בה”נ 9447/00 אפרוס נ’ אפרוס, פ”ד נה(2) (2000) 106
בה”נ 9447/00
נינה אפרוס
נגד
1. גרגורי אפרוס
2. היועץ המשפטי לממשלה
בבית-המשפט העליון
[31/12/2000]
לפני הרשם ב’ אוקון
המבקשת הגישה בקשה לקביעת מקום שיפוט על-פי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), ה’תשכ”ט-1969. בגדרו של ההליך הגישה בקשה זו להטיל עיקול זמני.
בית-המשפט העליון פסק:
(1) תקנות סדרי דין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), ה’תשמ”ה-1984, אינן מקנות סמכות מפורשת לבית-המשפט העליון או לנשיאו להורות על הטלת עיקול. התקנות אמנם מכילות הוראה עודפת המחילה את הוראות תקנות סדר הדין האזרחי, ה’תשמ”ד-1984, אולם החלה זו אינה יכולה להרחיב את תחום הסמכות של בית-המשפט מעבר לקבוע בחוק. גם אם בידי נשיא בית-המשפט העליון הכוח להכריע בבקשות לסעדים זמניים, הרי אלה סעדים שנועדו להגשים את התכלית של קביעת מקום השיפוט, ולא תכליות אחרות. אין מעניקים את הסעד הזמני אם הוא נחוץ לצורך מימוש הזכויות שעניינן עתיד להתברר לפני בית-המשפט המוסמך (108ג-ז).
(2) חוק בית המשפט לענייני משפחה, ה’תשנ”ה-1995, מקנה לבית-המשפט לענייני משפחה סמכות כללית לדון בכל ענייני משפחה. סמכות בית-המשפט נמתחה והורחבה ונעשה ניסיון לקבוע כתובת אחת ואחידה ככל האפשר, בכפוף לדין האישי. בית-המשפט לענייני משפחה הוא הכתובת הרגילה לכל סכסוך בין בני-זוג, לרבות סכסוך כספי. בית-המשפט יכריע בסכסוכים אלה בין שהנישואין פקעו ובין שלאו, בין שתלויה ועומדת תביעה לגירושין או להתרת נישואין ובין שלאו (109ו-110א).
חקיקה ראשית שאוזכרה:
– חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), ה’תשכ”ט-1969, סעיף 7.
– חוק בית המשפט לענייני משפחה, ה’תשנ”ה-1995.
– חוק בתי המשפט [נוסח משולב], ה’תשמ”ד-1984, סעיפים 40(2), 51(א)(5), 79(א), 89, 91, 104.
– חוק יחסי ממון בין בני זוג, ה’תשל”ג-1973, סעיף 15.
– חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), ה’תשל”א-1970, סעיף 17.
חקיקת משנה שאוזכרה:
– תקנות סדרי דין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), ה’תשמ”ה-1984, תקנה 14.
– תקנות סדר הדין האזרחי, ה’תשמ”ד-1984, תקנות 360(א), 373.
פסקי-דין של בית-המשפט העליון שאוזכרו:
[1] המ’ 229/71 ג’ונס נ’ ג’ונס, פ”ד כה(1) 619.
[2] בש”א 471/91 שר הבריאות נ’ ברון, פ”ד מה(2) 661.
[3] ע”א 1915/91 יעקובי נ’ יעקובי, פ”ד מט(3) 529.
[4] בה”נ 6857/00 רוטה נ’ נצבטייב, פ”ד נד(4) 707.
ספרים ישראליים שאוזכרו:
[5] אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה 5, ה’תשנ”ט).
בקשה להטלת עיקול זמני במסגרת בקשה לקביעת שיפוט בעניין התרת נישואין. הבקשה נדחתה. הבקשה הועברה לבית-המשפט לענייני משפחה.
החלטה
המבקשת אפרוס נינה (להלן – המבקשת) הגישה לנשיא בית-משפט זה בקשה לקבוע שיפוט בעניין התרת נישואין. ההליך הופנה נגד בן-זוגה (להלן – המשיב).
בגדרו של הליך זה הוגשה על-ידיה בקשה נוספת המופנית נגד המשיב וכן נגד 21 בעלי-דין נוספים, ובה התבקש בית-משפט זה, בין היתר, להטיל עיקול זמני “במעמד צד אחד, על כל הכספים המצויים וזכות לקבלת כספים … המגיעים או שיגיעו למשיב הרשומים על שם המשיב לבדו ועל שם המשיב יחד עם [המבקשת]”.
המבקשת סמכה את בקשתה על הוראת תקנה 14 לתקנות סדרי דין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), ה’תשמ”ה-1984 (להלן – תקנות התרת נישואין). לפי תקנה זו, “בכל עניין שלא הוסדר במפורש בתקנות אלה, רשאי נשיא בית המשפט העליון להשתמש בסמכות הנתונה לבית המשפט בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד-1984”.
האומנם הוגשה הבקשה לבית-המשפט המתאים? התשובה לכך היא שלילית. תשובה זו נתמכת בהגיונו של חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), ה’תשכ”ט-1969 (להלן – חוק התרת נישואין). היא מתבקשת מקריאתן של תקנות סדר הדין האזרחי, ה’תשמ”ד-1984.
תקנות התרת נישואין אינן מקנות סמכות מפורשת לבית-משפט זה או לנשיאו להורות על הטלת עיקול. תקנות אלה עוסקות בעיקרו של דבר בצורת הבקשה ובתוכנה וכן בהליכים הקשורים להמצאתה. אמת, התקנות כוללות הוראה עודפת המחילה על דרך השיגרה את הוראות תקנות סדר הדין האזרחי, ואולם, הוראה עודפת זו אינה בבחינת חלקיק היכול להכיל את השלם. תקנות התרת נישואין הותקנו מכוח סעיף 7 של חוק התרת נישואין. סעיף אחרון זה מסמיך את שר המשפטים להתקין תקנות בנוגע להליכים בפני נשיא בית-המשפט העליון. הליכים אלה הם הליכים מוגדרים וייחודיים. הם נועדו לקבוע מיהו בית-המשפט אשר ידון בהתרת הנישואין. זאת בלבד. התקנות חייבות להיות מוגבלות לתכלית זו. גם אם ניתן להניח כי בידי נשיא בית-המשפט העליון שמור הכוח להכריע בבקשות לסעדים זמניים, למשל עיכוב יציאה מן הארץ, הרי אלה סעדים שנועדו להגשים את התכלית של קביעת מקום השיפוט, ולא תכליות אחרות.
כך, למשל, בהמ’ 229/71 ג’ונס נ’ ג’ונס [1] היה מ”מ הנשיא השופט זוסמן מוכן, לא בלי ספק, להוציא צו עיכוב יציאה מן הארץ בגדרם של הליכים להתרת נישואין. עם זאת הודגש כי הצו יחול רק לצורך ההליך “… התלוי ועומד בפני נשיא בית-המשפט העליון” (שם, בעמ’ 621), ורק אם הוא נחוץ לצורך הליך זה. אין מעניקים את הסעד הזמני אם הוא נחוץ לצורך מימוש הזכויות שעניינן עתיד להתברר בבית-המשפט המוסמך, שכן “אין נותנים לבעל-דין סעד-עזר מעבר לסיום ההליך העיקרי” (שם).
גם תקנות סדר הדין האזרחי מוליכות לאותו כיוון ומובילות לאותה תוצאה. לפי תקנה 360(א) ניתן לבקש עיקול זמני בגדרה של “תובענה לסכום כסף הנתמכת במסמך או בראיות” (ראו א’ גורן סוגיות בסדר דין אזרחי [5], בעמ’ 419-420). אף אם היה מקום לשאוב את הוראות תקנה זו דרך ההוראה העודפת של תקנה 14, ברור שאין בפני נשיא בית-המשפט העליון תובענה לסכום כסף, וגם לא תהיה בפניו תובענה כזו. על-כן נשללת שאיבת התקנה מכוח הגיונה שלה (השוו בש”א 471/91 שר הבריאות נ’ ברון [2]).
ודוק, תקנות התרת נישואין קובעות משטר ברור. הבקשה לקביעת שיפוט כוללת נתונים על אודות בני-הזוג, על מועד נישואיהם ועל הנימוקים שבעובדה ושבחוק שעליהם מתבססת הבקשה. אין נכללים בבקשה זו יסודות הנוגעים לתהליך הפרדה עצמו, לרבות ההיבטים הכלכליים הכרוכים בכך. המבקש או המבקשת אף אינם צריכים לצרף לבקשה נוסח של התובענה להתרת נישואין או של התובענה האזרחית שעילתה קשר הנישואין שבין בני-הזוג. על-כן, לאחר שנקבע מקום השיפוט, על בעלי-הדין להגיש את תביעותיהם בבית-המשפט שהוסמך, ובקשתם אינה מועברת בדרך של “חיוג ישיר” לבית-המשפט המוסמך.
במצב דברים זה אין אפשרות ליצור מעין כלי משפטי, יצור כלאיים משונה, אשר רגליו הן התקנות הנוגעות להטלת עיקול, המיוחדות לתובענות לסכומי כסף, וראשו הן תקנות התרת נישואין, שעניינן קביעת שיפוט. שילוב כזה הוא בלתי אפשרי בגדרן של תקנות סדר הדין האזרחי המתייחסות לתובענות כספיות, והלבשתו על תקנות התרת נישואין אינה יכולה לשנות את התוצאה. תקנה 14 לתקנות התרת נישואין אינה בבחינת מעיל הקסמים שיש בו כדי ליצור מעשי פלאים המנוגדים לטבע התקנות. אין היא יכולה להחדיר להליך קביעת השיפוט יסודות טרויאניים, אשר יחייבו במסגרת זו להידרש לבעלות לכאורה של בני-הזוג על הרכוש, יסודות הכרחיים, בעת מתן הסעד הזמני.
האם נותרת המבקשת ללא סעד? גם לכך התשובה היא שלילית.
חוק בית המשפט לענייני משפחה, ה’תשנ”ה-1995, מקנה לבית-משפט שהוקם על-ידיו סמכות כללית לדון בכל ענייני משפחה. סמכות בית-המשפט נמתחה והורחבה, ונעשה ניסיון לקבוע כתובת אחת ואחידה, ככל האפשר, בכפוף לדין האישי. כך, למשל, מוסמך בית-המשפט לענייני משפחה לדון גם בסכסוכים שעניינם בעלות במקרקעין (ראו סעיף 51(א)(5) של חוק בתי המשפט [נוסח משולב], ה’תשמ”ד-1984). כן הוסמך בית-המשפט לדון באכיפת פסק חוץ, אם נושאו הוא “ענייני משפחה”.
על-כן מובן כי בית-המשפט לענייני משפחה הוא הכתובת הרגילה לכל סכסוך, לרבות סכסוך כספי, בין בני-הזוג. בית-המשפט מופקד על ההכרעה בסכסוכים אלה בין שהנישואין פקעו ובין שלאו, בין שתלויה ועומדת תביעה לגירושין או התרת נישואין ובין שלאו. עיון בבקשת העיקול מלמד שהמבקשת טוענת כי “המשיב נוקט בפעולותשיש בהן כדי להבריח את נכסיו ולמנוע את חלוקתם בין בני-הזוג באופן שווה בעת התרת הנישואין”. פעולות אלה יש בהן, לפי הטענה, כדי “לפגוע בזכות הקנין של המבקשת” (סעיפים 20 ו-21 לבקשת העיקול הזמני). אם יסוד הטענה הוא בזכות הקניינית אשר נתונה למבקשת – הסמכות היא לבית-המשפט לענייני משפחה.
האם קיים קושי באיתור העילה? שוב, התשובה היא שלילית.
במקרה זה נישאו בני-הזוג מחוץ לישראל. גם חיי הזוגיות שלהם שהחלו עוד קודם, לפי הטענה, ראשיתם מחוץ לישראל. על-כן חלות הוראות סעיף 15 של חוק יחסי ממון בין בני זוג, ה’תשל”ג-1973 (להלן – חוק יחסי ממון). אין טענה כי לפי הדין החל, אין המבקשת זכאית לסעדים קנייניים עוד קודם לפקיעת הנישואין.
זאת ועוד, אפילו היה חוק יחסי ממון החוק האופרטיבי במקרה זה – לא הייתה התוצאה משתנה. נכון, הפעלת הסדר איזון המשאבים מתאפשר רק עם פקיעת הנישואין עקב גירושין. ברם בן-הזוג יכול להידרש לסעדים קודמים בין מכוח חזקת השיתוף החלה על שלב חיי הנישואין (ע”א 1915/91 יעקובי נ’ יעקובי [3]) ובין מכוח ההגנה הכללית המצויה בדין מפני הפרה צפויה של חיובים (השוו סעיף 17 של חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), ה’תשל”א-1970). בנסיבות אלה העילה הנוגעת לבלימת האפשרות להברחת הרכוש אפשרית עוד קודם לפקיעת הנישואין. לכן העילה אינה תלויה במועד הגשת תביעת הגירושין עצמה. בני-הזוג יכולים להידרש לסעד זה במסגרת הליך הנוגע לסכסוך רכושי עוד במהלך הנישואין, למשל סכסוך בנוגע להסכם ממון שנערך על-ידיהם.
התוצאה היא שבית-המשפט המוסמך לדון בעניין הוא בית-המשפט לענייני משפחה. בכל מקרה בית-משפט זה אינו מוסמך לדון בעניין (השוו סעיף 40(2) של חוק בתי המשפט [נוסח משולב]). תוצאה זו יוצרת אחידות והרמוניה פנימיים. בסופו של הליך, יגיע העניין הממוני לבית-המשפט לענייני משפחה, ואין זה רצוי שעוד קודם לכן ייקבעו מימצאים, אפילו לכאוריים, באותם עניינים בבית-משפט זה.
אפשר שהליך התרת הנישואין עצמו יגיע לבית-דין דתי. במצב דברים זה ייתכן שענייני הממון יידונו, בהתקיים תנאים מסוימים, בפני אותו בית-דין. אם זה יהיה המצב, יהיה בית-המשפט לענייני משפחה יכול להורות על העמדת ההליך שבפניו או על כל סעד אחר המתאים למצב של ריבוי הליכים. ההסתברות לתרחיש כזה היא מועטה, ואפילו הייתה גבוהה, אין בכך כדי להקנות סמכות לבית-משפט זה.
ולבסוף, חוק התרת נישואין מציב מכשולים על דרכם של בעלי-הדין שעניינם אינו מצוי בשיפוטו הייחודי של בית-דין דתי. בהיבטים מסוימים יש בו הכבדה על זכות הגישה לבתי-המשפט, והוא טומן בחובו זרעים של גישה מפלה (ראו בה”נ 6857/00 רוטה נ’ נצבטייב [4]). אין מקום להזריק סם חיים לעצמות היבשות של דבר חקיקה זה אשר ניכר בו הלך רוחה של חקיקה מנדטורית קודמת. על-כן לא ניתן להמליץ על חוק זה כמרשם מוצלח להליכי הפרדה, ואין להרכיב עליו מטעני-יתר בדמות הליכים נוספים.
גם מבחינת דרכי הבירור, בטריטוריה שאליה נכנסים הצדדים בעת הליכי העיקול נתונות לבית-המשפט לענייני משפחה הדרכים המתאימות יותר לבירור מבחינת זמני הדיון, נהליו ונגישות המשיבים השונים להליכי העיקול, לרבות מבחינת המיקום הפיזי.
התוצאה היא שבית-משפט זה נטול סמכות. מכוח סמכותי לפי סעיף 79(א) יחד עם סעיף 89 של חוק בתי המשפט [נוסח משולב], אני מורה על העברת ההליך לבית-המשפט לענייני משפחה בתל-אביב-יפו. מקום שבו מדובר בסעד שהפעלתו נתונה לסמכות הרשם, והוא בעל אופי עצמאי, חלות הוראות סעיף 79(א), מכוח הוראות סעיפים 91 ו-104 של חוק בתי המשפט [נוסח משולב]. מובן כי העברת ההליך אינה פוטרת את בעל-הדין מקיום הדרישות המופיעות בתקנות סדר הדין האזרחי, לרבות זו שבתקנה 373, בכפוף לאפשרות להאריך מועד זה ובהתחשב בתקנות המיוחדות שלפיהן פועל בית-המשפט לענייני משפחה.
החלטה זו ניתנת על יסוד הבקשה עצמה ועל הטיעון המשפטי המופיע בה, שכן הבקשה הוגשה במעמד צד אחד. המזכירות תדאג להעביר הבקשה לבית-המשפט לענייני משפחה במחוז תל-אביב-יפו.
ניתנה היום, ה טבת ה’תשס”א (31/12/2000).