בג”צ 7067/21 פלוני נ’ בית הדין הרבני הגדול בירושלים (04/11/2021)

בג”צ 7067/21 פלוני נ’ בית הדין הרבני הגדול בירושלים (04/11/2021)

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

בג”צ 7067/21

 

לפני:

כבוד השופט י’ עמית

כבוד השופט י’ אלרון

כבוד השופט ע’ גרוסקופף

 

העותר:

פלוני

נ ג ד

המשיב:

בית הדין הרבני הגדול בירושלים

 

עתירה למתן צו על-תנאי

 

בשם העותר:

עו”ד ילנה דובין

 

פסק-דין

השופט ע’ גרוסקופף:

עניינה של העתירה בבקשת העותר כי בית הדין הרבני יכיר ביהדותו לצורך קבלת אזרחות ישראלית על-פי חוק השבות, ה’תש”י-1950 (להלן: חוק השבות).

1. העותר, אזרח אוקראינה השוהה בישראל מאז שנת 2014, פנה ביום 15/03/2021 לבית הדין הרבני האזורי באשקלון (להלן: בית הדין האזורי) בבקשה לבירור והשבה ליהדות. בבקשתו ציין העותר כי בעבר סימן בבקשה לקבלת אזרחות מכוח חוק השבות כי הוא נוצרי, אולם הדבר נעשה בתום ולב, ובטעות עקב בלבול ולחץ בו היה שרוי. עוד יצוין כי בעניינו של העותר ניתן פסק דין של בית משפט זה בשבתו כבית דין גבוה לצדק, בו נדחתה עתירתו לקבלת אזרחות מכוח חוק השבות. זאת לאחר שנקבע כי יש בסיס ראוי לעמדת משרד הפנים, לפיה למרות שהעותר הינו בן לאם יהודיה, הוא בגדר “בן דת אחרת” לעניין הגדרת “יהודי” בסעיף 4ב. חוק השבות (בג”ת 1239/16 גרוזדייב נ’ רשות האוכלוסין וההגירה (11/07/2017)).

2. ביום 23/05/2021 ניתנה החלטת בית הדין האזורי. בהחלטה קצרה קבע בית הדין האזורי כך:

“על פניו נראה שבית הדין נעדר סמכות שיפוטית בשל כך שהחוק מאפשר פתיחת תיק לצורך נישואין וגירושין, בלבד.

סוף דבר על המבקש לפנות למנהל בתי הדין המיוחדים לגיור הרב משה וולר שיבחן את בקשתו לגיור אם רצונו בכך.”

3. העותר לא השלים עם החלטת בית הדין האזורי, והגיש ביום 06/09/2021 ערעור לבית הדין הרבני הגדול בירושלים (להלן: בית הדין הרבני הגדול). בית הדין הרבני הגדול דחה את הערעור על הסף, מחמת איחור בהגשתו. למעלה מהנדרש, דן בית הדין הרבני הגדול בערעור גופו, וקבע כי לא נפלה כל טעות בהחלטת בית הדין האזורי בדבר העדר סמכות שיפוט. בפסק דינו סקר בית הדין הרבני הגדול פסיקות אליהן הפנה העותר בערעור, והסביר מדוע לשיטתו אין הן דומות למקרהו של העותר. כמו כן קבע בית הדין הרבני הגדול כי בקשתו של עותר לבירור יהדות מהווה “ניסיון לעקוף את יתר הרשויות ובכללן את פסיקת בג”צ, ולזה ודאי לא היה צריך בית הדין לתת יד” (עמוד 7 לפסק הדין).

4. בעתירה שלפנינו מלין העותר על קביעות בית הדין הרבני הגדול. העותר שב וחוזר על טענתנו כי לא המיר את דתו מעולם, ובצד זאת טוען כי הפרקטיקה הנוהגת בבתי הדין הרבניים היא לבצע השבה ליהדות שלא מכוח נישואין וגירושין. לשיטתו של העותר, הליך השבה ליהדות הוא “מעין הליך גיור” ועל כן מכוח סמכותו הטבועה של בית הדין לדון בהליך גיור, הרי שהוא מוסמך לדון גם בהשבה ליהדות (עמוד 8 לעתירה).

5. לאחר שעיינו בעתירה על נספחיה סברנו כי דין העתירה להידחות, מבלי להידרש לתגובת המשיבים. הלכה מושרשת וידועה היא כי בית המשפט הגבוה לצדק אינו יושב כערכאת ערעור על החלטותיהם בתי הדין הרבניים, וכי התערבות בהחלטות אלו מוגבלת למקרים חריגים, כגון חריגה מסמכות, פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי וסטייה מהוראות חוק המופנות כלפי בית הדין הרבני (ראו, מיני רבים, בג”צ 323/81 וילוז’ני נ’ בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פ”ד לו(2) (1982) 733, 739-738; בג”צ 4135/20 פלונית נ’ בית הדין הרבני הגדול (02/09/2020)). עניינו של העותר לא בא בגדרם של אלה.

6. גדרי סמכותו של בית הדין הרבני קבועים בחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), ה’תשי”ג-1953 (להלן: חוק השיפוט). נקודת המוצא קבועה בסעיף 1 לחוק השיפוט, ולפיה “עניני נישואין וגירושין של יהודים בישראל אזרחי המדינה או תושביה יהיו בשיפוטם היחודי של בתי דין רבניים”. זוהי סמכות ייחודית לדון בענייני נישואין וגירושין, המיתפרשת גם על עניינים שנכרכו בתביעת הגירושין כדין עם הגשתה (סעיף 3 לחוק השיפוט). בנוסף, סעיף 9 לחוק השיפוט מעניק לבית הדין הרבני סמכות שיפוט מקבילה בענייני המעמד האישי של יהודים, כמפורט בסימן 51 לדבר המלך במועצה על ארץ-ישראל, 1922-1947 (להלן: דבר המלך במועצה על ארץ-ישראל) שבהם אין לבית הדין סמכות שיפוט ייחודית לפי חוק זה, אך זאת בתנאי שכל הצדדים הנוגעים בדבר הביעו הסכמתם לכך. ככל גוף שיפוטי, סמכותם של בתי הדין מוגדרת בחוק, ו”אין לבית הדין הרבני אלא אותה סמכות שהוענקה לו לפי חוק” (בג”צ 3269/95 כץ נ’ בית הדין האיזורי בירושלים, פ”ד נ(4) (1996) 590, 604; בג”צ 8638/03 אמיר נ’ בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פ”ד סא(1) (2006) 259, 279).

7. בענייננו קבע בית הדין הרבני כי אין הוא מוסמך לברר את יהדותו של העותר לצורך קבלת אזרחות ישראלית על-פי חוק השבות. בכך בוודאי צדק. הסמכות לבחינת היותו של אדם ‘יהודי’ לעניין חוק השבות מצוייה בידי של משרד הפנים, והכרעת בית הדין הרבני בעניין יהדותו של אדם, אף אם ניתנה בהליך המצוי בסמכותו, אינה מחייבת (השוו: בג”צ 7625/06 רגצ’ובה נ’ משרד הפנים (31/03/2016)). בעניינו של העותר קבע משרד הפנים, קודם לפנייה לבית הדין הרבני, כי הוא אינו זכאי לאזרחות מכוח חוק השבות בשל היותו “בן דת אחרת”, וקביעה זו אושרה בעתירה הקודמת. בכך מוצה הדיון בבירור יהדותו של העותר לעניין חוק השבות, וממילא לא היה בית הדין הרבני מוסמך לקיים דיון חוזר בעניין זה.

8. העותר ביקש לחלופין כי בית הדין יכיר ביהדותו לעניין חוק השבות מכוח הליך של “שיבה ליהדות”. ואולם, גם עניין זה אינו מצוי בידי מערכת בתי הדין הרבניים, אלא בסמכות רשויות משרד הפנים (לעניין האפשרות של “שיבה ליהדות” ראו: בג”צ 10226/08 זבידובסקי נ’ שר הפנים (02/08/2010); בג”ץ 7927/13 פלונית נ’ שר הפנים (30/12/2015)). ויובהר, בית הדין הרבני הגדול לא שלל מניה וביה את האפשרות כי העותר עבר או יעבור הליך של “שיבה ליהדות”, אלא רק קבע, וכאמור בצדק קבע, כי הסמכות להכריע בשאלה האם העותר זכאי לאזרחות ישראלית מכוח “שיבה ליהדות” אינה מצויה בסמכותו, ועל כן אינו נדרש לקיים הליך לבירורה. לפיכך, צדק בית הדין הרבני כאשר דחה גם בקשה חלופית זו.

9. העתירה נדחית איפוא. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

 

ניתן היום, ‏כט חשוון ה’תשפ”ב (‏04/11/2021).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *