בג”צ 9611/00 נבאל בדר ואח’ נ’ נזיה מרעי ואח’ (04/04/2004)

בג”צ 9611/00 בדר נ’ מרעי, פ”ד נח(4) (2004) 256

 

בג”צ 9611/00

1. נבאל בדר (מרעי)

2. רני מרעי

3. לינה מרעי

4. דינה מרעי

נגד

1. נזיה מרעי

2. בית-הדין הדתי הדרוזי

 

בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק

[04/04/2004]

לפני הנשיא א’ ברק והשופטים מ’ חשין, ד’ דורנר (בדימ’), א’ פרוקצ’יה, א’-א’ לוי

 

המשיב 1 הגיש תביעת גירושין נגד העותרת 1 לבית-הדין הדתי הדרוזי, ובה כרך את ענייני המזונות, חלוקת הרכוש המשותף והחזקת הילדים (להלן – התביעות הנלוות). מועדי הישיבות הראשונים של בית-הדין נדחו כדי לאפשר לצדדים להגיע להסכם פשרה. משלא הגיעו הצדדים להסדר, הגישו העותרים תביעות לבית-המשפט לענייני משפחה באשר לרכוש המשותף, להחזקת הילדים, למזונות ולמדור. בבית-הדין הדרוזי התנגדו העותרים לסמכותו של בית-הדין בעניינים הנלווים. בית-הדין קבע כי הוא מוסמך לדון בתביעות הנלוות הן משום שהעותרים הסכימו במשתמע לסמכותו בכך שלא העלו את טענת הסמכות קודם שביקשו או הסכימו לדחיית מועדי הדיון, הן מכוח כריכתן על-ידי המשיב 1. מכאן העתירה.

בית-המשפט העליון פסק:

א. אין בדחיית ההליכים המשפטיים הפורמאליים לצורך הגעה להסכם פשרה משום ויתור על הזכויות הדיוניות והמהותיות העומדות לצדדים בהליך גופו, בייחוד בסכסוכים בין בני-זוג, שככלל, התועלת ביישובם בדרך הפשרה היא ראשונה במעלה. ממילא, משהעלו העותרים את טענת הסמכות בישיבה הראשונה, אין לראותם כמי שהסכימו לסמכותו של בית-הדין (260ה).

ב.

(1) חוק בתי הדין הדתיים הדרוזיים, ה’תשכ”ג-1962 (להלן – החוק) מפצל את הסמכויות הנתונות לבית-הדין לשתי קטגוריות בלבד: סמכות שיפוט ייחודית בענייני נישואין וגירושין, הקבועה בסעיף 4 לחוק, וסמכות שיפוט בהסכמה בעניינים הנספחים, הקבועה בסעיף 5 לחוק (265א – ג).

(2) בית-המשפט העליון קבע בעבר כי ענייני גירושין בסעיף 4 לחוק כוללים גם את העניינים הנספחים, ולבית-הדין הדרוזי סמכות שיפוט ייחודית בעניינים אלה אם ההכרעה בהם היא חלק נלווה לצו הגירושין (265ו).

(3) אולם העמדות שהובעו בפסיקה הקודמת בטעות יסודן. הפרשנות המרחיבה בדבר סמכותו של בית-הדין הדתי הדרוזי, אינה מתיישבת עם תכליתו המיוחדת של החוק כפי שהיא עולה מלשון הוראותיו ומהקשרן החקיקתי, ובכללו, חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), ה’תשי”ג-1953, שנחקק לפניו. סמכותו של בית-הדין הדרוזי על-פי סעיף 4 לחוק זהה בהיקפה לסמכותו של בית-הדין הרבני על-פי סעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), שהמונח “ענייני גירושין” בו פורש בצמצום, ונקבע כי הוא אינו כולל את העניינים הנספחים (265ז – 266א, ג – ה).

(4) לפיכך, יש לבטל את החלטתו של בית-הדין הדרוזי, שבגדרה פסק כי נתונה לו הסמכות לדון בעניינים הנספחים לתביעת הגירושין שהגיש המשיב 1 (267ז).

 

חקיקה ראשית שאוזכרה:

– דבר המלך במועצה על ארץ-ישראל, 1922, סימנים 51, 52, 53, 54, התוספת השניה.

– חוק בית המשפט לענייני משפחה, ה’תשנ”ה-1995, סעיפים 3(א), 3(ב1), 25.

– חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), ה’תשי”ג-1953, סעיפים 1, 3, 4, 9.

– פקודת העדות הדתיות (ארגונן).

– חוק בתי הדין הדתיים הדרוזיים, ה’תשכ”ג-1962, סעיפים 4, 5.

– פקודת הירושה, התוספת הראשונה.

 

חקיקת משנה שאוזכרה:

– תקנות העדות הדתיות (ארגונן) (העדה הדרוזית), ה’תשי”ז-1957.

 

הצעות חוק שאוזכרו:

– הצעת חוק בתי המשפט לענייני משפחה (תיקון מס’ 4) (השוואת סמכויות שיפוט), ה’תשנ”ח-1998.

– הצעת חוק בתי הדין הדתיים הדרוזיים, ה’תשכ”ב-1962.

 

פסקי-דין של בית-המשפט העליון שאוזכרו:

[1] ע”א 191/57 פנחס נ’ פנחס, פ”ד יא (1957) 1349.

[2] ע”א 8/59 גולדמן נ’ גולדמן, פ”ד יג (1959) 1085.

[3] ע”א 401/66 מרום נ’ מרום, פ”ד כא(1) (1967) 673.

[4] ע”א 666/70 שלום נ’ שלום, פ”ד כה(2) (1971) 701.

[5] ע”א 118/80 גבעולי נ’ גבעולי, פ”ד לד(4) (1980) 155.

[6] בג”צ 1000/92 בבלי נ’ בית הדין הרבני הגדול, פ”ד מח(2) (1994) 221.

[7] בג”צ 8497/00 פייג-פלמן נ’ פלמן, פ”ד נז(2) (2003) 118.

[8] בג”צ 207/88 פח’ראלדין נ’ בית הדין הדתי הדרוזי לערעורים, פ”ד מג(2) (1989) 760.

[9] בג”צ 6193/98 קדור (חלבי) נ’ קאדי מד’הב של בית-הדין הדרוזי בעכו, פ”ד נג(2) (1999) 625.

[10] בג”צ 58/68 שליט נ’ שר הפנים, פ”ד כג(2) (1970) 477.

[11] ע”א 214/81 מדינת ישראל נ’ פחימה, פ”ד לט(4) (1986) 821.

[12] ע”א 664/76 רמט בע”מ נ’ פיוניר קונקריט (ישראל) בע”מ, פ”ד לב(1) (1977) 188.

[13] ע”א 303/75 מדינת ישראל נ’ רפאל, פ”ד כט(2) (1975) 601.

[14] בג”צ 693/91 אפרת נ’ הממונה על מרשם האוכלוסין במשרד הפנים, פ”ד מז(1) (1993) 749.

[15] בג”צ 409/72 חטאר נ’ בית-הדין הדתי הדרוזי בחיפה, פ”ד כז(1) (1973) 449.

[16] בג”צ 642/82 ספדי נ’ בית הדין הדתי הדרוזי לערעורים, פ”ד לז(3) (1983) 381.

 

פסקי-דין ארצישראליים שאוזכרו:

[17] CA 208/44 Komornik v. komornik, P.L.R. 12 (1945) 163.

 

ספרים ישראליים שאוזכרו:

[18] משה זילברג המעמד האישי בישראל (1958).

[19] אריאל רוזן-צבי יחסי ממון בין בני זוג (1982).

[20] אהרן ברק פרשנות במשפט כרך ב, פרשנות החקיקה (1993).

 

מאמרים ישראליים שאוזכרו:

[21] מנשה שאווה “הצעת חוק בית המשפט לענייני משפחה (תיקון מס’ 4) (השוואת סמכויות שיפוט), התשנ”ח-1998 עלולה לפגוע קשות בנשים המוסלמיות והנוצריות שהצעת החוק נועדה להיטיב עמן” מנחה ליצחק (1999) 289.

[22] מנשה שאווה “על ‘כרוך’ ועל ‘כנות’ – ‘הייפסק ‘מירוץ הסמכויות’ בענייני מזונות בין בית המשפט המחוזי לבין בית הדין הרבני?'” עיוני משפט 2 (1972-1973) 719.

[23] אריאל רוזן-צבי “הלכת ה’כריכה’ ו’מירוץ הסמכויות’ והשפעתם על המשפחה ודיני המשפחה” עיוני משפט 14 (1989) 67.

[24] אשר מעוז “”כרוך’ זה הכרוך על עקבנו’ – על הכריכה בתביעת הגירושין” עיוני משפט 14 (1989) 101.

 

התנגדות לצו-על-תנאי מיום 20/03/2002. העתירה נתקבלה. הצו-על-תנאי נעשה מוחלט.

 

עלי שקיב – בשם העותרים.

חסן נוהאד – בשם המשיבים.

 

פסק-דין

השופטת (בדימוס) ד’ דורנר

העובדות, ההליכים והטענות

1. העותרת 1 (להלן – העותרת או האישה) והמשיב 1 (להלן – הבעל או המשיב), בני העדה הדרוזית ותושבי הכפר חורפיש, נישאו בשנת 1988, ולהם שלושה ילדים, אך נישואיהם עלו על שרטון. ביום 21/03/2000 עזבה העותרת את דירת המגורים של הזוג ועברה, עם שלושת ילדיה, להתגורר בבית הוריה. וביום 23/04/2000 הגיש המשיב תביעת גירושין לבית-הדין הדתי הדרוזי בעכו, ובה כרך את ענייני המזונות, חלוקת הרכוש המשותף והחזקת הילדים (להלן – התביעות הנלוות).

שני מועדי הישיבות הראשונים של בית-הדין נדחו כדי לאפשר לצדדים להגיע להסכם פשרה. ביום 06/07/2000, משלא הגיעו הצדדים להסדר, הגישו העותרים תביעות לבית-המשפט לענייני משפחה באשר לרכוש המשותף, להחזקת הילדים, למזונות ולמדור. ובנוסף ביקשו הם מזונות זמניים.

ביום 17/07/2000 התקיימה ישיבה בבית-הדין הדרוזי, שם התנגדו העותרים לסמכותו של בית-הדין בעניינים הנלווים, ואף יידעו את בית-הדין על דבר הגשת התביעות לבית-המשפט לענייני משפחה. בית-הדין ביקש את העותרים לראשונה באותה הישיבה להגיש כתב-הגנה, ובכתב-ההגנה שהגישו ביום 23/07/2000 כפרו הם פעם נוספת, ובמפורש, בסמכות בית-הדין לדון בתביעות הנלוות. העותרים הסכימו להצעתו של בית-הדין למנות ועדת פישור, שתורכב מנכבדי העדה, תוך שהדגישו כי אין בהסכמה זו כדי להשפיע על עמדתם בנוגע לשאלת הסמכות.

אלא שוועדת הפישור נכשלה. משכך, נדרש בית-הדין לשאלת סמכותו, וביום 27/12/2000 קבע כי מוסמך הוא לדון בתביעות הנלוות משני נימוקים שונים: ראשית, קבע בית-הדין, כי העותרים הסכימו במשתמע לסמכותו בכך שלא העלו את טענת הסמכות קודם שביקשו את דחיית מועדי הדיון או הסכימו לה. ושנית, ראה בית-הדין את עצמו מוסמך לדון בתביעות הנלוות מכוח כריכתן על-ידי הבעל.

כנגד החלטה זו הוגשה העתירה שבפנינו, וביום 20/03/2002 ניתן צו-על-תנאי, בהסכמת המשיב.

העותרים טוענים כי מעולם לא נתנו הם את הסכמתם לסמכות בית-הדין, לא במפורש ולא מכללא, והעלו הם את טענת הסמכות בישיבה הראשונה שהתקיימה לגופו של עניין. עוד טוענים העותרים כי אין לבית-הדין הדרוזי סמכות לדון בעניינים שנכרכו בהיעדר הסכמת הצדדים. מנגד, תומך המשיב את יתדותיו בהחלטתו של בית-הדין הדרוזי, על שתי רגליה. לדידו, לא חלקו העותרים על סמכות בית-הדין בהזדמנות הראשונה, ובנוסף אין מקום להבחין בין סמכויותיהם של בתי-דין דרוזיים ובתי-דין רבניים לדון בעניינים הכרוכים לתביעת הגירושין.

יש לקבל את טענתם הראשונה של העותרים, שכן אין לקבל את עמדתו של בית-הדין הדרוזי שלפיה יש בדחיית ההליכים המשפטיים הפורמאליים לצורך הגעה להסכם פשרה משום ויתור על הזכויות הדיוניות והמהותיות העומדות לצדדים בהליך גופו, ובייחוד בסכסוכים בין בני-זוג, שככלל, התועלת ביישובם בדרך הפשרה היא ראשונה במעלה. ממילא, משהעלו העותרים את טענת הסמכות בישיבה הראשונה, אין לראותם כמי שהסכימו לסמכותו של בית-הדין.

השאלה המתעוררת בעתירה זו היא אפוא אם בית-הדין הדרוזי מוסמך, גם בלא הסכמת כל הצדדים, לדון בעניינים המתעוררים אגב גירושין. אעבור עתה לדון בשאלה זו, על היבטיה.

 

סמכויות השיפוט של בתי-הדין הדתיים

2. סימן 51 לדבר המלך במועצה על ארץ-ישראל, 1922 (להלן – דבר המלך) הקנה סמכות שיפוט בענייני המעמד האישי, ובכללם נישואין, גירושין, מזונות ואפוטרופסות (החזקת ילדים), לבתי-הדין של העדות הדתיות שהיו מוכרות אז – העדה המוסלמית, העדה היהודית, וכמה עדות נוצריות. בתקופת המנדט פורש המונח גירושין ככולל גם חלוקת רכוש של בני-הזוג המתגרשים. ראו

CA 208/44 Komornik v. komornik (1945) [17].

לבתי-הדין המוסלמיים הוקנתה סמכות שיפוט רחבה מהסמכות שהוקנתה לעדות הדתיות האחרות. כך, בסימן 52 לדבר המלך ניתנה לבתי-הדין המוסלמיים סמכות שיפוטית ייחודית בכל ענייני המעמד האישי של המוסלמים, בעוד שלבתי-הדין של העדות הנוצריות ניתנה בסימן 54 סמכות שיפוט ייחודית בענייני נישואין, גירושין ומזונות (alimony) וקיום צוואות בלבד, ואילו סמכות השיפוט בשאר ענייני המעמד האישי הותנתה בהסכמת הצדדים. גם הסמכות שניתנה, בסימן 53 לדבר המלך, לבתי-הדין הרבניים הייתה מצומצמת מזו שניתנה לבתי-הדין המוסלמיים וכללה סמכות שיפוט ייחודית בענייני נישואין וגירושין, מזונות וקיום צוואות של אנשים מבני העדה וסמכות שיפוט המותנית בהסכמת הצדדים בשאר ענייני המעמד האישי. העדה הדרוזית לא הייתה עדה מוכרת בתקופת המנדט, וממילא לא הייתה כל הוראה שהתייחסה לבתי-דין דרוזיים.

3. כיום נתונה סמכות שיורית בענייני משפחה, לרבות ענייני מעמד אישי כמשמעם בדבר המלך, לבית-המשפט לענייני משפחה. בית-המשפט לענייני משפחה הוא איפוא בעל הסמכות בענייני המעמד האישי בכל העניינים שסמכות השיפוט בהם לא הוקנתה לבית-דין דתי בחוק. ראו סעיפים 3(א) ו-25 לחוק בית המשפט לענייני משפחה, ה’תשנ”ה-1995.

4. מבין בתי-הדין הדתיים הסדירה הכנסת את סמכויות השיפוט של בתי-הדין הרבניים והדרוזיים בלבד, ואילו סמכויות השיפוט של בתי-הדין המוסלמיים והנוצריים נותרו, על-פי העיקרון, כפי שנקבעו בדבר המלך.

עד 2001 הוקנתה לבתי-הדין של העדה המוסלמית ושל העדות הנוצריות סמכות שיפוט ייחודית בתביעות מזונות. בשנה זאת נתקבלה הצעת חוק בית המשפט לענייני משפחה (תיקון מס’ 4) (השוואת סמכויות שיפוט), ה’תשנ”ח-1998. התיקון הוסיף לחוק את סעיף 3(ב1), שצמצם את הסמכות הייחודית של בתי-הדין המוסלמיים והנוצריים וקבע כי בית-המשפט לענייני משפחה יהיה גם הוא מוסמך לדון ב”ענייני משפחה” שאינם נישואין וגירושין. לביקורת על תיקון זה ראו מנשה שאווה “הצעת חוק בית המשפט לענייני משפחה (תיקון מס’ 4) (השוואת סמכויות שיפוט), התשנ”ח-1998, עלולה לפגוע קשות בנשים המוסלמיות והנוצריות שהצעת החוק נועדה להיטיב עמן” [21].

 

סמכויות בתי-הדין הרבניים

5. כאמור, המשיב מבסס את טענותיו על היקש מסמכותם של בתי-הדין הרבניים. נדרש אפוא עיון מקרוב בסמכויותיהם של בתי-דין אלה.

סימן 53 לדבר המלך, שכאמור עסק בסמכויות השיפוט בענייני המעמד האישי של העדה היהודית, בוטל בעיקרו מכללא כבר בשנת 1953, עם חקיקת חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), ה’תשי”ג-1953 (להלן – חוק בתי-הדין הרבניים או החוק המוקדם). בחוק זה נקבעה סמכות השיפוט של בתי-הדין הרבניים בענייני המעמד האישי של יהודים בישראל.

6. סעיף 3 לחוק בתי-הדין הרבניים קבע הוראה חדשה (להלן – הוראת הכריכה), שלשונה:

“הוגשה לבית דין רבני תביעת גירושין בין יהודים, אם על ידי האשה ואם על ידי האיש, יהא לבית דין רבני שיפוט יחודי בכל עניין הכרוך בתביעת הגירושין, לרבות מזונות לאשה ולילדי הזוג.”

סעיף זה העלה קשיים מיום חקיקתו. הקושי הראשון נבע מכך שלא היה ברור מה מקומו של הסעיף על רקע סמכות השיפוט הייחודית בענייני נישואין וגירושין, שהייתה נתונה ממילא לבתי-הדין הרבניים. הסביר את הקושי פרופ’ משה זילברג:

“השאלה העומדת בפתח עינים היא: מאי קא משמע לן, ומה הוא החידוש שחידש כאן המחוקק הישראלי? … כבר בתקופת המנדט פשטה ורווחה הדעה, כי הטפל הולך אחר העיקר, ואם לבית הדין הדתי נתונה סמכות ייחודית לדון בעיקר, משתרעת סמכותו זו גם על הטפל, ומדוע איכפיל המחוקק שלנו להשמיענו מחדש הלכה פשוטה זו?

התירוץ לקושיא יכול להיות באחד משני פנים: או בכיוון ההרחבה או בכיוון ההצרה של סמכות בית הדין הרבני” (משה זילברג המעמד האישי בישראל [18], בעמ’ 371).

ואכן, הגישה שהתגבשה בפסיקה הייתה כי יש ליתן פרשנות מצמצמת לאותם ענייני גירושין, שעל-פי סעיף 1 לחוק בתי-הדין הרבניים הם בסמכותו הייחודית של בית-הדין. לפי פרשנות זאת, עניינים אלה לא יכללו את העניינים הנספחים הנשלטים על-ידי הוראת הכריכה, המעניקה לבית-הדין הרבני סמכות מקבילה לסמכותו של בית-המשפט האזרחי. כדברי השופט זוסמן:

“… הרעיון העולה מסעיף 3 [לחוק בתי-הדין הרבניים – ד’ ד’] הוא, שאם הוגשה תביעת גירושין לא יהיה צורך עוד להפריד בעתיד בין תביעה זו, ובין עניינים המתעוררים אגב הגירושין, כמו שנאמר בשוליים לסעיף 3 הנ”ל, אך אין להסיק מכאן שסעיף זה בא להפקיע עניין סמכותו של בית-המשפט, אשר היתה נתונה לו, שעה שהוגש העניין לאותו בית-המשפט. בטרם הוגשה תביעת הגירושין …” (ע”א 191/57 פנחס נ’ פנחס [1], בעמ’ 1351; ההדגשה שלי – ד’ ד’).

ענייני הגירושין פורשו ככוללים רק את פירוק הקשר עצמו. עניינים אחרים הנספחים לגירושין הוכנסו לגדר הוראת הכריכה כדי לאפשר בירור יעיל של הסכסוך במקרים מתאימים. ראו: למשל ע”א 8/59 גולדמן נ’ גולדמן [2]; ע”א 401/66 מרום נ’ מרום [3].

הקושי השני שהעלתה הוראת הכריכה הוא היחס בינה לבין אפשרות הבחירה של האישה בענייני מזונות, שנקבעה בסעיף 4 לחוק בלשון זאת:

“הגישה אשה יהודיה לבית דין רבני תביעת מזונות, שלא אגב גירושין, נגד אישה היהודי או נגד עזבונו, לא תישמע טענת הנתבע שאין לבית דין רבני שיפוט בעניין.”

שכן אם האיש יכול להגיש תביעת גירושין ולכרוך עמה תביעת מזונות, אזי ממילא נחלש כוח בחירת הפורום של האישה. ואכן, הפסיקה נתנה לסעיף 3 פירוש צר במטרה להבטיח לאישה את זכות הבחירה לפי סעיף 4 ולמנוע מהבעל את האפשרות לשלול אותה בנקל על-ידי הגשת תביעת גירושין. עמד על כך השופט ח’ כהן:

“כפי שאמרנו פעמים אין ספור, החוק נותן את הברירה בידי האשה: רוצה – תובעת מזונותיה בבית-דין רבני, רוצה – תובעתם בבית-משפט מחוזי. בעלה הנתבע אינו יכול לשלול ברירה זו ממנה; והשאלה אם עניין מזונותיה של האשה נכרך בתביעת גירושין ונכנס כך בתחום סמכותו הייחודית של בית-הדין הרבני, אינה יכולה להיות תלויה אך במה שהבעל הנתבע כתב בכתב-תביעתו או בכתב-הגנתו לבית-הדין הרבני: יש לבדוק בכל מקרה אם תביעת הגירושין כבר נתעוררה ונדונה, ואם כן – אם אחד מבעלי-הדין כרך בה בתום-לב גם את עניין המזונות” (ע”א 666/70 שלום נ’ שלום [4], בעמ’ 709).

לאור גישה זאת נקבע ראשית כי הסמכות לדון בעניינים הנספחים מוקנית לבית-הדין הרבני רק אם עניינים אלה – זולת החזקת ילדים הכרוכה מעצם טבעה בתביעת גירושין – נכרכו במפורש בתביעת הגירושין; שנית, כי על-מנת לשלול את סמכותו של בית-המשפט האזרחי אין די בכך שתביעת הגירושין שהבעל הגיש קדמה לתביעה שהגישה האישה לערכאה האזרחית, אלא עליו גם להוכיח כי תביעת הגירושין היא כנה, וכי העניינים הנספחים נכרכו בה כדין ובכנות. ראו למשל ע”א 118/80 גבעולי נ’ גבעולי [5], בעמ’ 157. אכן, אחת ממטרותיהם המרכזיות של התנאים שנקבעו בפסיקה להוראת הכריכה הייתה להשלים ולתת נפקות ממשית לאפשרות הבחירה שניתנה לאישה בתביעת מזונות.

7. אך חרף תנאים אלה הסמכות המקבילה שיצר מוסד הכריכה גרמה ל”מירוץ סמכויות” בין בני-הזוג תוך שנוצר תמריץ לכל אחד מהם להקדים ולהגיש תביעה בערכאה הנוחה לו. על מירוץ הסמכויות נמתחה ביקורת רבה בספרות המשפטית. ראו למשל: מנשה שאווה “על ‘כרוך’ ועל ‘כנות’ – ‘הייפסק ‘מירוץ הסמכויות’ בענייני מזונות בין בית המשפט המחוזי לבין בית הדין הרבני?'” [22]; אריאל רוזן-צבי “הלכת ה’כריכה’ ו’מירוץ הסמכויות’ והשפעתם על המשפחה ודיני המשפחה” [23]; אשר מעוז “”כרוך’ זה הכרוך על עקבנו’ – על הכריכה בתביעת הגירושין” [24]. אף בית-משפט זה עמד על הבעיות שמירוץ הסמכויות עורר, ובהן התמריץ להזדרז ולפנות לערכאות ולמאבק משפטי במקום לנסות ולשקם את הקשר; הבזבוז בזמן שיפוטי של שתי מערכות השיפוט השונות; ההחלטות הסותרות, שחרף עקרון הכיבוד ההדדי הן תופעה מצויה, הפוגעת באמון הציבור, בכלל, ובני-הזוג המתדיינים, בפרט, במערכת המשפט. ראו בג”צ 1000/92 בבלי נ’ בית הדין הרבני הגדול [6], בעמ’ 235; בג”צ 8497/00 פייג-פלמן נ’ פלמן [7], בעמ’ 133.

 

סמכויותיהם של בתי-הדין הדרוזיים

8. העדה הדרוזית הוכרה לראשונה כעדה עצמאית בשנת 1957 מכוח פקודת העדות הדתיות (ארגונן). ראו תקנות העדות הדתיות (ארגונן) (העדה הדרוזית), ה’תשי”ז-1957. רק בשנת 1962 התקבל חוק בתי הדין הדתיים הדרוזיים, ה’תשכ”ג-1962 (להלן – החוק, חוק בתי-הדין הדרוזיים או החוק המאוחר), שהסמיך את הממשלה להקים בתי-דין דתיים דרוזיים וקבע כי הם יהיו מוסמכים לדון בענייני המעמד האישי של בני העדה הדרוזית. חוק זה הוא שהקים וקבע אפוא את סמכותם של בתי-הדין. החוק מפצל את הסמכויות לשתי קטגוריות בלבד: סמכות שיפוט ייחודית בענייני נישואין וגירושין (סעיף 4) וסמכות שיפוט בהסכמה בעניינים הנספחים (סעיף 5). וכך נכתב בסעיפים אלה:

“4. ענייני נישואין וגירושין של דרוזים בישראל, אזרחי המדינה או תושביה, יהיו בשיפוטו הייחודי של בית הדין; כן יהיו בשיפוטו הייחודי עניינים הנוגעים ליצירתו או להנהלתו הפנימית של הקדש דתי שנוסד בפני בית דין על פי הדין הדרוזי או של הקדש דרוזי שנוסד לפני תחילת חוק זה לפי מנהג דרוזי שלא בפני בית דין או בית משפט.

5. בענייני המעמד האישי של דרוזים כמפורט בסעיף 51 לדבר המלך במועצה על ארץ ישראל, 1947-1922, או בפקודת הירושה, אשר בהם אין לבית דין שיפוט ייחודי לפי סעיף 4, יהא לבית הדין שיפוט לאחר שכל הצדדים הנוגעים בדבר הביעו הסכמתם לכך”.

 

הכריכה בבתי-הדין הדרוזיים

9. חוק בתי-הדין הדרוזיים התקבל תשע שנים לאחר חוק בתי-הדין הרבניים. שניים מסעיפיו זהים לסעיפי חוק בתי-הדין הרבניים. כך, סעיף 4 רישה זהה לסעיף 1 בחוק בתי-הדין הרבניים, המקנה סמכות שיפוטית ייחודית בענייני נישואין וגירושין, וסעיף 5 זהה לסעיף 9 בחוק בתי-הדין הרבניים, המקנה סמכות שיפוט מכוח הסכמה בעניינים הנספחים. ואולם בחוק בתי-הדין הדרוזיים אין הוראות מקבילות להוראת הכריכה (סעיף 3) ולהוראת הבחירה (סעיף 4) שבחוק בתי-הדין הרבניים.

במצב עניינים זה קבע בית-המשפט העליון, בהסתמכו על הפסיקה המנדטורית, כי ענייני גירושין בחוק בתי-הדין הדרוזיים כוללים גם את העניינים הנספחים, וממילא, כי לבית-הדין הדרוזי סמכות שיפוט ייחודית בעניינים אלה, אם ההכרעה בהם היא חלק נלווה לצו הגירושין. ראו בג”צ 207/88 פח’ראלדין נ’ בית הדין הדתי הדרוזי לערעורים (להלן – בג”צ פח’ראלדין [8]), בעמ’ 767. אף אני הלכתי בעבר אחר פסיקה זו בקובעי כי נתונה לבית-הדין הדרוזי סמכות שיפוט ייחודית בענייני החזקת ילדים. ראו בג”צ 993/98 קדור (חלבי) נ’ קאדי מד’הב של בית-הדין הדרוזי בעכו [9], בעמ’ 629.

10. אך לדעתי העמדות שהובעו בפסיקה קודמת בטעות יסודן. הפרשנות המרחיבה בדבר סמכותו של בית-הדין הדתי הדרוזי אינה מתיישבת עם תכליתו המיוחדת של החוק כפי שהיא עולה מלשון הוראותיו ומהקשרן החקיקתי, ובכללו, חוק בתי-הדין הרבניים שנחקק לפניו. שני החוקים עוסקים באותו עניין ככל שהדבר נוגע לסמכות בית-דין דתי, וכאמור, חלק מסעיפיהם אף מנוסח בלשון זהה. ככלל, לאותו ביטוי המופיע בשני החוקים יש לתת אותו פירוש. אכן, “דיבור שבחיקוק הוא יצור החי בסביבתו” (דברי השופט זוסמן בבג”צ 58/68 שליט נ’ שר הפנים [10], בעמ’ 513). וכפי שהסביר זאת השופט ברק, “סביבה זו כוללת, בצד הוראות אחרות באותו דבר חקיקה, גם דברי חקיקה אחרים, המשליכים אור על פרשנותו של החוק” (ע”א 214/81 מדינת ישראל נ’ פחימה [11], בעמ’ 828). ראו גם ע”א 664/76 רמט בע”מ נ’ פיוניר קונקריט (ישראל) בע”מ [12], בעמ’ 192; ע”א 303/75 מדינת ישראל נ’ רפאל [13], בעמ’ 606.

במקרה שלפנינו למונח “ענייני גירושין” בסעיף 1 לחוק בתי-הדין הרבניים ניתן כאמור פירוש מצמצם, ונקבע כי הוא אינו כולל את העניינים הנספחים. חוק בתי-הדין הדרוזיים הוא חוק מאוחר לחוק בתי-הדין הרבניים. הדעת נותנת כי המחוקק לא התכוון לתת פירוש שונה לענייני גירושין מהמשמעות שניתנה בפסיקה למונח זה בחוק המוקדם. זאת ועוד, הפירוש המרחיב שניתן בבג”צ פח’ראלדין [8] אף מביא לכך שסמכות בית-המשפט לענייני משפחה בנוגע לדרוזים תהיה מצומצמת אף מזו המוקנית לו ביחס ליהודים, שכן הכללת העניינים הנספחים ב”ענייני גירושין” תקנה לבית-הדין הדרוזי סמכות שיפוט ייחודית בעניינים נספחים, בעוד שסעיף 3 לחוק שיפוט בתי-הדין הרבניים מקנה לבתי-דין אלה סמכות שיפוט מקבילה בלבד. מסקנתי היא אפוא כי סמכות בית-הדין הדרוזי על-פי סעיף 4 לחוק זהה בהיקפה לסמכות בית-הדין הרבני על-פי סעיף 1 לחוק שיפוט בתי-הדין הרבניים. השוו אריאל רוזן-צבי יחסי ממון בין בני זוג [19], בעמ’ 84.

נוסף על כך יש ללמוד על תכליתו של החוק המאוחר גם מהשוואתו לחוק המוקדם. שינויים בחוק המאוחר, על דרך של גריעה או הוספה, יכולים ללמד אף הם על כוונה לקבוע הסדר שונה, בייחוד כאשר החוק המאוחר העתיק אך חלק מהוראותיו של החוק המוקדם. ראו: בג”צ 693/91 אפרת נ’ הממונה על מרשם האוכלוסין במשרד הפנים [14], בעמ’ 766; אהרן ברק פרשנות במשפט כרך ב פרשנות החקיקה [20], בעמ’ 347. במקרה שבפנינו אילו רצה בכך המחוקק, היה יכול לייבא לחוק המאוחר את ההסדרים שבסעיפים 3 ו-4 לחוק המוקדם, כפי שעשה לעניין סעיפים 1 ו-9 לחוק המוקדם. אך המחוקק בחר שלא לכלול הוראת כריכה או הוראת בחירה בחוק בתי הדין הדרוזיים.

לבסוף כאמור הדין הקיים מקנה סמכות שיורית בענייני המעמד האישי לבית-המשפט (האזרחי) לענייני משפחה. ממילא, באין הוראה מפורשת בחוק המקנה סמכות שיפוט בענייני מעמד אישי לבית-דין דתי, מוקנית הסמכות באותו עניין לבית-המשפט לענייני משפחה. הנה-כי-כן, הסמכות השיורית של בית-המשפט האזרחי שוללת קיומו של חסר. ההסדר המשפטי באשר לסמכויות השיפוט בענייני המעמד האישי – המתחלקות בין בתי-דין דתיים לבית-המשפט לענייני משפחה – הוא בהכרח שלם. הרחבת הסמכות של בית-דין דתי על-דרך הפרשנות תוך גריעה מסמכות בית-המשפט הכללי אינה נדרשת ואינה מתיישבת עם כללי הפרשנות.

11. משכך, דעתי היא כי יש לראות בחוק בתי-הדין הדרוזיים איזון שונה באשר לסמכות השיפוט בעניינים הנספחים. יש להניח כי באיזון זה הביא המחוקק בחשבון את הקשיים הרבים שיצרה הוראת הכריכה לגבי השיפוט של יהודים.

אמנם, בדברי ההסבר להצעת חוק בתי הדין הדתיים הדרוזיים, ה’תשכ”ב-1962, לא נאמר דבר על סיבת השינוי, אך לא היה חולק על ששינוי שכזה נעשה בפועל. ואכן, בדיון בוועדת חוקה, חוק ומשפט בשנת 1998 על הצעת חוק בית המשפט לענייני משפחה (תיקון מס’ 4) (השוואת סמכויות שיפוט), שהתייחס כאמור לבתי-הדין השרעיים והנוצריים, הציע הקאדי הדרוזי לתקן גם את חוק בתי-הדין הדרוזיים ולהוסיף לו סעיף המקביל לסעיף 3 לחוק בתי-הדין הרבניים, כדי להקנות לבית-הדין סמכות לדון בכל עניין הכרוך בענייני גירושין. ראו פרוטוקול מס’ 208 מישיבת ועדת חוקה, חוק ומשפט מיום 23/06/1998. אלא שהצעה זו לא התקבלה, והחוק לא תוקן. השוו גם למאמר הביקורת של פרופ’ שאווה על הצעה לתיקון מס’ 4, העומד על סמכויותיו הרחבות יותר של בית-המשפט לענייני משפחה לעניין העדה הדרוזית, שלבתי-דינה לא ניתנה הסמכות לדון בעניינים נספחים שנכרכו (שם [21], בעמ’ 295). אין לקרוא לתוך החוק המאוחר הוראת כריכה שאין בו.

12. מעבר לדרוש יצוין גם כי איזון זה יעיל אף מן האיזון שנעשה בחוק בתי-הדין הרבניים, שגרם למירוץ סמכויות שמנע את האפשרות לבירור יעיל של הסכסוך, שהוא שהיה ביסוד הוראת הכריכה מלכתחילה. החוק המאוחר מאפשר את בירור כל הסכסוך בהליך אחד בבית-הדין הדרוזי, אם ישנה הסכמה, ומעביר באופן חד וענייני לבית-המשפט לענייני משפחה את הסמכות לדון בעניינים הנספחים לגירושין אם אין הסכמה שכזו.

הייתי מקבלת אפוא את העתירה ומבטלת את החלטתו של בית-הדין הדרוזי, שבגדרה פסק כי נתונה לו הסמכות לדון בעניינים הנספחים לתביעת הגירושין שהגיש הבעל.

בנסיבות המקרה הייתי מציעה להימנע מפסיקת הוצאות משפט.

 

הנשיא א’ ברק

אני מסכים.

 

השופט א’ א’ לוי

אני מסכים.

 

השופטת א’ פרוקצ’יה

אני מסכימה לתוצאת פסק-דינה של חברתי השופטת דורנר בהתחשב בהערות האלה:

1. החלטתנו זו מביאה בכנפיה שינוי בעל משמעות בתפיסת סמכויות בית-הדין הדרוזי כפי שהובנו, הוגדרו ונאכפו עד כה מכוח ההלכה הפסוקה של בית-משפט זה. היא משליכה על היקף האוטונומיה השיפוטית שניתנה לעדה הדרוזית כעדה דתית מוכרת בישראל. אפשר שהיא מצריכה מחשבה והערכה מחודשת של המחוקק באשר למבנה הסמכויות הראוי של בית-הדין הדרוזי כשהוא לעצמו וביחסו למערכת בתי-הדין הדתיים כולה.

2. העדה הדרוזית הוכרה כעדה דתית עצמאית ב-1957 (תקנות העדות הדתיות (ארגונן) (העדה הדרוזית)) (ראו הצעת חוק בתי הדין הדתיים הדרוזיים בקריאה ראשונה, דברי-כנסת 33 (1962) 1811, ישיבה מיום 09/04/1962, עמ’ 1824). העדה הדרוזית היא עדה עתיקת יומין, בעלת ייחוד רוחני ומסורת ומנהגים המיוחדים לה. יש לה מעמד מיוחד בהוויית החיים בישראל. בניה משרתים שירות חובה בצה”ל ומבטאים בכך נאמנות אזרחית עמוקה, ובני העדה רשמו דפים מפוארים בדברי ימיה של המדינה הצעירה. ההכרה בעדה הדרוזית כעדה עצמאית היוותה מאורע היסטורי רב חשיבות בהניחו תשתית לקיום אוטונומיה שיפוטית עצמאית לבני העדה. מאז הקמת בית-הדין הדרוזי הוכרה זכותם של הדרוזים לקיים שיפוט דתי עצמאי, הנשען על הדין ועל המסורת המיוחדים לעדה זו.

3. במהלך החקיקה של חוק בתי הדין הדתיים הדרוזיים הוצגה מגמת השוואה בין סמכויות בתי-הדין הרבניים על-פי חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), לבין סמכויות בתי-הדין הדרוזיים (ראו לעניין זה: דברי ההסבר להצעת חוק בתי הדין הדתיים הדרוזיים) וכן דיונים בהצעת החוק בישיבת ועדת חוקה, חוק ומשפט ב-02/07/1962, ובייחוד את דברי נציג משרד המשפטים פרופ’ ידין והיועץ המשפטי לממשלה דאז, מר גדעון האוזנר וכן דברי יושב-ראש ועדת חוקה בהצגת הצעת החוק לאישור הכנסת בקריאה שנייה ושלישית (דברי-כנסת 35 (תשכ”ג) 585, ישיבה מיום 25/12/1962, עמ’ 599)). מגמה זו באה לידי ביטוי בהשוואת הסמכויות בכל הנוגע לסמכות ייחודית לפסוק בענייני נישואין וגירושין עצמם. היא לא נתממשה באשר לעניינים הכרוכים בגירושין ובמזונות. בעניינים אלה ניתנה ברירת שיפוט לבתי-הדין הרבניים גם בלא הסכמת הצדדים, אולם זו נגרעה מבתי-הדין הדרוזיים. נוצרה אפוא הבחנה מהותית בהיקף הסמכויות בין שתי מערכות השיפוט הדתיות – הרבנית והדרוזית – אף שתשתית שתיהן נבנתה על חקיקת המדינה, בעוד סמכויות שאר בתי-הדין – השרעי והנוצרי – נותרו מעוגנות בדבר המלך במועצה על ארץ-ישראל, 1922. בדברי ההכנה לחקיקה בעניין בתי-הדין הדרוזיים לא ניתן טעם והסבר לשוני שבמבנה סמכויותיהם של בית-הדין הרבני ושל בית-הדין הדרוזי, ושוני זה לא עלה לדיון ולבירור בדיוני הגופים שדנו בהליכי החקיקה. במפת הסמכויות הנתונות כיום לבתי-הדין העדתיים השונים בולט חוסר הרמוניה בסמכויות בתי-הדין, שאת חלקו ניתן להסביר על רקע תהליכים היסטוריים, אולם לא את הכול ניתן לתרץ על-פי מבחנים של היגיון ושל צורכי ההתדיינות של בני העדה הנזקקים לשיפוט העדתי בענייני המעמד האישי, על-פי ציוויי הדת, המסורת והמנהגים המיוחדים להם.

4. היעדרה של סמכות סטטוטורית לבית-הדין הדרוזי להכריע בעניינים הכרוכים בגירושין (בלא הסכמת הצדדים) הצריכה בעבר את התייחסותו של בית-משפט זה, אשר נדרש להתמודד עם חסר זה מתוך הכרה בחשיבות קיומה של סמכות הכרעה כוללת בידי בית-הדין, אשר תאפשר מתן פתרון שלם לכל הסוגיות העולות בקשר לפירוק התא המשפחתי. הדבר הביא לפתרונות הילכתיים שונים למילוי החסר. הקושי הוזכר לראשונה בבג”צ 409/72 חטאר נ’ בית-הדין הדתי הדרוזי בחיפה [15], בעמ’ 455-454 (מפי השופט ברנזון) והוכרע מאוחר יותר בבג”צ 642/82 ספדי נ’ בית הדין הדתי הדרוזי לערעורים [16], ובבג”צ 207/88 הנ”ל [8] (מפי השופט בך) ובבג”צ 6193/98 הנ”ל [9] (מפי השופטת דורנר). הקו שננקט בפסיקה זו מתאפיין במתן פירוש רחב למונח “עניין של גירושין” בהוראת הסמכות הייחודית הנתונה לבית-הדין, והוא כורך בסמכות זו גם עניינים נלווים לגירושין. לעומת זאת בבית-הדין הרבני נתונים עניינים אלה לברירת שיפוט ולסמכות שיפוט מקבילה עם הערכאה האזרחית. גישה פרשנית זו ביחס לסמכויות בתי-הדין הדרוזיים ליוותה את בית-המשפט לאורך שנים. היא משקפת, מצד אחד, הכרה בצורך למלא חסר בסמכות שיפוט בעניינים נלווים כדי לאפשר פתרון מכלול ההיבטים הקשורים בסכסוך הגירושין תחת קורת גג אחת ולהימנע מפיצולם בין כמה ערכאות. מצד אחר, הצורך במילוי החסר החקיקתי הביא לפירוש אשר שילב את העניינים הנלווים אל תוך מרחב הסמכות הייחודית של בית-הדין והציבם כעניינים שאין לגביהם ברירת שיפוט כלל. פרשנות השוללת מבן-זוג נתבע את ברירת השיפוט האזרחית בעניין נלווה לגירושין, אינה תואמת את תכלית החוק ומטרותיו.

5. הפרשנות הצרה למונח “ענייני גירושין” הננקטת בהחלטתנו זו מביאה לכך כי מעתה אמור בית-הדין הדרוזי לדון בענייני הגירושין עצמם, ובהיעדר הסכמת הצדדים אין בידו ברירת שיפוט בעניינים הנלווים לגירושין, ואלה יידונו בבית-המשפט לענייני משפחה. אפשר שנוכח השינוי בתפיסת סמכויות בית-הדין ראוי להעריך מחדש במסגרת החקיקה את מגוון השיקולים, הערכים והאינטרסים הפועלים בסוגיה זו ואת השפעתם על מרחב הסמכות הראוי של בית-הדין הדרוזי. בתחומי הערכה זו יש לתת את הדעת על החשיבות שבקיום אוטונומיה שיפוטית לעדה מוכרת בישראל להכריע על-פי מסורתה ומנהגיה הייחודיים במכלול ענייני המעמד האישי והעניינים האחרים הנלווים לגירושין; להעריך את מידת החשיבות שבקיום ברירת שיפוט בעניינים הכרוכים בגירושין כדי לאפשר הכרעה כוללת בנושאים הקשורים קשר אמיץ לפירוק המשפחה ולהימנע מהצורך בפיצול דיוני עם הערכאה האזרחית, המתחייב כיום בהיעדר הסכמת הצדדים; מנגד, בצד החשיבות שבברירת השיפוט יש להעריך את הקושי המובנה הטמון בתופעת מירוץ הסמכויות, האופייני לברירת השיפוט על מכלול היבטיה, כמו גם את המשמעות המתחייבת מכפיפותה של ערכאת השיפוט הדתית לעקרונות המשפט הכלליים, ובייחוד למשפט האזרחי, בעניינים הנלווים לגירושין, שהם במהותם אזרחיים (בג”צ 1000/92 הנ”ל [6]). מעבר לכל אלה, ראוי לבחון את שאלת סמכותו של בית-הדין הדרוזי לא רק כשהיא עומדת לעצמה, אלא גם בהתייחסה למערכת הסמכויות הכוללת של בתי-הדין הדתיים האחרים והיחס ביניהם. בהקשר זה לא למותר להעריך את מידת הצורך ביצירת הרמוניה בסמכויות השיפוט בין בתי-הדין הדתיים השונים במדינה במסגרת המגמה לקדם את ערך השוויון בין העדות הדתיות השונות בישראל.

 

השופט מ’ חשין

כחברתי השופטת דורנר אף אני סבור כי מונחי ה”נישואין” וה”גירושין” שבהוראת סעיף 4 לחוק בתי הדין הדתיים הדרוזיים, עניינם ב”נישואין” וב”גירושין” – משמעם כפשוטם. כי אין באים בהם עניינים נלווים ל”נישואין” ול”גירושין”, כמזונות, כרכוש וכהחזקת ילדים. דעתי היא אפוא כדעת חברתי, כי יש לעשות את הצו מוחלט ולבטל את ההחלטה מיום 27/12/2000, החלטה הקובעת כי גם בהיעדר הסכמתם של הצדדים הנוגעים בדבר מוסמך הוא בית-הדין הדרוזי לדון בענייני מזונות, רכוש והחזקת ילדים.

2. אני מבקש להוסיף ולהסתייג מן הקשר שעושה חברתי השופטת פרוקצ’יה בין מעמדה של העדה הדרוזית בישראל לבין סמכויותיו של בית-הדין הדתי הדרוזי. בתקופת המנדט, כך אף בשנותיה הראשונות של המדינה, נתקיים קשר הדוק בין מעמדה של עדה פלונית לבין סמכותה של אותה עדה להקים בתי-דין דתיים משלה לשיפוט בני העדה בנושאי המעמד האישי. קשר זה בא לידי ביטוי, בין השאר, בסימנים 51 ואילך לדבר המלך במועצה על ארץ-ישראל, 1922, בתוספת השניה לאותו דבר מלך ובתוספת הראשונה לפקודת הירושה. על אותם ימים ניתן לומר אף זאת, כי קיומו של בית-דין דתי המוכר על-פי דין בתוככי עדה פלונית היה מסמלי הסטטוס

(status symbol)

של העדה ולמעמדה כלפי השלטון. לעניינן של עדות מסוימות – עדות המונות מספר מועט של חברים – לא נשתנה המצב עד היום.

3. לא כן הוא מעמדה של העדה הדרוזית בישראל, שהנמנים עליה הם חלק בלתי נפרד מן החברה בישראל. אכן, יש לה לעדה הדרוזית ייחוד משלה – בכך לא יכפור איש – אך יחוד זה לא בהכרח יבוא לידי ביטוי ברוחב סמכויותיו של בית-הדין הדתי הדרוזי. בקביעת סמכויותיו של בית-הדין עיקר הוא טובתם של בני העדה, רווחתם של יחידיה. המתדיינים לפני בית-הדין הדתי הם, דרך כלל, בני-זוג לנישואין או מי שהיו בני-זוג לנישואין, ולעניין זה מחובתנו לזכור כי אותם בני-זוג – או מי שהיו בני-זוג – חיים בישראל של המאה העשרים ואחת. אורח חייהם הוא כאורח החיים הנוהג בישראל כיום, וצורכיהם הם צרכים של אנשים החיים ופועלים בישראל כיום. אכן, בנושאים המצויים בליבת המעמד האישי – כך בנושא של נישואין וכך בנושא של גירושין במובנם הפשוט והרגיל – ועל-פי הדין כיום, יבואו לידי ביטוי יסודות הדת והמסורת. שונה דינם של עניינים אחרים, ולו עניינים הם מתחום המשפחה. אלה, מרכז הכובד שלהם מצוי אל-מחוץ לתחומיה של העדה, ודין ישראל הכללי נמצא לו האיזון הראוי בין מנהגיה ומסורתה של עדה או של דת פלונית לבין השקפות ומִנהגות החברה שאנו חיים בתוכה. זאת נזכור ונשמור: עיקר הוא טובתם ורווחתם של יחידי החברה – דרוזים, נוצרים, מוסלמים, יהודים. המשפט ניתן בידינו ככלי לקידום הטובה והרווחה של היחיד ושל הכלל.

 

הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת דורנר.

 

ניתן היום, יג ניסן ה’תשס”ד (04/04/2004).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *