בג”צ 94/75 נאסר נ’ בית הדין של העדה הגריגוריאנית הארמנית, פ”ד ל(2) (1976) 44
בג”צ 94/75
ג’ורג’ נאסאר
נגד
1. בית-הדין של העדה הגריגוריאנית הארמנית
2. סיטה נאסאר לבית שהיניאן
3. אבקר שהיניאן
4. וירג’יני שהיניאן
בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק
[06/03/1975, 09/06/1975, 05/11/1975, 21/01/1976]
לפני הנשיא (אגרנט), והשופטים לנדוי, י’ כהן
חוק בתי המשפט, ה’תשי”ז-1957 [סה”ח 233, ע’ 148], סעיפים 7(ב)(4), 7 – דבר המלך במועצה, 1922 [חא”י, כרך ג, ע’ 2738], סימן 54 [כפי שתוקן ב-1939 [תוס”ב 898, ע’ 381] וב-תשכ”ה-1965 [סה”ח 446, ע’ 63, 82]) – מנשר בדבר סדרי השלטון והמשפט (אזור הגדה המערבית) (מס’ 2), ה’תשכ”ז-1967 [מנשרים, צווים ומינויים של מפקדת יהודה והשומרון, ע’ 3] – חוק אימוץ ילדים, ה’תש”ך-1960 [סה”ח 317, ע’ 96], סעיפים 25, 24 – חוק הירושה, ה’תשכ”ה-1965 [סה”ח 446, ע’ 63], סעיפים 151(א), 155 – חוק הסדרי משפט ומינהל, ה’תשכ”ח-1968 [סה”ח 542, ע’ 247], סעיף 20.
נשוא העתירה הוא צו-על-תנאי שניתן נגד בית-הדין של העדה הארמנית הגריגוריאנית לאימוץ בנו של העותר על-ידי הורי אמו של הילד, תושבי רמאללה.
בית-המשפט הגבוה לצדק פסק:
א.
(1) בתתו את צו-האימוץ פעל בית-הדין הדתי בעניין הנמצא מבחינה עניינית מחוץ לתחום השיפוט של מערכת המשפט הישראלית (47א-ב).
(2) עקרון השיפוט הטריטוריאלי אינו עקרון אוניברסלי, לא מבחינת התפשטותה של סמכות השיפוט של מדינה מעבר לגבולותיה ולא מבחינת מתן רשות על-ידי מדינה א’ שמדינה ב’ תפעיל בנסיבות מיוחדות את סמכות השיפוט שלה בתוך גבולותיה של מדינה א’ (48א-ב).
(3) לא היה פסול בהפעלת שיפוטו של בית-הדין הדתי הארמני כאשר נתן את צו-האימוץ שלא על-פי משפט מדינת ישראל, תוך הפעלת סמכותו מחוץ לשטח שעליו חל משפט מדינת ישראל (49למטה, 50למעלה).
(4) מכיוון שצו-האימוץ ניתן שלא על-פי משפט מדינת ישראל, אין לבית-המשפט הגבוה לצדק יסוד להפעיל כלפי בית-הדין את סמכות הפיקוח שלו (50למעלה).
פסקי-דין של בית-המשפט העליון שאוזכרו:
[1] בג”צ 171/68 חנאזאליס נ’ בית-הדין של הכנסיה הפטריארכית היוונית-אורתודוכסית, פד”י כג(1) 260.
[2] בג”צ 279/51 אמסטרדם נגד שר-האוצר, פד”י ו 945.
הערות:
1.
(א) עיין: בג”צ 283/69 רוידי נ’ בית-המשפט הצבאי נפת חברון, פד”י כד(2) 419.
(ב) עיין גם:
Y. Z. Blum “The Missing Reversioner: Reflections on the Status of Judea and Samaria” 3 (1968) Israel Law Review 279
התנגדות לצו-על-תנאי מיום כג אדר ה’תשל”ה (06/03/1975). הצו-על-תנאי בוטל.
ש’ שמיר – בשם העותר;
א’ סוכובולסקי, י’ רובין – בשם המשיבים
פסק-דין
השופט לנדוי:
העותר והמשיבה השניה (להלן – המשיבה) נישאו ביום 06/07/1969 בירושלים, בפני בית-הדין של העדה הארמנית הגריגוריאנית שאליה הם משתייכים, העותר יליד בית-לחם ומתגורר בבית-חנינה, בתחום העירוני של ירושלים. המשיבה השניה נולדה ברמאללה. אחרי הנישואין עברה לגור ביחד עם העותר בבית-חנינה, אולם כעבור כחמישה-עשר חודש חזרה בהסכמת העותר לבית הוריה ברמאללה, ומאז ועד היום היא גרה שם, ורמאללה הוא מקום מושבה. ביום 15/12/1970 נולד לבני-הזוג בן בבית-החולים ברמאללה. השלום לא שרר במעונם וביום 05/05/1971 הם התגרשו בפני בית-הדין הארמני בירושלים. בעת הגירושין החליט בית-הדין למסור את הילד למשמורתה של המשיבה, והורה שלאב לא תהיה שום תביעה לילד “באיזה אופן ובאיזה זמן שהוא ובאילו נסיבות שהן”. כן הופטר העותר מתשלום מזונות לאשתו ולילד.
ביום 05/10/1974 נתן בית-הדין צו נוסף שלפיו הורשה העותר לבקר אצל בנו לפחות אחת לחודש. אך בינתיים, ביום 02/11/1971, כשבעה חדשים אחרי הגירושין, נתן בית-הדין, לפי בקשת הורי האשה – הם המשיבים מס’ 3 ו-4 לפנינו – צו לאימוץ הילד על-ידי המבקשים, סבו וסבתו. צו זה הוא נשוא העתירה לפנינו, אשר בה ניתן ביום 06/03/1975 צו-על-תנאי נגד בית-הדין של העדה הגריגוריאנית הארמנית של הפטריארכיה הארמנית היושב בעיר העתיקה בירושלים, ונגד המשיבה והוריה. הצו-על-תנאי מורה להם להראות טעם מדוע לא יבוטל צו-האימוץ מיום 02/11/1971.
העותר טוען בעתירתו שבית-הדין הדתי לא היה מוסמך לתת את צו-האימוץ ושהצו נוגד את הצדק הטבעי, כי בית-הדין נתן אותו בלי להזמין אותו, את אבי הילד, לדיון ובלי לשאול לדעתו, וגם אחרי נתינת הצו לא הודע לו על נתינתו.
בתשובה שהוגשה מטעם בית-הדין נטען כי הסמכות של בית-הדין, שמושבו בפטריארכיה הארמנית, משתרע על ישראל, הגדה המערבית וירדן (פסקה 3), ובדונו בענין הנדון פעל בתוקף תפקידו כבית-דין של העדה הארמנית הגריגוריאנית בירדן ובגדה המערבית (פסקה 4), ובפסקה 14 נאמר כי לבית-משפט זה אין סמכות לדון בעתירה זו, כי בית-הדין של העדה הארמנית לא פעל בענין זה כבית-דין ישראלי אלא כבית-דין של הגדה המערבית וממלכת ירדן.
מר שמיר טען כנגד זה בשם העותר, שבהיות ירושלים המאוחדת כלולה בשטח שעליו חל משפט מדינת ישראל, ממילא קנויה לבית-משפט זה סמכות הפיקוח על בית-דין דתי היושב בתוך אותו שטח, לפי סעיף 7(ב)(4) לחוק בתי-המשפט, ה’תשי”ז-1957. תשובת המשיבים לכך היא שלבית-הדין של הפטריארכיה הארמנית בירושלים סמכות כפולה: הוא פועל כבית-דין דתי ישראלי, לפי סימן 54 של דבר המלך במועצה, 1922, ועם זאת משתרעת סמכותו גם על יהודה ושומרון (הגדה המערבית) ושם הוא יונק את סמכותו מהדין הירדני, המוסיף לחול שם, לפי מנשר מס’ 2 של השלטון הצבאי הישראלי מיום 07/06/1967, אשר קבע שהמשפט הקיים שם יעמוד בתקו. במקרה דנן הפעיל בית-הדין את סמכותו לגבי יהודה ושומרון, ולבית-משפט זה אין סמכות לפקח עליו כשהוא פועל בעניינים שמחוץ לשטח שבו חל משפט מדינת ישראל.
השאלה הראשונה המתעוררת על-פי טענות ומענות אלה של באי-כוח בעלי-הדין היא, אם אמנם פעל בית-הדין הדתי בתתו את צו-האימוץ בעניין הנמצא מבחינה עניינית מחוץ לתחום השיפוט של מערכת המשפט הישראלית. התשובה על כך ברורה גם לפי המשפט הישראלי וגם לפי עקרונות מקובלים של המשפט הבינלאומי הפרטי ביחס לסמכות בענייני אימוץ. לפי סעיף 25 של חוק אימוץ ילדים, ה’תש”ך-1960, “בית-משפט ישראלי מוסמך לעניין חוק זה כשהמאמץ הוא תושב ישראל”, ואותו סעיף חל גם על סמכותם של בתי-הדין הדתיים לפי סעיף 24, סיפא, של החוק. באשר למשפטי עמים אחרים, דורש, למשל, המשפט האנגלי, בדרך-כלל, כתנאי לסמכותו שלו בענייני אימוץ שלמאמץ דומיסיל באנגליה ושהוא וגם המאומץ יהיו תושבים בה (דיסיי-מוריס, מהדורה תשיעית, כלל 74, בע’ 469), ובתנאים דומים יכיר בית-משפט אנגלי בצו-אימוץ נכרי (כלל 75, שם). בדברו על נושא זה אומר צ’שיר (Cheshire) בספרו על המשפט הבינלאומי הפרטי, מהדורה שמינית, ע’ 455, כי בכמה שיטות משפט נכריות נחתכים עניני אימוץ על-פי המשפט האישי של הקטין המאומץ ושבשיטות אחרות מעדיפים את המשפט האישי של המאמץ, וברובן רווח עקרון ההצטברות, שעל-פיו צריך הצו להיות בהתאם למשפטם האישי של שני הצדדים הללו. על-פי כל אחת מן הגרסאות הללו ברור שכאן לפנינו עניין השייך לשטח השיפוט של יהודה ושומרון, כי שם, ברמאללה, מקום מושבם של המאמצים ושל הילד המאומץ (וגם של האם), והעובדה שהאב מתגורר בשטח שבו חל משפט מדינת ישראל, בבית-חנינה, אינה מקנה סמכות לבית-המשפט בישראל.
בזה הגענו לבעיה העיקרית: האם עצם ישיבתו של בית-הדין הדתי הארמני בירושלים מכפיף אותו לסמכות הפיקוח של בית-משפט זה גם כאשר הוא מפעיל את סמכותו השיפוטית לגבי יהודה ושומרון, דהיינו שטח שמשפט מדינת ישראל אינו חל עליו? בעיה זו, או דומה לזו, התעוררה ב-בג”צ 171/68 [1] (ענין חנאזאליס).
בא-כוח היועץ המשפטי נקט שם את העמדה שבית-הדין של העדה היוונית-האורתודוכסית, היושב גם הוא בירושלים המזרחית, מפעיל סמכות כפולה, גם כלפי השטח שבו חל משפט מדינת ישראל, וגם כלפי יהודה ושומרון (שם: יריחו), ובהפעילו את סמכותו השנייה הוא פועל לפי המשפט הירדני החל עתה באותו שטח מכוח סמכותו של הממשל הצבאי הישראלי. טיעון זה נדחה שם על-ידי רוב השופטים. אולם יצויין שרק השופט הלוי חתך את הדין על-פי העקרון הטריטוריאלי, באמרו בהדגשה (שם [1], בע’ 274 ו):
“אין בית-דין היושב על אדמת ישראל רשאי לשפוט מכוח חוק זר, אלא אם הוסמך לכך על-ידי חוקי ישראל.”
מ”מ הנשיא (זילברג) אומר אמנם גם הוא (בע’ 267 ד):
“קשה לי להלום, כיצד יכול בית-משפט אחד להיות משרתם של שני אדונים, מלבד אם אותו אדון גופא מתחלק בשלטונו עם מישהו אחר.”
אבל בהמשך דבריו שם הוא מעמיד את החלטתו על הוראת הסעיפים 151(א) ו- 155 של חוק הירושה, ה’תשכ”ה-1965, שלפיהם הייתה סמכות לבית-המשפט החוזי הישראלי לדון בעזבון שנדון שם, מפני שמקום מושבה של המורישה היה בירושלים, ולא הייתה סמכות לבית-הדין הדתי לפי סעיף 155, מפני שלא ניתנה הסכמתם של כל הצדדים הנוגעים בדבר לשיפוט. ואילו כאן בענייננו, אין סמכות לשום בית-משפט ישראלי לתת את צו-האימוץ.
גם אילמלא השוני היסודי הזה בעובדות הייתי מעדיף את דעת המיעוט של השופט ויתקון בבעיה העקרונית של התפקיד הכפול שממלא בית-הדין הדתי היושב בירושלים. (וכן נראית לי הביקורת על דעת הרוב במאמרו של ד”ר ע’ שפירא “שיפוט ישראלי ושיפוט זר בכפיפה אחת” פרקליט כה 456). עקרון הריבונות הטריטוריאלית שעליו סמך השופט הלוי את חוות-דעתו כבודו במקומו מונח, אך לדעתי אין הוא נוגע לבעיה הספציפית שבה אנו עוסקים. במקומות שצוטטו (שם [1], בע’ 274ה) מספרו של אופנהיים (כרך ראשון) איני מוצא בסעיף 124 אלא זאת “שכל האנשים וכל הנכסים בתוך שטחה של מדינה נתונים לשלטונה ולרשותה”, ובסעיף 143, שם, מדובר בעקרון השיפוט הטריטוריאלי המונע ממדיה זרה להפעיל סמכות שיפוטית בשטחה של מדינה אחרת. אך אין זה עקרון אוניברסלי, לא מבחינת התפשטותה של סמכות השיפוט של מדינה מעבר לגבולותיה (ראה על כך בפרשת אמסטרדם – בג”צ 279/51 [2], בע’ 971) ולא מבחינת מתן רשות על-ידי מדינה א’ שמדינה ב’ תפעיל בנסיבות מיוחדות את סמכות השיפוט שלה בתוך גבולותיה של מדינה א’. למשל, אומר אופנהיים, שם (בסעיף 144A במהדורה השביעית; סעיף 144 במהדורה השמינית) על סמכות שיפוט של בתי-משפט שהוקמו על-ידי ממשלות “גולות” ועל-ידי ארצות-הברית בימי מלחמת העולם השניה על אדמתה של בריטניה הגדולה, תוך מתן גושפנקה לכך בחוק החרות הבריטי:
“All these relaxations of territorial supremacy were adopted in order to meet an exceptional situation in time of war. They showed that there is intrinsically no such degree of rigidity in the conception of territorial supremacy as to rule out reasonable adaptations thereof to exceptional circumstances”
(“כל ההקלות הללו של עקרון העליונות הטריטוריאלית נתקבלו כדי לענות על מצב בלתי-רגיל בעת מלחמה. הן הראו שמטבעו של דבר אין מידה כזאת של נוקשות במושג של העליונות הטריטוריאלית עד כדי מניעת התאמתו הסבירה לנסיבות בלתי-רגילות”).
יש בהערה זו של המחבר המלומד כדי ללמד על ענייננו, כי גם כאן הנסיבות הן מיוחדות: אין כאן כל חשש של פגיעה בריבונות ישראלית על-ידי שלטון זר, עקב הפעלת סמכותו השיפוטית של בית-הדין הדתי הארמני ביהודה ושומרון. הרי אין שם שלטון זר אלא השליט הוא הממשל הצבאי הישראלי והוא המרשה את הפעלת הסמכות שם על-פי המשפט הירדני. אדרבא, אילמלא הוכרה שם סמכותו של בית-הדין הדתי היושב בירושלים, היה נוצר ביהודה ושומרון חלל ריק בכל הנוגע לשיפוט בענייני המעמד האישי, שעל הממשל הצבאי היה למלאו, כשם שמילא, למשל, את החלל שנוצר כאשר בית-המשפט לערעורים הירדני לגדה המערבית אשר ישב בירושלים המזרחית, חדל לפעול: הוא העביר את בית-המשפט לערעורם למקום מושבו החדש ברמאללה. אין חולקין שבתי-הדין הדתיים היושבים בירושלים המזרחית מפעילים את סמכותם כלפי יהודה ושומרון לא רק בהסכמתו של השלטון הצבאי הישראלי אלא גם בהסכמתו של השלטון המבצע בישראל. כך מסתבר גם מעמדתו של בא-כוח היועץ המשפטי בענין חנאזאליס (שם [1], בע’ 267). דעת השופט הלוי הייתה שאין די בכך כי “ללא הסכמת המחוקק לא תיתכן סמכות שיפוט נכרי בישראל” (שם [1], בע’ 275ה). אין אני סבור שדרושה לכך הסכמת המחוקק דווקא. הרי המדובר בפגיעה אפשרית בריבונות המדינה על שטחה, ועל מניעת פגיעה כזאת מופקדת בראש ובראשונה הרשות המבצעת. אבל אפילו הייתה דרושה הסכמת המחוקק, הייתי אומר שהסכמה זו ניתנה בשתיקתו, כאשר לא עשה דבר כדי ליטול מבית-הדין הדתי את סמכותו לגבי יהודה ושומרון. עם החלת משפט מדינת ישראל על ירושלים המאוחדת מצאו עצמם רשויות מדינת ישראל, כולל הרשות המחוקקת, מול פני מציאות קיימת של בתי-דין דתיים, וביניהם בית-הדין של העדה הארמנית שפעל מקדמת דנא, עוד מלפני שלטן המנדט. בתי-דין אלה הוסיפו לפעול מעבר לתחומים הטריטוריאליים, כאילו סמכותם התפצלה מעתה עקב השינויים שחלו עם החלת משפט ישראל על ירושלים כולה וכינון השלטון הצבאי ביהודה ושומרון. אילו רצה המחוקק הישראלי לשנות מציאות זו, היה עליו לפעול, כמו שפעל, למשל, לגבי אותם נושאים שבהם דן חוק הסדרי משפט ומינהל, ה’תשכ”ח-1968, ובכלל זה סעיף 20 ממנו, בדבר רציפות משפטים שהיו תלויים ועומדים בפני בתי-המשפט הירדניים בירושלים המזרחית. אך הכנסת לא חוללה שום שינוי חקיקתי במצב הקיים שהיה גלוי וידוע.
חזקה עליה שלא ראתה צורך לעשות כן, ואין לייחס לה כוונה לראות את הסדר הקיים כבטל, בלי לשים סדר חדש במקומו.
מכל מקום, גם השופט הלוי הדגיש בפרשת חנאזאליס [1], את החריגה שחרג בית-הדין הדתי שם מסמכותו על-פי הדין הישראלי, תוך התנגשות עם סמכותו של בית-המשפט המחוזי הישראלי; כי כה אמר (שם [1], בע’ 276 ה):
“בית-הדין אינו פועל ואינו יכול לפעול על אדמת ישראל בתור בית-דין נכר, הוא פועל בתור בית-דין ישראלי וסמכותו נקבעת על-ידי החוק הישראלי לבדו, ובחרגו מסמכותו לפי חוק הירושה, ה’תשכ”ה-1965, הוא נתון לצו איסור של בית-משפט זה” (ההדגשה שלי).
שום התנגשות של סמכויות לא הייתה בעניין שלפנינו כי כפי שראינו, בית-המשפט הישראלי אינו מוסמך לתת צו-אימוץ כאשר המאמצים הם תושבי שטח שמחוץ לשטח המדינה. אדרבא, אילו נתקבלה דעתו של בא-כוח העותר, היה נוצר אותו חלל ריק מבחינת הסמכות, שעליו דיברתי, כי שום בית-משפט או בית-דין לא היה יכול לתת צו-אימוץ במקרה כזה. תוצאה כזאת בוודאי אינה רצויה.
מסקנתי בעניין סמכותו של בית-משפט זה לדון בעניין שהובא לפנינו היא:
א. כי לא היה פסול בהפעלת שיפוטו של בית-הדין הדתי הארמני כאשר נתן את צו-האימוץ שלא על-פי משפט מדינת ישראל, תוך הפעלת סמכותו מחוץ לשטח שעליו חל משפט מדינת ישראל.
ב. כי מכיון שהצו ניתן שלא על-פי משפט מדינת ישראל, אין לבית-משפט זה, השואב את כוח שיפוטו מן המשפט הישראלי, יסוד להפעיל כלפי בית-הדין את סמכות הפיקוח שלו לפי סעיף 7 של חוק בתי המשפט, ה’תשי”ז-1957.
בזה נסתיים הדיון בעתירה זו. שמענו הרצאה מאלפת של מר סוכובולסקי על סמכות בית-הדין הדתי בענייני אימוץ לפי החוק הירדני, תוך הפניה אל מקורות עתיקים וחדשים. לפי המסקנה אליה הגעתי אינם צריכים דברים אלה לענייננו. רק אגב אורחה אעיר שנראית לי דעתו של מר סוכובולסקי מדעתו של עורך-הדין מר פואד ב’ שחדה, השולל בתצהירו את סמכותו של בית-הדין הארמני בגדה המערבית על-פי המשפט הירדני לתת צווי-אימוץ של קטינים. החוק הירדני החל הוא חוק המועצות של העדות הדתיות הלא-מוסלמיות מס’ 2 משנת 1938, אשר הוחל על הגדה המערבית לפי חוק מס’ 9 משנת 1958. בסעיף 5 של החוק נאמר כי “למועצות של העדות הדתיות תהיה סמכות לדון בתביעות המתעוררות בין בני עדותיהם הקשורות בכל שאלות המצב האישי, הנתונות לסמכות בתי-הדין השרעיים, כאשר המתדיינים הם מוסלמים, כפי שמרשים זאת כללי העדה הדתית הנוגעת בדבר”. הוראה זו מפנה אותנו לסעיף 2 של חוק הדיון בבתי-הדין השרעיים מס’ 31 לשנת 1959, המגדיר את סמכויותיהם של בתי-הדין השרעיים בתביעות בין מוסלמים. ברשימת העניינים שבסעיף זה כלול סעיף-קטן (16): “כל מה שקשור למצב האישי בין מוסלמים”. הדין השרעי כנראה אינו מכיר כלל באימוץ, ואילו הדין הכנסייתי מכיר במוסד זה. הטענה מטעם העותר היא כי מן ההפניה לסמכויות של בתי-הדין השרעיים בסעיף 5 הנ”ל של חוק מס’ 2 משנת 1938 נובע שגם לבתי-הדין הנוצריים אין סמכות לתת צווי-אימוץ. הטענה נראית לי מוטעית, כי יש בה משום ערבוב של דיני הסמכות עם הדין המהותי. הרי סעיף 5 של חוק מס’ 2 משנת 1938 מעניק לבתי-הדין של העדות הלא-מוסלמיות סמכות לדון בתביעות הנוגעות למצב האישי, השווה לסמכות של בתי-הדין השרעיים, כפי שמרשים זאת כללי העדה הדתית הנוגעת בדבר. אימוץ הוא מטבעו מענייני המצב האישי, והעדר דין מהותי שרעי לעניין זה אינו שולל מבתי-הדין הנוצריים את סמכותם במידה שכללי הדין הכנסייתי שלהם מכירים במוסד זה.
ביחס לאי-הזמנת העותר לדיון במתן צו-האימוץ הודיע לנו מר סוכובולסקי בשם בית-הדין המשיב, שבית-הדין מוכן לדון בעניין האימוץ מחדש אחרי שמיעת טענותיו של העותר. רשמנו הצהרה זאת לפנינו.
על יסוד האמור יש, לדעתי, לבטל את הצו-על-תנאי ולדחות את העתירה.
הנשיא (אגרנט):
אני מסכים.
השופט י’ כהן:
אני מסכים.
הוחלט לבטל את הצו-על-תנאי ולדחות את העתירה. על העותר לשלם למשיבים הוצאות בעתירה זו, בסכום כולל של 1,000 לירות.
ניתן היום, יט שבט ה’תשל”ו (21/01/1976).