בג”צ 8121/11 פלוני נ’ בית הדין הרבני הגדול (24/01/2012)

בג”צ 8121/11 פלוני נ’ בית הדין הרבני הגדול (24/01/2012) – DOCX / PDF

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

בג”ץ 8121/11

 

לפני:

כבוד השופטת מ’ נאור

כבוד השופט א’ רובינשטיין

כבוד השופט ס’ ג’ובראן

 

העותר:

פלוני

נ ג ד

המשיבים:

1. בית הדין הרבני הגדול

2. בית הדין הרבני האזורי בירושלים

3. פלונית

 

עתירה למתן צו על תנאי ובקשה לצו ביניים

 

תאריך הישיבה:

ט’ בטבת תשע”ב (4.1.12)

 

בשם העותר:

עו”ד פרופ’ דב פרימר

מטעם משיבים 2-1:

עו”ד הרב שמעון יעקבי

בשם המשיבה 3:

עו”ד ד”ר אביעד הכהן; עו”ד אברהם וייס

 

פסק-דין

השופט א’ רובינשטיין:

א. הנה תמצית העובדות הנדרשות לצורך הדיון בעתירה. העותר, יהודי אזרח מרוקו ותושב צרפת, נישא בשנת 1991 למשיבה 3 (להלן המשיבה וביחד הצדדים), אשר באותה עת היתה אזרחית ותושבת צרפת, ומאז חיו והקימו משפחה בצרפת. בין הצדדים גבה הר, ומשנת 2007 הם מתדיינים בבתי המשפט בצרפת. בחודש אוגוסט שהו הצדדים (בנפרד) בישראל כתיירים, המשיבה הגישה תביעת גירושין לבית הדין הרבני בירושלים, ובצדה בקשה – אשר התקבלה (ביום 7.8.11) ערב נחיתת העותר בישראל – לעכב את יציאתו מהארץ. בהמשך (ביום 31.8.11) הגישה המשיבה תביעה חדשה למזונות מדין “מעוכבת מחמתו להינשא” (לגביהם ראו, לדוגמה, בג”ץ 54/55 רוזנצוייג נ’ יו”ר ההוצל”פ, פ”ד ט(3) 1542; ע”א 798/82 נוני נ’ נוני, פ”ד מ(3) 744). מנגד כפר העותר בסמכותם הבינלאומית של בתי הדין הרבניים לדון בעניינו. ביום 4.9.11 קבע בית הדין הרבני האזורי בירושלים (ברוב דעות), כי התנהלות העותר מעלה חשש שמא יעגן את המשיבה, וכי לבית הדין סמכות לדון בתביעת המזונות לפי סעיף 4 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי”ג – 1953 (להלן חוק שיפוט בתי דין רבניים או החוק) המורה:

“הגישה אשה יהודיה לבית דין רבני תביעת מזונות, שלא אגב גירושין, נגד אישה היהודי או נגד עזבונו, לא תישמע טענת הנתבע שאין לבית דין רבני שיפוט בענין” (ההדגשה הוספה – א”ר).

עם זאת נקבע, כי לבית הדין אכן אין סמכות לדון בתביעת הגירושין. לטענת העותר, כי תביעת המזונות “‘נגועה’ בחוסר ‘תום לב'” השיב בית הדין, בקבעו “שכל הנושא כאן רחוק מלהיות דיון בין ‘תמימים’ ו’תמים'”. דעת המיעוט סברה, כי בנסיבות אין לבית הדין סמכות לדון בעניינם של הצדדים.

ב. ביום 23.10.11 דחה בית הדין הרבני הגדול את ערעור העותר, ואישר את קביעת בית הדין האזורי בדבר הסמכות לדון בתביעת המזונות. נפסק איפוא, כי יש להשיב את התיק לבית הדין האזורי אשר יכריע אם בנסיבות אכן זכאית המשיבה למזונות, ובשאלת הערבויות המתאימות להבטחת תשלומם, אשר בכפוף להעמדתן יש לאפשר לעותר לשוב לצרפת. למען הסר ספק הודגש: “אין מדובר בערבויות למתן הגט עצמו” (עמוד 11 לפסק הדין). מעבר לצורך, וכיון שהצדדים “הרחיבו את היריעה… ללא שאיש התנגד לכך” (שם), נדרש בית הדין גם לשאלת הסמכות לדון בתביעת הגירושין. נקבע, כי יש מקום לבירור נוסף של שאלת הסמכות לפי סעיף 4א לחוק שיפוט בתי דין רבניים: הן נוכח שאלת זיקותיו של העותר לישראל – עניין שטיבו והיקפו היה בבירור באותה העת (דומה כי על קיומם של דירת מגורים וחשבון בנק בישראל אין חולק); והן נוכח התאזרחות המשיבה ביום 27.9.11 (לאחר מתן פסק דינו של בית הדין האזורי) והצורך לברר אם מתקיימות זיקות מספקות גם לעניין דרישת התושבות שבסעיף 4א(א)(5) לחוק שיפוט בתי דין רבניים (“התובע הוא אזרח ישראלי ומקום מושבו בישראל”).

ג. עוד התייחס בית הדין הרבני הגדול להצעה “מפתיעה” שהועלתה בדיון מצד העותר, ולפיה יסודר גט בין הצדדים בכפוף להסכמת המשיבה, כי ענייני הרכוש יידונו בישראל לפי דין תורה. בית הדין הרבני הגדול ציין, כי בפני בית הדין האזורי הציעה גם המשיבה הצעה ברוח דומה – ודומה כי גם עניין זה נמסר לטיפולו של בית הדין הרבני האזורי. על פניו, נוכח הוראת בית הדין הרבני הגדול (מחודש אוקטובר 2011) ניתן היה להניח שבית הדין האזורי יקיים בדחיפות דיון בעניינם של הצדדים, ואולם בפנינו הסתבר כי דיון כאמור לא התקיים, בעקבות בקשת העותר שלא לקיימו עד להכרעה בעתירה. על כגון זה אמר יהודה ליעקב: “כִּי לוּלֵא הִתְמַהְמָהְנוּ כִּי עַתָּה שַׁבְנוּ” – מי לביתו בכנען ומי לביתו בצרפת – “זֶה פַעֲמָיִם” (בראשית מג, י), ויש להצר על כך.

טענות העותר

ד. בעתירה מעלה העותר שורה ארוכה של טענות כלפי החלטות בתי הדין. בין היתר נטען, כי צו עיכוב היציאה מהארץ הוצא מתחילה אגב תביעת הגירושין – אשר בית הדין עצמו קבע בהמשך, כי הוא נעדר סמכות לדון בה. בכל הנוגע לסמכות לדון בתביעת המזונות נטען, כי בעניין סבג (בג”צ 6751/04 סבג נ’ בית הדין הרבני הגדול לערעורים, פ”ד נט(4) 817) נקבע שתביעה שהוגשה בנסיבות דומות אינה באה בגדרי הסעיף: הן כיון שמבחינה מעשית אין מדובר “[ב]תביעת מזונות שלא אגב גירושין” (כלשון הסעיף; ההדגשה הוספה – א”ר), והן כיון שבנסיבות כגון אלה:

“מדובר בתביעת מזונות שהיא כשלעצמה אינה אמיתית וכנה, אלא כל כולה נועדה להתגבר על מכשולי סמכותו של בית הדין הרבני להכריע בתביעת הגירושין” (כלשון השופטת פרוקצ’יה בעניין סבג, עמוד 834).

נטען, כי בענייננו, בשונה מעניין סבג, נפסקו למשיבה מזונות בבית המשפט בצרפת, וגם בכך יש כדי להשליך על כנות תביעת המזונות שהוגשה בישראל 24 יום לאחר תביעת הגירושין, ואף להקים טענת הליך תלוי ועומד (lis alibi pendens). הוזכר, כי בית הדין האזורי ציין במפורש שהוא מחפש ומוצא בתביעת המזונות “סדק צר” כדי למנוע את עגינות המשיבה, ומשמעות קביעתו היא – כי מדובר בשיקולים שהם זרים לתביעת המזונות, ובשימוש לרעה בסמכות לדון בתביעת המזונות, ובסמכות הקשה של עיכוב יציאתו מישראל של אזרח זר, כדי לסייע למשיבה בסוגיית הגירושין – אשר בית הדין נעדר סמכות לדון בה.

ה. הוזכר, כי בית הדין הרבני הגדול נדרש לפסק הדין הנזכר בעניין סבג, ואולם הסתמך על פסק דין שניתן אחריו בבית הדין הרבני הגדול בעניין פלונית (5156-64-1 פלונית נ’ פלוני (לא פורסם) ניתן ביום 16.9.08 – להלן עניין פלונית), המסתייג מעמדת הרוב בעניין סבג – וזאת, אף שהכרעות בית משפט זה מחייבות את בתי הדין הדתיים. עוד נטען, כי בנסיבות אין עילה לחיוב העותר במזונות בכלל; ובודאי אין עילה לחייבו במזונות מדין “מעוכבת מחמתו להינשא” לפני שנקבע כי הוא אכן מעגן את המשיבה (ובעניין זה הוזכר, כי בית הדין הרבני בפריס קבע, שאין לזמן את העותר להתדיין בפניו עד שיושלמו ההליכים האזרחיים בין הצדדים). בכל הנוגע לאמירות בית הדין הרבני הגדול לגבי הסמכות לדון בתביעת הגירושין מכוח אזרחות ותושבות המשיבה נטען, כי לשיטת בית הדין די למעשה ברכישת אזרחות, בעוד שסעיף 4א(א)(5) לחוק דורש במפורש גם תושבות. הוזכר, כי בית הדין הרבני הגדול אמנם הסתמך על פרשנות מרחיבה של מושג התושבות (בעקבות חוות דעתו של השופט מלצר בבג”ץ 2123/08 פלוני נ’ פלונית (לא פורסם); להלן עניין פלוני), ואולם נטען כי בחינה קונקרטית של נסיבות המשיבה מעלה שאין הן מגבשות תושבות אפילו לפי הפרשנות המרחיבה, וכן נטען – כי המשיבה גם לא טענה שבכוונתה להעתיק את מרכז חייה לישראל.

ו. עוד נטען, כי גם בהנחה שקיימת לבתי הדין סמכות לדון בעניינם של הצדדים, עיכוב חזרתו של העותר למקום מגוריו – הפוגע בזכות חוקתית לפי סעיף 6(א) לחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו – אינו מידתי, ואינו עומד בקריטריונים שנקבעו בפסיקה (בג”צ 3914/92 לב נ’ בית הדין הרבני האזורי, פ”ד מח(2) 457). בפרט כך, שעה שהמשיבה תבעה וזכתה במזונות בבית המשפט בצרפת, אשר מוסמך לדון גם בתביעות הקרובות במהותן לתביעת מזונות מדין “מעוכבת מחמתו להינשא”. כן נטען, כי מדובר בשימוש לרעה בסמכות, והוזכרה הפסיקה לפיה, “בית המשפט לא יעשה את המדינה מלכודת בה ייתפס נתבע, אפילו הוא רשע, עד אשר תתברר חבותו” (ע”א 703/70 סומך נ’ עוזר, פ”ד כד(2) 795, 806 – מ”מ הנשיא, כתארו אז, זוסמן).

תגובת המשיבה

ז. בתגובת המשיבה (מיום 12.11.11) נטען, בין היתר, כי לאורך שנות הנישואין נהג העותר באלימות כלפי אשתו וילדיו, כי בשלב מסוים נאסר עליו לראות את ילדיו שלא במסגרת מפוקחת למשך שנה וחצי, כי בשנת 2007 נפרדו הצדדים כשהמשמורת על ילדיהם הקטינים נמסרה למשיבה וכי כיום חי העותר עם אשה אחרת. נטען לחוסר נקיון כפיים בהגשת העתירה, ובין היתר הוזכר, כי העתירה הוגשה תוך ציון חוזר ונשנה שהמשיבה היא אזרחית צרפת, אף שבמועד הגשתה היא כבר היתה אזרחית ישראלית, תוך שימוש בלשון בוטה, ובלוחות זמנים שאינם תואמים את טענות העותר לגבי העוול שנגרם לו ולגבי דחיפות העתירה. אשר למניעי העותר, לתום ליבו, ולחשיבות הדיון בבתי הדין בישראל, הוזכרו דברי בית הדין האזורי (בהחלטה מיום 18.8.11):

“שהבעל הצהיר בפני בית הדין שיעגן את אשתו עד גמר כל ההליכים הנדונים בבית המשפט בצרפת, אף על פי שבית הדין הסביר לו בפרוטרוט, שנתינת גט דתי בבית הדין אינו קשור בהחלט להליכים המשפטיים בצרפת, והבעל עומד בסירובו לתת גט”.

ונטען, כי “המפתח… מצוי בכיסו של העותר: יתן גט בידי אשתו וייצא אל החופש” (בג”צ 631/96 אבן צור נ’ בית-הדין הרבני הגדול (לא פורסם)). מנגד, אל מול דברי העותר, הוזכרו דברי המשיבה במכתב שצירפה לכתב התביעה: “אני היום עדיין צעירה (בת 41) ואני רוצה להביא עוד ילדים. אני דואגת שהתהליך הזה הוא ממשיך ללא סוף, וכך ייקח ממני את היכולת להביא עוד ילדים”. הוזכרו המתחם הצר של התערבות בית משפט זה בהחלטות בתי הדין הדתיים, והעובדה אשר נזכרה כבר במסגרת דחיית עתירה קודמת של העותר (בג”צ 6591/11 פלוני נ’ בית הדין האזורי בירושלים (לא פורסם) – ניתן ביום 13.9.11), כי ההליכים בבית הדין הרבני האזורי טרם נסתיימו, ואין מדובר עדיין בהכרעה סופית העשויה להצדיק את התערבותו של בית משפט זה. על רקע כל האמור נטען, כי בית משפט זה מעניק סעד “למען הצדק” (סעיף 15(ג) לחוק יסוד: השפיטה), ואין מקום בנסיבות לסעד כזה.

ח. לגופה של שאלת הסמכות נטען, כי לבתי הדין הרבניים סמכות לדון בתביעת המזונות מכוח סעיף 4 לחוק שיפוט בתי דין רבניים, וכן כי כך נקבע בנסיבות דומות בעניין כובאני (בג”ץ 1796/03 כובאני נ’ בית הדין הרבני הגדול (לא פורסם)). כטענה חילופית (סעיף 48) נטען, כי בתי הדין מוסמכים לדון בתביעת הגירושין לפי סעיף 4א לחוק שיפוט בתי דין רבניים. בהקשר זה הוזכר, כי פסק הדין בעניין פלוני, המרחיב את סמכות בתי הדין לדון בתביעות גירושין במקרים של חשש עגינות, מאוחר לפסק הדין בעניין סבג. ועוד הוזכר, כי בניגוד לנסיבותיו של פסק דין סבג, כאן המשיבה היא גם אזרחית ישראלית, כי הבקשה לאזרחות הוגשה כשנה לפני הגשת התביעות לבתי הדין, וכי לולא התנגדות העותר להעתקת מושב ילדיהם הקטינים לישראל, ולולא “תכסיסים” שנקט לצורך זה בבית המשפט בצרפת, היתה המשפחה חיה כולה בישראל. כל זאת, מעבר לעצם הגשת התביעות ולחשש העגינות, אשר הוכרו בעניין פלוני כיוצרים זיקה לצורך הסמכות לדון בגירושין הדתיים. כן נטען, כי גם זיקותיו של העותר לישראל רבות; ובכללן שנות מגורים בישראל בגיל צעיר, חברה משפחתית בתחום הנדל”ן בישראל, דירה בנתניה, וביקורים מרובים לתקופות ממושכות.

ט. בדיון (שהתקיים ביום 4.1.12) שמענו באריכות את באי כוח הצדדים, והצענו להם להגיע להסכמות שיאפשרו לעותר לשוב לצרפת באופן שיבטיח גם את זכויות המשיבה, ויסיר את החשש פן תיוותר עגונה. ניתנה לצדדים שהות לנסות להגיע להסכמות כאמור, בין היתר בתיווכו של עו”ד הרב יעקבי (אשר התייצב לדיון מטעם בתי הדין), ואולם הם הודיעונו כי לא הושגו הסכמות כאמור. בשלב זה השלימו הצדדים את טענותיהם, ולחלקן נידרש בהמשך. משבאנו עד הלום לא נותר אלא להכריע בעתירה.

דיון והכרעה

י. לאחר העיון אציע לחברי שלא להיעתר לעתירה, שכן בנסיבות – וכל עוד לא דן והכריע בית הדין האזורי בשאלות הסמכות שהונחו לפתחו – אין מקום להתערבות בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק. זאת, מעבר לעובדה שלעת הזאת דומה, כי גם העותר אינו חולק על הסמכות העקרונית לדון בתביעת המזונות, אלא שלשיטתו בהקשר זה יש לאפשר לו להפקיד ערבויות להבטחת תשלום המזונות, ולבטל את צו עיכוב היציאה שהוצא נגדו.

י”א. אכן, במישור המשפטי-עיוני, יתכן שסוגיית הסמכות לדון בתביעת המזונות, אינה בהירה כל צרכה: מחד עומדת דעת הרוב בעניין סבג באשר לרכישת סמכות לדון בתביעת מזונות לפי סעיף 4 לחוק שיפוט בתי דין רבניים, והיא כמובן ההכרעה שיצאה מלפני בית המשפט, והיטתה את הכף; ומנגד, דומה כי אין להתעלם מן הטענה, כי במקרים קודמים (דוגמת עניין כובאני) אושרה סמכותו של בית הדין הרבני בנסיבות דומות. בפסק דינו בעניין פלונית מעלה בית הדין הרבני הגדול מספר טענות התומכות בדעת המיעוט בעניין סבג (ולמען הגילוי הנאות אומר: עמדת כותב שורות אלה), ובכללן ההיסטוריה החקיקתית של הסעיף. לא כל הטענות התבררו לגופן בעניין סבג, ולכאורה הן תומכות בגישה שננקטה בעניין כובאני. גם שופטי הרוב בעניין סבג היו מודעים למורכבות הסוגיה, ולגבי חלקים מסוימים ממנה (שאינם נוגעים ישירות לענייננו) נאמר במפורש:

“סוגיה מורכבת זו על מכלול היבטיה ראויה בעיני לעיון נוסף ולהערכה שיפוטית מחודשת, לכשהדבר יתחייב לצורך הענין” (עמוד 833 – השופטת פרוקצ’יה; ראו גם בג”צ 6250/05 לוי נ’ לשכת עורכי הדין בישראל (לא פורסם)).

עוד ראוי לציין, כי למצער חלק מהנתונים בהם עשו שימוש שופטי הרוב בעניין סבג, כדי לאבחנו מעניין כובאני (עמוד 836), אינם מתקיימים בנסיבות תיק זה (בין היתר, בענייננו, כמו בעניין כובאני ובשונה מעניין סבג, הצדדים טרם התגרשו אזרחית).

י”ב. מורכבות נוספת, מכיוון אחר, נובעת עם זאת בענייננו גם מהעובדה שהמשיבה כבר תבעה וזכתה במזונות בבית המשפט בצרפת, ומטבע הדברים יתכן שיש בכך כדי ללמד על מטרתה וטיבה של תביעת המזונות בבית הדין הרבני, שמא אינה “כופתאות” המזונות אלא “הגדת” הגט. כפי שהדגיש בא כוח העותר בדיון בפנינו, בהסתמך על עניין ורבר (ע”א 3868/95 ורבר נ’ ורבר, פ”ד נב(5) 817), קיומו של הליך תלוי ועומד בסוגיית המזונות בבית המשפט בצרפת היא עובדה רלבנטית מאוד, אם כי בנסיבות עדיין קיימות מספר שאלות, ובשלב זה די להזכיר את חובת הערכאה שדנה בטענת הליך תלוי ועומד (lis alibi pendens) לבחון גם את השלכות קבלת הטענה על התובע – כפי שהוזכר גם בעניין ורבר (בעמוד 833; כן ראו בג”ץ 8754/00 פלונית נ’ בית הדין הרבני הגדול, פ”ד נו(2) 625), ואת שאלת היחס בין סוגי המזונות שנתבעו. ואולם, ברי כי גם אם מדובר בשאלות אשר חובה לאפשר להן להתברר בבית הדין, על פניה עובדת קיומה של תביעת מזונות בצרפת אינה תומכת – במישור המשפטי-עיוני – בהקניית סמכות לבתי הדין בישראל, אלא אם יש טעמים מבוררים לכפל התביעה.

י”ג. ואחרי ככלות הכל, אף מבחינה עובדתית ואנושית אין מדובר בסוגיה פשוטה: העובדות לאשורן טרם התבררו, ואולם על פניו בתי הדין התרשמו כי קיים חשש ממשי לעיגונה של המשיבה (ואף מפי העותר לא שמענו תגובה של ממש לטענה זו). ההתחשבות בנתון זה – כל עוד היא נעשית בגדרי הדין – אינה עולה כדי שיקול זר: “דיני התרת עגונות הם חלק מהמערכת המשפטית של מדינת ישראל” (בג”צ 852/86 ח”כ שולמית אלוני נ’ שר המשפטים, פ”ד מא(2) 1, 73 – השופט, כתארו אז, מ’ אלון; ראו גם בג”ץ 2496/09 פלוני נ’ בית הדין הרבני הגדול (לא פורסם); בג”ץ 1480/01 פלונית נ’ בית הדין הרבני הגדול בירושלים (לא פורסם); בג”צ 1371/96 פלונית נ’ פלוני, פ”ד נא(1) 198). על רגישותו של הנושא בכלל אין צורך להכביר מלים (ראו דברי בעניין סבג, בעמודים 846-843), ובמיוחד לגבי עניינן של “עגונות חיות”, קרי “נשים שבעליהן החיים מסרבים ליתן להן גט מטעמים שונים ועל ידי כך מאמללים אותן לשנים רבות” (שם, בעמוד 844).

י”ד. כדי ‘לְדּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים’ (ראו שיר השירים ז, י) אשוב ואזכיר (ראו גם עניין סבג, עמוד 845), כי הרב צבי פסח פראנק, רבה של ירושלים, הקדיש משאבים רבים של זמן ולב לתקנת עגונות; כמו שכתבו הרבנים ש”ד רוזנטל ור’ פראנק עורכי ספרו הר צבי (על אבן העזר, חלק א (תשס”ד) עמוד י”ג):

“עניין תיקון העגונות עמד בראש דאגותיו… הוא הלך בעקבותיהם של גדולי הדורות אנשי השם אשר מעולם, אשר מסרו נפשם להתרת עגונות ועגונים, הוא מסר את גופו ונפשו, את כוחותיו ואת שארית לשד עצמותיו המצומקות, כדי להושיע ולשמח עגומי נפש שבורי לב…”.

בן אחיו (הרב שרגא פראנק) העיד, כי פעם אמר דודו, “די להן לנשים שהתורה קשרה אותן בכבלים, אנו בעצלותנו אל לנו להוסיף עליהם” (שם; ההדגשה הוספה – א”ר) – וראוי שדברים אלה יעמדו לנגד עיני כל העוסקים בסוגיות קשות אלה.

ט”ו. במקום אחר מסופר על “מקרה של ‘עגונה חיה’, מן הסוג המוכר בדורנו כ’מסורבת גט’, שבערב יום כיפור הצליח הרב [פראנק] לחלץ את חתימת הבעל הסרבן, והואיל והבעל התנה שהעניין ייגמר בו ביום, עשו זאת כל הנוגעים בדבר בהנחיית הרב, והגט ניתן ממש בטרם פנה יום” (ראו רשימתי “פסיקה, שכל ישר ואנושיות” בתוך “גאון ההוראה” – אחרי 50 שנה (י’ רוזנסון עורך, תשע”ב) 19, 29 והאסמכתאות שם; עוד ראו הרב ש”ד רוזנטל, גאון ההוראה (חלק שני, תשע”א) 232-231). כך העיד על הרב פראנק גם הרב א”י ולדינברג [ירושלים תרע”ז-תשס”ז; רב, מורה הוראה וחבר בית הדין הרבני הגדול]:

“את כל מוחו הגאוני ריכז למען מצוא פתח ועוגן הצלה הלכותי עבורה [עבור העגונה – א”ר], ומנפשו וגופו לא חשך כל טורח הן להאציל מזמנו וממנוחת… ולא התחשב במה שכעת אחרי חצות של ערבי שבת, כיפור וחג… הצלת אשה אחת מכבלי עיגונה עמד אצל גאון נאצל זה מעל לכל” (ציץ אליעזר, חלק י”ח, סימן ס”ג).

המשנה לנשיא בית משפט זה, השופט חיים כהן, סיפר כיצד התיר הרב פראנק את גיסתו להינשא, לאחר שנודע למשפחה כי בעלה נספה בשואה “אם כי לא היתה ראיה לכך”, ותיאר את הזדהות הרב פראנק עם מצוקת הבאים לפניו, עד שנראה כי הוא “סובל את סבלם” (ראו חיים כהן: שופט עליון – שיחות עם מיכאל ששר (הדפסה שלישית 1989) 205-204).

ט”ז. והנה, בעקבות פסק הדין בעניין סבג תיקן המחוקק את חוק שיפוט בתי דין רבניים, באופן המרחיב את הסמכות הבינלאומית לדון בהיבטים הדתיים של התרת נישואיהם של יהודים אשר זיקתם לישראל אינה עומדת בדרישות סעיף 1 לחוק. מעל דוכן הכנסת הציג חבר הכנסת מיכאל איתן (יושב ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט) את התיקון לחוק בדברים אלה:

“קיבלנו את העיקרון שמאחר שנישואין בדין תורה בכל רחבי העולם, פירוקם אינו יכול לבוא בכוח הממשלות או בכוח האכיפה של המדינות השונות, מן הדין הוא שבית-הדין הרבני בירושלים, כבירתה של מדינה יהודית ודמוקרטית, יהיה בית-הדין שיקבל סמכות ויוכל לתת ממש ותוכן בהחלטות שנועדו לשחרר עגונות ממקומות שונים בעולם. היינו צריכים להרחיב לו את הסמכות על מנת שיוכל לקנות סמכות, כי אותן עגונות יכולות לקבל התרת נישואין אזרחית, אבל הן נשארו נאמנות לדת היהודית והן רוצות גט דתי, אבל המדינות לא מכירות בכל העניין הזה. המקום היחיד הוא ישראל, ולכן, זאת היתה מטרת החוק” (דברי הכנסת מיום כ’ בתמוז תשס”ה (27.7.05); ההדגשה הוספה – א”ר).

החתירה, “למצוא כל ‘צדק-סדק’ צר שיש בו להחיל את סמכות בית הדין על העניין שבפנינו, כדי להציל את האשה ולתת לה את כבודה כאדם-כאשה וחירותה כבת ישראל” (כדברי בית הדין האזורי בהחלטתו מיום 4.9.11), עולה בקנה אחד עם פסיקת בית משפט זה, ועם כוונתו המוצהרת והמפורשת של המחוקק, ומעל כל אלה – עם גדרי מוסר והגינות, בהתחשב במורכבות נושא הגירושין בהלכה היהודית והיותו תלוי במעשה הבעל. ומנגד, אין ספק כי על חתירה זו להיעשות בגדרי הדין (השוו, במישור העקרוני, בג”צ 297/77 חן נ’ בית-הדין הרבני האזורי בחיפה, פ”ד לא(3) 679, 694), ובכך עוסקת הפסיקה הרבה שנזכרה עד הלום. עד כאן על המורכבות העקרונית, ועתה נפנה לנמק מדוע אין מקום בנסיבות להיעתר לעתירה.

מן הכלל אל הפרט: סמכות בתי הדין לדון בתביעת המזונות

י”ז. כאמור, סבורני כי בנסיבות תיק זה לא הבשיל כדי להכריע בסוגיות אלה, וכמובן עדיף לנושא להסתיים בהסדר מוסכם. יש לזכור את המסגרת הדיונית בה אנו נמצאים: בית הדין האזורי קבע, כי הוא מוסמך לדון אך ורק בתביעת המזונות. בית הדין הרבני הגדול אישר את קביעתו, ובמסגרת תביעה זו, הורה על השבת התיק לבית הדין האזורי, אשר יקבע אם בנסיבות המשיבה אכן זכאית למזונות, את שיעור המזונות ואת הערובות שעל העותר להפקיד כדי להבטיח את העמידה בחובותיו בטרם יבוטל צו איסור היציאה מהארץ (בית הדין הרבני הגדול אף לא סגר את הדלת לעניין הסמכות לדון בתביעת הגירושין, ולכך נידרש להלן). והנה, העותר החליט – מטעמים שלא זכיתי להבינם כראוי – שלא לאפשר לדיון זה להתקיים, חרף העובדה שבית הדין עשוי היה לקבוע כי אין המשיבה זכאית למזונות (כפי שאכן טוען העותר בפנינו), וממילא היה צו איסור היציאה מהארץ בטל ובא לעותר גואל. אתמהה אם אכן חייב בית משפט זה להתערב ולדון בחוקיותו של צו עיכוב היציאה מן הארץ, שעה שהעותר עצמו לא נקט בדרך שהוצעה לו כדי לבטלו.

י”ח. ואולם אפילו נניח לעניין זה, מטענות בא כוח העותר בדיון בפנינו עולה, כי הוא מסכים להכיר בסמכות בית הדין האזורי לדון בתביעת המזונות, אלא שלשיטתו, די בערבויות שהוצעו כדי להצדיק את ביטול צו עיכוב היציאה מהארץ. כך, לדוגמה, טען בא כוח העותר: “אם הם [בית הדין – א”ר] הבינו שמדובר במזונות, אז גברתי [ראש ההרכב – א”ר] צודקת” (עמוד 13), ובמקום אחר: “אני חוזר ואומר, כי אין סמכות לבית הדין הרבני מכוח סעיף 4א… מה שעומד כאן זה סעיף 4 ועל זה אנו מציעים ערבויות” (עמוד 14). קשה איפוא להלום את קבלת העתירה, שעה שהעותר מוכן להכיר בסמכות בית הדין האזורי לדון בשאלת המזונות, אך אינו מוכן להתדיין בפניו בסוגיה זו: שהרי אם לשיטת העותר די בערבויות שהוצעו, עליו להתייצב לדיון בעניינן בבית הדין האזורי. ואולם, גם לא עניין זה הוא העומד לדידי במוקד אי-ההיענות לעתירה. לדידי, אף אילו קיבלנו את הטענה, כי בהתאם להכרעה בעניין סבג אין בית הדין מוסמך לדון בתביעת המזונות (ויש בכך משום הליכה לקראת העותר אף מעבר לעמדתו בפנינו), דומה שעדיין לא היה מקום לקבל את העתירה.

מן הכלל אל הפרט: סמכות בתי הדין לדון בתביעת הגירושין

י”ט. כאמור, בית הדין הרבני הגדול קבע, שקיימת אפשרות ממשית כי לבתי הדין סמכות לדון בתביעת הגירושין לפי סעיף 4א(א)(5) לחוק שיפוט בתי דין רבניים, ובמקביל גם נמנע (בעמוד 11 לפסק הדין) מקביעת ממצאים בשאלת מקום מושבו של העותר, העשויים להיות רלבנטיים לצורך רכישת סמכות לפי סעיפים אחרים בחוק. אכן, לכאורה המשיבה לא עירערה על קביעת בית הדין האזורי, כי אין הוא מוסמך לדון בתביעת הגירושין, ואולם בית הדין הרבני הגדול ציין מפורשות, כי הצדדים הם שבחרו לטעון בסוגיה “ללא שאיש התנגד”. יתר על כן, אין חולק כי בתקופה שבין מתן פסק דינו של בית הדין האזורי (ביום 4.9.11) לבין הדיון בבית הדין הרבני הגדול (ביום 27.9.11) חל שינוי נסיבות משמעותי לשאלת סמכות הדיון בתביעת הגירושין, שכן (כנמסר) המשיבה התאזרחה.

כ. נתון זה משנה את המצב העובדתי לפחות לגבי מחצית מתנאי סעיף 4א(א)(5) לחוק שיפוט בתי דין רבניים: “התובע הוא אזרח ישראלי ומקום מושבו בישראל” (ההדגשה הוספה – א”ר). אף אם יש ממש בטענת העותר – וחוששני כי אין סיבה, או אפשרות, כי בית משפט זה יכריע בטענות עובדתיות אשר נמסרו להכרעת בית הדין האזורי – כי דרישת התושבות לא התקיימה, שינוי הנסיבות בעניין האזרחות הצדיק את החזרת התיק לבית הדין האזורי, לצורך בחינת מחודשת של רלבנטיות החלופה הקבועה בסעיף 4א(א)(5), אשר קודם לכן לא היה, לכאורה, מקום לדון בה. בהקשר זה אף לא למותר להזכיר, כי לפי תקנה קכ”ט לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים: “בעל דין זכאי בכל זמן לבקש דיון מחדש מבית הדין שדן בעניינו על סמך טענות עובדתיות או ראיות חדשות שלא היו ידועות לו בדיון הקודם”. איני עוצם עיני לכך, שיתכן כי קבלת האזרחות באה לצורך ההתדיינות דבר העשוי לעורר שאלות של תום לב – אף שהמשיבה טוענת בתגובתה, כי “כבר לפני שנה וחצי, עוד לפני שהחלו הדיונים בבית הדין הרבני, וללא קשר אליהם, הגישה המשיבה בקשה להתאזרח בישראל, וביקשה לעלות אליה עם חמשת ילדיה” (סעיף 52) – אך בכך לא סגי כדי למנוע את בדיקת הנושא כהלכתו.

כ”א. החלטת בית הדין הרבני הגדול להשיב את בירור שאלת הסמכות לדון בתביעת הגירושין לבית הדין האזורי עולה בקנה אחד עם תפיסת סופיות הדיון במשפט העברי (ע”א 8021/03 אלישע נ’ אלישע, פ”ד נט(3) 337; בג”צ 6473/07 פלונית נ’ בית הדין הרבני הגדול בירושלים (לא פורסם)), עם הסמכות הקבועה בתקנה קכ”ט לתקנות הדיון, ומעל כל אלה – עם החובה שמטיל המשפט העברי, וגם המשפט הישראלי, לפעול להצלת אשה מעגינותה:

“הצלת אשה מעגינותה הפכה להיות ענינו של הציבור, ולא רק ענינה של האשה העגונה בלבד, וכל אחד ואחד מישראל נחשב לצד ולבעל דין לנקיטת כל דרך משפטית אפשרית שיש בה כדי להתיר את האשה מכבלי עגינותה” (עניין אלוני, עמוד 72 – השופט, כתארו אז, מ’ אלון).

ויודגש: דברים אלה נאמרים במישור לכאורי בלבד, כיון שגם בשאלה אם אכן מדובר בעיגון טרם נקבעו ממצאים עובדתיים חלוטים – אם כי יתכן, שבנסיבות מסוג זה די להתייחס לחובת הצלתה של “ספק-עגונה”. בנסיבות אלה, בהן טרם הושלם בירור התקיימותם של תנאי החוק בכל הנוגע לסמכות הדיון בתביעת הגירושין, ולעת הזאת, ברי כי אין עילה למתן הסעדים המתבקשים בעתירה. אף אם העותר חולק על התקיימות תנאי הסמכות – ושוב יודגש, איננו מביעים עמדה בסוגיה זו – גם הוא מבין שמקומן של טענותיו להתברר הוא בבית הדין האזורי, מה גם שהן מחייבות בירור עובדתי שיש לקיימו בערכאה מתאימה.

כ”ב. כאמור, לא ניטע מסמרות בשאלה התקיימות התנאים לרכישת סמכות, ואולם זאת נאמר: אילו מדובר היה בטענה מופרכת, אולי היה מקום ליתן יתר משקל לפגיעה בזכויותיו של העותר, המצוי לעת הזאת בישראל בניגוד לרצונו, ותוך פגיעה ברורה בזכות חוקתית המעוגנת בחוק יסוד (בר”ע 7208/93 וייסגלס נ’ וייסגלס (לא פורסם); רע”א 1759/91 יהושע ליבוביץ נ’ ח.ל.ב. השקעות ופיתוח (לא פורסם)). ואולם, לא זהו מצב הדברים. בשונה מהאמור בעתירה, בפנינו טענה המשיבה, כי אילולי החסמים שמעמיד בדרכה העותר בכל הנוגע להעתקת מקום מגוריהם של ילדיהם הקטינים היתה עולה עם ילדיה לישראל. כמובן איננו נדרשים לחוות דעה לגבי אמינות הטענה (ויתכן שההתנגדות המיוחסת לעותר קשורה דוקא ברצון לגיטימי שילדיו לא יהגרו למדינה שאינה מדינת מגוריו, והרי הוא אביהם), או לגבי השלכותיה על סוגיית התושבות שטרם התבררה; ואולם ככל שיש אמת בטענה שמדובר בהתנגדות בחוסר תום לב מצד העותר, קשה להלום טענתו לאי-התקיימות דרישת התושבות ביד אחת, ומנגד סיכול עלייתה של המשיבה לישראל בידו השניה. ושוב, אין בידינו לטעת מסמרות כי כך הוא המצב, והדברים יתבררו לאשורם – כך יש לקוות – בבית הדין האזורי.

כ”ג. זאת ועוד, בית הדין הרבני הגדול התייחס (בעמודים 12-11 לפסק דינו), לצו שיפוטי שניתן למשיבה, על מנת לסייע לה לברר את זיקותיו של העותר לישראל, ואף לאפיק זה יש לאפשר למצות את עצמו, כדי שסוגיית הזיקות תתברר במלואה. עוד נזכיר, כי גם בפנינו וגם בפני בתי הדין הועלו הצעות שונות, משני הצדדים, שנועדו לאפשר לעותר לשוב לצרפת תוך הסרת החשש מפני עיגון המשיבה (בכללן השלשת גט בבית הדין, בכפוף לערבויות לכך שלא יבוטל). יש לקוות עד מאוד שהצדדים ישכילו למצוא פתרון מוסכם כאמור, וגם בכך יוכל בית הדין האזורי לסייע, בנוסף לבירור השאלות שנמנו מעלה.

סוף דבר

כ”ד. סוף דבר, סבורני כי שאלת סמכותם של בתי הדין הרבניים לדון בתביעות שלפנינו טרם התבררה סופית, ואין מקום להתערבות בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק. בהקשר זה אין מקום ל”קיצורי דרך”, ושאלות הסמכות צריכות להתברר לגופן כדבעי. ואולם, נסיבות העניין, אזרח זר המעוכב בישראל מזה מספר חודשים, שעה ששאלת עצם הסמכות לדון בתביעות נגדו עדיין תלויה ועומדת, מחייבת התדיינות מהירה ככל הניתן – ואנו מקוים כי בית הדין האזורי יקבע מועד קרוב לשמיעת הצדדים. ומנגד, התארכות ההליכים נובעת, לפחות בחלק משמעותי, מהחלטת העותר שלא להתדיין בפני בית הדין האזורי עד להכרעה בעתירתו, וכבר הבאנו מדברי יהודה ליעקב: “כִּי לוּלֵא הִתְמַהְמָהְנוּ כִּי עַתָּה שַׁבְנוּ זֶה פַעֲמָיִם”. אין בידינו איפוא להיעתר לעתירה, העותר ישא בשכר טרחת בא כוחה של המשיבה בסך 10,000 ₪.

 

השופטת מ’ נאור:

אני מסכימה.

 

השופט ס’ ג’ובראן:

אני מסכים.

 

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א’ רובינשטיין.

 

ניתן היום, כ”ט בטבת התשע”ב (24.1.2012).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *