בג”צ 9474/96 תנועת ‘נאמני הר-הבית’ נ’ ראש עיריית ירושלים (03/12/1997)

בג”צ 9474/96 תנועת ‘נאמני הר-הבית’ נ’ ראש עיריית ירושלים (03/12/1997)

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

בג”צ 9474/96

 

 

בפני:

כבוד השופט א’ גולדברג

כבוד השופט א’ מצא

כבוד השופט י’ קדמי

 

העותרות:

1. תנועת ‘נאמני הר הבית’

2. תנועת ‘חי וקיים’

נגד

המשיבים:

1. ראש עיריית ירושלים

2. רשות העתיקות

3. היועץ המשפטי לממשלה

4. הווקף המוסלמי

 

בקשה למתן צו-על-תנאי וצו-ביניים

 

תאריך הישיבה:

ד כסלו ה’תשנ”ח (03/12/1997)

 

בשם העותרות:

עו”ד נפתלי ורצברגר

בשם המשיב 1:

עו”ד אסא אליאב

בשם המשיבים 2-3:

עו”ד עוזי פוגלמן

 

פסק-דין

השופט א’ גולדברג:

אין ספק ואין חולק כי העבודות שביצע הווקף המוסלמי (משיב מס’ 4) בהר הבית חייבו קבלת היתר בנייה, וכי העבודות בוצעו בלי שנתבקש להן היתר כדין ובלי שניתן היתר כזה. ואף-על-פי-כן החליט היועץ המשפטי לממשלה כי אין לפתוח בהליכים פליליים, או לנקוט בפעולות אכיפה אחרות, בגין פעולות הבנייה האמורות. זאת נוכח המדיניות הנקוטה בכגון דא וההלכות שיצאו מלפני בית משפט זה שאישרו אותה מדיניות, כי “כאשר מדובר בעניינים שלהם זיקה להר הבית, עם כל המטען הרגשי, הדתי והפוליטי הכרוך בכך, מתחייבת מידת זהירות רבה במיוחד” (בג”צ 4935/93 תנועת ‘נאמני הר הבית’ נ’ ראש עיריית ירושלים, פ”ד מז(5) 865, 870). במקרה זה שקל היועץ המשפטי לממשלה את מהות העבודות, היקפן המוגבל, והעובדה שנועדו לשמש את המתפללים בהר הבית, וכן את אי הפגיעה באופיו של מבנה הסביל הקדום, ואת חוות דעתה של רשות העתיקות לפיה לא נגרם נזק ממשי לעתיקות, ועל פי נתונים אלה קבע את שקבע.

סבורני, כי אין עלינו להתערב בשיקול דעתו של היועץ המשפטי לממשלה. אכן, לא נשמר החוק במקרה זה, כשם שלא נשמר במקרים אחרים. אולם צריכים הדברים להאמר בצורה הפשוטה והברורה כי לא הרי הר הבית ככל מקום אחר, והמחלוקת הדתית והמדינית סביב הר הבית חורגת מגדרן של מחלוקות אחרות אשר בידי בית המשפט להכריע בהן הכרעה שיפוטית. השאלה כיצד להתמודד עם הפרות חוק כגון אלה שלפנינו, בהתחשב בטיבן ובהיקפן, במקום מיוחד ורגיש זה, לא ראוי לה כי תמצא את פתרונה בבית המשפט. כפי שאמרתי במקום אחר (בג”צ 7128/96 תנועת ‘נאמני הר הבית’ נ’ ממשלת ישראל (12/03/1997)), “על הפתרון השיפוטי לפנות במקרה זה את מקומו להחלטה שהיא פוליטית בעיקרה. על הדרג המדיני, ולא על בית המשפט, לתת תוכן ומשמעות לקריאה ההיסטורית: ‘הר-הבית בידינו'”. הוא הדין בנסיבות שבענייננו שאף במקרה זה הפתרון אינו שיפוטי אלא פוליטי בעיקרו.

לפיכך, הייתי דוחה את העתירה.

 

השופט א’ מצא:

 

אני מסכים.

 

השופט י’ קדמי:

 

אני מסכים.

 

אשר על כן הוחלט לדחות את העתירה.

 

ניתן היום, ה כסלו ה’תשנ”ח (04/12/1997).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *