המשפט:
מסייעים. בנוסף לקטגוריות של האורגנים והעובדים, יש בוודאי לכלול במסגרת ה”זרים” המתחייבים בביזיון “אזרחי” את כל אלה אשר בפעולותיהם מסייעים לחייב להפר את הצו המכוון כלפיו. ממטרתו החקיקתית של סעיף 6 נובע כי אף אלה כלולים בגדר האיסור. על כן, אם צו אוסר על פלוני לבנות בית, הקבלן הבונה את הבית עשוי להתחייב בביזיון אזרחי (ראה המ’ 306/50 הנזכרת).

4. בכל טווח מצבים זה בו ‘האדם הזר’ הביא להמריית הצו, אפשר לנקוט נגדו בהלכים בגין ביזיון בית משפט. במקרה שלפנינו, נוכח ההשפעה הרבה שיש למערער על בנו, הרי שפעולתו מתאימה יותר ל’שידול’ מאשר ל’מסייע’. לאור אופיו הפלילי של הליך אזרחי זה של ביזיון בית המשפט, ניתן להיעזר בעברת השידול שבדין הפלילי לשם בחינת פעולת ‘השידול’ כלפי המצווה להפר את הצו בהליך ביזיון בית משפט (וראה בש”א (ב”ש) 3189/04 החברה האמריקאית ישראלית לגז בע”מ נ’ פרץ גבי). בסעיף 30 לחוק העונשין, תשל”ז-1977, נקבע:

המביא אחר לידי עשיית עבירה בשכנוע, בעידוד, בדרישה, בהפצרה או בכל דרך שיש בה משום הפעלת לחץ, הוא משדל לדבר עבירה.

5. פעולה זו של ‘שידול’ אינה דורשת שהמעשה האסור ייעשה כולו על דעת המשדל ומכוח השפעתו עליו בלבד, ללא שהדבר בא גם מיוזמתו או מרצונות של המשודל עצמו. ייתכן שהמשדל רק עודד, תמרץ וחיזק את המשודל לעשיית העברה, ובמקרה שלנו להמריית צו בית הדין ולסירוב לגט. ודאי שלא נדרש לשם כך שהצד המשודל יהיה חסר בחירה חופשית ו’כחומר ביד היוצר’. זאת כפי שקבע בית המשפט בע”פ 7894/03 ג’האד ג’אבר נ’ מדינת ישראל (2008):

בעניין זה יש להוסיף כי כדי שמשדל יישא באחריות פלילית, אין זה תנאי שהמשודל מעולם לא העלה על דעתו לבצע את העברה, ואפשר אף כי המשודל הוא שיזם את ביצועה, אלא שהחלטתו טרם גובשה, והשידול הוא שמילא תפקיד מכריע בגיבוש החלטתו הסופית של המשודל לבצע את העברה (פלר כרך ב, בעמ’ 231; וראו גם דברי השופטת ביניש בעניין אסקין, בעמ’ 79; ודבריו של השופט עדיאל בע”פ 11331/03 קיס נ’ מדינת ישראל, ניתן ביום 8.12.04, פסקאות 28-27).

6. לכן, טענתם של ב”כ המערער כי לשם הטלת סנקציה על ‘זר’ שמביא להמריית הצו, צריך שהזר ישלוט באופן מלא ומוחלט במצווה ‘ככל יכול’ ושהמצווה יהיה חסר בחירה חופשית – אינה נכונה. לדבריהם, מאחר שגם הבן עצמו, לטענתם, לא היה מעוניין לתת את הגט ולבן גם יש דעה עצמאית משלו, הרי שאביו אינו “זה היחיד שמונע את סידור הגט” (בפרוטוקול 4.5.2016 שורות 215-214), ולכן להבנתם אי אפשר להפעיל נגדו הליך ביזיון בית משפט. ב”כ המערער טועים גם בהבנתם את קביעת בג”ץ מוניות הדר לוד, אשר לדבריהם (בפרוטוקול הדיון מיום 16.5.2016 שורות 212-209): “שם [=בבג”ץ מוניות הדר לוד] נאמר במפורש שהסיבה להטלת ביזיון על צד זר להליך… כי שם הנאשם בעצמו לא יכול לבצע פעולה כי הנאשם זה חברה ותאגיד לא יכול לבצע פעולות ולכן הטילו את העונש על נהג בחברה שהוא צד ג'”. כפי שראינו בדברי הנשיא ברק, הרי שסנקציה זו ניתן להטילה לא רק על ‘אורגנים’ של תאגיד, שבעניינם התאגיד אכן חסר כל יכולת לבצע פעולות מעצמו, אלא גם על מי שמביא להפרה כ’מסייע’ בלבד, כאשר למצווה ישנו שיקול דעת ויכולת פעולה מעצמו. יותר מכך, במקרה של אותה עתירה ‘הזר’ שהביא להפרה לא היה ‘אורגן’ של התאגיד אלא נהג שעבד בשירותיהן של החברות ‘נשר תורס ושירות מוניות’ ו’מוניות המגדל בע”מ’, אשר לדעת בית המשפט דווקא הייתה להן יכולת לפעול מעצמן אך הן “לא עשו מספיק כדי למנוע מביטון ומנהגים אחרים מלהפר את הצו השיפוטי”. בפרוטוקול הדיון מיום כ”ט באייר תשע”ו (6.6.2016) מוסיף ב”כ המערער ואומר (שורה 192): “ושוב לא שמענו שום תשובה על טענתו שהוכח שמר [ח’ – בנו של פלוני] לא מריונטה”. בפסקה 12 לערעור מגדיל ב”כ המערער לעשות וטוען כי יש בהנחה זו של בית דין קמא כפירה – לא פחות מכך – בעקרון ‘הבחירה החופשית’: “העובדה שהמערער מנהל עבור בנו את ענייניו אינה הופכת, קל וחומר שאינה מעידה על כך שלבן אין שום דבר לומר בנושא. התפיסה הזאת סותרת את האמונה בבחירה חופשית ומשכך כופרת בעיקר של שכר ועונש תוך שמיטת הקרקע מתחת לכל הליך שיפוטי שהוא”. בדבריהם אלה מחליפים ב”כ המערער ומבלבלים בין פעולת ‘השידול’ לפעולת ‘מבצע באמצעות אחר’, המוגדרת בסעיף 29 (ג) לחוק העונשין:

אדם שתרם לעשיית המעשה על ידי אדם אחר שעשאו ככלי בידיו, כשהאחר היה נתון במצב כגון אחד המצבים הבאים, כמשמעותם בחוק זה: (1) קטינות או אי שפיות הדעת; (2) העדר שליטה; (3) ללא מחשבה פלילית…

7. ברור אם כן שטעות בידם של ב”כ המערער, ולשם הטלת סנקציה על האב בשל ביזיון בית משפט עקב השפעה ו’שידול’ בנו שלא לתת גט, די בכך שהאב מעודד ותומך בבנו כדי שיימנע מנתינת גט. כך יהיה אף אם לבן ישנן גם טענות מטענות שונות משל עצמו מדוע לא ייתן את הגט לאשתו, ואין צורך לשם כך שהבן יבטל לגמרי את דעתו בפני אביו ויהיה כ’מריונטה’ בידיו, כלשונם. די לנו בכך שתמיכתו, שידולו ועידודו של המערער – במבחן התוצאה – הביאו לסירוב לקיים את פסק הדין למתן גט, גם אם הדבר נעשה בהצטרפות סיבות נוספות מצד הבן. זאת ועוד, במקרה דנן דווקא הוכח בסבירות גבוהה ביותר שהבן אכן מבטל את דעתו בפני אביו, אף אם היו שלבים בחייו שבהם נטה במידת מה מהלבוש והמראה החסידי המסוים שחונך בבית אביו. הוכח בבית דין קמא, כפי שנראה להלן, כי לאב אכן מקום דומיננטי בסרבנותו של בנו לשחרר את המשיבה בגט, ובכך יש די כדי לאפשר הטלת סנקציה על המערער בשל ביזיון בית משפט.

 

2. הראיות הנסיבתיות לשידול אב את בנו לסרב לתת גט

8. לכל דיין או שופט היושב על מדין בהליך שלפנינו, ברור כי הטענה שלפיה המערער השפיע ושידל את בנו שלא לתת גט למשיבה, וכי אבי הסרבן הוא זה שעומד מאחורי עיגונה הקשה של כלתו, היא טענה שמעצם טיבה וטבעה קשה עד כמעט בלתי אפשרי יהיה להוכיחה בראיה ישירה. אל התיעוד הישיר של אותן אמירות ברורות, אם היו כאלה, שאמר האב לבנו ‘בחדרי חדרים’ ובהן עודד והפציר בבנו שלא לתת את הגט לאשתו, כנראה לעולם לא נצליח להגיע. דומה כי המקרה שלפנינו מתאים במידת מה למושג “המובלעת הראייתית” המוכר בהליכים הפליליים במקרי עבירות מין, כפי שכתב לאחרונה השופט י’ עמית בפסק דינו בע”א 7426/14 פלונית נ’ אורי דניאל (14.3.2016):

להבדיל מעבירות אחרות, הדיון בעבירות מין מצריך במקרים רבים הידרשות לשאלה אם אכן נעברה עברה (corpus delicti) להבדיל משאלת זיהויו של מבצע העברה. בנוסף, מטבע הדברים, רוב עבירות המין מתבצעות בסתר, בנוכחות הפוגע והנפגע בלבד. על כן, הרשעה בעבירות מין תלויה פעמים רבות במהימנות שיעניק בית המשפט למתלונן מחד גיסא ולנאשם מאידך גיסא, בבחינת “מילה נגד מילה”… ההכרה בתופעות אלה היא שהובילה ליצירת ההלכות הייחודיות, אשר ניתן לתאר אותן כ”מובלעת ראייתית”… אין מדובר בכללים גורפים שבכוחם לגבור על כל פגם בעדות ולייחס מהימנות לכל מתלונן, אלא בכללים שנוצרו על רקע הכרה במציאות מורכבת ונועדו לסייע בחשיפת האמת העובדתית.

באופן דומה תיאר בית הדין קמא (בפסקה 22 לפרק 5 בהחלטתו – ‘התשתית המשפטית’) את אותה מורכבות ייחודית הקיימת גם במקרה נשוא ערעור זה:

בהתייחס למקרה שלפנינו, במכלול כל האמור, עלינו גם להביא בחשבון כי המעשים המיוחסים לנתבעים, של תמיכה ודחיפה לסרבנות הגט של בנם, הם ‘מטבעם של דברים’ התנהגויות שכמעט בלתי אפשרי יהיה להצביע על הפעולה האסורה עצמה, באופן ישיר וגלוי. האמירה של האב לבנו ‘אל תיתן את הגט לאשתך’, על דרך כלל תאמר בשיחה אישית סגורה בין האב לבנו, ללא עדים וראיות ישירות המתעדות זאת בקולו ובשפתו. נטל הוכחה כזה, הנדרש אולי במסגרת משפט פלילי רגיל, מבחינת הנפגעת מההפרה – האישה העגונה – לרוב הוא נטל שכמעט אין דרך להרימו.

(וראה עוד בעניין זה בע”פ 5582/09 פלוני נ’ מדינת ישראל (2010), פסקאות 91-82).

9. גם המקרה שלפנינו הוא מקרה של “מובלעת ראייתית”. על כן הראיות שניתן במקרים מעין אלה יהיו ראיות נסיבתיות בלבד, ובאמצעותן תצטרך הערכאה המשפטית לברר ולאמת את הראיות העובדתיות כדי להגיע אל חקר האמת. גם ראיות נסיבתיות המצטברות יחד למסכת עובדתית אחד שלמה יכולות להביא להסתברות ברמה כזו אשר תוביל להרשעה בפלילים. כפי שכתב שופט בית המשפט העליון בדימוס, י’ קדמי (שהלך לעולמו בימים אלו) בספרו ‘על הראיות – הדין בראי הפסיקה’ (תש”ע-2009), מעמ’ 790:

הראיה הנסיבתית, בניגוד לראיה הישירה, אינה מוכיחה במישרין עובדה מן העובדות הטעונה הוכחה, אלא מוכיחה קיומה של נסיבה שממנה, על דרך היסק הגיוני, ניתן להסיק את דבר קיומה של העובדה הטעונה הוכחה. הראיה הנסיבתית פועלת בעקיפין: היא מוכיחה במישרין קיומה של “נסיבה”, וזו משמשת בסיס לקביעת קיומה של “עובדה”, על דרך הסקת מסקנות שבהיגיון ובניסיון החיים.

דברים אלה מתאימים ונכונים גם ביחס למקרה דנן, כדברי בית הדין קמא בהחלטתו (שם):

לרוב, כל ראיה נסיבתית שתצליח האישה להשיג במקרים מעין אלה להוכחת ההתנהגות האסורה מצד משפחת המעגן, יוכלו תמיד בני המשפחה, בעזרתם של עורכי דין מוכשרים ומתוחכמים, להציע נגדן [צ”ל: נגדה] טיעונים שונים ומשונים, המסבירים את הראיות כך שיוסטו ממתחם המעשה האסור. אל מול זאת, עומדת וניצבת עובדת פגיעתה האנושה של ההפרה באישה העגונה.

10. ככל שהראיות הנסיבתיות תהיינה רבות יותר ומכיוונים שונים ומגוונים ותצטרפנה יחד למסכת ראייתית שלמה הנארגת בהתאמה שלהן זו עם זו, הרי שבכך הן יהפכו למסה ראייתית קריטית. מסה ראייתית זו יהיה בכוחה להעביר את נטל ההוכחה אל כתפיו של הנתבע – המערער. משלב זה יהיה על המערער להציג את גרסתו ולהוכיח את הכחשתן של ראיות התביעה וגרסתה. כפי שכתב, על משקלן המצטבר של הראיות הנסיבתיות, השופט, כתוארו אז, א’ לוי בע”פ 4656/03 מירופולסקי נ’ מדינת ישראל (2004):

לא נדרש כי כל אחת מן הראיות הנסיבתיות בפני עצמה תוביל להרשעה, ודי בכך שכל הראיות יחד כאשר הן משתלבות זו בזו מעשה פסיפס, יצביעו על הנאשם, וברמה הנדרשת בפלילים, כמבצעה של העברה.

11. אופן בחינת הראיות הנסיבתיות במסגרת זו של הליך ביזיון בית משפט – עליו להיות בדומה לנעשה בהליך הפלילי, כפי שקבע בית המשפט בע”פ 6167/99 בן שלוש נ’ מדינת ישראל, פ”ד נז (6) 577 (2003):

תהליך הסקת המסקנה המפלילה מהראיות הנסיבתיות הוא תלת־שלבי: בשלב ראשון נבחנת כל ראיה נסיבתית בפני עצמה כדי לקבוע אם ניתן להשתית עליה ממצא עובדתי; בשלב שני נבחנת מסכת הראיות כולה לצורך… הסקת המסקנה המפלילה היא תולדה של הערכה מושכלת של הראיות, המבוססת על ניסיון החיים ועל השכל הישר… המסקנה המפלילה עשויה להתקבל גם מצירופן של כמה ראיות נסיבתיות אשר כל אחת בנפרד אינה מספקת להפללה, אך משקלן המצטבר מספיק לצורך כך… בשלב שלישי מועבר הנטל אל הנאשם לספק הסבר העשוי לשלול את ההנחה המפלילה העומדת נגדו… בית המשפט מניח זו מול זו את התזה המפלילה של התביעה מול האנטי־תזה של ההגנה ובוחן אם מכלול הראיות הנסיבתיות שולל מעבר לכל ספק סביר את גרסתו והסברו של הנאשם.

 

3. הסנקציה בביזיון בימה”ש על מעשה העבר במטרה להביא לציות בעתיד

12. נקודה נוספת שמיוחדת למקרה זה ואשר המערער מצא בה מקום לטעון בו, היא שתכליתה של הסנקציה המוטלת מכוח פקודת ביזיון בית משפט היא ‘אכיפתית’ בלבד הרואה פני העתיד, ואינה באה להעניש את המפר על מעשיו בעבר (פרוטוקול מיום 16.5.2016; שורות 347-346, ופסקה 9 לערעור).

13. אכן כל תכליתן של הסנקציות בפקודת ביזיון בית משפט הן לשם כפיית הממרה לקיים או להביא לקיומו של הצו בעתיד, ולא כעונש על העבר. ענישה על ההפרה בעבר תיעשה רק בהליך פלילי בגין ‘הפרת הוראה חוקית’ (בסעיף 287 לחוק העונשין, תשל”ז-1977). עם זאת יש לזכור כי במסגרת הפקודה קיימת גם אפשרות להטלת הסנקציה לא רק על פעולת הפרה בעתיד אלא גם על הפרה שנעשתה בעבר, וכאלה הוצאו למכביר בבתי המשפט בישראל. הטלת סנקציה עקב התנהגות הממרה בעבר, במרכיב ‘כפיית ציות לעתיד’ שבה משולב גם מומנט מעין ‘עונשי’ הבאה להרתיע את הממרה לעתיד, לבל יחזור על המראתו כפי שעשה בעבר. כך שניסח זאת בית הדין לעבודה (דב”ע לט/9-38 הועד הארצי של עובדי פזגז חברה לשיווק בע”מ נ’ פזגז חברה לשיווק בע”מ ואח’, פד”ע י141):

שני ‘פנים’ לו, לסעיף 6 (1). ה’פן’ האחד מביט אל העבר… ה’פן’ השני מביט אל העתיד… שילוב של ה’פנים’ ב’דמות’ אחת מצא ביטוי קולע בדברים שפרופ’ הרנון מביא בשם מחבר אמריקאי עלום שם, האומר: ‘אף על פי שהסנקציה הכופה ציות בביזיון אזרחי היא בעיקרה צופה פני העתיד (Prospective) – לא פעילותו העתידה של הנתבע היא העניין השנוי במחלוקת, כי אם התנהגות המבזה (ז’ סגולה) בעבר’.

על דברים אלו מוסיף מ’ קשת בספרו ביזיון בית משפט – עמ’ 151:

אין בית המשפט מעניש את המבזה בגין ביזוי שחלף, אך התנהגות המבזה עד לשמיעת הבקשה להטלת הסנקציה עשויה להיות אמת מידה חשובה בבואו לאכוף על המבזה את קיום הצו השיפוטי.

אחר שהממרה כבר הפר בעבר את הצו השיפוטי או הביא להפרתו, לא במהרה תזדרז הערכאה המשפטית להאמין לאמירותיו של הממרה כי לא יפר עוד את ההוראה בעתיד. כל עוד יש ביד הממרה האפשרות להמשיך ולהפר את הצו בעתיד, אף אם יצהיר בפיו כי הוא חוזר בו למוטב ולא ימרה עוד, לא יהיה די בכך כדי לבטל את הסנקציה על מעשה העבר. שהרי אם לא כן, אין לך מי שיוטלו עליו הסנקציות הקבועות בחוק בגין ביזיון בית המשפט, שהלא תמיד יוכל הממרה לסכל האת הסנקציה על ידי ‘הודעתו’ כי בעתיד לא יעשה זאת. משום כך קבע בית המשפט בבג”ץ מוניות הדר לוד (פסקה 12):

המשיבות ממשיכות להוביל נוסעים משדה התעופה. ביטון ממשיך לעבוד בשירותן של המשיבות. כשם שהוא הוביל נוסעים בעבר, ובכך הביא להפרת צו המניעה על ידי המשיבות, כן יש חשש סביר כי הוא יפעל גם בעתיד. כדי למנוע הפרת הצו בעתיד על ידי המשיבות, באו הליכי הביזיון הקבועים בסעיף 6 לפקודה. (ההדגשות אינן במקור.)

14. לאחר שהוכח לערכאה המשפטית כי האדם שלפנינו אכן המרה את הצו השיפוטי, הרי הוא ‘מוחזק’ מעתה כמי שעשוי לחזור גם בעתיד ולהמרות את הוראת בית המשפט או בית הדין, גם אם ‘יכריז’ אחרת בפיו. מעתה עליו מוטל נטל ההוכחה לשכנע את הערכאה השיפוטית כי לא יפר עוד את הצו. כדי להרים את נטל ההוכחה ולהפריך את ‘חזקתו’ כמפר, עליו לנקוט פעולות אקטיביות וברורות לשם תיקון מה שעיוות במריו. אם יבצע פעולות אקטיביות מעין אלה ייתכן שיהיה בהן כדי להוכיח שהוא אכן כן ברצונו לנטוש את מריו וכי יצא ‘מחזקת’ מי שעשוי להמרות בעתיד, או לפחות יעמעמו חזקה זו, ובכך יביאו את הערכאה המשפטית להקל בעוצמת הסנקציות שיוטלו עליו, או אולי אף לבטלן. כך גם יהיה ביחס לצד ‘זר’ שהביא בעבר להפרת הצו השיפוטי על ידי המצווה: אם זה יפעל בצורה אקטיבית וברורה לעיין, באופן שיוכיח בעליל כי הוא פועל לתקן את שעיוות ומשפיע בפועל וביעילות על המצווה לקיים את הצו, ייתכן שיהיה בכך כדי להביא את הערכאה השיפוטית שהטילה את הסנקציה נגדו להקל בחומרתה או אפילו לבטלה.

15. עיקרון זה אפשר ללמוד בהיקש מדינו של ה’משדל’ – אשר ראינו כי הוא מקבילו של ‘הזר’ המביא להפרת הצו השיפוטי – אשר לפי סעיף 34 (א) לחוק העונשין:

משדל או מסייע לא יישא באחריות פלילית לשידול או לסיוע, או לנסיון לשידול, אם מנע את עשיית העבירה או את השלמתה, או אם הודיע בעוד מועד לרשויות על העברה לשם מניעת עשייתה או השלמתה ועשה למטרה זו כמיטב יכולתו בדרך אחרת.

ובהשלכה למקרה הנדון לפנינו, אם המערער יפעל באופן אפקטיבי וגלוי לעין במטרה ברורה להשפיע על בנו לתת גט לאשתו ולהביא לסיום עגינותה ויוכח בפני בית הדין קמא כי הוא ‘עושה למטרה זו כמיטב יכולתו’, ייתכן שיהיה בכך כדי להסיר את ‘חזקתו’ כמפר ולהביא את בית הדין להקל או אף לבטל את הסנקציה שהטיל עליו.

 

4. הפרוצדורה בבתי הדין הרבניים בהליכי ביזיון בית המשפט

16. ב”כ המערער טוענים גם נגד ההתנהלות הפרוצדוראלית וסדרי הדין שלפיהן התנהלו בית הדין קמא והמבקשת. לדבריהם אופן הגשת הבקשה אינה עומדת בתנאים הנדרשים. לטענתם הבקשה הייתה צריכה להיות מוגשת על טופס מובנה, מלווה בתצהיר בשבועה, וחתומה על ידי בית הדין. כמו כן, לטענתו, לבקשה היה צריך להיות מצורף פסק הדין או החלטה בני תוקף ושליחת דרישה לנתבע שיקיים את פסק הדין. לדבריו הוא מוסיף כי די באי־קיום התנאים הפרוצדורליים האלה כדי להראות שבית הדין לא קנה את סמכותו לפי פקודת ביזיון בית המשפט. (פרוטוקול הדיון מיום 16.5.2016 שורות 141-113). עוד טוען ב”כ המערער על כך שהעדים לא הגישו את עדויותיהם בתצהירים, וכי לטענתו בנוגע לנוהלי חוק ביזיון בית המשפט, בית הדין הרבני כפוף לסדרי הדין של בתי המשפט ולא לסדרי הדין של בתי הדין (שם שורות 258-246). ב”כ המערער גם מפנה לסעיף 6 (3) לפקודת ביזיון בית משפט, וטוען כי הייתה חובה על בית הדין קמא ליידע את היועץ המשפטי לממשלה וכי לדבריו הדבר לא נעשה (שם שורה 273).

לשאלת ב”כ המשיבה מה המקורות שמהם הוא לוקח טענותיו אלה, הפנה ב”כ המערער אל ספרות משפטית בנושא ביזיון בית המשפט (אל ספרו של א’ בן שלמה, על בזיון בית המשפט, עמ’ 162; ספרו של מ’ קשת, ביזיון בית משפט עמ’ 184, וספרו של א’ הרנון, ביזיון בית המשפט) וכן אל לשונו של סעיף 7א (א) לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), תשט”ז-1956 (להלן: חוק בתי”ד (כפיית ציות ודרכי דיון) ).

17. נאמר כבר עתה כי גם טענות פרוצדורליות אלה מעלים באי כוח המערער לראשונה בהליך הערעור שלפנינו ולא טענו אותן בבית הדין קמא, ולו משום כך בלבד – דינן להידחות על הסף. אך גם לגופן של טענות, נפלו ב”כ המערער בטעות יסודית, שהרי לפקודת ביזיון בית משפט אין תקנות ספציפיות משלה. זאת – מלבד תקנות ביזיון בית משפט (סדרי דין בשיקול נוסף), תשכ”ט-1969, המסדירות את ההליך לפי סעיפים 6 (4) ו־6 (6) לפקודת ביזיון בית משפט. ההליך בסעיפים אלה עוסק בבקשה היועץ המשפטי לממשלה מהערכאה המשפטית שהטילה את הסנקציה לתת ‘שיקול דעת נוסף’, אחר שזו כבר הטילה על הממרה עונש מאסר, וזאת בעת שהיועץ המשפטי לממשלה “ראה צורך בכך”. התקנות הנזכרות לעיל מסדירות הליך משנה זה במסגרת הפקודה, ועל כן תקנה זו אינה רלוונטית עתה לענייננו.

18. מאחר שאין תקנות ספציפיות לפקודת ביזיון בית משפט, מלבד ההליך ל’שיקול דעת נוסף’, הרי שהתקנות שיחולו בבית הדין על הליך ביזיון בית משפט בכל שלביו הן תקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל, התשנ”ג (וראה בג”ץ 3914/92 לאה לב נ’ בית הדין הרבני האזורי בתל אביב יפו, פ”ד מח (2) 491 (1994) ). בכל מקרה, אין כל סיבה שתקנות סדר הדין האזרחי המופנות ישירות אל בתי המשפט האזרחיים, יחולו על בתי הדין הרבניים. גם סעיף 7א (א) לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), שעליו משליכים ב”כ המערער את יהבם לא יושיעם, שהרי לשון הסעיף היא: “כל הסמכויות על פי סעיפים 6 ו־7 לפקודת ביזיון בית המשפט, בשינויים המחויבים.” יוצא אם כן שסעיף זה אינו בא אלא להוסיף לבית הדין את הסמכויות הקיימות בסעיפים אלה בפקודה, ואין מטרתו להגביל את בית הדין בתקנות סדר דין שכלל אינן נמצאות ביחס לפקודה. ואם לא די בכך, הרי שהסעיף מבהיר עצמו ומסתיים במילים “בשינויים המחויבים”, קרי, בהתאם לתקנות סדר הדין הקיימות בכל ערכאה.

19. הספרות המשפטית אליה הפנה ב”כ המערער, אף היא אינה מצביעה כהוא זה על תקנות סדרי דין ספציפיות כלשהן שאליהן כפוף בית הדין או אפילו בית המשפט. ההיפך הוא הנכון, פרופ’ א’ הרנון בספרו, ביזיון בית משפט על ידי אי־ציות (תשכ”ה-1965), עמ’ 291, דווקא מצביע על החוסר הקיים באי־קיומן של תקנות סדר דין ספציפיות לפקודת ביזיון בית משפט:
את החסר בענייני הפרוצדורה וראיות לפי סעיף 6 – וחסר לא מעט כי הפקודה כידוע קצרה ביותר ושום תקנות לא יצאו על פיה – השתדלה הפסיקה להשלים. מכל מקום הטענה שהושמעה פעם על ידי פרקליט… בגלל העדר פירוט הנוהג, נוסח הפנייה המדויק או הטפסים – נדחתה על ידי בית המשפט בשתי ידיים. (ההדגשות אינן במקור.)

בהמשך (בעמ’ 291) חוזר הרנון על דבריו “כי הדין הקיים לוקה בחסר בדבר צורת הפנייה אל בתי המשפט בסוגיה זו, העדר טפסים, ועוד” (ההדגשות אינן במקור), ועל כן הוא פונה להשלים את החסר ולהציע את “הפרוצדורה הנאותה”, וממליץ כי “הדיון על פי סעיף 6 יפתח אפוא בית המשפט בהתבססו על שני מסמכים, טופס ההזמנה וההצהרה בשבועה”. על דרך זו הלך גם מ’ קשת בספרו ביזיון בית משפט (תשס”ב-2002), עמ’ 168-161, ואחר שגם הוא מציין כי “סדרי הדין הקשורים בביזיון בית המשפט לא עוגנו בתקנות מיוחדות”, הוא מציע כללים ונוסח להזמנה וכותב: “לכן הנוסח הראוי של ההזמנה יהיה כך… רצוי להוסיף להזמנה גם את הדברים הבאים… באשר לצו, רצוי להגיש עותק מאושר שיצורף כחלק מהתצהיר…”

20. מה שהטעה כנראה את ב”כ המערער, הוא ניסוחו הבלתי מדויק של ד”ר אליעזר בן שלמה, בספרו, על ביזיון בית משפט (2007), אשר כתב: “צורתה של בקשה לפי פקודת הביזיון נקבעה בטופס שנקבע בתקנות. הבקשה מוגשת בנוסח שנקבע בתקנות בדרך של הזמנה ל’סרבן'”. זאת, אף שאת המקור לדבריו הוא מסמיך על מאמרו של פרופ’ א’ הרנון, במאמר שכתב (“ביזיון בית משפט על ידי אי־ציות”, פרסומי הפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית (תשכ”ה-1965) ירושלים, מס’ 19, עמ’ 289) ושנכנס באותה שנה גם אל ספרו – לפרק שממנו ציטטנו לעיל, שבו ציין הרנון, כאמור, דווקא שאין תקנות ספציפיות וטופס קבוע עבור פקודת ביזיון בית המשפט. לכן, נראה שכוונתו של בן שלמה הייתה מן הסתם לטופס הרגיל של ‘הודעה על בקשה בכתב’, עליו מורה תקנה 241 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ”ד-1984, ונוסחו קבוע כטופס 25 בתוספת הראשונה בתקנות. זאת כפי שמביא בן שלמה בעצמו, להלן בספרו בשם בית המשפט לענייני משפחה, בתמ”ש (ת”א) 48501/97 מר י’ פ’ נ’ א’ פ’. אך כאמור, כל אלה קשורים לתקנות סדר הדין האזרחי של בתי המשפט אשר מכוונות אל בתי המשפט, וכמובן אינן מחייבות את בתי הדין הרבניים הפועלים על פי תקנות הדיון בבתי הדין הרבניים.

21. אשר על כן, ברור כי בקשת המשיבה אל בית הדין הרבני להטיל סנקציה על המערער בגין ביזיון בית משפט לא הייתה צריכה להיות ערוכה לפי טופס קבוע ומובנה כלשהו, וכנהוג בבתי הדין הרבניים, הן הבקשה והן העדויות אינן צריכות להיות מלוות בתצהירים. גם את פסק הדין והדרישה שהמערער ימנע מהפרתו לא הייתה המשיבה צריכה לצרף ולשלוח עם בקשתה, אחר שהמערער ידוע ידע על קיומו של הצו, כפי שנוכיח זאת בהמשך, והוא נתבקש לא פעם להימנע מהשפעה על בנו לסרב לשחרר את המשיבה בגט.

22. לגבי טענת ב”כ המערער כי היה על מזכירות בית הדין הרבני לעדכן את היועץ המשפטי לממשלה על ההחלטה להטיל מאסר על המערער, כהוראת סעיף 6 (3) לפקודת ביזיון בית משפט, דבר שלטענו לא נעשה – ראשית יש להשיב כי מאחר שבסעיף 7א (ב) נקבעה סמכות ביקורת שיפוטית לנשיא בית המשפט העליון על החלטות בית הדין הרבני שבהן הטיל סנקציות בגין ביזיון בית המשפט – “הודעה בכתב על קנס או מאסר שהוטלו… תינתן מיד לנשיא בית המשפט העליון” – הרי שמתייתר ממילא הצורך להודיע על כך גם ליועץ המשפטי לממשלה. שנית, במקרה דנן היועץ המשפטי לממשלה התעדכן גם הוא בהעתק שנשלח אל בא כוחו בפרקליטות על ידי הייעוץ המשפטי של בתי הדין במסגרת העתירה לבג”ץ שהוגשה בנדון, ואשר המדינה צורפה בה כמשיבה.

 

ב. קבילות העדים ומשקלם הראייתי

1. קבילותה של ‘עדות שמיעה’

1. קבילותם וכשרותם של עדי המשיבה: ב”כ המערער טוענים כי עדויות הרב [פ’] ומר [ב’] על הדברים שאמר הרב [ש’] בביקורו, הן למעשה ‘עדויות שמועה’ אשר על פי כללי דיני הראיות הן אינן קבילות ואין להן כל משקל ראייתי (פרוטוקול 9.5.2016 שורה 137; פרוטוקול הדיון מיום 16.5.2016 שורות 82, 241; ופרוטוקול 6.6.2016 שורה 155).

2. ראשית, כפי שציינו, טענה זו נשמעה לראשונה במסגרת הליך הערעור, ומפרוטוקול הדיון ניתן להיווכח כי ב”כ המערער לא הביעו בעת מסירת העדויות כל התנגדות וטענה לחוסר קבילותן של העדויות בשל היותן ‘עדות שמועה’. הרי שבמקרים מעין אלה “הכלל הינו כי אי־ההתנגדות תתפרש כהסכמה לקבלת העדות, ולא ייפתח צוהר בשנית להעלות טענת קבילות במעמד הערעור” (ע”פ 1645/08 פלוני נ’ מדינת ישראל, פסקה 17). על כן ולו מטעם זה יש לדחות טענה זו על הסף. אלא זו בלבד אלא שגם טענה זו – אף אילולי דחייתה על הסף – אינה נכונה, לא מבחינה הלכתית – כפי שנבאר בהמשך פסק הדין, ולא מבחינה משפטית – כפי שנראה להלן.

3. ראשית נקדים כי תיקוני החקיקה והפסיקה במשפט הישראלי העבירו את דיני הראיות בישראל מכללי ‘קבילות’ פורמליים נוקשים למגמה של כללים רכים יותר של ‘משקל’ ראייתי, כפי שכתב הנשיא, כתוארו אז, הנשיא מ’ שמגר דנ”פ 4390/91 מדינת ישראל נ’ חג’ יחיא, עמ’ 671-670:

במשפטנו הורחבו החריגים לכלל האוסר עדות שמיעה בדרך החקיקה ובדרך הפסיקה… המגמה אשר באה לידי ביטוי בהתפתחותו של המשפט כהשתקפותה בחקיקה ובפסיקה בישראל, כמו גם בארצות אחרות שבהן נוהגת תפיסת המשפט האנגלו־אמריקני, היא של צמצום הסייגים החלים על קבילותן של ראיות כדי להותיר בידי בית המשפט את הסמכות להחליט על משקלה של הראיה. הווי אומר, במקום מחסום הקבילות, שהיקפו הולך אט אט ומצטמצם, התפתחה בעולם המשפט האנגלו־אמריקני הגישה, המבכרת בדיקה עניינית של כל ראיה רלוואנטית על ידי הערכאה השיפוטית. במקום סייגים פורמליסטיים באה בדיקת האמינות.

4. אחד מהחריגים לכלל הפורמלי של אי־קבילות עדות שמיעה, ששאב המשפט הישראלי מהמשפט האנגלי המקובל, הוא ה”רס גסטה” (Res Gestae), שמקורו אף הוא מהמשפט האנגלי המקובל. חריג זה מאפשר קבלת עדות על אִמרה שנאמרה באופן ספונטני שאינו מתוכנן מראש תוך כדי התרחשות האירוע שעליו מעידים, אף שזו ‘עדות שמיעה’. את הרציונל שעומד ביסוד חריג זה של ה’רס גסטה’ הסביר קדמי בספרו (י’ קדמי, על הראיות, חלק שני (2009), עמ’ 588):

המכנה המשותף המאגד אִמרות אלו לקבוצה אחת נעוץ בכך, שעל פי היכולת לסמוך על אמִתותן קרובות הן יותר ל”עדות מקור” מאשר ל”עדות מפי השמועה”; ועל כן, ניתן להעביר לעניינן את נקודת הכובד מעניין של הקבילות לשאלת המשקל… מדובר באִמרות שעל פי טבען יש יסוד להנחה שתוכן אמת: אם משום שהן נאמרו באופן ספונטני, בנסיבות שאינן מקימות חשש לאמִתותן; ואם משום שהן משולבות במעשה במידה ההופכת אותן לחלק ממנו.

5. יש לציין עוד כי השופט נ’ הנדל, בע”פ 8704/09 יחזקאל באשה נ’ מדינת ישראל (2012), ערך קישור מעניין בן חריג זה של ‘רס גסטה’ וסעיף 9 לפקודת הראיות לבין החריג המוכר בהלכה של ‘מסיח לפי תומו’ (כפי שעולה למשל במסכת יבמות קכב ע”א–ע”ב; ושולחן ערוך, אבן העזר סימן יז סעיפים יד–יז), וזאת מאחר ש”המונח ההלכתי ‘מסיח לפי תומו’ קרוב למונח המשפטי המודרני ‘ספונטאניות’, [ו]לעתים הכירה ההלכה באפשרות להכשיר עדותו של אדם, גם אם יש בה פגמים שאמורים היו להביא לפסילתהּ” (שם).

6. סעיף 9 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל”א-1971, מהווה חריג לכלל אי־קבילות ‘עדות שמיעה’ על פי עיקרון ה’רס גסטה’, וקובע:

עדות על אִמרה שנאמרה בשעה שנעשה, לפי הטענה, מעשה עברה או בסמוך לפניו או לאחריו, והאִמרה נוגעת במישרין לעובדה השייכת לעניין, תהא קבילה אם אמר אותה אדם שהוא עצמו עד במשפט.

האם התנאי בסעיף 9 לפקודה, שלפיו העדות על האמירה תהיה קבילה רק אם אומר האמירה הספונטנית יהיה עד במשפט הוא תנאי בל־יעבור, או שמא יש לו חריגים? במיוחד עולה השאלה כאשר אומר האמירה אינו בנמצא, לא ידוע מיהו או לא ניתן להביאו לעדות. פסיקת בית המשפט הכריע כי במקרים חריגים אלה, אי־העדתו של אומר האמירה אינה פוסלת את קבילות העדות על אמירתו, כפי שקבעה השופטת, כתוארה אז, ד’ דורנר בע”פ 7293/97 ז’אפר ואח’ נ’ מדינת ישראל פ”ד נב (5) 460, פסקה 12, בעקבות פסיקת ע”פ 182/71, 183 עוזר נ’ מדינת ישראל (לא פורסם):

דעתי היא כי במקום שבו לא קיימת אפשרות להביא את מוסר האִמרה לבית המשפט, אין סעיף 9 לפקודה מונע קבלת אִמרות ספונטניות כראיה… סעיף 9 אינו קובע הסדר כולל ביחס לקבילותן של אִמרות ספונטניות. בענייננו, הסעיף אינו מתייחס למקרים שבהם לא ניתן להביא את מוסר האִמרה לעדות בבית המשפט מטעמים אובייקטיביים, וזאת להבדיל ממצב העניינים שבו מוסר האִמרה זמין לעדות. יש לפרש אפוא את התנאי שבסעיף 9 בדבר העדת מוסר האִמרה כחל רק במקרים שבהם ניתן להעיד את מוסר האִמרה בבית המשפט. לעומת זאת, יש להכשיר קבילות אִמרות ספונטניות כאשר מטעמים אובייקטיביים לא ניתן להעיד את מוסר האִמרה, וזאת בדומה להסדר הקבוע כאמור במשפט האנגלי המקובל. ראו א’ הרנון דיני ראיות (כרך ב) [26], בעמ’ 206.

עקרון זה, של קבילות עדות על אמירה אף אם מי שאמרה אינו מעיד במשפט, התקבל להלכה ולמעשה בפסיקות בתי המשפט (ראו: ע”פ 4115/08 אבנר גלעד נ’ מדינת ישראל (2011), פסקה 17, וראו למשל: ת”פ (מחוזי ת”א יפו) 40180/05 מדינת ישראל נ’ סעדיה עזרא (לא פורסם, 2006) ; ע”פ (י-ם) 45643-10-10 מדינת ישראל נ’ מחמד אבו אל הווא (2011) ; ת”פ (י-ם) 7923-03-11 מדינת ישראל נ’ שמואל ישראל בן חמו (2012)).

7. אמנם ההליך בו אנו נזקקים לעיקרון זה של ‘עדות שמיעה’ על אמירה ספונטנית תוך כדי ההתרחשות, אינו במסגרתו של הליך פלילי אלא הליך אזרחי של פקודת ביזיון בית המשפט. אך כפי שהתקבל בבתי המשפט הרי שעקרון זה של סעיף 9 לפקודת הראיות חל גם בהליכים במשפט האזרחי (ראה: י’ קדמי, על הראיות, שם, עמ’ 609; ות”א (עכו) 9151-09-08 פטין פואד נ’ מועצה מקומית יאנוח-ג’ת (2011) ), וכל שכן נכון הדבר כאשר מדובר בהליך שלפנינו שהוא הליך ‘מעין פלילי’.

8. לענייננו, כאמור, אמנם אין מדובר ב’עברה’ פלילית, אך הנדון הוא בהתרחשות של מעשה פסול – השגת ‘היתר מאה רבנים’ במטרה להותיר אישה בעגינותה – אשר המאמצים להשארת המשיבה בעגינותה התגבשו מאוחר יותר לסירוב לפסק דין, ובעקבות כך נהיו לעילה לפתיחת הליך לפי פקודת ביזיון בית משפט. כמו כן, את הרב [ש’] עצמו אי אפשר היה להעיד, אף שהוא זומן על ידי בית הדין קמא וההזמנה הוצאה לו כדין, אחר שכמה שעות קודם להמצאת הזימון להעיד בבית הדין יצא הוא בחופזה את הארץ ב’צירוף מקרים’ מוזר.

9. עוד יש להוסיף ולהבהיר, כפי שנציין זאת גם בהמשך כי העדויות לגבי עצם האירוע שבו הגיע הרב [ש’] אל בית אבי המשיבה כדי לבחון את מצבה, אינן מהוות ‘עדות שמיעה’ אלא עדות ישירה על התרחשות שארעה. עדויות אלה נתמכות גם מעדותו המרכזית של הרב גמליאל, שלפיה בשיחתו עם המערער לגבי נתינת בגט לכלתו – לדבריו (של הרב גמליאל) כי ללא גט גם בנו לא יוכל להינשא – השיב המערער: “אל תדאג לבן שלי, יש לו פתרון.” וכך גם בעדותו הישירה של מר [ב’] על הדברים שאמר לו המערער בעניין זה: “אני יכול לקנות לו היתר מאה רבנים”, כפי שיפורט בהמשך.

ייתכן אף שגם העדויות לגבי עצם האמירות שנאמרו על ידי הרב [ש’] תוך כדי האירוע וכחלק ממנו אינן נכללות במסגרת ‘עדות שמיעה’ שזקוקה ל’חריג’ כדי להכשירן, אלא הן מהוות עדות ישירה על עובדת אמירת הדברים מפיו (ראה נ’ בן תור, עדות שמיעה, הכלל וחריגיו (התשס”ה-2005), ח”א, עמ’ 151-145). אם כנים דברינו, הרי שעניין ‘עדות השמיעה’ שלגביו עלו טענות ב”כ המערער נוגע רק ביחס לעדות הרב [פ’] על כך ששמע מהרב [ש’] שהגעתו לבחון את מצבה של המשיבה לעניין ‘היתר מאה רבנים’ הייתה בשליחותו של המערער. עדות הנתמכת אף היא בראיות נוספות אחרות.

 

2. כשרות העדים מבחינה הלכתית

(א) כשרות עדותם של המשיבה ואביה על פי ההלכה

10. ביחס לטענות ב”כ המערער על פסלות העדויות בתחום ההלכתי, אמנם על פי דין תורה אין המשיבה ואביה כשרים לעדות, אולם כידוע, מנהג בתי הדין הרבניים הוא לשמוע אף עדויותיהם של נשים וקרובים אלא שאין בית הדין מאמץ עדויות אלה כ’עדות’ במשמעותה ההלכתית הגוברת על כל ראיה אחרת ושמשקלם כשל מאה עדים – “תרי כמאה”. בית הדין השומע עדויות אלה מתייחס אליהן כאל ‘ראיה’ בלבד, שמשקלה נקבע על פי התרשמותו של בית הדין מאמינותה, בהתאם למכלול הנסיבות והראיות האחרות המצטרפות אליהן. בדיוק כפי שעושה בית המשפט האזרחי או הפלילי בשימוש בעדויות המובאות לפניו ככל ‘ראיה’, בהתאם לפקודת הראיות (וראה פרופ’ א’ שוחטמן, סדר הדין בבית הדין הרבני (תשע”א), עמ’ 776, 889-885).

11. יסוד הדבר מצוי בגמרא (כתובות פה ע”א), המבארת כי עד שהדיין בטוח באמינות דבריו – אף אם הוא עד אחד, קרובו של הדיין או אישה – יכול הדיין להתחשב בעדות זו כראיה לבירור האמת. אכן שם מדובר בעד שהדיין סומך על דבריו מצד עצמם, ובענייננו מדובר באמינות שנוצרה ממכלול הנסיבות או מתימוכין מראיות אחרות, אך העיקרון אחד הוא: עדות ‘פסולה’ מדין תורה אמנם אינה מהווה עדות מחייבת, אך הדיין יכול ואף צריך לשקלה ככל ראיה ולבחון את משקל אמינותה.

הדבר מובא בדברי הרמ”א בשולחן ערוך (חושן משפט סימן לה סעיף יד):

… יש אומרים דתקנת קדמונים הוא דבמקום שאין אנשים רגילים להיות, כגון בבית הכנסת של נשים [=עזרת נשים] או בשאר דבר אקראי שאשה רגילה ולא אנשים, כגון לומר שבגדים אלו לבשה אשה פלונית והן שלה, ואין רגילים אנשים לדקדק בזה, נשים נאמנות. ולכן יש מי שכתב דאפילו אשה יחידה או קרוב או קטן, נאמנים בענין הכאה וביזיון תלמיד חכם או שאר קטטות ומסירות, לפי שאין דרך להזמין עדים כשרים לזה, ואין פנאי להזמין.

12. תקנת קדמונים זו מרחיבה את האפשרות לשמוע עדים אף מעבר לעדות אדם מסוים שהדיין נותן אמון בדבריו, אלא גם לגבי עד שנסיבות או ראיות נוספות תומכות בעדותו. לענייננו העדתם של העדים הפסולים מדין תורה, מתייחסת בעיקרה לאותם תחומים שבהם קשה יהיה למצוא עדים כשרים בעניינם. שיחות וחוויות שחוותה המשיבה במשך חייה המשותפים עם בעלה ושעל יסודן היא מעידה על התלות שלו באביו – המערער, חוויותיהם של המשיבה ובני משפחתה בעת שהיא ובעלה שהו יחד בבית הוריה לאחר האירוע המוחי שבו לקתה, ושיחותיו של אביה עם מחותנו המערער או עם בנו.

נעיר כי אחד מהאירועים שתואר בעדות אביה של המשיבה – שיחתו עם המערער, אכן התקיים על פי עדותו בנוכחות שני אנשים נוספים: האחד – ‘גבאי’ של האדמו”ר מערלוי זצ”ל ששמו נכרך לא אחת בפרשיית העיגון שלפנינו, שלא זומן לעדות בהליך האחרון בביה”ד האזורי וחבל שכך, והשני – ד”ר [ק’] שאכן העיד בפני בית הדין, אף כי המערער התעלם מעדותו.

נמצא כי מכוחה של תקנת הקדמונים ודאי שהיה מקום לקבל את עדות אביה של המשיבה, ואף ללא התקנה היה מקום לשמוע את דבריו ולקבוע את משקלם הראייתי על פי התרשמות בית הדין (וראה פסק דין בית דין רבני פ”ת תיק ‏298209/3 (2014)).

13. ביחס לעדותה של המשיבה עצמה, ברור כי היא אינה “עדות” במובנה ההלכתי אף לאחר התקנה, שכן בראייה ההלכתית קיימת הפרדה ברורה בין ‘עדותו’ של בעל דין לבין עדותו של ‘עד’ ולו גם עד פסול. אלא שכמובן יש לשמוע את דבריה כפי שיש לשמוע את דבריו ואת טענותיו של כל בעל דין כבכל הליך ודין. מידת האמון שנותן בית הדין בדבריהם של בעלי דין נגזרת ממכלול של מרכיבים ו”חזקות” (“אין אדם מעיז פניו…”, “אין אישה מעיזה פניה…”, “אין אדם תובע אלא אם כן יש לו…”, “אין אדם פורע תוך זמנו” ועוד) המסייעות לדבריהם או מנוגדות להם. כך גם מדיני וגדרי “הודאת בעל דין”, דיני “מיגו” ועוד; מראיות תומכות ומהתרשמותו של בית הדין מן הדברים – בכל מקרה לגופו.

מפרוטוקול הדיון מכ’ באדר א’ תשע”ו (29.2.2016) ומפסק דינו של בית דין קמא עולה בבירור כי בית הדין אכן קבע והבהיר בפירוש כי ישמע את עדויות קרובי המשפחה אך ייחס להן משקל מוגבל ומוגדר בהתאם לגדרי הדין.

 

(ב) כשרות עדותם של הרב [פ’] ומר [ב’] כ’עדות שמיעה’ לפי ההלכה

14. כאמור לעיל, ב”כ המערער טוענים נגד כשרותם עדותם של הרב [פ’] ומר [ב’], שבה סיפרו על הביקור של הרב [ש’] בבית המשיבה ואביה והדברים שאמר במסגרתו, וזאת לטענתם משום פסול ‘עדות שמיעה’ גם לפי ההלכה. לעיל התייחסנו אל טענה זו מהתחום המשפטי ועתה נתייחס אליה מהמבט ההלכתי.

15. ראשית יש לזכור כי הליך “ביזיון בית משפט” אינו הליך הקיים בדין תורה, וכך גם הסנקציות המצויות בו – קנס כספי ומאסר – אינן תואמות את דין התורה. הבסיס ההלכתי לנקיטת הליך זה הוא ההלכה שעל פיה מוסמך בית הדין לענוש לצורך השעה ‘שלא מן התורה’, כדברי הגמרא (סנהדרין מו ע”א):

תניא רבי אליעזר בן יעקב אומר: שמעתי שבית דין מכין ועונשין שלא מן התורה, ולא לעבור על דברי תורה, אלא כדי לעשות סייג לתורה… לא מפני שראוי לכך, אלא שהשעה צריכה לכך.

וכך פסק הרמב”ם (הלכות סנהדרין פרק כד הלכות ד–י):

יש לבית דין להלקות מי שאינו מחויב מלקות ולהרוג מי שאינו מחויב מיתה ולא לעבור על דברי תורה אלא לעשות סייג לתורה… כפי מה שיראה להם הכל הוראת שעה לא שיקבע הלכה.

בעניינם של הליכים אלו ‘שלא מן התורה’ מוסיף הרמב”ם (שם) כי גם דיני העדויות והראיות שבהם אינם מוגבלים בכללי דיני התורה:

… ולא היו שם כל דרכי הדרישה וחקירה וההתראה ולא בעדות ברורה אלא הוראת שעה כפי מה שראה… וכן יש לבית דין בכל מקום ובכל זמן להלקות אדם ששמועתו רעה והעם מרננים עליו שהוא עובר על העריות והוא שיהיה קול שאינו פוסק.

16. כך נפסק להלכה גם בשולחן ערוך (חושן משפט סימן ב). אף לשיטת הטור בשם הרי”ף שסמכות זו נתונה רק ל”גדול הדור כגון רב נחמן דהוא חתנא דבי נשיאה וממונה לדון על פי הנשיא או טובי העיר שהמחום רבים עליהם” – ביישום כלל זה לימינו, הרי שסמכויות אלה מוקנות להלכה גם לבתי הדין הרבניים שמונו על ידי כלל הציבור באמצעות נציגיו.

17. על דרך זו, לאורך ההיסטוריה היהודית מאז בטלה מלוכה מישראל תִפקד בית הדין הרבני גם במסגרת “משפטי המלוכה”. הרחיב בעניין זה הר”ן בדרשותיו (דרוש יא, וראה גם באברבנאל על פרשת שופטים שהביא דבריו; וראה עוד שו”ת הרשב”א ח”ד סי’ שצג, הובא בבית יוסף, חו”מ סי’ שפח; שו”ת אבני נזר יו”ד סימן שיב סעיפים מז–נ). בהתאם לכך מוסיף וכותב הרמב”ם (הלכות סנהדרין פרק יח הלכה ו), שבהוראת שעה או מ”דין המלכות” ניתן להעניש אדם על פי הודאת עצמו, אף שבעיקר דין תורה “גזירת הכתוב היא שאין ממיתין בית דין ולא מלקין את האדם בהודאת פיו אלא על פי שנים עדים.”

18. ברור כי “צורך שעה” בהליך מעין זה קיים ללא ספק, הן ביחס למקרה הספציפי שבפנינו והן ביחס להליכי ‘ביזיון בית משפט’ בכלל. אם ביזיון בית משפט או בית הדין יהיה דבר שאינו גורר בעקבותיו הטלת סנקציות, או שהאפשרות להטלתן תהיה מוגבלת במגבלות שיהפכו אותה ל’אות מתה’ בספר החוקים, משמעות הדבר תהיה ש”איש הישר בעיניו יעשה” ו”איש את רעהו חיים בלעו”, ואחריתה מי יישורנו.

לפיכך אין לדרוש מהעדויות בהליכים מעין אלה של ‘ביזיון בית המשפט’ לעמוד בכלליהם הנוקשים של “הלכות עדות”. הדרישה היחידה הנותרת לגביהם היא שבית הדין ישוכנע מכלל הראיות שיובאו בפניו באמִתותם של דברים.

19. זאת ועוד, גם משום ‘עדות שמיעה’ כשלעצמה אין לקבוע שעדותם של עדים אלה היא פסולה. בהתאם לדברינו לגבי העדתם של עדים פסולים, הרי שיש ללמוד גם לעניין ‘עד מפי עד’. באותם מקרים בהם כבר הוכשרו עדויות פסולות אין לחלק בין פסול לפסול, ואף לא בין פסול שבגוף העד לבין פסול שבאופן מסירת העדות (‘עד מפי עד’).

כפי שהביא הבית יוסף (חושן משפט סימן כח) בשם רבנו ירוחם (מישרים נתיב ב חלק ח): “שנוהגים שהשני סופרים מקבלים עדות ומגבין על פיהם, יכולים הציבור לנהוג המנהג שיראה בעיניהם שיהא בו תקנה לציבור כמו יחידים שקבלו עליהם בקנין קרוב או פסול”. שני הסופרים המוסרים לבית הדין את העדויות שגבו אינם ‘בית דין’ ואין קבלת העדות על ידם יכולה לבסס “מעשה בית דין” שעליו יוכל בית דין אחר להתבסס בהכרעתו אלא על פי “עד מפי עד”. מהאמור מבואר שיש בכוחה של תקנה להכשיר עדות בדרך זו כפי שיש בכוחה להכשיר עדותו של עד פסול, אלא שייתכן שלא נאמרו הדברים אלא במקום שאכן יש תקנה מפורשת כזו.

20. אכן בשו”ת פנים מאירות (חלק ב סימן קפ, הובא בפתחי תשובה חושן משפט סימן לה ס”ק י, המוסב על דברי הרמ”א, חושן משפט סימן לה סעיף יד, שהובאו לעיל) מצאנו ש’הרחיב’ את דברי הרמ”א והחילם על פי שיקול דעת ביה”ד במישורים נוספים וכתב:

ומה שצלל החכם במים אדירים שהבית דין שלחו שנים לגבות עדות מן אשה אחת על מקומות בבית הכנסת בעזרת נשים [=מסוג העדויות שעל פי דברי הרמ”א הנ”ל יש לקבל בהם עדותן של נשים]… ובִדְבַר שלא נגבה בפני שלשה – הא הביא הבית יוסף בסוף סימן כ”ט [=צ”ל: כ”ח] בשם המישרים שיכולים הקהל לתקן ששני סופרים מגבין העדות וכבר נהגו כל בתי דיני ישראל לשאול לנשים יקרות לשלוח אליהם נאמני הקהל שיגידו העדות שידוע להם.

הרי שלפי שו”ת הפנים מאירות, אחר שהכשרנו את עדותן של הנשים בעניינים מסוימים בעקבות התקנה, אין מקום לפסול עדויות פסולות אחרות כגון עדות של עד מפי עד. לכן, לאחר שכבר נתקנה תקנה המכשירה עדויות אלה במקרים מסוים, השיקול אם להכשיר עדותו של ‘עד מפי עד’ באותו נושא מסור בידי בית הדין, ואם התרשמותו היא שפסילת עדות כזו היא שתביא לעוול ולעיוות דין, הרי שמסורה בידו הסמכות להכשירה.

21. כל זאת כאמור למעלה מן הצורך, שכן כפי שהבהרנו, אליבא דאמת: מחד גיסא – מרכז עדותם של העדים המדוברים היא אינה ‘עדות שמיעה’ אלא עדות על התרחשות שארעה ושכללה ‘אמירות’ שנאמרו כחלק ממנה, ואלו אינם לוקים בחסרון של “עד מפי עד”, ומאידך גיסא – חלקים אחרים מעדותם אף אם אינם נחשבים כ”עדות” במובנו ההלכתי של מושג, ברור כי הם מהווים ראיה מוצקה להתקיימות הדברים.

 

3. משקלן של העדויות והקשרן

(א) אמינות עדותו של הרב גמליאל

22. במסגרת מגמתם של ב”כ המערער לביסוס טענתם כי הבן – בעלה של המשיבה – הוא זה שמציב את התנאים למתן הגט ומסרב מדעת עצמו לתת את הגט, ולא בהשפעת אביו המערער, מנסים ב”כ המערער להפריך את עדותו המרכזית של הרב גמליאל. לשם כך נתלים ב”כ המערער בדבריו של אב בית הדין קמא לפרוטוקול הדיון מהתאריך כ”ח באייר תשע”ד (28.5.2014) (כטענתם בפרוטוקול מיום 9.5.2016, שורות 140-138). הדיון המדובר עסק בבקשת המשיבה לחייב את הבעל – הבן בגט, וכדי לעמוד על המצב ביניהם ביצע אב ביה”ד הרב שטסמן שיחה טלפונית עם הרב גמליאל, ואשר לאחר מכן דווח לפרוטוקול את תוכנה (שורות 12-10 לפרוטוקול):

ביה”ד משוחח טלפונית עם הרב גמליאל מאגף העגונות בהנהלת בתי הדין הרבניים, שנסע לניו יורק לטפל בעניינה של האישה. הרב גמליאל מדווח לביה”ד כי בסיוע רב מקומי בבורו פארק שוחח עם אבי הבעל שהבהיר כי תנאי בל יעבור של בנו למתן גט הוא שליחת הילדים להסד”ר בניו יורק.

ב”כ המערער מתעכבים על שורה 12 לפרוטוקול ומדייקים מהמילים “כי תנאי בל יעבור של בנו למתן גט הוא שליחת הילדים…”, שהבן הוא זה שמציב את התנאים לנתינת הגט ולא אביו.

23. נגד דיוקם של ב”כ המערער ניצבת ועומדת עדותו הברורה של הרב גמליאל מהתאריך כ”א באדר א’ תשע”ו (1.3.2016). בעדותו סיפר הרב גמליאל כי בפגישתו עם המערער הוא התרברב בפניו באומרו (שורות 266-265 לפרוטוקול) “מי אתה בכלל שתוכל לשנות את דעתי, ‘הרבה’ שלי ביקש ממני שאומר לבני לתת את הגט ולא שמעתי לו”. ב”כ המערער הקשה על דבריו, אולי הכוונה הייתה לבן עצמו ולא למערער, ש’הרבה’ בקש מהבן שייתן את הגט והוא זה שסירב, וזו לשון הפרוטוקול (שורות 595-588 לפרוטוקול):

ש: הוא אמר ש’הרבה’ ביקש?

ת: כן

ש: בטוח?

ת: מיליון אחוז.

ש: אולי הוא אמר ש’הרבה’ אמר ל[ח’] ו[ח’] סירב?

ת: לא, הבן בכלל לא עלה בכל השיחות שלי אתו.

24. במגמה לסתור עדות זו של הרב גמליאל, הפנה ב”כ המערער אל דברים שנאמרו בשמו בפרוטוקול הדיון מיום י’ בסיוון תשע”ה (28.5.2015) דלעיל, מהם משתמע לכאורה שהתנאים לגט הם של ‘הבן’, ומכאן הטיח בו ב”כ המערער ואמר (פרוטוקול הדיון מיום כ”א באדר א’ תשע”ו – 1.3.2016, שורות 610-609):

אתה אומר בשיחה הזו – שמשום מה בעדותך לא טרחת לציין – שהאב אומר לך מה התנאים של הבן, לא של האב.
על כך השיב הרב גמליאל בנחרצות (שם שורות 613-611):

ת: הוא לא הזכיר את הבן.

ש: אתה כתבת.

ת: זה לא אני כתבתי או אמרתי.

משלב זה מתערב אב ביה”ד הרב שטסמן בדיון ומבהיר (שורות 621-614):

ביה”ד: היה דיון בביה”ד אני שוחחתי עם הרב גמליאל בטלפון שורות 11–12 הוקראו על ידי לפרוטוקול.

עו”ד שרגא: כבודו אומר שהוא הטעה את הפרוטוקול?

ביה”ד: זו חוצפה… אני מבהיר כי שורות אלו הוקראו על ידי לפרוטוקול לאחר השיחה עם גמליאל ואין אלה דבריו הישירים.

[…]

ביה”ד: אני הבהרתי שזו הקראה שלי לפרוטוקול.

והרב גמליאל חוזר ועומד על גרסתו, כשנשאל על כך שוב (שורות 623-622):

הרב גמליאל, מה יש לך להגיד על מה שכתוב פה? מה אמרת לביה”ד?

ת: שכל הזמן האבא מדבר שלא יהיה גט עד שהילדים לא יגיעו. הוא לא הזכיר את הבן.

בעקבות כך התפרץ ב”כ המערער – עו”ד שרגא ואמר לפרוטוקול “פשוט משקרים פה…” (שורה 624), וכנגד דבריו חוזר הרב גמליאל ועמד בתוקף על גרסתו (שורות 633-631):

ת: הבן לא הוזכר. הוא אמר שתנאי בל יעבור הוא שלא יהיה גט עד שליחת הילדים.

ש: נכון או לא?

ת: הכול נכון למעט מילה אחת “בנו”. תנאי בל יעבור שלא יהיה גט עד אשר הילדים יגיעו.

ושוב נשאל הרב גמליאל כיצד בפסק הדין לחיוב גט שכנכתב בעקבות אותו דיון (בתאריך ב’ באב תשע”ד – 29.7.2014) נכתב:
לאחר מאמצים מרובים ובתיווכו של רב מקומי הצליח הרב גמליאל לשוחח עם אבי הבעל שהבהיר לו שתנאי בל יעבור של בנו למתן גט הוא שליחת הילדים לניו יורק. (ההדגשות אינן במקור.)

ועל כך השיב הרב גמליאל וחזר בפעם השישית על עדותו (שורות 646-645):

ת: שוב, אותו דבר, הנקודה הזו – הבן לא הוזכר. העובדה שהבן לא התקשר אליי, למה האב צריך להתקשר אליי?

25. לסיכום ביניים, הרי לפנינו עדות ברורה של הרב גמליאל אשר חוזר עליה בבהירות ובנחרצות שוב ושוב, ומכל כיוון אפשרי ששואלים אותו אומר כי בכל השיחות שלו עם המערער היה זה המערער עצמו אשר הציב את התנאים, בגוף ראשון, ולא הזכיר בשום שלב שתנאים אלה הם של הבן, וכל שכן שלא טען שאינו אלא רק שליח המביא את דברי הבן לידיעתו. לדבריו בכל שלבי השיחה אִתו, המערער נתן את הרושם שהוא זה שמנהיג ומנהל את המו”מ והוא זה שמציב את התנאים שבלעדיהם לא יינתן גט. מול נוסח זה של המילה “בנו” בפרוטוקול הדיון, מודיע אב ביה”ד ברורות כי הדברים נאמרו על ידו בחוסר דיוק ומחוסר שימת לב. הודעה זו גם נשמעת הגיונית ומסתברת, מאחר שכאמור אותו דיון נסב בעניין הבקשה לחיוב בגט, ולכן באותה שעה לא ייחס אב ביה”ד חשיבות לשאלה מי הוא בדיוק מקור אותם ‘תנאים’, אלא התמקד בשאלה האם ישנה הסכמה למתן גט או אין, ואם ישנם תנאים – מה הם והאם הם סבירים. בשאלה זו של פרשנות העדות, מקובלת עלינו לחלוטין וללא כל ספק – מכוח כל התנאים הנסיבתיים הנ”ל – פרשנות העדות כפי שראה את זאת בית הדין קמא.

26. כאמור, לחיזוק גרסתו הברורה של הרב גמליאל מצטרף המכתב מיום כ”ט בסיוון תשע”ה (16.6.2015) שכתב הרב גמליאל לבית הדין ושנשלח בדוא”ל עוד לפני אותו דיון, וממנו עולה כי התנאים בשל האב – המערער ולא של הבן – בעל המשיבה:
ניהלתי מו”מ ארוך וקשה עם אבי הבעל אשר למעשה הוא הגורם אשר מעכב את סידור הגט, ולאחר שהגענו לסיכומים חזרתי לארץ ונפגשתי עם בא כוחו של הבעל עו”ד ינובסקי אשר אמור לנסח הסכם בהתאם לסיכומים שלי עם אבי הבעל. (ההדגשות אינן במקור.)

27. טענה נוספת בפי ב”כ המערער נגד עדותו של הרב גמליאל, היא על כך שהוא “לא הזכיר את השיחות הארוכות שהיו לו עם הבן” (פרוטוקול הדיון מיום 4.5.2016 שורות 167-164, 191). דא עקא, שהרב גמליאל נחקר ארוכות על ידי ב”כ המערער על שיחותיו עם הבן (בפרוטוקול הדיון מיום 1.3.2016, שורות 647–698) והשיב על כל שאלותיהם, וכשנשאל על ידי ב”כ המערער מדוע לא הזכיר שיחות אלה בתחילת עדותו כאשר סיפר על פגישותיו עם המערער, השיב בקצרה “כי לא יצא מזה כלום”, להבדיל מהשיחות עם המערער שבהם היה נראה כאילו הן כן מביאות להתקדמות כל שהיא. בנוסף הבהירו לעניין זה ב”כ המשיבה (פרוטוקול 4.5.2016 שורות 352-348):

אנו חקרנו אותו כי הוא היה עד שלנו ואנו שאלנו אתו על הקשר שלו עם האב וע”ז השיב בארוכה, לא שאלנו: ‘ספר לנו על הקשר שלך עם הבן’ רק שאלנו: ‘האם האב פעם הפנה אותך לבן?’ ואחרי שהם חקרו הם שאלו האם היה קשר עם הבן והוא אישר שהיו חמש שיחות עם הבן חלקם הזויים [כך במקור]– שרוצה שלו”ב אחרי עשר שנים – ואחד הדברים שהוא העיד שמדי פעם היו הפסקות בשיחות ולהרגשתו שכל פעם הוא הולך להתייעץ וחוזר עם דברים.

28. עוד טוענים ב”כ המערער מדוע “הרב גמליאל לא הזכיר שהגיע אִתו (=עם המערער) לסיכומים” (שם שורה 164). אלא שגם טענתם זו תמוהה, שהרי המידע על ‘סיכומים’ כלשהם הגיע לידיהם מהדו”ח של הרב גמליאל מיום 16.6.2015, בו כתב: “ניהלתי מו”מ ארוך וקשה עם אבי הבעל אשר למעשה הוא הגורם אשר מעכב את סידור הגט”. דו”ח כתוב זה הציג הרב גמליאל בעצמו במהלך עדותו ואף תושאל עליו על ידי ב”כ המערערים (פרוטוקול 1.3.2016 שורות 557–561). מעבר לכך, עוד קודם לכן (שורות 281–322 לפרוטוקול) תיאר העד באריכות את הדרישות שהועלו על ידי המערער כתנאי למתן הגט, ופירט מאילו דרישות “הוריד” את המערער ובעניינן של אלו נטל על עצמו את האחריות להסדירן. המינוח “סיכומים” אמנם לא נאמר במפורש בתיאורו זה, אך משתמע ומסתבר שאלו הסיכומים שעליהם דיבר.

 

(ב) הקשרן של עדויות על התקופה שלפני הוצאת פסק הדין

29. טענה נוספת בפיהם של ב”כ המערער, היא נגד עדויותיהם של המשיבה, אביה, הרב [פ’] ומר [ב’] אשר העידו על ביקורו של הרב [ש’], המכתבים ששלח והמפגשים עם המערער אשר נערכו שנים לפני שיצא בפסק הדין לחיוב גט. לטענתם לא ניתן להישען על עדויות בלתי רלוונטיות מהעבר כדי להוכיח הפרה של פסק הדין שניתן שנים לאחר מכן (פרוטוקול מיום 16.5.2016 שורות 82-81, 240, ופסקה 15 לערעור).

30. על טענה זו השבנו כבר בתחילת פסק הדין, בהסבירנו כי הטענה שהמערער השפיע ושידל את בנו כדי שיימנע מנתינת גט לאשתו חרף ציוויו של בית הדין היא טענה מטבעה יקשה ביותר עד כי יהיה בלתי אפשרי להביא לה ראיה ישירה – למצוא את אותה אמירה של האב לבנו ‘בחדרי חדרים’. במקרים מעין אלה התביעה תסתייע בעיקר בראיות נסיבתיות, אשר בהצטרפן יחד ייצרו מסכת עובדתית המוכיחה מעבר לכל ספק סביר – ובמקרה של פקודת ביזיון בית משפט הרף הנדרש אף נמוך מכך – כי מעשה ההשפעה והשידול להפר את הצו ולעגן את האישה אכן נעשה. מרכיב חשוב ובעל משקל משמעותי במארג עובדתי זה היא ‘עדות שיטה ומעשים דומים’ הלקוחה גם מאירועים מהעבר.

31. במקרה דנן, אם אכן הוכח שבעבר לפני מתן פסק הדין המערער פעל להשיג ‘היתר מאה רבנים’ כדי לעגן את כלתו, ולאחר מתן פסק הדין המערער אף ערך מו”מ בעצמו והציב תנאים ברורים – ובמידה מסוימת אף הזויים – למתן הגט על ידי בנו, וזאת בלא לערב את בנו במהלך המו”מ ואף בלא להזכירו כלל, ואם המערער אף הודיע לרב גמליאל מפורשות: “אל תדאג לבן שלי, יש לו פתרון… יש לו דרך להתחתן” – אף בלא לתת גט למשיבה (פרוטוקול הדיון מיום 1.3.2016 שורות 286-283) – הרי שלפנינו נפרשׂת תמונה עובדתית מלאה ועגומה, שלפיה המערער פועל זה שנים לשם עיגונה של המשיבה. כך עשה בעבר לפני נתינת פסק הדין, כך הוא עושה בהווה אחר פסק הדין, וכך אנו חוששים שימשיך ויעשה בעתיד.

32. כפי שהראינו לעיל, אחר שהוכח בפני בית הדין כי המערער פעל בעבר כדי שבנו יימנע מלשחרר את המשיבה בגט פיטורין, הרי שמעתה נטל ההוכחה במקרים אלה עובר אל כתפי המערער, והוא זה שצריך להוכיח בפני בית הדין שאינו אוחז עוד בדרכי המריה אלו ושתיקן באופן אקטיבי את דרכיו.

 

ג. האם הוכח שהמערער עומד מאחורי סירוב בנו לתת גט?

1. בבואנו לדון ולהכריע בטענות ב”כ הערער נגד קביעת בית הדין קמא כי הוכח שמערער הוא זה שעומד מאחורי עגינות המשיבה על ידי בנו, יש לציין כי מעבר לעדויות השונות והמסמכים שהובאו בבית דין קמא כראיות נסיבתיות התומכות בטענת המשיבה, הרי שהעדות המרכזית על הפרת פסק הדין לגירושין על ידי המערער היא של הרב גמליאל, מאגף העגונות בבית הדין הרבניים. וכך קבע בית הדין בהחלטתו (פרק 3 דיון והכרעה – התשתית העובדתית, פסקה 33):

עדותו המהימנה של הרב גמליאל מלמדת בבירור ובאופן חד משמעי שגם כשנה לאחר מתן פסק הדין אשר חייב את הבעל במתן גט היה אביו מר [פלוני] “בעל הבית” ועמד גם אז בעמדתו המתנגדת לסידור הגט והמתנה את האפשרות לביצועו בתנאים שונים, משונים ומשתנים.

גם אותה שעה הוא מבהיר לרב גמליאל בשיחתם טלפונית כי הוא המחליט ו“מי אתה שתשנה את דעתי?” – אני אשמע או לא, אני ולא בני, “‘הרבה’ אמר לי לומר לבני ולא שמעתי”, גם אותה שעה הוא, כמתואר לעיל, בפגישתו עם הרב גמליאל מעלה דרישות כספיות של מאות אלפי דולרים והוא גם שמוותר עליהן בלי הניד עפעף ובלי שיזדקק להיוועץ בבנו – הבעל. (ההדגשות במקור.)

2. אכן מעיון בפרוטוקולי הדיון אנו מתרשמים כי עדותו של הרב גמליאל היא חד־משמעית. המשא ומתן סביב האפשרות לגירושין נוהל בינו לבין האב – המערער בלבד. מדבריו עולה כי מעולם בעת מו”מ זה לא נזקק האב לשאול את דעתו של הבן. לעומת זאת כשכבר הצליח הרב גמליאל לשוחח עם הבן עצמו, נזקק הבן שוב ושוב לפסקי זמן שלפי התרשמותו של העד נועדו להתייעצות. המערער ניהל את המו”מ כמי שברור לו ולעומד מולו כי הוא ורק הוא זה שמחליט וקובע בעניין שחרור האישה בגט, לפיכך גם סיכומים שהושגו – אם הושגו – היו רק עמו.

3. בהקשר זה יש לתת את הדעת גם לסיפור התמוה בעניין ‘הקַלֶטֶת’ של פגישת הרב גמליאל עם המערער, שהייתה או לא הייתה ביד המערער. במהלך חקירת הרב גמליאל הזהירו אותו ב”כ המערער וטענו כי ברשותם הקלטה המפריכה את דבריו – זאת כאשר מנגד ניצב הרב גמליאל וממשיך למרות דבריהם לדבוק בנחרצות בעדותו. אולם כאשר בית הדין ביקש מהם את תמלול השיחה, טענו ב”כ המערער כי לא הכינו תמלול להקלטה וכשנתבקשו להביא את הקלטת עצמה, טענו כי גם לא הביאו את הקלטת לדיון וכי הם מבקשים לחזור ולחקור את הרב גמליאל גם למחרת. בית הדין קמא העיר כי היה עליהם להתכונן לעדות שעליה ידעו מבעוד מועד ולהביא לדיון את התמלולים הרלוונטיים או לפחות את ההקלטה. בית הדין התיר לב”כ המערער ואף הורה להם להגיש אליו למחרת את תמלולי השיחה בין הרב גמליאל למערער, שהקלטתה – לטענתם – מצויה בידיהם (פרוטוקול מיום 1.3.2016 שורות 546-532, 753-752). למרות כל זאת מסיבה לא ברורה לא הביאו למחרת את התמלולים כנדרש.

4. בעניין זה צודקות ב”כ המשיבה בדבריהן הנוקבים בכתב תשובתן לערעור כי אחת מן השתיים: או שאין הקלטה כזו כלל ועיקר, ואז דברי העד אם כן לא נסתרו ומתברר גם כי אזכור הקלטת מעיקרו לא היה אלא ניסיון נפל להלך עליו אימים. או שיש בידם הקלטה, אלא שהקלטה זו לא בלבד שאינה סותרת את דברי העד אלא שהיא אף תומכת בהם. כך או כך – אחת היא, עדותו של העד המרכזי איתנה, קוהרנטית ונתמכת בעדויות מסייעות רבות, שגם אם עוסקות באירועים שאירעו קודם למתן פסק הדין, יש בהן כדי להעיד על דפוס התנהגות ופעולה דומים.

5. טענה מרכזית של ב”כ המערער היא כי לעמדתם לא הוכח בבית הדין קמא שהבן אכן מבטל את דעתו בפני אביו המערער, ואינו נשמע להוראותיו אם לתת גט ואם לאו. ב”כ המערער מביאים כמה טיעונים כדי להוכיח שלבן דעה עצמאית ולכן לא האב עומד מאחורי עגינות כלתו אלא הבן בעצמו. האחד, מכך שבהופעתו – הבן כבר אינו במראה חסידי כשל אביו – אינו מגדל זקן ופאות, הכיפה שלראשו קטנה יותר והוא אינו לובש שטריימל בשבתות (פרוטוקול בבי”ד קמא מיום 29.2.2016 שורות 591–603, 1013–1022; בבי”ד גדול מיום 9.5.2016 שורות 15–20, ומיום 16.5.2016 שורות 223–230).

6. עוד טוענים ב”כ הצדדים כי גם הנישואים עם המשיבה היו לא לרצונם של המערער ואשתו, ולטענתם היה בעקבות כך גם נתק ביניהם במשך חמש שנים. ב”כ המערער אף “מקיש הוויה ליציאה” וטען בדיון בבית הדין קמא כי כפי שהנישואין היו לא לרצונם כך גם אי־נתינת הגט היא שלא על דעתם (פרוטוקול הדיון מיום 11.11.2015 שורות 188-185).

7. לגבי ראייתם הראשונה של ב”כ המערער מהשינוי שעשה הבעל בחזותו – התרשמותנו היא כי אין מדובר בשינוי דרסטי ומשמעותי. אביו המערער, כפי שהופיע לפנינו בדיונים, אף הוא אינו מתהלך עם חליפה ארוכה של חסידים ולצדעיו לא משתלשלות פאות ארוכות. בהתאם לחזותו של המערער, הרי שמדובר אצל הבן בשינוי מינורי מלבוש חרדי־חסידי־מודרני ללבוש חרדי־מודרני מעט יותר (הבן אף מציית לאביו בקשירת עניבה לצווארו – פרוטוקול 29.2.2016 שורות 212–214 ושורות 293–294). לכן, עמדתנו היא כי אין בכך כדי להוכיח שמדובר בבן שממרה את אביו ואינו שומע לו. ובוודאי אין בשינוי זניח זה בלבושו של הבן כל ניגוד לעובדת היות הבן נשמע לאביו בעניינים ‘עקרוניים’ עבורו כסירוב נקמני מלשחרר את המשיבה בגט.

8. לגבי סיפור החתונה, יש להבהיר כי לא הובאה בפנינו ראיה תומכת לטענה שהאב אכן התנגד לנישואי בנו. מנגד מעדותה של המשיבה עולה כי מדובר בשידוך שעשה גיסה של אשת המערער שגר בברזיל, וכדברי המשיבה, לא רק שהמערער “מר [פלוני] מעולם לא הביע התנגדות, להיפך הוא שפך כסף בחתונה, עשה הזמנות עשה חתונה כמו מלך, האם זה מישהו שמתנגד לחתונה ולשידוך?!” (פרוטוקול מיום 16.5.2016 שורות 452-451). גם טענתם על נתק במשך חמש שנים עקב הנישואין נסתרת מעדותה הנחרצת של המשיבה בבי”ד קמא (פרוטוקול מיום 11.11.2015 שורות 197-191):

המשיבה: כולם הגיעו הם הזמינו אנשים רבים ועשו משהו הרבה יותר גדול ממה שאני תכננתי, הם הביאו את התכשיטים לברזיל כי [ח’] היה בברזיל. נסענו לברזיל כשאחיו התחתן ואבא שלו שכר לנו דירה וכל שבת היינו אוכלים שם וכל הזמן [ח’] הלך לבית של האימא והייתי הולכת אִתו.

ביה”ד: מתי זה היה?

המשיבה: חודשיים אחרי הנישואין נסענו אליהם.

ביה”ד: לא היה נתק?

המשיבה: לא.

בהמשך הדיון, שאלת נכונות הנתק בין המערער לבני הזוג מעומתת בעדויות המערער והמשיבה זו מול זו (שם שורות 211-206):

ביה”ד: לא היו אצלך חמש שנים?

המבקש: אולי פעמיים.

המשיבה: הייתי שם כל חג, לא יצאתי מארה”ב, עשיתי אצלם חגים, הבן היה שם אני הלכתי לשם, כל הזמן הייתי בקשר אִתם.

המבקש: זה שקר. הם גרו כמו עניים, אני לא סידרתי להם.

המשיבה: כי אתה עשית את זה.

9. יוצא אם כן, שגם טענה זו על ההתנגדות לנישואים ונתק של חמש שנים עקב כך אינה ברורה והיא נסתרת מעדות המשיבה. מעבר לכך, גם לגרסת המערער ברור שנתק שכזה, אם אכן היה, נפסק לאחר חמש שנים והבן אף עבר לעבוד אצל המערער בעקבות בקשתו – הוראתו של המערער. הרי שגם מכך אין להוכיח כי כיום יחסיהם של המערער ובנו הם בנתק וכי הבן אינו נשמע לדבריו ועצותיו של אביו.

10. עוד טוענים ב”כ המערער כי לפי עדויות המשיבה ואשת המערער עולה כי השפעתו של המערער על בנו היא אך ורק בתחום הכספי, ומכאן הם מגיעים למסקנה כי בנושא נתינת הגט, שאינו כספי במהותו, אין למערער השפעה על בנו. בטענתם זו הם מפנים אל עדות המשיבה בה נחקרה לגבי השנוי שבין הבעל לשאר בניו של המערער בנושא הלבוש.

11. בית דין זה שמע את דברי ב”כ המערער ומנגד את תגובת המשיבה ובאות כוח המשיבה.

מעיון מדוקדק בפרוטוקול ביה”ד קמא מיום כ’ באדר א’ תשע”ו (29.2.2016), השתכנענו בנקודות הבאות:

1) ברור כי כוונת המשיבה בדבריה (שורות 605-599 לפרוטוקול), הייתה שרק במראהו החסידי החליט הבעל נגד דעתו של המערער, אך בכל שאר הנושאים, כמו בעניינים כספיים, היכן יעבוד ואפילו האם ילבש עניבה הבעל – הבן אינו עצמאי והוא תלותי לחלוטין בדעת אביו – המערער.

2) את פרשנותו בונה ב”כ המערער על חילופי הדברים בעת שב”כ המערער חקר את המשיבה. היה ברור לכל בר דעת מה הייתה כוונת המשיבה בתשובתה, וזאת הייתה בדיוק כפי המבואר בדברינו למעלה. ואולם ב”כ המערער חזר וניסה בניסוחים שונים ובחלקלקות לשון להביא לתוצאה אחרת ה’מתאימה’ לו. יש בכך לדעתנו ניסיון – כושל למזלה של המשיבה – ‘להשחיל’ בפיה של המשיבה בכוח משפט שהיא כלל לא התכוונה אליו, בתקווה שהיא וב”כ לא ישימו לב לכך, ולקוות כי גם בית הדין ייפול ברשת זו. ולאחר כל זאת, להשתמש ב’תרגיל’ זה בהליכי הערעור, ומן הסתם גם בהליכים הבאים שאותם מתכננים ב”כ המערערים. אין זו הדרך הראויה לפעולה בשדה המשפטי ויש לראות התנהלות זו בחומרה.

12. עדות מעניינת המחזקת את הטענה כי הבן – בעלה של המשיבה, אכן אינו מחליט בענייניו הכלכליים ומעבר לעניינים הכלכליים, היא עדותו של ד”ר [ק’], שבה תיאר כי בפגישה שנערכה בעניין מימון הטיפול הרפואי של המשיבה, נכחו הוא [ד”ר ק’], אביה של המשיבה, המערער ואחד מהגבאים של האדמו”ר מערלוי בשם [ש’ (מ’) ], אך הבן [ח’] – בעלה של המשיבה – לא נכח. לשאלת בית הדין הסביר העד [ד”ר ק’] כי הוא “לא היה רלוונטי לנושא” (פרוטוקול מיום 2.3.2016 שורה 85) – לא פחות מכך (!)

13.מעבר לכל זאת יש לזכור, כפי שהראינו לעיל כי לשם חיובו של אדם ‘זר’ בהליך ביזיון בית משפט ונקיטת סנקציות נגדו בגין כך, אין צורך שהבן יבטל את אישיותו ואת דעותיו העצמאיות בפני המערער ויהיה בידיו ככלי ביד היוצר או ‘כמריונטה’, כפי שהגדירו באי כוחו. אין צורך ש’הזר’ יהיה מבחינה זו ‘מבצע באמצעות אחר’, אלא די בכך שהזר רק יהיה ‘מסייע’ ביד הממרה (כפי שכותב ביהמ”ש בבג”ץ מוניות הדר לוד, דלעיל). כל שכן כאשר מדובר לא רק בסיוע בלבד אלא בהשפעה ושידול הבן על ידי המערער, ובמקרה שלפנינו נראה שמידת ההשפעה של המערער על בנו רבה ביותר ודומיננטית.

 

2. הטענה שהמערער הסכים ואף פעל לכך שבנו ייתן גט

14. ב”כ המערער טוענים גם כי מהמסמך שהגיש הרב גמליאל אל בית הדין – מכתבו אל מנהל אגף העגונות בבית הדין הרבני מיום כ”ט בסיוון תשע”ה (16.6.2015) – אפשר להוכיח כי המערער דווקא הסכים לגירושין בין בנו למשיבה ואף פעל לשם כך, אלא שהבן הסורר הוא זה שהתנגד לאותו הסכם (פרוטוקול מיום 4.5.2016 שורות 159-142), שהרי במכתבו כותב הרב גמליאל שהגיע לסיכומים עם המערער “ולאחר שהגענו לסיכומים חזרתי לארץ ונפגשתי עם בא כוחו של הבעל עו”ד ינובסקי אשר אמור לנסח הסכם בהתאם לסיכומים שלי עם אבי הבעל”. לדבריהם, גם ממהלך הדיון בבית הדין האזורי ביום כ”ט במרחשוון תשע”ו (11.11.2015) עלה כי “היה נראה לביה”ד כי הדרישות שלהם סבירות וביה”ד הציע הצעה סבירה ואנו גם היינו בעדה… ולקחתי על עצמי לשכנע את הבן… וניסיתי וזה לא הלך”. זאת, לדבריהם, אפשר גם להוכיח מההתכתבות בין הרב [ש’] לרב [פ’] מיום ה’ בכסלו תשע”ג (19.11.2012) שממנה עולה כי “לדעתו [= של המערער] אפשר להגיע לפתרון מעשי” לסידור עם ערבויות מתאימות, ויוצא אם כן שהמערער אינו מתנגד לסידור הגט בין בנו למשיבה. בפרוטוקול הדיון מיום כ”ט באייר תשע”ו (6.6.2016) טוען ב”כ המערער כי על טענה זו לא השיבו ב”כ המשיבה עד היום (שורות 170-163). וכך כותבים ב”כ המערער בפסקה 6 לערעור: “המערער עודד בהתלהבות את המתווה… אף מימן את ב”כ שינסה לשכנע את בנו להסכים למתווה, אלא שהבן תקע טריז ודרש את קיום ההליכים בארה”ב” (וכן בפסקאות 11 ו־14 לערעור).

15. אולם כשאנו חוזרים ומעיינים בנוסח הודעתו של הרב גמליאל כלשונה, נראה כי ההנחה שאותה מבקשים ב”כ המערער להוכיח אינה מוכרחת, ובמידה מסוימת אף נסתרת מתוכה, ומוכיחה שהמערער היה דווקא זה שהציב תנאים מתנאים שונים אשר בלעדיהם ידאג שלא יינתן גט לכלתו:

ניהלתי מו”מ ארוך וקשה עם אבי הבעל אשר למעשה הוא הגורם אשר מעכב את סידור הגט, ולאחר שהגענו לסיכומים חזרתי לארץ ונפגשתי עם בא כוחו של הבעל עו”ד ינובסקי אשר אמור לנסח הסכם בהתאם לסיכומים שלי עם אבי הבעל. (ההדגשות אינן במקור.)
הרי שהמערער הוא זה שצריך הרב גמליאל לנהל עמו “מו”מ ארוך וקשה” כדי לשכנע אותו להביא לשחררה של האישה בגט. ובעקבות משא ומתן זה והצבת תנאים קשים ומתחלפים, כפי שתיאור הרב גמליאל בעדותו בבית הדין קמא, נותן הרב גמליאל את הערכתו המקצועית מתוך ניסיון של כחצי יובל שנות עבודה בתחום כי “הוא הגורם אשר מעכב את סידור הגט”. כאשר חוזר הרב גמליאל לישראל הוא פונה אל עו”ד ינובסקי כדי “לנסח הסכם בהתאם לסיכומים שלי עם אבי הבעל”.

16. לגבי הקשר בין עו”ד ינובסקי למערער יש לזכור כי כאשר ב”כ המשיבה שואלת את המערער מי ‘שידך’ לבנו את עו”ד ינובסקי, הוא משיב כי היה זה [ש’ מ’]’ – חברו של המערער ומקורבו של האדמו”ר מערלוי זצ”ל (וכזכור, מי שנלווה אליו לפגישה עם אבי המשיבה לפני כעשור ושנמנע מלהתייצב בביה”ד כשזומן להעיד). על תמיהת בית הדין קמא בדיון, מניין אמור אותו [ש’ מ’]’ להכיר את בנו של המערער, שמזה עשור שנים אינו מבקר בארץ, השיב המערער לבית הדין בחוצפה (פרוטוקול הדיון מיום 29.2.2016 שורה 1299): “אם אתה רוצה לדבר כמו שצריך בסדר, אם אתה רוצה לשחק אִתי” (!). המערער היה גם זה שמימן מעצמו את עו”ד ינובסקי (בהודעתו בסעיפים 11 ו־14 לערעור). ברור כי מבחינה פורמאלית על ההסכם בין הבן לאשתו לא המערער יוכל לחתום אלא הבן באמצעות ב”כ, אך ברור גם כי מהותית מי ששלט בעניינים היה המערער.

17. גם מתכתובת המייל בין הרב [ש’] לרב [פ’], שאליה מפנים ב”כ המערער במטרה להוכיח את טענתם, עולה דווקא הוכחה הפוכה מטענתם. כדי להיווכח בכך נביא להלן את תכתובת הרב [פ’] ולאחריה את תשובתו של הרב [ש’], משנת 2012 (גם כאן ההדגשות אינן במקור):

לכבוד

הרב [ש’] שליט”א

שלום וכוט”ס

קיבלתי את מכתבו אמרתי אשיחה את צערי ואכזבתי לפניו. אני יודע שהרב ניסה להשפיע על מר [פלוני] ולא על הרב אני מלין.

… במילים אחרות מר [פלוני] לא רוצה שיינתן הגט, גם לאחר שהמשפחה של האישה מוכנה לוותר על כל התביעות הכספיות ולקבל גט ללא תנאים.

אני לא מבין מה מרוויח מר [פלוני] בזה שהוא מעגן אישה צעירה, לא מספיק שיש לה צער גדול ונכות? התקווה היחידה שיש לה, שהיא תשקם עת עצמה ע”י חתונה. לקחת לאותה מסכנה גם את התקווה הזאת? מר [פלוני] לא חושש שמים מה יאמרו?

… בברכה, [פ’] […]

כבוד הרב [פ’] שליט”א

שלום וברכה

שוחחתי עם מר [פלוני] והוא לא רוצה פתרונות מהירים ולא פתרונות זמניים. הוא טוען שהבן שלו חי כרגע בשלווה ועובד רגוע, אז הוא [= פלוני] לא רוצה שוב לפתוח לו את הצרות לדברים לא מעשיים. לדעתו אפשר להגיע לפתרון מעשי, אבל הוא שואל איזה ערבויות הם נותנים שאחרי נתינת הגט הם לא יפסיקו את הקשר בין האבא לילדים. אחרי שיחות רבות הוא [=המערער] מוכן לוותר על הכספים שהוא ביקש לפני שבועיים חוץ מכמה דברים קטנים (אני מקווה שהוא [=המערער] לא ישנה שוב את דעתו) אבל הוא רוצה ערבויות שישמר הקשר עם הילדים. הוא טוען שמכניסים לילדים שנאה כלפי האבא והבת דיברה אליו בחוצפה בפעם האחרונה.

יש לו עוד פתרון אולי שהבעל ייפגש עם האישה באירופא, לדוגמא בלונדון, ושהם ידונו ויחליטו בנושא למצוא פתרון (לי אישית זה לא נראה מעשי).

לסיכום, מקובל עליו פסקו של בית המשפט אבל הוא רוצה ערבויות שאחרי הגט לא ישונה שום דבר.

בתקווה ובציפיה להצלחה שלכם

[ש’]

הרי שלפנינו עולה באופן ברור שאינו משתמע לשני פנים כי המערער הוא זה שעומד בפרץ ומצב תנאים נוקשים שבלעדיהם – פשוט לא יינתן הגט, ומצדו מצב עגינות זה יוכל להמשך שנים. למערער לא אצה הדרך להגיע לפתרון שיביא לגט, “הוא לא רוצה פתרונות מהירים ולא פתרונות זמניים”, ההפך הוא הנכון – המערער “טוען שהבן שלו חי כרגע בשלווה ועובד רגוע” ולכן במצב הקיים עדיף מבחינתו שמצב העגינות יימשך.

18. בסופו של יום כל הניסיונות שנעשו להגיע להסכם שיביא אל הגט המיוחל ולשחרורה של האישה מעגינותה עלו בתוהו. באשמת מי הם לא צלחו? אין לכך תשובה ברורה וחדה. לפי טענת המערער וב”כ הבן הוא האשם היחיד בכישלון. אך לאור הנוקשות הרבה שהפגין המערער בכל ההזדמנויות שבהן ניסו לדבר על לבו בעניין (כפי שעולה מכל מכלול העדויות הרבות שנפרשׂו בבית דין קמא) – אין אנו נוטים לקבל זאת. להערכתנו והתרשמותנו, אם המערער לא היה המרכיב היחיד והישיר לכישלונם של ניסיונות הסכם אלו, מסתבר ביותר לכל הפחות כי היה לו תפקיד דומיננטי בתוצאה זו. ראיה חזקה למסקנה זו אנו מוצאים מדבריו של הרב [ש’], מכרו של המערער ומי שבדק עבורו את אפשרות ‘היתר מאה רבנים’, שכתב לרב [פ’] לעיל, אחר הגעה למתווה כלשהו לסיום פרשת העגינות – “אני מקווה שהוא [=המערער] לא ישנה שוב את דעתו”. הרי שלפנינו ראיה לכך כי המערער הוא זה ולא אחר אשר שינה וחזר בו מהסכמים שאליהם הגיע בעניין – וזו כנראה לא הייתה הפעם הראשונה לכך – עד אשר ידידו הרב [ש’] משיח את לבו בפני הרב [פ’] ומקווה שהמערער “לא ישנה שוב את דעתו.”

 

3. האם הוכח שהמערער פעל להיתר אישה שנייה לבנו?

19. אחת מהטענות המרכזיות שמעלות באות כוח המשיבה, היא כי ישנן עדויות ברורות וחד־משמעיות על כך שהמערער ניסה ‘לסדר’ לבנו “היתר מאה רבנים”. בדרך זו, לפי הטענה, ניסה המערער למעשה להשיג לבנו היתר הלכתי לשאת אישה שנייה על אשתו – המשיבה, ובאמצעותו להותירה כבולה בעגינותה למשך כל ימי חייה, כאבן שאין לה הופכין, בלי יכולת לפתוח ‘דף חדש’ בחייה, כאשר לבעל המעגן מנגד תהיה פתוחה הדרך להינשא ולהקים חיי משפחה חדשים משלו.

20. נגד כך טוענים ב”כ המערער מספר טענות: א. העדים שהעידו על כך הם עדים פסולים מצד ההלכה, או שעדותם ‘עדות שמיעה’, שלטענתם, אינה קבילה. על טענות אלה כבר השבנו לעיל בהרחבה ודחינו אותן; ב. ישנן סתירות בין עדויות הרב [פ’] למר [ב’]; ג. לטענתם לא הוכח שהמערער הוא זה ששלח את הרב [ש’] לבדוק את מצבה של המשיבה בנגוע ל’היתר מאה רבנים’; ד. בכל מקרה גם לטענת המשיבה, אם היה מסודר לבעלה – בן המערער ‘היתר מאה רבנים’ היה הדבר מחייב השלשת גט ביד שליח, וממילא הדבר היה מקדם את שחרורה מכבלי עגינותה.

21. אולם, המעיין בפרוטוקול הדיונים, יראה כי לפנינו עדויות של חמישה עדים המצביעים על אותו עניין, כל אחד מהכיוון שבו הוא נתקל בדבר. עדויות אשר נפרשׂו במהלך הדיון על פני שעות ארוכות ועשרות רבות של דפי פרוטוקולים. וכך גם המעיין במסמכים שצורפו לתיק ומההתפתחויות שהיו במהלך המשפט, ייווכח כי עובדת שליחותו של הרב [ש’] על ידי המערער אל המשיבה לבחון את אפשרות סידור “היתר מאה רבנים” לבנו – היא עובדה מבוססת שב”כ המערער לא הצליחה להפריכה, והיא הוכחה בפני בית הדין בוודאות גבוהה של ‘מעבר לכל ספק סביר’. כפי שנפרט להלן.

22. כפי שכבר ציינו, יש להעיר כי עדויות אלה – בחלקים עיקריים וניכרים שלהן כלל אינן נוגעות לטענה של ‘עדות שמיעה’ ו”עד מפי עד”. שהרי עצם קיומן של שיחות הטלפון בנושא זה עם הרב [ש’] וחליפת ההתכתבויות שהיו ביניהם, שאף הוצגו בדיון כמסמך ראייתי העומד בפני עצמו – כל אלו הן עדויות ישירות ואינן ‘עדות שמיעה’ בלבד. כך גם לגבי עצם הפגישה של מר [ב’] באזור ים המלח ודבריו הנחרצים שאמר לו המערער בעניין ‘קניית היתר מאה רבנים’ כדי שבנו לא יצטרך לתת גט, אלו הן עדויות ישירות. כך גם לגבי עצם פנייתו של הרב [ש’] אל מר [ב’] בנושא ‘היתר מאה רבנים’, העובדה שהוא הסיע אותו במכוניתו לשם כך ועצם פגישתם למטרה זו בבית הוריה של המשיבה – כל אלו הן ראיות ישירות וקבילות ללא כל ספק ופקפוק.

23. גם בייחס לעובדת קיומה של היכרות וקשר בין הרב [ש’] למערער והטענה שהמערער הוא זה ששלח את הרב [ש’] לבחון את אפשרות ‘היתר מאה רבנים’ עבור בנו, הרי שהעדויות השונות יחד מצביעות על נכונות עובדות וטענות אלה בוודאות ברורה.

עדויות ברורות על כך נמסרו על ידי מר [ב’], אשר סיפר בעדותו על שיחותיו עם הרב [ש’] (וכבר התייחסנו לעיל בעניינן וקבענו את קבילותן). לשאלת ב”כ המשיבה השיב מר [ב’] (פרוטוקול מיום 1.3.2016 שורות 1093-1091):

הוא [=הרב [ש’]] אמר לך מי שלח אותו?

ת: ללא ספק. הוא אמר גם שהולך עם [פלוני] לים המלח. הוא אמר בבירור שהוא שליח של [פלוני], שיש בית דין והוא רוצה לגלגל היתר של מאה רבנים.

24. ראיה נוספת לכך שהמערער זה ששלח את הרב [ש’] להשיג היתר מאה רבנים הובאה בעדותו של מר [ב’], והפעם בעדות ישירה משיחתו עם המערער (שורות 1082-1080 לפרוטוקול):

ת: הבן שלי לא ייתן גט. אני יכול לקנות לו היתר מאה רבנים.

ש: ככה הוא אמר?

ת: כן בצורה הכי ברורה, “אני לא צריך שום גט אני יכול לקנות לו היתר מאה רבנים.”

25. אף הרב [פ’] העיד על הקשר בשליחותו של הרב [ש’] למערער. הרב [פ’] סיפר שהרב [ש’] “הגיע לראות את מצבה [כי] אמרו לו שהיא ‘צמח’ או חצי ‘צמח’ ובמקרה כזה אפשר להוציא היתר מאה רבנים. הוא התרשם וישר אמר מעצמו שזה לא מצב של היתר מאה רבנים”. על שאלת ב”כ המשיבה השיב הרב [פ’]:

הוא סיפר מי שלח אותו?

ת: לא זוכר. הבנתי שהוא מצדו של האבא, לא במאה רבנים דווקא אבל שהוא קשור לאבא ונציג האבא – זה אני יודע מכל המיילים שהוא שולח לי (שם שורות 1001-997).

26. גם הרב גמליאל העיד על כך שבסוף פגישתם אמר למערער, כפי שהבאנו לעיל (פרוטוקול הדיון מיום 1.3.2016 שורות 286-283):

אני הולך לדרכי ואז מה, למה אתה מצפה? אין לך פתרון לכל העניין הזה? מה אתה לא דואג לבן שלך? הוא יכול להתחתן, להביא עוד ילדים? אז הוא [=המערער] אומר לי: “אל תדאג לבן שלי, יש לו פתרון.” אני לא זוכר אם הוא אמר לו שהוא דאג להיתר מאה רבנים או שידאג לזה אבל הוא אמר יש לו דרך להתחתן.

27. באופן דומה העיד גם מר [ו’] אבי המשיבה שהרב [ש’] אמר לו שהוא בא מטעם המערער, וכן אמר לו כי “אני רואה שזה פה לא עניין של מאה רבנים” ושהוא לא ישתתף בזה. והוסיף: “עוד הוא אמר שבכל אופן הוא לא יכול להבטיח שלא יהיה היתר כי ידוע לו שבארה”ב ב־5000 דולר אפשר לקנות ‘מאה רבנים'” (שורות 902-892).

28. יש להעיר כי גם המערער עצמו לא הכחיש מעולם כי קיימת היכרות בינו לבין הרב [ש’], אלא שהצדדים חלוקים בשאלה עד כמה קרובה היכרות זו וכמה הדוקים הקשרים ביניהם (פרוטוקול מיום 29.2.2016 שורות 1272-1240). כמו כן, לא נטען מעולם כי גם לבנו של המערער ישנה היכרות או קשר כלשהו עם הרב [ש’].

29. כאמור, ב”כ המערער טענו גם כי ישנן סתירות בין עדויותיהם של הרב [פ’] ומר [ב’] (בסעיפים 20, 39 לערעור) מתי בדיון אמר הרב [ש’] שאין מקום להיתר מאה רבנים, כאשר לפי הרב [פ’] הרב [ש’] “התרשם וישר אמר מעצמו שזה לא מצב של היתר מאה רבנים” (שם שורה 998), ואילו לפי מר [ב’] “בדרך חזרה הוא [=הרב [ש’]] אמר: אני לא רואה שום סיבה [להיתר מאה רבנים]” (שם, 1086-1084). ברור שאין בטענות אלה ממש, שהרי אין מניעה שהרב [ש’] אמר זאת פעמיים, לרב [פ’] אמר זאת מיד אחר שראה את המשיבה ואילו למר [ב’] הוא אמר זאת ‘בדרך חזרה’. והרי זה כעין “הודאה אחר הודאה” או “הודאה אחר הלוואה” שמצטרפין לעדות אחת (סנהדרין ל ע”ב, שלחן ערוך, חושן משפט, סימן ל).

30. יש לזכור כי גם את העובדה שאת העד המרכזי בעניין זה, הרב [ש’] בכבודו ובעצמו הזמין בית הדין לא אחת לבוא ולהעיד בפניו, אך בכל פעם בחר העד שלא להגיע. במיוחד מוזרה הייתה היעלמותו לקראת הדיון בתאריך כ”א באדר א’ תשע”ו (1.3.2016), ויציאתו החפוזה את הארץ בסמוך למועד זימונו, כפי שמתואר בהחלטת בית הדין (פרק 2 – ההליך הדיוני; ד. חקירת בעלי הדין והעדים, פסקה 56):

איננו יכולים לקבוע בוודאות אם יש ממש בהאשמה המשתמעת של ב”כ התובעת שמר [פלוני] פעל להברחתו של הרב [ש’] מהארץ. דבר אחד ברור: שלושה עדים העידו שהרב [ש’] הוא ידיד של מר [פלוני] ושפעל בשמו או בעבורו בעניין “היתר מאה רבנים” – היתר שמשמעו הנצחת עיגונה של התובעת, וכן שהיה מעורב כנציגו במשאים ומתנים שונים.

אנו יכולים להבין היטב שכידיד של הרב [פלוני] לא היה לו “נוח” להופיע בבית הדין. מכל מקום, גם אם לא שמענו את הרב [ש’] בעדות “מפיו”, קיבלנו את עדותו “מפי כתבו” באמצעות מכתביו שהוגשו לבית הדין על ידי הרב [פ’], המלמדים כי מר [פלוני] עומד מאחורי עיגונה של כלתו.

ברור שגם לכך יש משקל בבירור אחר האמת העובדתית. העובדה שמשום מה ‘נעלם’ עד שהוזמן לעדות מהותית וחשובה על ידי בית הדין, ערב היום שנקבע לשמיעת העדות, אף שמדובר באדם הנחשב ל’רב’ בישראל, עובדה זו מדברת בעד עצמה. סביר יהיה להעריך כי העד ‘הועלם’ על ידי מימון ו’הוראה מגבוה’ של מאן־דהו שהיה מעוניין בכך. מכאן ואילך ניתן דרור למחשבות, אך ההסבר שנתן לכך ביה”ד קמא לנסיבות אלו בהחלט נשמע משכנע ומתקבל על הדעת.

למעשה גם ב”כ המערער הודה בפנינו בסיום הדיון האחרון (פרוטוקול מיום 6.6.2016, שורה 195): “אין לנו תשובה על היתר מאה רבנים” (!), אך הוסיף “וזה פותר חידת עיגון ולא מגביר עיגון”.

‘סתם ולא פירש’ אלא שאת כוונתו יכולנו להבין מטענתו בערעור (סעיפים 22-21 לערעור), ואלו דבריו:

הניסיון האובססיבי שנעשה לקשור בין המערער לארגון היתר מאה רבנים מתעלם כמובן מהעובדה שהיתר כזה לא ניתן בלא נתינת גט לשליח הולכה, כפי שכתב ה”בית שמואל”… כל זה לא מנע מבית הדין לכתוב “…שלושה עדים העידו שהרב [ש’] הוא ידיד של מר [פלוני] ושפעל בשמו או בעבורו בעניין היתר מאה רבנים – היתר שמשמעו הנצחת עיגונה של התובעת.

31. ברור לכל בר־דעת כי מי שמוכן ‘לרכוש’ “היתר מאה רבנים” תמורת 500 או 5,000 דולר, ובדרך זו להביא לעיגונה של אישה נגד פסק דין מוסמך של בית דין רבני, לא יעכבו את דרכו ‘דקדוקי הלכה’ כאלה או אחרים. ודוק עצמך, שהלא כפי הידוע מצבה הבריאותי והתפקודי של המשיבה אינו מאפשר על פי ההלכה הוצאת ‘היתר מאה רבנים’, ובכל זאת הדבר לא מנע מהמערער, כפי הנטען, לפנות אל הרב [ש’] כדי שיחתום על היתר מאה רבנים. וכפי שהעיד אבי המשיבה, הרב [ש’] אמר לו לאחר שראה שמצבה של המשיבה אינו רלוונטי ל’היתר מאה רבנים’, “שבכל אופן הוא לא יכול להבטיח שלא יהיה היתר כי ידוע לו שבארה”ב ב־5000 דולר אפשר לקנות ‘מאה רבנים'” – למרות המניעה ההלכתית. ברור גם, מהדברים שאמר המערער לרב גמליאל ולמר [ב’], כפי שהעידו כי מטרתו של המערער ב’קניית’ היתר מאה רבנים היא כדי לעכב את המשיבה בעגינותה ולאפשר לבנו להמשיך את חייו ולהינשא מחדש כפנוי. ואם בהיתר מאה רבנים היה כדי לקדם שחרורה בגט, מדוע דחה אם כן המערער את בקשותיהם – הפצרותיהם של הרב גמליאל ומר [ב’], באומרו “אל תדאג לבן שלי, יש לו פתרון”, “הבן שלי לא ייתן גט. אני יכול לקנות לו היתר מאה רבנים”?!

 

4. האם המערער עומד גם עתה מאחורי סרבנות בנו?

32. את הטענה המרכזית שלפיה המערער הוא זה שעומד מאחורי סרבנות בנו לתת גט, מכחיש ב”כ המערער, וטוען “שהאבא מנסה לספר על מאמציו לשכנע את הבן לתת גט, כלומר יש כאן ראיה/הוכחה שהאבא מנסה לשכנע את הבן שייתן גט”. וכהוכחה לדבריו מפנה ב”כ המערער אל פרוטוקול הדיון בבית הדין האזורי (29.2.2016 שורות 1144-1106, 1333-1332), שבו אמר האב שישמח אם בנו ייתן גט, סיפר שהבטיח לבנו שייתן לו במתנה דירה אם זה ייתן גט, וכן סיפר על שאר פעולותיו לשם כך (פרוטוקול 9.5.2016, שורות 168-162, 198-178). בסעיף 40 לערעור מוסיפים ב”כ המערער וכותבים:

וגם אם טועה בית הדין לחשוב שהוא [=המערער] לא עשה כן במהלך השנים, הרי שלא יכולה להיות מחלוקת כי במהלך ההליכים דנן שב האב ודרש מבנו ליתן גט. הדברים נתמכים בפרוטוקולים של בית הדין קמא.

מכאן – טוענים ב”כ המערער – מאחר שהמערער מעוניין ועושה כדי שבנו ייתן גט, אין עוד כל מקום להטיל עליו סנקציה לשם כפיית ציות מכוח פקודת ביזיון בית המשפט.

33. נאמר כבר עתה כי את טענתו של ב”כ המערער יש לתקן ולומר שאמנם ‘לא יכולה להיות מחלוקת’ על כך שהמערער אמר בדיון שהוא דרש מבנו ליתן גט וישמח אם הגט יינתן, אך בהחלט יכולה להיות מחלוקת אם המערער אכן עשה כפי שאמר בפועל.

34. בל נשכח שהמערער מיועץ ומלווה בבאי כוח מוכשרים ומקצועיים, אשר לבטח יודעים להסביר לו שפעולות אקטיביות מצדו לסיום פרשת סרבנות הגט של בנו עשויות להביא לביטול הסנקציה שהוטלה נגדו. לכן אמירות אלה במהלך הדיון, בלא שייתמכו בראיות חיצונית, משקלן הוא נמוך ביותר. יתרה מכך, מהחומר הרב שנפרשׂ בפנינו עולה כי המערער – עדיין בעודנו עוסקים בפסק דין זה – תומך כלכלית בבנו (תוך שהוא סותר עצמו בעדותו בעניין זה), יוצר עמו קשר טלפוני (בתדירות לא ברורה, משום הסתירות שבעדותו), ואף מבין דבריו עולה הזדהות ואמפטיה לסירובו, כפי שנביא להלן. למשל, בפרוטוקול הדיון מיום כ’ באדר א’ תשע”ו (29.2.2016) (שורות 1137-1123) מתהפך המערער בדבריו – אם הוא תומך כלכלית בבנו:

ש: עשית פעולה נוספת ללחוץ עליו?

ת: בטח, אין לו כסף על הכיס כי אני לא נותן לו. אני נותן לו את המינימום שבמינימום שאשתי מבקשת.

ש: אמרת 1200 דולר.

ת: כן, ואם חסר לו עוד כמה מאות כדי שיוכל לחיות.

ש: ואת זה אתה ממשיך לתת לו?

ת: זה אשתי עושה.

ש: אתה נותן לו או היא?

ת: היא מבקשת ממני שאתן לו.

ש: ולכן אתה נותן לו?

ת: שלום בית.

ש: ואולי אם היית אומר לו שתפסיק לתת לו כסף הוא היה נותן גט?

ת: פיטרנו אותו.

ש: אבל לפני דקה אמרת שאתה נותן לו.

ת: זה היה לפני הפיטורין.

אנו עדים כאן לחילופי גרסאות על ידי המערער עצמו. תחילה המערער טוען שהוא תומך בבן כלכלית באופן מינימלי, ואחר כך הוא טוען שאשתו עושה זאת. לאחר מכן חוזר בו המערער וטוען שהוא עושה שנותן את הכסף אך לבקשת אשתו. ובפעם הרביעית הוא משנה את דבריו ואומר שפיטר אותו.

35. כך למשל עולות סתירות בדבריו של המערער לגבי שיחות הטלפון שלו עם בנו. בדיון בבי”ד קמא נשאלו המערער ורעייתו כמה פעמים על תדירות שיחותיהם עם בנם בתקופה האחרונה. בפסק דינו של בית דין קמא תוארו הסתירות שבדבריהם – בעיקר בדברי רעיית המערער – שלא הוסיפו לאמינות גרסתם של המערער ורעייתו. ואילו בדיון אצלנו (פרוטוקול מיום 16.5.2012, שורות 415-407) בתחילה הוא אומר “אני לא מדבר אִתו ו[פלונית] יודעת שאף פעם לא דיברתי אִתו”, וכמה שורות לאחר מכן הוא אומר שכן דיבר אתו, כדי שייתן גט. מאוחר יותר במהלך הדיון לשאלת ב”כ המערער מתי דיבר לאחרונה עם בנו, השיב המערער “שבוע שעבר” (שם שורות 431-430), אף שקודם אמר שהוא אינו מדבר עמו. מעבר לכך נוכל לומר שמהתרשמותנו מהמתרחש בדיון נראה כי המערער מדבר עם בנו טלפונית בתכיפות של הרבה יותר מפעמים בודדות במשך תקופה זו.

36. כך גם לגבי ההזדהות של המערער עם סרבנות בנו, בדיון מיום ח’ באייר תשע”ו (16.5.2016) (שורות 416-414) אמר המערער “לאף אחד אין השפעה עליו” כדי שייתן גט, ולתדהמתנו הוסיף “כי הוא צודק” (!). כשנשאל “למה הוא צודק?” ‘תפס את עצמו’ המערער והשיב “לא יודע בדיוק לא רוצה לדבר, אבל לפי הדברים שהוא אומר – הוא צודק עם הטענות שלו אולי אבל הוא צריך לתת גט, אני אמרתי לו והרבה אמר לו.”

37. על כל זאת נוכל להוסיף כי להתרשמותנו, מעבר לאמירות שמכריז המערער לפרוטוקול, אין הוא פועל באופן אמִתי, ברור ומוכח לשם הבאת בנו לנתינת גט לאשתו וסיום פרשת עגינותה המתמשכת. אילו המערער היה באמת ובתמים רוצה בכך, הוא לא היה יושב מהצד ונותן לסרבנות הגט להתמשך, אלא היה מפעיל את כישורי המו”מ שלו ויכולותיו העסקיים ומקדם הסכם הכולל בין הצדדים בסיוע וליווי של אנשי סיוע ופסיכולוגיה לשם תיקון וחידוש הקשר בין הילדים – הנכדים לבנו, ולסידור גט שליחות מבנו.

38. כפי שציינו בתחילת פסק דיננו, אחר שהוכח בפני בית הדין שהמערער אכן עומד מאחר סירובו של בנו לשחרר את אשתו בגט פיטורין, והמערער ‘הוחזק’ בפני בית הדין כמי שמשפיע ומשדל את בנו להפר את צו שיפוטי, אין די עוד בהצהרות ואמירות בלבד ‘מהפה ולחוץ’. על המערער לפעול פעולות אקטיביות, נגלות לעיין ומוכחות, אשר בעקבותיהם יוכל בית הדין קמא, אשר הטיל את הסנקציה כלפיו בגין ביזיון בית משפט, לחוזר ולדון האם לאור זאת יש מקום לצמצם את הסנקציה או אף לבטלה.

 

ד. הימנעות ב”כ המערער מלחקור, להביא עדים ולהגיש סיכומים

1. הימנעות ב”כ המערער לחקור את העדים ולהביא עדים מטעמם

1. שתי טענות נוספות אשר ב”כ המערער מעלים לראשונה בערכאת הערעור, ולכך כבר התייחסנו בתחילת פסק הדין, הן הטענה כי לא נחקרו על ידם העדים ובעלי הדין, וכן הטענה שלא הוגשו סיכומים מצדם.

2. טענות אלה לכאורה תמוהות ביותר, שהרי על כך אין להם להלין אלא על עצמם. על כך משיבים ב”כ המערער כי נהגו כן “לאור העובדה שלא ניתן לנו את יומנו בביה”ד האזורי” (פרוטוקול 4.5.2016 שורות 129-127). בהזדמנות נוספת הם הסבירו כי “לאור העובדה שלא ניתנה לנו לנהל הגנה ראויה ולא אלמנטרית, כבר בתחילה נימנע מאִתנו לחקור את הרב גמליאל”, ולכן נמנעו מלחקור את העדים ולשאול אותם שאלות אלמנטריות. ב”כ המערער מפנים לעניין זה אל תקנה קנב לתקנות הדיון, שלפיה כאשר ישנן “סיבות מיוחדות” רשאי בית הדין הרבני הגדול לקבל עדויות והוכחות בהליך הערעור שלפניו. נגד כך הביעו ב”כ המשיבה את התנגדותן וטענו כי “ניתנו להם מספר אפשרויות להביא ראיות לביה”ד, ואם הם רוצים הם יכולים לבקש לקיים דיון ולהביאם לביה”ד האזורי“. אנו השבנו על דבריהם כי גם הליך ‘סתירת דין’ המבוסס על תקנה קכט לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים, לא ניתן לעשותו אלא אם כן הראיות החדשות לא היו בידם קודם בעת הדיון בבי”ד קמא (שם שורות 120-110).

3. כך גם בהמשך טענו ב”כ המערער:

אנו לא הצלחנו לחקור את הרב גמליאל כי היו הפרעות בחקירה ולא יכולנו להמשיך כך לחקור ולא מיצנו את החקירה וקיבלנו החלטה ¬– אני לא יודע אם היא נכונה – אבל החלטנו שאנו לא יכולים כך לחקור (שם שורות 202-199, וכך גם חזרו וטענו בפרוטוקול הדיון מיום 9.5.2016 שורות 76-62).

ב”כ המערערים אמר זאת כמסתפק, אך אנו נאמר זאת בוודאות – אכן החלטתם על דעת עצמם להימנע מלחקור את שאר העדים שהובאו לאחר הרב גמליאל הייתה החלטה לא נכונה, ובלתי אחראית כלפי לקוחם המערער שעליו הם אמורים להגן. עתה הם מבקשים לערוך מחדש חיקורי דין לעדים בהליך הערעור בבית הדין הרבני הגדול, תוך דילוג על הליך סתירת דין בבית הדין קמא, או אולי פניהם ישירות אל בג”ץ – כפי שהביעו זאת במהלך הדיון – תוך דילוג על שלב מיצוי ההליכים הדיוניים בערכאות הדיון והערעור.

4. האם נכונה הטענה שנמנע מהם בבית הדין קמא לחקור את העדים? פרוטוקול הדיון של ביה”ד האזורי מיום כ’ באדר א’ תשע”ו (29.2.2016) ומיום כ”א באדר א’ תשע”ו (1.3.2016) מכילים חקירות ממושכות של עדים על ידי ב”כ המערער. המשיבה למשל נחקרה על ידם על פני כתשעה עמודי פרוטוקול (נטו), חקירתו של העד הרב שמואל גמליאל מחזיקה כארבעה עשר עמודי פרוטוקול (נטו). הפרוטוקולים מכילים טענות מאת ב”כ המערער נגד מהימנות העדויות ותוכן עדותם אשר עלו תוך כדי חקירת העדים. כך גם ביחס לדו”ח החוקר שהוצג על ידי ב”כ המשיבה ועוד. בפרוטוקול מיום כ’ באדר א’ תשע”ו (29.2.2016) מחזיקות טענותיהם המקדמיות של ב”כ המערער לבדן וההתייחסויות אליהן למעלה מחמישה עמודי פרוטוקול.

5. נתמקד לצורך העניין בשלב הדיון בבי”ד קמא שממנו החליטו ב”כ המערער להפסיק לחקור את העדים. מפרוטוקול הדיון מיום כ”א באדר א’ תשע”ו (1.3.2016) אנו למדים כי ב”כ המערער חוקר ארוכות את הרב גמליאל, במשך כשעה וחצי (שורה 825 לפרוטוקול). ב”כ המערער התייחס בחקירתו גם לדברי הרב גמליאל על פגישתו עם המערער, כשציין שהמערער היה זה שניהל עמו מו”מ בעניין הגט, בלא שהמערער יזכיר ולו פעם אחת את בנו ושעליו לשאול את דעתו. ב”כ המערער הקשה עליו מדוע לא שאל אותו בעצמו מה דעת בנו. הרב גמליאל השיב על כך שמסגנון דיבורו של המערער יצא שדעת הבן לא הייתה רלוונטית מבחינתו. ב”כ המערער חזר שוב ושוב על שאלתו זו מכיוונים שונים, ולאחר שהרב גמליאל השיב לו: “אני אומר לכל אורך הדרך הוא לא הזכיר את הבן כל הזמן, הוא אמר באילו דרכים הוא יוכל לסדר את זה”, הזהיר אותו ב”כ המערער: “אתה זוכר שאתה צריך לומר פה אמת”, ואיים עליו שיש לו קלטת של השיחה, שאליה כבר התייחסנו. בעקבות כך הורה בית הדין לב”כ המערער להביא את תמלול הקלטת עד למחרת, והעיר לו: “אתה חוזר על עצמך פעם אחר פעם על אותה שאלה אני חושש שאתה מתחיל למרוח את הזמן” (שורות 756-702). מכאן פנה אב ביה”ד לשאול את הרב גמליאל על אודות המכתב שקיבל ממנו, מהתאריך י”ט באדר א’ תשע”ד (19.2.2014). ב”כ נכנסו בשלב זה לבירור כיצד המכתב הגיע גם אל ב”כ המשיבה, והתווכחו עמה בשאלה אם המכתב נסרק בתיק או לא. הוויכוח בין ב”כ הצדדים נהיה קולני, ובשלב מסוים הודיע עו”ד שרגא, ב”כ המערער, בחוצפה – יש להעיר (שורות 819-818): “מה זו הטריבונה הזו. לא ראיתי דבר כזה. אני הפסקתי לחקור.”

6. לאחר מכן, בית הדין שאל את ב”כ המערער האם סיימו את חקירתם, ובינתיים “מתעורר ויכוח בין צוות הייצוג של [פלוני ורעייתו]; עו”ד שרגא אומר לטו”ר מיטלמן לא לחקור וטו”ר מיטלמן אומר אני רוצה לחקור” (שורות 827-826). גם לאחר שב”כ המשיבה חקרה את העד הבא – אבי המשיבה, פנה בית הדין אל ב”כ המערער שוב ושאל אותם אם הם מעוניינים לחקור, והם השיבו בשלילה (שורות 935-934). סמוך לאחר מכן פנו ב”כ המערער אל אב ביה”ד ובקשו שיפסול את עצמו. לשאלתו מה הטעם לבקשתם השיבו: “כבודו יש לו משוא פנים כלפי צד אחד, כבודו לא נותן לי לחקור ולהביא עדים”, פשוט כך (!) (שורה 940). בעקבות בקשתם בית הדין נתן מיד החלטה בבקשת הפסילה, והבהיר כי “אין כל יסוד לטענה כי לא אפשרתי להביא עדים. על אף התנהלות מוזרה ורשלנית של ב”כ הורי הבעל אִפשרתי להם, לפנים משורת הדין, להביא מחר כל עד שירצו” (שורות 948-947). כך גם אחר חקירתו של העד הרב [פ’], בית הדין פונה שוב אל ב”כ המערער ומציע להם לחקור אותו, וגם הפעם תשובתם הייתה שלילית, אם כי לאחר ויכוח בין באי הכוח (שורות 1060-1059):

טו”ר מיטלמן (מתווכח בקולניות עם עו”ד שרגא אשר “אוסר” על טו”ר מיטלמן לחקור): אני מעוניין אך יש בוס [=עו”ד שרגא] כאן הוא מנהל.

ושוב בפעם השלישית, אחר חקירתו של העד מר [ב’] פונה בית הדין אל ב”כ המערער ומציע להם לחקור את העד, הם שוב משיבים ב”כ המערער בשלילה, ושוב הדבר נעשה לאחר ויכוח ביניהם (שורות 1109-1106):

ביה”ד: טו”ר מיטלמן האם אתה מעוניין לחקור את העד אוריאל [ב’]?

טו”ר מיטלמן: אני מעוניין אבל שרגא אוסר עליי…

עו”ד שרגא לטו”ר מיטלמן: אל תעשה לי את המשחק הזה. אם אתה מעוניין אז תחקור…

טו”ר מיטלמן: אני רוצה אבל שרגא מתנגד…

7. בתום הדיון הביע ביה”ד את צערו על חוסר רצונם של ב”כ המערער לחקור את העדים, והבהיר כי מכל מקום ייעתר לבקשות מצדם להבאת עדים נוספים ככל שתוגש בקשה מצדם עד למחרת בשעה 9:00 בבוקר. בדיון הבא, בתאריך כ”ב באדר א’ תשע”ו (2.3.2016), ב”כ המערערים אינם מתייצבים בעצמם, כפי שמתאר זאת בית הדין בפסק דינו (פרק 2 – ההליך הדיוני; ד. חקירת בעלי הדין והעדים, פסקה 50):

לדיון האחרון… התייצבו התובעת ובאות כוחה והנתבעים כשהם מלווים בעו”ד ארבוב, עורכת דין זוטרה ממשרדו של עו”ד אליעד שרגא. בית הדין הביע את פליאתו על חוסר התייצבותם של עו”ד שרגא וטו”ר מיטלמן וכן על כך שהצו שהורה על הגשת תמלילי הקלטת שעליה דיבר עו”ד שרגא לא כובד. בית הדין אף תמה על כך שעו”ד שרגא החליט לוותר על אפשרות העדתם של עדים נוספים מטעמו כפי שביקש תחילה.

עו”ד ארבוב הגישה לבית הדין, בשם עו”ד שרגא, הודעה במסגרתה נטען כי נוכח העובדה שבית הדין לא אִפשר קיום הליך שמיעת עדים ראוי, מבקשים מרשיו כבר עתה פסק דין בהעדר הגנה.

8. מעיון בפרוטוקולים ניתן להיווכח ולקובע כי לא נחזתה במהלך עדותו של הרב גמליאל מניעה מצד בית הדין קמא מהמערערים לחקור את העד ולהציג לפניו את שאלותיהם. הדבר היחיד שנעשה מבחינה זו היה כאשר ב”כ המערער חזרו לדעת בית הדין על שאלותיהם שוב ושוב, ובית הדין העיר להם על כך. לאחר מכן התפתח ויכוח על אודות המסמך שכתב הרב גמליאל, אם הוא נסרק לתיק בית הדין או לאו. עוד ניתן להיווכח כי למרות הודעתם הברורה של ב”כ המערער, בית הדין חזר שוב ושוב לאחר העדת כל עד, והציע לב”כ המערער לחקור את העדים, ואלה בכל פעם מחדש השיבו בשלילה ונמנעו מלחקור, וכל שכן שנמנעו מלהציע עדים וראיות משלהם.

9. בכתב הערעור טוענים ב”כ המערער (פסקה 33 לערעור): “ביה”ד יודע שאי הבאת העדים לאחר שהחלו הדיונים נבעה מהודעת באי כוח המערער כי הם לא מתכוונים להמשיך את ‘המשחק’ וכי לא יביאו עדים בפני מותב זה, באשר נראה כי החץ נורה ואנו משתתפים בהליך שנועד אך לצייר את העיגול” (ההדגשות אינן במקור). על כך עלינו להבהיר לב”כ המערער באופן ברור ושאינו משתמע לשני פנים כי אין מדובר פה ‘במשחק’, כפי שהם מכנים זאת, שבו כל משתתף אשר לדעתו המשחק מתקדם לכיוון שאינו לרוחו יכול לצאת ממנו על דעת עצמו ולהכריז כילד ‘לא משחקים ושברו את הכלים’. מדובר פה בהליך משפטי לכל דבר ועניין! אשר לו כללים ברורים הקבועים בחוק ובתקנות. התעלמותם המזלזלת של המערער ובאי כוחו משלבי ההליך המשפטי ומתפקידם בהגנת המערער, נושאת בצידה באופן טבעי את תוצאותיה הישירות והעקיפות.

10. מתוך עיון מדוקדק בפרוטוקולי הדיונים בבית הדין האזורי, עולה בפנינו בבירור כי התנהלות זו אכן נבע עקב הבנת ב”כ המערער כי עדותו של הרב גמליאל מהווה ראיה מוצקה וברורה המובילה לאישוש העובדות אליהן טוענת התובעת – המשיבה. וזו הסיבה האמִתית, לדעתנו, שהביא את באי כוח המערער ‘לעשות חישוב מסלול מחדש’ ולנקוט צעד ההפגנתי וחסר האחריות זה של ‘שבירת הכלים’ ויציאה ‘מהמשחק’. לא בית הדין קמא היה זה שהפריע להם לחקור את העדים ולהציג גרסת הגנה מבוססת, אלא ‘העובדות’ – כפי שעלו ונצבו בפניהם זו אחר זו, בעדויותיו של הרב גמליאל ולאחריה בעדויות שאר העדים – הן אלה ‘שהפריעו’ לב”כ המערער ומנעו מהם לחקור את העדים ולהציג הגנה משכנעת. לכן, כמוצא מילוט, הם בחרו באופן מתוכנן להשתמש בצעד הפגנתי זה ‘כשיטת עבודה’ כדי לנסות להכתים את ההליך בבית הדין קמא ולנסות לטשטש בכך את כל הראיות שהצטברו במהלך הדיונים, וזו לא תצלח.

 

2. טענת ב”כ המערער שלא ידעו שמעמד המערער הוא כשל נתבע

11. בהמשך לטענותיו העלה ב”כ המערער טיעון נוסף כדי לנמק מדוע לא חקר את העדים והביא עדים אחרים מטעמו, וממילא מדוע יוכל לטעמו להעלות עתה טענות וראיות שלא הובאו בפני בית דין קמא – “כי עד לא מביא ראיות כי מעולם לא שיניתי את הסטטוס שלי מעד לנתבע” (פרוטוקול 16.5.2016 שורות 19–89). לדבריו, בפתח הדיון שהתקיים בבית דין קמא ביום כ’ באדר א’ תשע”ו (29.2.2016) עורר ב”כ המערער את השאלה אם מעמדם של מרשיו (המערער ואשתו) הוא מעמד של עדים או של צדדים לדיון (שורות 55-53), וביקש שלא לקרוא למרשיו ‘נתבעים’ אלא ‘עדים’, ועל כך השיב בית הדין (שורות 176-172):

ביה”ד: עבור גב’ [פלונית] מדובר בנתבעים גם בגלל שהיא הגישה נגדם תביעת מזונות שלדעתי אין לביה”ד סמכות לדון בה ולכן אני לא דן בה, וגם בגלל התביעה להליכי ביזיון נגדם, אבל מבחינתנו בשלב זה הם עדים ואם יחול שינוי בסטטוס שלהם נבהיר זאת.

12. משום כך, טוענים ב”כ המערער, חשבו הם לתומם שהמערער ואשתו מוזמנים לדיון “כעדים ולא היה שום רמז שאנו הולכים להיות בעל דין” (פרוטוקול מיום 4.5.2016 שורות 245–252). לטענתם כל עוד בית הדין קמא לא הכריז באופן רשמי על שינוי במעמדם של מרשיהם מ’עדים’ ל’נתבעים’ הרי הם נשארים במעמדים כעדים ואינם נתבעים בהליך ביזיון בית המשפט (שם שורות 82–84). בדיון בבית הדין קמא הוסיף ב”כ המערער “אני אפילו לא יודע בפני מה אני מתגונן” (ביום 29.2.2016 שורות 244–245).

13. אך האם כנה טענתם של ב”כ המערער ובאמת הם לא ידעו שלקוחם מוזמן אל בית הדין גם כנתבע? האם אכן “לא היה שום רמז” שמרשם הולך להיות ‘בעל דין’ בתביעה בגין ביזיון בית משפט, והאם באמת ב”כ המערער ‘אפילו לא ידעו בפני מה הם מתגוננים’?!

14. עוד לפני תחילת הדיונים, יום למחרת החלטת בית הדין הרבני הגדול אשר החזירה את התיק אל בית הדין האזורי, הוציא בית הדין קמא החלטה (בתאריך 24.2.2016) הקובעת את הדיונים ומבהירה את מטרתם:

הדיונים יתמקדו בניסיון לפתור את חידת עגינותה של התובעת גב’ [פלונית], כמו גם בבקשתה לנקיטת אמצעים כנגד הורי הבעל המעגן [פלוני ורעייתו] על פי פקודת ביזיון בית המשפט.

15. כבר בראשית הדיון הראשון חזר בית הדין קמא על החלטתו זו והבהיר לב”כ המערער כי הדיונים יתמקדו גם בניסיון לפתור את חידת העגינות וגם בבקשה לנקיטת אמצעים נגד הורי הבעל המעגן (פרוטוקול 29.2.2016 שורות 69-68). ב”כ המערער ידעו בדיוק נגד מה הם מתגוננים והיה ברור להם מההתחלה כי מרשם מוזמן גם כנתבע. וראיה לכך שידעו זאת, שהרי ממתי ‘עד’ בא להעיד עם סוללה של עורכי דין כדי שייצגו אותו?! ממתי עד ‘חוקר’ ארוכות את העד המרכזי בתביעה ואת בעל הדין?! ממתי עד מגיש בקשות פסילה נגד הערכאה השופטת?! ב”כ המערער בתחילה אף ביקשו מפורשות שיתאפשר להם להביא עדים, ובית הדין נעתר לכך (שם שורות 171-169) – ממתי עד מביא עדים להגנתו (כפי שב”כ המערער טענו בעצמם) ?! עוד הערנו לב”כ המערער, שטענתם כי במשפט פלילי אב לא יכול להעיד נגד בנו וכי הליך ביזיון בית משפט הוא ‘מעין פלילי’ ולכן אי אפשר להעיד את המערער נגד בנו, מוכיחה בעליל שאכן ידוע היה להם שמרשם מגיע לדיון גם כנתבע בהליך ביזיון בית המשפט (פרוטוקול 16.5.2016 שורות 146-145). זאת ועוד, ב”כ המערער טוענים לפנינו כי כבר מתחילת הדיון הבחינו, לטענתם כי בית הדין קמא חותר להאשים את מרשם, אז האם אמת דברו כשאמרו שלא ידעו מפני מה עליהם להתגונן, האכן חשבו שהם רק עדים במשפט?!

16. מעבר לכך, בשלב מאוחר יותר, לאחר אמירת בית הדין שיודיע להם כשהמערער יהיה נתבע, הביע בית הדין את עמדתו כמה פעמים, באופן שהיה ברור לכל בר דעת כי המערער ניצב במשפט גם כנתבע. כאשר ב”כ המערערים העלו את טענתם כי אי אפשר להעיד את המערער ואשתו נגד בנם, הבהיר להם בית הדין כי הנתבע בהליך זה הוא לא בנם אלא הם עצמם (פרוטוקול מיום 1.3.2016 שורות 27-21): “אני מבהיר כי בהליך הזה אין אנו עוסקים ולא נעסוק בהליכי ביזיון כלפי הבעל עצמו אלא כנגד ההורים”.

וכך היה גם במהלך אותו דיון בתאריך כ’ באדר א’ תשע”ו (29.2.2016) (שורות 101-87):

עו”ד שרגא: הבקשה השנייה שלי כיוון שכבודכם אמר שאנו דנים בהליכי ביזיון.

ביה”ד: זה מה שאמר ביה”ד הגדול… כולנו אבל כפופים להחלטת ביה”ד הגדול, ואני אומר שגם לאורה וגם לאור הבקשה שלפני צריכים לדון בשני הדברים.

עו”ד שרגא: מה שהתחלתי לומר הוא שלאור העובדה שכבודו קבע בהחלטה קודמת שהמסגרת הדיונית היא פקודת הביזיון.

ביה”ד: גם.

17. אנו משוכנעים כי ב”כ המערער הבינו היטב עוד מתחילת ההליך כי מרשיהם – המערער ואשתו – הוזמנו לדיון בבית הדין קמא במגמה ובמטרה משולבת, גם לשם פתרון חידת העגינות העגומה וגם במסגרת בקשה שהוגשה לבית הדין להטלת סנקציות עליהם בשל ביזיון בית המשפט. כפי שהבהיר זאת בית הדין קמא באר היטב בהחלטתו נשואת הערעור (פרק 2 – ההליך הדיוני; ג. טענות מקדמיות של ב”כ הנתבעים, פסקה 2):

על פי החלטת בית הדין הרבני הגדול וכמותה גם על פי החלטתנו שקבעה את מועדי הדיון עניינו של ההליך הוא פתרון החידה והתעלומה וכן גם דיון בבקשתה של גב’ [פלונית] לנקיטת הליכים על פי פקודת ביזיון בית המשפט ובהתאם להוראות סעיף 7א לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון) תשט”ז-1956, וזאת, נוכח טענתה כי הם העומדים מאחורי העגון המתמשך והאכזרי.

בית הדין הבהיר שהעילה לנקיטת הליכים בגין ביזיון בית הדין עשויה להתגבש במהלך הדיונים ככל שיתברר שאכן החם והחמות עומדים מאחורי עיגונה של כלתם. ואכן, בהמשך, עם השמעת עדויות אשר קשרו את אבי הבעל המעגן באופן ישיר לעיגונה של כלתו ציין בית הדין בפרוטוקול כי מדובר בעדות משמעותית ואפילו דרמטית.

18. השינוי במהלך המשפט בבית דין קמא לא היה אלא במאזן מרכז הכובד בין מעמדם של המערער ואשתו כ’עדים’ ל’נתבעים’. כפי שהבהיר בית הדין קמא “הדברים כמובן גם כרוכים זה בזה. נעיד אותם, נבין מה הבן שלהם רוצה… אם יתברר שמניעי העיגון הם הם עצמם קמה וגם ניצבה תשתית עובדתית להליכי ביזיון” (שם שורות 75-73). בתחילת הדיונים בבית הדין קמא נטה עיקר הדיון אל משקלם כ’עדים’ יותר מאשר כ’נתבעים’. אולם, עם התקדמות העדויות והתגלות התמונה הכוללת שנרקמה מול עיני בית הדין, מטבעם של דברים, נטה מאזן מרכז הכובד מסתם ‘עד’ למי שיש לו צד בהליך ‘כנתבע’ בגין ביזיון בית המשפט. בית הדין הודיע בכמה הזדמנויות בצורה ברורה על מעבר מרכז הכובד מעד לצד הנתבע. אמנם נכון שהיה על בית הדין לתקן את ניסוח דבריו לפרוטוקול (מיום כ’ באדר א’ תשע”ו – 29.2.2016, שורות 176-172) ולהעמיד דברים על דיוקם. אך אין בזה כדי לשנות את העובדה שבית הדין הבהיר חזור והבהר, שהמערער מוזמן לדיונים גם כעד וגם כנתבע, וכי בשלב די מוקדם של הדיונים הובהר לכל מי שנכח בדיון שהמערער מוזמן לדיון בעיקר כנתבע בגין ביזיון בית הדין.

 

3. טענת ב”כ המערער שלא הוגשו סיכומים מטעמם

19. עוד טענו ב”כ המערער נגד פסק דינו של בית הדין קמא כי לא הוגשו מטעמם סיכומים לדיוני בית הדין. אולם גם כאן, מעיון בפרוטוקולי הדיונים עולה בבירור כי אין לב”כ המערער להלין אלא על עצמם, בכך שהם על דעת עצמם בחרו שלא להגיש סיכומים לבית הדין. בסופו של הדיון האחרון, בתאריך כ”ב באדר א’ תשע”ו (2.3.2016), בית הדין קמא הורה מפורשות על הגשת סיכומים, והודיע (שורות 217-126):

ביה”ד: אנו נכריז על הגשת סיכומים בתיק. שני הצדדים יגישו סיכומים במקביל עד ליום שלישי הבא. סד הזמנים צפוף אנו צריכים לתת פס”ד.

ב”כ האישה ביקשו מבית הדין לאפשר להן להגיש את הסיכומים עד יום ה’, ואילו ב”כ המערער הכריזה מצדה: “אני רוצה להזכיר שאנחנו לא מגישים סיכומים”. בית הדין השיב להם על כך: “אני מורה לכם להגיש, אם אתם לא רוצים – אל תגישו” (שורות 132-130). וכך תיאר בית הדין בהחלטתו את שהיה במהלך הדיון (פרק 2 – ההליך הדיוני; ד. חקירת בעלי הדין והעדים, פסקה 54):

בית הדין הבהיר כי הוא מורה על הגשת הסיכומים, אם מי מהצדדים יבחר שלא לעשות כן – שלא יגיש. בית הדין יקרא את הסיכומים, יבחן את מכלול החומר שבתיק ואת פרוטוקולי הדיונים (שגם על אִזכורם הגיבה עו”ד ארבוב בחוצפה) וייתן את החלטתו (שם שורות 140-131).

20. החלטתו זו של בית הדין נעשתה בהתאם לתקנה עו לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל, התשנ”ג, הקובעת כי: “אחרי הודעה זו יורה בית הדין לצדדים לסכם את דבריהם בעל פה או בכתב, אלא אם יחליט בית הדין, בהסכמת הצדדים, שאין צורך בכך”. עולה כי אחר שבית הדין אפשר לב”כ המערער שלא להגיש את הסיכומים אם לא ירצו בכך, הרי שאין מניעה כי יינתן פסק הדין ללא סיכומי מי מהצדדים. ואכן בתאריך כ”ט באדר א’ תשע”ו (9.3.2016) הגישו ב”כ המשיבה את סיכומיהן ואילו ב”כ המערער בחרו שלא להגיש סיכומים. מעבר לכך, ברור כי גם אם בית הדין לא היה מאשר זאת, לא יעלה על הדעת שבעל הדין גם יפר את ההחלטה להגיש סיכומים וגם יטען בשל כך שפסק הדין בטל בשל אי הגשת סיכומים מצדו.

21. לשאלה שהפנתה ב”כ המשיבה אל ב”כ המערער – מי מנע ממנו להגיש סיכומים וראיות, השיב ב”כ המערער: “את שוכחת שהייתה בקשת פסילה” (שם שורות 131-130). אלא שב”כ המערער שכחו שבית הדין קמא השיב על בקשת הפסילה, פעל בעניינה בדיוק בהתאם להוראות החוק בסעיפים 19א (ה), (ז) לחוק הדיינים, תשט”ו-1955. בית הדין לא המשיך בדיון קודם שנתן החלטה מנומקת בבקשה זו, ומשהתבקש לעצור את הדיון עד להגשת ערעור על החלטתו נהג על פי סעיף 19א (ח) לאותו חוק, ולא המשיך בדיון עד שנתן החלטה כתובה ומנומקת בנדון. משכך לא היה מקום לב”כ המערער לעשות דין לעצמם בניגוד לתקנות ולהחליט על דעתם שאינם צריכים להגיש סיכומים.

 

ה. טענת המערער שלא ידע על פסק הדין לחיוב גט

1. טענה נוספת של ב”כ המערער, שאף היא כפי שהובא לעיל ‘טענה חדשה’ שלא נטענה במהלך המשפט, היא שלא הוכח שפסק הדין אכן הומצא לידיו של המערער או שידע על קיומו של פסק הדין, וכי לטענתם נודע למערער על קיומו של פסק הדין לראשונה “רק מרגע שעיכבו אותו כאן בארץ” (פרוטוקול מיום 4.5.2016 שורה 194, ופרוטוקול מיום 6.6.2016 שורה 151). נקדים ונאמר כי דברינו לעיל, שיש לדחות על הסף טענות אשר היה על ב”כ המערער להעלות בערכאה הדיונית עשו זאת, נכונים שבעתיים כאשר מדובר בטענה ‘פרוצדוראלית’ במהותה וראשונית בתוכנה.

2. טענה זו כי לא ידע על פסק הדין וממילא לא יכול היה להפר אותו מדעת, היא טענת ‘בסיס’ ראשונית שהיה על המערער להעלותה מיד ללא כל שהות עם היוודע לו על הבקשה לנקיטת הליכי ביזיון בית משפט נגדו. מטעם זה עמדתנו היא כי דינה של טענה זו להידחות על הסף, ומוטב היה שלא הייתה מועלית כלל.

3. עם האמור ולמעלה מן הצורך, נעיר כי טענת המערער וב”כ שלא ידע על פסק הדין היא טענה בלתי סבירה בעליל ומוכחשת מתוכה. שהרי אם נכונה הייתה טענתם כי המערער אכן לא ידע על קיומו של פסק הדין לגירושין נגד בנו, הדבר הראשון שהיינו מצפים שיעשה המערער הוא שיבוא ויצעק אל בית הדין – ‘לא ידעתי שהיה בכלל פסק הדין’. אם כדבריהם אכן היה, אין כל היתכנות סבירה והגיונית שהמערער לא היה מעלה טענה זו מיד ובתכיפות עם זימונו לבית הדין. משלא הועלתה טענה בסיסית זו לא מפי המערער עצמו ולא מפי צוות באי כוחו, שזו להם לא שנתם הראשונה במקצוע, הרי שאי אפשר לתת לשתיקה זו בצומת כה מרכזי וקריטי, משמעות אחרת מאשר הודאה בפה מלא כי הוא אכן ידע היטב על קיומו של פסק הדין.

4. בנוסף, גם עצם העובדה שטענתם זו מוגשת רק עתה, הרי מהווה ‘עדות כבושה’ שאמינותה כשלעצמה מפוקפקת (ראה: ע”פ 677/84 דוד אביטן ואח’ נ’ מ”י, פד”י מא (4) 33, וי’ קדמי, על הראיות, חלק ראשון (2009), עמ’ 505-500), וכל שכן כאשר היא אינה סבירה בעליל לאור התמונה המלאה שנפרשׂה בתיק. לכך גם נצרף את הבקיאות הרבה שהפגין המערער בפרטי ההליכים המשפטיים של בנו, הן בבית הדין והן בבית המשפט (ראו למשל בפרוטוקול מיום 1.3.2016 שורות 70-68, שבו נשאל המערער מניין לו הבקיאות בענייני תשלומי המזונות שהופקד לדבריו אצל ב”כ בנו, הוא השיב שמידע זה קיבל מבנו).

5. כפי שהזכרנו לעיל, על טענת ב”כ המערער כי מרשם מעולם לא נחקר אם ידע על קיומו של פסק הדין שחייב את בנו במתן גט, הם נשאלו על ידי ב”כ המשיבה: מדוע לא טענו זאת בפני בית הדין האזורי (פרוטוקול מיום 4.5.2016, שורה 198). וב”כ המערער השיבו על כך (שורות 199–201):

אנו לא הצלחנו לחקור את הרב גמליאל כי היו הפרעות בחקירה ולא יכולנו להמשיך כך לחקור ולא מיצינו את החקירה. וקיבלנו החלטה… שאנו לא יכולים כך לחקור (שם שורות 192–201).

כבר דחינו לעיל טענתם זו, אך גם אליבא דטענתם שלא ניתן להם יומם לחקור את העדים – הרי כדי לטעון טענה ראשונית זו אין הם נדרשים לבצע חקירות מורכבות, אלא רק להודיע זאת לפרוטוקול, כפי שידעו לעשות לא פעם במהלך הדיונים. הם יכלו גם להוסיף מצדם ולטעון כי אם מרשם היה יודע על פסק דין המחייב את בנו בגירושין הוא מצדו היה נענה לו בשמחה, וכל שכן שלא היה מסית ומעודד את בנו לסרב לתת גט לאשתו, אך הם בחרו שלא לעשות כן, ולו בשל כך בלבד יש לדחות טענתם זו על הסף.

6. נזכיר גם כי על פי פסיקת בית המשפט העליון (בג”ץ מוניות הדר לוד, פסקה 11) לשם נקיטת הליכי ביזיון בית משפט אין צורך דווקא בהמצאת הצו השיפוטי לידי האדם ‘הזר’ המפר, אלא די ב”מודעות בפועל על דבר קיום הצו השיפוטי, תוכנו, והפרתו” (להבדיל מידיעה קונסטרוקטיבית בלבד). בדיון ביום כ”ו בניסן תשע”ו (4.5.2016) שאלנו את ב”כ המערער בנוגע לטענתם, האם ייתכן לדבריהם שהרב גמליאל כשליח בית דין נפגש עם המערער – האב כדי להביא להוצאת גט “והאבא לא ידע על מה הוא מדבר אִתו?” על כך השיבו הם (שורות 211-209): “ודאי שהוא בא לדבר בקשר לבן, אבל הוא לא קיבל שום דבר, ואם האבא יודע משהו זה מהבן, אבל אני יודע שהאבא לא קיבל פס”ד והעובדה שהשיחה שניהל אִתו הרב גמליאל עליה נסמך הרב שטסמן, היא הייתה לפני מתן פסה”ד”. כאן אגב, מתבלבל ב”כ המערער בין שיחת הטלפון מהארץ בין הרב גמליאל למערער שהיתה לפני פסק הדין לגירושין, לבין הפגישה עם המערער בארה”ב, שהיתה לאחר שניתן פסק הדין. כפי שראינו זה עתה, אין צורך שהמערער יקבל את פסק הדין לידו, ודי שיוכח שהוא היה מודע לקיומו. כפי שהעירו בדיון גם ב”כ המשיבה (פרוטוקול מיום 4.5.2016 שורות 355-353), הכתובת הרשומה במחשבי מזכירות בית הדין הרבני ואשר אליה ממוענים כתבי בי-דין אל הבן – הבעל המעגן היא אותה כתובת של האב – המערער – “מתגורר אצל: […]”. בדיוק הכתובת שהעידה עליה אשת המערער בביה”ד כמגוריהם (פרוטוקול 29.2.2016 שורה 687). יוצא אם כן שאת כתבי בי הדין בענייני בנו היה מקבל המערער ישירות אל ביתו, וכפי שהמערער היה מעודכן לגבי תביעת הגירושין (ראו בעדותו של המערער, בפרוטוקול הדיון מיום 29.2.2016 שורה 1194-1193) כך ברור שהיה מעודכן גם לגבי בפסק הדין לגירושין.

7. גם מהקשר הדברים ברור מעל כל ספק סביר שהאב המערער ידע על פסק הדין. שהרי ברור לכל שהאב ידע על כך שכלתו הגישה תביעת גירושין נגד בנו אל בית הדין הרבני. אין חולק על כך שהאב ידע שמתנהל הליך משפטי בבית הדין הרבני בנוגע לתביעה זו, וכפי שראינו, אף הומצאו לביתו כתבי בי דין בהליך זה. אין גם כל חולק על כך שהאב ידע שהרב גמליאל, שאתו שוחח בטלפון ולאחר מכן נפגש בעניין גירושי בנו, הוא נציג בית הדין הרבני ושלוחו של בית הדין, וכי מטרתו היא לשכנעו להוציא לפועל את הגירושין להם מסרב בנו. על כן הטענה שמעלה עתה המערער כי לא ידע על קביעת בית הדין שעל בנו להתגרש מאשתו היא היתממות חסרת שחר וניסיון חסר תום לב לניצול מניפולטיבי וציני של טענת ‘פרוצדורה משפטית’.

8. זאת לדעתנו גם הסיבה האמִתית לכך שבכל שלבי ההליך בבית הדין האזורי – זה כשישה חודשים – לא חשב המערער להעלות על דל שפתיו את הטענה שלפיה לא ידע על פסק הדין לגירושין. משום שלאמִתו של דבר המערער ידוע ידע על קיומו של חיוב בנו על ידי בית הדין במתן גט, והיה ברור לו שגם בית הדין והתובעת יודעים זאת. רק עתה בשלב הערעור כמוצא אחרון – ולדעתנו, בחוסר הגינות – החליטו עורכי דינו של האב ‘לשלוף’ טענה זו.

9. מעבר לכך, גם לגרסת ב”כ המערער, הלא אף הם מודים כי מרגע שהמערער ואשתו עוכבו בארץ – זה כעשרה חדשים – הוא ידע על פסק הדין, וישנו חשד כבד וסביר כי עדיין, ואף בעת כתיבת שורות אלה, המערער ממשיך להתל בבית הדין ותומך בבנו מבחינה פיזית ורוחנית להמשיך בסירובו לפסק הדין, כדי לנקום – מסיבה בלתי מתקבלת על הדעת – בכלתו.

 

ו. טענות המערער בתחום ההלכתי

1. שלוש טענות מעלה המערער במישור ההלכתי, הטענה הראשונה – לגבי כשרות העדים; הטענה השנייה – היא כי מאחר שלטענתו המערער היה רק במעמד ‘עד’ ולא כ’נתבע’ הרי שמעמדו כמי שדנו אותו ‘שלא בפניו’; והטענה השלישית – כי אין מקום בהלכה להתיר נקיטת סנקציות נגדו, גם אילו השפיע על בנו שלא לתת גט. להלן נתייחס לגופן של כל אחת מהטענות.

2. לגבי הטענה הראשונה – אשר עסקה בכשרות העדים – תשובתנו עליה ניתנה בהרחבה בדברינו לעיל.

3. הטענה השנייה – טענה לפגם בהליך משום שלדידו היה המערער רק במעמד ‘עד’ ומשכך נחשב הדיון כדיון “שלא בפניו” ו”אין דנים אדם אלא בפניו.”

בדברינו לעיל הארכנו לדחות את הטענה לפיה היה המערער ‘עד’ בלבד בביה”ד הדין קמא או שיכול היה לסבור כך כי זה מעמדו. קבענו באופן חד וברור כי המערער ידע גם ידע היטב בשעת הדיון בביה”ד קמא כי בית הדין רואה בו גם נתבע לכל דבר, וכי הוא נדרש להשיב על ההאשמות שנגדו. בכך התבטלה טענה זו מכול וכול. בנוסף, ולמעלה מן הצורך נאמר כי ככל שטענת ב”כ המערער בנויה על הכלל ש’אין גומרים דינו של אדם אלא בפניו’, אין כלל זה נוגע לדיון שבפנינו. מקורו של הכלל ההלכתי מדברי המשנה (פרק ט משנה ג) והגמרא במסכת סנהדרין (עט ע”ב):

רוצח שנתערב באחרים – כולן פטורין, רבי יהודה אומר: כונסין אותן לכיפה.

והקשו על כך בגמרא:

מאן אחרים? אילימא אחרים כשרים – פשיטא, ותו, בהא לימא רבי יהודה כונסין אותן לכיפה? אמר רבי אבהו אמר שמואל, הכא ברוצח שלא נגמר דינו, שנתערב ברוצחים אחרים שנגמר דינן עסקינן, רבנן סברי: אין גומרין דינו של אדם אלא בפניו, הלכך כולן פטורין.

דברי הגמרא הנ”ל הובאו להלכה ברמב”ם בשלושה מקומות. בשני מקומות לגבי רוצח שלא נגמר דינו והתערב באחרים (הלכות סנהדרין פרק יד הלכה ז, ובהלכות רוצח פרק ד הלכה ז), ובשלישית הובא הדין לגבי שור שעל פי הדין יש לסקלו אך עדיין לא נגמר דינו ונתערב בשוורים אחרים (הלכות נזקי ממון פרק יא הלכה י). על פי הכלל המובא לעיל אומרת הגמרא:

אבל הכא בשור שלא נגמר דינו שנתערב בשוורים אחרים שנגמר דינן קמיפלגי. רבנן סברי כמיתת בעלים כך מיתת השור, ואין גומרין דינו של שור אלא בפניו. הלכך, כולן פטורין.

כלומר גזרת הכתוב היא שמיתת השור תהיה כמיתת הבעלים, קרי – בפניו.

4. בשולחן ערוך כלל לא מובא דין זה להלכה. והסיבה לכך היא שכלל זה לא נאמר אלא ב’דיני נפשות’ ולא בדינים אחרים. רק כאשר דנים את האדם למיתה (ומגזרת הכתוב גם כשדנים על מיתת השור) קיים דין מיוחד זה שאין גומרים את הדין אלא בפני מי שדנים עליו, אולם בכל סיטואציה אחרת של דיון אין כלל המונע מבית הדין לגמור ולפסוק את הדין אלא בפניו. בשונה מהרמב”ם שהביא בחיבורו את כל ההלכות הכתובות בתלמוד לרבות דיני נפשות, הרי שמרן בעל השולחן ערוך הביא רק את ההלכות המחייבות והנוגעות למעשה בזמן הזה ומאחר שאין דנים דיני נפשות בזמן הזה – לא מובא כלל זה להלכה בשולחן ערוך. מעתה ברור שאם על כלל זה בנה ב”כ המערער את טענתו אין בה ממש.

5. כלל נוסף הנוגע לכך חל אמנם בכל דין ודברים שיש לאדם מול חברו, אך מקורו הוא מדין וטעם אחרים לחלוטין, ועל פי טעם ההלכה יובן כי אין טענתם זו שייכת כלל במקרה דנן.

הדין הוא איסור שמיעת טענות מפי צד אחד לסכסוך בפני הדיין או בית הדין שלא במעמד הצד שכנגד. מקור הדין בגמרא (במסכת שבועות לא ע”א):

מנין לדיין שלא ישמע דברי בעל דין (חבירו) קודם שיבא בעל דין חבירו? ת”ל מדבר שקר תרחק.

מקור נוסף לדין זה מופיע בגמרא (מסכת סנהדרין ז ע”ב):

‘שמע בין אחיכם ושפטתם’, אמר רבי חנינא: אזהרה לבית דין שלא ישמע דברי בעל דין קודם שיבא בעל דין חבירו.

דין זה הובא להלכה בשולחן ערוך (חושן משפט סימן יז סעיף ה):

אסור לדיין לשמוע דברי בעל דין האחד שלא בפני בעל דין חבירו.

וכתב על כך הסמ”ע (שם, ס”ק י):

אסור לדיין כו’. נלמד מדכתיב [דברים א’ טז] ‘שמעַׁ בין אחיכם’, גם כתיב [שמות כג א] ‘לא תשא שמע שוא’, דכשישמע דברי האחד שלא בפני השני לא יבוש מלטעון שקר ושוא.

6. מעתה, מבואר כי הטעם והבסיס לדין זה הוא החשש כי אי־הימצאות של בעל הדין בעת השמעת הטענות על ידי צד אחר תביא לפסיקת דין שאינה אמת, או לפחות כזו שיש בה חשש ממשי להשמעת טענות שאינן אמת. רק הימצאותו של הצד שנגדו הושמעו הטענות בעת הדיון, תביא לכך שהצד התובע לא יעז להפריח טענות באוויר ללא שיהיה להן כל קשר לאמת. וכפי שכתב הסמ”ע. נוכל להוסיף כי בהישמע טענות התובע ללא הימצאות הנתבע, יכול הנתבע – ובצדק – לומר: לו הייתי אני בעת הדיון בבית הדין הייתי טוען נגדו כך וכך והייתי מפריך את כל טענותיו.

7. ברור כשמש כי כל זה שייך רק אם אכן בפועל הנתבע לא נוכח פיזית בבית הדין בעת השמעת הטענות נגדו. אך פשוט כי במקרים בהם בפועל הנתבע היה נוכח בכל שלבי הדיון, ולא זו בלבד שהיה נוכח בעצמו אלא היה מלווה ומגובה בסוללה של פרקליטים, אין מקום כלל להחיל לגביו הלכה זו. שהרי בטל מאליו כל חשש הסמ”ע, ויתרה מכך, הנתבע שמע היטב את כל הטענות שנטענו נגדו והייתה לו ולסוללת באי כוחו כל האפשרויות להגיב עליהן ככל שירצו. כלל ההלכתי זה לא יחול אלא בהיעדר הנתבע כליל מזירת הדיון בעניינו, דבר שכלל לא תואם את המקרה הנדון בפנינו.

לסיכום, מכל צד שנבחן הלכה זו שטען אליה ב”כ המערער, נמצא כי אין עניינה כלל לכאן.

8. הטענה השלישית של המערער היא כי לפי ההלכה אין מקום לנקיטת סנקציות כלשהן נגדו בגין מעשי בנו, אף אם יש לו יד ורגל בהם. בדברינו לעיל נמצאת התשובה גם ביחס לטענה זו, אך ראשית נבאר את הדברים ונעמידם על דיוקם. ב”כ המערער מבסס את דבריו אלו על דברי הריב”ש (בתשובה קכז), אשר בה דן על מקרה בו עיכבו את אביו של בעל מעגן מלצאת מהעיר שבה גר, וזאת כאמצעי לחץ כדי שבנו ייתן גט, והועלתה שם הטענה לפסלות הגט מכיוון שהוא ניתן תחת לחץ. משיב על כך הריב”ש כי הגט שניתן בנסיבות אלו לא יהיה גט פסול, אלא שבתוך אמירה זו הבליע הריב”ש משפט נוסף שעליו בונה ב”כ המערער את טענתו. וכה כותב הריב”ש:

ולזה מה שעכבו קרובי האשה הכרוז שהיה רוצה לעשות אבי הבעל כדי להעתיק דירתו מן העיר, אין זה אונס כלל על הבעל כדי לגרש. אף אם אינו מן הדין לעכב האב בעד הבן שאין אדם נתפס על חברו אלא בארנון וגלגלת מ”מ אין זה אונס לבן מכמה טעמים…

9. ב”כ המערער נסמכים – בכתב הערעור ובדבריהם בפנינו – על הקביעה ש”אינו מן הדין לעכב האב בעד הבן”. לדברי ב”כ המערער מפורש בדברי הריב”ש כי אין לבית הדין כוח על פי דין להעניש אדם שלישי כתוצאה של מעשיו של בנו, וכי היכולת של בית הדין מוגבלת להטיל לחץ רק על בעל הדין עצמו ולא על אביו המערער.

10. אולם שגה ב”כ המערער בדימוי וההשוואה בין המקרה שהיה לפני הריב”ש לבין המקרה שבפנינו. הדברים שונים במהותם ורחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב, ועל כן ברור לנו כי ב”כ המערער ידע היטב את חילוק הדברים, אך בחר להתעלם ממנו ולהציגם כנתונים שווים. כך פעלו ב”כ המערער גם בהשיגם ב’דרכם שלהם’ את חווה”ד ההלכתית שהוצאה מאת הגרש”מ עמאר שליט”א, כפי שיפורט להלן.

11. נקדים ונאמר כי כל הדיון הריב”ש היה במקרה בו בית הדין לא קיים דיון הוכחות וספק אם הבעל היה מחויב בגט אילו הדבר נעשה. ומכל מקום, כתב שם הריב”ש כי במקרה שהיה בפניו אין מקום לכפות גט. מכאן בא הריב”ש לדון אם כפיית האב היא כפייה כדין לגבי הגט. מה שאין כן בנדון שבפנינו, בית דין קמא הוציא בתאריך ב’ אב תשע”ד (29.7.2014), פסק דין חלוט שלא ערערו עליו לכפות על הבעל גט, וזו לשונו:

במציאות בה הבעל אינו מתגורר עם אשתו ברצונו או בעל כרחו והאישה עגונה ללא בעל כופין את הבעל לכל הדעות. כך כתב בשו”ת זקן אהרן (סי’ קמט), כך כתב גם בהגהות תוספות יו”ט לטור אה”ע (סימן קנד) וכך כתב גם בשו”ת חכם צבי (סימן א). עיגון אישה ע”י בעלה אינו קביל מבחינה הלכתית ובמציאות כזו יש לחייב את הבעל לתת גט ואף לכפותו.

מדברים אלו פשוט וברור שמבחינת דיני כשרות הגט, במקרה בו ניתן לכפות על הבעל לתת גט ניתן גם לעשות זאת על ידי עיכוב אביו של הבעל הסרבן ואף מאסרו. זאת, שהרי אם אפשר לייסר את הבעל עצמו בשוטים ולאוסרו, הרי שגם כפיית אביו לא תחשב כפיית גט שלא כדין, וברור שאונס האב מבחינת כשרות הגט לא גדול מאונס הבן עצמו. כפי שכתבו הריב”ש (שם) והתשב”ץ (חלק א סימן א):

אבל נראה ברור שמה שעכבו האב מלצאת משם אינה כפייה לגבי בן חדא שאפילו היו חובטין לאב עד שיגרש בנו לא הוי עישוי שאפילו היה בנו שרחמי האב על הבן לא מיקרי עישוי.

12. נחזור לחילוק הברור שבין תשובת הריב”ש למקרה דנן. המקרה שבו דובר בתשובת הריב”ש, היה כאשר בית דין חייב בעל כלשהו ליתן גט והבעל סרב להוראתו, וכדי “ללחוץ” על הבעל שייתן את הגט הורה בית הדין לתפוס את אביו של הבעל או כל אדם אחר הקרוב ללבו של הבעל, כדי להפעיל על ידי כך אמצעי לחץ על הבעל. כלומר, אין לבית הדין ולא כלום נגד אותו אדם שלישי, אלא הוא משמש מבחינת בית הדין כמנוף לחצים וכ”מקל” כדי להכות באמצעותו על קדקודו של הבעל הסרבן. על כך כתב הריב”ש את הערתו כי שימוש כזה בצד שלישי שאין לבית הדין עמו דין ודברים אינו כדין, אף שאינו פוסל את הגט. שונה הדבר בתכלית כאשר בפני בית הדין ניצב בעל המסרב ליתן גט, ובית הדין גילה והגיע למסקנה ברורה בעקבות ראיות שהיו בפניו כי מי שמונע את הגט מן האישה למעשה אינו רק הבעל בעצמו אלא אדם שלישי המסית ומשדל אותו לכך. לצורך המשל נתאר מקרה בו בעל חויב בגט, אך בא אדם זר שמטעמים שעמו אינו מעוניין שהבעל ייתן את גט, ומסייע לבעל להיעלם ומבריח אותו למקום שבו לא יוכל בית הדין לכפותו או למשל, שאותו אדם שלישי משתלט על הבעל ומונע ממנו לצאת ממקום מחבואו. האם יבוא מישהו ויטען: ‘אל לו לבית הדין להפעיל צעדים נגד אותו אדם’, שהרי אין בית הדין תופס אדם שאינו צד לדין כמכשיר לחץ על הבעל?! בית הדין במקרים אלה נוקט צעדים נגד אותו אדם שלישי משום שלדעתו אדם זה פועל בעצמו נגד פסק דין שנפסק על ידי בית הדין, ומונע את הוצאתו לפועל. הווי אומר לבית הדין ישנו עניין ישיר נגד האדם שמחבל בעבודתו ומונע את יישומו של פסק דינו. במקרה מעין זה ודאי שיש כוח וסמכות מבחינת ההלכה לבית הדין לנקוט סנקציות נגד אותו אדם.

13. לסיכום, לפנינו שני מסלולים נפרדים ושונים. האחד – בו דן הריב”ש – כאשר יש בבית הדין תביעה רק נגד בעל הדין שחויב על ידו לתת גט, ובית הדין משתמש בהטלת צעדים נגד אדם שלישי כאמצעי לחץ על הבעל הסרבן, אך אין לבית הדין דבר וחצי דבר באופן ישיר נגד אותו אדם ‘זר’ להליך. נגד השימוש במסלול זה התייחס הריב”ש. המסלול השני הוא מקרה שבו יש לבית הדין תביעה וטענה נגד האדם השלישי עצמו, על שפועל לסיכול פסק דין שיצא מתחת ידו. במסלול זה, ללא ספק יש כוח ביד בית הדין לפעול אף נגד האדם השלישי.

נציין רק כי גם בית דין קמא כתב בהחלטתו כי “בסיפור המעשה שבדברי התשב”ץ [=שעליהם הסתמך בית הדין] לא נרמז שהייתה לאב אחריות כלשהי על תחילת העיגון”. אדרבה, המעיין בדברי התשב”ץ יראה שהאב באותו מקרה שלח בתחילה לקרוא לבנו שיבוא אל בית הדין ושיתף עמו פעולה ורק לאחר מכן שינה את טעמו והתנהגותו.

14. תוספת נכבדה ומקור נוסף לכוחו של בית הדין להטיל סנקציות נגד אדם שלישי אף שהוא עצמו אינו בעל הדבר, מצויה בדבריו של אחד מגדולי הפוסקים שלאורו אנו הולכים בפסיקותינו, ה’חתם סופר’ בתשובה (חלק ה, חושן משפט סימן קעז), ואלו דבריו:

וחלק השני להוציא ממון מיד המוחזק בו אפי’ גזילות וכדומה ובכלל זה להוציא אשה מיד בעלה המוחזק בקנין כספו כל הכפיות נקרא משפטים.

ולפע”ד אחר שכבר פסקו דיינים דין שישלם פלוני מפלוני והוטל עליו מ”ע לשמוע אל השופט ולא אבה ונעשה סרבן אז נעשה עבריין על חק (ומצוה) [צ”ל: “ומצוות”] שמיעה אל השופט והוטל על כל ישראל ומה שב”ד מנדין ע”ז הוא בשליחות כל ישראל.
מפורש בדבריו כי ביד בית הדין לכוף כל ישראל על ‘חק ומצוות שמיעה אל השופט’, והדברים מדברים בעד עצמם.

מכתבו של הרה”ג שלמה עמאר שליט”א שהוגש על ידי ב”כ המערער כחוו”ד הלכתית

15. בדיון ביום כ”ו בניסן תשע”ו (4.5.2016) עת עסקנו בשאלת פרשנותם של הריב”ש והתשב”ץ הודיע הטו”ר, ב”כ המערער: “אני יכול להביא את הרב עמאר, והרב עמאר אישר את דברי התשב”ץ כפי שאני פירשתי”. הטו”ר ביקש להגיש אלינו בדיון את חוות הדעת המדוברת, ולפי הוראתנו הוא צירף אותה לתיק. הודענו כי נעיין בה וככל שהדבר יידרש אף נתייחס אליה.

16. מסתבר לומר כי הייתה כאן הכשלה במתכוון שנעשתה על ידי ב”כ המערער, שהסתירו את כל המידע מכבוד הרב עמאר שליט”א ופעלו בתחבולות לשם הצגתה כחוות דעת הלכתית בתיק זה. ראשית, הרי ברור שהגרש”מ עמאר יודע ובקי בדברי השולחן ערוך והרמ”א (חושן משפט סימן יז סעיף ה), הקובע כי: “אסור לדיין לשמוע דברי בעל דין האחד שלא בפני בעל דין חבירו… ולא יכתוב שום חכם פסק… כל זמן שלא שמע דברי שניהם” (וראה כללי אתיקה לדיינים, תשס”ח-2008, כללים 34 (א) ו־10, שעליהם חתום הרב עמאר). שנית, הרי אם נשים לבנו נבחין כי ה’מקריות’ חוגגת בכל הנוגע לחוות דעת זו. על פי הבירור שערכנו עולה כי ה’שואל’ […] הוא אך ‘במקרה’ חסיד בחסידות ערלוי ותלמיד של הרבי מערלוי זצ”ל, ואותו חסיד ערלוי על פי המשתמע מן המכתב הנ”ל הוא ב’מקרה’ גם מוכר היטב לכבוד הרב עמאר שליט”א. אך ב’מקרה’ עוסק אותו שואל ב’דרך לימודו’ בשאלה מאוד מעניינת, שאלה שאך ב’מקרה’ שאלה הדומה לה באופן שטחי עומדת זה כמה חודשים על שולחן בית הדין הרבני הגדול בירושלים, ולפני כן עמדה על שולחן בית הדין האזורי. הגיעה ה’מקריות’ לשיאה בכך שאך במקרה נכתבה מיד למחרת חג שביעי של פסח (קרי – אסרו חג ואצל עדות המזרח יום ‘המימונה’), שאך ‘במקרה’ וללא כל הכוונה היה זה ביום ראשון בשבוע ושלושה ימים בלבד לפני מועד הדיון בבית הדין הרבני הגדול בערעור דנן. שיאה של ה’מקריות’ היה בכך שבבוקרו של יום הדיון בביה”ד הגדול פורסמו בעתון ‘הארץ’ במקום מרכזי כל פרטי השאלה ששלח ‘השואל’ אל כב’ הרב עמאר ותשובתו – תוך הבלטת הכותרת כי הרב עמאר חולק על פסק הדין של בית הדין הרבני האזורי תל אביב – היא היא חוות הדעת שהובאה בפנינו בדיון בערעור באותו יום.

17. כל נקודות ‘מקריות’ אלו אומרות כי יד מכוונת עמדה מאחורי ה’שאלה’ שנשלחה אל הגרש”מ עמאר שליט”א, וכי ‘השואל’ בעצם הפנה לכבוד הגרש”מ עמאר שליט”א ‘שאלה’ שפרטיה נמסרו לו על ידי מי שהיה מעוניין בקבלת חו”ד שתתאים לרצונו.

18. קוריוז מעניין עולה מעצם הגשת חו”ד זו של הגרש”מ עמאר על ידי באי כוח המערער ושופך אור על דרך עבודתם – שבה בדרך להשגת חוות הדעת לא חששו ב”כ המערער אף לסתור את דבריהם עצמם בערעור – כפי שיובהר להלן. בטענתם השנייה שהובאה לעיל, טענו באי כוח המערער כי מאחר שלדבריהם המערער לא ידע את מעמדו כ’נתבע’, הרי שלדעתם נחשב הדבר על פי ההלכה כ’שלא בפניו’. טענה זו כבר נדחתה על ידינו מכול וכול אחר שהוכח שהמערער ידע על מעמדו כ’נתבע’. כל הסתמכותם, כפי שבארנו לעיל, יכולה להיות אך ורק על סמך אותו סעיף בשולחן ערוך (חושן משפט סימן יז סעיף ה) שצוטט על ידינו לעיל. והנה הם עצמם לא חששו לרמוס ברגלם הלכה זו, כאשר ‘הוציאו’ בתחבולות חו”ד שנכתבה רק בשמיעת טענות של צד אחד בלבד, דבר הנוגד לחלוטין הלכה זו שבשולחן ערוך. הווי אומר: מבחינת ב”כ המערער ‘כל הדרכים כשרות’ להשגת המטרה כולל סתירת טעוני משיגי המטרה.

19. ועתה נבוא להסביר מדוע אין חוות הדעת נוגעת כלל למקרה הנדון בפנינו. לא זו בלבד שהועלמו במכוון נתונים עיקריים שקיימים במקרה הנדון בפנינו, אלא שהם סולפו במכוון, ובעצם נבנתה שאלה חדשה על פי הנתונים שהיו נוחים למגיש השאלה. מצב זה הביא בהכרח למסקנות הלכתיות שכלל אינן תואמות למקרה שבפנינו, ואין לחוות הדעת ולמקרה הנדון ולא כלום. נציג את ההבדלים המהותיים השונים אשר הופכים את הקערה על פיה.

א. ‘השואל’ מספר כי הצדדים באו לביקור בארץ והורעו יחסיהם במהלך הביקור והאישה בחרה להישאר בארץ – נתונים אלו מבחינה עובדתית אינם נכונים. האמת היא כי בשנת תשס”ה (2005) הגיעו האישה והילדים לביקור אצל הורי האישה, שעלו בינתיים ארצה – ביקור שנעשה בידיעת הבעל ובמימונו. במהלך הביקור לקתה האישה באירוע מוחי קשה שבגינו נשארה נכה ומוגבלת עד היום. לאחר תקופה קצרה, ננטשה האישה החולה והנכה על ידי בעלה ונשארה בארץ, ואילו בעלה שב לו לחו”ל. ומאז – במשך למעלה מעשר שנים הוא מעגן אותה באכזריות ומסרב ליתן לה גט.

ב. ‘השואל’ ‘שכח’ משום מה לכתוב בשאלתו כי הופיעו בפני בית הדין עדים שהשמיעו עדויות ברורות. מדובר בעדים – הרב צבי [פ’], רב הישוב […]; ומר אוריאל [ב’], יו”ר המועצה הדתית של […] – אשר הופיעו בבית הדין והעידו בצורה ברורה על כך שהמערער הוא למעשה המעגן האמתי של כלתו. העדויות היו אמינות ביותר, נתמכו זו בזו ואף במסמכים, במכתבים ובהודעות דוא”ל מ”זמן אמת.”

ג. כמו כן ‘שכח’ ‘השואל’ להזכיר במכתבו את עדותו של הרב שמואל גמליאל, עובד מחלקת העגונות בהנהלת בתי הדין הרבניים, שעל פי עדותו מעגנה של [פלונית] הוא חמיה המערער. עדותו הייתה עקבית ואמינה, ונשארה כזו גם לאחר חקירה צולבת ובוטה של ב”כ המערער עו”ד שרגא. עדותו אף נתמכה ברישומים שאותם הציג לדרישת ב”כ המערער, וכן במכתב ששלח לבית הדין כבר לפני כשנתיים. נציין כי לעדותו של הרב גמליאל חשיבות מיוחדת נוכח העובדה שהוא מתאר שהנתבע (המערער בהליך שלפנינו) מונע את סידור הגט, תוך שהוא מעלה דרישות שונות ומתחלפות – חלקן חסרות פשר – גם לאחר שניתן פסק הדין של בית הדין הרבני האזורי בתל אביב, אשר חייב את בנו מר [ח’] לתת גט לאשתו.

ד. ‘השואל’ ‘שכח’ גם לציין את עדותו של ד”ר [ק’], אשר חזרה והוכיחה כי המחליט בכל ענייניו של הבן המעגן הוא אביו המערער.

ה. ‘השואל’ גם ‘שכח’ להזכיר את עדותו של מר [ב’], אשר תיאר כיצד ניסה הרב [ש’], ידידו של מר [פלוני], לפעול בשליחותו בעניין “היתר מאה רבנים” עבור בנו. היתר שמשמעותו המעשית היא הנצחת עגינותה של המשיבה, כשמהדברים עולה גם אפשרות ‘רכישת’ היתר זה בכסף, אם ייכשל הניסיון לזכות בו באמצעות הטעייה שלפיה התובעת היא כביכול “צמח” ועל פי ההלכה יש ליתן לבעלה היתר כזה.

20. כל זאת עשה השואל כדי להשיג חו”ד ה’מתאימה’ לצרכיו. בדרכו להשגת את מטרתו לא בחל בכל דרך, גם בדרך זו של העלמת פרטים וסילופם, וכן הכשלתו של רב וגדול בישראל הגרש”מ עמאר שליט”א, ובלבד שיקבל חוו”ד כרצונו.

21. לפיכך, בעקבות השוני התהומי בין המקרה שהוצג בשאלה לבין המקרה שהיה במציאות, כפי שהונח על שולחן בית הדין, אין בית הדין נכנס כלל לגופם של דברים שכתב כבוד הגרש”מ עמאר שליט”א. שהלא דבריו נכתבו על מקרה מסוים שהשואל בדה מלבו תוך השמטת עיקר הדברים, והעיקר חסר מהספר. מנגד, בפני בית הדין היו כל העדויות והראיות המורות על מציאות אחרת לחלוטין, ונתקיים בבית הדין הגדול הכלל של ‘שמעַׁ בין אחיכם’. לסיכום העניין, הרי שחוות דעת של הגרש”מ עמאר שליט”א אינה רלוונטית כלל למקרה שעומד בפני בית דין זה, ואין בינה לבין המקרה הנדון בערעור זה ולא כלום.

 

על פי כל האמור מוחלט:

א. הערעור נדחה.

ב. מבוטל בזאת ‘עיכוב הביצוע’ שהוצא על ידינו ביום י”ג באדר ב’ תשע”ו (23.3.2016) ביחס להחלטת ביה”ד קמא, מיום ד’ באדר ב’ תשע”ו (14.3.2016).

ג. יש להעביר החלטה זו לידי כבוד נשיאת בית המשפט העליון, שגם על ידה הוצא ‘עיכוב ביצוע’ על החלטת ביה”ד האזורי.

ד. בנסיבות המיוחדות והמורכבות של הערעור שלפנינו אנו מחייבים את המערער בהוצאות משפט בסך 45,000 ש”ח למשיבה ובסכום נוסף של הוצאות בסך 45,000 ש”ח לאוצר המדינה.

מזכירות בית הדין תעביר את פסק הדין לביצוע למרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות ברשות האכיפה והגבייה.

לגבי התבטאויותיו וסגנונו של טו”ר מיטלמן בכתב הערעור תצא החלטה נפרדת.

מותר לפרסם את פסק הדין לאחר השמטת פרטים מזהים של בעלי הדין.

 

ניתן ביום ו’ באב התשע”ו (10.8.2016).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *