בג”צ 657/89 גולדשמיט נ’ מועצת הרבנות הראשית, פ”ד מד(1) (1990) 622
בג”צ 657/89
אברהם גולדשמיט
נגד
מועצת הרבנות הראשית
בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק
[10/01/1990]
לפני השופטים ד’ לוין, ת’ אור, י’ קדמי
תקנות הדיינים (תנאי הסמכה וסדריה), ה’תשט”ו-1955, ק”ת 1273, תקנות 7(א), 8 – חוק הדיינים, ה’תשט”ו-1955, ס”ח 68, סעיף 3.
העותר, המבקש להתמנות כדיין בבית-דין רבני אזורי, ניגש לבחינות כקבוע בתקנה 8 לתקנות הדיינים (תנאי הסמכה וסדריה), ה’תשט”ו-1955. חלפו חודשים רבים מאז שהעותר ניגש לבחינות (“אבן העזר” ו”חושן משפט”) והמשיבה לא הודיעה את תוצאותיהן. פניית העותר אל המשיבה בבקשה לפרסם את תוצאות הבחינות ולקבוע מועדים לבחינות הנוספות, שהמועמדים לדיינות חייבים בהן, לא נענתה. מכאן העתירה. במהלך הדיון בעתירה הודעו לעותר תוצאות הבחינה הראשונה (“אבן העזר”), נקבעו מועדים להמשך הבחינות. תוצאותיה של הבחינה השנייה (“חושן משפט”) לא פורסמו.
בית המשפט הגבוה לצדק פסק:
א.
(1) בדרך כלל בג”צ לא יתערב בנושא שעניינו בחינות – טיבן, מועדיהן, פרסום התוצאות ומהותן – אך לא כן כאשר מוכחת אי- סבירות בהחלטה המצריכה, ממש למען עשיית הצדק, את התערבות בג”צ, בין היתר – בשל התנהגות החורגת ממיתחם הסבירות (627ה-ו).
(2) בנסיבות דנן, חרג השינוי בפרסום תוצאות הבחינות מכל סבירות שהיא שכן אין מתקבל על הדעת שאדם, אשר ניגש לבחינות, יצטרך להמתין בדריכות ובחוסר ודאות במשך עשרים-ושניים חודשים, עד אשר תובאנה התוצאות לידיעתו (627ה, ו).
(3) בנסיבות דנן, נמסרו תוצאות הבחינות לעותר בעת הדיון בעתירה, לפיכך מתן צו החלטי לעניין זה בשלב הזה אינו דרוש ואינו בא לשרת דבר (628א).
ב.
(1) אין זה מתקבל על הדעת, שאדם, הממלא אחר התנאים המכשירים אותו להיבחן בבחינות לדיינות, יחכה עד בוש לקביעת מועד לבחינות ההסמכה הנדרשות על-פי הדין (628א-ב).
(2) בנסיבות דנן, ביום הדיון בעתירה נשתנו הדברים ונקבעו המועדים, לפיכך בא העותר על סיפוקו הפורמאלי, ואין כל עילה עניינית ליתן צו כלשהו (628ב).
ג. בנסיבות דנן, הזמן שחלף מאז הבחינה ב”חושן משפט” צריך להספיק להשלמת הבדיקה ולפרסום התוצאה, לפיכך על המשיבה לפרסם את תוצאות הבחינה בזמן שבג”צ יקצוב לה (628ג-ה).
התנגדות לצו-על-תנאי מיום 07/08/1989. העתירה נתקבלה. הצו-על-תנאי נעשה מוחלט.
מ’ חשין – בשם העותר;
נ’ ארד, מנהלת מחלקת הבג”צים בפרקליטות המדינה – בשם המשיבה.
פסק-דין
השופט ד’ לוין:
1. עתירה זו הוגשה ביום 07/08/1989, ועל יסודה ניתן צו-על-תנאי, לפיו על מועצת הרבנות הראשית (להלן – המשיבה) התייצב וליתן טעם:
“1. מדוע לא תודיע לעותר את תוצאות הבחינה בהלכות ‘אבן העזר’ שהעותר נבחן ביום 20/01/1988 במסגרת הבחינות הנערכות להסמכה לדיינות.
2. מדוע לא תודיע לעותר את תוצאות הבחינה בהלכות ‘חושן משפט’ שהעותר נבחן ביום 29/03/1989 במסגרת הבחינות הנערכות להסמכה לדיינות.
3. מדוע לא תודיע ותפרסם מועדים לבחינות ההסמכה הבאות הנדרשות על פי דין כדי שהעותר יוכל לזכות בכשירות להתמנות דיין בבית דין רבני איזורי.”
2. עתירה זו מפנה אותנו למשוכה השלישית במספר, במניין העתירות שאנו סופרים בערכאתנו, במסלול המכשולים זרוע החתחתים, שנגזר, אל נכון, על העותר לעבור בדרכו אל הדיינות.
העותר סבר לתומו, כי הלימוד, הידע, החריצות והדבקות במטרה, הנאצלה בעיניו, יצעידוהו שפי במסלול תקין ומסודר להגשמת מטרתו הנ”ל. מטעם זה או אחר, שלא נדע בבירור פשרו, לא זכה לחן ולחסד ולפחות ליחס הוגן מצד המשיבה, שהציבה בדרכו משוכות וסכרים, שלשם הסרתם נדרש מדי פעם להתערבות בית-משפט זה.
המשוכה הראשונה הוצבה כבר בראשית המסלול – בקו הזינוק – עם קביעת הנהלים לקבלת כושר לדיינות והצבת קריטריונים שאינם מעוגנים בחוק. השגות העותר נתקבלו, וניתן צו החלטי על-פי עתירתו (בג”צ 74/87 *). דומה היה, כי נפרצה לפניו הדרך לתחילת המהלך, אך לא היא.
* פ”ד מא(2) 711.
עד מהרה ניצב העותר בפני משוכה נוספת, ואף היא הוסרה, לאחר דיון בערכאתנו בבג”צ 854/87 **, עת ניתן צו החלטי על-פי עתירת העותר, לפיו חויבה המשיבה לאפשר לעותר לגשת לבחינות.
** פ”ד מג(1) 114.
משפסע העותר כברת דרך נוספת במסלול וניגש כבר לשתיים מתוך סדרת הבחינות המתחייבות והנערכות בעצלתיים, שוב מצא עצמו בפני מכשולים קשים למעבר, ועל-כן חזר ועתר להתערבותנו.
3. סדרי הבחינות הנ”ל, מיקומן, מועדיהן והסדרים שונים הכרוכים בעריכתן, מוסדרים בתקנות הדיינים (תנאי הסמכה וסדריה), ה’תשט”ו-1955, אשר הותקנו על-ידי שר הדתות מכוח סמכותו לפי סעיף 3 לחוק הדיינים, ה’תשט”ו-1955.
תקנה 8 לתקנות הנ”ל היא העומדת בבסיס העתירה, וזו לשונה:
“הבחינות יהיו בנושאים אלה:
(1) ידיעה כללית בתלמוד ופוסקים;
(2) ידיעה יסודית ב’שולחן ערוך’ – ‘אבן העזר’ ו’חושן משפט’;
(3) ניסוח פסק דין במשפט לדוגמה על נימוקיו העובדתיים וההלכתיים;
(4) ידיעת תקנות וסדרי הדיון המבוססים על ההלכה.”
4. ביום 20/01/1988 ניגש העותר לבחינה בנושא “אבן העזר”, כאמור בתקנה 8 הנ”ל.
זמן רב חלף ועבר מאז, ובשורה אין, עד אשר ביום 31/07/1988 פרסמה המשיבה במסמך מעודד שהוכתר “הודעה לעתונות”, כי:
“ועדת הבחינות מטעם מועצת הרבנות הראשית, תסיים לאחר החגים בראשית שנת ה’תשמ”ט, את בדיקת הבחינות בשולחן ערוך ‘אבן העזר’ של הנבחנים לדיינים.”
באותו סמך גם הודע, כי “מועצת הרבנות הראשית החליטה לקיים בחודש כסלו ה’תשמ”ט בחינות לדיינים בשולחן ערוך – חושן משפט”. משחלף גם מועד מיוחל זה, עליו בישרה כאמור הרבנות הראשית בהודעתה (תשרי ה’תשמ”ט – ספטמבר 1988), ותוצאת הבחינה לא נודעה, חזר העותר ופנה ביום 02/11/1988 אל המשיבה בבקשה לפרסם את תוצאות הבחינה ב”אבן העזר”. כן ביקש לפרסם מועדים לבחינות נוספות. משחלפו עוד שלושה שבועות ללא תגובה ובשורה, פנה העותר ביום 20/11/1988 בתזכורת באותו עניין.
5. רק ביום 01/12/1988 (כב כסלו ה’תשמ”ט) נענה העותר לפניותיו. במכתב, ששוגר על-ידי מנהל הרבנות הראשית לישראל, הרב איתן אייזמן, לבא-כוחו של העותר, נאמר לעניין הבחינות ב”אבן העזר”, כי הן נמצאות “באמצע מהלך הבדיקה”. זאת, נדגיש, לאחר שכבר בחודש יולי אותה שנה הודיעה המשיבה, כי בספטמבר (לאחר החגים), דהיינו שלושה חודשים לפני התשובה הנ”ל – תסתיים בדיקת הבחינות.
באותו מכתב אף ציין הרב אייזמן, כי הבחינה ב”חושן משפט” תיערך ב”כו שבט ה’תשמ”ט”, היינו ביום רביעי 01/02/1989. כנראה ששיטה היא בעניין דנן אצל המשיבה, שאין היא מקפידה במועדים. בחינה זו נערכה רק ביום 29/03/1989, היינו ב-כב אדר-ב ה’תשמ”ט.
6. ביום 30/07/1989, כשישה-עשר (16!) חודשים אחר שניגש העותר לבחינה הראשונה (ב”אבן העזר”) ובדיוק שנה אחר שהמשיבה הודיעה כי בדיקת הבחינה תסתיים “לאחר החגים”, פנה העותר שוב בבקשה ובדרישה שיפורסמו סוף סוף תוצאות הבחינות הן ב”אבן העזר” והן ב”חושן משפט” – שהרי חלפו כבר כארבעה חודשים אף ממועד הבחינה השנייה. על פנייה זו לא נענה כלל.
שוב נזקק העותר לסעד בערכאתנו. ביום 07/08/1989 הוגשה עתירה זו, והיא נענתה בשלב הראשון בחיוב, ויצא צו-על-תנאי המכוון כנגד המשיבה, שתוכנו כמפורט לעיל.
7. ביום 17/10/1989 הוגש תצהיר תשובה מטעם המשיבה על-ידי מנהלה הרב איתן אייזמן. בתשובה הוצהר, בין היתר, כך:
“(א) תוצאות הבחינות ב’הלכות אבן העזר’ הובאו לידיעת מועצת הרבנות הראשית לישראל בישיבה בתאריך כה אלול ה’תשמ”ט (25/09/1989) ויודעו לנבחנים מיד לאחר חול המועד סוכות.
(ב) הבחינות ב’חושן משפט’ נמצאות עדיין בבדיקה” (ההדגשה שלי – ד’ ל’).
8. הודעה לחוד ויישום לחוד. שוב, גם הפעם, לא הזדרזה המשיבה לקדם את הדברים, ורק ביום 08/11/1989, שבועיים ויותר כתום חול המועד סוכות, הודעו לעותר תוצאות הבחינה הראשונה. הנה כי כן: עשרים ושניים (22) חודשים (!) חלפו ועברו ממועד הבחינה באבן העזר ועד שהודעו לעותר תוצאותיה.
בדיון לגופה של העתירה לפנינו היה בא-כוחו של העותר מודע כבר לעובדה, שאין עוד טעם במתן צו מוחלט בהקשר לראש הראשון של עתירתו – שכן תוצאות הבחינה כבר נמסרו לו. חרף זאת, לאור הזמן הרב עד להדהים שעבר וחלף מאז יום הבחינה ועד לפרסום תוצאותיה, עמד בא-כוח העותר על כך, שייעשה הצו-על-תנאי למוחלט, ולו גם משום שבהחלטה יוצאת דופן כזו תתבטא במופגן מורת רוחו של בית המשפט מדרך טיפולה של המשיבה בחינות אלו. על-כן הפציר בנו בא-כוח העותר שיינתן סעד הצהרתי, ובו ייאמר, כי אכן נפסדות היו התנהגותה ודרך טיפולה של המשיבה בכל הנוגע לבחינה ב”אבן העזר”.
9. אשר לתוצאות הבחינה ב”חושן משפט”, מבקש העותר – לאור תשובתו של הרב אייזמן בתצהיר, כי הבחינות נמצאות עדיין בבדיקה – שנעשה את הצו-על-תנאי בראש זה למוחלט ונורה למשיבה לפרסם לאלתר את תוצאות הבחינה, שכן עד למועד הדיון בעתירה חלפו למעלה משמונה חודשים – פרק זמן שלסברת בא-כוח העותר חורג כבר מגדר כל סבירות.
10. אשר לראש השלישי של עתירתו, לפיו יש להורות למשיבה לפרסם לאלתר הודעה בדבר המועדים לבחינות ההסמכה הבאות, נטען על-ידי בא-כוח העותר, כי לכך לא התייחסה המשיבה כלל בתצהיר התשובה אשר הוגש מטעם הרב אייזמן, ששימש גם כעיקרי הטיעון של המשיבה.
על-כן, לסברתו, יש לעשות בעניין זה את הצו-על-תנאי למוחלט, שכן, לטענתו, המשיבה עושה שימוש לרעה בסמכות הנתונה לה בתקנה 7(א) לתקנות הדיינים (תנאי הסמכה וסדריה), לפיה “המועצה תקבע את מועד הבחינות ואת מקומן”.
11. אכן בתצהיר האמור לא הייתה כל התייחסות ספציפית למועדי הבחינות, אך נאמר, כי הוקמה ועדה אשר תפקידה לבדוק את סדרי קיום הבחינות וניהולן “על כל המשתמע מכך”.
במהלך בדיקה זו, כך הביע המצהיר “תקוותו”, “משיתקבלו מסקנות הועדה ויאושרו, יהא בהן כדי ליתן מענה לנושא זה, אשר גם לדעתנו דורש הסדר ראוי ובתוכן אף קביעת מועדים לקיום הבחינות ולמסירת תוצאותיהן לנבחנים” (ההדגשה שלי – ד’ ל’).
ביני לביני חלה התפתחות נוספת. ביום שמיעת הדיון ממש הוגש לעיוננו, מטעם המשיבה, תצהיר משלים של הרב אייזמן, ובו מסר כך:
“בישיבת מועצת הרבנות הראשית מיום ח חשוון ה’תש”ן נקבעו מועדים לבחינות אלה: בראש חודש טבת תתקיים הבחינה בתקנות הדיון (ההדגשה במקור – ד’ ל’) בראש חודש שבט – תתקיים הבחינה בפסק דין (ההדגשה שלי – ד’ ל’). בראש חודש אלול – מחזור חדש של בחינות לדיינות, שהראשונה בהן בחינה באבן העזר.”
12. בתגובה לאמור לעיל מפנה אותנו בא-כוח העותר לדו”חות השנתיים של מבקר המדינה (1984 ו- 1988). על-פי דו”חות אלה אכן נמצאו פגמים לרוב ועיכובים לא נסבלים בנוהלי בחינות ההסמכה לדיינות ובבדיקתן. לעניין הוועדה מפנה אותנו בא-כוח העותר לדו”ח משנת 1988, בו נאמר, בין היתר, כי “בעקבות הבקורת הודיעה הרבנות הראשית למשרד מבקר המדינה בכסלו ה’תשמ”ט (דצמבר 1988) כי המליצה שתוקם ועדה ובה נציגים של הרבנות הראשית, של הנהלת בתי הדין ושל שר הדתות שתציע נהלים קבועים לבחינות האמורות”.
13. בעניין זה הביע בא-כוח העותר תחילה, בעיקרי טיעונו, את התמיהה הבאה: “כלום טרם היה סיפק בידי הועדה, משך שנה תמימה, לגבש נהלים קבועים לבחינות ההסמכה?”, אלא שעולה מכתב המינוי אשר צורף ל”תצהיר המשלים” האמור, כי הוועדה מונתה רק ביום א סיוון ה’תשמ”ט (היינו 04/06/1989). על-כן התמקד בא-כוח העותר, בטיעונו, בהבעת חשש, כי הוועדה הנ”ל אינה אלא “תרוץ וצידוק קבוע לאי תיקון נהלי הבחינות הפגומים וכי תחת מעטה קבוע זה של ‘בדיקת הועדה’ יימשך המצב הקשה של שהיות ועכובים לבלי סוף”.
כדי להמחיש את יחסה הבלתי רציני ובלתי ענייני של המשיבה לעניין זה, הפנה בא-כוח העותר את שימת לבנו לעובדה המביכה, כי התאריך שנקבע – כאמור בתצהירו של הרב אייזמן – כמועד הבחינה ב”פסק דין” (היינו ראש חודש שבט) אינו אלא יום שבת (27/01/1990). עובדה זו, לדבריו, מדברת בעד עצמה. בעניין זה מבקש איפוא העותר, כי יינתן צו החלטי, שיורה למשיבה לקבוע ולפרסם תאריכים רציניים לבחינות. בכלל זה מבקש העותר גם סעד הצהרתי, אשר בו תובע מורת רוחו של בית המשפט מהתנהגותה של המשיבה.
בנוסף ביקש בא-כוח העותר, כי בית-משפט זה יטיל על המשיבה הוצאות לדוגמה בשל העיכובים והאיחורים הבלתי סבירים במילוי חובותיה החוקיות.
14. גילוי זה של בא-כוח העותר בטיעונו, שהבחינה ב”פסק דין” אמורה כביכול להתקיים בשבת, ורק לא צוין “אם לפני תפילת מוסף או לאחריה”, לא נעם לו למנהל המשיבה הרב אייזמן. לפיכך אל נכון, בלא נטילת רשות, הגיש לתיק תצהיר משלים, המצביע על כך כי נפלה טעות הדפסה בהודעת הרבנות הראשית וכי על-פי ההחלטות והפרסומים המקוריים אמורה בחינה זו להתקיים ב-א דר”ח אדר תש”ן, ולא כפי שנרשם בטעות ר”ח שבט.
ניחא, יסולח למנהל המשיבה ולנציגי המשיבה על שהגישו תצהיר מתקן זה בדרך לא נאותה זו, והתיקון מתקבל. עם זאת אין לומר, כי יש בתיקון כדי להקהות מעוקצה של הביקורת, שהייתה מבוססת ועניינית.
15. עמדתי בהרחבה על עובדות המקרה על גלגוליו השונים ועל טענות בעלי הדין.
המסקנה הברורה הנגזרת מכל האמור לעיל היא, כי בכל אחד מראשי העתירה צדק למעשה העותר, והוא היה ראוי להלכה לכך, כי הצו-על-תנאי שניתן בכל אחד מראשי העתירה ייעשה להחלטי.
א. לא מתקבל כלל על הדעת, שאדם, אשר ניגש לבחינות, יצטרך להמתין בדריכות ובחוסר ודאות במשך 22 חודשים, עד אשר תובא לידיעתו התוצאה. אמנם אל לו לבית המשפט להתערב, דרך כלל, בנושא שעניינו בחינות – טיבן, מועדיהן, פרסום התוצאות ומהותן – אך לא כן כאשר מוכחת אי-סבירות בהחלטה המצריכה, ממש למען עשיית הצדק, התערבותנו, בין היתר בשל התנהגות החורגת ממיתחם הסבירות. אך בענייננו השיהוי בפרסום תוצאת הבחינה ב”אבן העזר” חרג מכל סבירות שהיא. הרי אפילו היה כל בוחן בודק שלושה מבחנים בשבוע (!), וזהו מעט שבמעט לאדם אשר מקבל על עצמו תפקיד ואחריות כלפי הנבחנים, גם אז הייתה צריכה הבדיקה להסתיים תוך שמונה חודשים (!) לכל היותר.
יתירה מזאת, דומה שגם המשיבה עצמה הבינה, כי השיהוי במתן התשובה חורג מהסביר ומכל נוהל תקין. מכאן ההבטחות החוזרות ונשנות, כי הנה הנה התוצאות נראות כבר באופק. אפשר שזו הייתה תחושתה העצמית, וייתכן שזו הייתה הבנתה מהביקורת הנוקבת של מבקר המדינה בעבר.
אולם, כאמור, בינתיים נפל דבר. עד שבאנו לדון בעתירה, תוצאת הבחינה ב”אבן העזר” נמסרה לעותר. לפיכך מן צו החלטי לעניין זה, בשלב הזה, אינו דרוש ואינו בא לשרת דבר. מורת הרוח מהטיפול בעניין הזה מצאה את ביטויה כבר בדברים שאמרתי עד כאן, והיא בטבע הדברים תמצא את ביטויה גם בפסיקת ההוצאות. על-כן, לעניין ראש זה אין עוד צורך במתן צו כלשהו.
ב. לא מתקבל כלל על הדעת, שאדם, אשר ממלא אחר התנאים המכשירים אותו להיבחן בבחינות לדיינות, יחכה עד בוש לקביעת מועד לבחינות ההסמכה הנדרשות על-פי דין. זה היה מצב הדברים בעת הגשת העתירה, ומשום כך הצדיק מתן צו-על-תנאי וגם היה מצדיק, בשל חוסר הסבירות שבטיפול המשיבה בעניין, מתן צו החלטי. אולם, כאמור, ביום הדיון בעתירה נשתנו הדברים ונקבעו המועדים. אמנם גם אז בשיבוש מסוים, אך עובדה היא, כי גם ככל שהמדובר בראש זה שבעתירה, בא העותר על סיפוקו הפורמאלי, ואין כל עילה עניינית ליתן צו כלשהו. הדברים שאמרתי לעיל לעניין מורת הרוח וההוצאות – יפים גם בהקשר זה.
ג. אשר לבחינה ב”חושן משפט” – העותר נבחן בנושא זה ביום 29/03/1989. חלפו ועברו מאז כתשעה חודשים, ועדיין – קול דממה דקה, ותוצאת בחינה אין. כל שאמרנו לעניין השיהוי בבדיקת הבחינות ובפרסום התוצאות לעניין הבחינה ב”אבן העזר” יפה גם לעניין בחינה זו. אכן, עוד רחוקים אנו מ- 22 חודשי שיהוי, אך אין להמתין עד כדי כך. הזמן שחלף מאז הבחינה צריך להספיק להשלמת הבדיקה ולפרסום התוצאה. רק משום שלא הייתי רוצה להעמיד את המשיבה בפני מצב שאולי הוא בלתי אפשרי, במובן זה שהיא תורה לבוחנים להגיש את התוצאות ואלה לא יעמדו בכך משום שטרם השלימו את הבדיקה, ומאחר שאינני סבור כי יש עניין לעותר או לבית המשפט להביא את הבוחנים לכלל מצוקה מיידית, שלא יוכלו לעמוד בה – לכן, לדעתי, יש להפוך את הצו-על-תנאי בנושא הבחינה ב”חושן משפט” להחלטי, במובן זה שעל המשיבה לפרסם את תוצאות המבחנים לא יאוחר מאשר ביום כח שבט ה’תש”ן (23/02/1990).
16. אשר-על-כן אני מציע להחליט כאמור לעיל ולחייב את המשיבה לשאת בהוצאות העותר בסך 12,000 ש”ח, לתאריך היו.
השופט ת’ אור:
אני מסכים.
השופט י’ קדמי:
אני מסכים.
הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט ד’ לוין.
ניתן היום, יג טבת ה’תש”ן (10/01/1990).