בג”צ 7829/15 ועד עדת הבבלים בירושלים נ’ בית הדין הרבני הגדול בירושלים (29/05/2019)

בג”צ 7829/15 ועד עדת הבבלים בירושלים נ’ בית הדין הרבני הגדול בירושלים (29/05/2019) – DOCX / PDF

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

בג”ץ 7829/15

 

לפני:

כבוד השופט נ’ סולברג

כבוד השופט מ’ מזוז

כבוד השופטת ע’ ברון

 

העותר:

ועד עדת הבבלים בירושלים

נ ג ד

המשיבים:

1. בית הדין הרבני הגדול בירושלים

2. יחזקאל מחלב

3. ישי גינתי

4. אגודת שערי תורה

5. ישיבת מאור התורה

6. בית הדין הרבני האזורי בירושלים

7. רשם ההקדשות

8. היועץ המשפטי לממשלה

 

עתירה למתן צו על-תנאי

 

תאריך הישיבה:

י”ח בכסלו התשע”ט (26.11.2018)

 

הודעה משלימה מיום 11.3.2019

תגובות מיום 17.3.2019 ומיום 26.3.2019

 

בשם העותר:

עו”ד נועם רונן; עו”ד דניאל בר לב

בשם המשיבים 1 ו-6:

עו”ד יצחק שמואל רוזנטל; עו”ד רפי רכס

בשם המשיבים 2-4:

עו”ד משה שור

בשם המשיבה 5:

אין התייצבות

בשם המשיבים 7-8:

עו”ד יצחק ברט; עו”ד ליאורה וייס-בנסקי

 

פסק-דין

 

השופט נ’ סולברג:

1. עניינה של עתירה זו, בבקשת ועד עדת הבבלים בירושלים להורות על ביטול ההליכים שהתקיימו בבית הדין הרבני הגדול ובבית הדין הרבני האזורי בירושלים, בעניינו של ההקדש הציבורי ע”ש רחל (ג’חלה) כהן ז”ל ברחוב דוד ילין 36 בירושלים. הטעם שביסוד הבקשה – חוסר סמכותו של בית הדין הרבני לדון בעניינים אלו.

2. סיפור הדברים ארוך ומפותל; אציג אותו בתמצית, עד כמה שניתן. ביום 30.7.1936 חתמה גב’ כהן על שטר הקדש לפני הנוטריון הציבורי בירושלים. על-פי שטר ההקדש הקדישה גב’ כהן את הנכס שהיה בבעלותה, ומינתה נאמן עליו. בשנת 1945 התפטר הנאמן מתפקידו, ובמקומו מינתה גב’ כהן את ועד עדת הבבלים כנאמן על הנכס. במשך עשרות שנים ניהל הוועד את הנכס, ועשה בו שימוש כראות עיניו – “כתבו דיירי המגדל שלט, תקעו מסמר מעל לדלת, וקבעו שלט בקיר: דירה להשכיר” (לאה גולדברג, דירה להשכיר) קומת המרתף הושכרה לגורמים שונים; בקומת הקרקע נוסד בית הכנסת של עדת הבבלים, ‘אוהל רחל’. מתפללי בית הכנסת, הוסיפו קומה עליונה על גבי שתי הקומות הקיימות, שאותה בנו מנדבותיהם-הם ומכספי תרומות נוספות שאספו. הקומה העליונה הושכרה גם היא. הדברים התנהלו על מי-מנוחות עד סוף שנת 2005; או אז נפתח הליך בבית הדין הרבני האזורי, שעסק בבירור זהותו של הנאמן על הנכס. בתום ההליך התברר, כי ועד עדת הבבלים הוא הנאמן, ובהתאם לבקשת בית הדין הרבני מסר הוועד את שמות הנציגים האחראים על ההקדש.

3. בשנת 2009 נפתחו שני הליכים שונים בבית הדין הרבני האזורי, שניהם עסקו בבירור הזכויות הקנייניות והכספיות בהקדש. האחד עסק בקומת המרתף; השני עסק בקומה העליונה. ההליך הראשון נפתח ביום 2.2.2009, ועניינו – בירור מעמדה של קומת המרתף. החל משנת 1995, הושכרה קומה זו על-ידי הוועד למשיבה 4, אגודת ‘שערי תורה’ (להלן: ‘שערי תורה’), שהשכירה את הקומה למשיבה 5, ישיבת ‘מאור התורה’ (להלן: ‘מאור התורה’). ‘מאור התורה’ הופתעה לגלות, כי הועברו אליה דרישות מקבילות לתשלום דמי שכירות, מאת ועד עדת הבבלים ומאת ‘שערי תורה’. בעקבות זאת, הגישה ‘מאור התורה’ הליך של טען-ביניים בבית הדין הרבני האזורי, על מנת שיכריע בשאלה למי עליה להעביר את הכספים (להלן: התביעה הכספית). ההליך השני נפתח ביום 18.5.2009, ועניינו בקומה העליונה. קומה זו עמדה במוקד מחלוקת שנתגלעה בין הוועד לבין המשיבים 3-2, גבאי בית הכנסת ‘אוהל רחל’ (להלן: הגבאים). הגבאים הגישו תביעה לבית הדין הרבני האזורי ל’הגדרת בעלות בנכס’ (להלן: תביעת הבעלות), ובמסגרתה טענו כי הם מנהלים את הנכס בפועל מתוקף תפקידם, ללא מעורבות הוועד, וכי הקומה העליונה נבנתה מכספי תרומות של מתפללים לאחר הקדשת הנכס; לפיכך קומה זו שייכת להם.

4. שתי התביעות התנהלו במקביל לפני בית הדין הרבני האזורי, בשלב מסוים אוחד הדיון בהן, וביום 18.7.2011, ניתן פסק דין שהכריע בשתי התביעות במאוחד. בפסק הדין נקבע, כי ועד עדת הבבלים הוא הנאמן על הנכס בכללותו (לרבות הקומה העליונה), אולם הזכויות הכלכליות הקשורות בו ואופן ניהולו יתחלקו כדלקמן: קומת המרתף תיוותר תחת תפעולה של ‘שערי תורה’, והיא זו שתהא זכאית לקבל את דמי השכירות מ’מאור התורה’; בבית הכנסת ‘אוהל רחל’ ישמר המצב הקיים, כך שניהול ענייניו יופקד בידי גבאי בית הכנסת. הובהר, כי ראוי לעדכן את הוועד על מינוי חדש של גבאים וכיוצא באלה שינויים; הקומה העליונה תישאר אמנם באחריות הוועד כנאמן, אך הזכויות הכלכליות הנובעות ממנה יהיו נתונות לבית הכנסת ‘אוהל רחל’.

5. בתקופה שלאחר פסק הדין התנהלו כמה הליכים נוספים, הוגשו בקשות שונות, וניתנו ארכות למכביר, הכל כמפורט בכתבי הטענות. ביום 19.3.2013 הגיש הוועד לבית הדין הרבני הגדול ערעור על פסק הדין. בערעור נטען, כי לבית הדין הרבני האזורי לא היתה סמכות עניינית לדון בענייני ההקדש, שכן מדובר בהקדש ציבורי; לא הקדש דתי. כמו כן טען הוועד טענות לגופו של עניין, נגד קביעותיו של בית הדין הרבני האזורי. לצד הערעור, הוגשה בקשה לצירוף רשם ההקדשות והיועץ המשפטי לממשלה כצד להליך. בהחלטה מיום 11.1.2015 קבע בית הדין הרבני הגדול, בין היתר, כי לא ניתן לערער על סמכותו של בית הדין הרבני האזורי. התדיינויות נוספות התקיימו לפני בית הדין הרבני הגדול, ולאחריהן עתר הוועד ביום 18.11.2015 לבית משפט זה בשבתו כבג”ץ. בעתירתו ביקש הוועד, כי בית המשפט יורה על בטלותן של ההחלטות שהתקבלו בבתי הדין הרבניים בענייני ההקדש, מחמת העדר סמכות עניינית. במקביל לניהול העתירה, נערך בבית הדין הרבני הגדול עיון מחודש בשאלה אם ההקדש הוא ציבורי או שמא דתי, וזאת נוכח חוות דעת חדשה שהוגשה מטעם הממונה על ההקדשות בהנהלת בתי הדין הרבניים. בחוות הדעת החדשה צוין, כי נפלה שגגה בקודמתה, ולמעשה הסמכות לדון בענייני ההקדש נתונה לבתי המשפט האזרחיים.

6. ביום 22.5.2017 ניתנה החלטת בית הדין הרבני הגדול בערעור על פסק הדין של בית הדין הרבני האזורי. במוקד ההחלטה – שאלת סמכותו העניינית של בית הדין הרבני האזורי. בית הדין הרבני הגדול קבע, כי “מדובר בהקדש ציבורי ובתור כזה הסמכות העניינית לדיון וניהול ענייני ההקדש נתונה לבית המשפט המחוזי”. חרף זאת נקבע, כי בנסיבות העניין אין מקום לבטל את פסק הדין אך בשל העדר סמכות עניינית לבדה; פסק הדין נותר על כנו. בקביעתו-זו, נסמך בית הדין הרבני הגדול על מספר פסקי דין, שלפיהם העדר סמכות עניינית אינו גורר בהכרח בטלות אוטומטית של ההליכים, אלא יש לבחון את השלב שבו נמצא ההליך ואת התנהלות הצדדים במהלכו. בנדון דידן נקבע, כי הטענה בדבר חוסר סמכות הועלתה בשלב מאוחר, לאחר שכבר נסתיים ההליך בבית הדין הרבני האזורי. עוד נקבע, כי ועד עדת הבבלים התנהל בחוסר תום לב, שכן מהעובדות שנפרשו על-ידי הצדדים עולה, כי הוועד שיתף פעולה בהתדיינות, נטל חלק בכל ההליכים שנדונו לפני בית הדין הרבני האזורי, ולכן הוא מנוע מלהעלות טענה על העדר סמכות בתום ההליך.

הטענות בעתירה המתוקנת

7. ביום 19.9.2017 הוגשה על-ידי הוועד עתירה מתוקנת, היא העתירה שלפנינו. בעתירה מבקש הוועד לקבוע, כי ההליכים בבתי הדין הרבניים נוהלו בחוסר סמכות עניינית, ועל כן יש להורות על ביטולם. לשיטת הוועד, ההליכים בבית הדין הרבני האזורי התנהלו בנפרד, התביעה הכספית לחוד ותביעת הבעלות לחוד. איחוד הדיון בתביעות וההכרעה בהן במאוחד, נעשו מבלי שנמסרה לצדדים הודעה מוקדמת על כך, בלא שניתנה הסכמתם. בשל אותו איחוד נגרמו מספר מחדלים דיוניים, ובכללם אי-הבנה ביחס למועד העלאת הטענה בדבר העדר סמכות. לטענת הוועד, במסגרת תביעת הבעלות, הועלתה הטענה לחוסר סמכות עניינית בהזדמנות הראשונה. הטענה נטענה באמצעות הודעה שהוגשה ביום 10.6.2009 לבית הדין הרבני האזורי. הוועד הדגיש, כי בית הדין הרבני האזורי שגה כשלא דן בטענה הזו, ולא נתן דעתו עליה בהחלטותיו. אשר לתביעה הכספית הסביר הוועד, כי לא ראה לנכון להתנגד לקיומה של התדיינות לפני בית הדין הרבני האזורי.

8. לחלופין טוען הוועד, כי גם בהנחה שלפיה הטענה לא נטענה בהזדמנות הראשונה, לא קמה מניעות בנסיבות העניין. נטען, כי ‘כלל ההזדמנות הראשונה’ המעוגן בסעיף 15(ד)(4) לחוק יסוד: השפיטה (להלן: חוק היסוד), אינו חל מקום שבו הערכאה השיפוטית החליטה בעניין המצוי בסמכותה הייחודית של ערכאה אחרת, אלא רק במצבים שבהם מדובר בסמכות מקבילה. בנדון דידן, הסמכות אשר נתונה לבית המשפט המחוזי היא יחודית בשני היבטים: ראשית, לבית המשפט המחוזי סמכות יחודית לדון בכל הנוגע להקדשים ציבוריים, לפי הוראת סעיף 37 לחוק הנאמנות, התשל”ט-1979 (להלן: חוק הנאמנות); שנית, בהתאם להוראת סעיף 41(א) לאותו חוק, גם כאשר מדובר בהקדשים דתיים, הסמכות של בית הדין הדתי מוגבלת לעניינים הנוגעים ליצירת הקדש ולניהולו הפנימי. הוועד טוען, כי לא זו בלבד שעסקינן בהקדש ציבורי, אלא שפסק הדין של בית הדין הרבני האזורי חורג מענייני יצירת ההקדש וניהולו הפנימי. משכך, גם אם מדובר היה בהקדש דתי, לא היתה לבית הדין הרבני סמכות לקבוע את אשר קבע, וליתן דעתו על שאלת הבעלות בנכס. במצב דברים זה, לא ניתן להכשיר את פסק הדין של בית הדין הרבני האזורי, שניתן בחוסר סמכות עניינית. הוועד מוסיף וטוען, כי על-פי הפסיקה הנוהגת, התוצאה הנובעת מקבלת טענת העדר סמכות עניינית, היא ביטול ההליך מעיקרא. אמנם במספר הזדמנויות נקבע, כי חריגה מסמכות לא תוביל בהכרח לביטול ההחלטה שניתנה בחוסר סמכות, אולם קביעות אלו נכונות לנסיבות מסוימות שאינן מתקיימות במקרה דנן.

9. הגבאים ו’שערי תורה’ הגישו את תגובתם המשותפת לעתירה, ובגדרה טענו, כי אופן הצגת השתלשלות העניינים על-ידי הוועד מטעה, שכן הדיון בשתי התביעות שנדונו לפני בית הדין הרבני האזורי אוחד בשלב מוקדם, סמוך להגשת תביעת הבעלות. לשיטתם, כתבי הטענות והחלטות בית הדין הרבני האזורי מלמדים, כי הצדדים הכירו בסמכות בית הדין הרבני לדון בענייני ההקדש; התביעה הכספית ותביעת הבעלות כאחד. עוד נטען בהקשר זה, כי ההודעה מיום 10.6.2009 שבה טען הוועד, לכאורה, להעדר סמכות עניינית, למעשה לא הוגשה לבית הדין הרבני האזורי. יתרה מכך נטען, כי לא ניתן להסיק מתוכן ההודעה, את המשמעות שמבקש הוועד לשוות לה. לפיכך, לא ניתן לומר כי הטענה בדבר העדר סמכות נטענה בהזדמנות הראשונה. הגבאים ו’שערי תורה’ הוסיפו וטענו, כי הוועד אינו עומד בתנאי הסף הנדרשים להגשת עתירה, בשל אי-מיצוי הליכים עובר להגשת העתירה הראשונה; שיהוי בהגשת העתירות; וכן חוסר ניקיון כפיים.

10. המשיבים 8-7, רשם ההקדשות והיועץ המשפטי לממשלה הגישו תחילה תגובה מקדמית, ולאחר הדיון שנערך לפנינו ביום 26.11.2018, הגישו את התייחסותם המלאה. לעמדתם, בנסיבות העניין יש לקבל את העתירה, ולהורות על ביטולן של ההחלטות שניתנו על-ידי בתי הדין הרבניים. רשם ההקדשות והיועץ המשפטי לממשלה הצטרפו לטענות הוועד, הן לעניין תחולת סעיף 15(ד)(4) לחוק היסוד וסמכותו הייחודית של בית המשפט המחוזי; הן לעניין התוצאה המתבקשת בנסיבות העניין – בטלות מוחלטת של ההליכים בבתי הדין הדתיים. נטען, כי “כאשר נושא ההתדיינות אינו מצוי בסמכותה של ערכאה שיפוטית מסוימת, אין בהסכמתם של הצדדים המתדיינים בפניה כדי להעניק לה סמכות שלא הוענקה לה בחוק”. ביחס לתוצאה, מנמקת באת-כוחם את עמדתם, בכך שקבלת עמדת בית הדין הרבני הגדול תביא לפיצול הליכים באופן שאינו רצוי. כך, טענות עתידיות יתבררו לפני בית המשפט המחוזי, ואילו טענות ‘צופות פני עבר’, יבחנו לפני בית הדין הרבני הגדול כערכאת ערעור. זוהי הפרדה מלאכותית, שעלולה להוביל להכרעות משפטיות סותרות. עוד טוענת ב”כ רשם ההקדשות והיועץ המשפטי לממשלה, כי נפל פגם בהליך בבית הדין הרבני האזורי, שכן גורמי המדינה לא צורפו להליך ולא ניתנה להם הזדמנות להביע את עמדתם. לבד מן האמור עד כה, טענה ב”כ רשם ההקדשות והיועץ המשפטי לממשלה, כי טענת חוסר הסמכות הועלתה מטעמם בהזדמנות הראשונה שניתנה להם, וכי יש ליתן לכך משקל בבחינת השיקולים בעתירה שלפנינו.

11. תגובה מטעם הייעוץ המשפטי לשיפוט הרבני (להלן: השיפוט הרבני) הוגשה תחילה לצד תגובתה המקדמית של המדינה. לאחר הדיון שנערך לפנינו, הוגשה התייחסותו המשלימה של השיפוט הרבני, אשר מצדדת בהחלטת בית הדין הרבני הגדול. נטען, כי משהובהר כי בהקדש ציבורי עסקינן, ולא הקדש דתי, הסמכות לדון בעניינו נתונה לבית המשפט המחוזי. יחד עם זאת, בנסיבות העניין יש להותיר את פסק הדין של בית הדין הרבני האזורי על כנו, ולהורות כי השגות על פסק הדין לגופו ידונו לפני בית הדין הרבני הגדול, בשבתו כערכאת ערעור. השיפוט הרבני נימק עמדתו-זו, בכך שהטענה בדבר חוסר סמכות נטענה בשלב מאוחר, במסגרת הליך הערעור, ובמצב שכזה אין מקום “להחזיר את הגלגל לאחור”. כמו כן נטען, כי ועד עדת הבבלים התנהל בחוסר תום לב כשהשתהה בהעלאת טענת הסמכות, ועל כן קם השתק שיפוטי נגדו. עוד נטען, כי יש לפעול על-פי דוקטרינת הבטלות היחסית, שלפיה החלטה שניתנה על-ידי ערכאה שיפוטית לא בהכרח תבוטל מחמת חוסר סמכות, גם מקום שבו העניין מצוי בסמכותה הייחודית של ערכאה שיפוטית אחרת.

דיון והכרעה

12. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים מזה ומזה, אלו שבכתב ואלו שבעל פה, באתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להתקבל, וכך אציע לחברַי לעשות. העותר לביטולו של הליך משפטי מחמת העובדה שנדון בחוסר סמכות, נדרש תחילה לבסס את סמכותו של בית המשפט ליתן צו לפי סעיף 15(ד)(4) לחוק היסוד. כמו כן עליו להראות, כי ההליך שאת ביטולו הוא מבקש, אכן נוהל בחוסר סמכות. לבסוף, נדרש העותר להסביר מדוע התוצאה המתבקשת בנסיבות העניין היא בטלות ההליכים שנוהלו עד כה. ניגש עתה לבחון אם תנאים אלו מתקיימים בענייננו, ראשון-ראשון; ואחרון-אחרון.

13. סעיף 15(ד)(4) לחוק היסוד מעגן את סמכותו של בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, “לתת צווים לבתי דין דתיים לדון בענין פלוני לפי סמכותם או להימנע מלדון או מלהוסיף ולדון בענין פלוני שלא לפי סמכותם; ובלבד שלא ייזקק בית המשפט לבקשה לפי פסקה זו אם המבקש לא עורר את שאלת הסמכות בהזדמנות הראשונה שהיתה לו; ואם לא היתה לו הזדמנות סבירה לעורר שאלת הסמכות עד שניתנה החלטה על ידי בית הדין הדתי, רשאי בית המשפט לבטל דיון שנתקיים או החלטה שניתנה על ידי בית הדין הדתי ללא סמכות”. על פני הדברים נראה, כי גישתו של הוועד לפתחו של בית משפט זה, תלויה בקביעה עובדתית, אם העלה הוועד את טענת חוסר הסמכות ב’הזדמנות הראשונה’, אם לאו. הוועד טען בעתירתו, כי הטענה הועלתה בהזדמנות הראשונה בתביעת הבעלות, במסגרת הודעה שהוגשה לבית הדין הרבני האזורי, שבה צוין: “כבוד ביה”ד מנוע מלדון בתובענה הנזכרת בשל חוסר סמכותו החוקית, ולא יהא בציות הועד למהלכי בית הדין כדי וויתור על טענה זו” (עמוד 98 לכרך הנספחים שצורף לעתירה המתוקנת). אין בידי לקבל טענה זו. עיון בהודעה מלמד, כי הטענה נטענה ‘בקול ענות חלושה’, באופן לקוני, ללא קצה-קצהו של הסבר מדוע בית הדין הרבני האזורי נעדר סמכות לדון בעניין ההקדש. בהודעה כלל לא צוין, כי המכשלה העומדת בפני בית הדין נובעת מן העובדה, כי בהקדש ציבורי עסקינן, ולא בהקדש דתי. עוד יצוין, כי הודעה זו הוגשה על-ידי הוועד עצמו ולא באמצעות עורך-הדין שייצג אותו אז. יתר החומרים שנפרשו לפנינו בכתבי הטענות, ובנספחים הרבים שצורפו אליהם, מציגים תמונה שלפיה הוועד שיתף פעולה עם ההליכים בבית הדין הרבני האזורי, נשא ונתן, דרש וחקר. רק משהוכרע העניין בניגוד לעמדתו, העלה טענתו-זו במסגרת ערעור לבית הדין הרבני הגדול.

14. לכאורה, משמצאנו שטענת חוסר הסמכות לא נטענה בהזדמנות הראשונה, ידינו כבולות; סעיף 15(ד)(4) מגביל את אפשרותנו ליתן צו לבתי הדין הדתיים במצב דברים שכזה. אלא מאי, פסיקת בתי המשפט קובעת, כי יסוד המניעות שבסעיף לא חל במצבים שבהם הנושא הנדון נתון לסמכות עניינית יחודית של ערכאה שיפוטית מסוימת. במצבים שכאלה ערכאה שיפוטית אחרת לא תוכל לקנות סמכות לדון באותו עניין, אפילו אם הסכימו על כך בעלי הדין, שקיבלו את מרותה עליהם. על כן, גם אם נניח שטענת חוסר הסמכות לא נטענה על-ידי הוועד בהזדמנות הראשונה, אין בכך כדי לפגום בסמכותנו ליתן צו שיורה על בטלות ההליכים. עמדה על כך השופטת א’ פרוקצ’יה:

“יסוד המניעות העולה מסעיף 15(ד)(4) לחוק יסוד: השפיטה לא התכוון להקנות לבית הדין הרבני סמכות עניינית שלא הוקנתה לו מכוח חוק שיפוט בתי הדין הרבניים. המניעות האמורה נשענת על ההנחה כי הענין הנדון בפני בית הדין הוא מסוג העניינים המצויים בסמכות מקבילה של הערכאה האזרחית ובית הדין, ולגבי האחרון, הסמכות מתגבשת באופן סופי אם הסכימו שני הצדדים לכך. בנסיבות אלה, ורק בהן, שתיקתו או הסכמתו הקודמת של בעל דין, או כפירה מאוחרת בסמכות, עשויים להוליד מניעות ביחס לטענת העדר סמכות בית דין בפני בג”צ; הא ותו לא” (בג”ץ 8638/03 סימה אמיר נ’ בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פסקה 19 (6.4.2006) (להלן: בג”ץ אמיר)).

15. גישה זו, הגיונה עמה. ‘כלל ההזדמנות הראשונה’ משמיענו, כי במצבים שבהם לא טען בעל דין להעדר סמכות של ערכאה שיפוטית מסוימת, נראה אותו כמי שהסכים לקבל את מרותה עליו. אלא שהסכמת הצדדים לבדה, אינה מספקת כדי שערכאה שיפוטית תקנה לה סמכות. בהקשר זה לא נס לֵחם של דברים שהשמיע השופט (כתוארו אז) מ’ חשין לפני למעלה מעשרים שנה:

“במקום שבו נושא ההתדיינות אינו מצוי בסמכותו של גוף שיפוט פלוני, כל הסכמה שבעולם אין בכוחה להעניק לאותו גוף סמכות שהחוק אינו מעניק לו; החוק הוא שנתן והחוק הוא שיקבע וייקח. ואם הסכמה מפורשת אין בה כדי להעניק סמכות – ונזכור שסמכות היא אבן-הראשה – הסכמה מכללא והשתק ומניעות לא כל שכן שאין בכוחם להעניק סמכות. השתק ומניעות וויתור עשויים לשמש תחליף להסכמה, אך אין בכוחם לכסות על חוסר סמכות” (בג”ץ 6103/93 סימה לוי נ’ בית הדין הרבני הגדול בירושלים, מח(4) 591, 618 (1994)).

16. חשיבותם של כללי הסמכות העניינית חורגת מדל”ת אמותיהם של בעלי-דין ספציפיים, רצונותיהם ומאווייהם. המטרות שעומדות בבסיס הכללים רחבות יותר. חלק מן הכללים נקבע על מנת לקדם את יעילות מערכת המשפט; חלקם במטרה להסדיר את הקצאתם של תיקים בנושאים מסוימים לערכאות שמומחיותן בכך; במצבים אחרים נועדו הכללים להסדיר את הקצאתם של תיקים מורכבים לשופטים בעלי ניסיון רב יותר. כל כלל ומטרתו-הוא (ראו אלון קלמנט “חריגה מסמכות עניינית בהליך האזרחי”, משפט ועסקים יח, 467, 469-486 (2014)). בהתחשב בכך, וכדי שלא לפגוע בקידום המטרות שאותן שם המחוקק לנגד עיניו בקובעו את כללי הסמכות, הסכמת הצדדים לבדה אינה מספקת על מנת להסמיך את הערכאה השיפוטית; ליצור בריאה חדשה ‘יש מאין’. בייחוד אמורים הדברים, מקום שבו ניתנה סמכות עניינית יחודית לערכאה שיפוטית מסוימת. במסגרת זאת, גם חשיבותו של ‘כלל ההזדמנות הראשונה’ פוחתת. יפים לעניין זה דבריו של חברי השופט נ’ הנדל: “במצב בו מדובר בתחום שבו נושא ההתדיינות אינו מצוי בסמכות בית הדין הרבני, וגם הסכמה מפורשת אינה מספיקה לשם הקניית סמכות – מטבע הדברים יש פחות משמעות לאי-התנגדות בהזדמנות הראשונה” (בג”ץ 2456/15 עזבון המנוח תומא הזו ז”ל נ’ בית הדין הכנסייתי של כנסיית הסיראן, פסקה 6 (8.11.2016)). נמצא אפוא, שעל הוועד להראות, כי לא זו בלבד שבתי הדין הרבניים חרגו מסמכותם בשעה שדנו בהקדש, אלא שעניין זה מצוי בסמכותו הייחודית של בית המשפט המחוזי, בעוד שלבתי הדין הרבניים לא ניתנה סמכות שיפוט מקבילה.

17. בנדון דידן, לבית הדין הרבני האזורי לא היתה סמכות עניינית לדון בענייני ההקדש הציבורי. על כך אין חולק. על-פי סעיף 37 לחוק הנאמנות, הסמכות לדון בענייניו של הקדש ציבורי נתונה לבית המשפט המחוזי. אשר לשאלה אם סמכות זו היא יחודית או מקבילה, נחה דעתי כי מדובר בסמכות יחודית. השיפוט הרבני טען, כי תחום ההקדשות אינו זר לבתי הדין הדתיים, שכן נתונה לו סמכות לדון בהקדשות דתיים, ולפיכך “אין מדובר בחוסר סמכות עניינית במובן הרגיל של המונח”. אמנם, סעיף 41(א) לחוק הנאמנות מקנה לבית הדין הדתי סמכות לדון בהקדשות, אולם סמכות זו מוגבלת, בזו הלשון: “לגבי הקדש דתי שנוסד בפני בית דין דתי על פי הדין הדתי רשאי בית הדין הדתי להורות שהוראות חוק זה בענין יצירת הקדש ובענין ניהולו הפנימי לא יחולו עליו”. עינינו הרואות, על מנת שבית דין דתי יקנה סמכות לדון בהקדש, יש למלא אחר שני תנאים מצטברים: ההקדש נוסד בבית דין דתי, על-פי הדין הדתי; העניין הנדון נוגע ליצירת ההקדש, או לניהולו הפנימי. במקרה שלפנינו לא מתקיים התנאי הראשון, שכן כאמור, ההקדש הנדון הוא הקדש ציבורי, שנוצר לפני הנוטריון הציבורי. בית הדין הדתי לא יכול לראות עצמו כמוסמך לדון בענייני הקדש ציבורי. אי לכך, משהתברר כי בהקדש ציבורי עסקינן, היה על בית הדין הרבני למשוך את ידיו מן ההליך, ולהעבירו לערכאה המוסמכת לכך – בית המשפט המחוזי. אשר לתנאי השני, עולה השאלה אם הסוגיות שנדונו בבית הדין הרבני האזורי נוגעות ל’ניהולו הפנימי’ של ההקדש, או חורגות מכך. מענה על שאלה זו אינו נדרש לצורך הכרעה בשאלת הסמכות, שכן אין מחלוקת כי בהקדש ציבורי עסקינן, וממילא התנאי הראשון אינו מתקיים.

18. מן המורם עד כה עולה, כי בית הדין הרבני האזורי דן בענייני ההקדש בהעדר סמכות, בעוד שלערכאה שיפוטית אחרת נתונה סמכות שיפוט עניינית יחודית לשבת על המדוכה ולדון בעניינים אלו. בנסיבות שתוארו, יסוד המניעות שבסעיף 15(ד)(4) לחוק היסוד, אינו חוסם את דרכו של ועד עדת הבבלים לבית משפט זה, גם אם לא טען להעדר סמכות עניינית ב’הזדמנות הראשונה’ שניתנה לו. משאלו הם פני הדברים, מסתמנת תוצאה מתבקשת אחת – בטלות ההליכים שנוהלו בבתי הדין הדתיים. עם זאת, כפי שנטען לפנינו, נוכחת בפסיקה מגמה שלפיה במצבים שבהם טענת חוסר הסמכות נטענה בשלבים מאוחרים של ההליך, ההחלטות שניתנו בחוסר סמכות לא בהכרח יבוטלו מעיקרן. נבחן עתה האם מתקיימות בענייננו נסיבות המצדיקות את הותרת פסק הדין של בית הדין הרבני האזורי על כנו.

19. לית מאן דפליג, כי ככל שיתעוררו סכסוכים עתידיים הנוגעים להקדש דנן, הם ידונו בבית המשפט המחוזי. השאלה שנותרה פתוחה היא מה יעלה בגורלם של ההליכים שנוהלו עד כה בבתי הדין הדתיים. אפשרות אחת היא לילך בדרכו של בית הדין הרבני הגדול, כך שפסק הדין של בית הדין הרבני האזורי יוותר על כנו, וככל שהוועד יהיה מעונין להשיג על פסק הדין, יעשה זאת בדרך של ערעור לפני בית הדין הרבני הגדול. אפשרות שנייה, שבאה לידי ביטוי בעתירה ובעמדת ב”כ המדינה, היא לבטל את ההליכים מעיקרם, להחזיר את מצב הדברים לקדמותו, ולאפשר לבית המשפט המחוזי לדון בטענות כבראשונה. בנסיבות העניין, לא מצאתי לנכון לסטות מהכלל שנקבע בפסיקה, שלפיו החלטה שניתנה בחוסר סמכות עניינית – דינה להתבטל. אמת נכון הדבר, כלל זה ‘כורסם’ ברבות השנים, וקיימת בפסיקה מגמה שלפיה העדר סמכות עניינית לא יגרור מיניה וביה בטלות אוטומטית של ההחלטה השיפוטית שניתנה. דא עקא, כפי שיפורט להלן, הנסיבות שבהן סטו בתי המשפט מן הכלל אינן מתקיימות בענייננו.

20. הגבאים, ‘שערי תורה’, והשיפוט הרבני, מבקשים להיבנות בתגובותיהם ממספר פסקי דין שבהם נקבע, כי במצבים שבהם טענת העדר סמכות נטענה בשלב מאוחר, ההחלטה שניתנה בחוסר סמכות לא בהכרח תבוטל מיסודה. כך למשל, ברע”א 4198/10 איבגי נ’ גבאי (25.12.2012) (להלן: עניין גבאי), נדון הליך בוררות בענייני ממונות, שנוהל בבית דין רבני בהעדר סמכות לעשות כן. באותו עניין קבע השופט (כתוארו אז) י’ דנציגר, כי “פסק בוררות שניתן בחוסר סמכות הינו פסק שניתן לביטול ולא בטל מעיקרו”. ודוק: פסק בוררות; לא כל פסק. פסק הדין בעניין גבאי נסמך, במידה רבה, על הסדרים הקבועים בחוק הבוררות, והם אשר אינם רלבנטיים לעתירה זו. כפי שציין השופט דנציגר: “אכן, טענת המבקש לפיה מקום שבו פעל בורר ללא סמכות או שמונה שלא כדין נשמטת הקרקע מתחת לפסק הבוררות, אינה משוללת היגיון. טענה זו תואמת את הנחת המוצא בשיטתנו המשפטית לפיה פעולה שנעשתה בחוסר סמכות הינה, בדרך כלל, בטלה מעיקרה. אלא שטענה זו אינה עולה בקנה אחד עם המנגנון שנבחר בעניין זה על ידי המחוקק במסגרת חוק הבוררות ועם פסיקתו של בית משפט זה בסוגיה שבנדון” (עניין גבאי, פסקה 20). נקודת המוצא אפוא היא בטלות; כך ולא אחרת. ראוי להדגיש, כי הליך הבוררות הוא יחודי, שכן כל תוקפו מתבסס על הסכמת הצדדים לפנות לבורר, ולדון לפניו, חלף דיון בבית משפט.

21. בכתבי הטענות הוצגו מקרים נוספים שבהם קבע בית המשפט, כי העדרה של סמכות עניינית לא יוביל בהכרח לבטלות ההחלטה שניתנה בחוסר סמכות. גם מקרים אלו עסקו בנסיבות שאינן מתקיימות בענייננו. כך למשל נקבע, כי לא בכל שלב ניתן לטעון להעדר סמכות של בית משפט מחוזי שדן בתובענה אשר הסמכות לדון בה נתונה לבית משפט השלום (ראו לדוגמה: ע”א 1049/94 דור אנרגיה (1988) בע”מ נ’ חמדן, פ”ד נ(5) 820 (1997); ע”א 4796/95 אלעוברה נ’ אלעוברה, פ”ד נא(2) 669 (1997)). אין להקיש מהתם להכא. חלוקת הסמכויות שבין בתי המשפט המחוזיים לבתי משפט השלום, תכליתה שונה מהחלוקה שבין בתי המשפט האזרחיים לבתי הדין הרבניים. מבלי להיכנס בעובי הקורה, ככלל, לחלוקה בין הערכאות האזרחיות שתי תכליות מרכזיות: הקצאת תיקים מורכבים יותר לשופטים מנוסים ומיומנים יותר (בג”ץ 7067/07 נתנאל נ’ שר המשפטים, פסקה 24 (30.8.2007)); קידום יעילות מערכת המשפט וניתוב עומסים (רע”א 60/03 רובין נ’ אפלבוים, נז(3) 457, 479-478 (2003)). במצב שבו בית המשפט המחוזי דן בתביעה מסוימת לגופה, והשקיע משאבים, העברת הדיון לבית משפט השלום לא תקדם את המטרות הללו, אלא תפגע בהן. מימוש דווקני של הכלל ‘יכשיל’ את קידום המטרות שלשמן הוא נועד. כשמדובר בתביעה שהדיון בה אמור להתקיים בבית משפט השלום, אין מקום לומר שבית המשפט המחוזי אינו ‘כשיר’ או ‘מיומן’ דיו לדון בה. לבית המשפט המחוזי זיקה ישירה לאותה תביעה, שכן ממילא נתונה לו הסמכות לדון בה בערעור, ככל שיוגש. העברת הדיון לבית משפט השלום תפגע גם ביעילות, נוכח המשאבים שכבר הושקעו בדיון בבית המשפט המחוזי.

22. המגמה אשר מתוארת לעיל אינה משוללת היגיון. היא מעוגנת בשיקולי יעילות, ומבטאת רצון למנוע את בזבוז משאביה של מערכת המשפט. היא נטועה גם בשיקולי הגינות, ובראשם הרצון שלא לתת יד להתנהגות אופורטוניסטית של בעלי דין, אשר בוחרים להעלות טענת חוסר סמכות על-פי מצבם בהליך המשפטי ותוצאתו הצפויה. לשיקולים אלו נודעת חשיבות רבה, אך הם אינם ניצבים בחלל ריק. יש לאזנם אל מול כללי הסמכות והמטרות שבבסיסם. צא ולמד, נוצרת מעין ‘מקבילית כוחות’ שלפיה יקבע גורלו של הליך שנוהל בחוסר סמכות: מחד גיסא, ככל שחוסר הסמכות יורד לשורש העניין, גוברת החשיבות להיצמד לכלל הבסיסי, ולהורות על ביטולם של ההליכים. לעומת זאת, אם מדובר בשתי ערכאות שיש ביניהן זיקה ישירה, או בהליך בוררות שמטבעו מבוסס על הסכמת הצדדים, אזי ניתן לסטות מהכלל ולהימנע מלהורות על בטלות ההליכים; מאידך גיסא, ככל שטענת חוסר הסמכות הועלתה בשלב מאוחר יותר, ובעל הדין שהעלה אותה התנהל בחוסר תום לב חמור יותר, כך יהיה מוצדק לסטות מן הכלל, ולהורות על בטלות יחסית בלבד.

23. בתחום ההקדשות שבו עסקינן, קבע המחוקק מסלול דיוני ברור: הסמכות לדון בהקדש ציבורי נתונה לבית המשפט המחוזי, ולו בלבד; הסמכות לדון בעניינים הנוגעים ליצירתו וניהולו הפנימי של הקדש דתי היא סמכות מקבילה, לפי הוראת סעיף 41(א) לחוק הנאמנות. חלוקה זו עניינה בשיקולי מומחיות. הקדש ציבורי נוצר לפני נוטריון ציבורי, על-פי הדין האזרחי, ובתי המשפט האזרחיים הם אלו שמחזיקים ב’ארגז כלים’ מתאים לדון בנושאים אלו. יתר על כן, מבלי לטעת מסמרות בעניין, נוטה דעתי לעמדת הוועד וב”כ המדינה, שלפיה הסכסוך בעניין ההקדש דנן השתרע אל מעבר לסוגיות הנוגעות ליצירתו וניהולו הפנימי של ההקדש. כאמור בפסקה 17 לעיל, סוגיה זו לא נדרשה לשם הכרעה בשאלה אם היתה לבית הדין סמכות לדון בענייני ההקדש, אולם יש בה כדי לחזק את המסקנה, כי החריגה מסמכות בענייננו היא מהותית ויורדת לשורש העניין.

24. מן העבר השני, ניצבים שיקולי יעילות ושיקולי הגינות. לא אכחד, אלו גם אלו עומדים בפני ועד עדת הבבלים לרועץ. הפגיעה ביעילות ברורה: כ-8 שנים של התדיינויות משפטיות בבתי הדין הרבניים תרדנה לטמיון. אשר לשיקולי ההגינות, מכתבי הטענות והנספחים השונים שצורפו אליהם עולה רושם, כי התנהלות הוועד לוקה בחוסר תום לב. הוועד שיתף פעולה עם ההליכים בבית הדין הרבני האזורי, יכול היה להתריע על העדר סמכות; אך קולו בעניין זה לא נשמע. הטענה בדבר חוסר סמכות נשמעה לראשונה באופן מפורש בערעור לבית הדין הרבני הגדול, לאחר שניתן פסק דין שתוצאתו לא היתה לרוחו של הוועד.

25. במכלול נסיבות העניין, ידם של השיקולים שבבסיס כללי הסמכות היא על העליונה. איזון בין השיקולים השונים מצדיק את ביטולן של ההחלטות שניתנו על-ידי בית הדין הרבני האזורי ובית הדין הרבני הגדול, גם במחיר של ניהול ‘הליך שווא’ בבית הדין הרבני. כאמור, על פני הדברים, הוועד התנהל בחוסר תום לב, בשעה שהשתהה עם העלאת טענת הסמכות. אולם אין מדובר בחוסר תום לב בדרגה כה חמורה, שמאיינת את החשיבות שבשמירה על כללי הסמכות המסדירים את החלוקה שבין המערכת האזרחית למערכת הדתית, ואשר יש בה כדי להעניק לערכאה הדתית סמכות יש מאין. לבתי הדין הרבניים סמכות לדון בעניינים מסוימים, ובהם לבדם. עקרון החוקיות מורנו, כי סמכויותיה של כל ערכאה שיפוטית מתוחמות הן בגדר שהציב המחוקק. הסכמת הצדדים או שתיקתם אינן ‘סולם’ שבאמצעותו יכולה ערכאה שיפוטית ‘לדלג מעל הגדר’ ולראות עצמה מוסמכת לדון בעניינים לא לה. לא הסכמה מפורשת; לבטח לא הסכמה משתמעת. כפי שציינה השופטת פרוקצ’יה:

“לכל ערכאת שיפוט ממלכתית, ובית הדין הדתי בכלל זה, אין אלא את אותן סמכויות שיפוט שחוק המדינה העניק לה; החוק הוא שהקימה, הוא שהגדיר את סמכויותיה, והוא שייחדן לה. בעשותו כן, הניח החוק, כחלק מתפיסת יסוד בממשל דמוקרטי, כי במתן סמכויות שיפוט טמונות, בה בעת, גם מגבלות כח השיפוט. כל אשר לא ניתן לערכאה השיפוטית, מצוי מחוץ ומעבר לכוחה, ואל לה לחרוג מגדרי פעולתה המוכרים אל עבר תחומים שלא הופקדו בידיה, ובאחריותה. זהו עקרון החוקיות המאפיין את מבנה השלטון הדמוקרטי, עליו נשענת תפיסת מעמדן של רשויות השלטון, ומערכות השיפוט בכלל זה” (בג”ץ אמיר, פסקה 12).

26. ביטולם של פסק הדין וההחלטות שניתנו על-ידי בתי הדין הרבניים מוצדק גם נוכח חשש מהכרעות סותרות. כפי שטענה ב”כ המדינה, קבלת עמדתו של בית הדין הרבני הגדול תגרום לפיצול הליכים: טענות עתידיות ידונו בבית המשפט המחוזי; השגות על פסק הדין של בית הדין הרבני האזורי ידונו בבית הדין הרבני הגדול. זוהי הפרדה שרירותית, שכן חלק מההכרעות של בית הדין הרבני האזורי, שעניינן בחזקה ובשימוש השוטף בנכס, הן ‘צופות פני עתיד’. ההפרדה עלולה לגרום לכך ששתי הערכאות ‘תדרכנה’ זו על רגליה של זו, ונמצאת ערכאה אחת נוגעת בחברתה. רצוי אפוא שמכלול הטענות יִדון כחטיבה אחת תחת ידיו הנאמנות של בית המשפט המחוזי המוסמך.

27. נוכח האמור, אציע לחברַי לקבל את העתירה, להחזיר את מצב הדברים לקדמותו, ולהורות על ביטול ההליכים שהתקיימו בבתי הדין הרבניים. תביעות נוספות בעניין ההקדש, ככל שיוגשו, יִדוֹנו בבית המשפט המחוזי. כמו כן אציע, חרף קבלת העתירה, לחייב את ועד עדת הבבלים בירושלים בתשלום הוצאות בסך של 20,000 ₪ למשיבים 4-2, וזאת בשל אופן התנהלותו, שכן לוועד ‘תרומה’ של ממש בהגיענו עד הלום.

 

השופט מ’ מזוז:

אני מסכים.

 

השופטת ע’ ברון:

אני מסכימה.

 

לפיכך הוחלט כאמור בפסק הדין של השופט נעם סולברג.

 

ניתן היום, ‏כ”ד באייר התשע”ט (‏29.5.2019).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *