בג”צ 8030/03 לדה סמוילוב ואח’ נ’ משרד הפנים ואח’ (01/07/2004)

בג”צ 8030/03 סמוילוב נ’ משרד הפנים, פ”ד נח(6) (2004) 115

 

בג”צ 8030/03

1. לדה סמוילוב

2. אלכסיי סמוילוב

נגד

1. משרד הפנים

2. מנהל מינהל האוכלוסין

3. קונסטנטין שמקוב

 

בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק

[01/07/2004]

לפני השופטים מ’ חשין, ד’ ביניש, א’ א’ לוי

 

המשיב 3 (להלן – המשיב) הוא יהודי שעלה לישראל מרוסיה וזכה באזרחות מכוח שבות. המשיב עלה בגפו, כאשר אשתו, העותרת 1 ,שאינה יהודייה, ובנה, העותר 2 ,שהמשיב אימץ, נשארו ברוסיה. העותרים הגיעו לישראל על יסוד אשרת תייר שהוצאה להם ללא מעורבותו של המשיב. העותרים ביקשו כי תינתן להם אשרת עולה ואזרחות ישראלית כבני משפחתו של המשיב, מכוח סעיף 4א לחוק השבות, ה’תש”י־1950 .רשויות משרד הפנים סירבו לבקשה לאחר שנודע להם כי המשיב והעותרת מצויים בהליכי גירושין וחיים בנפרד וכי המשיב הגיש בקשה ברוסיה לביטול אימוצו של העותר. מכאן העתירה. העותרים טוענים, בין היתר, כי בעת העלייה היו בני משפחתו של יהודי לצורך סעיף 4א וכי פירוק התא המשפחתי חל רק לאחר הגעתם לישראל.

בית-המשפט העליון פסק:

(1) הוראת סעיף 4א לחוק השבות נועדה להוות כלי עזר להגשמת תכליתו העיקרית של חוק השבות – לעודד יהודים החיים מחוץ לישראל ולאפשר להם ככל הניתן לעלות לישראל. על-כן, יש לפרשו בדרך שתבטיח כי יהודים שנישאו בנישואיי תערובת לא יירתעו מהגשמת זכותם לעלות לישראל, ולא מעבר לכך (120ד – ה, 121ז – 122א, ז – 123א).

(2) קשרי המשפחה האמורים בסעיף מייסדים עצמם על קיומו של תא משפחתי אמיתי, ותכליתם היא לסלול דרך לפני יהודי המבקש לעלות ארצה עם בני משפחתו. לפיכך בהתפרק התא המשפחתי – בין משום שבני-הזוג חיים בנפרד ולא עוד כזוג, בין משום שמנהלים הם הליכי גירושין, בין משום שמתנהל הליך לביטול אימוץ שנעשה – לא מתקיימת התכלית שביסוד סעיף 4א, וההוראה המקנה לבני משפחתו של יהודי זכות לעלות ארצה לא תחול על בני המשפחה הלא יהודים של היהודי. זאת, אף אם פורמאלית נותרו אלה בני משפחתו של יהודי, למשל, משום שהליך הגירושין טרם נסתיים (122ז – 123ב, ה-ז).

(3) במקרה דנן, התא המשפחתי שנמנו עליו המשיב והעותרים נתפרק. פירוק זה אירע מבחינה מהותית עוד בטרם עלה המשיב לישראל, אולם גם אם היה נקבע אחרת, הפירוק אירע מיד בסמוך לאחר הגיעם של העותרים לישראל. בנסיבות אלו, אין העותרים יכולים לחסות תחת כנפיה של הוראת סעיף 4א לחוק השבות (124ג-ד).

 

חקיקה ראשית שאוזכרה:

– חוק השבות, ה’תש”י-1950, סעיפים 1, 4א, 4א(ב).

– חוק האזרחות, ה’תשי”ב-1952.

 

פסקי-דין של בית-המשפט העליון שאוזכרו:

[1] בג”צ 3648/97 סטמקה נ’ שר הפנים, פ”ד נג(2) (1999) 728.

[2] בג”צ 265/87 ברספורד נ’ משרד הפנים, פ”ד מג(4) (1989) 793.

[3] בג”צ 754/83 רנקין נ’ שר הפנים, פ”ד לח(4) (1984) 113.

[4] ע”פ 3363/98 קניאז’ינסקי נ’ מדינת ישראל, פ”ד נג(2) (1999) 479.

[5] בג”צ 2597/99 טושביים נ’ שר הפנים, פ”ד נח(5) (2005) 412.

[6] דנג”צ 3063/99 רביניקוב נ’ שר הפנים (2000).

[7] בג”צ 4156/01 דימיטרוב נ’ משרד הפנים, פ”ד נו(6) (2002) 289.

[8] בג”צ 1689/94 הררי נ’ שר הפנים, פ”ד נא(1) 15.

 

עתירה למתן צו-על-תנאי. העתירה נדחתה.

 

איליה וייסברג – בשם העותרים;

יובל רויטמן, עוזר לפרקליטת המדינה – בשם המשיבים.

 

פסק-דין

השופט מ’ חשין:

קונסטנטין שמקוב (קונסטנטין) – המשיב 3 – הוא יהודי שעלה ארצה מרוסיה וזכה באזרחות ישראל מכוח שבות. לדה סמוילוב ואלכסיי סמוילוב – אשתו בנפרד ובנו המאומץ של קונסטנטין – מבקשים כי יינתנו להם אשרת עולה ואזרחות ישראל כבני משפחתו של קונסטנטין. רשויות משרד הפנים סירבו לבקשה, ומכאן העתירה שלפנינו.

 

עיקרי העובדות שלעניין

2. העותרת 1, לדה סמוילוב (לדה), אזרחית רוסיה שאינה יהודייה, נישאה בשנת 1998 – ברוסיה – לקונסטנטין. אלכסיי סמוילוב (אלכסיי), העותר 2, הוא בנה של לדה מנישואין קודמים, וקונסטנטין אימץ אותו לו כבן. בשנת 2001 – פחות משנתיים לאחר הנישואין, ובטרם הושלם הליך אימוצו של אלכסיי – עלה קונסטנטין ארצה בגפו, מימש את זכותו כיהודי על-פי חוק השבות, ה’תש”י-1950 והפך אזרח ישראל. לדה ואלכסיי לא הצטרפו לקונסטנטין לעת שעלה ארצה, וקונסטנטין הודיע לרשויות כי אף שנשוי הוא, אשתו – לדה – “נשארת ברוסיה”. ביום 6.2.2002 – כשנה וחצי לאחר שקונסטנטין עלה לישראל – הגיעו לדה ואלכסיי לישראל על יסוד אשרת תייר שהוצאה להם ללא מעורבותו של קונסטנטין. כחודש ימים לאחר הגיעם ארצה פנו לדה ואלכסיי וכן קונסטנטין וביקשו כי יוענק ללדה ולאלכסיי מעמד של עולים בהיותם בני משפחתו – אשתו ובנו – של קונסטנטין. משנתעורר חשד באשר לכנות קשר הנישואין והליך האימוץ, החליטו רשויות משרד הפנים שלא להעניק ללדה ולאלכסיי אשרת עולה אלא רישיון שהייה זמני בלבד לתקופה של שישה חודשים לבדיקת מעמדם וכנות הקשר המשפחתי. בדיקה זו לא הושלמה מעולם, שכן בחלוף שבועות מעטים – פחות מחודש ימים – פנה קונסטנטין למשרד הפנים וביקש כי יופסק תהליך התאזרחותם של לדה ושל אלכסיי. בסמוך לאחר מכן נודע לרשויות משרד הפנים כי בני-הזוג מצויים בהליך גירושין, וכי קונסטנטין אף הגיש בקשה ברוסיה לביטול אימוצו של אלכסיי (נוסיף כי ביני וביני, ביום 6.5.2004, הושלם הליך הגירושין, וכיום אין עוד בני-הזוג נשואים זה לזה).

3. משנודע למשרד הפנים על הליך הגירושין ועל בקשתו של קונסטנטין לביטול האימוץ, הוחלט שלא להאריך את רישיון ישיבתם של העותרים בישראל לתקופה נוספת. טעם הדבר: “[לדה] קיבלה מעמד חוקי בארץ על סמך נישואיה לאזרח ישראלי. ההליך המדורג שבעטיו ניתן לה המעמד מבוסס על חיים משותפים של בני הזוג בישראל, וכאשר מתפרק הקשר, נמוג הבסיס למתן אשרה לבן הזוג הזר” (מכתב ששלחה גב’ הדס דריקס, ראש דסק צפון במינהל האוכלוסין, אל בא-כוחם של העותרים). לדה ביקשה לבטל החלטה זו בטוענה כי “קיבלה מעמד בארץ לא על סמך נישואיה לאזרח ישראלי, אלא בהיותה אשתו של יהודי, בטרם קבלת אזרחות ע”י אותו יהודי” (מכתבו של בא-כוחם של העותרים אל משרד הפנים). בקשתה של לדה נדחתה לאחר ש”נמצא כי עוד בתקופת חייהם המשותפים [של קונסטנטין ולדה] ברוסיה נוצר משבר ביחסיהם ובני הזוג החליטו להיפרד ומסיבה זו עלה [קונסטנטין] בגפו” (מכתבה של גב’ הדס דריקס מיום 10/02/2003 אל בא-כוחם של העותרים).

4. משסורבה בקשתם הגישו לדה ואלכסיי את עתירתם הנוכחית בדרישה כי יוענקו להם תעודת עולה ואזרחות ישראל מכוחו של סעיף 4א שלחוק השבות בהיותם בני משפחתו – אשתו ובנו – של יהודי. העותרים מתארים בעתירתם תמונה אידילית למדי לחייהם המשותפים עם קונסטנטין ברוסיה בהוסיפם כי ביקשו לעלות לישראל עם קונסטנטין, אלא שטעמים משפחתיים – טיפול באמה החולה של לדה – וטעמי כלכלה – ניהול עסק של תיירות – חייבו את לדה – וממילא את אלכסיי – להישאר ברוסיה ושלא להצטרף לקונסטנטין בעלותו ארצה. לאחר זמן, ומשנפתרו אותן בעיות שחייבו אותם להישאר ברוסיה, ביקשו לדה ואלכסיי להצטרף לקונסטנטין בישראל, אלא שכאן – רק כאן – נתערערה האידיליה, וקונסטנטין סילקם מביתו והחל מתנכל להם. בנסיבות אלו, כך טוענים העותרים, קמה להם זכות חוקית לעלות לישראל ולהפוך אזרחיה מכוחו של סעיף 4א שלחוק השבות בהיותם – בעת העלייה – בני משפחתו של יהודי.

5. תשובתו של קונסטנטין לעתירה מסִבה עצמה על מערכת יחסיו עם לדה, ועיקרה הכחשת האידיליה כפי שתיארוה העותרים. לטענתו של קונסטנטין, נתערערו יחסיו עם לדה עוד בהיותם ברוסיה עד כי נפרדו, ואף שלא נתגרשו חדלו לחיות חיי זוג. משנודע ללדה כי בכוונת קונסטנטין לממש את זכותו ולעלות לישראל, נעשה ניסיון מצדה לחידוש הקשר המשפחתי, ואז – לקראת העלייה – הוחל בהליכי אימוצו של אלכסיי. אלא שהקשר בין בני-הזוג נותק שוב, ולכן עלה קונסטנטין בגפו ארצה. לאחר העלייה – כך ממשיך קונסטנטין לתאר את מסכת יחסיו עם לדה – לא עוד היה קשר בינו לבין לדה ואלכסיי, לרבות בעתות שלדה ביקרה בהן בישראל. משהגיעו לדה ואלכסיי לישראל ללא מעורבותו, ביקש קונסטנטין לסייע להם, ואף שיכנם בביתו, אלא שלאחר ימים ספורים נודע לו כי יש לה ללדה מערכת יחסים זוגית עם גבר אחר, ואו-אז נותקו יחסיהם סופית. קונסטנטין אינו טוען כי נישואיו ללדה היו נישואים פיקטיביים, ואולם חוזר הוא ומדגיש כי לדעתו ניצלה אותו לדה לשם קבלת אזרחות ישראלית. כן מציין הוא כי החל בישראל בתהליך של גירושין מלדה ובביטול האימוץ.

6. תשובת המדינה לעתירה מיוסדת על גירסת קונסטנטין שנמסרה בשימוע שנערך ללדה ולקונסטנטין לאחר הגשת העתירה. המדינה סומכת ידה על עיקרי גירסתו של קונסטנטין – בעיקר על הטענה כי יחסיהם של קונסטנטין ולדה פסקו עוד ברוסיה, קודם עלייתו של קונסטנטין – ועל חיזוקים לא-מעטים שנמצאו לאותה גירסה, ובהם עלייתו של קונסטנטין בגפו; שהותו בישראל לבדו תקופת זמן ממושכת; הליך הגירושין והליך ביטול האימוץ שהחלו לאחר שהגיעו העותרים לישראל; ביקוריה של לדה בישראל – לפני עלייתו של קונסטנטין ואחריה – בלא כל קשר לקונסטנטין; כניסתם של לדה ושל אלכסיי לישראל באשרת תייר ובלא מעורבותו של קונסטנטין ועוד. אשר לפן המשפטי של העתירה: המדינה טוענת כי אין להם ללדה ולאלכסיי זכות לקבלת אשרת עולה מכוחו של סעיף 4א שלחוק השבות, שכן בנסיבות העניין ונוכח פירוקו של התא המשפחתי עוד ברוסיה אין לראות בלדה “בת זוג” של קונסטנטין, ואין לראות באלכסיי “ילד” של יהודי, כהגדרתם של “בן זוג” ו”ילד” בחוק השבות.

 

עיקרי המחלוקת

7. עיקר המחלוקת בין בעלי-הדין נסבה על פירושה של הוראת סעיף 4א לחוק השבות, ובעיקר על פירושם של המונחים: “בן זוג” של יהודי ו”ילד” של יהודי כהוראתם בחוק. השאלה היא אם מונחים אלה פורשים עצמם אף על בן-זוגו של יהודי מקום שבני-הזוג מצויים בהליכי גירושין וחיים בנפרד ועל ילדו המאומץ של יהודי שעה שהאימוץ מצוי בהליכי ביטול. על מחלוקת משפטית-עקרונית זו נוספת מחלוקת באשר לנסיבות העניין, ואולם נסתפק באשר אינו שנוי במחלוקת והוא שקונסטנטין מבקש לנתק את קשרי-המשפחה שקשר עם לדה ועם אלכסיי, וכי מתנהלים כיום הליכים משפטיים לניתוק קשר הנישואין ולביטול האימוץ.

 

לפירושו של סעיף 4א שלחוק השבות – תכלית ומהות

8. במוקד המחלוקת שלפנינו עומדת-ניצבת הוראת סעיף 4א לחוק השבות, הנסַבָּה על זכותם של בני-משפחתו הלא-יהודים של יהודי לקבל מעמד של עולים ואזרחות ישראל בהתאם להוראות חוק השבות. וכדבר החוק:

“4א. זכויות בני משפחה

(א) הזכויות של יהודי לפי חוק זה והזכויות של עולה לפי חוק האזרחות, ה’תשי”ב-1952, וכן הזכויות של עולה לפי כל חיקוק אחר, מוקנות גם לילד ולנכד של יהודי, לבן זוג של יהודי ולבן זוג של ילד ושל נכד של יהודי; להוציא אדם שהיה יהודי והמיר דתו מרצון.ב

(ב) אין נפקא מינה אם יהודי שמכוחו נתבעת זכות לפי סעיף קטן (א) עודו בחיים או לאו ואם עלה ארצה או לאו.ו

(ג) הסייגים והתנאים הקבועים לגבי יהודי או עולה בחוק זה או על פיו או בחיקוקים כאמור בסעיף קטן (א), יחולו גם על מי שתובע זכות לפי סעיף קטן (א).”

הוראת-חוק זו – מה טיבה? עמדנו על כך בעבר והסברנו כי הוראה זו נועדה לאפשר ליהודים שנישאו בנישואי-תערובת לעלות לישראל עם בני-משפחתם שאינם יהודים, שאחרת אפשר לא היו אותם יהודים עולים ארצה כלל. “נישואי-תערובת הינם תופעה רווחת בקרב יהודי התפוצות, והחשש היה כי שלילת זכויות מבן-משפחה שאינו יהודי עלולה להניא יהודים מֵעֲלות ארצה…” (בג”צ 3648/97 סטמקה נ’ שר הפנים (פרשת סטמקה [1]), בעמ’ 755). סעיף 4א שלחוק השבות נועד לפתור בעיה זו של נישואי-תערובת: “…להקל על עלייתן של משפחות מעורבות אלה בשלמותן…” (בג”צ 265/87 ברספורד נ’ משרד הפנים (פרשת ברספורד [2]), בעמ’ 834) “במגמה שלא להביא לפיצולה [של משפחת נישואי תערובת – מ’ ח’] ובמטרה לעודד את עלייתה ארצה” (פרשת סטמקה [1], שם). ראו עוד והשוו: בג”צ 754/83 רנקין נ’ שר הפנים [3], בעמ’ 117; ע”פ 3363/98 קניאז’ינסקי נ’ מדינת ישראל (פרשת קניאז’ינסקי [4]), בעמ’ 517; בג”צ 2597/99 טושביים נ’ שר הפנים (פרשת טושביים [5]), בעמ’ 426 ואילך לחוות-דעתו של הנשיא ברק.

9. הוראת סעיף 4א שלחוק השבות נועדה אפוא להוות כלי-עזר להגשמת תכליתו העיקרית של חוק השבות; לא אך שכל יהודי באשר הוא יהא זכאי לעלות לישראל, אלא שיהודים אכן יעלו לישראל; לעודד יהודים החיים מחוץ לישראל ולאפשר להם ככל הניתן לעלות לישראל. והגם שהחוק ביקש להרחיב את מעגל הזכאים לשבות אף למי שאינם יהודים, לא באה הרחבה זו לָעולם אלא כדי לאפשר ליהודים לעלות ארצה. אכן כן: סעיף 4א מייחס חשיבות גם לקשר שקשרו אותם בני משפחה עם העם היהודי – לא אך עם אותו יהודי המבקש לעלות. כך (למשל) יש להבין ולפרש את הוראת סעיף 4א(ב) לחוק השבות, ולפיה “אין נפקא מינה אם יהודי שמכוחו נתבעת זכות לפי סעיף קטן (א) עודו בחיים או לאו ואם עלה ארצה או לאו”, ואולם חריג זה בא להעיד על הכלל, ועולה הוא בקנה אחד עם תכליתו העיקרית של החוק. פירושו ותחומי פרישתו של סעיף 4א שלחוק השבות ייגזרו אפוא מייעודו, דהיינו: הוראת החוק תפורש בדרך שתבטיח כי יהודים שנישאו בנישואי תערובת לא יירתעו מהגשמת זכותם לעלות לישראל; כך – אך לא מעבר לכך. על כל אלה, ועוד, עמדנו בהרחבה בפרשת סטמקה [1], וכך אמרנו שם (בעמ’ 758):

“הוראת סעיף 4א לחוק השבות הפכה להיותה חלק בלתי נפרד ב”תכלית הגדולה” של חוק השבות: קיבוץ גלויות העם היהודי אל מדינת היהודים, שיבת הבנים אל ביתם. חוק השבות, כשמו-כן-הוא, מַפְנֶה הוא פניו אל היהודים באשר-הם-שם. מזמין הוא את היהודים לשוב אל ביתם, לחזור ארצה. כל יהודי באשר-הוא, מחזיק כל-העת במעין-אופציה-למניה הניתנת למימוש לרצונו בלבד. “חוק השבות בא לקבוע עיקרון, שכל עם ישראל בעולם כולו יש לו חלק ונחלה בישראל, וכאשר אדם מישראל רוצה לחזור למולדתו, לישראל, הוא איננו בבחינת מהגר, אלא בבחינת שב למולדתו”… וגם אם נעלה כי מעט-שם מעט-שם תימצא לנו תכלית-משנה זו או אחרת, הנה העיקר הוא אותו עיקר והוראת סעיף 4א תפורש על-פי אותו עיקר…”

ראו עוד: שם, בעמ’ 750-749; פרשת ברספורד [2], בעמ’ 845-844; פרשת טושביים [5], שם; דנג”צ 3063/99 רביניקוב נ’ שר הפנים [6].

10. תירגום העיקרון לדרכי פירושה – ולקביעת תחומי התפרשותה – של הוראת סעיף 4א לחוק השבות ישמיענו כי המונחים “בני משפחה”, “בן זוג” או “ילד” של יהודי שבאותה הוראת-חוק יש ונכון לפרשם “פירוש לשוני דינמי”, פירוש העולה בקנה אחד עם תכליתו העקרונית של חוק השבות כפי שזו באה לידי ביטוי בסעיף 1 בו (פרשת סטמקה [1], בעמ’ 750-749). “פירוש לשוני דינמי”, קרא: שבות כהוראת סעיף 4א שלחוק תוענק אך ורק לבני-זוג ובני-משפחה לא יהודים שקשרו גורלם בגורלו של יהודי שחוק השבות חל עליו – וממילא קשרו גורלם בגורלו של העם היהודי – ובה-בעת לא תינתן זכות לשבות למי שלא קשרו אותו קשר-גורל, אף אם מחזיקים הם בסטטוס פורמאלי של היותם בני משפחה. הבחינה לזכות השבות בחינה מהותית היא – בחינת קשר הגורל, ולא אך בחינה פורמאלית – בחינת קשר הנישואין או קשר ההורות כבענייננו.

11. בית-המשפט פסק באותה רוח כי קשר פורמאלי של נישואין לא יהפוך אדם ל”בן זוג” כמשמעו בהוראת סעיף 4א שלחוק השבות אם יסתבר כי מדובר בנישואין פיקטיביים. וכלשונו של השופט קדמי בפרשת קניאז’ינסקי [4] (שם, בעמ’ 489, 490):

“ההוראה שבסעיף 4א לחוק השבות לא נועדה – בשום פנים ואופן – לקבוע “מסלול” של קבלת מעמד של “עולה” ו”אזרח ישראלי” לכל “בן-זוג”, אלא… אך ורק לבן-זוג “אמיתי”, וזאת – על-מנת לאפשר ליהודים שבני-זוגם אינם יהודים לשוב לארצם ולבנות בה את ביתם. תכלית חקיקתו של סעיף 4א לחוק השבות ברורה וחד-משמעית, והיא עולה בקנה אחד עם תכליתו של החוק כולו, שהוא, כאמור, לעודד כל יהודי באשר הוא לעלות לישראל.

…אדם יכול להיקרא “בן-זוג” של יהודי בשל כך שנישא לו “פורמאלית” על-פי חוק המקום, ועם זאת לא להיות “בן-זוגו” לעניין סעיף 4א לחוק השבות, אם מתברר שהוא בן-זוג “למראית עין” בלבד.”

כן היו דבריה של השופטת ביניש לעניין פירושה של הוראת סעיף 4א לחוק השבות (שם, בעמ’ 517):

“אין ספק, כי הכוונה להעניק ליהודים ולבני משפחותיהם באופן אוטומטי זכות משמעותית כאזרחות – זכות אשר בדרך-כלל אין המדינות מעניקות על נקלה – נובעת מהשאיפה לממש את השבות של כל יהודי באשר הוא לישראל, ונועדה לאפשר שיבה גם לבן משפחתו הקרוב. הזכות המוענקת לבן-זוג מיועדת אפוא למי שקשר את גורלו בנישואין עם בן-זוגו היהודי.”

ועוד (שם, בעמ’ 514):

“הרציונל החל על מגמתה של החקיקה המכירה בהטבות ובזכויות שונות לבני-זוג נשואים, ועל אופן התייחסותן של רשויות המדינה לקשר הנישואין, אינו חל על נישואין פיקטיביים, המיועדים, מעיקרם, לעקיפת החוק ולהשגת זכויות והטבות שנועדו לבני-זוג שהקימו משפחה. לעניין זה יש להבחין בין המניעים להקמת התא המשפחתי המבטא חיים משותפים של בני-זוג – מניעים שאינם רלוונטיים – לבין עצם קיומו של תא משפחתי, שהוא הבסיס והתנאי לכיבוד הזכויות ולהענקת הטבות.”

…אין ספק, כי נישואין שמלכתחילה נוצרו במגמה להשיג תוצאה שאינה קשורה בגורלם המשותף של בני-הזוג, ללא כל כוונה ליצירת קשר משפחתי כלשהו, תוך הסכמה מראש לפירוד מוחלט בין בני-הזוג ומתוך מטרה יחידה להשיג זכויות שמעניק החוק – הם נישואין פיקטיביים. לא לאלה תוענק זכות האזרחות, אף לא הטבות וזכויות אחרות שהמדינה רואה לתת לבני-זוג נשואים.

12. מעניינם של הנישואין הפיקטיביים נוכל ללמוד היקש לעניינם של גירושין ולעניינו של תא משפחתי שהתפרק. קשרי המשפחה האמורים בסעיף 4א של חוק השבות מייסדים עצמם על קיומו של תא משפחתי אמיתי, ותכליתם היא לסלול דרך לפני יהודי המבקש לעלות ארצה עם בני משפחתו. כך – ולא מעבר לכך. כמסקנה נדרשת מכאן נאמר כי בהתפרק התא המשפחתי – עם פירוק הנישואין ומשמבוטל האימוץ – לא עוד מתקיימת התכלית שביסוד הוראת סעיף 4א שלחוק, וממילא אין להכיר בבני המשפחה – שמא נאמר: בני משפחה לשעבר – כבני משפחה לעניינה של שבות; כך, אף אם פורמאלית נותרו אלה בני משפחתו של יהודי, למשל משום שהליך הגירושין טרם נסתיים. עמד על כך לאחרונה הנשיא ברק בבג”צ 4156/01 דימיטרוב נ’ משרד הפנים [7], ואף שהדברים נאמרו לעניינו של חוק האזרחות, ה’תשי”ב-1952, בתוכנם ובמהותם יפים הם אף לעניינו של חוק השבות (שם, בעמ’ 293):

“גישתו של חוק האזרחות שלפיה ניתן להגמיש את התנאים להתאזרחות מקום שבן-זוגו של המבקש להתאזרח הוא אזרח ישראל, מבוססת על הרצון לשמור על שלמות התא המשפחתי ועל הצורך למנוע פיצול אזרחותם של מרכיביו … מקום שבו התא המשפחתי התפרק הלכה למעשה, בני-הזוג חיים בנפרד, והם מנהלים הליכים לגירושין, שוב אין קיים הטעם המונח ביסוד ההקלה בהתאזרחות שנותן חוק האזרחות לבן-זוג זה של אזרח. מטעם זה הנני סבור כי בדין החליט המשיב – שעה שנודע לו על פירוק התא המשפחתי – לדחות את בקשתו של העותר לקבל אזרחות ישראלית מכוח נישואיו לאזרחית ישראלית.”

13. הנה-כי-כן, תכליתו של חוק השבות; תכליתה של הוראת סעיף 4א שלחוק; פירושה הלשוני הדינמי של הוראת סעיף 4א – כל אלה מוליכים אותנו למסקנה כי מקום שבו התפרק התא המשפחתי – בין משום שבני-הזוג חיים בנפרד ולא עוד כזוג, בין משום שמנהלים הם הליכי גירושין, בין משום שמתנהל הליך לביטול אימוץ שנעשה – שוב נעלם הטעם המונח ביסודו של סעיף 4א שלחוק השבות, וההוראה המקנה לבני משפחתו של יהודי זכות לעלות ארצה לא עוד תחול על בני המשפחה הלא-יהודים של היהודי. בני משפחה לא-יהודים של יהודי זכותם לִשְבוּת תולה עצמה בהיותם נמנים על התא המשפחתי של היהודי, ובהתפרק התא המשפחתי ניתק ממילא הקשר, ובני המשפחה – גם אם בני משפחה הם באורח פורמאלי – אין הם עוד בני משפחה במובנו של חוק השבות.

Cessante ratione legis – cessat ipsa lex:

בהיבטל הגיונו של החוק – ייבטל החוק עצמו. הקניית שבות לבני משפחה במקום שבו עומד להיבטל הקשר שקשרו עם אותו יהודי הזכאי לשבות, אינה עולה בקנה אחד לא עם תכליתו ולא עם רוחו של החוק; למעשה, היא סותרת בעליל גם את תכלית החוק גם את רוחו.

14. להבהרת דברינו נוסיף ונאמר עוד זאת: לא היה בכוונתנו לומר – אף אין אנו אומרים – כי יהודי שעלה ארצה בגפו בהותירו את אשתו ואת ילדיו הלא-יהודים בארץ שממנה עלה, נתפוגגה ונעלמה זכותם של בני המשפחה הלא-יהודים לעלות ארצה ולהצטרף לבעל ולאב שעלה תחילה. נסיבות מנסיבות שונות עשויות לעכב את עלייתם המשותפת של בני-הזוג וילדיהם – למשל טיפול בבן-משפחה חולה, קשיי-כלכלה ועוד – ולא נאמר כי במצב דברים זה אין עוד בני המשפחה הלא-יהודים זכאים ליהנות מטובו של חוק השבות. אלא שפרדה ממושכת עשויה להצביע על פירוק התא המשפחתי, והשאלה אם אמנם נתפרק התא המשפחתי או אם הפרדה נעשתה בכורח נסיבות חיצוניות, שאלה של ראיות היא בכל עניין ועניין.

 

ומן הכלל אל הפרט

15. נחיל את החוק על ענייננו וידענו כי דין העתירה דחייה. התא המשפחתי שנמנו עליו קונסטנטין, לדה ואלכסיי – ככל שהיה קיים תא משפחתי זה – נתפרק ואיננו עוד. פירוק זה אירע מבחינה מהותית עוד בטרם עלה קונסטנטין לישראל. כך סוברת המדינה, ולא מצאנו הצדק להתערב בהחלטה. ואולם גם אם אמרנו אחרת, נתפרק התא המשפחתי מיד בסמוך לאחר הגיעם של לדה ואלכסיי לישראל. בנסיבות אלו – גם לו היינו מקבלים את גירסתה העובדתית של לדה, וכאמור איננו מקבלים גירסה זו – אין לדה ואלכסיי יכולים לחסות תחת כנפיה של הוראת סעיף 4א שלחוק השבות. טענתם של העותרים לשבות מייסדת עצמה כולה כל-כולה על קשר ליהודי, אלא שקשר זה קשר פורמאלי הוא, קשר-עבר שתוכו נעלם ונותרה אך קליפתו. קשר מעין-זה אינו מזכה בשבות.

16. דבר אחרון. אלכסיי, בנה של העותרת, הוא נער כבן שבע-עשרה. מאז חודש פברואר 2002 שוהה הוא בארץ, ולטענת העותרים, “התאקלם כאן, נכנס למערכת הלימודים הישראלית. מרכז חייו הפך להיות בארץ”. טובתו של אלכסיי תובעת, כך טוענים העותרים, כי יותַן לו להישאר בישראל, וכי תוענק לו אזרחות ישראל מכוח שבות. טענת-זכות זו אין בה ממש כמובן, ואולם רשויות משרד הפנים רשאיות לבחון במסגרת הדין – אם תתבקשנה על-כך – אם ניתן להקל עם אלכסיי בדרך כלשהי. למותר לומר כי אין בעניינו של אלכסיי כדי לאצול על זכויותיה של העותרת. ראו והשוו בג”צ 1689/94 הררי נ’ שר הפנים [8].

17. סוף דבר: משנמצא לנו כי הוראת סעיף 4א לחוק השבות אינה חלה לא על העותרת ולא על העותר, ממילא דין העתירה היא דחייה.

העתירה נדחית.

 

השופטת ד’ ביניש

אני מסכימה.

 

השופט א’-א’ לוי

אני מסכים.

 

הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט מ’ חשין.

 

היום, יב תמוז ה’תשס”ד (01/07/2004).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *