בג”צ 6086/94 אלה נזרי נ’ הממונה על מרשם האוכלוסין ואח’ (29/02/1996)

בג”צ 6086/94 נזרי נ’ הממונה על מרשם האוכלוסין, פ”ד מט(5) (1996) 693

 

בג”צ 6086/94

אלה נזרי

נגד

1. הממונה על מרשם האוכלוסין

2. שר הפנים

3. סולנג’ סלוק

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק

[29/02/1996]

לפני השופטים א’ גולדברג, י’ זמיר, ד’ דורנר

חוק השמות, ה’תשט”ז-1956, ס”ח 94, סעיפים 10, 16 – חוק השמות (תיקון מס’ 3), ה’תשנ”ו-1996, ס”ח 84.

 

העתירה נסבה על סירובם של המשיבים 1-2 לשנות את שם משפחתה של העותרת לשם המשפחה של בן-זוגה, שעמו היא חיה ללא נישואין, חיים שבמהלכם נולדו לבני הזוג שני ילדים. המשיבים 1-2 סמכו את סירובם על העובדה שבן-זוגה של העותרת עדיין נשוי לאישה אחרת. בינו לבין אשתו – שצורפה כמשיבה 3 בעתירה – מתנהלים בבית הדין הרבני הליכים ממושכים. על-כן ראו המשיבים 1-2 טעם לפנות אל המשיבה 3 בשאלה, אם היא מסכימה לשינוי שמה של העותרת. מאחר שהתשובה הייתה שלילית, די היה בכך, לדעתם, כדי שפניית העותרת לא תיענה.

בית המשפט הגבוה לצדק פסק:

א.

(1) סמכותו של משרד הפנים בכל הנוגע לשינוי שם מעוגנת בסעיף 10 לחוק השמות, ה’תשט”ז-1956, הקובע כי בגיר רשאי לשנות את שם משפחתו ושמו הפרטי (695ד).

(2) הזכות לשנות את השם סווגה בסעיף 16 לחוק הנ”ל, שלפיו רשאי שר הפנים לפסול בחירת שם ושינוי שם, אם סבור הוא שהשם החדש עלול להטעות או לפגוע בתקנת הציבור או ברגשותיו (695ה-ו).

(3) בחוק השמות (תיקון מס’ 3), ה’תשנ”ו-1996, הכניס המחוקק תיקונים מהותיים לגבי שינוי שם של בני-זוג אחרי הנישואין, או עם פקיעת הנישואין, וכן לגבי שינוי שם של ידועים בציבור, במגמה לחזק את זכותו של אדם לשנות את שמו ולצמצם את כוחו של השר למנוע את שינוי השם (696ו-ז).

ב.

(1) תיקונו של סעיף 16 לחוק השמות ממוטט את הטענה שתקנת הציבור, כמשמעותה בסעיף זה, מחייבת להגן על מוסד הנישואין מפני המוסד של ידועים בציבור בעזרת השם (697ד-ה).

(2) מוסד הנישואין הוא מוסד מרכזי בחברה, ותקנת הציבור מחייבת להגן עליו. בפועל יש דרכים שונות וחוקים שונים שנועדו להגן על מוסד הנישואין, אך לא כל דרך ולא כל חוק מתאימים וכשרים לצורך זה. הדבר תלוי, בין השאר, בתכלית של כל חוק וחוק. חוק השמות לא נועד לתכלית זו (697ז-698א).

(3) המוסד של ידועים בציבור פוגע במוסד הנישואין, אך כורח המציאות הביא את המחוקק להכיר במוסד של ידועים בציבור פעם אחר פעם ולהעניק לידועה בציבור זכויות רבות וחשובות המתקרבות לזכויות של אישה נשואה. המקנה הבלתי נמנעת היא שבעיני המחוקק, ובעקבותיו גם בעיני בית המשפט, המוסד של ידועים בציבור אינו סותר את תקנת הציבור (698א-ב).

ג. זכותה של הידועה בציבור, בנוגע לשינוי השם, גוברת על האינטרס של האישה הנשואה. כנגד הזכות של הידועה בציבור לשינוי השם אין ניצבת כל זכות של האישה הנשואה; לאישה הנשואה יש זכות לשאת את שם בעלה גם לאחר פקיעת הנישואין, אך אין לה זכות למנוע מאישה אחרת לשאת אף היא שם זה (698ד-ז).

ד.

(1) בנסיבות דנן, ספק אם החשש שהביעה המשיבה 3מפני הטעיית הציבור מבוסס; גם אם יש בסיס לחשש, אין בהטעיה כזו משום טעם לפסול את שינוי השם (699ב-ג).

(2) בנסיבות דנן, טובת הילדים היא ששמם יהיה זהה לא רק לשמו של אחד ההורים, אלא לשם שני ההורים. טובת הילדים היא גם תקנת הציבור. לכן, מבחינה זו, תקנת הציבור תומכת בזכותה של העותרת לשנות את שמה שיהיה זהה גם לשם ילדיה (699ג-ד).

ה. (אליבא דשופט א’ גולדברג): נוכח התיקון בסעיף 16 של חוק השמות הפכה השאלה שבעתירה לתיאורטית. על-כן, דין העתירה להתקבל (700א).

 

פסקי-דין של בית המשפט העליון שאוזכרו:

[1] בג”צ 693/91 אפרת נ’ הממונה על מרשם האוכלוסין במשרד הפנים, פ”ד מ(1) 749.

[2] בג”צ 243/71 אייזיק (שי”ק) נ’ שר הפנים, פ”ד כו(2) 33.

 

עתירה למתן צו-על-תנאי. העתירה נתקבלה.

 

נ’ זיו – בשם העותרת;

א’ מנדל, סגן בכיר א לפרקליט המדינה וממונה על ענייני בג”צים בפרקליטות המדינה – בשם המשיבים 1-2.

 

פסק-דין

 

השופט י’ זמיר:

 

1. עתירה זאת מעוררת את שאלת הזכות של אישה לשנות את שם המשפחה שלה לשם המשפחה של בן-זוגה שעמו היא חיה ללא נישואין.

2. העותרת, אלה נזרי, חיה ללא נישואין עם יהודה סלוק (במעמד של ידועה בציבור) זה יותר מארבע שנים. במהלך החיים המשותפים נולדו להם שני ילדים. הילדים נושאים את שם המשפחה סלוק. לפני קרוב לשלוש שנים פנתה נזרי אל משרד הפנים וביקשה לשנות את שם המשפחה שלה: סלוק במקום נזרי. טעמה הוא פשוט ברור: היא מבקשת לשאת את שם המשפחה של בן-זוגה, אף שאין היא נשואה לו, ושל הילדים שנולדו לה מבן-זוגה.

משרד הפנים סירב לבקשה. ומה הטעם לסירוב? יהודה סלוק נשוי לאישה אחרת. אמנם הוא חי בנפרד מאשתו זה יותר משבע שנים ומבקש להתגרש ממנה. אך ההליכים בבית הדין הרבני מתמשכים זה שנים, ועדיין הוא נשוי לאשתו כדת וכדין. משום כך ראה משרד הפנים טעם וצורך לפנות אל אשתו של סלוק ולשאול אתה אם היא מסכימה שנזרי תשנה את שם המשפחה שלה לסלוק. התשובה הייתה שלילית, ודי היה בכך כדי שמשרד הפנים ישיב בשלילה לנזרי.

3. סמכותו של משרד הפנים בכל הנוגע לשינוי שם מעוגנת בחוק השמות, ה’תשט”ז- .1956סעיף 10 לחוק זה קובע לאמור:

“בגיר רשאי לשנות שם משפחתו ושמו הפרטי”.

אך הזכות לשנות את השם סויגה בסעיף 16 לאותו חוק. וכך נאמר בו:

“השר (קרי: שר הפנים – י’ ז’) רשאי לפסול בחירת שם לפי הסעיפים 8, 9 ושינוי שם לפי סעיפים 10, 11, 13 אם סבור הוא שהשם החדש עלול להטעות או לפגוע בתקנת הציבור או ברגשותיו.”

במקרה זה, כיוון שסלוק עדיין נשוי לאישה אחרת, ואותה אישה מתנגדת לכך שצרתה תישא את שם בעלה, סבור שר הפנים כי שינוי השם עלול, כלשונו של סעיף 16, “לפגוע בתקנת הציבור”.

האם טעם זה עומד במבחן המשפט?

4. שאלה זאת התעוררה זה מקרוב לפני בית-משפט זה בנסיבות דומות: בג”צ 693/91 אפרת נ’ הממונה על מרשם האוכלוסין במשרד הפנים (להלן – עניין אפרת [1]). גם באותו מקרה חיה העותרת ללא נישואין עם בן-זוג, נולדו לה ממנו שני ילדים, והיא ביקשה להוסיף לשם משפחתה את שם המשפחה של בן-זוגה. שר הפנים, בהסתמכו על סעיף 16 לחוק השמות, סירב בקשה. בית המשפט בדק את שיקול הדעת של השר לאור התכלית המיוחדת והכללית של חוק זה. הבדיקה הובילה את בית המשפט למסקנה כי גם אם שינוי השם של ידועה בציבור עשוי להביא חלק מהציבור לחשוב שהיא נשואה, אין די בכך כדי לומר, לעניין חוק השמות, ששינוי השם עלול להטעות. זאת ועוד. בית המשפט פסק גם כי שינוי השם של ידועה בציבור, המבקשת לאמץ לעצמה את השם של בן-זוגה, אינו פוגע, בשל כך בלבד, בתקנת הציבור. לפיכך החליט בית המשפט לבטל את החלטת השר.

5. לכאורה פסק הדין בעניין אפרת [1] צריך היה להוביל את שר הפנים, במקרה שלפנינו, לאישור הבקשה של נזרי. אולם השר ראה מקום להבחין בין עניין אפרת [1] לבין בקשת נזרי. ומה ההבחנה? בעניין אפרת [1], אף שבן הזוג של העותרת היה נשוי לאישה אחרת, הנה בפועל קשר הנישואין נותק ונסתיים. הצדדים, אף שנמנעו מגירושין לפני בית-דין רבני, סיימו את קשר הנישואין באמצעות הסכם פירוד שאושר על-ידי בית-משפט. משמע, שני בני הזוג פירקו בהסכמה את התא המשפחתי. לעומת זאת, במקרה שלפנינו, אף כי סלוק ואשתו חיים בנפרד זה שנים, טרם בא הסוף על הנישואין שלהם. אמנם תביעת גירושין תלויה ועומדת לפני בית הדין הרבני, אך עדין אשתו של סלוק מצהירה, וכך עשתה גם בעת הדיון לפני בית-משפט זה, שהיא מבקשת שלום בית. כל זמן שהליכי הגירושין נמשכים והולכים, יש לומר, לדעתו של שר הפנים, שקיימת רקמת נישואין פתוחה. וכאן נעוץ ההבדל בין שני המקרים: בעניין אפרת [1] קשר הנישואין התפרק, ואילו במקרה שלפנינו עדיין הוא קיים, וכל זמן שהוא קיים הוא ראוי להגנה. תקנת הציבור מחייבת הגנה על מוסד הנישואין. לדעתו של שר הפנים, ההגנה על מוסד הנישואין שוללת את הזכות של ידועה בציבור לשאת את שם המשפחה של בן-זוגה, כל זמן שהוא נשוי לאישה אחרת.

מכל מקום, באת-כוח השר ביקשה שבית המשפט ידריך את השר בהפעלת סמכותו לפי סעיף 16 לחוק השמות. היא הפנתה את בית המשפט, בהקשר זה, אל פסק הדין בעניין אפרת [1]. שם אמר בית המשפט כי שר הפנים אינו רשאי לפסול באופן גורף שינוי שם של ידועה בציבור לשם של בן-זוגה, אלא הוא צריך לערוך בדיקה “אינדיווידואלית וספציפית ומעוגנת בנסיבות המיוחדות של כל מקרה ומקרה” (שם, בעמ’ 794). מה טיבה של בדיקה זאת, הקשתה באת-כוח השר, ובאילו נסיבות יש בה כדי למנוע מידועה בציבור את שינוי השם?

6. לפני שבית המשפט הספיק להשיב על השאלה, בא המחוקק, ימים ספורים לאחר שבית המשפט שמע את טענת הצדדים במשפט זה, ואמר את דברו. בחוק השמות (תיקון מס’ 3), ה’תשנ”ו-1996, הכניס המחוקק תיקונים מהותיים לגבי שינוי שם של בני-זוג אחרי הנישואין, או עם פקיעת הנישואין, וכן לגבי שינוי שם של ידועים בציבור. המגמה של חוק זה ברורה: לחזק את זכותו של אדם לשנות את שמו ולצמצם את כוחו של השר למנוע את שינוי השם. בין השאר תוקן סעיף 16 לחוק השמות, הוא הסעיף המסמיך את השר לפסול שינוי שם. עיקר התיקון נעוץ בסיפה שנוספה לסעיף זה. וזו לשונו של סעיף 16 לאחר התיקון:

“השר רשאי לפסול בחירת שם לפי הסעיפים 8, 9 ושינוי שם לפי סעיפים 10, 13 אם סבור הוא שהשם החדש עלול להטעות או לפגוע בתקנת הציבור או ברגשותיו. ואולם לא יפסול השר שם מן הטעם שהשם נבחר עקב קשר בין ידועים בציבור.”

7. לכאורה, תיקון זה פתר את בעיית העותרת. אם היא תשוב ותחדש את בקשתה לשינוי השם, מסתמא ישנה השר את עמדתו, לאור התיקון לחוק, ויימנע מלפסול את השינוי.

אף-על-פי-כן, אין אני רואה עצמי פטור מן הצורך להשיב על העתירה לגוף העניין. כך הדבר בשל טעמים אחדים המצטברים זה לזה. ראשית, העותרת נאבקת על זכותה לשנות את שמה, לפי החוק בנוסח המקורי, זה שלוש שנים לערך, והיא זכאית לתשובה לגוף העניין, בלי שתצטרך לפנות פעם נוספת אל שר הפנים בבקשה חדשה לשינוי השם. שנית, היא מבקשת שבית המשפט יחייב את המשיבים לשלם לה את הוצאות המשפט, וכדי להכריע בבקשה זאת צריך בית המשפט להחליט אם היה יסוד להגשת העתירה. ושלישית, אין זה בטוח לגמרי שהתיקון לסעיף 16 פתר את בעיית העותרת. אף כי התיקון אומר שאין השר רשאי לפסול שינוי שם “מן הטעם שהשם נבחר עקב קשר בין ידועים בציבור”, עדיין ייתכן שתעלה הטענה כי שינוי השם של העותרת, או של נשים אחרות במצבה, נפסל מטעם אחר. הכיצד? שמא יטען מי שיטען כי השם נפסל, לא בגלל הקשר בין העותרת לבין סלוק, אלא בגלל ההתנגדות מצד אשתו של סלוק או, לשון אחר, בגלל הפגיעה שתיגרם לאשתו של סלוק. לפיכך יש עדיין טעם בבקשה של באת-כוח השר שבית המשפט ידריך את השר בנוגע לפירוש הנכון של סעיף 16 לחוק השמות.

8. עם זאת, בעקבות התיקון לסעיף 16, אין צורך להכביר מילים. הרי ברור כי התיקון לסעיף 16 ממוטט את הטענה שתקנת הציבור, כמשמעותה בסעיף זה, מחייבת להגן על מוסד הנישואין מפני המוסד של ידועים בציבור בעזרת השם. בכך נשמט היסוד מן הטעם היחיד שניתן להחלטת השר במקרה זה.

אכן, טעם זה נתערער כבר בעת הדיון שהתקיים בבית המשפט. במהלך הדיון נשאלה באת-כוח השר מה תהיה עמדת השר במקרה שאשתו של סלוק תסלק את התנגדותה לשינוי השם, או במקרים דומים, שבהם האישה הנשואה אינה מתנגדת לכך שהידועה בציבור תשנה את שמה לשם הבעל. התשובה ההחלטית הייתה כי במקרה כזה לא יעשה השר שימוש בסמכותו לפי סעיף 16 לפסול את השינוי. אולם, אם זו עמדת השר, יוצא כי התנגדותו לשינוי השם של העותרת לא באה להגן על מוסד הנישואין, אלא היא נועדה להגן על האינטרס של האישה הנשואה.

לדעתי, זו השאלה האמיתית שהתעוררה במקרה זה: לא הגנה על מוסד הנישואין, אלא הגנה על האינטרס של אשתו של סלוק, בהיותה אישה נשואה. מוסד הנישואין הוא, ללא ספק, מוסד מרכזי בחברה, ותקנת הציבור מחייבת להגן עליו. אכן, בפועל יש דרכים שונות וחוקים שונים שנועדו להגן על מוסד הנישואין. אך לא כל דרך ולא כל חוק מתאימים וכשרים לצורך זה. הדבר תלוי, בין השאר, בתכלית של כל חוק וחוק. חוק השמות לא נועד לתכלית זאת. על התכלית של חוק השמות ראו פסק הדין בעניין אפרת [1], בעמ’ 764 ואילך. הא ראיה שלפי חוק זה, אישה נשואה רשאית להמשיך ולשאת את שם המשפחה הקודם שה, ואם שינתה את שמה לשם בן-זוגה, היא רשאית, גם לאחר פקיעת הנישואין, להמשיך ולשאת את שם בן-זוגה. לכן אמר מ”מ הנשיא זוסמן בבג”צ 243/71 אייזיק (שי”ק) נ’ שר הפנים [2], בעמ’ 54, כי “המחוקק ניתק את ענין השם מענין הנישואין”.

אמת היא שהמוסד של ידועים בציבור פוגע במוסד הנישואין. אך כורח המציאות הביא את המחוקק להכיר במוסד של ידועים בציבור פעם אחר פעם, ולהעניק לידועה בציבור זכויות רבות וחשובות המתקרבות לזכויות של אישה נשואה. המסקנה הבלתי נמנעת היא שבעיני המחוקק, ובעקבותיו גם בעיני בית המשפט, המוסד של ידועים בציבור אינו סותר את תקנת הציבור. ראו פסק הדין בעניין אפרת [1], בעמ’ 784 ואילך. מכיוון שכך, אין זה רציני שרשויות המדינה, המשלימות עם המוסד של ידועים בציבור ומעניקות לידועים בציבור זכויות חשובות, ינסו, כביכול, לזנב בו, לצורך הגנה על מוסד הנישואין, באמצעות הגבלות על שינוי השם. הרי זו כמלחמה בטחנות רוח.

אמור מעתה, כפי שעולה מן הטענות, הבעיה האמיתית במקרה זה נעוצה בעימות בין האינטרסים של האישה הנשואה מזה לבין האינטרסים של הידועה בציבור מזה. מי מבין השתיים תצא מן העימות וידה על העליונה?

9. לדעתי התשובה בררה: זכותה של הידועה בציבור, בנוגע לשינוי השם, גוברת על האינטרס של האישה הנשואה. חוק השמות מעניק לכל אדם (בסעיף 10) זכות לשינוי השם. בית המשפט הבהיר בעניין אפרת [1] את החשיבות של זכות זאת. וראוי לחזור על דברים שאמר השופט ברק, בעמ’ 770, באשר לזכות זאת:

“בין אם היא זכות יסוד ובין אם היא זכות שאינה יסודית, ודאי שהיא חירות המוענקת לפרט במדינה דמוקרטית … שמו של אדם הוא חלק מאישיותו. הוא האני החברתי שלו. הוא המפתח שבאמצעותו הוא צועד בשבילי החברה. אין הוא קוד זיהוי בלבד. הוא ביטוי לאישיות, לרגש, לחובה, למסורת ולייעוד … הכרה בכוחו של אדם לשנות את שמו היא הכרה באוטונומיה של הרצון הפרטי, המהווה זכות אדם בכל חברה דמוקרטית.

חופש זה של הפרט לשנות את שמו חשוב לו במיוחד, כאשר שמו הקודם גורם לו קשיים. דבר זה בולט במיוחד בידועה בציבור, אשר שם משפחתה שונה משם המשפחה של בן-זוגה ושל ילדיה”.

כנגד הזכות של הידועה בציבור לשינוי השם לא ניצבת כל זכות של האישה הנשואה. אכן, לאישה הנשואה יש זכות לשאת את שם בעלה גם לאחר פקיעת הנישואין, אך אין לה זכות למנוע מאישה אחרת לשאת אף היא שם זה. אין לה בעניין זה אלא, לכל היותר, אינטרס שלא זכה להכרה כזכות או להגנה על-ידי החוק. האינטרס שלה עשוי להיות שונה ממקרה למקרה; לעתים הוא חזק ולעתים הוא חלש; יש שהוא חיובי ויש שהוא שלילי. אפשר שיהיה לה, למשל, אינטרס למנוע פגיעה בילדיה או להגן על המעמד שלה בחברה או לנקום בבעלה או להקניט את צרתה. אפשר להבין לנפש האישה הנשואה, אם היא רואה את הידועה בציבור כמי שנישלה אותה מן המעמד של בת-זוג ותפסה את מקומה לצד בן-הזוג. אך הבנה זאת והאינטרס של האישה הנשואה אין בהם כדי לגבור על הזכות לשינוי השם.

במקרה שלפנינו ביקשה אשתו של סלוק, שצורפה לעתירה כמשיבה 3, להסביר לבית המשפט מדוע היא מתנגדת לעתירה. היא ציינה כי היא ובעלה עובדים באותו בית-חולים, והיא חוששת כי שינוי השם יטעה את העובדים בבית החולים לחשוב שהידועה בציבור נהייתה אישה נשואה כדת וכדין. על כך יש לומר כי ספק אם אמנם החשש מפני הטעיה מבוסס בנסיבות המקרה. מכל מקום, גם אם יש בסיס לחשש, אין בהטעיה כזאת משום טעם לפסול את שינוי השם. והדברים הובהרו היטב בפסק הדין בעניין אפרת [1], בעמ’ 772 ואילך.

ודאי שכך הדבר במקרה שלפנינו. במקרה זה, לא זו בלבד שהעותרת חיה עם סלוק זה יותר מארבע שנים ונולדו להם שי ילדים, אלא שהילדים נושאים את שם אביהם בלבד, ואילו האם נושאת שם אחר. טובת הילדים היא, בדרך כלל, ששמם יהיה זהה לא רק לשמו של אחד ההורים, אלא לשם של שני ההורים. טובת הילדים היא גם תקנת הציבור. לכן, מבחינה זאת, תקנת הציבור תומכת בזכותה של העותרת לשנות את שמה, שיהיה זהה גם לשם ילדיה. ראו פסק הדין בעניין אפרת [1], בעמ’ .792

10. כאמור, פסק הדין בעניין אפרת [1] הבהיר כי המעמד של ידועה בציבור אינו סותר את תקנת הציבור, ולפיכך אין בו, כשהוא לעצמו, כדי להצדיק את שלילת הזכות לשינוי השם. די היה בפסק-דין זה כדי לחייב היענות לבקשת העותרת במקרה שלפנינו. ההבחנה בין מקרה זה לבין עניין אפרת [1], המתבססת כל כולה על התנגדות של האישה הנשואה לשינוי השם של הידועה בציבור, אין בה ממש. התנגדות כזאת הינה טבעית וצפויה. אם די היה בהתנגדות כזאת כדי לשלול את זכותה של ידועה בציבור לשינוי שמה, לא הייתה נפקות מעשית להלכה שנפסקה בעניין אפרת [1], אלא בנסיבות חריגות, שבהן האישה הנשואה אדישה לחיים המשותפים של בעלה עם צרתה. הילכת אפרת [1] לא נועדה לחול רק בנסיבות חריגות כאלה.

ואם הדברים לא היו ברורים קודם לכן, הנה עתה, לאחר התיון של סעיף 16 לחוק השמות, לא נותר עוד ספק ספקא.

11. המסקנה היא שהדין עם העותרת. החלטת השר לפסול את שינוי שמה של העותרת מתבטלת. שינוי השם של העותרת, כפי שביקשה, יאושר. המשיבים 1 ו- 2 ישלמו לעותרת את הוצאות המשפט בסך 5,000 ש”ח.

 

השופטת ד’ דורנר:

 

אני מסכימה.

 

השופט א’ גולדברג:

 

נוכח התיקון בסעיף 16 של חוק השמות הפכה השאלה שבעתירה זו לתיאורטית. על-כן, אני מסכים כי דין העתירה להתקבל.

 

הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט זמיר.

 

ניתן היום, ט אדר ה’תשנ”ו (29/02/1996).