בג”צ 7075/04‏ פלונית נ’ פלוני ואח’ (18/10/2004)

בג”צ 7075/04‏ פלונית נ’ פלוני, פ”ד נט(3) (2004) 289

 

בג”צ 7075/04‏

פלונית

נגד

1. פלוני

2. בית-הדין הרבני האזורי, תל-אביב-יפו

3. בית-הדין הרבני הגדול

 

בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק

[18/10/2004]

לפני השופטים א’ פרוקצ’יה, מ’ נאור, א’ רובינשטיין

 

הצדדים – אזרחי גרמניה – נישאו בישראל והתגוררו בה שנים. הצדדים נפרדו לפני חמש שנים והתגרשו בגירושין אזרחיים בגרמניה. העותרת מתגוררת כיום בארצות-הברית, והמשיב שב להתגורר בישראל. בית-הדין הרבני האזורי הוציא צו לעיכוב יציאתה של העותרת מן הארץ והאריכו בפסק-דין שנקבע בו חיוב העותרת לקבל גט מהמשיב. ערעור העותרת נדחה על-ידי בית-הדין הרבני הגדול. העותרת טוענת לחוסר סמכות של בית-הדין הרבני, שכן – לטענתה – אין לה כל זיקה לישראל.

בית-המשפט העליון פסק:

א.

(1) סעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), ה’תשי”ג-1953 (להלן – החוק) קובע שלושה תנאים, שרק בהתקיימם ירכוש בית-הדין הרבני סמכות לדון בענייני הגירושין מן הבחינה הבין-לאומית: הראשון, כי בני-הזוג הם יהודים; השני, כי בני-הזוג הם אזרחי המדינה או תושביה; השלישי, כי בני-הזוג הם בישראל (294א-ב, ה).

(2) במקרה דנן בני-הזוג הינם יהודים, אשר נמצאים פיזית בישראל, על-כן התקיימה דרישת סמכות השיפוט הבין-לאומית הטריטוריאלית שבסעיף 1 לחוק (294ו).

(3) ההלכה המקובלת לעניין תושבות לצורך החוק היא כי נדרשת ישיבת קבע בישראל. את הביטוי “תושבות” בחוק יש לפרש על-פי התכלית המונחת ביסוד ההסדר הנורמטיבי. תנאי ה”תושבות” הוא תנאי פרסונלי, ולא טריטוריאלי, אשר יסודותיו מתגבשים באופן מהותי, ולא באופן טכני (295ז, 296ב).

(4) הסמכות הפרסונלית לפי סעיף 1 לחוק מתפרשת, נוסף על תנאיהם הספציפיים של בני-הזוג שבהם מדובר, גם על רקע הזמן והמקום. בעידן “הכפר הגלובלי”, כאשר התושבות היא דינמית, ומושג ישיבת הקבע נעשה יחסי וגמיש, יש לפרש את התושבות על רקע הזיקות הנבחנות במכלולן. תכליתו של סעיף 1 לחוק היא לאפשר טיפול יעיל ואנושי בנושאים הרגישים של נישואין ובעיקר גירושין, והיא מצדיקה פרשנות שתאפשר, בגדרי סבירות ושכל ישר, מתן פתרונות הולמים בבתי-הדין ובבית-המשפט העליון, המביאים בחשבון את ההתפתחויות בהקשר הניידות האנושית (293ב-ג, ה-ו).

(5) במקרה דנן בני-הזוג התחתנו וגרו בישראל שנים ארוכות, לאישה יש רכוש רב בישראל, היא ממשיכה לקיים בישראל הליכים משפטיים וילדיה גדלו בישראל בשנות המגורים המשותפים. בנסיבות אלה יש לקבוע כי העותרת עודנה בעלת זיקה של “תושבות” לישראל, וכי זיקה זו טרם נותקה (296א-ב).

(6) לפיכך בית-הדין הרבני קנה סמכות לדון בעניינם של הצדדים הן במישור הטריטוריאלי הן במישור הפרסונלי (296ג).

ב. ככל זכות יסוד, חופש התנועה מחוץ לישראל אינו זכות מוחלטת, וייתכנו הגבלות לה. כמו כן ההחלטה על עיכוב היציאה היא מידתית, שכן בסופו של דבר המפתח מצוי בידי העותרת עצמה – מילוי אחר פסקי-הדין של בתי-הדין הרבניים. על-כן אין עילה להתערבות בהחלטותיהם של בתי-הדין הרבניים (292ה-ז).

 

חוקי יסוד שאוזכרו:

– חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, סעיף 6(א).

 

חקיקה ראשית שאוזכרה:

– חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), ה’תשי”ג-1953, סעיף 1.

 

הצעות חוק שאוזכרו:

– הצעת חוק נישואין וגירושין (שיפוט בתי דין רבניים), ה’תשי”ג-1953.

 

פסקי-דין של בית-המשפט העליון שאוזכרו:

[1] בג”צ 1480/01 חג’ג’ נ’ בית-הדין הרבני הגדול בירושלים, פ”ד נה(5) (2001) 214.

[2] ע”פ 3025/00 הרוש נ’ מדינת ישראל, פ”ד נד(5) (2000) 111.

[3] בג”צ 129/63 מטלון (מזרחי) נ’ ביה”ד הרבני האזורי ת”א-יפו, פ”ד יז (1963) 1640.

[4] דנ”פ 8612/00 ברגר נ’ היועץ המשפטי לממשלה, פ”ד נה(5) (2001) 439.

[5] ע”א 3868/95 ורבר נ’ ורבר, פ”ד נב(5) (1998) 817.

[6] בג”צ 95/63 פלונית נ’ ביה”ד הרבני האזורי ת”א-יפו, פ”ד יז (1963) 2222.

[7] בג”צ 228/64 פלונית נ’ בית-הדין הרבני האזורי ירושלים, פ”ד יח(4) (1963) 141.

 

ספרים ישראליים שאוזכרו:

[8] אהרון ברק פרשנות במשפט כרך ג, פרשנות חוקתית (תשנ”ד).

[9] מנשה שאווה הדין האישי בישראל (מהדורה 4, כרך א, ה’תשס”א).

 

מאמרים ישראליים שאוזכרו:

[10] אשר מעוז “סמכותם האקסטרא-טריטוריאלית של בתי הדין הרבניים” הפרקליט 38 (1988-1989) 81.

 

עתירה למתן צו-על-תנאי. העתירה נדחתה.

 

אריה צ’רטוק, רונן סיבון – בשם העותרת;

טליה לימור שקולניק – בשם המשיב 1;

שמעון יעקובי – בשם המשיבים 3-2.

 

פסק-דין

 

השופט א’ רובינשטיין

 

עתירה זו – המופנית נגד המשיב, בעלה (בנפרד) של העותרת, ונגד בית-הדין הרבני האזורי בתל-אביב-יפו ובית-הדין הרבני הגדול – דחינו ביום שמיעתה לאחר שהאזנו לטענות הצדדים ואף ניסינו, ללא הצלחה, להביא להסכמה. להלן נימוקינו:

א. יציאתה של העותרת מן הארץ עוכבה בצו בית-הדין הרבני האזורי בתל-אביב-יפו מיום ו ניסן ה’תשס”ד (28/03/2004), שהוארך בפסק-דינו של בית-הדין מיום כח סיוון ה’תשס”ד (17/06/2004), ובו נקבע חיוב העותרת לקבל גט מבעלה המשיב. ערעור העותרת נדחה על-ידי בית-הדין הגדול ביום ז אב ה’תשס”ד (25/07/2004).

ב. העובדות בתמצית הן אלה: הצדדים – אזרחי גרמניה – נישאו בארץ ב-ה’תשל”ד (1974) והתגוררו בה שנים. הצדדים נפרדו לפני חמש שנים והתגרשו בגירושין אזרחיים בגרמניה. העותרת דרה כיום בארצות-הברית, המשיב – שהקים קשר זוגי עם אישה אחרת, ומקשר זה נולדה בת – מסר כי שב לדור בארץ.

ג.

(1) בבתי-הדין הרבניים, כמו גם לפנינו, נטענה טענת הסמכות. בית-הדין הרבני קבע כי עוצמת הזיקות בין הצדדים לישראל, על-פי פסיקתו של בית-משפט זה, דייה כדי להקנות לבית-הדין סמכות: הנישואין בישראל, חיים משותפים בה לאורך שנים, קיומו של רכוש בישראל. בית-הדין נסמך על פסק-הדין בבג”צ 1480/01 חג’ג’ נ’ בית-הדין הרבני הגדול בירושלים (להלן – פסק-דין חג’ג’ [1]), שבו נקבע כי “עוצמתה של הזיקה בין בעלי-הדין לבין ישראל – זו זיקה הנדרשת להקניית סמכות לבית-הדין הרבני – תיגזר מנסיבותיו של כל עניין ועניין, ולא פחות מכך מן הצורך – הדוחק לעתים – לעזור למי שנותר ומושיע אין לו” (השופט מ’ חשין, בעמ’ 228), שהפנה גם למאמרו של אשר מעוז “סמכותם האקסטרא-טריטוריאלית של בתי הדין הרבניים” [10], ועל הגישה העולה מתוכו של חיפוש דרכים ופתרונות בשאלה זו, לרבות על יסוד משפט משווה.

(2) בית-הדין הרבני האזורי סבר כי התנגדות העותרת אינה בתום-לב בנסיבות, והיא כרוכה בהקשר רכושי. בית-הדין הרבני הגדול לא נעתר להצעה להפקדת ערבויות להבטחת חזרתה של העותרת לדיון.

ד. לפנינו טען בא-כוחה של העותרת לחוסר סמכות של בית-הדין הרבני, שכן לשיטתה אין לה כל זיקה לישראל, והציע ערבויות לשובה לדיונים. כן הסביר כי העותרת זקוקה לזמן להחלטות בנושא הגט. כנגדו טענה באת-כוחו של המשיב כי הזיקה קיימת. כן שמענו את הצדדים עצמם. היועץ המשפטי לשיפוט רבני ציין את הקשיים בביצוע פסק-דין של חיוב לגט בחו”ל ואת הנדירות שבה ניתן גט באמצעות שליח או ניתן היתר נישואין לבעל בלא גט. מדיניות בתי-הדין הרבניים היא שלא ליתן היתר נישואין במקום שאפשר להסדיר גט.

ה. לאחר עיון נחה דעתנו כי בית-הדין פעל בסמכות. אכן, בנסיבות דנן לשאלה “… מה זיקה הייתה לה לאישה לישראל לעת הגשתה של תביעת הגירושין בידי האיש. מה אמיץ היה הקשר שלה לישראל, והאם די היה באותו קשר כדי לקיים את תנאי-הסמכות שלפיו הייתה היא ‘בישראל'” (פסק-דין חג’ג’ [1], בעמ’ 228) השיב בית-הדין הרבני האזורי בפסק-דינו כאמור באלה: “הצדדים התחתנו בישראל. כל תקופת חיי בני הזוג תחת קורת גג אחת הם חיו בישראל. לאשה רכוש רב בישראל… היא המשיכה לקיים הליכים משפטיים בישראל”. על כך ניתן להוסיף את גידול הילדים בישראל בשנות המגורים המשותפים. נראה לנו שדי באלה לביסוס הזיקה הנדרשת.

ו. העותרת טענה גם באשר למידתיות העיכוב ובאשר לזכות היסוד של חופש התנועה הנשלל ממנה. לעניין חופש התנועה מחוץ לישראל אכן זו זכות יסוד (סעיף 6(א) לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו), אך ככל זכות אין היא מוחלטת (ראו אהרון ברק פרשנות במשפט כרך ג – פרשנות חוקתית [8], בעמ’ 429), וייתכנו הגבלות לה. ובאשר למידתיות, בסופו של דבר המפתח מצוי בידי העותרת עצמה – מילוי אחר פסקי-הדין של בתי-הדין הרבניים.

ז. לפיכך – ובכל ההבנה והרצון הטוב לרגשותיה של העותרת לאחר פירוק הזוגיות עם המשיב – לא מצאנו עילה להתערבות בהחלטותיהם של בתי-הדין הרבניים, ואין בידינו להיעתר לעתירה.

ח. בחתימת הדברים נחזור על עצתנו והמלצתנו לעותרת – ולמשיב – לסיים את הפרשה בהסדר מוסכם. אף אנו איננו מאושרים מהמצב שבו נמנעת יציאתה של העותרת מן הארץ כחפצה, אך בנסיבות אלה בידה כאמור המפתח לחולל שינוי במצב, והדעת נותנת כי תשקול צעדיה נוכח זאת.

ט. למקרא דבריה של חברתי השופטת נאור, המקובלים עליי, מצאתי לנכון להוסיף את אלה: כפי שציין הנשיא ברק בפרשת הרוש שהזכירה חברתי (ע”פ 3025/00 הרוש נ’ מדינת ישראל [2], בעמ’ 123), המונח “תושב” מתפרש על-פי התכלית הספציפית של החוק שבו מדובר. הסמכות הפרסונלית לפי סעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), ה’תשי”ג-1953, מטבעה מתפרשת, נוסף על תנאיהם הספציפיים של בני-הזוג שבהם מדובר, גם על רקע הזמן והמקום. חיים אנו בעידן של דינמיות, ב”כפר הגלובלי”, במצב שלא היה ניתן להעלותו על הדעת אך לפני עשורים בודדים באשר למגוריהם של אנשים. חזון נפרץ הוא שיהיו בני-זוג שידורו בישראל תקופה, יעברו לארץ אחרת לצורכי עבודה או לימודים, ישובו לשנים אחדות וחוזר חלילה, ופעמים יחיו האיש במקום האחד והאישה במקום אחר במשך תקופה ארוכה בלא שניתקו את קשר הזוגיות ביניהם. התושבות צריך שתתפרש אפוא על רקע הזיקות הנבחנות במכלולן. לפיכך ניזקק לפרשנות תכליתית המתמקדת בזיקות אלה כולן בבודקנו למשל את מושג ישיבת הקבע – מושג שהיה קל הרבה יותר לזיהוי ולהבחנה בשעה שניתנו פסקי-הדין משנות השישים הראשונות שאזכרה חברתי השופטת נאור, כגון פסק-דין בג”צ 129/63 מטלון (מזרחי) נ’ ביה”ד הרבני האזורי ת”א-יפו [3]. יתר-על-כן, חוששני כי גם אחר מבחני חלוף הזמן כאמת מידה לזיקות, שאליהם נדרש השופט מ’ חשין בפרשת דנ”פ 8612/00 ברגר נ’ היועץ המשפטי לממשלה [4] שציטטה חברתי, לא תמיד יקל לעקוב באופן “טכני” במקרים שבהם התושבות היא דינמית, ומקומה משתנה מדי שנים אחדות כך שה”קבע” נעשה יחסי וגמיש. לא למותר לציין כי משהוצעה בשכבר הימים הצעת חוק נישואין וגירושין (שיפוט בתי דין רבניים), ה’תשי”ג-1953, דובר בדברי ההסבר על סמכות כלפי כל יהודי בישראל, ובין השאר “… בין שהוא תושב קבוע בישראל ובין שהוא ארעי” (ה”ח 186). תכליתו של סעיף 1 שבו מדובר, בין היתר, היא לדעתי לאפשר טיפול יעיל ואנושי בנושאים הרגישים של נישואין ובעיקר גירושין, והיא מצדיקה פרשנות שתאפשר, כמובן בגדרי סבירות ושכל ישר, מתן פתרונות הולמים בבתי-הדין ובבית-משפט זה, המביאים בחשבון את ההתפתחויות הללו בהקשר של הניידות האנושית מהתם להכא ומהכא להתם. זהו גם המסר שביקשתי ללמוד מפרשת חג’ג’ [1]. כך גם, דומה, פורש הדיבור “בישראל” באותו פסק-דין, על-פי תכליתו: “… יהודים שיש להם זיקה ראויה לישראל” (בעמ’ 227), ולהלן בהקשר הפרסונלי: “דומה לתנאי התושבות הוא התנאי שעניינו יהודים ‘בישראל’, תנאי שפירושו הוא – כפי שראינו – יהודים שיש להם ‘זיקה’ לישראל, ולא אך ‘זיקה’ סתם אלא זיקה אמיצה דייה עד שיהיה בה כדי להצדיק הקניית סמכות לבית-הדין הרבני” (שם). זיקות כאלה נמצאו לנו בענייננו שלנו.

 

השופטת מ’ נאור

 

1. אני מסכימה.

2. סמכויותיו של בית-הדין הרבני קבועות בחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) (להלן – החוק). סעיף 1 לחוק מתייחס לסמכותו של בית-הדין הרבני לדון בענייני נישואין וגירושין, וקובע:

“1. שיפוט בענייני נישואין וגירושין

ענייני נישואין וגירושין של יהודים בישראל אזרחי המדינה או תושביה יהיו בשיפוטם הייחודי של בתי דין רבניים.”

סעיף זה קובע גם את תנאי סמכות השיפוט מבחינה בין-לאומית. עמד על כך השופט זמיר בע”א 3868/95 ורבר נ’ ורבר [5], בעמ’ 843:

“הסמכות העניינית של בית-הדין לדון בנושא זה היא, לפי סעיף 1 לחוק שיפוט בתי הדין, ייחודית. אך סעיף 1 לחוק זה אינו מסתפק בקיומה של סמכות מבחינה עניינית, אלא הוא דורש כי יתקיימו בבעלי-הדין גם תנאי סמכות מבחינה בין-לאומית. הדרישה כפולה: סמכות בין-לאומית פרסונלית (‘אזרחי המדינה או תושביה’) וסמכות בין-לאומית טריטוריאלית (‘בישראל’)” (ההדגשה שלי – מ’ נ’).

סעיף 1 לחוק קובע שלושה תנאים, שרק בהתקיימם ירכוש בית-הדין הרבני סמכות לדון בענייני הגירושין מן הבחינה הבין-לאומית: הראשון, כי בני-הזוג הם “יהודים”; השני, כי בני-הזוג הם “אזרחי המדינה או תושביה”; השלישי, כי בני-הזוג הם “בישראל”.

3. לא הייתה בפנינו מחלוקת לעניין קיומה של הסמכות הבין-לאומית הטריטוריאלית. בני-הזוג הינם יהודים, אשר נמצאים פיזית בישראל. בג”צ 1480/01 הנ”ל (להלן – פרשת חג’ג’ [1]), שהוזכר על-ידי בית-הדין הרבני האזורי ועל-ידי חברי השופט רובינשטיין, עסק בעיקרו בתיבה “בישראל” ובזיקות הממלאות תיבה זו תוכן. בעניין חג’ג’ [1] היו בני-הזוג יהודים אזרחי ישראל, אך האישה לא נכחה פיזית בישראל במהלך הדיונים בפני בית-הדין הרבני. בהקשר זה קבע השופט מ’ חשין את הדברים דלהלן לעניין התיבה “בישראל” (ענין חג’ג’ [1], בעמ’ 227):

“…החלופה הנראית ראויה בעינינו היא לפרש את המושג ‘יהודים בישראל’ על-פי תכליתו, קרא: יהודים שיש להם זיקה ראויה לישראל. חלופת-פרשנות זו נידרש לה, בעיקר, בעניינם של יהודים אזרחי ישראל שקשריהם הלכה-למעשה עם ישראל קשרים רופפים הם, ותנאי הסמכות של האזרחות יידרש לו מעין-סיוע” (ההדגשה שלי – מ’ נ’).

4. בענייננו בני-הזוג אינם אזרחי ישראל, אך הם נכחו פיזית בישראל במהלך הדיון בפני בית-הדין הרבני. השאלה שבפנינו הינה אם התקיימה גם דרישת סמכות השיפוט הבין-לאומית הפרסונלית: האם בני-הזוג הינם “אזרחיה או תושביה” של מדינת ישראל? בני-הזוג הינם אזרחי גרמניה, והם אינם אזרחי ישראל, לפיכך נותרה החלופה של “תושביה”. באשר ליחס שבין תנאי האזרחות לתנאי התושבות קבע השופט מ’ חשין בעניין חג’ג’ [1], בעמ’ 227:

“תנאי האזרחות תנאי הוא הניתן לזיהוי בנקל. תנאי התושבות גרעינו הקשה ניתן לזיהוי, אך סביב הגרעין יימצא תחום החצי-צל, התחום שבו חייב בית-המשפט להפעיל את שיקול-דעתו ולהכריע אם נתקיים תנאי התושבות, אם לאו …” (ההדגשה שלי – מ’ נ’).

5. דומה שאיש אינו חולק שבני-הזוג וילדיהם היו תקופה לא קצרה תושבי ישראל. השאלה הצריכה לפנים היא אם איבדה האישה את תושבותה הישראלית. יפים לעניין זה דברים שרשם השופט מ’ חשין בהקשר אחר, בשאלת הסגרתו של “תושב”, בדנ”פ 8612/00 הנ”ל [4], בעמ’ 462 (המוזכר על-ידיו בעניין חג’ג’ [1], בעמ’ 227):

“תושב כהוראתו בסעיף 1א לחוק [ההסגרה – מ’ נ’] משול הוא למי שהטיל עוגן לתמיד – או לזמן רב ובלתי-מסוים – ובדרך הטבע לא נדע על טיבם של מגורים אלא לאחר עבור זמן. בעבור אדם מארץ לארץ, תיחלשנה עם חלוף הזמן זיקותיו למקום מושבו הקודם ובה-בעת תתחזקנה זיקותיו למקום מושבו החדש. בתחום מצומצם זה ייאמר, כי מקום מושבו הקודם יעמוד לו עד אם ירכוש מקום מושב חדש. חזקת ההמשכיות

(presumption of continuity)

מהווה בהקשר זה מכשיר רב-ערך לבחינת נתונים האמורים להכריע בדבר מקום מושבו של אדם” (ההדגשה שלי – מ’ נ’).

6. הנסיבות שעליהן עמד חברי השופט רובינשטיין מקיימות את התנאי של “תושבות”. ההלכה המקובלת לעניין “תושבות” בחוק שלענייננו היא כי נדרשת “ישיבת קבע בישראל” (ראו: בג”צ 129/63 הנ”ל [3]; בג”צ 95/63 פלונית נ’ ביה”ד הרבני האזורי ת”א-יפו [6]; בג”צ 228/64 פלונית נ’ בית-הדין הרבני האזורי ירושלים [7] וכן – מנשה שאווה הדין האישי בישראל כרך א [9], בעמ’ 357). את הביטוי “תושבות” בחוק עלינו לפרש על-פי התכלית המונחת ביסוד ההסדר הנורמטיבי (ראו והשוו ע”פ 3025/00 הנ”ל [2], בעמ’ 122 מול אות השוליים ו, בעמ’ 124 מול אות השוליים ג). לעניין תכלית החקיקה ניתן ללמוד מעניין חג’ג’ [1], אף שפסק-דין זה עסק, במישרין, בתיבה “בישראל”. בענייננו בני-הזוג התחתנו וגרו בישראל שנים ארוכות, לאישה יש רכוש רב בישראל, היא ממשיכה לקיים כאן הליכים משפטיים וילדיה גדלו בישראל בשנות המגורים המשותפים. בנסיבות אלה לא שוכנעתי כי מגוריה של האישה בארצות-הברית כיום כבר ניתקו את קשר ה”תושבות” לישראל. תנאי ה”תושבות” הוא תנאי פרסונלי, ולא תנאי טריטוריאלי. יסודותיו מתגבשים באופן מהותי, ולא באופן טכני. בנסיבות שתוארו שוכנעתי כי האישה עודנה בעלת זיקה של “תושבות” לישראל, וכי זיקה זו טרם נותקה.

7. לפיכך בני-הזוג עמדו בתנאים המבססים את סמכותו של בית-הדין הרבני כפי שנקבעו בסעיף 1 לחוק. בית-הדין הרבני קנה סמכות לדון בעניינם של בני-הזוג הן במישור הטריטוריאלי הן במישור הפרסונלי.

8. כפי שציין חברי השופט רובינשטיין, עניינה של העותרת מעורר אהדה והבנה בשל הנסיבות שבהן עלו חיי הנישואין על שרטון, ואולם בבואנו לפרש את תנאי ה”תושבות” עלינו לשוות מול עינינו גם נסיבות אחרות, כמו הנסיבות שבעניין חג’ג’ [1]. כמו חברי סבורה אני שאין עילה להתערבות בהחלטותיהם של בתי-הדין הרבניים.

 

השופטת א’ פרוקצ’יה

 

אני מסכימה ומצטרפת לדעתם של חבריי השופטים רובינשטיין ונאור, על מלוא הנמקותיהם.

 

הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט רובינשטיין.

 

ניתן היום, ג תשרי ה’תשס”ה (18/10/2004).