בג”צ 94/52 יהודה לוי נ’ שר הבטחון (26/03/1952)

בג”צ 94/52 לוי נ’ שר הבטחון, פד”י ו (1952) 325

 

בג”צ 94/52

יהודה לוי

נגד

1. שר הבטחון

2. פוקד ומנהל לשכת הגיוס, בירושלים

 

בבית המשפט העליון כבימ”ש גבוה לצדק

[23.3/1952, 26.3/1952]

לפגי השופטים חשין, אסף, זילברג

 

חוק שירות בטחון, ה’תש”ט-1949, סעיפים 5(ב), 16(א)(1), 6 – צו שירות בטחון (קריאה לרישום, לבדיקה רפואית ולשירות סדיר) (מס’ 2), ה’תש”י-1950, תקנות 2, 3, 1

 

פירוש הצו מיום 11/01/1950 הנ”ל – הדיבור “שנמצא כשר לשירות”, בסעיף 6(א)(1) סובל גם את הפירוש: שיימצא בעתיד, לאחר שיעבור את הבדיקה הרפואית – יכול הפוקד לכתוב צו אחד ויחיד אם את החובה הראשינה (המוחלטת) להתייצב לבדיקה רפואית, וגם את החובה השניה (המותנית) לצאת לשירות סדיר, לאחר שהאיש יימצא כשר לכך, ואין כל צורך בכך, כי הצו הקורא לשירות סדיר יינתן דוקא לאחר שהאיש נבדק נמצא כשר לשירות – מכיון שהצו שנתפרסם בקובץ התקנות 61 הנ”ל, נתפרסם לפני עבור השנתיים הקבועות בסעיף 6(ד)(1), והמבקש עדיין לא מילא את החובה, הרי אותו צו עומד בתוקפו גם לאחר עבור השנתיים, בתוקף ההוראה האמורה בסעיף 16 של התיק.

 

בקשה למתן צו-על-תנאי נגד המשיבים לבוא וליתן טעם מדוע לא יבוטל צו הגיוס מיום 25/02/1952 המצווה על המבקש להתייצב לשירות סדיר ביום 23.3/1952. הבקשה נדחתה.

 

י’ ח’ כהן – בשם המבקש.

 

צו

 

השופט זילברג:

 

בקשה זו באה לידינו ביום 23/03/1952, דחינוה על אתר מן הנימוקים הבאים, אך מאפס פנאי לא הספקנו להעלותם על הכתב אותיום. *

* תכף ומיד. עיין תלמוד בבלי נדה יד א.

ענינה של הבקשה הוא: צו גיוס לשירות סדיר, אשר ניתן למבקש ביום 13/02/1952, והעובדות הצריכות לגופו של ענין הן, בתכלית הקיצור כך:

המבקש הוא מילודי שנת 1929.

בחודש ינואר 1950 נתפרסם בקובץ התקנות מס’ 61 צו הקורא לגברים, ילודי עשר שנים רצופות ושנת 1929 בכלל, להתייצב לרישום, לבדיקה רפואית ולשירות סדיר. המבקש התייצב בלשכת הגיוס ירושלים, נבדק בדיקה רפואית, אך נמצא לעת עתה בלתי כשר לשירות, וניתנו לו מספר דחיות שהצטרפו יחד לששה חדשים. בראשית יולי 1950 הוא התייצב שוב בלשכת הגיוס, נדרש לעבור, ועבר, 23 בדיקות שונות, אך התעקש וסירב להסכים לבדיקה האחרונה, היא בדיקת העיניים, כי חשש מפני הטיפות שיוזלו לעיניו. סירובו זה עלה לו במשפט פלילי עפ”י הסעיפים 5(ב) ו- 16(א)(1) לחוק שירות בטחון, ה’תש”ט-1949. בינתיים עברה כל שנת 1951 ובתחילת פברואר 1952, לאחר שנידון לתשלום קנס בשל העבירה הנ”ל, הוא התייצב בלשכת הגיוס, נבדק ונמצא כשיר לשירות. כעבור כמה ימים, היינו: ביום 13/02/1952 ניתן לו צו גיוס לשירות סדיר, הוא הצו המשמש עילה לבקשה שלפנינו.

טענתו של מר כהן, בא-כוח המבקש, היא כי מכיוון שביום 13/02/1952 כבר עברו למעלה מ-24 חדשים מיום היכנס חוק שירות בטחון, ה’תש”ט-1949, לתקפו – הוא קיבל תוקף ביום 01/10/1949 – הרי לפי סעיף 6(ד)(1) של החוק, החל על בני גילו של המבקש, לא היה הפוקד רשאי לקראו לשירות סדיר. וזה לשון ההוראות עליהן הסתמך בא-כוח המבקש:

“6(א) פוקד רשאי, בצו, לקרוא –

(1) ליוצא-צבא. גבר, שנמצא כשר לשירות, והוא באחד הגילים שמ- 18 עד 29 ועד בכלל: וכן להתייצב, תוך התקופות הנזכרות בסעיף קטן (ד), לעיירות סדיר, במקום ובזמן שנקבעו בצו; ואותו יוצא צבא חייב להתייצב כאמור.

(ב) …

(ג) …

(ד) יוצא צבא לא ייקרא להתייצב לשירות סדיר אלא אם הזמן שנקבע להתייצבות הוא תוך תקופות אלו:

(1) אם ביום שנכנס חוק זה לתקפו הוא באחד הגילים שמ- 18 עד 25 ועד בכלל – תוך עשרים וארבעה חדשים מיום שנכנס חוק זה לתקפו”

עד כאן לשון החוק.

אין כל חשיבות – כך טוען מר כהן – לסיבות שגרמו להשהיית מתן הצו למבקש. גם אשמתו הפלילית בהשתמטות מחובת הבדיקה אינה לא מעלה ולא מורידה העיקר – כך ממשיך מר כהן – כי הצו לשירות סדיר ניתן לו לאחר עבור השנתיים הנ”ל, ולכן הוא צו שניתן מחוץ לזמנו, ומשולל כל תוקף חוקי.

לא קיבלנו את הטענה, כי בטעות יסודה. התעלם בא-כוח המבקש מנוסחו של צו ההתייצבות הכללי, שנתפרסם בקובץ התקנות מס’ 61 הנ”ל. לאחר שהצו מגדיר בסעיף 5 את המונח “יוצא צבא”, לצורך צו זה, ומציין את השנתונים עליהם הוא חל, הוא ממשיך ואומר בזה הלשון:

“2. כל יוצא צבא נקרא בזה להתייצב לרישום ולבדיקה רפואית לשם קביעת כשרו הרפואי לשירות בטחון” (כאן בא ציון המקום, היום והשעה).

3. יוצא צבא שהתייצב כאמור בסעיף 2 ונמצא כשר לשירות בטחון נקרא בזה: להתייצב לשירות סדיר במקום ובמועד שנקבע בסעיף 2″

ברור ונעלה מכל ספק, כי המלים המצויות בסעיף 3: “יוצא צבא שהתייצב … ונמצא כשר לשירות וכו'”, הן על דרך שימוש הלשון, הכשרה והמקובלת, של עבר במקום עתיד, ופירושן הוא: יוצא צבא שיתייצב, ויימצא כשר לשירות. שהרי סעיף זה, כמו קודמו סעיף 2 אשר הוא נתלה בו, מתייחסים, כנראה בעליל, לאנשים אשר עדיין לא התייצבו ביום התפרסם הצו. היוצא מזה כי צו זה, שנתפרסם לפני עבור השנתיים הקבועות בסעיף 6(ד)(1), כבר הכיל בקרבו הטלת חובה – חובה מותנית, אמנם – לשירות הסדיר גופו; ומכיוון שהמבקש דגן עדיין לא מילא את החובה, הרי אותו צו עומד בתקפו גם לאחר עבור השנתיים, בתוקף ההוראה האמורה בסעיף 16 של החוק.

וכאן בא ב”כ המבקש וטוען: גם אם זה הוא תכנו של הצו אשר נתפרסם בקובץ התקנות, עדיין אין הוא מחייב את שולחי לעצם השירות הסדיר, יען כי “קריאה להתייצ­בות לשירות סדיר” במובן סעיף 6(ד), פירושה: צו שניתן לאדם אחרי שנמצא כשר לשירות. והא ראיה: המלים הפותחות את סעיף 6, המתייחסות לכל הסעיף, ושבהן נאמר:

“פוקד רשאי … לקרוא ליוצא צבא … שנמצא כשר לשירות וכו'”

תשובתנו לכך היא אותה תשובה ממש שנתנו לחברתה, הטענה הראשונה. הדיבור “שנמצא כשר לשירות” סובל גם כאן את הפירוש: שיימצא, בעתיד, לאחר שיעבור את הבדיקה הרפואית. יכול הפוקד, וכך הוא נוהג למעשה, לכרוך בצו אחד ויחיד, גם את החובה הראשונה (המוחלטת) להתייצב לבדיקה רפואית, וגם את החובה השנייה (המותנית) לצאת לשירות סדיר לאחר שהאיש יימצא כשר לכך, ואין כל צורך בכך, כי הצו הקורא לשירות סדיר יינתן דווקא לאחר שהאיש נבדק ונמצא כשר לשירות.

מטעמים אלה דחינו את הבקשה כאמור.

 

ניתן בפומבי היום, כט אדר ה’תשי”ב (26/03/1952).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *