בג”צ 8578/01 חיים חליווה נ’ עליזה חליווה ואח’ (25/07/2002)

בג”צ 8578/01 חליווה נ’ חליווה, פ”ד נו(5) 634 (2002) – DOCX / PDF

 

בג”צ 8578/01

חיים חליווה

נגד

1. עליזה חליווה

2. בית-הדין הרבני האזורי בטבריה

3. בית-הדין הרבני הגדול בירושלים

 

בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק

[25.7.2002]

לפני השופטים ט’ שטרסברג-כהן, ד’ ביניש, א’ גרוניס

 

העותר והמשיבה 1 (להלן – המשיבה) הינם בני-זוג נשואים המצויים בהליכי גירושין. במסגרת תביעה רכושית שהגישה המשיבה כנגד העותר בבית-המשפט לענייני משפחה הגיעו הצדדים להסדר מוסכם במכלול סוגיות. לבקשת הצדדים, אישר בית-המשפט לענייני משפחה את ההסדר כלשונו. כעבור כשנתיים הגישה המשיבה תביעת מזונות בבית-הדין הרבני. במרכז הדיון בעתירה עומדת השאלה אם אישור הסכם הממון על-ידי בית-המשפט לענייני משפחה הקנה לבית-המשפט סמכות נמשכת לדון בעניין המזונות.

בית-המשפט העליון פסק:

(1) ככלל, דוקטרינת הסמכות הנמשכת חלה על-פי מהותה ותכליתה במצבים שבהם בית-המשפט דן ופסק מכוח סמכות מקורית לגופה של סוגיה בעלת אופי מתמשך, כך שמן הראוי שימשיך להחזיק בסמכותו בהתדיינות נוספת בין בני-הזוג באותה סוגיה. עיקרון זה הוא חריג לכללי הסמכות הראשונית, והוא נותן ביטוי לחובת הכיבוד ההדדי החלה על רשויות השיפוט בינן לבין עצמן (641ב – ג).

(2) בעניין הנדון, בעת הגשת ההסכם לאישורו של בית-המשפט לענייני משפחה לא הייתה תלויה ועומדת בפניו תביעה למזונות האישה, כמו כן לא נערך בבית-המשפט לענייני משפחה דיון לגופן של הסוגיות הממוניות והכספיות הנכללות בהסכם בין בני-הזוג, וההסכם אושר כלשונו כפי שנוסח על-ידי באי-כוח הצדדים. בהתחשב בכך, אין באישור ההסכם כפסק-דין לפי סעיף 2(ב) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל”ג-1973 ולפי סעיף 3(ג) לחוק בית המשפט לעניני משפחה, תשנ”ה-1995, כשלעצמו, כדי להקנות לבית-המשפט סמכות דיון נמשכת בסוגיה (641ג-ד).

(3) לבית-המשפט לענייני משפחה גם אין כל יתרון על פני ערכאה אחרת במתן פרשנות להסכם, שכאמור נוסח על-ידי באי-כוח הצדדים ללא כל מעורבות של בית-המשפט שאישר אותו (642ב).

 

חקיקה ראשית שאוזכרה:

– חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי”ג-1953, סעיף 4.

– חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל”ג-1973, סעיף 2(ב), פרק ראשון.

– חוק בית המשפט לעניני משפחה, תשנ”ה-1995, סעיף 3(ג).

 

פסקי-דין של בית-המשפט העליון שאוזכרו:

[1] ע”א 189/95 בנק אוצר החייל בע”מ נ’ אהרונוב, פ”ד נג(4) 199.

[2] ע”א 543/82 שטרן נ’ שטרן, פ”ד לו(4) 752.

[3] ר”ע 359/85 (קורפלש) קוך נ’ קוך, פ”ד לט(3) 421.

[4] בג”ץ 9539/00 איתן נ’ בית-הדין הרבני האזורי ירושלים, פ”ד נו(1) 125.

[5] בג”ץ 6103/93 לוי נ’ בית הדין הרבני הגדול, פ”ד מח(4) 591.

[6] ע”א 164/71 צפניה נ’ צפניה, פ”ד כו(1) 515.

[7] ע”א 394/88 מאייר נ’ (ברמן) מאייר, פ”ד מד(2) 471.

[8] ע”א 3203/91 אזולאי נ’ אזולאי (לא פורסם).

[9] ע”א 3868/95 ורבר נ’ ורבר, פ”ד נב(5) 817.

[10] ע”א 3695/96 צייטלין נ’ טשינגל (לא פורסם).

 

ספרים ישראליים שאוזכרו:

[11] א’ רוזן-צבי דיני המשפחה בישראל – בין קודש לחול (תשנ”ו).

 

עתירה למתן צו-על-תנאי. העתירה נדחתה.

 

בעז קראוס – בשם העותר;

חיים אייזנקוט – בשם המשיבה 1.

 

פסק-דין

 

השופטת ד’ ביניש

 

העותר והמשיבה 1 (להלן – המשיבה או האישה) הינם בני-זוג נשואים המצויים בהליכי גירושין. במסגרת תביעה רכושית שהגישה המשיבה כנגד העותר בבית-המשפט לענייני משפחה הגיעו הצדדים להסדר מוסכם במכלול סוגיות. לבקשת הצדדים, אישר בית-המשפט לענייני משפחה את ההסדר כלשונו. כעבור כשנתיים הגישה המשיבה תביעת מזונות בבית-הדין הרבני. בעוד שבית-הדין הרבני האזורי סבר כי בנסיבות העניין בית-המשפט לענייני משפחה שאישר את ההסכם כפסק-דין בין בני-הזוג, הוא המוסמך לדון בתביעת המזונות של המשיבה, קבע בית-הדין הרבני הגדול בדעת רוב כי בית-הדין הרבני האזורי מוסמך להכריע בתביעת המשיבה למזונותיה. כנגד החלטה זו מופנית העתירה שלפנינו.

עיקרי העובדות

1. העותר והמשיבה הינם בני-זוג, יהודים תושבי המדינה ואזרחיה, הנשואים זה לזה משנת 1975 ולהם חמישה ילדים, חלקם קטינים. בשנת 1997 חל קרע בין בני-הזוג, ומאז הם חיים בנפרד ומנהלים הליכי גירושין.

ביוני 1997 הגישה האישה תביעת רכוש לבית-המשפט לענייני משפחה בנצרת. במסגרת זו ניהלו בני-הזוג משא ומתן אשר בסופו חתמו על הסכם אשר נוסח על-ידי באי-כוחם (העותר יוצג אז על-ידי בא-כוחו לפנינו, ואילו האישה החליפה מאז את עורך-דינה). אף שכותרתו של ההסדר המוסכם בין הצדדים הייתה “הסכם-ממון”, התייחס הוא למגוון סוגיות, ובהן משמורת והסדרי ראייה, מזונות קטינים וחלוקת רכוש. במבוא להסכם נכתב, בין היתר, כי בני-הזוג “מעוניינים להסדיר במסגרת הסכם זה את כל ענייניהם הרכושיים והממוניים, החזקת הילדים, הסדרי ראייתם, ומזונותיהם של הקטינים”. בסעיף ז3 להסכם נקבע בזו הלשון:

“מוסכם בזאת כי בהסדרים האמורים בהסכם זה, גובשו סופית כלל החיובים ההדדיים בין צדדים ואין לצדדים כל תביעות ו/או טענות ו/או דרישות מכל מן וסוג זה כנגד זה, בין רכושיות, בין כספיות, בין למזונות ובין אחרות, והצדדים מוותרים בזה על כל טענות ו/או תביעות האחד מהשני פרט לאמור בהסכם זה” (ההדגשה שלי – ד’ ב’).

ביום 17.9.1998 הגישו הצדדים בהסכמה את ההסכם החתום לבית-המשפט לענייני משפחה בנצרת וביקשו לאשרו כהסכם ממון וליתן לו תוקף של פסק-דין. בית-המשפט לענייני משפחה (השופטת מ’ רבס) נענה לבקשת הצדדים, וכך נקבע:

“אישור ופסק-דין

לאחר שביהמ”ש נוכח כי הצדדים עשו את ההסכם מיום 14.9.98 המסומן ‘א’, בהסכמה חופשית ובהבינם את משמעותו ואת תוצאותיו, ולאחר שנתנו לצדדים הסברים נאותים אודותיו, ניתן בזה אישור ותוקף של פסק-דין להסכם המצורף על פי חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל”ג-1973, חוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), תשי”ט-1959 וחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ”ב-1962.

א. ניתן האישור להסכם המבוקש, למעט אישור וסידור הגירושין שהם בסמכות ביה”ד הרבני.

ב. נחה דעתי שהסדרי המשמורת, הראיה והמזונות נאותים בנסיבות הענין.

ג. …

ד. ניתן אישור ותוקף של פסק דין להסכם הנ”ל”.

בדצמבר 2000 הגישה המשיבה תביעת מזונות לבית-הדין הרבני האזורי בטבריה. עוד בתחילת הדיון העלה העותר טענה מקדמית לחוסר סמכות בית-הדין הרבני. טענתו הייתה כי סוגיית מזונות האישה נתונה לסמכותו של בית-המשפט לענייני משפחה, שכן הוא שאישר את ההסכם בין הצדדים והקנה לו תוקף של פסק-דין. עוד טען, כי האישה ויתרה על מזונותיה במסגרת ההסכם האמור. בית-הדין הרבני האזורי קיבל את טענת העותר כי אינו מוסמך לדון בתביעת מזונות האישה, וקבע בזו הלשון:

“… נושא מזונות האשה נמצא בסמכות חוקית של ביהמ”ש ועל כן בנסיבות הנוכחיות בית הדין לא ידון בתביעה הנוכחית.

ההסכם הנ”ל התייחס למיכלול הנושאים שבין בני-הזוג לרבות מזונות האשה, וכפי שמשתמע מהמבוא להסכם ומסעיף ז 3-2, ועל כן התיק הנוכחי נסגר והאשה תוכל להגיש תביעתה לביהמ”ש…”.

בית-הדין הרבני האזורי הוסיף כי החלטתו האמורה מתייחסת לטענה המקדמית בשאלת הסמכות, ואינה קובעת עמדה בשאלת זכאות האישה למזונותיה על-פי ההלכה או בנושא מהותי אחר.

על החלטה זו הגישה המשיבה ערעור לבית-הדין הרבני הגדול. טענתה הייתה כי הסמכות לדון בתביעתה למזונות נתונה לבית-הדין הרבני האזורי. טענה זו נתקבלה על-ידי בית-הדין הרבני הגדול בדעת רוב (הדיינים דיכובסקי ושרמן כנגד דעתו החולקת של הדיין נדב). הדיין דיכובסקי ציין כי הוא “נוטה לפרשנותו של ב”כ האשה”, שלפיה לא ויתרה המשיבה על מזונותיה. הדיין שרמן הוסיף:

“… כאשר העלו בפנינו ב”כ הצדדים את נושא הסמכות והועלו טענות ב”כ המערערת שהסכם יחסי הממון שערכו הצדדים ובקשו אשורו ע”י ביה”ד לענייני משפחה, לא הועלה באופן מפורש ענין מזונות האשה. מצאנו שיש נמוקים כבדי משקל לקבל את פרשנות ב”כ המערערת [המשיבה] כפי שציין עמיתנו הגר”ש דיכובסקי דבריו. על כן כאשר מבחינת פרשנות החוק אין כל קביעה חד משמעית שאין הסמכות נתונה ביד בי”ד, קמה ועולה החובה ההלכתית על ביה”ד לדון בתביעת המזונות של המערערת [המשיבה].

…”.

מנגד, סבר הדיין נדב בדעת מיעוט כי הואיל וההסכם אושר על-ידי בית-המשפט לענייני משפחה לפי בקשת הצדדים, הרי חילוקי דעות בנוגע לפרשנות ההסכם – אם ויתרה האישה על מזונותיה אם לאו – צריכים להתברר בפני בית-המשפט, ולו הסמכות להכריע בעניין. בהתאם לדעת הרוב, נפסק כי יש לקבל את הערעור ולהחזיר התיק לבית-הדין הרבני האזורי לדיון בתביעת המזונות של האישה. על החלטה זו הוגשה העתירה לפנינו.

ביום 12.12.2001 הסכימו בני-הזוג, בהמלצת בית-המשפט, לפנות לגישור, אולם ימים מספר אחר כך הודיענו בא-כוח המשיבה כי ניסיונות הגישור נועדו לכישלון. אף בדיון בפנינו הפצרנו בצדדים כי יגיעו ליישוב המחלוקת ביניהם בהסכמה, אך לשווא. משכך, נכריע בעתירה.

 

טענות הצדדים והדיון בעתירה

2. בא-כוח העותר טען בפנינו כי החלטת הרוב בבית-הדין הרבני הגדול לוקה בטעות העולה כדי חריגה מסמכות. לשיטתו, מאחר שבית-המשפט לענייני משפחה אישר את ההסכם בין בני-הזוג ונתן לו תוקף של פסק-דין, הוא רכש סמכות נמשכת לדון במזונות המשיבה, והוא אף המוסמך לפרש את ההסכם בין בני-הזוג. עוד הוסיף בא-כוח העותר, כי מהמבוא להסכם בין הצדדים ומסעיף ז3 להסכם האמור עולה כי המשיבה ויתרה על מזונותיה.

מנגד, טען בא-כוח המשיבה כי אין עילה המצדיקה התערבותנו בהחלטת בית-הדין הרבני הגדול. לטענתו, אין באישור ההסכם בין בני-הזוג על-ידי בית-המשפט לענייני משפחה כדי להקים לו סמכות דיון נמשכת, ועל-כן מוסמך בית-הדין הרבני לדון בתביעת המזונות שהגישה המשיבה ולפרש את ההסכם בין בני-הזוג. עוד טען, כי מרשתו לא ויתרה על מזונותיה במסגרת אותו הסכם, וכי המזונות הנזכרים בהסכם נוגעים לילדי הזוג בלבד.

לאחר שעיינו בדבר, באנו למסקנה כי דין העתירה להידחות, שכן בית-הדין הרבני מוסמך לדון בתביעת המשיבה למזונותיה. להלן טעמינו לכך.

3. כאמור, התביעה שהגישה המשיבה לבית-המשפט לענייני משפחה בנצרת שבמסגרתה הגיעו בני-הזוג להסדר מוסכם הייתה תביעה לחלוקת רכוש. באותו שלב לא הוגשה תביעה למזונות האישה על-ידי מי מהצדדים. כשנתיים לאחר אישור ההסכם בין בני-הזוג הגישה המשיבה תביעת מזונות לבית-המשפט לענייני משפחה, אולם לפי בקשתה נמחקה התביעה ללא דיון. אשר-על-כן הייתה המשיבה רשאית לתבוע את מזונותיה חודשים מספר לאחר מכן בבית הדין הרבני האזורי, על-פי האמור בסעיף 4 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי”ג-1953. אלא שלטענת בא-כוח העותר, רכש בית-המשפט לענייני משפחה סמכות נמשכת לדון במזונות האישה מכוח אישור ההסכם בין בני-הזוג כפסק-דין באופן המונע מבית-הדין הרבני לדון בתביעת המשיבה לפי עקרון הכיבוד ההדדי בין ערכאות. מה דינה של טענה זו?

בית-המשפט לענייני משפחה בנצרת אישר את ההסכם בין בני-הזוג אשר הסדיר את יחסי הממון ביניהם, על-פי סמכותו בפרק הראשון לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל”ג-1973 (להלן – חוק יחסי ממון). סמכותו של בית-המשפט לאשר את ההסכם וליתן לו תוקף של פסק-דין קבועה אף בסעיף 3(ג) לחוק בית המשפט לעניני משפחה, תשנ”ה-1995, אשר זו לשונו:

“3. סמכות בית המשפט לעניני משפחה

(א) …

(ב) …

(ג) כל ענין שלגביו נתונה לבית המשפט לעניני משפחה סמכות לפי חוק זה, גם אישור הסכם בקשר אליו במשמע, אף אם אינה תלויה ועומדת אותה שעה תובענה לגביו, ובית המשפט יהיה רשאי ליתן להסכם תוקף של פסק דין”.

כבר נקבע בפסיקתו של בית-משפט זה, כי תפקידו של בית-משפט שאליו הוגשה בקשה לאישור הסכם ממון בין בני-זוג הוא פורמאלי גרדא. בית-המשפט אינו בוחן את תוכן הסכם הממון המובא בפניו, ואין הוא אמור לאשר את תוכנו, לפיכך אישור הסכם ממון אינו מצריך דיון מהותי לגופן של הסוגיות הנכללות בו. “כל שעושה בית-המשפט הוא מתן אישור להסכם, לאחר שנוכח שבני-הזוג עשו אותו בהסכמה חופשית ובהבינם את משמעותו ואת תוצאותיו (סעיף 2(ב) לחוק יחסי ממון בין בני זוג)” (דברי השופטת שטרסברג-כהן בע”א 189/95 בנק אוצר החייל בע”מ נ’ אהרונוב [1], בעמ’ 213. כן ראו: ע”א 543/82 שטרן נ’ שטרן [2], בעמ’ 756; ר”ע 359/85 (קורפלש) קוך נ’ קוך [3], בעמ’ 422). באופן דומה יש לפרש אף את סעיף 3(ג) הנ”ל לחוק בית המשפט לעניני משפחה בנוגע לאישור הסכם בין בני-זוג המתייחס למזונות אישה כחלק מן היחסים הממוניים-כספיים בין הצדדים. אף בהקשר זה תפקידו של בית-המשפט הוא פורמאלי, ועליו לוודא כי ההסכם נעשה מתוך הסכמה מודעת וחופשית. בעניינם של העותר והמשיבה הסביר בית-המשפט לענייני משפחה את משמעות הסכם הממון ביניהם, אישר אותו ונתן לו תוקף של פסק-דין לאחר שנוכח כי בני-הזוג עשו את ההסכם בהסכמה חופשית ובהבינם את משמעותו ואת תוצאותיו. זאת, בלא שהתנהל דיון מהותי בסוגיות הממוניות הנכללות בהסכם.

השאלה אם ההסכם בין בני-הזוג לפנינו התייחס למזונות המשיבה ואם היא ויתרה במסגרתו על מזונותיה, היא שאלה פרשנית שאינה זקוקה להכרעתנו, ואיננו רואים להביע דעתנו בה. עם זאת אף אם נניח לצורך הדיון כי ההסכם בין הצדדים התייחס למזונות המשיבה כפי שטוען בא-כוח העותר, הרי בנסיבות העניין אין באישור ההסכם כפסק-דין על-ידי בית-המשפט לענייני משפחה כדי להקנות לו סמכות נמשכת לדון בסוגיה. ככלל, דוקטרינת הסמכות הנמשכת חלה על-פי מהותה ותכליתה במצבים שבהם בית-המשפט דן ופסק מכוח סמכות מקורית לגופה של סוגיה בעלת אופי מתמשך, כך שמן הראוי שימשיך להחזיק בסמכותו בהתדיינות נוספת בין בני-הזוג באותה סוגיה. עיקרון זה הוא חריג לכללי הסמכות הראשונית, והוא נותן ביטוי לחובת הכיבוד ההדדי החלה על רשויות השיפוט בינן לבין עצמן (ראו בג”ץ 9539/00 איתן נ’ בית-הדין הרבני האזורי ירושלים [4], בעמ’ 133). בעניין שלפנינו, בעת הגשת ההסכם לאישורו של בית-המשפט לענייני משפחה, לא הייתה תלויה ועומדת בפניו תביעה למזונות האישה. כמו כן לא נערך בבית-המשפט לענייני משפחה דיון לגופן של הסוגיות הממוניות והכספיות הנכללות בהסכם בין בני-הזוג, וההסכם אושר כלשונו כפי שנוסח על-ידי באי-כוח הצדדים. בהתחשב בכך אין באישור ההסכם כפסק-דין לפי סעיף 2(ב) לחוק יחסי ממון ולפי סעיף 3(ג) לחוק בית המשפט לעניני משפחה, כשלעצמו, כדי להקנות לבית-המשפט סמכות דיון נמשכת בסוגיה.

זאת ועוד, עקרון הסמכות הנמשכת נועד מעיקרו להקנות סמכות לשינויה או לביטולה של החלטה קודמת עקב שינוי שחל בנסיבות שההחלטה הראשונה ייסדה עצמה עליהן (ראו: בג”ץ 6103/93 לוי נ’ בית הדין הרבני הגדול [5], בעמ’ 610). במקרה שלפנינו לא ביקשה המשיבה לשנות החלטה קודמת בנוגע למזונותיה או לבטלה, שהרי טענתה היא כי ההסכם שאושר כפסק-דין לא התייחס לסוגיה זו. טענה זו מצריכה פרשנות ההסכם בין בני-הזוג על-מנת לקבוע אם ויתרה המשיבה בהסכם האמור על מזונותיה אם לאו. על-פי ההלכה שנקבעה בפסיקתו של בית-משפט זה, ערכאה שאישרה הסכם ממוני בין בני-זוג כפסק-דין אינה רוכשת סמכות נמשכת בנוגע לפרשנות ההסכם או אכיפתו (להבדיל מתביעה לתיקון, לשינוי או לביטול הסכם ממוני שאושר כפסק-דין, אשר ככלל תוגש לערכאה שאישרה את ההסכם. ראו: ע”א 164/71 צפניה נ’ צפניה [6], דעתם של השופטים ח’ כהן וויתקון אל מול דעתו החולקת של השופט לנדוי; ע”א 394/88 מאייר נ’ (ברמן) מאייר [7], בעמ’ 475-474; ע”א 3203/91 אזולאי נ’ אזולאי [8], בפיסקה 4 לפסק-הדין; בג”ץ 6103/93 הנ”ל [5], בעמ’ 613-612; ע”א 3868/95 ורבר נ’ ורבר [9], בעמ’ 839-838; ע”א 3695/96 צייטלין נ’ טשינגל [10]; א’ רוזן-צבי דיני המשפחה בישראל – בין קודש לחול [11], בעמ’ 378). ההבחנה בין פרשנות, אכיפה, שינוי וביטול הסכם אינה תמיד חדה, ועלולה ליתן כוח בידי התובע להשפיע על סמכות הדיון על-ידי אופן ניסוח הסעד המבוקש, לפיכך יש לבחון את הסעד ואת אופיו הדומיננטי במשקפיים מהותיים.

במקרה שלפנינו הגישה האישה תביעת מזונות לבית-הדין הרבני. שאלת פרשנות ההסכם התעוררה עקב טענת הגנה שהעלה הבעל. כאמור, לפי ההלכה הפסוקה מימים ימימה, אין בתביעה שעניינה פרשנות הסכם כדי להקנות סמכות נמשכת לערכאה שאישרה אותו. זאת ועוד, אין לבית-המשפט לענייני משפחה יתרון על-פני ערכאה אחרת במתן פרשנות להסכם בין בני-הזוג, שהרי ההסכם אושר כלשונו כפי שנוסח על-ידי באי-כוח הצדדים בלא שהתנהל דיון מהותי בסוגיות הממוניות הנכללות בו, ובלא שבית-המשפט נחשף לעובדות הקשורות בכריתתו.

המסקנה המתבקשת היא כי בית-הדין הרבני האזורי רשאי להפעיל סמכותו ולדון בתביעת המשיבה למזונותיה. נציין עוד כי אף שבית-הדין הרבני הגדול התייחס לפרשנות ההסכם בין בני-הזוג, הוא נמנע מלהכריע בעניין, על-כן פתוחה הדרך בפני בית-הדין הרבני האזורי הדן בתביעת המשיבה למזונותיה, לפרש את ההסכם בהתאם לאומד-דעת הצדדים כפי שהיא משתמעת מלשונו ומנסיבות העניין.

בסיום הדברים ראינו להביע שוב תקוותנו כי בני-הזוג ישכילו לפתור את הסכסוכים שנותרו ביניהם בדרך מוסכמת שיהא בה לייתר את המשך ההתדיינות ביניהם.

אשר-על-כן ומן הטעמים שפורטו, דין העתירה להידחות.

 

השופטת ט’ שטרסברג-כהן

 

אני מסכימה.

 

השופט א’ גרוניס

 

אני מסכים.

 

לפיכך הוחלט כאמור בפסק-הדין של השופטת ביניש.

 

ניתן היום, ט”ז באב תשס”ב (25.7.2002).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *