בג”צ 7509/18 חב’ אוויסון ישראל בע”מ נ’ משרד החוץ ואח’ (22/12/2020)

בג”צ 7509/18 חב’ אוויסון ישראל בע”מ נ’ משרד החוץ (22/12/2020)

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

בג”צ 7509/18

 

לפני:

כבוד המשנה לנשיאה ח’ מלצר

כבוד השופט ג’ קרא

כבוד השופט י’ אלרון

 

העותרת:

חב’ אוויסון ישראל בע”מ

נ ג ד

המשיבים:

1. משרד החוץ

2. המשרד לשירותי דת

3. המוסד לביטוח לאומי

 

עתירה למתן צו על תנאי

 

תאריך הישיבה:

כב חשוון התש”ף (20/11/2019)

 

בשם העותרת:

עו”ד אריה תוסייה כהן

בשם המשיבים 1-2:

עו”ד שי כהן

בשם המשיב 3:

עו”ד ארנה רוזן-אמיר

 

פסק-דין

המשנה לנשיאה ח’ מלצר:

1. עניינה של העתירה שבפנינו בבקשת העותרת שנוציא צו על תנאי, בגדרו ידרשו המשיבים לבוא ולהראות טעם מדוע לא ייקבע כדלקמן:

א) “חוק שירותי הדת היהודיים [נוסח משולב], ה’תשל”א-1971, אינו חל על העותרת”;

ב) “אין כל מניעה לאשר העברת גופה של נפטר יהודי מחו”ל לארץ ישראל לצורך קבורה ע”י העותרת”;

ג) “העותרת כלל אינה זקוקה לרשיון קבורה של המשרד לשירותי דת (ביטוח לאומי) לצורך העברת נפטרים מחו”ל לארץ ישראל”;

כן התבקשנו להורות: “למשרד החוץ ו/או לקונסול בצרפת להמשיך את הנוהל שהיה מקובל עד כה ולחדול לאלתר מ’הנוהג החדש’ שהם מנהיגים שלא כדין המונע העברת גופות נפטרים לחברות קבורה שאינן מחזיקות ברישיון קבורה (ביטוח לאומי)”;

לבסוף, העותרת ביקשה שנורה כי: “חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], ה’תשנ”ה-1995, פוגע בעותרת ויש לקבוע שהיא אינה צריכה רישיון ולחלופין ישנו צורך להתאים את החוק ולהחריג את החברות הפרטיות כדוגמת העותרת”.

(כל הציטוטים שלעיל הם על פי הנוסח שמופיע במקור בעתירה – ח’ מ’).

2. מספר ימים לאחר הגשת העתירה, העותרת הגישה גם בקשה לצו ביניים, במסגרתה עתרה, בעיקרי הדברים, כי נורה שהיא: “תוכל להעביר נפטרים לארץ ישראל, כפי שעשתה בארבע השנים האחרונות עד למתן החלטה אחרת”.

בתאריך 01/01/2019 חברתנו, השופטת ד’ ברק-ארז, דחתה את הבקשה לצו הביניים המבוקש.

אביא להלן את הנתונים הנדרשים להכרעה בעתירה.

 

רקע עובדתי

3. העותרת היא חברה פרטית העוסקת בקבורת נפטרים יהודים מחו”ל בחלקות שבבעלותה הנמצאות בירושלים, ואין בידיה רישיון קבורה (ראו פירוט בהמשך).

4. המשיב 1, משרד החוץ, מסייע בטיפול בהעברת גופות נפטרים לקבורה בישראל, וזאת במסגרת שירות קונסולרי שניתן על-ידי נציגויות ישראל בעולם.

5. לפי הדין הנוהג כיום, והכל כפי שיפורט בהמשך, על המבקש להעביר גופת נפטר לישראל – לקבל אישור קונסולרי, אשר ניתן לאחר הגשת טופס בקשה לאישור להעברת גופה (להלן: טופס הבקשה), ועליו לצרף לבקשה את המסמכים המנויים בבקשה. במסגרת טופס הבקשה יש לציין שם ומען של חברת קבורה בישראל, ולצרף את אישורה של זו על נכונותה לקבל את הגופה לשם קבורה בישראל.

6. לאורך השנים, לא הונחו קונסולים של ישראל בחו”ל לוודא שחברת הקבורה, הצפויה לקבל את הגופה בישראל, מחזיקה ברישיון קבורה, ועל כן הם נהגו לאשר בקשות להעברת גופות נפטרים לישראל בהתאם לדרישות שנכללו בטופס הבקשה, מבלי לערוך בדיקות האם מדובר בחברה שיש בידיה רישיון קבורה. לפיכך, במשך שנים אושרו בקשות מטעם העותרת להעברת נפטרים יהודים מחו”ל לארץ, על אף שהיא איננה מחזיקה ברישיון קבורה כאמור.

7. משהתברר למשיב 2, המשרד לשירותי דת, כי נפטרים יהודים נקברים על-ידי גורמים שאינם מחזיקים ברישיון קבורה – נערכו ישיבות בנושא בין נציגיהם של המשיב 1 ושל המשיב 2, וכמסקנה מהן הוחלט לחזק את שיתוף הפעולה בין המשרדים, כדי להיטיב את האכיפה של החוק והתקנות בתחומים הנ”ל. יצוין כי גם משרד מבקר המדינה נדרש לנושא זה.

8. עניינה של העותרת עלה לראשונה, לטענת העותרת, בפני המשיב 1 עוד בשנת 2016, לאחר שעיריית ירושלים הודיעה כי העותרת פועלת ללא רישיון קבורה, ובאותו זמן אף סירב הקונסול הישראלי בשגרירות ישראל בפריז לבקשת העותרת להעברת גופת נפטר מחו”ל לארץ.

העותרת פנתה, על רקע זה, למשיב 1 בתאריך 13/07/2016, אולם באותה עת הובהר לגורמים הרלבנטיים כי אין בידי הנציגויות בחו”ל כלים לבחון האם חברות קבורה פועלות כדין, אם לאו.

9. לאחר מכן, בתאריך 03/06/2018, המשיב 2 פירסם רשימה של גופים המחזיקים ברישיון קבורה וכן רשימה של גופים שאינם מחזיקים ברישיון זה, כאשר ברשימה האחרונה נכללה גם העותרת.

בהמשך לאמור, בתאריך 05/08/2018 יצאה הנחיה לנציגויות ישראל בחו”ל לפיה הקונסולים התבקשו לוודא כי יונפקו אישורים להעברת גופות נפטרים לישראל רק בכפוף להצגת אישור מחברה המופיעה ברשימת הגופים המחזיקים ברישיון קבורה, והתקנון הקונסולרי עודכן בהתאם לכך. לאחר שנערכה פגישת תיאום בין הגורמים הרלבנטיים, ההנחיות בנושא עוגנו גם במסגרת חוזר מנכ”ל המשרד לשירותי דת ה’תשע”ח/2 מתאריך 28/08/2018 (להלן: חוזר המנכ”ל).

10. נוכח האמור לעיל – החל מאוגוסט 2018, נציגי המשיב 1 מקפידים על הנחיות המשיב 2, ומוודאים כי לא יינתן אישור קונסולרי להעברת גופת נפטר לישראל, מבלי שהוצג אישור של חברה שהיא בעלת רישיון קבורה בישראל על פי דין.

11. בהמשך לאירועים המתוארים לעיל, בספטמבר 2018 הקונסול בפריז סירב לבקשת העותרת להעברת גופת נפטר לישראל (להלן: החלטת הקונסול). הקונסול הסביר, במסגרת חילופי תכתובות אלקטרוניות שנוהלו עם העותרת, כי הסירוב לבקשתה של העותרת נשען על כך שהיא איננה מחזיקה ברישיון קבורה, והכל בהתאם להנחיית המשיב 2 בנושא, ובהיותה כלולה ברשימת הגופים שאינם מחזיקים ברישיון קבורה.

12. עקב החלטת הקונסול, העותרת הגישה בתאריך 20/09/2018 עתירה מינהלית לבית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (עת”מ 37479-09-18). בית המשפט המחוזי הנכבד קבע בתאריך 18/10/2018, לאחר שהתקבלה הסכמת העותרת להעברת העתירה לבית משפט זה, כי העתירה המינהלית תימחק עקב חוסר סמכות עניינית.

13. נוכח כל האמור לעיל – בתאריך 23/10/2018 הוגשה העתירה שבפנינו.

 

טענות העותרת

14. העותרת, שהיא כאמור חברה פרטית, אשר עוסקת בקבורת נפטרים – גורסת כי היא איננה נדרשת להוציא רישיון קבורה לפי התקנות (מלבד רישיון קבורה אחר, ספציפי לנפטר מסוים, מכוח פקודת בריאות העם, אשר לגביו לא מתעוררת מחלוקת בעתירה שבפנינו), ועל כן היא איננה מחויבת, לשיטתה, ברישיון קבורה כדי לעסוק בקבורת נפטרים מחו”ל בישראל. למעשה, העותרת טוענת כי לא חל עליה חוק שירותי הדת היהודיים [נוסח משולב], ה’תשל”א-1971 (להלן: חוק שירותי הדת) ותקנות שירותי הדת היהודיים (חברות לעניני קבורה), ה’תשכ”ז-1966 (לעיל ולהלן: התקנות, או: תקנות חברות לעניני קבורה), שחוקקו מכוחו. יתר על כן, לשיטת העותרת רק חברה לענייני קבורה, אשר מעוניינת לקבל כספים מהמוסד לביטוח הלאומי, המיועדים לקבורת נפטר – נדרשת להוציא רישיון קבורה. העותרת מוסיפה וטוענת כי קיימות חברות פרטיות רבות בישראל, אשר עוסקות בקבורה, מבלי שהן מחזיקות ברישיון קבורה, וממשיכות לקבל אישורים קונסולריים להעברת גופות נפטרים לקבורה בישראל.

יתר על כן, העותרת גורסת כי במשך שנים היא קיבלה אישורים קונסולריים להעברת גופות לקבורה בישראל, על בסיס אישורים שהיא המציאה לקונסולים, והעובדה כי אין לה רישיון קבורה לא עוררה קשיים בעבר. לפיכך, נטען כי החלטת הקונסול שינתה את הנוהג שהיה קיים ביחס להתנהלות מול העותרת במשך 4 שנים, וזאת ללא סמכות וללא צידוק שבדין.

15. העותרת גורסת עוד כי החלטת הקונסול פוגעת בזכותה לחופש העיסוק, שכן עיקר פעילותה בקבורה של נפטרים תושבי חוץ בישראל, ומעבר לכך לטענתה החלטת הקונסול פוגעת גם בזכות לכבוד האדם וחירותו של נפטרים יהודים תושבי צרפת שביקשו להיקבר בישראל בחלקות של העותרת.

לבסוף, העותרת מציינת, בהתיימרות לגילוי נאות, כי מתנהלים הליכים משפטיים אחרים בינה לבין עיריית ירושלים, אשר עוסקים בסוגיות הקשורות להיתרי בנייה בחלקות שבבעלותה, אך נטען כי הדבר איננו מונע קבורה בחלקות הנ”ל.

 

טענות המשיבים

16. המשיבים 1-2 (לעיל ולהלן: המשיבים) טוענים מנגד כי דין העתירה להידחות על הסף ולגופה.

17. המשיבים גורסים כי העותרת היא חברה לענייני קבורה, החייבת ברישיון מאת השר לשירותי דת, וזאת לפי התקנות שהותקנו מכוח חוק שירותי הדת. המשיבים טוענים כי עמדה זו הובהרה לעותרת במספר מקרים, במסגרת התכתבויות שונות שנערכו בינה לבין המשיב 2 עוד במהלך השנים: 2014 ו-2015. בתוך כך, נטען כי העותרת לא ציינה את העובדות הרלבנטיות והמהותיות הנ”ל בעתירתה, לא צירפה את ההתכתבויות הנ”ל, ואף המשיכה בפעילותה בקבורת נפטרים יהודים ללא רישיון – ובכך היא עשתה דין לעצמה.

עוד נטען כי העותרת והמנהלת שלה הורשעו בבית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים בתאריך 11/09/2016 בעבירות של ביצוע עבודות ללא היתר בחלקות הקבורה ואי קיום צו הפסקה שיפוטי (תו”ב 63150-03-14), והושתו עליהן קנסות גבוהים (ערעור על הכרעת וגזר הדין נדחה בתאריך 10/12/2018 (ע”פ (מחוזי ירושלים) 3732-03-18), בקשת רשות ערעור נדחתה בתאריך 14/04/2019 (רע”פ 21/19)). המשיבים טוענים כי אמנם העותרת ציינה בעתירתה כי מתנהלים הליכים משפטיים בינה לבין עיריית ירושלים, אך היא לא הזכירה כי היא הורשעה במסגרת הליכים אלה.

נוכח האמור, לשיטת המשיבים יש לדחות את העתירה על הסף, בשל חוסר ניקיון כפיים ועשיית דין עצמית.

בנוסף, המשיבים גורסים כי העותרת לא פנתה בטרם הגשת עתירתה לגורם המינהלי המוסמך – השר לשירותי דת – וגם מן הטעם הזה יש לדחות את העתירה על הסף, בשל אי-מיצוי הליכים.

18. המשיבים טוענים בנוסף כי החלטת הקונסול עומדת בדרישות הדין, ועל כן יש לדחות את העתירה גם לגופה. בתוך כך, נטען כי חוק שירותי הדת והתקנות חלים על העותרת, ומשכך – ונוכח העובדה שאין בידיה רישיון קבורה – היא פועלת שלא כדין, ולכן לא נפל כל פגם בהחלטת הקונסול.

המשיבים גורסים בהקשר זה כי העותרת היא בבחינת “חברה לענייני קבורה”, כפי שזו מוגדרת בתקנות, שכן בבעלותה חלקות קבורה, שבהן היא עוסקת בקבורת נפטרים יהודים – ולפיכך, בהתאם לתקנות, היא חייבת ברישיון קבורה מהשר לשירותי דת. המשיבים מדגישים כי התקנות חלות על כל מי שעוסק בקבורת נפטרים יהודים, ואין נפקות למקום תושבות הנפטרים, אלא רק לעצם היותם נפטרים יהודים, אשר נקברים בישראל. עוד נטען כי העובדה שלעותרת יש זכויות במקרקעין המיועדים לקבורה – איננה פוטרת אותה מהחובה לקבל רישיון קבורה, כפי שנטען על ידה, אלא שהזיקה למקרקעין מהווה תנאי לקבלת רישיון הקבורה.

19. המשיבים מוסיפים וטוענים כי עמדתם נתמכת בתכליתן של התקנות, וכי הצורך בקבלת רישיון קבורה נועד לשם נשיאה באחריות למכלול התפקידים המתמשכים הכרוכים בקבורה, לרבות: ניהול בית העלמין, תחזוקו ופיתוחו לאורך זמן, וכן כדי להוות כתובת למשפחות הנפטרים בכל הנוגע לקבורת יקיריהם. משכך, נטען כי אף אם העותרת שוכרת שירותים של גוף אחר לצורך ביצוע פעולות קבורה בחלקות שבבעלותה – אין הדבר פוטר אותה מחובת רישיון הקבורה, שכן פטור מרישיון זה במצב הדברים המתואר לא יממש את תכלית התקנות האמורה. לטענת המשיבים, קבלת טענות העותרת בנקודה זו תביא לכך שמי שאחראי לפיתוח ולתחזוק בית העלמין לא יהיה נתון לפיקוח ולא יעמוד בדרישות התקנות, והדבר איננו הולם את תכליתם של התקנות ושל חוק שירותי הדת.

20. בנוסף לאמור, לשיטת המשיבים יש לדחות את טענות העותרת לפיהן היא פטורה מהדרישה לרישיון קבורה שכן היא איננה מקבלת כספים מהמוסד לביטוח הלאומי, זאת מאחר והתנאים להחלת חובת רישיון הקבורה, המוגדרים בתקנות, אינם קשורים לקבלת כספים מהמוסד לביטוח הלאומי. נטען כי אמנם לשם קבלת דמי קבורה מהמוסד לביטוח הלאומי – חברה לענייני קבורה נדרשת ברישיון, ובתקנה 4(א)(1) לתקנות קיימת דרישה לקיומו של הסכם עם המוסד לביטוח הלאומי – לשם קבלת רישיון קבורה, אך אין ללמוד מאלה, לגישתם, כי העותרת איננה מחויבת ברישיון קבורה.

21. עוד גורסים המשיבים כי המצב החוקי בעניין חובת רישיון הקבורה לא השתנה באוגוסט 2018, שכן מקור החובה לרישיון זה טמון בתקנות, והשינוי שחל הוא במישור האכיפתי בלבד – בהידוק התיאום בין המשיב 1 לבין המשיב 2 לשם אכיפת דרישת רישיון הקבורה טרם שניתן אישור קונסולרי להעברת גופה לקבורה בישראל. בתוך כך, נטען כי לעותרת, ככל אדם, אין זכות קנויה שלא תשתנה מדיניות רגולטורית, ובמיוחד כשמדובר במדיניות אכיפה.

22. באשר להשגות העותרת בדבר פגיעה בחופש העיסוק, נטען על-ידי המשיבים כי טענות אלה נטענו בעלמא, וללא פירוט מדוע, לטענת העותרת, מדובר בפגיעה בלתי מידתית בזכות זו. יתר על כן, חובת רישיון הקבורה מעוגנת בתקנות שחוקקו מכוח חוק שירותי הדת, ואלה לא נתקפו בעתירה. למעלה מן הצורך צוין כי משטר הרישוי בהקשר זה נדון ב-בג”צ 3676/10 כתר כדרך המלכים בע”מ נ’ השר לשירותי דת (08/05/2014) (להלן: עניין כתר כדרך המלכים), שם נקבע כי אין טעם חוקתי המצדיק את ביטול התקנות.

23. המשיב 3, המוסד לביטוח הלאומי, ציין בתגובתו מתאריך 31/12/2018 כי הוא איננו המשיב העיקרי בעתירה, וכי עמדת המשיבים 1 ו-2 מקובלת עליו והוא מבקש להצטרף אליה.

 

הדיון שנערך בפנינו

24. בתאריך 20/11/2019 התקיים דיון בעתירה בפנינו, בגדרו הצדדים חזרו על טענותיהם המרכזיות. במהלך הדיון הצענו לצדדים כי יצאו להתייעצות, וינסו להגיע להסכמה כלשהי ביניהם. בעקבות כך נמסר לנו כי ההסדר לא צלח בידיהם – ולפיכך הגיעה העת להכרעה בעתירה.

 

דיון והכרעה

25. לאחר עיון במכלול החומר שבתיק ושמיעת טיעוני באי-כוח הצדדים – סבורני כי דין העתירה להידחות, וכך אציע לחבריי שנעשה.

הטעמים לתוצאה המוצעת יובאו מיד בסמוך.

 

התשתית הנורמטיבית

26. חוק שירותי הדת מסדיר את אופן אספקת שירותי הדת לציבור היהודי בישראל. סעיף 15(א) לחוק שירותי הדת מסמיך את השר לשירותי דת להתקין תקנות לביצוע חוק זה, לרבות תקנות בדבר רישוי חברות לענייני קבורה של יהודים, ומורה כדלקמן:

“(א) שר הדתות ממונה על ביצוע חוק זה והוא רשאי להתקין תקנות בכל ענין הנוגע לביצועו, ובין השאר תקנות בדבר –

(1) מינוי חברים למועצה במקום חברים שמקומם נתפנה;

(2) בחירות של רבני עיר; לענין זה, “רב עיר” – רב של ישוב שהוא עיריה או מועצה מקומית (רב מקומי);

(3) רישוי חברות לעניני קבורה של יהודים, ובלבד שיובטח כי לא יינתן רישיון אלא לגוף שהוכיח שיש בידו לעשות את הסידורים המינהליים והכספיים הדרושים לשם מילוי תפקידיו; לענין זה יראו רשות מקומית ומועצה מקומית כגוף שהוכיח שיש בידו לעשות סידורים כאמור;

(4) הקמת מועצות בתי עלמין יהודיים על פי בקשתן של החברות העוסקות בקבורת יהודים במקום, של הרשות המקומית או של המועצה, והגדרת תפקידיהן של מועצות בתי-העלמין” (ההדגשות שלי – ח’ מ’).

27. השר לשירותי הדת התקין, מכוח סמכותו הנ”ל, את התקנות, אשר מסדירות את הסדרי הרישוי של חברות לענייני קבורה ליהודים.

תקנה 1 לתקנות מגדירה, בין היתר, מי היא “חברה לענייני קבורה” ומורה כך:

“‘חברה לעניני קבורה’ – חברה קדישא או כל אדם העוסק בקבורת נפטרים יהודיים.”

תקנה 2 לתקנות קובעת כי על חברה לענייני קבורה מוטלת חובה לקבל רישיון קבורה מהשר לשירותי דת, וכך נאמר בה:

“(א) חברה לעניני קבורה חייבת ברישיון מאת השר.

(ב) תוקף הרשיון הוא לשנתים מיום נתינתו.

(ג) השר רשאי לסרב לתת רישיון וכן לבטל רישיון אם לדעתו יהיה זה לטובת הציבור לעשות כן”

(ההדגשות שלי – ח’ מ’).

הנה כי כן, רישיון קבורה ניתן לתקופה של שנתיים, והוא בגדר רישיון כללי, שאיננו מתייחס לנפטר ספציפי.

28. תקנות 4 ו-4א לתקנות קובעות את התנאים למתן רישיון קבורה, ואת התנאים שיפורטו ברישיון זה, ומורות כהאי לישנא:

“4.

(א) לא יינתן רישיון קבורה לחברה לענייני קבורה אלא בהתקיים כל התנאים האלה:

(1) החברה הציגה הסכם חתום ותקף עם המוסד לביטוח לאומי לפי תקנה 2 לתקנות הביטוח הלאומי (דמי קבורה), ה’תשל”ו-1976 (להלן – תקנות דמי קבורה);

(2) החברה לענייני קבורה הוכיחה להנחת דעתו של השר כי יש בידה זכות במקרקעין המיועדים על פי תכנית לקבורה לצורך ביצוע קבורה על פי הרישיון;

לעניין זה –

“זכות במקרקעין” – זכות בעלות או חכירה לדורות, לרבות זכות לקבלת זכות כאמור;

“חברה לענייני קבורה” – למעט רשות מקומית ומועצה דתית.

(ב) חברה לענייני קבורה שאין ביכולתה להוכיח את קיומו של התנאי האמור בתקנת משנה (א)(2), תגיש בקשה מנומקת באמצעות עורך דין המייצג את החברה, המגובה בתצהיר חתום בידי מורשי החתימה בחברה, בנוגע לסיבות המונעות את הוכחת התנאי כאמור; הבקשה תובא לדיון בוועדת חריגים במשרד לשירותי דת, שעמה נמנה היועץ המשפטי של המשרד לשירותי דת או נציגו; ועדת החריגים לא תמליץ על מתן רישיון אלא אם כן שוכנעה כי מתקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת.

4א.

(א) רישיון חברה לענייני קבורה יינתן בתנאים שלהלן שיפורטו ברישיון:

(1) החברה לא תדרוש ולא תגבה בנוגע לקבורה כל סכום אחר, למעט הסכומים שהותרו לפי תקנות 3 ו-4 לתקנות דמי קבורה, וסכומים שהותרו על פי ההסכם שנחתם עם המוסד לביטוח לאומי, אם הותרו;

(2) החברה תגיש לשר דו”ח כספי מבוקר לשנה החולפת עד היום השלושים ואחד בחודש מאי בשנת הכספים שלאחריה; השר רשאי להורות לחברה פלונית להגיש דוחות ואישורים נוספים; לעניין זה, “דו”ח כספי מבוקר” – דו”ח כספי כהגדרתו בתקנות ניירות ערך (דוחות כספיים שנתיים), ה’תש”ע-2010, ובצירוף חוות דעת של רואה חשבון מבקר, כמשמעותו בתקנות האמורות.

(ב) השר רשאי להתנות ברישיון, נוסף על התנאים האמורים בתקנת משנה (א), שחברה לענייני קבורה תעשה סידורים כספיים או מינהליים הדרושים לדעת השר כדי שתוכל למלא את תפקידיה.”

דרישת הזיקה למקרקעין, המנויה בתקנה 4(א)(2) לתקנות, נדונה בעניין כתר כדרך המלכים, ונפסק שם כי הפגיעה בחופש העיסוק, הכרוכה בתקנות, עומדת בתנאי פיסקת ההגבלה.

29. תקנה 8(א) לתקנות קובעת כדלקמן:

“העוסק בקבורת נפטרים יהודיים ללא רישיון או המפריע בזדון לבעל רישיון במילוי תפקידו, דינו – מאסר שלושה חודשים.”

30. בנוסף לאמור, סעיף 8 לפקודת בריאות העם קובע כי יש להוציא רישיון קבורה פרטני אחר, לנפטר ספציפי, ממשרד הבריאות לצורך קבורת הנפטר בישראל. יצוין כי רישיון קבורה מסוג זה איננו עומד, כאמור, במוקד הדיון בעתירה שלפנינו, אך העותרת הציגה בנספח ב’ לעתירתה רישיון מסוג זה שניתן לה עבור נפטר מסוים.

31. התנאים הנכללים ברישיון הקבורה מעוגנים כיום בחוזר המנכ”ל. במקרה שבו הקבורה המתבקשת היא של נפטר יהודי מחו”ל, הרי שבנוסף לדרישת הרישיון הרגילה, מתחייב, כאמור לעיל, גם אישור קונסולרי להעברת גופה לצורך קבורה בישראל.

32. תכלית משטר הרישוי בהקשר לקבורת נפטרים יהודים הינה הצורך לשמור על הסדר הציבורי ולוודא כי בתי עלמין בישראל יתוחזקו באופן ראוי לאורך זמן, וכי למשפחות הנפטרים תהיה כתובת ברורה למענה על כל צורכיהן. לפי תפיסה זו, אחריותה של חברת הקבורה לא מתמצית בביצוע הקבורה בסמוך לאחר הפטירה, אלא מדובר באחריות מתמשכת לניהול בתי העלמין הרלבנטיים, לפיתוחם ולתחזוקתם לאורך השנים, וכן לטיפול, ככל שעולה הצורך בכך, בבני משפחותיהם של הנפטרים. עמד על כך חברי, השופט נ’ סולברג בעניין כתר כדרך המלכים, בהקשרים קרובים, בקובעו כך:

“סדרי הקבורה נדונו מעת לעת בערכאות הדיוניות, ונזכרו תכליות שונות העומדות בבסיסם. צוין, כי מטרת ההסדר היא לפטור את מי שמתו מוטל לפניו מעיסוק בסידורים הכרוכים בלווית המת, ומתשלום הוצאות הקבורה, כך שיוכל לפנות את זמנו ומחשבתו ולעסוק באבלו. עוד ביקש המחוקק למנוע את ניצול משפחת הנפטר בשעתה הקשה באמצעות פיקוח והגבלה של סכומי הכסף הנגבים ממנה. לבד ממטרות אלה, ביקש המחוקק גם להבטיח כי הלוויה, הקבורה ואחזקת בית העלמין יֵעשו ברמה הנדרשת (ב”ל (עבודה ירושלים) 1526/02 אוקון נ’ בטוח לאומי – סניף ירושלים (19/02/2004), פסקאות 8-4; השוו בשינויים המחוייבים: ב”ל (עבודה נצרת) 1522/08 סביחאת נ’ סחר סאלם סביחאת (26/03/2009)).

[…]

טוען המשיב – והצדק עִמו – כי תשלומים אלו מיועדים לשמש, בין היתר, לתחזוקת בית העלמין לאורך זמן ולהכשרת חלקות חדשות, ולא רק לממן את ההוצאות הקשורות ליום הקבורה. על כן, יש לוודא שבעל רישיון הקבורה אשר מקבל את התשלומים, יהיה גם זה שיתחזק את בית העלמין לאורך זמן. על מנת למלא תכלית זו, מתנה המשיב את קבלת רישיון הקבורה בזיקה לקרקע. בדרך זו, בית העלמין לא יהיה “יתום”, יהיו לו “אמא ואבא” בעלי זיקה לקרקע, הם יתחזקו אותו במהלך השנים, ותהיה להם גישה לתשלומים המיועדים לתחזוקה.

[…]

מדובר למעשה באחת הדרכים שבעזרתן בחר המחוקק לוודא כי התשלומים הנגבים משמשים למטרתם ומגיעים ליעדם, קרי תחזוקה ופיתוח של בתי העלמין במטרה לשמור על כבוד הנפטרים.”

(שם, בפיסקאות 10, 27 ו-32; ההדגשות הוספו – ח”מ)).

33. לכאורה עלינו להחיל עתה את התשתית הנורמטיבית הנ”ל על נסיבות העניין שבפנינו, ואולם טרם שנעשה כן – יש לדון בטענות הסף שנטענו על-ידי המשיבים, ולכך אפנה עתה.

 

עילות סף

34. כאמור לעיל, המשיבים גורסים כי התנהלות העותרת לוקה בחוסר ניקיון כפיים, כי היא עשתה דין לעצמה וכי היא לא מיצתה הליכים טרם שהגישה את העתירה – ובאלה יש, לגישתם, טעמים ראויים לדחיית העתירה על הסף.

 

אדון כעת בטענות אלו על פי סדרן.

35. הלכה היא כי על עותר לגלות בעתירתו את כל הפרטים הנוגעים לעניין שבעתירה ואשר דרושים להכרעה, וכי אי גילויים עלול לעלות כדי חוסר ניקיון כפיים וחוסר תום לב, אשר מהווים טעמים לדחיית העתירה על הסף. בהקשר זה נפסק כך:

“כבר הורה בית משפט זה וחזר והורה… כי כל הפונה לבית המשפט הגבוה לצדק חייב לגלות, ולא להסתיר מאומה מכל העובדות החשובות לגבי השאלה הנדונה. ‘עובדה חשובה’ פירושה הוא: כל עובדה שהיתה עלולה מלכתחילה להשפיע על שיקול דעתו של בית המשפט, בבואו להחליט Ex parte על מתן הצו-על-תנאי.” (בג”צ 42/50 לוין נ’ שר התחבורה, פ”ד ד (1950) 197).

עיינו גם:

“יכולתו של בית משפט זה לשקול כדבעי, עובר להוצאת הצו, אם יש לכאורה מקום להתערבותו, מותנית בכך שהעותרת תפעל במלוא גילוי הלב ותציג בפני בית המשפט, כבר בשלב הראשוני את המחלוקת על מרכיביה המהותיים.” (בג”צ 134/79 שיכון עובדים בע”מ נ’ המועצה המקומית נוה מונסון, פ”ד לג(3) (1979) 169, 170).

וכן:

“העותר אכן נמנע מלהביא בעתירתו את מלוא הפרטים הנוגעים לעניין … העותר אף מציין כי נכנס בעבר לישראל ושהה בה כדין, אך אינו מזכיר כי שהה תקופה ארוכה שלא כדין. אין צורך להכביר מלים על חוסר ניקיון הכפיים שבאי הצגת עובדות אשר חשיבותן לצורך בירור העתירה נהירה, ודי היה בטעם זה לבדו שלא להיעתר לעתירה.” (בג”צ 1540/06 לאמוש נ’ מדינת ישראל (22/02/2006)).

36. בנסיבות העניין שבפנינו, העותרת מסתמכת בטענותיה, כאמור, על נוהג שהיה קיים, לטענתה, במשך 4 שנים בהתנהלותה מול המשיבים (ראו: סעיף 53 בעתירתה). אולם, העותרת לא גילתה בעתירתה תכתובות שונות, שהתנהלו בשנים: 2014 ו-2015 בינה לבין המשיב 2, בגדרן נמסר לה, באופן מפורש ובמספר הזדמנויות שונות, כי היא נדרשת להשיג רישיון קבורה, וכי עליה לחדול מעיסוק בקבורה ללא רישיון זה. מדובר איפוא בעובדות מהותיות ורלבנטיות לצורך הכרעה בעתירה, שהעותרת בחרה להסתיר מעיניי בית משפט זה.

אעמוד להלן על עיקרי התכתובות הנ”ל, אשר כאמור העותרת בחרה שלא להציגן בעתירתה:

א) העותרת פנתה בתאריך 29/04/2014 למשיב 2 בטענה כי האחרון מפיץ עליה “מידע שקרי”, לפיו אין לה רישיון קבורה והיא עוסקת בקבורה שלא כדין. בתאריך 12/05/2014 העותרת התבקשה להבהיר האם יש בידיה רישיון קבורה, ובתאריך 25/05/2014 היא השיבה כי לטענתה אין לה כל צורך ברישיון כזה.

ב) בתאריך 11/06/2014 המשיב 2 השיב לעותרת, ובתוך כך פירט בפניה את התקנות הרלבנטיות, המחייבות כי חברה העוסקת בקבורה תהא בעלת רישיון קבורה. בנוסף, נמסר לעותרת בתשובה זו כי לפני כחודשיים עו”ד שהזדהה כבא-כוחה פנה בשיחה טלפונית למשיב 2, שבמסגרתה נמסר לו מידע רלבנטי בנוגע לדרישות לקבלת רישיון קבורה, והוא הוזמן להגיש בקשה עבור העותרת לרישיון זה. בתשובת המשיב 2 הנ”ל הודגש כי על אף האמור, העותרת המשיכה לעסוק בקבורת נפטרים ללא רישיון קבורה, בניגוד לדין, והובהר כי עליה להפסיק באופן מיידי כל עיסוק בקבורת נפטרים, בין אם בעצמה ובין אם באמצעות גוף אחר.

ג) העותרת השיבה למכתב הנ”ל בתאריך 12/06/2014 וחזרה על טענותיה כי היא איננה חברה לענייני קבורה, וכי התקנות לא חלות עליה, לשיטתה.

ד) בתאריך 28.10/2014 היועץ המשפטי של המשיב 2 שלח מכתב לעותרת, ובגדרו נדחו שוב טענותיה, וצוין פעם נוספת כי העותרת היא חברה לענייני קבורה, אשר צריכה רישיון קבורה, כי היא פועלת בניגוד לדין וכי עליה לחדול מיידית מכל פעילות של קבורה, בין בעצמה ובין באמצעות גוף אחר.

ה) העותרת המשיכה לחלוק על האמור בתכתובות הנ”ל ובתאריך 19/11/2014 שלחה מכתב נוסף, ובו חזרה על טענותיה. לפיכך, בתאריך 14/01/2015 היועץ המשפטי של המשיב 2 חזר והציג את התקנות הרלבנטיות לעניינה של העותרת וציין כי בכוונתו לפעול כדי ליידע את הציבור כי קבורה בחלקות העותרת מבוצעת בניגוד לדין.

ו) מכתבים נוספים ברוח דומה הוחלפו בין הצדדים בתאריכים: 21/01/2015, 11/02/2015, 12/05/2015, 03/06/2015 ו-07/06/2015.

ז) בתאריך 10/06/2015 המשיב 2 ציין במכתבו לעותרת, בין היתר, כדלקמן:

“על אף ההסברים שניתנו למרשתך, באמצעות באי כוחה השונים, הן במכתבים רשמיים והן בשיחות טלפוניות שונות, באשר למארג הנורמטיבי שמכוחו ובמסגרתו פועלות חברות לענייני קבורה, נראה כי עמדתכם בעינה נותרת. עמדתכם זו לפיה מרשתך אינה חייבת ברישיון קבורה משקפת פרשנות שגויה, במקרה הטוב, שבסופה פעילות בניגוד להוראות הדין.

[…]

עובדת היות מרשתך הבעלים של החלקה איננה באה במקום הדרישות לקבלת רישיון קבורה מקום בו היא מעוניינת לנהל חלקת קבורה לרבות מכירת חלקות והזמנת שירותי קבורה מצדדים שלישיים.

[…]

יחד עם זאת, אין כל שינוי בהתנהלותה של מרשתך אשר ממשיכה לפעול בשטחה בניגוד להוראות הדין. מתצלומים שהועברו לידינו, גם הבוקר התקיימה לוויה בחלקה של מרשתך.”

מן התכתובות הנ”ל עולה כי לעותרת נמסר באופן ברור כי עליה להחזיק ברישיון קבורה כדי לעסוק בקבורת נפטרים יהודים בישראל, וכי המשך עיסוק שכזה ללא רישיון קבורה – מנוגד לדין. על אף האמור, העותרת בחרה שלא לכלול את ההתכתבויות המתוארות בעתירתה ובכך להסתיר מידע רלבנטי ומהותי זה מעיניו של בית המשפט. יתרה מכך, העותרת טענה בפני הקונסול בפריז כי היא פועלת החל מחודש ינואר 2014 “ללא דופי או תקלות” (ראו: תכתובת מתאריך 05/09/2018, שצורפה כנספח ג’ לעתירה), מבלי לציין את ההתכתבויות המתוארות לעיל.

נוכח האמור – מקובלת עליי טענת המשיבים כי התנהלות העותרת עולה במכלול כדי חוסר ניקיון כפיים.

37. יתר על כן, העותרת אמנם גילתה בעתירתה כי מתנהלים בינה לבין עיריית ירושלים הליכים משפטיים ביחס להיתרי בנייה בחלקות שבבעלותה, אך היא לא ציינה כי היא והמנהלת שלה הורשעו בהליכים אלה בעבירות בנייה, וכי הושתו עליהן קנסות. העותרת הציגה איפוא תמונה חלקית בפני בית משפט זה בהקשר הנ”ל, אשר עולה, גם היא, כדי חוסר ניקיון כפיים.

38. זאת ועוד – אחרת. העותרת לא פנתה למשיב 2 כדי לקבל רישיון קבורה, למרות ההודעות החד משמעיות שנמסרו לה בתכתובות המתוארות לעיל, כי היא נדרשת לרישיון זה. העותרת גם לא פתחה באותה עת בהליכים בנושא, ולא הקפיאה את פעילויותיה עד לבירור חוקיות מעשיה, אלא בחרה להמשיך לעסוק בקבורה ללא רישיון ובניגוד לדין. מכאן שמוצדקת הטענה כי היא עשתה דין לעצמה. כידוע, הלכה פסוקה היא כי עותר העושה דין לעצמו – אין להעניק לו את הסעד המבוקש, ודין עתירתו להידחות על הסף. בהקשר זה נפסק כדלקמן:

“הלכה מקדמת דנא היא, שבית-המשפט הגבוה לצדק לא יושיט סעד לעושים דין לעצמם. חייב אדם להחליט בלבבו אם מבקש הוא סעד מבית-משפט או אם עושה הוא דין לעצמו. שני אלה בה-בעת לא יעשה אדם, דהיינו: בית-משפט לא יושיט סעד למי שבמקביל לפנייה לבית-המשפט עושה דין לעצמו ומבקש להעמיד את זולתו בפני עובדות מוגמרות. הלכה זו הילכת-יסוד היא במשפט והגיונה נלמד מעצמו.” (בג”צ 8898/04 ג’קסון נ’ מפקד כוחות צה”ל באיו”ש (28.10.2004); ראו גם, לאחרונה: בג”צ 6043/20 רב”ט ו’ ס’ נ’ ראש המטה הכללי (03/09/2020) (להלן: עניין רב”ט ו’ ס’), בפיסקה 10 לפסק דינה של חברתי, השופטת י’ וילנר).

39. לבסוף, גם הטענה כי העותרת לא מיצתה הליכים בטרם הגשת העתירה דינה להתקבל. זאת, מאחר שהעותרת לא פנתה לשר לשירותי דת – הגורם המינהלי המוסמך ליתן רישיון קבורה, אלא פנתה למשיב 1 (משרד החוץ), שאיננו בעל הסמכות האמורה. יתרה מכך – המשיב 1 אף הפנה את העותרת למשיב 2 בתכתובת האלקטרונית מתאריך 05/09/2018, המצורפת לעתירה כנספח ד’ (בה נמסר לעותרת כי עליה לפנות “למשרד לשירותי קבורה במשרד הדתות לקבל הבהרות בעניין”).

כידוע, הלכה פסוקה היא כי בית משפט זה לא יידרש לעתירה מקום בו העותר לא מיצה הליכים בפני הגורמים המינהליים המוסמכים (ראו, למשל: עניין רב”ט ו’ ס’, בפיסקה 9 לפסק דינה של חברתי, השופטת י’ וילנר, והאסמכתאות הנזכרות שם).

40. נוכח כל האמור לעיל – יש מקום לדחות את העתירה על הסף מן הטעמים המפורטים לעיל.

עם זאת, למעלה מן הצורך – אוסיף התייחסות גם לגופם של דברים.

יש מקום לדחות את העתירה אף לגופו של עניין.

41. נזכיר כי תקנה 1 לתקנות מגדירה כי “חברה לענייני קבורה” היא:

“חברה קדישא או כל אדם העוסק בקבורת נפטרים יהודיים.”

תקנה 2(א) לתקנות קובעת כי חברה לענייני קבורה חייבת ברישיון קבורה מהשר לשירותי דת, ומורה בזו הלשון:

“(א) חברה לעניני קבורה חייבת ברישיון מאת השר.”

42. בענייננו, בבעלות העותרת חלקות קבורה בירושלים, בהן היא עוסקת בקבורת נפטרים יהודים. אחד מן הסעדים המבוקשים בעתירה זו, כפי שהעותרת ניסחה בעצמה, הוא: “העברת גופה של נפטר יהודי מחו”ל לארץ ישראל לצורך קבורה ע”י העותרת”, והעותרת אף העידה על עצמה בעתירתה כי היא התאגדה “בכדי לעסוק בקבורת נפטרים” (ראו סעיף 19 לעתירה) וכי: “בבעלותה 2 חלקות פרטיות בהר המנוחות בתב”ע מאושרת לבית קברות המיועדות לצורך קבורת נפטרים. חלקות אלה מיועדות ככלל לתושבי חוץ יהודיים …” (ראו סעיפים 20-21 לעתירה) (כל ההדגשות שלי – ח”מ).

נוכח האמור – העותרת עונה להגדרה של חברה, אשר עוסקת בקבורה של נפטרים יהודים, ולפיכך היא חייבת ברישיון קבורה.

יודגש, בהקשר זה, כי התקנות נוגעות לקבורת נפטרים יהודים בישראל, ולפיכך אין נפקות לשאלת מקום התושבות של הנפטרים לפני פטירתם, כפי שטענה העותרת. גם אין מקום לקבל את טענת העותרת כי עצם העובדה שהקרקעות שבהן היא עוסקת בקבורה הן פרטיות – משמיעה לנו היסק כי היא פטורה מהחובה לקבל רישיון קבורה. הטעם לכך נעוץ באחד התנאים המנויים בתקנה 4(א)(2) לתקנות, לפיו על מבקש הרישיון להראות כי יש בידי החברה לענייני קבורה – זכות במקרקעין. הזיקה של העותרת למקרקעין היא איפוא תנאי לקבלת רישיון קבורה, ואיננה מלמדת על כך שהעותרת פטורה מהצורך ברישיון זה.

43. זאת ועוד: יש לדחות גם את טענת העותרת כי נוכח העובדה שהיא שוכרת שירותים מגוף אחר כדי לבצע קבורה בחלקות שלה – היא פטורה מחובת רישיון קבורה. פטור מרישיון, בנסיבות אלו, יחתור תחת התכלית של משטר הרישוי בהקשר של קבורת נפטרים יהודים בישראל, עליה עמדתי לעיל – לדאוג לסדר הציבורי וכן להביא לכך שיהיה גורם אחראי לפיקוח על בתי העלמין הרלבנטיים, לתחזוקם ולפיתוחם לאורך זמן, אשר יהווה גם כתובת למשפחות הנפטרים בכל הקשור לקבורת יקיריהם וישמור על כבודם של הנפטרים (בהקשר זה ראו: עניין כתר כדרך המלכים, בפיסקה 8). זו גם הסיבה שרישיון קבורה ניתן לחברה לענייני קבורה ביחס למקרקעין ספציפיים.

44. לבסוף, גם אין מקום לקבל את טענת העותרת כי העובדה שהיא איננה נתמכת כספית על-ידי המוסד לביטוח הלאומי, משמעותה היא שהינה פטורה מהצורך ברישיון קבורה. זאת, שכן סעיף 15(א) לחוק שירותי הדת והתקנות – שמכוחם כאמור קיימת דרישה להשגת רישיון קבורה – אינם מורים כי רישיון זה מותנה בקבלת כספים מהמוסד לביטוח הלאומי.

אכן, סעיף 266 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], ה’תשנ”ה-1995 קובע כי המוסד לביטוח הלאומי ישלם דמי קבורה למי שמורשה לעסוק בקבורת נפטרים כדין, כלומר לחברה לענייני קבורה שיש בידיה רישיון קבורה. מכוח סעיף זה הותקנו תקנות הביטוח הלאומי (דמי קבורה), ה’תשל”ו-1976, אשר תקנה 2 להן קובעת כי תנאי ההתקשרות בין המוסד לביטוח הלאומי לבין חברה לענייני קבורה יעוגנו בהסכם. תקנה 4(א)(1) לתקנות חברות לעניני קבורה קובעת כי הצגת הסכם כזה היא אחת מהדרישות לשם קבלת רישיון קבורה. רישיון הקבורה מהווה איפוא תנאי לקבלת כספים מהמוסד לביטוח הלאומי, והסכם עם המוסד לביטוח הלאומי מהווה תנאי לקבלת רישיון קבורה (בהקשר זה ראו: עניין כתר כדרך המלכים, בפיסקאות 43-44). עם זאת הדבר איננו מלמד כי חברה לענייני קבורה, שאיננה מקבלת דמי קבורה מהמוסד לביטוח הלאומי – פטורה מהצורך ברישיון קבורה.

45. סיכומם של דברים – חוק שירותי הדת והתקנות חלים על עניינה של העותרת, ולפיכך היא מחויבת ברישיון קבורה. מהחומר שבפנינו עולה כי העותרת עוסקת בקבורה ללא רישיון, בניגוד לדין, ולפיכך לא נפל פגם בהחלטת הקונסול, ויש לדחות את העתירה גם לגופה.

 

ארשה לעצמי להעיר מספר הערות נוספות.

46. באשר לטענת העותרת כי החלטת הקונסול שינתה את המצב הנורמטיבי – אין בידי לקבל אף טענה זו, שכן המצב הנורמטיבי בהקשר של קבורת נפטרים יהודים מקורו בחוק שירותי הדת ובתקנות, אשר לא חל בהם שינוי, והחלטת הקונסול היתה רק בגדר יישום של הדין הנוהג. אמנם, באוגוסט 2018 הודקה האכיפה לדרישה לרישיונות קבורה טרם שניתן אישור קונסולרי להעברת גופה לקבורה בישראל, אך מדובר בשינוי במדיניות האכיפה גרידא, אשר איננו עולה, כאמור, כדי שינוי נורמטיבי. כידוע, אין לעותרת, כמו לכל אדם, או תאגיד אחר, זכות קנויה שלא תשתנה מדיניות רגולטורית עליה התבססה, והדבר נכון במיוחד כשמדובר במדיניות אכיפה רגולטורית. בהקשר זה נפסק כך:

“ודוק: היעדר אכיפה במשך תקופת מסוימת – איננו יכול לשמש עילה להמשך הפרת החוק ולהתערבות שיפוטית בהחלטה סבירה של גורם מינהלי מוסמך, לדרוש ממפר החוק לחדול מפעילותו העבריינית.” (בג”צ 8938/11

“All For Peace”

חברה לתועלת הציבור נ’ שר התקשורת (24/02/2015), בפיסקה 46 לפסק דיני שם).

השוו בנוגע למדיניות רגולטורית כלכלית: בג”צ 594/78 אומן מפעלי סריגה בע”מ ואח’ נ’ שר התעשיה, המסחר והתיירות, פ”ד לב(3) (1978) 469, 476-475; בג”צ 198/82 מוניץ נ’ בנק ישראל, פ”ד לו(3) (1982) 466; בג”צ 2020/19 קיבוץ נחל עוז נ’ משרד החקלאות (05/01/2020), בפיסקה 15 לפסק דינו של חברי, השופט ד’ מינץ).

נוכח האמור – לא ניתן גם לקבל את טענות העותרת לכך שנוצר אצלה אינטרס הסתמכות הראוי להגנה, וזאת במיוחד נוכח ההתכתבויות המתוארות לעיל, שהוסתרו על-ידי העותרת מעיני בית המשפט (ואשר במסגרתן הובהר לעותרת כי היא פועלת בניגוד לדין).

47. לבסוף, ביחס לטענות העותרת בדבר פגיעות שלא כדין בזכות לחופש העיסוק ובזכות הנפטרים לכבוד האדם, הרי שאלו נטענו בעלמא וללא פירוט מספק, מה גם שהעותרת לא נימקה מדוע, לשיטתה, פגיעות אלו אינן צולחות את מבחני “פיסקת ההגבלה”. יתר על כן, חוקתיותן של התקנות לא נתקפה בעתירה זו, וממילא, חוקיות משטר הרישוי בהקשר של קבורת נפטרים יהודים לפי התקנות נדונה בעניין כתר כדרך המלכים, שם נקבע, בהקשר קרוב, כי: “הפגיעה בחופש העיסוק של העותרת עומדת בתנאיה של פסקת ההגבלה, ואין כל טעם חוקתי המצדיק את ביטול התקנות” (שם, בפיסקה 39). משכך, לא מצאתי מקום להיעתר אף לטענות אלו.

48. גם לסעד האחרון שהעותרת מבקשת, לפיו: “לחלופין ישנו צורך להתאים את החוק (חוק שירותי הקבורה – ח”מ) ולהחריג את החברות הפרטיות כדוגמת העותרת” – אין בידינו להיעתר, שכן בסעד זה מבוקש שינוי נורמטיבי-חקיקתי של חקיקה ראשית, שבית משפט זה ככלל איננו נענה לו, שהרי יש בו משום ניסיון להורות למחוקק כיצד לחוקק.

 

סוף דבר

49. נוכח כל האמור לעיל – אציע לחבריי כי נדחה את העתירה, ונחייב את העותרת, במיוחד בשים לב לאמור בפיסקאות 34-40 שלעיל באשר לחוסר ניקיון הכפיים שלה ועשיית הדין העצמי על-ידה – בהוצאות המשיבים 1 ו-2 (ביחד) בסך של 30,000 ש”ח ובהוצאות המשיב 3 בסך של 10,000 ש”ח.

 

השופט י’ אלרון:

אני מסכים לחוות דעתו המנומקת של חברי השופט ח’ מלצר.

 

השופט ג’ קרא:

אני מסכים.

 

הוחלט כאמור בפסק דינו של המשנה לנשיאה ח’ מלצר.

 

ניתן היום, ‏ז טבת ה’תשפ”א (‏22/12/2020).