בג”צ 94/62 גולד נ’ שר-הפנים, פד”י טז 1846 (1962)
בג”צ 94/62
מרוין-לי גולד
נגד
שר-הפנים
בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק
[11.4/1962, 29.8/1962]
לפני השופטים זוסמן, לנדוי, כהן
חוק השבות, ה’תש”י-1950 [סה”ח 51, עמ’ 159], סעיפים 1, 2, 2(ב), 2(ב)(3) (כפי שתוקנו על-ידי חוק השבות (תיקון), ה’תשי”ד-1954 (סה”ח 163, עמ’ 174]), 3 – חוק הכניסה לישראל, ה’תשי”ב-1952 [סה”ח 111, עמ’ 354] – חוק האזרחות, ה’תשי”ב-1952 [סה”ח 95, עמ’ 146], סעיף 2 – פקודת הנזיקים האזרחיים, 1944 [תוס”א 1380, עמ’ 93], סעיף 30 – חוק שירות המדינה (מינויים), ה’תשי”ט-1959 [סה”ח 279, עמ’ 86], סעיף 46 – חוק בתי-המשפט, ה’תשי”ז-1957 [סה”ח 233, עמ’ 148], סעיף 8(א).
המבקש בא לישראל בראשית ספטמבר 1961, ובו ביום הביע לפני אנשי המשטרה בשדה התעופה את רצונו להשתקע בארץ. בהודעתו מסר גם שהשיג בארצות הברית דרכון חדש על סמך הודעה כוזבת שדרכונו אבד לו. המשיב סירב לתת לו תעודת עולה; באשר נוכח, בתום-לבו – על סמך חומר שכלל כתב-אישום, צווי העמדה לדין, ותצהיר בשבועה של חוקר משטרתי אמריקני – שהמבקש הוא בעל עבר פלילי העלול לסכן את שלום הציבור. הוצא צו-על-תנאי.
בית-המשפט העליון, בבטלו את הצו-על-תנאי ברוב דעות, פסק –
א.
(1) “בעל עבר פלילי” בסעיף 2(ב)(3) לחוק השבות, ה’תש”י-1950, אינו שם נרדף ל”בעל הרשעות קודמות” דווקא.
(2) אם כי ניתן להיווכח על עבר פלילי בלא הוכחה על הרשעה בפלילים, על כל פנים אין להיווכח על עבר פלילי בלא שיוכח מעשה פלילי שנעשה על ידי המבקש בעבר.
ב. יהיו חוקי המדינה בה נעשו המסמכים הנדונים אשר יהיו – שומה על שר הפנים לבדוק את המסמכים גופם ולהגיע למסקנותיו על-פי טיבם ותוכנם שלהם, כשכללי הצדק הטבעי ומושגי היסוד של שלטון החוק, כפי שהם ידועים ונהוגים בישראל, משמשים נר לרגליו.
ג.
(1) אין לייחס לאדם מעשה פלילי כל עוד לא הוכחה ונקבעה אשמתו בהליכים שיפוטיים כדין. אחת מזכויות-היסוד של האדם, המוכרות בכל מדינה ששלטון החוק שולט בה, היא שכל אישום בפלילים יישמע ויתברר במשפט הוגן ופומבי, וכל עוד לא הוכרע בו על-ידי בית-משפט מוסמך, אין האישום מוכיח נגדו ולא כלום, והוא נחשב לחף מכל פשע.
(2) זכות היסוד שבחזקת זכאי ניתנת לאדם לא רק כדי שלא ייענש כל עוד לא נשפט, אלא גם כדי שכבודו ושמו הטוב וכל יתר זכויותיו האישיות והחומריות לא ייפגעו במאומה בשל מעשהו הפלילי, כל עוד לא נשפט.
(3) זכות יסוד זו, כמותה כרוב זכויות היסוד של אדם, ניתנת לו ועומדת לו לאו דווקא להגנתו מפני בתי המשפט, כי אם דווקא להגנתו מפני הרשויות המינהליות; שהרי אינו דומה צורכו של אדם להגנה מפני הענישה בידי השופט ללא הרשעה תחילה, לצורכו של אדם להגנה מפני פגיעה בכבודו ובשמו הטוב ובשאר זכויותיו, בידי הרשויות המינהליות, בשל מעשהו הפלילי שטרם נשפט עליו.
ד. לשם קביעת מושגי יסוד שכאלה, אין אנו זקוקים דווקא למסורת המשפטית האנגלית ולמוסר האומות בנות ימינו; מצוות-עשה “בצדק תשפוט עמיתך.” הובנה ופורשה לאמור “לא בדין בעלי דינין הכתוב מדבר, אלא ברואה חברו עושה דבר שאתה יכול להכריעו לצד עבירה ולצד זכות – הכריעו לצד זכות ואל תחשדהו בעבירה”. משמע, שהצדק אשר רשות מינהלית מצווה לנהוג בו, היא העמדת הארם בחזקת זכאי.
פסקי-דין ישראליים שאוזכרו:
[1] בג”צ 48/58 יואנוביצ’י נ’ שר הפנים, פד”י יב (1958) 646.
[2] ע”א 228/58 רוטשטיין נ’ יו”ר בית-הדין למשמעת של עובדי המדינה, פד”י יב (1958) 1439.
פסקי-דין אמריקניים שאוזכרו:
[3] Oblson v. Sac Co. F.M.F. Ins. Association: (1921), 19 1 Ca. 479; 182 N.W. 897.
מובא ב
Wigmore On Evidence Second Ed. Vol. 5, p. 503
הערה 1 לסעיף 2511.
חוקים אמריקניים שאוזכרו:
Constitution of the United States of America
אכרזות בינלאומיות שאוזכרו
The Universal Declaration of Human Rights (10/12/1948) Art. 10, 11.
ראה
The Impact of the Universal Declaration of Human Rights, Revised Ed. United Nations, Department of Social Affairs (New York, 1953) 51.
מקורות המשפט העברי שאוזכרו (לפי סדר אזכורם):
[א] ויקרא יט טו.
[ב] רש”י שבועות כ א ד”ה “הוי דן את חברך לכף זכות”.
[ג] האגרות בשבת קכז.
[ד] תלמוד בבלי ברכות לא.
[ה] הפתיחה לספר חפץ חיים לר’ ישראל מאיר הכהן סימן ג’ למצוות עעוין.
הערות:
על סירוב מתן אשרת עולה ליהודי בשל עברו הפלילי עיין גם: בג”צ 186/62 ויידר נ’ שר הפנים, פד”י טז 1547.
התנגדות לצו-על-תנאי מיום ז ניסן ה’תשכ”ב (11/06/1962). המכוון למשיב והדורש ממנו לבוא וליתן טעם, מדוע לא יבטל את החלטותיו מימים 01/06/1962, 19/03/1962, לפיהן נדחתה בקשתו של המבקש לקבלת תעודת עולה לפי סעיף 3 לחוק השבות, ה’תש”י-1950, ולקבלת אזרחות ישראלית, ומדוע לא ייתן למבקש תעודת עולה ויעניק לו אזרחות ישראלית. הצו-על-תנאי בוטל ברוב דעות, כנגד דעתו החולקת של השופט כהן, והוחלט להורות שבית המשפט העליון ידון בעניין, דיון נוסף ב-5 שופטים.
מ’ טורבוביץ; מ’ פולאקביץ – בשם המערער.
צ’ בר-ניב, פרקליט המדינה; צ’ טרלו, מ’ חשין, סגני פרקליט המדינה –
בשם המשיב.
צו
השופט כהן:
המבקש הוא יהודי, ולפי סעיף 1 לחוק השבות, ה’תש”י-1950, זכאי הוא לעלות ארצה. סעיף 2 לחוק השבות קובע כי:
“העלייה תהייה על-פי אשרת עולה; אשרת עולה תינתן לכל יהודי שהביע את רצונו להשתקע בישראל, חוץ אם נוכח שר הפנים שהמבקש –
(1) פועל נגד העם היהודי;
(2) עלול לסכן בריאות הציבור או בטחון המדינה;
(3) בעל עבר פלילי העלול לסכן את שלום הציבור.”
לפי סעיף 3 לחוק השבות, יהודי שבא לישראל ולאחר בואו הביע את רצונו להשתקע בה, רשאי, בעודו בישראל, לקבל תעודת עולה”; והסייגים המפורשים לעניין מתן אשרת העולה חלים גם על מתן תעודת עולה, “אלא לא ייחשב אדם למסכן בריאות הציבור לרגל מחלה שלקה בה אחרי בואו לישראל”.
המבקש בא לישראל ביום 07/09/1961, ובו ביום הביע לפני אנשי המשטרה שבשדה התעופה. את רצונו להשתקע בה. על הבעת רצונו זה חזר פעמים רבות בבקשותיו אל המשיב ועושי דברו, וכן בבקשתו ובתצהיריו לפני בית-משפט זה. המשיב “נוכח”, בלשונו של החוק,”שהמבקש הוא בעל עבר פלילי העלול לסכן את שלום הציבור”, ועל-כן סירב לתת לו תעודת עולה.
השאלה היחידה העומדת לפנינו היא אם אומנם היה בחומר הרב שהיה לנגד עיני המשיב בעניין זה, חומר אשר ממנו ניתן להסיק או להיווכח שהמבקש הוא “בעל עבר פלילי”. אין חולקין על כך שלמעשה “נוכח” המשיב, בתום לבו, שהמבקש הוא בעל עבר שכזה ושהוא עלול משום כך לסכן את שלום הציבור; והוא הגיע לידי מסקנותיו על פי ההדרכה המשפטית שקיבל מיועציו, שהחומר המונח לפניו דייו, אם יראה זאת לנכון, “להיווכח” בעברו הפלילי של המבקש. אשר על-כן השאלה שלפנינו אינה אלא שאלה משפטית גרידא: שום ספק אינו מתעורר, ולא נטענה שמץ טענה בדבר טיב שיקול דעתו של המשיב ואופן שימושו בו: והיה אם יתברר שאותה הדרכה משפטית שהמשיב קיבל מיועציו בטעות יסודה, נמצא שהמשיב הוטעה טעות שבמשנה, ולא טעה טעות שבשיקול הדעת.
החומר המדובר בו הם כתבי אישום. צווי העמדה לדין, ותצהיר בשבועה של חוקר משטרתי, שיש בהם כדי להוכיח כי הושלמו באוהיו, שהיא אחת המדינות של ארצות הברית של אמריקה, כל ההליכים הדרושים על פי דיניה, לאישומו ולשפיטתו של המבקש בשל עבירות חמורות שיש עמן קלון רב – לאו דוקא לפי חוקי המדינה ההיא, שלא הוכחו לנו כדבעי, אלא לפי חוקי ישראל ומושגי המוסר שלנו. מתברר שהמבקש לא נשפט עוד על פי אישומים אלה או מקצתם, באשר הצליח להימלט מן הדין בטרם הספיקו להתחיל במשפטים נגדז.
נכון אני להסכים עם פרקליט המדינה המלומד, שכדי להיווכח שאדם הוא בעל עבר פלילי במשמעותו בחוק השבות, אין מן ההכרח להגיש לשר הפנים הוכחה שאותו אדם נתחייב בדין פלילי, והוא בעל הרשעות קודמות דווקא. באחת הדוגמאות שנתן פרקליט המדינה, שאדם ביקש להמיר עבירתו בכופר כסף, אין ספק בלבי שההוכחה על בקשה שכזו כמותה כהוכחה על הרשעה לעניין זה, ודייה להוכיח “עבר פלילי”. והוא הדין אולי בכל הודאה של המבקש עצמו, שאומנם בעל עבר פלילי הוא (אף על פי שאין אדם משים עצמו רשע). ובלבד שההודאה לא נלקחה ממנו באמצעים פסולים. וכבר נאמר על ידי בית משפט זה שגם ההרשעה בדין פלילי אינה אלא הוכחה בלבד לעברו הפלילי של אדם (בג”צ 48/58 [1], בעמ’ 649) – משמע שעבר פלילי והרשעה בפלילים אינם היינו הך. לא זו בלבד, אלא יכולני לתאר לעצמי מקרים אשר בהם לא יהא גם בהרשעה בפלילים כדי להוכיח כל “עבר פלילי” – והוא, למשל, כשההרשעה היא בשל ּ מעשה אשר אינו נחשב לעבירה פלילית לפי חוקינו שלנו, או כשההרשעה הושגה בדרכים שהתשובה לשאלה הזאת חייבת להיות שלילית.
אלא פרקליט המדינה גם הוא, בהגינותו כי רבה, הסכים שאם כי ניתן להיווכח על עבר פלילי בלא הוכחה על הרשעה בפלילים, על כל פנים אין להיווכח על עבר פלילי בלא שיוכח מעשה פלילי שנעשה על-ידי המבקש בעבר. והשאלה למקומה חוזרת – האם אמנם יש בכתבי האישום ובצווי העמדה-לדין ובתצהיר חוקר משטרתי, כדי להוכיח שנעשו על-ידי המבקש אותם המעשים שבעשייתם עומדים להאשימו? אין בלבי צל של ספק שהתשובה לשאלה הזאת חייבת להיות שלילית.
לעניין זה אין, לדידי, נפקא מינה אם מסמכים שכאלה נעשו במדינה אשר על-פי דיניה יש בהם כדי להוכיח, או להוכיח לכאורה, שאמנם נעשו המעשים המתוארים בהם על-ידי הנאשם ששמו נקוב בהם, או אם נעשו במדינה אשר על-פי דיניה אין הם יכולים לשמש הוכחה, או הוכחה לכאורה, שכזאת. משום כך אתעלם לעניין זה מהוראת החוקה של ארצות-הברית של אמריקה, החלה מסתמא על ההליכים ההם נגד המבקש דנא, ואשר לפיה מצמידים כל אדם בחזקת זכאי כל עוד לא נמצא חייב במשפט הוגן ופומבי, ובפני חבר מושבעים. ובכל הליכי הדין. יהיו חוקי המדינה בה נעשו המסמכים ההם אשר יהיו – שומה על שר הפנים לבדוק את המסמכים גופם ולהגיע למסקנותיו על-פי טיבם ותוכנם שלהם, כשכללי הצדק הטבעי ומושגי היסוד של שלטון החוק, כפי שהם ידועים ונהוגים בישראל, משמשים נר לרגליו.
על שלושה דברים העולים ברורות מתוכן המסמכים האלה והנראים על פניהם, אין למעשה מחלוקת בין בעלי-הדין, ואלה הם: ראשית, שלא ניתנה למבקש כל ידיעה על החקירה המתנהלת נגדו במשטרה, על ההליכים המתנהלים נגדו לפני חבר מושבעים גדול (המוסמך לצוות על העמדתו לדין), ועל האישומים בהם עומדים להאשימו; שנית, שבכל החקירות וההליכים האלה לא היה המבקש נוכח ולא היה מיוצג, ולא ניתנה לו הזדמנות סבירה להיות נוכח או מיוצג, ועדים שהעידו נגדו לא נחקרו על ידיו או מטעמו, ולא ניתנה לו הזדמנות סבירה לחקרם; ושלישית, והוא עיקר, אם כי יש בידי המשטרה ראִיות המאפשרות לה להאשים את המבקש ולהוכיה אשמתו במשפט, למעשה לא הוגשו ראיות אלו ולא הוכחה אשמתו, לא במשפט ולא בכלל.
אשר לשני הדברים הראשונים, מכללי הצדק הטבעי הם שהמבקש יקבל תחילה ידיעה מלאה על מהות האשמה המיוחסת לו, ושתינתן לו שעת כושר סבירה להתגונן כדבעי (ראה ע”א 228/58 [2] בעמ’ 1441, ועוד כהנה וכהנה). כל קביעה עובדתית או אחרת, העשויה לפגוע בזכותו של אדם – ותהא הזכות אשר תהא – ושנעשתה תוך כדי הפרת כללים אלה מכללי הצדק הטבעי, ערכה כקליפת השום, ואין היא יכולה או מסוגלת להוכיח נגד אותו אדם או בגנותו ולא כלום.
וכאילו לא היה די בכך, בא הדבר השלישי ומעמידנו על אחד ממושגי-היסוד של שלטון-החוק. והוא שאין לייחס לאדם מעשה פלילי כל עוד לא הוכחה ונקבעה אשמתו בהליכים שיפוטיים כדין. מדינות אשר בהן רשאית רשות מינהלית לקבוע אשמתו הפלילית של אדם, ללא הליך שיפוטי – אותם מושגי-יסוד של שלטון-החוק מהן הם והלאה, ובל יהא חלקנו עמהן. אחת מזכויות-היסוד של האדם, המוכרות בכל מדינת ששלטון החוק שולט בה, היא שכל אישום בפלילים יישמע ויתברר במשפט הוגן ופומבי, וכל עוד לא הוכרע בו על-ידי בית-משפט מוסמך, אין האישום מוכיח נגדו ולא כלום, והוא נחשב לחף מכל פשע (ראה הסעיפים 10 ו-11 להצהרה האוניברסלית של האומות המאוחדות של זכויות האדם). והדברים יסודיים עד מאד, והם פשוטים וגלויים וידועים לכל בר-בי-רב.
האישום הוא אישום, החקירה היא חקירה, וההעמדה לדין העמדה לדין, וכבודם, זמשקלם וחומרתם במקומם מונחים. אבל תהא אשר תהא מידת האמון שמותר ואפשר לייחסו להם, ויהיו אשר יהיו המסקנות שמותר ואפשר להסיק מהם – דבר אחד אין בהם, ואינו יכול, מטבע ברייתם לעולם, להיות בהם, והוא הוכחה או קביעה של עשיית מעשה פלילי בידי מאן דהו.
פרקליט המדינה ניסה להבחין בין ערכה של הוכחה או קביעה שכזו לעניין הענישה, שהוא כאין וכאפס, לבין ערכה למטרה מינהלית גרידא, כמו למטרת ביצוע חוק השבות; וטענתו היא שערכה למטרה מינהלית שכזאת נתון לשיקול דעתה של הרשות המוסמכת. אין אני רואה כל ממש בהבחנה זו. זכות היסוד שבחזקת זכאי ניתנת לאדם לא רק כדי שלא ייענש כל עוד לא נשפט, אלא גם כדי שכבודו ושמו הטוב וכל יתר זכויותין האישיות והחומריות לא ייפגעו בשל מעשהו הפלילי, במאומה, כל עוד לא נשפט. ולא זו אף זו: זכות יסוד זאת, כמותה כרוב זכויות-היסוד של האדם, ניתנת לו ועומדת לו לאו דוקא להגנתו מפני בתי המשפט, כי אם דווקא להגנתו מפני הרשויות המינהליות; שהרי אינו דומה צורכו של אדם להגנה מפני הענישה בידי השופט ללא הרשעה תחילה, לצורכו של אדם להגנה מפני פגיעה בכבודו ובשמו הטוב ובשאר זכויותיו בידי הרשויות המינהליות, בשל מעשהו הפלילי שטרם נשפט עליו. והעניין שלפנינו יוכיח: לא זו בלבד שבהיווכחו כביכול על מעשיו הפליליים של המבקש, שלל המשיב מאתו את זכותו כיהודי לפי חוק השבות. אלא תוך כדי בך הוא הכתים אותו בכתם של בעל עבר פלילי, כאילו קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו, בו בזמן שלאמיתו של דבר לא נשפט מעולם על כל דבר פשע.
רק כדי שלא יעלה חשד בלב איש (ולב המשיב במיוחד), כאילו זקוקים אנחנו דוקא למסורת המשפטית האנגלית ולמוסר האומות בנות ימינו, לשם קביעת מושגי-יסוד שכאלה, אוסיף בדרך אגב. שמצוות-עשה “בצדק תשפוט עמיתך” (ויקרא יט טו), הובנה ופורשה לאמור “לא בדין בעל דינין הכתוב מדבר, אלא ברואה חברו עושה דבר שאתה יכול להכריעו לצד עבירה ולצד זכות – הכריעו לצד זכות ואל תחשדהו בעבירה” (כלשון רש”י שבועות ל א ד”ה “הווי דן את חברך לכף זכות”). משמע שהצדק אשר רשות מינהלית מצווה לנהוג בו, היא העמדת האדם בחזקת זכאי: רק כשאין עוד ספק סביר באשמתו. מחמת שנתחייב בדינו בכל דקדוקי ההלכה. אינה עומדת לו חזקה זו עוד (וראה האגרות בשבת קכז ובברכות לא; והפתיחה לספר חפץ חיים לר’ ישראל מאיר הכה סימן ג’ למצוות עשין; ודוק).
נשאר לי לומר מלה לאותו העניין המשמש לחברי הנכבד, השופט לנדוי, נקודת אחיזה לעברו הפלילי של המבקש. העובדות הצריכות לעניין זה מוסברות ומפורטות בפסק דינו של השופט זוסמן, ודייני אם אומר שלגבי דידי אין השאלה אם יש או אם אין בפרשת הדרכונים כדי להוכיח עברו הפלילי של המבקש, יכולה להתעורר כלל; שהרי המשיב 1 עצמו – אם כי נאמר לנו שלא העלים עינו גם מן העובדות האלו ואף התחזק נוכחן במסקנותיו – לא ראה את עברו הפלילי של המבקש במעשה הדרכונים, אלא במעשים המפורטים בכתבי האישום ובצווי ההעמדה לדין; ואילולא אלה, אין אנחנו יודעים אם המשיב היה מוכן “להיווכח” שהמבקש הוא בעל עבר פלילי. אשר על כן אין אני רואה צורך לחוות דעתי. לכאן או לכאן, אם הודאת המבקש שבהצהרתו לפני קצין המשטרה – יכולה הייתה להוכיח “עבר פלילי” במשמעותו בחוק השבות.
אני הייתי עושה את הצו-על-תנאי להחלטי.
השופט זוסמן:
1 עד ליום 16 באוגוסט היה המבקש תושב קבוע בקליבלנד שבמדינת אוהיו שבארצות הברית. ביום הנ”ל עזב את ארצות-הברית וטס לליסבון ומשם הגיע, ביום 27 לחודש הנ”ל, לנפולי שבאיטליה. ביום 06/09/1961 ביקר הקונסול האמריקני אצל המבקש במלונו בנפולי והודיעו, כי בארצות-הברית הוצא נגדו צו מעצר. כדברי המבקש בסעיף 6 לבקשתו לפנינו, הוצא הצו על ידי התובע הכללי בקליבלנד ביום 02/09/1961 “בקשר להפרת חוק הבנקים”. הקונסול שבא אל המבקש כשהוא מלווה שוטר איטלקי, דרש מהמבקש למסור לו את דרכונו האמריקני והמבקש נעתר לו.
ואולם נטילת הדרכון לא מנעה את המבקש מלהמשיך במסעו. כבר למחרת ביקורו של הקונסול, ביום 07/09/1961, עזב את איטליה על יסוד דרכון אמריקני שני שהיה ברשותו והגיע במטוס ללוד. שם התייצב בפני קצין משטרת הגבולות ומסר לו הודעה שנרשמה בעברית (לאחר שתוכנה תורגם לו לאנגלית) ונחתמה על ידיו, המוצג יג10. בהודעה זו הצהיר המבקש, כי הוא חפץ לוותר על אזרחותו האמריקנית ולעשות את ישיבתו בישראל קבע. הסיבה לכך – נאמר בהודעה יג10 – היא:
“שהקונסול האמריקני בנפולי שיש לו צו מאסר נגדי מתאריך 02/09/1961 בגלל כמה סיבות:
(1) בגלל תביעה ממס הכנסה
(2) או תביעה בנקאית.”
2 בטרם אדון בהליכים התלויים ועומדים נגד המבקש בארצות-הברית, רצוני להתעכב על עניין שני הדרכונים של המבקש. בהודעה יג10 גילה המבקש לקצין המשטרה, כי היה לו בארצות הברית דרכון, שהוא הדרכון על-פיו בא עכשיו לישראל, והוא הודיע שם לשלטונות שהדרכון אבד לו, וממשיך: “ולמעשה הוא היה אצלי. וקיבלתי דרכון חדש. אשר הוחרם אתמול בקונסוליה האמריקנית בנפולי”.
זכרה של פרשת הדרכונים בא גם בבקשתו של המבקש שהוגשה לבית משפט זה. שם אנוּ קוראים בסעיף 9 כי –
“בחודש מאי 1961 או בתחילת יוני 1961, כשלא מצא המבקש את דרכונו הנ”ל (היינו, את הדרכון בו הגיע לישראל) … למרות חיפושים נמרצים, הצהיר המבקש בפני השלטונות המוסמכים בארצות-הברית שנאבד לו או נשרף בשגגה … והוא ביקש והשיג דרכון אמריקני שני (היינו, הדרכון שניטל ממנו בנפולי) … אולם זמן קצר ביותר לפני עזבו את ארצות-הברית, מצא את הדרכון ולא החזירו”
בהקשר זה מן הראוי לעיין בנאמר בסעיף 5 לבקשה, שם אומר המבקש כי בעזבו את ארצות הברית ידע “כי מתנהלת נגדו חקירה בעניין מס הכנסה על ידי מחלקת החקירות של שלטונות מס הכנסה”.
3 דרכונו של המבקש בו הגיע ללוד לא נשא אשרת כניסה לישראל, אך קצין המשטרה התקשר עם משרד הפנים ועל פי הרשאתו של זה ניתן למבקש אשרת כניסה ורשיון ישיבת ביקור לפי חוק הכניסה לישראל, ה’תשי”ב-1952, לתקופה של חודש ימים.
ה האשרה הנ”ל לא הוארכה ובקשתו של המבקש להעניק לו אשרת עולה נדחתה על- ידי המשיב. השאלה לפנינו היא אם בדין פעל המשיב כאשר סירב ליתן למבקש את האשרה האמורה, שהייתה מעניקה לו אזרחות ישראל מכוח סעיף 2 לחוק האזרחות, ה’תשי”ב-1952.
4. סעיף 2(ב) לחוק השבות (שתוקן על-ידי חוק השבות (תיקון), ה’תשי”ד-1954) קובע:
“אשרת עולה תינתן לכל יהודי שהביע את רצונו להשתקע בישראל, חוץ אם נוכח שר-הפנים שהמבקש:
…
(3) בעל עבר פלילי העלול לסכן את שלום הציבור.”
חמשיב סבור כי נתקיים במבקש ה”חוץ” האמור בסעיף 2(ב)(3) הנ”ל, היינו, שלמבקש עבר פלילי והוא עלול לסכן את שלום הציבור.
על מה מבסס המשיב את סברתו האמורה?
מתברר כי ביום 02/09/1961 התייצב לפני נציב ארצות-הברית
(U.S. commissioner)
בבית-המשפט המחוזי הפדרלי לחבל הצפוני, מחוז המזרח, של אוהיו אדם אחד, קלרק פולר (Puller) שמו, הממלא תפקיד של “סוכן מיוחד” במשרד החקירות הפדרלי, אדם זה הצהיר בשבועה בפני הנציב, כי ביום 06/03/1961, או סמוך לתאריך האמור “קיבל המבקש שלא כדין, הסתיר, אגר, החליף, מכר ועשה באיגרות חוב של ממשלת קנדה” ששווים 21,000 דולר, בידעו כי היו גנובות, ובכך עבר על חוקיה של ארצות-הברית. כמקור לתלונה מציין הסוכן בקובלנתו האמורה (המוצג יג2) אינפורמציה שקיבל מפקידים של בנקים בקליבלנד ובקנדה. עוד הצהיר הסוכן שחקר באופן אישי באישום האמור, אך הוא לא רשם את שמות העדים שחקרם, על יסוד הקובלנה האמורה, הוציא הנציב בו ביום צו מעצר נגד המבקש (המוצג יג4). אך אין תימה בכך שפקיד ההוצאה לפועל, המרשל, לא מצא את המבקש בתחום שיפוטו, כמו שרשם על גבי הצו, שכן המבקש שהה אותה שעה כבר בנפולי שבאיטליה. ביום 21/09/1961 הצהיר הסוכן הנ”ל בבית-המשפט המחוזי באוהיו תצהיר נוסף, המוצג יג6. בתצהיר הנוסף הנ”ל חוזר המצהיר על פרטי האישום הנ”ל והוא מוסיף, כי “ביום 16/08/1961 נמלט (המבקש) משיפוטן של ארצות הברית כדי למנוע תפיסתו והבאתו לדין לאחר שהכין לעצמו עובר לעזיבתו דרכון שני על-ידי שעשה לשם כך תצהיר כוזב”.
במרוצת הזמן הגיעו לידי המשיב, באמצעות משרד החוץ, מסמכים נוספים מארצות הברית. אלה הם כתבי-אישום שעליהם החליט חבר המושבעים באוהיו להעמיד את המבקש, ביחד עם אחרים, לדין בעבירות מעבירות שונות המיוחסות לו. שגרירות ארצות-הברית הודיעה למשרד-החוץ ביום 16/08/1962 (המוצג יג19) כי מקצת מכתבי אישום אלה הוחלפו בכתבי אישום אחרים. כעת תלויים ועומדים נגד המשיב שלושה כתבי-אישום. המוצגים יג13-15, והעבירה המיוחסת לו במוצג יג15, היא העבירה המשמשת יסוד לקובלנה שהובאה לפני הנציב ביום 02/09/1961 כאמור, ולהוצאת צו-המעצר.
5. כל המעיין בתאריכי האירועים שפירטתי לעיל יסכים, כי מבחינת הזמן קיימת קירבה בין המעשים המיוחסים למבקש בארצות-הברית והאמצעים שננקטו נגדו שם בקשר לכך מצד אחד, ופרשת הדרכונים ועזיבתו את ארצות-הברית מצד אחר; אך ייתכן שיאמר גם מי שיאמר כי לא רק מבחינת הזמן קרובים העניינים האמורים זה לזה, אלא שקיים גם קשר סיבתי ביניהם, היינו שההליכים המשפטיים שנפתחו בארצות הברית עקב המעשים האמורים, הניעו את המבקש להשיג לו דרכון שני ולהסתלק מארצות-הברית. חשד זה מתחזק עקב שתי עובדות נוספות אלו: ראשית, גם לבית-משפט זה לא בא המבקש נקי כפיים. בהצהרתו בפני קצין ביקורת הגבולות (יג10) הודה כי השיג דרכון שני על יסוד הודעה כוזבת שמסר לשלטונות ארצות-הברית ואילו בבקשתו לבית-משפט זה לא גילה את הדבר אלא היה דבק בגירסה שהדרכון.”נאבד לו או נשרף בשגגה”. שנית, אומנם מכריז המבקש (בסעיף 30 לבקשה) על רצונו “למסור הודעה על פעולותיו בארצות-הברית” לקונסוליה האמריקנית בתל אביב, אך לשם כך אין הוא מובן לסור לבניין הקונסוליה אלא מבקש להיפגש עם הקונסול מחוץ לבניין הקונסוליה (וראה יג16, עמ’ 5 סיפה). על שום מה רודף הפחד מפני שלטונות ארצות-הברית את המבקש גם בהיותו במקום מבטחים בישראל, עד כדי כך שעל אף רצונו למסור הודעה לקונסול אין רגלו דורכת בבנין הקונסוליה?
6. בעטין של הכזב אשר בבקשת המבקש שהוגשה לבית-משפט זה, הייתי מוכן לבטל את הצו על תנאי בלא לדון בגוף העניין, אך פרקליט המדינה, שטען למשיב, לא ביקש מאתנו לעשות כן כאשר התייצב לפנינו, ומשום כך אדון בעיצומו של עניין.
7. מסכים אני עם מר טורבוביץ, בא-כוח המבקש, כי עקרון היסוד של חוק השבות הוא כי שערי הארץ פתוחים לרווחה לכל יהודי החפץ לעלות ארצה ולהשתקע בה, וה”חוץ אם” שבסעיף 2(ב) לחוק הנ”ל הוא היוצא מן הכלל, אשר אין לפרשן עַל דרך ההרחבה. יחד עם זאת, אין בידי לקבל את טענת המבקש שאין לראות אדם כ”בעל עבר פלילי” לעניין סעיף 2(ב)(3) הנ”ל, אלא אם כן הורשע בדין בעבירה פלילית. נראית לי טענתו של פרקליט המדינה כי.”בעל עבר פלילי” ו”בעל הרשעה קודמת* אינם היינו הך; הופנינו על-ידו לחיקוקים אחדים בהם נקבעה הרשעה קודמת, להבדיל מעבר פלילי, כתנאי לשלילת זכות או פריבילגיה. יש והמחוקק קובע – לא את אשמתו של אדם או חפותו מפשע אלא – פסק-דין של בית-משפט הקובע את האשמה או המזכה את האדם, כיסוד מיסודותיה של עילה פלונית. כך. למשל, נקבע בסעיף 30 לפקודת הנזיקים האזרחיים, 1944, כתנאי מוקדם לחבות נזיקין בעילה של תביעת זדון
(malicious prosecution),
שההליך המשפטי ממנו נובעת הקובלנה תסתיים “לטובתו של אותו אדם”, היינו, שניתן בהליך שנגרם עקב תביעת-הזדון פסק דין המזכה את התובע הניזק מכל אשמה. לא חפותו מפשע של התובע נזיקין, היא לבדה, מקימה ומעמידה את זכותו להיפרע מהנתבע, אלא פסק-דין של זיכוי שיצא מבית-המשפט נדרש כאחד מפרטי העילה. מה שאין כן כאן.
7. אילו היח ההקשר מחייב את המסקנה כי אין לראות אדם כבעל עבר פלילי אלא אם הורשע, או אילו היה לפחות תומך במסקנה זו, הייתי אולי מסכים לפירוש שהוצע לנו על ידי המבקש. אבל הדבר אינו כך. מדינת ישראל קמה, כמו שנאמר במגילת העצמאות, כדי שתהא פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות. היא לא קמה כדי לשמש אבן שואבת ולהקים קיבוץ של אלה שעברו על חוקיהן של ארצות מושבן, וחפצים משום כך להימלט מאימת הדין, אפילו הם יהודים. ומה משתנה, לעניין העליה לישראל והישיבה בה, אדם שעבר עבירה והורשע עליה מאדם שעבר עבירה ולא הורשע עליה. למשל משום שהמעשה התיישן או שיצא במקום ביצועו חוק חנינה, או שההליך המשפטי נגדו נסתיים, או לא נפתח מטעם אחר כיוצא באלה שאין בו כדי לנקות אותו מעברו? האם רוצח שהתחמק ממתן הדין אינו מסכן את שלום הציבור בישראל ממש כמו רוצח שהורשע בדין? ואם הכתוב מדבר ב”בעל עבר פלילי” ולא במי שהורשע בדין, על שום מה נבוא אנו ונאמר כי שני מונחים אלה אינם אלא שמות נרדפים?
8. לצורך ענייננו אין אני רואה חובה לעצמי להציע הגדרה של המונח “בעל עבר פלילי”, סבור אני כי אצא ידי חובתי אם אקבע בכל עניין ועניין שבא לפנינו, אם רשאי היה שר-הפנים להגיע לכלל דעה כי אדם פלוני היה בעל עבר פלילי, ומכאן שיש בידי להצטמצם בחומר שהובא לפני המשיב במקרה דנא ושנדון על-ידיו.
מתוך אותו חומר מזדקרים בעיקר שניים אלה:
ראשית, חוקר של משרד החקירות הפדרלי העיד בשבועה כי יש רגליים להאשים את המבקש בעבירה על חוקיהן של ארצות-הברית בקשר לפרשת איגרות החוב (המוצגים יג2 ו-יג6).
שנית, המבקש מואשם בארצות-הברית במתן תצהיר כוזב לשם השגת דרכון שני (המוצג יג6).
9 המבקש ביקש להיבנות מהכלל הידוע המעמיד כל אדם בחזקת זכאי
(presumption of innocence).
על כך לא אאריך את הדיבור, הואיל וער אני לביקורת שנמתחה על-ידי זקן-השופטים Weaver בעניין
ohlson v. sac Co. Insurance Association [3]
בזו הלשון:
“Some modern law-writers and courts have expended, or wasted, a vast amount of learning without shedding upon this question any appreciable degree of light.”
די לי אם אומר שהחזקה האמורה מגלמת עקרון ידוע מדיני הראיות המטיל על התובע את נטל השכננע באשר הוא מוציא מחברו, ראה ויגמור, שם, סעיף 2511. דא ותו לא. עקרון זה חל במשפט אזרחי ובמשפט פלילי כאחד, שבזה האחרון הקטיגור הוא התובע המוציא מהנאשם. אין חולק על כך שאילו הובא המבקש לדין, היה רשאי לצאת זכאי אם לא הוכחה אשמתו. כן אין ספק בכך שאילו קבע המשיב, לצורך מתן אשרת עולה, כי המבקש הוא בעל עבר פלילי, בלא אשר הובאה לפניו כל ראיה שהיא המצביעה על אשמתו היה דין קביעה בזו להיפסל.
10. באמרי שאין המשיב רשאי לסרב למבקש אשרת-עולה מפאת עברו הפלילי אלא אם-כן היו לפניו ראיות להוכחת עברו של המבקש, אינני מחדש דבר שכן בית-משפט זה כבר פסק כך ב-בג”צ 48/58 [1]. אך הכלל האמור המעמיד אדם בחזקת זכאי וחף מפשע, באין ראייה לסתור, אינו קובע – ולא ידעתי גם כל כלל משפטי אחר הקובע כי רשות מינהלית החייבת להשתכנע בעברו של אדם, אינה מוסמכת לקבוע שיש לו לאדם עבר פלילי אלא אם הורשע בדין.
פרקליט המדינה הפנה אותנו לסעיף 46 לחוק שירות המדינה (מינויים), התשי”ט-1959, וזה לשונו:
“על אף האמור בחוק זה, רשאי נציב השירות שלא למנות אדם עובד המדינה אם … הוא בעל עבר פלילי”
הנפסול את סירובו של הנציב למנות מועמד לעובד המדינה, כשהסירוב מבוסס על ראִיות המוכיחות באופן סביר את עברו הפלילי, מהטעם שראיות אלו לוקות בחסר פסק-דין מרשיע? נניח שהמבקש דנא חפץ להתקבל לשירות המדינה והנציב מסרב לקבלו מהנימוק האמור, האם היינו כופים על הנציב לקבלו, ופוסלים את הסירוב מחמת הצדר של הרשעה בדין?
לא זו אף זו. אפילו יצא נגד אדם פסק דין מרשיע, אין אני סבור כי אין אחריו ולא כלום לעניין חוק השבות. אם יטען המבקש אשרת עולה, כי פסק הדין ניתן על יסוד של;עדות שקר או בטעות, יהא חייב שר-הפנים, לדעתי, לדון בטענה זו ולא יהא רשאי להתעלם ממנה בהיסתמכו על פסק-הדין בלבד.
11. מר טורבוביץ מדגיש כי ב-בג”צ 48/58 [1] הנ”ל נקבע עברו הפלילי של המבקש על יסוד פסק-דין מרשיע, אך משקבענו שלא רק עבריין שהורשע הוציא את עצמו מן הכלל שכל יהודי רשאי לעלות לישראל, נמצא כי פסק דין כזה אינו תנאי בלעדיו אין להוכחת עברו של אדם. עוד מחייבת שורת ההגיון שאם נמסרה ההכרעה בעניין עברו של אדם בידי רשות מינהלית שאינה מוסמכת להשביע עדים ולגבות ראיות כדרך שראיות נגבות בבית המשפט, די לה לרשות המינהלית אם הכרעתה מבוססת על ראיות שיש בהן כדי לשכנע אדם סביר בעברו של המבקש, אפילו לא היו הראיות קבילות בבית-המשפט ואפילו היה משקלן חסר בהליך שיפוטי.
בהקשר זה רואה אני להזכיר שגם אם זכות העליה לישראל הכלל הוא, והחריג שנקבע בסעיף 2(ב) הנ”ל אינו אלא היוצא מן הבלל, חובתו של שר הפנים לנעול את שערי הארץ בפני עבריינים, אינה נופלת בחשיבותה מחובתו לקדם את העלייה ולהקל עליה.
12. בעל עבר פלילי, לעניין חוק השבות, הוא מי שעבר עבירות פליליות ויש ואפילו ודי בעבירה אחת: בג”צ 48/58 [1] הנ”ל. אף בלא להביא בחשבון את מלות הסייג “העלול לסכן את שלום הציבור” שבסעיף 2(ב)(3) הנ”ל, אין אני סבור כי כל עבירה קלה כחמורה שעבר יהודי תפקיע מידו את הזכות לעלות ארצה. אם חנה אדם בחוץ-לארץ את מכוניתו במקום אסור ועבר עבירה, אין צריך לומר שאין זו כלל עבירה לעניין חוק השבות. משקל המעשה העשוי להפקיע את זכות העליה צריך להימדד על-פי חשיבות הזכות הניטלת מידי האדם, ולא די בדבר של מה בכך.
ואולם העבירות המיוחסות למבקש, היינו, סחר ברכוש גנוב והוצאת דרכון על יסוד תצהיר כוזב, והראיות הבאות להוכיחן כאמור בסעיף 8 לפסק-דיני, די בהן כדי לקבוע לצורך ענייננו כי למבקש עבר פלילי. עדותו של החוקר היתה אומנם עדות שמיעה, אך הוא אדם שתפקידו לחקור בפשעים, ואין המשיב מוסמך (או חייב) להביא עדים ממדינת הים ולשבת בדין על המבקש. אוסיף רק שניתנה למבקש אפשרות מלאה להזים את הראִיות ולהביא את טענותיו בפני משרד הפנים. זכרון הדברים של הישיבה מיום 24/07/1962 שנערכה לצורך כך בהשתתפותו של המנהל הכללי במשרד הפנים בו נדון מקצת החומר שהגיע לכאן מארצות-הברית (מוצג יג16) נראה, בחלקו הראשון, כאילו בא המבקש לחקור את משרד-הפנים ולא שהוא העמיד את עצמו לחקירה.
13 אין אני מתעלם מכך שאם נקיים עכשיו את מסקנתו של המשיב, ניתן למבקש מעמד, בביכול, של בעל עבר פלילי, אך אין זה אלא מעמד זמני, ואין לקבוע אחת ולתמיד כי המבקש עבר את העבירות המיוחסות לו. למותר אף להטעים שאין אני קובע זאת. בתוצאה כזו יש אולי, במבט ראשון. משום תמיהה, כי היכן שמענו שקביעת עברו הפלילי של אדם ניתנת לשינוי? אך זו היא תוצאה שאין למנעה. אין המשיב יכול לקבוע מה עבר יש למבקש, אלא על סמך החומר המצוי בידו כיום ולאור הנסיבות שנתגלעו עד עכשיו; ואף סירובו אינו אלא “זמני”. נסיבות אלו יכולות להשתנות. אך רק המבקש הוא היכול להביא לשינויין על ידי שיתייצב לפני בית המשפט בארצות הברית וינקה את עצמו מן האשמה או שייסע למדינה אחרת ויגרום משם לסיום המשפט על ידי פסק דין של זיכוי, אם יש בידו לעשות כן.
ואולם מפאת האינוחות למבקש הכרוכה בכך, אין לחייב את המשיב להתעלם מן החומר שהובא נגד המבקש, שאף אם אינו פסק דין מרשיע, חומר מרשיע הוא. נשקול זו כנגד זו את שתי האפשרויות. אם יעניק עכשיו המשיב למבקש אשרת עולה ויעשהו לאזרח ישראל, בעוד שהאשמה שיוחסה לו הייתה מבוססת, נמצא הוא, המשיב, מפר את מצוות חוק השבות ומושיב עבריין בישראל. ואילו אם יסרב למבקש הנראה היום כבעל עבר פלילי, ובעתיד תצא זכותו של המבקש לאור והוא עודנו חפץ להיות תושב ישראל, הדרך לחידוש בקשתו פנויה לפניו. המבקש עצמו הוא שהביא צרה על ראשו, בכך שלא גילה רצונו להשתקע בישראל אלא לאחר שקרה מה שקרה בארצות הברית ובנפולי, ולפני שנסתיימו ההליכים התלויים ועומדים נגדו באמריקה. בנסיבות אלו סבור אני, שבסבירות נהג המשיב על יסוד החומר המצוי עכשיו בידו, ולא ראיתי עילה להתערב בהחלטתו ולהפכה על פיה.
לפיכך היתה דעתי שיש לבטל את הצו על תנאי.
השופט לנדוי:
אני מסכים לדעה, שהובעה על ידי שני חברי הנכבדים, ש”בעל עבר פלילי” בסעיף 2(ב)(3) של חוק השבות, אינו שם נרדף ל”בעל הרשעה קודמת” דווקא. עם זאת, אני תמים דעים עם חברי השופט כהן שלצורך הוכחת עבר פלילי במובן הסעיף, אין די להראות שהמבקש הועמד לדין פלילי, ושישנן בידי התביעה במדינה בה הועמד לדין, עדויות המפלילות אותו. לא כל נאשם יוצא חייב בדינו, וגם רשות מינהלית אינה יכולח להוכיח שאדם הוא בעל עבר פלילי, רק מפני שאולי עתיד הוא להיות מורשע בדין פלילי. בנדון זה אני מסכים לדברי השופט כהן במלואם. אל לנו לנטוש מושכלות ראשונים בעניין זה.
אף על פי כן הסכמתי לביטול הצו על תנאי מן הנימוק הבא: בתשובה מטעם שר הפנים לבקשה זו נאמר (בפיסקה 6()2):
“שר הפנים היה סבור כי החומר שבפניו בקשר לפרשת הדרכונים ואיגרות החוב מראה כי המבקש הוא בעל עבר פלילי, העלול לסכן את שלום הציבור”
השר לא נתבקש לנמק את החלטתו הנמקה נוספת, ולכן איננו יודעים את פרטי שיקוליו. חזקה עליו שאם היה בחומר שלפניו כדי להצדיק את ההחלטה, הוא הגיע למסקנתו בדרך הנכונה. לדעתי יש לשים את הדגש על פרשת הדרכון הכפול, ועניין האישומים בקשר לאיגרות החוב – בתור אישומים גרידא, ולא יותר – מחמיר את התנהגותו הפלילית בפרשת הדרכונים.
נעלה מספק, מתוכן הודעתו של המבקש למשטרה אחרי הגיעו לשרה התעופה לוד, שהוא עבר עבירה פלילית, בתיתו הודעה כוזבת לשלטונות ארצות הברית שדרכונו אבד לו, כדי לקבל דרכון שני. לשווא ניסה בא-כוחו לפנינו לתרץ את תוכן ההודעה הזאת. כמו כן ברור שאת התמרון הזה עשה המבקש בכוונה להקל על בריחתו מארצות-הברית, מאימת הדין הפלילי בעניין איגרות החוב, בו היה עליו לעמוד, ושלמעשה הצליח להתחמק מידי השלטונות של ארצו, היינו מידי הקונסול האמריקני בנפולי, בעזרת הדרכון השני שבידו.
עובדות אלו היו בפני השר, שעה שדחה את בקשת המבקש, ולדעתי היה בהן כדי לתמוך בהחלטתו.
לפיכך החלטנו ביום 29/08/1962 ברוב דעות לבטל את הצו על תנאי, אך על יסוד סעיף 8(א) לחוק בתי המשפט, ה’תשי”ז-1957, הורינו על דיון נוסף בפני חמישה שופטים. המשיב לא ביקש הוצאות.
ניתן היום, כט אב ה’תשכ”ב (29/08/1962).