בג”צ 8121/11 פלוני (24/01/2012): בית משפט עליון אישר החלטת בית דין רבני על עיכוב יציאת האיש בשל תביעת האשה למזונות שלא אגב גירושין

בג”צ 8121/11 פלוני נ’ בית הדין הרבני הגדול (24/01/2012)

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

בג”ץ 8121/11

 

לפני:

כבוד השופטת מ’ נאור

כבוד השופט א’ רובינשטיין

כבוד השופט ס’ ג’ובראן

 

העותר:

פלוני

נ ג ד

המשיבים:

1. בית הדין הרבני הגדול

2. בית הדין הרבני האזורי בירושלים

3. פלונית

 

עתירה למתן צו על תנאי ובקשה לצו ביניים

 

תאריך הישיבה:

ט’ בטבת תשע”ב (4.1.12)

 

בשם העותר:

עו”ד פרופ’ דב פרימר

מטעם משיבים 2-1:

עו”ד הרב שמעון יעקבי

בשם המשיבה 3:

עו”ד ד”ר אביעד הכהן; עו”ד אברהם וייס

 

פסק-דין

השופט א’ רובינשטיין:

א. הנה תמצית העובדות הנדרשות לצורך הדיון בעתירה. העותר, יהודי אזרח מרוקו ותושב צרפת, נישא בשנת 1991 למשיבה 3 (להלן המשיבה וביחד הצדדים), אשר באותה עת היתה אזרחית ותושבת צרפת, ומאז חיו והקימו משפחה בצרפת. בין הצדדים גבה הר, ומשנת 2007 הם מתדיינים בבתי המשפט בצרפת. בחודש אוגוסט שהו הצדדים (בנפרד) בישראל כתיירים, המשיבה הגישה תביעת גירושין לבית הדין הרבני בירושלים, ובצדה בקשה – אשר התקבלה (ביום 7.8.11) ערב נחיתת העותר בישראל – לעכב את יציאתו מהארץ. בהמשך (ביום 31.8.11) הגישה המשיבה תביעה חדשה למזונות מדין “מעוכבת מחמתו להינשא” (לגביהם ראו, לדוגמה, בג”ץ 54/55 רוזנצוייג נ’ יו”ר ההוצל”פ, פ”ד ט(3) 1542; ע”א 798/82 נוני נ’ נוני, פ”ד מ(3) 744). מנגד כפר העותר בסמכותם הבינלאומית של בתי הדין הרבניים לדון בעניינו. ביום 4.9.11 קבע בית הדין הרבני האזורי בירושלים (ברוב דעות), כי התנהלות העותר מעלה חשש שמא יעגן את המשיבה, וכי לבית הדין סמכות לדון בתביעת המזונות לפי סעיף 4 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי”ג – 1953 (להלן חוק שיפוט בתי דין רבניים או החוק) המורה:

“הגישה אשה יהודיה לבית דין רבני תביעת מזונות, שלא אגב גירושין, נגד אישה היהודי או נגד עזבונו, לא תישמע טענת הנתבע שאין לבית דין רבני שיפוט בענין” (ההדגשה הוספה – א”ר).

עם זאת נקבע, כי לבית הדין אכן אין סמכות לדון בתביעת הגירושין. לטענת העותר, כי תביעת המזונות “‘נגועה’ בחוסר ‘תום לב'” השיב בית הדין, בקבעו “שכל הנושא כאן רחוק מלהיות דיון בין ‘תמימים’ ו’תמים'”. דעת המיעוט סברה, כי בנסיבות אין לבית הדין סמכות לדון בעניינם של הצדדים.

ב. ביום 23.10.11 דחה בית הדין הרבני הגדול את ערעור העותר, ואישר את קביעת בית הדין האזורי בדבר הסמכות לדון בתביעת המזונות. נפסק איפוא, כי יש להשיב את התיק לבית הדין האזורי אשר יכריע אם בנסיבות אכן זכאית המשיבה למזונות, ובשאלת הערבויות המתאימות להבטחת תשלומם, אשר בכפוף להעמדתן יש לאפשר לעותר לשוב לצרפת. למען הסר ספק הודגש: “אין מדובר בערבויות למתן הגט עצמו” (עמוד 11 לפסק הדין). מעבר לצורך, וכיון שהצדדים “הרחיבו את היריעה… ללא שאיש התנגד לכך” (שם), נדרש בית הדין גם לשאלת הסמכות לדון בתביעת הגירושין. נקבע, כי יש מקום לבירור נוסף של שאלת הסמכות לפי סעיף 4א לחוק שיפוט בתי דין רבניים: הן נוכח שאלת זיקותיו של העותר לישראל – עניין שטיבו והיקפו היה בבירור באותה העת (דומה כי על קיומם של דירת מגורים וחשבון בנק בישראל אין חולק); והן נוכח התאזרחות המשיבה ביום 27.9.11 (לאחר מתן פסק דינו של בית הדין האזורי) והצורך לברר אם מתקיימות זיקות מספקות גם לעניין דרישת התושבות שבסעיף 4א(א)(5) לחוק שיפוט בתי דין רבניים (“התובע הוא אזרח ישראלי ומקום מושבו בישראל”).

ג. עוד התייחס בית הדין הרבני הגדול להצעה “מפתיעה” שהועלתה בדיון מצד העותר, ולפיה יסודר גט בין הצדדים בכפוף להסכמת המשיבה, כי ענייני הרכוש יידונו בישראל לפי דין תורה. בית הדין הרבני הגדול ציין, כי בפני בית הדין האזורי הציעה גם המשיבה הצעה ברוח דומה – ודומה כי גם עניין זה נמסר לטיפולו של בית הדין הרבני האזורי. על פניו, נוכח הוראת בית הדין הרבני הגדול (מחודש אוקטובר 2011) ניתן היה להניח שבית הדין האזורי יקיים בדחיפות דיון בעניינם של הצדדים, ואולם בפנינו הסתבר כי דיון כאמור לא התקיים, בעקבות בקשת העותר שלא לקיימו עד להכרעה בעתירה. על כגון זה אמר יהודה ליעקב: “כִּי לוּלֵא הִתְמַהְמָהְנוּ כִּי עַתָּה שַׁבְנוּ” – מי לביתו בכנען ומי לביתו בצרפת – “זֶה פַעֲמָיִם” (בראשית מג, י), ויש להצר על כך.

טענות העותר

ד. בעתירה מעלה העותר שורה ארוכה של טענות כלפי החלטות בתי הדין. בין היתר נטען, כי צו עיכוב היציאה מהארץ הוצא מתחילה אגב תביעת הגירושין – אשר בית הדין עצמו קבע בהמשך, כי הוא נעדר סמכות לדון בה. בכל הנוגע לסמכות לדון בתביעת המזונות נטען, כי בעניין סבג (בג”צ 6751/04 סבג נ’ בית הדין הרבני הגדול לערעורים, פ”ד נט(4) 817) נקבע שתביעה שהוגשה בנסיבות דומות אינה באה בגדרי הסעיף: הן כיון שמבחינה מעשית אין מדובר “[ב]תביעת מזונות שלא אגב גירושין” (כלשון הסעיף; ההדגשה הוספה – א”ר), והן כיון שבנסיבות כגון אלה:

“מדובר בתביעת מזונות שהיא כשלעצמה אינה אמיתית וכנה, אלא כל כולה נועדה להתגבר על מכשולי סמכותו של בית הדין הרבני להכריע בתביעת הגירושין” (כלשון השופטת פרוקצ’יה בעניין סבג, עמוד 834).

נטען, כי בענייננו, בשונה מעניין סבג, נפסקו למשיבה מזונות בבית המשפט בצרפת, וגם בכך יש כדי להשליך על כנות תביעת המזונות שהוגשה בישראל 24 יום לאחר תביעת הגירושין, ואף להקים טענת הליך תלוי ועומד (lis alibi pendens). הוזכר, כי בית הדין האזורי ציין במפורש שהוא מחפש ומוצא בתביעת המזונות “סדק צר” כדי למנוע את עגינות המשיבה, ומשמעות קביעתו היא – כי מדובר בשיקולים שהם זרים לתביעת המזונות, ובשימוש לרעה בסמכות לדון בתביעת המזונות, ובסמכות הקשה של עיכוב יציאתו מישראל של אזרח זר, כדי לסייע למשיבה בסוגיית הגירושין – אשר בית הדין נעדר סמכות לדון בה.

ה. הוזכר, כי בית הדין הרבני הגדול נדרש לפסק הדין הנזכר בעניין סבג, ואולם הסתמך על פסק דין שניתן אחריו בבית הדין הרבני הגדול בעניין פלונית (5156-64-1 פלונית נ’ פלוני (לא פורסם) ניתן ביום 16.9.08 – להלן עניין פלונית), המסתייג מעמדת הרוב בעניין סבג – וזאת, אף שהכרעות בית משפט זה מחייבות את בתי הדין הדתיים. עוד נטען, כי בנסיבות אין עילה לחיוב העותר במזונות בכלל; ובודאי אין עילה לחייבו במזונות מדין “מעוכבת מחמתו להינשא” לפני שנקבע כי הוא אכן מעגן את המשיבה (ובעניין זה הוזכר, כי בית הדין הרבני בפריס קבע, שאין לזמן את העותר להתדיין בפניו עד שיושלמו ההליכים האזרחיים בין הצדדים). בכל הנוגע לאמירות בית הדין הרבני הגדול לגבי הסמכות לדון בתביעת הגירושין מכוח אזרחות ותושבות המשיבה נטען, כי לשיטת בית הדין די למעשה ברכישת אזרחות, בעוד שסעיף 4א(א)(5) לחוק דורש במפורש גם תושבות. הוזכר, כי בית הדין הרבני הגדול אמנם הסתמך על פרשנות מרחיבה של מושג התושבות (בעקבות חוות דעתו של השופט מלצר בבג”ץ 2123/08 פלוני נ’ פלונית (לא פורסם); להלן עניין פלוני), ואולם נטען כי בחינה קונקרטית של נסיבות המשיבה מעלה שאין הן מגבשות תושבות אפילו לפי הפרשנות המרחיבה, וכן נטען – כי המשיבה גם לא טענה שבכוונתה להעתיק את מרכז חייה לישראל.

ו. עוד נטען, כי גם בהנחה שקיימת לבתי הדין סמכות לדון בעניינם של הצדדים, עיכוב חזרתו של העותר למקום מגוריו – הפוגע בזכות חוקתית לפי סעיף 6(א) לחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו – אינו מידתי, ואינו עומד בקריטריונים שנקבעו בפסיקה (בג”צ 3914/92 לב נ’ בית הדין הרבני האזורי, פ”ד מח(2) 457). בפרט כך, שעה שהמשיבה תבעה וזכתה במזונות בבית המשפט בצרפת, אשר מוסמך לדון גם בתביעות הקרובות במהותן לתביעת מזונות מדין “מעוכבת מחמתו להינשא”. כן נטען, כי מדובר בשימוש לרעה בסמכות, והוזכרה הפסיקה לפיה, “בית המשפט לא יעשה את המדינה מלכודת בה ייתפס נתבע, אפילו הוא רשע, עד אשר תתברר חבותו” (ע”א 703/70 סומך נ’ עוזר, פ”ד כד(2) 795, 806 – מ”מ הנשיא, כתארו אז, זוסמן).

תגובת המשיבה

ז. בתגובת המשיבה (מיום 12.11.11) נטען, בין היתר, כי לאורך שנות הנישואין נהג העותר באלימות כלפי אשתו וילדיו, כי בשלב מסוים נאסר עליו לראות את ילדיו שלא במסגרת מפוקחת למשך שנה וחצי, כי בשנת 2007 נפרדו הצדדים כשהמשמורת על ילדיהם הקטינים נמסרה למשיבה וכי כיום חי העותר עם אשה אחרת. נטען לחוסר נקיון כפיים בהגשת העתירה, ובין היתר הוזכר, כי העתירה הוגשה תוך ציון חוזר ונשנה שהמשיבה היא אזרחית צרפת, אף שבמועד הגשתה היא כבר היתה אזרחית ישראלית, תוך שימוש בלשון בוטה, ובלוחות זמנים שאינם תואמים את טענות העותר לגבי העוול שנגרם לו ולגבי דחיפות העתירה. אשר למניעי העותר, לתום ליבו, ולחשיבות הדיון בבתי הדין בישראל, הוזכרו דברי בית הדין האזורי (בהחלטה מיום 18.8.11):

“שהבעל הצהיר בפני בית הדין שיעגן את אשתו עד גמר כל ההליכים הנדונים בבית המשפט בצרפת, אף על פי שבית הדין הסביר לו בפרוטרוט, שנתינת גט דתי בבית הדין אינו קשור בהחלט להליכים המשפטיים בצרפת, והבעל עומד בסירובו לתת גט”.

ונטען, כי “המפתח… מצוי בכיסו של העותר: יתן גט בידי אשתו וייצא אל החופש” (בג”צ 631/96 אבן צור נ’ בית-הדין הרבני הגדול (לא פורסם)). מנגד, אל מול דברי העותר, הוזכרו דברי המשיבה במכתב שצירפה לכתב התביעה: “אני היום עדיין צעירה (בת 41) ואני רוצה להביא עוד ילדים. אני דואגת שהתהליך הזה הוא ממשיך ללא סוף, וכך ייקח ממני את היכולת להביא עוד ילדים”. הוזכרו המתחם הצר של התערבות בית משפט זה בהחלטות בתי הדין הדתיים, והעובדה אשר נזכרה כבר במסגרת דחיית עתירה קודמת של העותר (בג”צ 6591/11 פלוני נ’ בית הדין האזורי בירושלים (לא פורסם) – ניתן ביום 13.9.11), כי ההליכים בבית הדין הרבני האזורי טרם נסתיימו, ואין מדובר עדיין בהכרעה סופית העשויה להצדיק את התערבותו של בית משפט זה. על רקע כל האמור נטען, כי בית משפט זה מעניק סעד “למען הצדק” (סעיף 15(ג) לחוק יסוד: השפיטה), ואין מקום בנסיבות לסעד כזה.

ח. לגופה של שאלת הסמכות נטען, כי לבתי הדין הרבניים סמכות לדון בתביעת המזונות מכוח סעיף 4 לחוק שיפוט בתי דין רבניים, וכן כי כך נקבע בנסיבות דומות בעניין כובאני (בג”ץ 1796/03 כובאני נ’ בית הדין הרבני הגדול (לא פורסם)). כטענה חילופית (סעיף 48) נטען, כי בתי הדין מוסמכים לדון בתביעת הגירושין לפי סעיף 4א לחוק שיפוט בתי דין רבניים. בהקשר זה הוזכר, כי פסק הדין בעניין פלוני, המרחיב את סמכות בתי הדין לדון בתביעות גירושין במקרים של חשש עגינות, מאוחר לפסק הדין בעניין סבג. ועוד הוזכר, כי בניגוד לנסיבותיו של פסק דין סבג, כאן המשיבה היא גם אזרחית ישראלית, כי הבקשה לאזרחות הוגשה כשנה לפני הגשת התביעות לבתי הדין, וכי לולא התנגדות העותר להעתקת מושב ילדיהם הקטינים לישראל, ולולא “תכסיסים” שנקט לצורך זה בבית המשפט בצרפת, היתה המשפחה חיה כולה בישראל. כל זאת, מעבר לעצם הגשת התביעות ולחשש העגינות, אשר הוכרו בעניין פלוני כיוצרים זיקה לצורך הסמכות לדון בגירושין הדתיים. כן נטען, כי גם זיקותיו של העותר לישראל רבות; ובכללן שנות מגורים בישראל בגיל צעיר, חברה משפחתית בתחום הנדל”ן בישראל, דירה בנתניה, וביקורים מרובים לתקופות ממושכות.

ט. בדיון (שהתקיים ביום 4.1.12) שמענו באריכות את באי כוח הצדדים, והצענו להם להגיע להסכמות שיאפשרו לעותר לשוב לצרפת באופן שיבטיח גם את זכויות המשיבה, ויסיר את החשש פן תיוותר עגונה. ניתנה לצדדים שהות לנסות להגיע להסכמות כאמור, בין היתר בתיווכו של עו”ד הרב יעקבי (אשר התייצב לדיון מטעם בתי הדין), ואולם הם הודיעונו כי לא הושגו הסכמות כאמור. בשלב זה השלימו הצדדים את טענותיהם, ולחלקן נידרש בהמשך. משבאנו עד הלום לא נותר אלא להכריע בעתירה.

דיון והכרעה

י. לאחר העיון אציע לחברי שלא להיעתר לעתירה, שכן בנסיבות – וכל עוד לא דן והכריע בית הדין האזורי בשאלות הסמכות שהונחו לפתחו – אין מקום להתערבות בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק. זאת, מעבר לעובדה שלעת הזאת דומה, כי גם העותר אינו חולק על הסמכות העקרונית לדון בתביעת המזונות, אלא שלשיטתו בהקשר זה יש לאפשר לו להפקיד ערבויות להבטחת תשלום המזונות, ולבטל את צו עיכוב היציאה שהוצא נגדו.

מן הכלל אל הפרט: סמכות בתי הדין לדון בתביעת המזונות

מן הכלל אל הפרט: סמכות בתי הדין לדון בתביעת הגירושין

סוף דבר

כ”ד. סוף דבר, סבורני כי שאלת סמכותם של בתי הדין הרבניים לדון בתביעות שלפנינו טרם התבררה סופית, ואין מקום להתערבות בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק. בהקשר זה אין מקום ל”קיצורי דרך”, ושאלות הסמכות צריכות להתברר לגופן כדבעי. ואולם, נסיבות העניין, אזרח זר המעוכב בישראל מזה מספר חודשים, שעה ששאלת עצם הסמכות לדון בתביעות נגדו עדיין תלויה ועומדת, מחייבת התדיינות מהירה ככל הניתן – ואנו מקוים כי בית הדין האזורי יקבע מועד קרוב לשמיעת הצדדים. ומנגד, התארכות ההליכים נובעת, לפחות בחלק משמעותי, מהחלטת העותר שלא להתדיין בפני בית הדין האזורי עד להכרעה בעתירתו, וכבר הבאנו מדברי יהודה ליעקב: “כִּי לוּלֵא הִתְמַהְמָהְנוּ כִּי עַתָּה שַׁבְנוּ זֶה פַעֲמָיִם”. אין בידינו איפוא להיעתר לעתירה, העותר ישא בשכר טרחת בא כוחה של המשיבה בסך 10,000 ₪.

 

השופטת מ’ נאור:

אני מסכימה.

 

השופט ס’ ג’ובראן:

אני מסכים.

 

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א’ רובינשטיין.

 

ניתן היום, כ”ט בטבת התשע”ב (24.1.2012).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *