בג”צ 71/56 מאיר חיים נ’ שר הבטחון (25/02/1957)

בג”צ 71/56 חיים נ’ שר הבטחון, פד”י יא (1957) 350

 

בג”צ 71/56

מאיר חיים

נגד

שר-הבטחון

 

בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק

[24/05/1956, 10/01/1957, 25/02/1957]

לפני מ”מ הנשיא (השין), והשופטים לנדוי, ויתקון

 

צו שירות בטחון (קריאה לרישום, לבדיקה רפואית, לשירות סדיר או לשירות מילואים) (מס’ 5), ה’תשי”א-1951 [קה”ת 99, עמ’ 302] – חוק השבות, ה’תש”י-1950 [סה”ח 1, עמ’ 159], סעיף 3(א) – חוק שירות בטחון, ה’תש”ט-1949 [סה”ח 25, עמ’ 271], סעיפים 11, 12 (כפי שתוקן ב-ה’תש”י-1950 [סה”ח 34, עמ’ 77]), 6(ה), 16(ד).

 

שירות סדיר – דחיית גיוס – נסיון להגר מן הארץ.

 

רשות שניתנה מאת שלטונות ההגירה לתושב-קבוע להגר מן הארץ לצמיתות אין כוחה יפה לפטרו ּ פטור של ממש מחובת השירות בצבא – הסכמתם של שלטוגות הצבא להגירתו של יוצא-צבא עדיין אין לראותה כצו-שחרור מאת שר הבטחון – שחרור משירות צבאי שניתן על-תנאי כי בעליו יהגר מן הארץ יש לראותו כבטל אם היפר התנאי וההגירה לא בוצעה למעשה – אזרח ישראלי לא ייחשב כמהגר מן הארץ אלא אם עזב את הארץ בפועל ויש באפשרותו להוכיח כי רכש לו זכות לשבת ישיבת קבע בארץ אחרת – יוצא-צבא שנקרא לשירות סדיר בהיותו בגיל גיוס, ומועד התייצבותו לחיול נדחה לתקופה מסויימת, מותר לקראו להתייצב לשם חיול גם לאחר שעבר את גיל הגיוס, בתנאי שהמועד שנקבע לו להתייצבות-לחיול הוא תוך שנים-עשר חדשים מיום סיום תקופת הדחייה – הגבלת התקופה לשנים-עשר חודשים חלה רק אם יוצא-הצבא קיים את המוטל עליו והתייצב לחיול עם תום תקופת הדחייה שניתנה לו.

 

פסקי-דין ישראליים שאוזכרו:

[1] בג”צ 182/55 פניני נ’ ראש מחלקת הגיוס – משרד הבטחון, פ”ד ט (1955) 1795.

[2] בג”צ 15/52 ג’רסי נ’ משרד-הבטחון – אגף כוח אדם, פ”ד ו (1952) 650.

[3] בג”צ 170/52 פוגל נ’ הרמטכ”ל, פ”ד ה (1952) 756.

[4] בג”צ 156/56 רבי נ’ שר הבטחון, פ”ד יא (1957) 118.

 

התנגדות לצו-על-תנאי מיום יד סיוון ה’תשט”ז (24/05/1956), המכוּון למשיבים והדורש מהם לבוא וליתן טעם, מדוע לא יימנעו מלגייס את המבקש לשירות סדיר בצבא הגנה לישראל. הצו-על-תנאי בוטל.

 

ירון – בשם המבקש;

אלטס – בשם המשיבים.

צו

מ”מ הנשיא (חשין):

1. לפנינו צו-על-תנאי ותשובה עליו בעניין גיוסו של המבקש לשירות סדיר בצבא ההגנה לישראל.

2. המבקש עלה ארצה מעראק בשנת 1950 ונרשם כעולה. בהתאם לצו שירות בטחון מס’ 5, ה’תשי”א-1951 (קה”ת 199, עמ’ 1542), הופיע המבקש בלשכת הגיוס וקיבל פנקס יוצא-צבא, אך מועד התייצבותו לשירות סדיר נדחה כמה פעמים לפי בקשתו, הואיל והוא התכונן אז להגר לארצות-הברית, ואף עסק בהשגת האשרות הדרושות. נראה הדבר, הוא התקשה בקבלת האשרה הדרושה לארצות-הברית. ולפיכך החליט לנסוע ליפאן ולהמתין שם לרשות כניסה לאמריקה. לצורך כך קיבל מן השלטונות דרכון ישראלי והיתר יציאה –
לשם הגירה לצמיתות, ובסוף שנת 1952 עזב את הארץ בדרכו ליפאן. ארבע שנים עשה ביפאן, ולדבריו הקים שם בית ויסד עסק, אך את האשרה האמריקאית לא קיבל עד היום.

במחצית שנת 1955 עלה המבקש ארצה “לשם ביקור”, ובתחנת הגבול נרשם כ”תושב חוזר”. אז היה כבר המבקש למעלה מבן 30 שנה מלאות, כלומר מעבר לגיל הגיוס לשירות סדיר, ואףןעל-פי-כן החליטו השלטונות המוסמכים זמן קצר לאחר עלותו ארצה לגייסו לשירות סדיר. להשלמות הפרטים יצויין כי על אף הטענה שהמבקש עלה רק לשם ביקור, כלומר לתקופה מוגבלת, הגיש בקשה למתן תעודת עולה, על-פי הסעיף 3(א) לחוק השבות, ה’תש”י-1950, באמרו שיש ברצונו להשתקע בארץ. כוונתו של המבקש היתה שקופה למדי: שהרי אם יכירו בו השלטונות בשנת 1955 כעולה חדש והוא אז למעלה מבן 30, יהא
פטור לחלוטין משירות סדיר. אך השלטונות סירבו להיעתר לו, באמרם כי הוא נחשב לאזרח ישראלי החוזר למולדתו ואינו זקוק משום-כך לתעודת עולה. פירוש הדבר, שעליוי להתגייס לשירות סדיר.

3. אין המבקש כופר בכך שבתקופתו הראשונה בארץ, היינו, לפני צאתו ליפאן, היה “תושב קבוע” בארץ, וכי משום כך חל עליו בזמנו צו השירות שהוצא בשנת 1951, אך טענתו הראשונה היא, כי הוא פוטר מן החובות המוטלות על תושב קבוע לפי חוק שירות בטחון, ה’תש”ט-1949, על-ידי עצם הרשות שניתנה לו להגר מן הארץ לצמיתות. טענה זו, אין לה על מה שתסמוך. לפי סעיף 11 של החוק, רשאי שר הבטחון, בתעודה בחתימת ידו, לפטור תושב קבוע מחובת השירות בצבא. בידי המבקש אין תעודה כזאת, והרשות שניתנה לו מאת שלטונות ההגירה להגר מן הארץ, אין כוחה יפה כתעודה האמורה לפטרו פטור של ממש מחובת השירות בצבא.

4. טוען המבקש: אם לא פטור לפי סעיף 11 של החוק, מכל-מקום שחרור לפי סעיף 12 יש כאן, שהרי עצם הסכמתם של המשיבים להגירת המבקש מן הארץ מורה על כך. התשובה על טענה זו כפולה: ראשית, גם לפי סעיף 12, אין יוצא-צבא משתחרר מחובת השירות הסדיר אלא אם כן הורה שר-הבטחון על כך בצו מיוחד. הסכמתם של שלטונות הצבא להגירת המבקש מן הארץ עדיין אין לראותה כצו-שחרור מאת שר-הבטחון. שנית, אף אם שוחרר המבקש, לא היה זה שחרור מוחלט, קבוע ובלתי-חוזר, לפי שהוצמד אליו תנאי, היינו, שהמבקש יהגר מן הארץ בטרם תסתיים תקופת הדחייה שניתנה לו, ואם הגירה לא הייתה כאן – כטענת בא-כוה המשיבים – הופר התנאי ובטל השחרור. נשארת איפוא. השאלה אם אמנם היגר המבקש מן הארץ.

5.  אין כל ספק בעינינו כי התכוון המבקש לעקור מן הארץ לחלוטין. מעידים על כך מאמציו המרובים מאז עלותי ארצה – ואף לפני מכן, בהיותו עוד בעיראק – לקבל אשרת כניסה לארצות-הברית. אך עובדה היא שעד היום לא ניתנה לו אשרה זו, והוא עודנו יושב וממתין. טוען הוא, כי הוא השתקע ביפאן. והראייה הוא יושב שם זמן מרובה ואף עוסק במסחר. אך מן המסמכים שהוגשו מסתבר שאין הדבר כן, הוא קיבל רק רשיון לישיבת ארעי ביפאן. ואף שרשיון זה עשוי להתחדש ולחזור ולהתחדש עד אין סוף, הוברר כי החידוש תלוי בתנאי, היינז. שהמחזיק בו ישכנע את השלטונות היפאניים המוסמכים שהוא ממשיך לעסוק במסחר והיה שומר חוק. משמע, שהמבקש עדיין לא קנה לו זכות ישיבה מלאה ובלתי מסוייגת ביפאן. נוסף על כך, נראה הדבר שאף המבקש עצמו עדיין לא החליט בנפשו באיזה מקום יתיישב: את עראק עזב לבלי שוב אליה עוד. ביפאן הוא יושב על המזוודות ומחכה לאשרת כניסה לארצות-הברית. בינתיים הוא מבקש תעודת עולה משלטונות ישראל, לפי שיש בדעתו – לפי דבריו שלו – להשתקע בישראל. כלום יש לומר על “יהודי נודד” זה שהוא יושב ישיבת קבע באיזה מקום שהוא מחוץ לישראל? לדעתנו אין לומר על אזרח ישראלי שהוא היגר אלא אם עזב את הארץ בפועל ממש ויש באפשרותו להוכיחה כי הוא רכש לו זכות לשבת ישיבת קבע בארץ אחרת. ב-בג”צ 182/55 [1] נאמר:

“אדם המצוי בחוץ-לארץ ברשותה הזמנית של המדינה בה הוא מתגורר זמנית (כמתלמד, כתייר. כסוחר) אינו חדל להיות “תושב קבוע” בישראל למטרות חוק שירות בטחון, ה’תש”ט-1949, אפילו יש ברצונו להשתקע בקביעות במקום מגוריו הזמני.”

לפי אמת-מידה זו, לא חדל המבקש להיות “תושב קבוע” בישראל, לא היגר מן הארץ על אף עשותו כמה שנים בחוץ-לארץ, וצו הגיוס עודנו חל עליו, אלא אם כן בטל לגביו מטעמים אחרים.

6. וכאן באה טענתו העיקרית של המבקש. היינו, שאין לגייסו לשירות סדיר, הואיל וכבר עבר זמנו של חצו. בטענתו זו סומך המבקש על הסעיף 6(ה) של החוק. סעיף זה קובע כי:

“… יוצא צבא ששירותו הסדיר נדחה, לפי בקשתו, בהתאם לסעיף 12, אפשר לקרוא לו לשירות סדיר, אם הזמן שנקבע להתייצבות הוא תוך שנים עשר חדשים מיום תום תקופת הדחייה.”

במקרה דנן, טוען המבקשף, תמה תקופת הדחייה בינואר 1953, והואיל והוא לא נקרא להתייצב לפני ינואר 1954, שוב אין הוא חייב שירות. טענה זו אין בידינו לקבלה. בית-משפט זה הבחין בעבר בין צו קריאה לשירות לבין צו קריאה לחיול (בג”צ 15/52 [2], בעמ’ 635; בג”צ 170/52 [3], בעמ’ 758; בג”צ 136/56 [4]). צו קריאה לשירות מוגבל ליוצאי-צבא בני גיל מסויים; צו קריאה לחיולו של יוצא-צבא שנקרא בזמנו כחוק לשירות, ושירותו הסדיר נדחה, אינו צמוד לגיל, אך את יום ההתייצבות לחיולו של אותו יוצא-צבא יש לקבוע למועד שלא ירחק משנים-עשר חודשים מיום תום תקופת הדחייה. פירוש הדבר, שיוצא-צבא שנקרא לשירות סדיר בהיותו בגיל גיוס, ומועד התייצבותו לחיול נדחה לתקופה מסויימת, מותר לקראו להתייצב לשם חיול גם לאחר שעבר את גיל הגיוס, בתנאי שהמועד שנקבע לו להתייצבות לחיול הוא תוך שניים עשר חדשים מיום סיום תקופת הדחייה. מבחינה זו אמנם חייבים היו  הממונים על כך לקבוע את חיולו של המבקש למועד שבין ינואר 1953 וינואר 1954. אך במה דברים אמורים? אילו קיים המבקש את החובה המוטלת עליו והתייצב לחיול עם תום תקופת הדחייה שניתנה לו. שהרי הסעיף 16(ד) של החוק קובע כי:

“ניתן צו לפי חוק זה המטיל על אדם למלא חובה בזמן שנקבע, והוא לא מילא את החובה באותו זמן, יעמוד הצו בתקפו לגבי אותו אדם עד שהוא ימלא את החובה.”

המבקש היה חייב, כאמור, להתייצב לשירות סדיר בשנת 1951. הוא מילא חובה זו ולפי בקשתו נדחה מועד התייצבותו לחיזל כמה פעמים. התאריך האחרון היה ינואר 1953. אילו התייצב אז, כפי שהיה חייב לעשות, מותר היה לקבוע את חיולו הממשי רק למועד שהוא תוך שנים-עשר חדשים מאותו תאריך, כלומר לפני ינואר 1954. אך הוא לא כן עשה, כלומר הוא לא מילא במועדה, ואף לא לאחר מועדה – את החובה שהוטלה עליו בצו שניתן לפי חוק שירות בטחון. אך הצו לא פקע והחובה לא בוטלה. את תקופת שנים-עשר החודשים לחיולו הממשי של המבקש יש למנות, איפוא, למיום התייצב המבקש לחיול אם בהתאם
לצו המקורי וצו הדחיה האחרון, ואם לפי דרישה חדשה מטעם השלטונות להתייצב לחיול. לפנינו לא הושמעה הטענה, כי חיולו הממשי של המבקש נקבע למועד מרוחק יותר משניים-עשר חודשים מאותו תאריך.

לפיכך אנו מחליטים לבטל את הצו-על-תנאי ולדחות את הבקשה. על המבקש לשלם הוצאות המשיבים בסכום כולל של 100 לירות.

 

ניתן היום, כד אדר-א ה’תשי”ז (25/02/1957).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *