בג”צ 6012/96‏ ורד גרייבר (סגל) נ’ בית הדין הרבני האזורי אשדוד (05/12/1996)

בג”צ 6012/96‏ גרייבר (סגל) נ’ בית הדין הרבני האזורי אשדוד, פ”ד נ(5) 397 (1996)

 

בג”צ 6012/96

1. ורד גרייבר (סגל)

2. נטע לי מיכל גרייבר (קטינה)

3. דניאל יעקב גרייבר (קטין)

נגד

1. בית הדין הרבני האזורי אשדוד

2. הדיין, הרב יקותיאל כהן, אב”ד

3. הדיין, הרב אברהם עטיא

4. הדיין, הרב עמנואל זרביב

5. בית הדין הרבני הגדול

6. ניסן (חגי) גרייבר

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק

[05/12/1996]

לפני השופטים א’ גולדברג, י’ קדמי, י’ זמיר

 

חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), ה’תשי”ג-1953, ס”ח 165, סעיף 9.

 

העותרת 1 ובעלה, המשיב 6, ניהלו אורח חיים חילוני, עד שהמשיב 6 חזר בתשובה. בעקבות כך הגישה העותרת 1 – בשמה ובשם ילדיהם הקטינים – תביעה לבית המשפט המחוזי למזונות, לדמי טיפול, להחזקת הילדים ולקביעת דרכי חינוכם. בית המשפט המחוזי פסק כי הילדים יהיו במשמורת אמם וקבע כי הם זכאים להמשיך ולנהל אורח חיים חילוני. המשיב 6, מצדו, פנה לבית הדין הרבני נגד העותרת 1, בתביעה לגירושין ולחלוקת הרכוש המשותף. בבית הדין הרבני הגיעו הצדדים להסכם גירושין, אשר קיבל תוקף של פסק-דין, ולפיו נושא הילדים, החזקתם ומזונותיהם, וכן ענייני הרכוש יידונו בבית הדין הרבני לאחר הגט, והצדדם הסמיכו את בית הדין לדון בנושאים אלה בסמכות ייחודית.

לאחר שהצדדים התגרשו, כקבוע בהסכם האמור, נתן המשיב 1 פסק-דין בעניין משמורתם של הילדים, ובו קבע, בין היתר, כי הילדים יתחנכו בבית-ספר ממלכתי דתי, לפי בחירתו של המשיב 6. העותרת 1 הגישה את השגותיה למשיב 1, ואלה נדחו. המשיב 5, שאליו פנתה העותרת 1 בערעור, דחה את הערעור. מכאן העתירה.

בית המשפט הגבוה לצדק פסק:

א.

(1) בנסיבות דנן, לא העלה המשיב 6 בתביעתו לבית הדין הרבני את נושא חינוכם של הילדים. בשל הסכם הגירושין, שבו הסכימו בני הזוג כי החזקת הילדים תידון בבית הדין הרבני, אין לומר כי לבית המשפט המחוזי – שאליו פנתה העותרת 1 – “סמכות נמשכת” לדון בהחזקת הילדים (401ג).

(2) מהאמור אין עולה המסקנה כי לבית הדין הרבני גם הסמכות לדון בשאלת חינוכם של הילדים, שכן החזקת ילד אינה כוללת את נושא חינוכו (401ג-ד).

(3) אף בהנחה כי ניתן לכרוך בתביעה לגירושין גם את נושא חינוכם של ילדים, צריכה כריכה זו להיות במפורש ובמפורט (401ה-ו).

ב. בנסיבות דנן, לא זו בלבד שהמשיב 6 לא כרך את שאלת חינוכם של הילדים בתביעה שהגיש נגד העותרת 1 לבית הדין הרבני, אלא שהעותרת 1 גם לא נתנה את הסכמתה לשיפוטו של בית הדין הרבני בנושא חינוכם של הילדים. במקום שלא כל הצדדים הנוגעים בדבר הסכימו לשיפוטו של בית הדין הרבני – ואף לא הייתה כריכה ­ייוותר נושא החינוך בשיפוטו של בית המשפט המחוזי. וזה המצב בעניין דנן (402א-ב).

 

פסקי-דין של בית המשפט העליון שאוזכרו:

[1] בג”צ 5507/95 אמיר נ’ בית הדין הרבני האזורי בחיפה, פ”ד נ(3) 321.

 

עתירה למתן צו-על-תנאי. הדיון כאילו ניתן צו-על-תנאי. העתירה נתקבלה. צו-על-תנאי נעשה מוחלט.

 

ש’ אורן – בשם העותרים.

 

פסק-דין

 

השופט א’ גולדברג:

 

העותרת 1 (להלן – העותרת) והמשיב 6 (להלן – המשיב) היו נשואים. לבני הזוג נולדו שני ילדים: העותרת 2 (ב- 29/09/1985) והעותר 3 (ב- 07/06/1990). אורח החיים במשפחה היה חילוני. משחזר המשיב, כדבריו הוא, בתשובה, נתדרדרה מערכת היחסים שבינו ובין העותרת. או אז הגישה העותרת, בשמה ובשם הילדים, תובענה לבית המשפט המחוזי ל”מזונות, דמי טיפול, החזקת ילדים ודרכי חינוכם”. תובענה זו הוגשה ביום 17/02/1994, וביום 02/05/1995 נתן בית המשפט המחוזי את פסק-דינו, ובו קבע, בין היתר, כי:

“שני הילדים הקטינים … יהיו בחזקת אימם … ותחת משמורתה. אין בקביעה זו משום פגיעה כלשהי באפוטרופסות הטבעית של האב (הנתבע) על ילדיו הקטינים.

התובעים זכאים להמשיך ולשמור על אורח החיים החילוני לפיו חיו עד כה, והנתבע ימנע מכל שינוי באורחות חייהם של הילדים בדרכי לימודם, וכן ימנע מהעברתם ממוסדות החינוך החילוניים ממלכתיים בהם הם שוהים עתה למוסדות חינוך דתיים”.

2. לאחר הגשת התובענה לבית המשפט המחוזי, הגיש המשיב לבית הדין הרבני “תביעת גירושין וחלוקת הרכוש המשותף”, נגד העותרת. כתב ההגנה שהגישה העותרת לבית הדין התייחס אף הוא לשני הנושאים שהעלה המשיב בתביעתו.

ניסיונו של בית הדין הרבני להביא שלום בית בין בני הזוג, לא צלח. כיוון שכך, החליט בית הדין ביום 08/02/1995 כי:

“א. הצדדים יתגרשו זה מזה בהסכמתם.

ב. באי כח הצדדים יעשו מאמץ להתקרב לעמדות אחד כלפי השני בנושא הרכוש מאחר וזה הוא אבן הנגף ומשמש כבולם בשלב זה לגירושין.

ג. הצדדים מודעים לעובדה שיש צורך בגירוש וכי הם חיים בנפרד ויש לתת דעת לעמדה מוסכמת בנושא החינוך (כך!) הילדים”.

ואכן, ביום 22/10/1995 הגיעו בני הזוג בבית הדין הרבני להסכם גירושין, וניתן לו תוקף של פסק-דין. בין שאר תנאיו קבע ההסכם:

“א. הצדדים יתגרשו זה מזה בהסכמתם.

ב. נשא הילדים החזקתם ומזונותיהם והרכוש ידונו בבית הדין הרבני אחרי הגט והצדדים מסמיכים את בית הדין לדון בכך בסמכות בלעדית.

ד. בית הדין יפנה לשירותי הרווחה ביבנה על מנת לבקש תסקיר בנושא הילדים והחזקתם.

ז. הבעל זכאי לראות הילדים פעמים בשבוע … וכן כל שבת שניה לסירוגין. . . וכן חצי חופשות וחגים … ובית הדין ממליץ לחלק החופש הגדול ברוטציה של שבועיים כל פעם.

ח. הבעל יקח הילדים לביקור ויחזירם וכאשר הילדים ישהו אצל האב בחופש הגדול חובת האם לקחתם ולהחזירם לביקורים”.

בעקבות ההסכם התגרשו בני הזוג.

3. ביום 27/03/1996 הגיש אגף שירותי הרווחה בעיריית יבנה חוות-דעת לבית הדין הרבני. ההמלצה בחוות הדעת הייתה ש-

“האם תמשיך להיות משמורן על הילדים. האם היא אם אוהבת ואחראית, משתדלת להיות קשובה ומספקת צרכיהם הפיזיים והרגשיים”.

בנוסף לכך הגישה העותרת לבית הדין הרבני חוות-דעת של פסיכולוגית.

4. ביום 28/03/1996 נתן בית הדין הרבני פסק-דן, ובו קבע:

“לאחר שמיעת דברי הצדדים והעיון בחומר שבתיק כולל התסקיר מיום 26/03/1996, וכן תסקיר פסיכולוג …

בית הדין מבהיר בתחילת פסק דינו שמקבל את היסודות של התסקיר משירותי הרווחה ביבנה מאחר והצדדים הוזמנו ונשמעו ולעומת זה איך יכל לקבל יסודי את תסקיר הפסיכולוגית מאחר ונטען על ידי האב שלא הוזמן ובכל אופן נאמר בתסקיר שהאב לא נשמע.

א. בית הדין מחליט שהחזקת הילדים המשותפים של הצדדים תהיה בידי האם וזאת במשך 3 השנים הקרובות …

ב. בקורי הילדים ימשיכו על ידי האב כמקובל עד כה.

ג. מאחר וזאת מציאות החיים שילדי בני הזוג שסועים בין שני דרכי אורחות חיים שונה לחלוטין דבר שמביא לתוצאות שליליות גרועות … וכאשר האב מצד אחד רושם הילדים לחינוך חרדי והאם מעונינת בקצה השני לחילוני מחליט בית הדין כי יש למצע את מקום דרך הלימודים של הילדים ויש לרושמם בבית ספר ממלכתי דתי ומזכות האב יהיה לבחור את הבי”ס הממ”ד המתאים אולם לא יהיה זכותו לרושמם בבית ספר חרדי ויש לבטל הרישום שביצע לדבריו.

ד. בית הדין פונה להורי הצדדים לראות ולהשתדל לגשר לאופן חינוך הילדים שיהיה אף אופן הכוונתו מהבית בדרך ממוצעת כנ”ל ובכך יועיל הדבר לנפש הילדים …”.

5. העותרת הגישה “השגות על פסק הדין מיום 28/03/1996″, אולם אלה נדחו על-ידי בית הדין. בית הדין הרבני הגדול, שאליו פנתה העותרת בערעור ובבקשת רשות לערער, החליט כי עבר המועד לערעור ו”אין מקום עתה להרשות לערער”.

6. עיקר טענתה של העותרת (בנוסף לטענות אחרות שהעלתה) היא, כי בית הדין הרבני נתן את פסק הדין בחוסר סמכות. לטענה זו שלושה ראשים: הראש האחד הוא, כי שאלת חינוכם של הילדים נמסרה לראשונה לבית המשפט המחוזי, ואילו תביעת הגירושין הוגשה על-ידי המשיב לבית הדין הרבני רק לאחר מכן. לפיכך “לבית הדין הרבני לא היתה סמכות לקבוע את אשר קבע בעניין חינוכם של הילדים, והסמכות הבלעדית בעניין זה מסורה היתה לבית המשפט המחוזי”. ראשה השני של טענת העותרת הוא, כי המשיב לא כרך בתביעת הגירושין שהגיש את שאלת חינוכם של הילדים, ותביעתו “אינה מתייחסת כלל ועיקר לנושא חינוכם של הילדה והילד”. הראש השלישי הוא, כי אף אם היה בית הדין הרבני קונה בהסכמת העותרת סמכות לדון בחינוכם של הילדים, לפי סעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), ה’תשי”ג-1953, לא ניתנה על-ידיה הסכמה כזאת.

7. ברור הוא כי המשיב לא העלה כלל בתביעתו לבית הדין הרבני את נושא חינוכם של הילדים. עניינה של תביעה זו, הן על-פי כותרתה והן על-פי תוכנה, אך ורק בגירושין ובחלוקת הרכוש המשותף. במהלך ההתדיינות הגיעו העותרת והמשיב להסכם גירושין, ובו הסכימו כי נושא החזקת הילדים יידון אף הוא בבית הדין הרבני. משכך, לא ניתן לומר כי לבית המשפט המחוזי “סמכות נמשכת” לדון בהחזקת הילדים. אולם מכך עדיין לא עולה המסקנה כי לבית הדין הרבני גם הסמכות לדון בשאלת חינוכם של הילדים, שכן החזקת ילד אינה כוללת את נושא חינוכו. וכפי שציין השופט חשין בבג”צ 5507/95 אמיר נ’ בית הדין האזורי בחיפה [1] בעמ’ 331:

“… החזקת ילדים היא מלכות לעצמה; חינוך ילדים הוא מלכות לעצמה; ואין מלכות כרוכה במלכות. שלא כנושא החזקתם של ילדים, נושא חינוכם של ילדים אין הוא כרוך ‘לפי עצם טיבו וטבעו’ בתביעה של גירושין. חינוך אינו בבחינת כריכה הנלמדת לעצמה”.

מכאן, שאף בהנחה כי ניתן לכרוך בתביעה לגירושין גם את נושא חינוכם של ילדים, צריכה כריכה זו להיות במפורש ובמפורט. וכדברי השופט חשין בבג”צ 5507/95 [1] הנ”ל בעמ’ 332-334:

“… נושא של חינוך יש לפרשו ולפרטו בתביעת הגירושין (על יסוד הנחה שאכן נושא ‘כרוך’ הוא), ומשלא פורש ולא פורט, ממילא לא קנה בית-דין רבני סמכות לדון בו (אלא בהסכמת הצדדים, כמצוות סעיף 9 לחוק).

… רק אמירה מפורשת ומפורטת בכתב תביעה של גירושין תקנה לו (לבית הדין הרבני – א’ ג’) סמכות (אלא אם הסכימו הצדדים הנוגעים בדבר לשיפוטו של בית הדין הרבני, כדבר סעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין))”.

8. ולא זו בלבד שהמשיב לא כרך כלל את שאלת חינוכם של הילדים בתביעה שהגיש נגד העותרת לבית הדין הרבני, אלא שהעותרת גם לא נתנה את הסכמתה לשיפוטו של בית הדין הרבני בנושא חינוכם של הילדים. רק לאחר שנתן בית הדין את פסק הדין, הגיש הטוען הרבני שייצג את העותרת, “השגות על פסק הדין מיום 28/03/1996”. ואילו במהלך הדיון לא התמקדו הצדדים בשאלת חינוכם של הילדים, והעותרת אף אמרה לבית הדין כי קיים פסק-דין של בית המשפט שלפיו היא “מחזיקה בילדים ואחראית לחינוכם” (כרשום בפרוטוקול הישיבה מיום ח’ בניסן תשנ”ו).

9. המסקנה המתבקשת היא, כי “במקום שלא כל הצדדים הנוגעים בדבר הסכימו לשיפוטו של בית הדין הרבני – ואף לא הייתה כריכה – ייוותר נושא החינוך בשיפוטו של בית-המשפט המחוזי” (כאמור בבג”צ 507/95 [1] הנ”ל בעמ’ 336), וזה המצב בענייננו.

10. אשר-על-כן, יש לעשות צו מוחלט שעל פיו פעל בית הדין בהיעדר סמכות שעה שנדרש לנושא חינוכם של הילדים; החלטתו של בית הדין הרבני, ככל שהיא נוגעת לחינוכם של הילדים, על-פי פסק-דינו מיום 28/03/1996 בטלה, והסמכות לדון בנושא חינוכם של הילדים מסורה לבית המשפט המחוזי.

המשיב ישלם לעותרת שכר טרחת עורך-דין בסך 3,000 ש”ח.

 

השופט י’ קדמי:

 

אני מסכים.

 

השופט י’ זמיר:

 

אני מסכים.

 

הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט גולדברג.

 

ניתן היום, כד כסלו ה’תשנ”ז (05/12/1996).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *