בג”צ 63/57 דבורה עציון נגד בית-הדין האזורי מחוז תל אביב יפו ואח’ (22/09/1957)

בג”צ 63/57 דבורה עציון נגד בית-הדין האזורי מחוז תל אביב יפו, פד”י יא 1153 (1957) – DOCX / PDF

 

בג”צ 63/57

 

דבורה עציון

נגד

בית הדין הרבני האזורי מחוז תל אביב יפו ודוד יודסין

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

[22.9.57, 24.4.57]

לפני השופטים גויטיין, לנדוי, ברנזון

 

חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי”ג-1953 [סה”ח 134, ע’ 165], סעיף 9.

 

בית דין רבני – סמכות – פסק דין רבני על סמך הסכם לגירושים – החזקת ילד.

כשהסכם לגירושים שאושר בפסק רבני, דן בהחזקת הילד עד הגיעו לגיל שש, אין בית הדין מוסמך לדון בתביעה להחזקת הילד שהוגשה לאחר הגיעו לאותו גיל אם אחד הצדדים מתנגד לסמכות בית הדין.

 

התנגדות לצו-על-תנאי מיום כ”ג בניסן תשי”ז (24.4.57), המכוון למשיבים והדורש מהם לבוא וליתן טעם: מדוע לא יוצהר כי המשיב מס’ 1 אינו מוסמך לדון בתביעת המשיב מס’ 2 נגד המבקשת להחזקת ילדם של הזוג בתיק 2212/י”ז של בית הדין הרבני האזורי, תל אביב יפו, ומדוע לא יימנע המשיב מס’ 1 מלדון בתביעה האמורה. הצו-על-תנאי נעשה החלטי.

 

דינאי – בשם המבקשת;

אין הופעה בשם המשיב מס’ 1;

הוכמן – בשם המשיב מס’ 2.

 

צו

זו היא בקשה המכוונת לבית הדין הרבני למחוז תל אביב יפו ולמי שהיה בעלה של המבקשת, להצהרה שלבית הדין הרבני האזורי למחוז תל אביב יפו אין סמכות לדון בתביעת הבעל, המשיב מס’ 2, להחזקת ילדם של הזוג: המבקשת והמשיב מס’ 2.

בשנת 1954 ניתן פסק-דין על ידי המשיב מס’ 1 אשר בו כתוב שהצדדים באו לידי הסכם לגירושין. בהסכם, הנושא את התאריך 19.2.54, כתוב לאמור: “הסכם הצדדים ביחס להחזקת הילד על ידי האשה, הוא עד הזמן שהילד יגיע לגיל של שש שנים, כלומר, הוא לא יחול מעבר לתקופה הנ”ל”. אחרי שנעשה ההסכם ולפני שניתן פסק הדין, באה המבקשת לפני בית הדין ואמרה: “אני מסכימה לקבל גט על יסוד הסכם שבינינו. ולא על יסוד התביעה שבתיק”. ותיכף אחרי זה אמר המשיב מס’ 2: “אני מבטל את התביעה שבתיק לפי בקשת אשתי”. יוצא, איפוא, מהעובדות האלה, שהמשיב מס’ 1 לא נתן פסק-דינו לפי התביעה, אלא לפי ההסכם שבין הצדדים; ועלינו לדון בשאלת סמכותו של המשיב מס’ 1 על יסוד ההסכם שאישר.

בפסק הדין של המשיב מס’ 1, אשר הזכרתי, כתוב:

“אנו פוסקים:

א. לסדר גט בין הצדדים;

ב. לאשר את ההסכם המצורף לתיק ולתת לו תוקף פסק דין;

ג. סידור הילד שלהם, יוסף יצחק, יהיה לפי ההסכם הנ”ל, וניתן לשינוי רק לפי החלטה מבית הדין שידון בדבר, אם תוגש תביעה
על ידי אחד הצדדים.”

בא כוח המשיב מס’ 2 מסתמך על סעיף ג’ זה של פסק הדין, כאילו על ידי זה המבקשת נתנה את הסכמתה לסמכותו של המשיב מס’ 1.

לזה יש תשובות רבות:

א. לא כתוב בהסכם אשר המשיב מס’ 1 התיימר לאשר, שתהיה סמכות לבית-דין דתי לאחר שהילד יגיע לגיל של שש שנים, ואכן הגיע הילד לגיל זה.

ב. סעיף ג’ של פסק הדין מדבר על “שינוי”. אני מבין מלה זו כשינוי במשך כל הזמן שהילד טרם הגיע לגיל שש. אחרי זה לא יהיה “שינוי” במצב אלא דבר החורג ממסגרת ההסכם.

ועוד, אין לראות במלים סתמיות של פסקיהדין “לפי ההחלטה של בית הדין שידון בדבר” הסכמה מפורשת מצד המבקשת, או מצד המשיב מס’ 2, לסמכותו של המשיב מס’ 1.

בא כוח המבקשת היפנה את תשומת לבנו לסעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי”ג-1953, שבו נאמר: “בעניני המעמד האישי של יהודים אשר בהם אין לבית דין רבני שיפוט לפי הוק זה, יהא לבית דין רבני שיפוט לאחר שכל הצדדים הנוגעים בדבר הביעו הסכמתם לכך”. הוא מדגיש את המלה “הביעו” באמרו שצריכה להיות הבעה ברורה, ואין ללמוד הסכמה לסמכות על ידי מלים סתמיות כמו אלה שנמצאות בפסק הדין. סמכותו לדון בתביעות נוספות בדבר החזקת הילד יכולה להתבסס רק על האמור בהסכם, שאושר בפסק הדין, כלומר עד הגיע הילד לגיל שש. אני בדעה שאחרי שהצדדים באו לידי הסכם ובית דין רבני אישר את ההסכם – גמר את עבודתו ושוב אין לפניו תביעה לגט או להחזקת הילד. כשהילד הגיע לגיל שש כל צד היה רשאי להגיש תביעה חדשה בקשר להחזקתו. אם הבעל הגיש בקשה כזאת, המבקשת היתה רשאית להתנגד לסמכותו של בית הדין הרבני. ובמקרה שלפנינו התנגדה המבקשת לסמכותו של המשיב מס’ 1 בהזדמנות הראשונה. ולכן ברור שאין סמכות למשיב מס’ 1 לטפל כתביעה החדשה להחזקת הילד.

לכן אנו עושים את הצו-על-תנאי החלטי.

המשיב מס’ 2 ישלם למבקשת סך 100 לירות, הוצאות ושכרטרחת עורך דין (כולל).

 

ניתן היום, כ”ו באלול תשי”ז (22.9.1957).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *