בג”צ 740/1987 מיכאל בנטלי נ’ שר הפנים (29/03/1988)

בג”צ 740/1987 בנטלי נ’ שר הפנים, פ”ד מב(1) (1988) 443

 

בג”צ 740/1987

מיכאל בנטלי

נגד

שר הפנים

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק

 [29/03/1988]

לפני השופטים מ’ אלון, ש’ נתניהו, א’ גולדברג

 

חוק הכניסה לישראל, ה’תשי”ב-1952, ס”ח 354 – חוק השבות, ה’תש”י-1950, ס”ח 159 – חוק לתיקון סדרי המינהל (החלטות והנמקות), ה’תשי”ט-1958, ס”ח 7, סעיף 9.

 

העתירה נסבה על החלטתו של המשיב לגרש את העותר מישראל, לאחר שפג תוקפה של אשרת התייר שהוענקה לו. העותר, אשר בקשתו להארכת האשרה נדחתה, שוהה בארץ בלא אשרה. בעבר נכנס העותר לישראל ויצא ממנה מספר רב של פעמים.

בית המשפט הגבוה לצדק פסק:

א.

(1) על-פי הוראות חוק הכניסה לישראל, ה’תשי”ב-1952, אין לשום אדם שאינו אזרח ישראל או עולה לפי חוק השבות, ה’תש”י-1950, כל זכות להיכנס לישראל או לשהות בה ללא אשרה כדין, שניתנה על-ידי המשיב או על-ידי מי שהוא הסמיך לכך (444ה-ו).

(2) שיקול-דעתו של המשיב והבאים מכוחו לעניין זה הוא שיקול-דעת מוחלט, והחלטתו אף אינה טעונה הנמקה (444ו).

(3) בנסיבות דנן, אין בנמצא עילה, שיהא בה כדי לסתור את הנימוקים שהעלה המשיב בדבר רצונו של העותר לשהות בישראל כ”תייר נצחי” (444ז).

ב. עתירת העותר נגועה בפגם של חוסר ניקיון-כפיים. מששהה בישראל ללא רשות תקופה ממושכת, בטרם ניתן צו הביניים בעתירתו, במקרה כגון דא, משעברה תקופה קצרה, והמבקש הארכת שהות לא נענה, עליו לעזוב את ישראל ולחדש את בקשתו ממקום מגוריו הקבוע מחוץ לישראל (445א).

 

פסקי-דין של בית המשפט העליון שאוזכרו:

[1] בג”צ 482/1971 קלרק נ’ שר הפנים, פ”ד כז(1) (1973) 113.

[2] בג”צ 209/1973 עודה (לאפי) נ’ שר הפנים, פ”ד כח(1) (1974) 13.

[3] בג”צ 371/1976 קריגר נ’ שר הפנים, פ”ד לא(1) (1977) 287.

[4] בג”צ 100/1985 בן-ישראל נ’ מדינת ישראל, פ”ד לט(2) (1985) 45.

 

עתירה למתן צו-על-תנאי. העתירה נדחתה.

 

ל’ ברייר – בשם העותר;

ע’ פוגלמן, סגן בכיר לפרקליט המדינה – בשם המשיב.

 

פסק-דין

 

השופט מ’ אלון:

העותר קובל לפנינו על סירובו של המשיב להעניק לו אשרת תייר עם היתר עבודה ב/2 לתקופה של שישה חודשים.

מתוך החומר שלפנינו וטיעוניו של מר פוגלמן, בא-כוחו המלומד של המשיב, עולה, כי מאז חודש 10/1982 ועד לחודש 03/1987 נכנס העותר לישראל באשרת תייר, ויצא הימנה, שמונה פעמים, וברוב המקרים שהה בישראל תקופה ממושכת, כשהוא יוצא לפרק זמן קצר ושוב חוזר אליה לשהייה ממושכת. בכך הפך העותר, לטענת המשיב, ל”תייר נצחי”, ולמעשה היה לתושב בכסות של תייר. כך, ככל הנראה, ראה גם העותר את שהייתו בישראל, כנאמר בעתירתו: “העותר יטען שהוא רוצה להגיש בקשה לתושב ארעי, אך הוא גם יודע שבקשה זו תסלק אותו מהארץ לצמיתות”. משיצא העותר את ישראל וחזר אליה ביום 21/03/1987, סירבו השלטונות לאשר את כניסתו לישראל, אך לפי בקשתו ניתנה לו הרשות לשהות בה עד ליום 29/03/1987, מאחר שלטענתו מצוי ברשותו כרטיס נסיעה לארצות-הברית לאותו תאריך. אך העותר לא עזב את ישראל בתאריך זה, וחזר וביקש הארכת אשרת הביקור כתייר לתקופה נוספת של שלושה חודשים. הבקשה לא נענתה, והוא המשיך לשהות בישראל ללא אשרה, עם הגשת העתירה ניתן ביום 23/10/1987 צו ביניים, המורה למשיב להימנע מלגרש את העותר מן הארץ.

הגב’ ברייר, באת-כוחו המלומדת של העותר, עשתה ככל אשר לאל ידה, כשהיא תומכת טיעוניה בדברי מלומדים וחוקרים, כדי לשכנענו בדבר קיומם של שיקולים פסולים ביסוד החלטת המשיב שלא להאריך את אשרת התייר של העותר.

אין עמידה לעתירה שלפנינו. כלל גדול בפסיקתנו, על-פי הוראות חוק הכניסה לישראל, ה’תשי”ב-1952, כי אין לשום אדם שאינו אזרח ישראל או עולה לפי חוק השבות, ה’תש”י-1950, כל זכות להיכנס לישראל או לשהות בה ללא אשרה כדין, שניתנה על-ידי שר הפנים או על-ידי מי שהוא הסמיך לכך. שיקל הדעת של שר הפנים והבאים מכוחו לעניין זה הוא שיקול-דעת מוחלט, והחלטתו אף אינה טעונה הנמקה (חוק לתיקון סדרי המינהל (החלטות והנמקות), ה’תשי”ט-1958, סעיף 9; בג”צ 482/1971 [1], בעמ’ 116-117; בג”צ 209/1973[2], בעמ’ 15-16; בג”צ 371/1976 [3], בעמ’ 290; בג”צ 100/1985 [4], בעמ’ 47). משום כך בלבד מן הדין הוא כי העתירה שלפנינו תידחה. כדי להפיס דעתה של באת-כוח העותר נוסיף ונאמר, שגם בגוף טענותיה לא מצאנו עילה, שיהא בה כדי לסתור את הנימוקים שהעלה המשיב בדבר רצונו של העותר לשהות בישראל כ”תייר נצחי”, והשגותיה של הגב’ ברייל על טיבו של מושג זה אין בהן כדי לסייע בידי העותר.

עתירתו של העותר גם נגועה היא בפגם של חוסר ניקיון-כפיים, מששהה בישראל ללא רשות תקופה של כשבעה חודשים, בטרם ניתן צו הביניים, כאמור. בנוהג שבעולם ושבחוק, במקרה כגון דא, משעברה תקופה קצרה, והמבקש הארכת שהות לא נענה, עליו לעזוב את ישראל – ובמקרה שלנו אף הבטיח העותר לנהוג כך – ולחדש את בקשתו ממקום מגוריו הקבוע חוץ לישראל.

אשר על כל אלה אנו דוחים את העתירה ומבטלים את צו הביניים שניתן במסגרתה. על העותר לשאת בהוצאות בסכום של 2,000 ש”ח, צמוד ונושא ריבית מהיום ועד לתשלומו בפועל.

בהסכמת בא-כוח בעלי הדין אנו מחליטים, כי העותר רשאי לשהות בישראל, כתייר, עד ליום 01/05/1988, ועד תאריך זה עליו לעזוב את ישראל.

 

ניתן היום, יא ניסן ה’תשמ”ח (29/03/1988).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *