בג”צ 8140/13 אורנן נ’ מדינת ישראל (09/12/2013)
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
בג”צ 8140/13
לפני:
כבוד השופט א’ רובינשטיין
כבוד השופט י’ דנציגר
כבוד השופט י’ עמית
העותר:
אורנן עוזי
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
עתירה למתן צו על תנאי
בשם העותר:
עו”ד יוסף בן-משה ועו”ד יואלה הר-שפי
פסק-דין
השופט י’ עמית:
1. בעתירה שבפנינו מבקש העותר כי בית המשפט יורה למשיבה לרשום אותו כאזרח מכוח ישיבה בפריט “אזרחות” שבמרשם האוכלוסין ובכל תעודה רשמית שבה מופיע פריט זה, לפי סעיף 3 לחוק האזרחות, ה’תשי”ב-1952 (להלן: חוק האזרחות). כיום רשום העותר כאזרח מכוח שבות לפי סעיף 2(ב)(1) לחוק האזרחות, הקובע כי אזרחות מכוח שבות נקנית “למי שעלה ארצה או נולד בה לפני הקמת המדינה – מיום הקמת המדינה”.
2. אומר בקצרה, כי העתירה מהווה למעשה “שידור חוזר” וערעור על פסק דינו של בית משפט זה בע”א 5220/12 אורנן נ’ מדינת ישראל (04/11/2013) (להלן: פסק הדין). בנימוקי העתירה פורש העותר את משנתו ומסביר מדוע, לשיטתו, שגה בית המשפט בפסק הדין. אלא שהלכה פסוקה עמנו כי בית משפט זה, בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק, אינו יושב כערכאת ערעור נוספת על החלטות אחרות של בית משפט זה בשבתו כבית משפט לערעורים (ראו לדוגמא, בג”צ 2398/02 רביד נ’ בית המשפט העליון בירושלים בשבתו כבית משפט לערעורים (22/04/2002); בג”צ 4828/05 פלוני נ’ כב’ השופטת א’ פרוקצ’יה, בית המשפט העליון (15/06/2005); בג”צ 4421/08 חלמיש נ’ מדינת ישראל (19/05/2008); בג”צ 5952/08 פלונית נ’ בית המשפט העליון (03/07/2008)).
3. בסיפא לפסק הדין נאמר כי ככל שהעותר ביקש לתקוף ישירות את ההחלטה המינהלית משנת 1952, שאז הוענקה לו אזרחות מכוח שבות, הרי שהדרך לכך היתה בהגשת עתירה לבית המשפט המוסמך, אך במקרה כאמור היה נתקל בטענת שיהוי. בעתירה דכאן לא תקף העותר ישירות את ההחלטה המינהלית הנ”ל, אלא שב וטען באופן כללי במישור הנורמטיבי, כי מאחר שלא נרשם בשעתו כ”יהודי” במרשם התושבים, לא חלים עליו סעיף 4 לחוק השבות, ה’תש”י-1950, וסעיף 2 לחוק האזרחות. אלא שטענה זו דינה להידחות מכוח הכלל של מעשה בית דין שתחולתו משתרעת הן על טענות שהועלו בהתדיינות הראשונה והן על טענות שניתן היה להעלותן.
4. אשר על כן, העתירה נדחית ללא צורך בתגובה ולפנים משורת הדין אין צו להוצאות.
השופט י’ דנציגר:
אני מסכים.
השופט א’ רובינשטיין:
א. מסכים אני לפסק דינו של חברי השופט עמית. אוסיף הערות קצרות, אך תחילה אבקש לברך את מורי הותיק פרופ’ עוזי אורנן העותר, למלאת לו תשעים שנה ולאחל לו בריאות טובה עד מאה ועשרים. זכיתי ללמוד מפיו בחוג ללשון העברית באוניברסיטה העברית בירושלים לפני כיובל שנים, ועדיין זכורות לי תובנות משיעוריו שבישרו עידנים חדשים בבלשנות ומעבר לה. פרופ’ אורנן, כמות שהוא מעיד על עצמו בעתירה, היה פעיל האצ”ל, ונכלא שנים ארוכות בצעירותו המוקדמת במחנות מעצר בריטיים באריתריאה, בסודן ובקניה, במאבק להקמת מדינת ישראל, ועל כך הוא בודאי ראוי להוקרה. הוא זכאי כמובן לאמונותיו הרעיוניות האישיות, שעליהן הוא נאבק בלא לאות מזה כדוֹרוֹתיים, ושהעתירה הנוכחית היא חלק מהן. ואולם, אנו אין לנו אלא הדין, והדין אינו עמו, ובמובהק כן.
ב. במישור הדיוני, אטעים כחברי כי בבית המשפט הגבוה לצדק אין אנו יושבים כערכאת ערעור על בתי המשפט בתפקידיהם שבדין. עתירה זו הוגשה פחות מחודש לאחר פסק הדין בע”א 5220/12 בו נדחה ערעורו של העותר באותו עניין עצמו, ואכן לפנינו מעשה בית דין מובהק. זאת, מעבר לשיהוי הבולט במישור המשפט המינהלי, שהיה עולה כטענת סף במקרה של תקיפה מינהלית ישירה.
ג. במישור המהותי, לא זה המקום להידרש לטענותיו של העותר בדבר היות המדינה עברית להבדיל מהיותה יהודית. אומר רק, כי סבורני שניתן בנקל להראות כי השימוש בביטוי “עברי” בתקופת המנדט לגבי היישוב היהודי בארץ היה מקביל למושג “יהודי”, וככלל לא נעשתה הבחנה של ממש ביניהם במישור המוסדי והציבורי. אף לפני כן, בימי חיבת ציון (1896), כותב המשורר שאול טשרניחובסקי בשיר הערש “ניטשו צללים” לרך הנולד (לימים פרופ’) שמואל ייבין, “עברי הינך בני”, ובהמשך “אך מולדתך אחת, זאת אל תשכח, ניסך ציון…”; ולמי כיון אם לא ליהודי הגולה, בהעלותו על נס את חלום ציון. עוד אזכיר כי הצהרת בלפור מ-2.11.17 דיברה על בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל (הדגשה הוספה א”ר).
ד. והדברים ברורים כשמש. אזכיר עוד, כי גם בלשונות אחרות ישנו עירוב בין “עברי” ל”יהודי”, וברוסית – למשל – נקרא יהודי (בלשון ראויה, להבדיל מ”ז’יד”) בשם “יבריי” (עברי). באנגלית דיבר הנשיא בעל הנטיות האנטישמיות לכאורה של אוניברסיטת הרווארד, לורנס לואל (Lowell), בפניה בקשר למכסות כניסה ליהודים לאוניברסיטה (14/04/1922) על
“Hebrew race”
ו-“Hebrews” (ראו ספרו של אלן מ’ דרשוביץ
(Dershowitz) Chutzpah (1991) 66),
ומינוח זה מקביל להתבטאויות אחרות בנות הזמן של לואל עצמו על Jews (שם, 67-68).
ה. ועוד, המוסד המרכזי שניהל את מדיניות המדינה שבדרך היה הנהלת הסוכנות היהודית, שבראשה עמד ב- 1948-1933 דוד בן-גוריון, לימים ראש הממשלה הראשון, גם אם היו שהבליטו את המושג “עברי” כמאפיין את היישוב והמדינה, היא מכנה עצמה – חשוב מכל – בהכרזת העצמאות כמדינה יהודית (ולימים בחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו וחוק יסוד: חופש העיסוק, כמדינה יהודית ודמוקרטית, אף כי דמוקרטית היתה מתחילה). העותר טוען כי חוק השבות, ה’תש”י-1950, מתיחס רק לעולים ולא לילידי הארץ כמוהו, אך ברי כי כוונת חוק השבות היתה עקרונית, ועניינה הזיקה בין יהודים לארץ ישראל, וקשה להניח כי כשעלו הוריו היהודים של העותר ארצה לא עלו מכוח זיקתם היהודית. על חוק השבות אפשר לקרוא את דברי חכמים (ר’ מיישא בן בנו של ר’ יהושע בן לוי) על הפסוק “ולציון יאמר ואיש ואיש יולד-בה” (תהלים פז ה) – “אחד הנולד בה ואחד המצפה לראותה”, וכעולה מדברי רש”י שם, גם “המצפה לראותה ייקרא מבניה ויביאוהו אצלה”.
ו. חוק השבות מכוון, על פי האמור בו, למי שמוגדר בו כיהודי, וחוק האזרחות, ה’תשי”ב-1952, הולך בעקבותיו, והעותר בא בהגדרה זו לפי הדין; החוק בא למנוע את הישנותה של טרגדיית פליטים יהודים המתדפקים על דלתות מדינות בזו אחר זו וכל והשערים ננעלים בפניהם, כולל שערי ארצנו על-ידי הספר הלבן, כפי שאירע בימים שקדמו למלחמת העולם השניה ובמהלכה, הם ימי השואה.
ז. מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, היא פיקדון יקר מכל יקר שהופקד בידינו, היא מימוש הרעיון הציוני, היא המדינה היהודית היחידה בתבל, עם שעליה לחתור לשויון ראוי למיעוטים; ובית משפט זה אינו הכתובת לשחיקת מהותה ואופיה.
ח. כאמור, מצטרף אני לחברי.
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י’ עמית.
ניתן היום, ו טבת ה’תשע”ד (09/12/2013).