בג”צ 9125/03 גרשון סולומון ואח’ נ’ מפקד מחוז ירושלים – משטרת ישראל ואח’ (12/10/2003)

בג”צ 9125/03 סולומון נ’ מפקד מחוז ירושלים – משטרת ישראל (12/10/2003)

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

בג”צ 9125/03

 

בפני:

כבוד השופטת ד’ דורנר

כבוד השופטת מ’ נאור

כבוד השופט ס’ ג’ובראן

 

העותרים:

1. גרשון סולומון

2. תנועת נאמני הר הבית בא”י

נ ג ד

המשיבים:

1. ניצב מיקי לוי

2. עיריית ירושלים

 

עתירה למתן צו על-תנאי וצו ביניים

 

תאריך הישיבה:

טז תשרי ה’תשס”ד (12/10/2003)

 

בשם העותרים:

עו”ד נפתלי ורצברגר

בשם המשיב 1:

עו”ד חני אופק

בשם המשיבה 2:

עו”ד יעקב קמינצקי

 

פסק-דין

 

השופטת ד’ דורנר:

 

1. העותר, גרשון סלומון (להלן: העותר), הוא ממקימי תנועת ‘נאמני הר הבית’ (להלן: העותרת), שמטרתה, כעולה מדבריו, היא “להביא למימוש ריבונות עם ישראל על הר הבית”. בגדר פעולות העותרת, ביקשה היא, באוקטובר 1990, להתיר לה להניח אבן פינה לבית המקדש, בהר הבית. בקשתה סורבה, והעתירה שהגישו העותרים לבית- משפט זה נדחתה. אף על-פי-כן, בתאריך 08/10/1990, פרצו מהומות דמים – שבגדרם 17 איש נהרגו ורבים נפצעו – על רקע ניסיונו של העותר לעלות להר הבית, והשמועות כי נושא הוא עמו את אבן הפינה. מאז, נאסר על העותר לעלות להר הבית, והעתירות שהגיש, בטענה כי על המשטרה להגן עליו מפני הפורעים המוסלמים, וכי אין לתת בידי פורעים אלה את הכוח למנוע ממנו מימוש זכויותיו, נדחו. ראו למשל דברי הנשיא ברק בבג”צ 4044/93 סלומון נ’ מפקד מחוז ירושלים, פ”ד מט(5) 617, שם קבע בעמ’ 62-622-621:

“העותר טוען … כי הפעילות המשטרתית צריכה להיות מכוונת כלפי המבקשים לפגוע בזכותו, תוך הענקת הגנה לפעילותו שלו. אכן, זהו הכלל. להמון זועם אין זכות וטו על זכות ההפגנה של המבקשים לקיימה כדין … כאשר אין בכוח של המשטרה – בגדרי יכולתה וכוחותיה המוגבלים – להבטיח את הגשמת חופש הפולחן או ההפגנה, אין מנוס לעתים מפגיעה בחופשים אלה כדי למנוע פגיעה באינטרס הציבור … כזה הוא המקרה שלפנינו. היערכות המשטרה בבירה היא כזו שאינה מאפשרת לה – בהתחשב בצורכי הביטחון ובצורך להבטיח את אלפי המתפללים ליד הכותל – להקצות כוחות משטרה להגנה על שלום העותר.

….

אכן, על המשטרה ‘לקחת ברצינות’ את זכותו של העותר לתפילה … . הלכה למעשה, בכל פעם. אם תוגש למשטרה בקשה לעליית העותר להר הבית ‘ביום רגיל’ לצורכי תפילה של יחיד, המבקש להתייחד עם בוראו, יש לשקול אותה כראוי, בהתחשב, כמובן, בנסיבות הקיימות אותה עת.”

אלא, שמצב העניינים מאז לא השתנה ואף החמיר. בעקבות מהומות דמים שפרצו בהר הבית בספטמבר 2000, נסגר ההר למבקרים, למשך מספר שנים, וזה לא מכבר, באוגוסט 2003, לאחר מאמצים ממושכים של גורמי הבטחון, נפתח הוא מחדש. בקשתו של העותר לעלות להר במהלך חול-המועד ה’סוכות תשס”ד נידחתה, ואף הובהר לו כי לעת הזאת לא יותר לו לעלות להר הבית, בשל ההסתברות, ברמה הקרובה לוודאות, כי ביקורו יגרום למהומות ולשפיכות דמים. זאת, בשל היות העותר מוכר היטב לאנשי הווקף, כמי ששואף להחריב את המסגדים ולהקים במקומם את בית המקדש.

בנוסף, החליטה עיריית ירושלים לסרב לאפשר לעותרת להשתתף בצעדת ירושלים אותה היא מארגנת, כשבראש אנשיה של העותרת תיסע משאית הנושאת את אבני הפינה לבית המקדש. העירייה הסבירה כי הצעדה שהיא מארגנת הינה בעלת צביון לאומי, הנקי משייכות פוליטית.

2. העתירה מופנית כנגד שתי ההחלטות. אולם, בדיון שבפנינו הסכים בא-כוח העותרים, עורך הדין נפתלי ורצברגר, להתמקד בעתירה כנגד האיסור הגורף שלטענתו הוטל על העותר לעלות להר הבית.

3. אכן, עיריית ירושלים אינה חייבת לאפשר לעותרת להשתתף במצעד שאופיו אינו פוליטי. שכן, העותרת תוכל לממש זכותה לחופש הביטוי במצעד שתערוך בעצמה בכפיפות לקבלת רשיון כמקובל. כך גם אין להתערב בהחלטת המשטרה לאסור על העותר לעלות להר הבית בימי חול-המועד סוכות בהם מתרכזים בהר אלפים רבים, דבר המקשה על שמירת הסדר הציבורי. אומנם אין האיסור מתייחס רק לחול-המועד סוכות, אך אין הוא גם גורף. שהרי, מתשובת המדינה עולה כי איסור זה הוא תלוי נסיבות. על-פי התשתית העובדתית המעוגנת בתצהיר, בתקופה הנדונה, הכוללת לא רק את חג הסוכות, שוררת מתיחות מיוחדת בהר הבית, ומתיחות זו דורשת מניעת כל התלהטות יצרים, בה מעוניינים הגורמים המבקשים לחבל במהלך שהביא לפתיחת הר הבית למבקרים. כאמור, על-פי הערכת המשטרה, ביקורו של העותר בתקופה זו עלול, ברמה הקרובה לוודאות לגרום לתסיסה כזו, וממילא יש מקום לאוסרה, לעת הזאת. אך מובן הוא כי כל אימת שתעלה שאלת עלייתו של העותר להר הבית, תהא המשטרה חייבת לשוב ולבחון שאלה זו על יסוד שלל הנסיבות שיתקיימו באותה העת.

אשר על כן, ובכפיפות לחובה האמורה של הרשויות, נדחית העתירה.

 

ניתן היום, טז תשרי ה’תשס”ד (12/10/2003).