בג”צ 80/70 אליצור (16/12/1970): בית משפט עליון דחה בקשה לביטול היתר העסקת עובדים בשבת בטלויזיה

בג”צ 80/70 יהודה אליצור נ’ רשות השידור, פד”י כד(2) 649 (1970)

 

בג”צ 70/80

יהודה אליצור, מרדכי ברויאר, מאיר מדן, ואח’ נ’ רשות השידור, שר הדואר, שר העבודה, מפקח עבודה ראשי וסגן מפקח עבודה ראשי

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

[16.12.70, 13.10.70 ,19.3.70]

לפני הנשיא (אגרנט), מ”מ הנשיא (זוסמן), והשופטים לנדוי, ברנזון, קיסטר

 

טענתם של העותרים הינה שרשות השידוד פועלת שלא כדין בשדרה שידורי טלוויזיה בשבת, היות והיתרי העבודה שניתנו לה לשם כך על ידי מפקח העבודה הראשי בטלים, בהיותם נוגדים את הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה, תשי”א-1951.

 

בית המשפט הגבוה לצדק פסק:

א.

(1) (בעקבות בג”צ 287/69 [2]) השקפת עולמם של העותרים ואורח חיים הדתי אינם מייחדים להם כל זכות מיוחדת, העשויה לשמש יסוד לפניה אל בית המשפט הגבוה לצדק.

(2) הטוען לזכות מיוחדת מכוח מינויו כחבר מליאת רשות השידור, בהתאם לחוק רשות השידור, חייב גם לאכוף את זכותו כהלכתו של אותו חוק.

(3) אין זה מתקבל על הדעת שבמקום שהמחוקק גילה את כוונתו שלא לשעות אל טענתו של יחיד, אפילו הוא חבר המליאה, בדרך מינהלית, יהא בית המשפט חייב לדון בקובלנתו בדרך שיפוטית.

ב.

(1) העותרות הנוספות (מס’ 4, 5) אינן יכולות להישמע בבית המשפט הגבוה לצדק, הואיל והשהו עתירתן יתר על המידה.

(2) לא רק אורך הזמן קובע אם עבר זמנה של העתירה, אלא בין שאר הנסי­בות קובע גם נושא העתירה.

ג. השאלה אם שידורי טלוויזיה רצופים, במשך כל ימי השבוע, מהווים שירות חיוני או מיותר, אינה שאלה משפטית אלא ציבורית-פוליטית, שהוכרעה מכבר בפורום המוסמך על כך: הממשלה והכנסת.

ד. (השופט ברנזון) לעותרות הנוספות זכות עמידה בבית המשפט הגבוה לצדק, אך זכות זו אינה משתרעת גם על הדיון בפני הרשות המוציאה היתרי העבודה במנוחה השבועית.

ה. דעת המיעוט (השופט קיסטר)

(1) לעותרים חברי המליאה זכות עמידה בבית המשפט הגבוה לצדק לשם הגנת אינטרסים של עובדים שומרי שבת.

(2) לעותרות הנוספות זכות עמידה הן בבית המשפט הגבוה לצדק והן בפני הרשויות.

 

התנגדות לצו על תנאי מיום י”א באדר ב’ תש”ל (19.3.70) המכוון למשיבים והדורש מהם לבוא וליתן טעם: מדוע לא תימנע המשיבה מס’ 1 מלשדר שידורי טלוויזיה ומלהעביד עובדים בשידורים כאלה בשבתות ומועדי ישראל (להלן: ימי המנוחה), מדוע לא יימנע המשיב מס’ 2 מלהעביד בימי המנוחה עובדים באספקת שירותים שנועדו להפעלת שידורי הטלוויזיה; מדוע לא יבטלו המשיבים מס’ 3, מס’ 4, מס’ 5 את ההיתרים המיוחדים שהמשיב מס’ 4 נתן למשיבים מס’ 1, מס’ 2 להעביד עובדים בימי המנוחה לשם הפעלת שידורי טלוויזיה או מדוע לא יודיעו למשיבים מס’ 1, מס’ 2 שהיתרים אלה אינם תקפים; ומדוע לא יימנעו המשיבים מס’ 3, מס’ 4, מס’ 5 הנ”ל להבא, מליתן או מלחדש היתרים מיוחדים למשיבים מס’ 1, מס’ 2 להעביד עובדים בימי מנוחה לשם הפעלת שידורי טלוויזיה. הצו-על-תנאי בוטל, ברוב דעות, כנגד דעתו החולקת של השופט קיסטר.

 

א’ מירון וא’ דיבון – בשם העותרים מס’ 1, מס’ 2, מס’ 3, מס’ 5 (הסתדרות הפועל המזרחי בא”י);

מ’ שפירא – בשם העותרת מס’ 4 (הסתדרות פועלי אגודת ישראל בא”י);

א’ ש’ שמרון – בשם המשיבה מס’ 1;

ד”ר מ’ חשין, סגן פרקליט המדינה – בשם המשיבים מס’ 2, מס’ 3, מס’ 4.

 

צו

מ”מ הנשיא (זוסמן):

1. המשיבה הראשונה, רשות השידור, הוקמה על ידי חוק רשות השידור, תשכ”ה-1965, והעותרים מס’ 1, 2 ו-3 (שאקרא להם להלן: העותרים) נמנים על המליאה שנתמנתה על ידי נשיא המדינה, כאמור בסעיף ד לחוק הנ”ל. ביום 30 בספטמבר 1969 קבע הוועד המנהל של הרשות, שהוקם בהתאם לסעיף 14 לחוק, את תכנון שידורי החורף בטלוויזיה, הכולל שידורים בכל ימות השבוע, לרבות שבתות. לקביעה זו קדמה החלטת הממשלה מיום 12 במאי 1969, בה, החליטה על שידורים בכל ימות השבוע (פרט ליום הכיפורים), ונאמר בה, כי  “על התכניות ושעות השידור יחליטו מוסדות רשות השי­דור בהתאם לחוק רשות השידור”. יום 2 בנובמבר 1969 היה מיועד לתחילת שידורי החורף. ליל שבת הראשון בתכנית החורף היה 7 בנובמבר. ביום 6 בנובמבר 1969 חיוותה גם מליאת הרשות דעתה, “בעד שידורי טלוויזיה במשך שבעה ימים בשבוע כולל שבת, פרט ליום הכיפורים.”

2. בסוף אוקטובר 1969 נתקיימו הבחירות לכנסת השביעית. בתקופת הביניים, לפני כינון הממשלה החדשה בעקבות הבחירות, חזר ענין שידורי שבת ועלה מחדש על שולחן הדיונים של הממשלה היוצאת. ביום 5 בנובמבר פנתה הממשלה אל רשות השידור, וביקשה להשהות את השידורים בשבת “כדי לאפשר דיון בנושא לאחר כינונה של הממשלה החדשה”. אף פניה זו נדונה על ידי המליאה של רשות השידור בישיבתה הנ”ל מיום 6 בנובמבר, ונדחתה ברוב דעות. על פי סעיף 12א לחוק הנ”ל רשאים עשרה מחברי המליאה לערור על החלטת המלי­אה שנתקבלה בניגוד לדעתם, בפני השר, היינו, חבר הממשלה שזו הסמיכתו לבצע את החוק (סעיף 1 לחוק). על הראשונה משתי ההחלטות שנתקבלו במליאה ביום 6 בנובמבר 1969, “בעד שידורי טלוויזיה במשך 7 ימים בשבוע כולל שבת”, לא הוגש ערר. על ההח­לטה השניה, שלא להיענות לבקשת הממשלה להשהיית שידורים בשבת עד אתר כינון הממשלה החדשה, הוגש ביום 7 בנובמבר 1969 ערר, והעותרים היו בין העוררין. עוד באותו יום התפנתה ראש הממשלה לשמוע את דברי נציג הרוב והמיעוט בעל פה, ולאחר שמיעתם החליטה, מכוח סעיף 12א(ג) לחוק, שלא לדחות את הערר, אלא להעבירו להכרעת הממשלה; על פי אותו סעיף עיכבה את ביצוע ההחלטה שעררו עליה, עד להכרעת הממשלה.

3. דעתו של אזרח אחד לא נחה מהחלטתה של ראש הממשלה, ואף הוא הזדרז ופנה, ביום 7 בנובמבר, אל בית משפט זה והשיג צו-על-תנאי, במטרה לקיים את שידורי הטל­וויזיה גם בשבתות, כהחלטת המליאה של הרשות (בג”צ 281/69). בו בידם נתן בית משפט זה, על פי צד אחד, גם צו-ביניים, המורה לרשות שלא להימנע מביצוע החלטתה הנ”ל משום צו העיכוב של ראש הממשלה, והואיל ולא היה כל עיכוב אחר לשידורים, נתקיימו שידורי הטלוויזיה באותה שבת, ומאז הם מתקיימים בתקנם במשך כל ימות השבוע, פרט ליום הכיפורים.

היועץ המשפטי לממשלה עתר בהמרצה 704/69 [1] לביטול צו הביניים שניתן על­ פי צד אחד, כאמור. בקשה זו נתבררה בבית משפט זה ביום 13 בנובמבר, ונדחתה למחרת היום. רשות השידור לא ביקשה לבטל את הצו.

לבסוף בוטל הצו-על-תנאי האמור, לאחר שנתכוננה הממשלה החדשה והחליטה לדחות את הערר, כך שהחלטת המליאה, “שלא להיענות” לבקשת הממשלה, בעינה עומדת.

4. בכך תם השלב הראשון של מערכת הטלוויזיה, אבל עוד היא בעיצומה, ואזרח אתר, שמחה מירון שמו, השיג ביום 14 בנובמבר 1969, היינו ביום בו נדחתה בקשת הביטול של היועץ המשפטי בהמרצה 704/69 [1], צו-על-תנאי במטרה למנוע את השידורים בשבת (בג”צ 287/69 [2]). השגתו של מירון על השידורים היתה עקיפה; הוא ביקש לפסול את ההיתרים שניתנו לרשות השידור מטעם שר העבודה לשם העבדת עובדים בשבת, מכוח סעיף 12(א) לחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי”א-1951, ולמנוע את שר הדואר מלהעסיק עובדים לצורך הפעלת הטלוויזיה בשבת; בדרך זו היתה נשללת מרשות השידור האפשרות לשדר בשבת. צו-על-תנאי וה בוטל על ידינו ביום 29 במרס 1970, מהנימוק שאין למירון זכות עמידה בדין כדי לתקוף את ההיתרים.

5. עוד בטרם יסתיים השלב השני של המערכה, נפתח השלב השלישי, בו אנו דנים כעת. ביום 19 במרס 1970, ניתן לעותרים, לפי בקשתם, צו-על-תנאי המופנה כלפי רשות השי­דור, שר העבודה (ועושי דברו) ושר הדואר. גם העותרים ביקשו להפסיק את השידורים בשבת, וטענותיהם זהות בעיקרן עם טענותיו של מירון בבג”צ 287/69 [2] הנ”ל. לאחר שניתן לעותרים הצו-על-תנאי האמור, נטלו שתי עותרות נוספות (להלן: העותרות הנו­ספות), מבית משפט זה, בהמרצות 222/70 ו- 223/70, רשות להצטרף אליהם. העותרות הנוספות הן הסתדרות פועלי אגודת ישראל בא”י והסתדרות הפועל המזרחי בא”י.

בשעת הדיון בתשובות המשיבים לצו-על-תנאי השמיעו באי-כוח המשיבים את טענותיהם המקדמיות שפירשו בתצהיריהם, והואיל ודי באלה כדי לחרוץ את גורל המשפט, פטורים אנו מלהיכנס בעבי הקורה.

לדעתי עבר זמנה של עתירה זו ואין להיזקק לה עוד. הייתי מבטל את הצו על תנאי.

 

הנשיא (אגרנט):

אני מסכים.

 

השופט ברנזון:

אני מסכים.

 

השופט לנדוי:

טענת העותרים היא שרשות השידור פועלת שלא כדין בשדרה שידורי טלוויזיה בשבת, היות והיתרי העבודה שניתנו לה לשם כך על ידי מפקח העבודה הראשי בטלים, בהיותם נוגדים את הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה, תשי”א-1951. טענה דומה הם טוענים נגד היתר העבודה שניתן למנכ”ל משרד הדואר, להעבדת עובדי הדואר העוסקים בשידורי הטלוויזיה בשבת, במסגרת שירותי ההנדסה רדיו. אלה הם היתרים מיוחדים, שתקופתם אינה יכולה לעלות על שתי שנים, לפי סעיף 15(ב) של החוק. היתר כזה (שמספרו 14/69) ניתן לרשות השידור ביום 7.11.69 ותקפו היה מאותו יום ועד 31.3.70. היתר נוסף (מס’ 3/70) ניתן לה ביום 27.3.70 ותקפו מיום 1.4.70 עד 31.3.71. ההיתר למנכ”ל משרד הדואר (מס’ 15/69) ניתן ביום 7.11.69 ותקפו מיום 1.1.70 עד ליום 31.12.70.

העתירה שלפנינו הוגשה ביום 17.3.70, כלומר שעה שההיתר מס’ 14/69 לרשות השידור היה עדיין בתוקף. בעתירתם ביקשו שלושת העותרים הראשונים שהמשיבים מס’ 3, 4, 5 (שר העבודה, מפקח העבודה הראשי וסגנו) יחוייבו לבטל אותו היתר או שיודיעו לרשות השידור על חוסר תקפו של ההיתר, ועתירה דומה לגבי ההיתר מס’ 15/69 שניתן למשרד הדואר. כן ביקשו העותרים צו למשיבים אלה שיימנעו מליתן או מלחדש היתרי עבודה מיוחדים נוספים לרשות השידור ולשר הדואר. עוד ביקשו העותרים צווי-ביניים נגד אותם משיבים, למניעת הוצאת היתרי עבודה חדשים לרשות השידור ולשר הדואר, עד למתן צו סופי בעתירה.

על יסוד זה ניתן הצו-על-תנאי כמבוקש ביום 19.3.70 על ידי חברי הנכבד, השופט קיסטר, אך הוא לא ראה מקום להוציא צו-ביניים. העותרות מס’ 4 ו- 5 ביקשו להצטרף לעתירה רק ביום 26.3.70.

עד שהגיע יום התשובה, ביום 13.10.70, כבר פג ההיתר מס’ 14/69, וכיום מתקיימים השידורים בהסתמך על ההיתר מס’ 3/70 (לרשות השידור) ומס’ 15/69 (למשרד הדואר). יצויין שהעותרים לא ביקשו אחרי יום 31.3.70 לתקן את הצו-על-תנאי, שיכלול גם בקשה לביטול ההיתר מס’ 3/70, אשר ניתן בינתיים, אם כי הם הועמדו על הצורך בכך בפיסקה 20(א)(7) בתצהיר התשובה של ד”ר ח’ יחיל מטעם רשות השידור, שם נאמר:

“העותרים לא ביקשו צו לביטול היתר ההעבדה של המשיבה מס’ 1 שהוצא ביום 27.3.70 ושעל פיו מתקיימים שידורי הטלוויזיה והרדיו של המשיבה מס’ 1 ובהיעדר בקשה כזאת לא יתערב כב’ בית משפט זה בענין שאיננו נמצא לפניו.”

 

השופט קיסטר:

זו פעם שניה מוגשת עתירה נגד רשות השידור ונגד רשויות המדינה הנוגעות בענין, בשל הפעלת הטלוויזיה בשבת, וגם הפעם מבקשים המשיבים להי­מנע מדיון לגופו של עגין ולבטל את הצו על־פי טענות טרומיות.

הפעם הטענה המרכזית בעתירה היא אי חוקיות של ההיתרים שניתנו לפי חוק שעות עבודה ומנוחה, תשי”א-1951, המביאים לפגיעה בעובדים שומרי שבת העובדים או המעוניינים לעבוד אצל המשיבה מס’ 1. הטענות הטרומיות של המשיבים הן בתמציתן:

א. אין אף לאחד מן העותרים זכות עמידה.

ב. שיהוי.

ג. חוסר נקיון כפיים.

2. השתלשלות ההליכים הקודמים והנוכחיים מצויה בדבריו של חברי הנכבד, מ”מ הנשיא, השופט זוסמן, ואעמוד על הטענות הטרומיות. כדי לברר את הטענות הטרומיות ובמיוחד זכות העמידה של העותרים, עלינו לברר לעצמנו מי הם הנפגעים על ידי ההיתרים ובאיזה מידה, ולמה אין לדרוש כי הנפגעים עצמם יפנו לבית המשפט ויבקשו לבטל את ההיתרים ועל כן גם את ההחלטות להפעיל את הטלוויזיה בשבתות.

ברם, אחרי שראיתי שלפי דעת חברי הנכבדים, הנשיא, מ”מ הנשיא והשופטים ברנזון ולנדוי, היינו לפי דעת הרוב, יש לבטל את העתירה בגלל הטענות המרומיות, נותר לי רק להביע תקווה, שהמשיבה מס’ 1, שבראשה עומדת מליאה המורכבת מאנשי ציבור, בהם סופרים, פרופסורים, מחנכים וכו’, תשקול מחדש את ענין העבודה בטלוויזיה בשבת בהביאה בחשבון את כל הגורמים וביניהם גם את שאלת מנוחת שבת של עובדים יהודיים בכלל, ובמיוחד בעיית מתן אפשרות ממשית והוגנת ליהודים שומרי שבת לתעסוקה בטל­וויזיה בשווה לעובדים אחרים.

 

ברוב דעות אנו מבטלים את הצו-על-תנאי.

 

ניתן היום, י”ח בכסלו תשל”א (16.12.1970).

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *