בג”צ 5918/07 פלונית נ’ בית הדין הרבני הגדול (23/06/2009)

בג”צ 5918/07 פלונית נ’ בית הדין הרבני הגדול, פ”ד סג(2) 247 (2009)

 

בג”ץ 5918/07

בג”ץ 6919/07

בג”ץ 5918/07:

פלונית

נגד
1. בית הדין הרבני הגדול

2. בית הדין הרבני האזורי בנתניה

3. פלוני

 

בג”ץ 6919/07:

פלונית

נגד

1. פלוני

2. בית הדין הרבני האזורי בחיפה

3. בית הדין הרבני הגדול

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

[23/06/2009, 11/01/2009]

לפני הנשיאה ד’ בייניש, המשנה לנשיאה א’ ריבלין והשופטים א’ פרוקצ’יה, מ’ נאור, א’ רובינשטיין, א’ חיות, ח’ מלצר

 

כל אחת מהעותרות הייתה מצויה בהליכי פירוד מבעלה והגישה לבית המשפט לענייני משפחה בקשה ליישוב סכסוך. בכל אחד מהמקרים, הופנו הצדדים ליחידת הסיוע, אך לא התקיימו ישיבות ביחידת הסיוע. לאחר מכן הגיש כל אחד מהבעלים-המשיבים תביעת גירושין לבית הדין הרבני. המשיב 3 בבג”ץ 5918/07 כרך בתביעתו את מזונות האישה, את משמורת הקטינים ואת חינוכם וכן ענייני רכוש. המשיב 1 בבג”ץ 6919/07 כרך בתביעתו ענייני רכוש. כל אחת מהעותרות פנתה לבית המשפט לענייני משפחה בתביעה בעניינים שנכרכו בתביעת הגירושין. בהתחשב בכך, שלפני בתי המשפט לענייני משפחה ולפני בתי הדין הרבניים האזוריים עמדו תביעות סותרות באותם העניינים ובין אותם בני זוג, התעוררה מחלוקת בשאלת הערכאה המוסמכת לדון בעניינים אלה. בכל אחד מהמקרים נזקק בית הדין הרבני ראשון לשאלת הסמכות וקבע כי הסמכות בידיו. ערעורים לבית הדין הרבני הגדול נדחו. המחלוקת נסבה על תוקפן של תקנות 258כ(ג) ו- 258כא(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, ה’תשמ”ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי), שהן חלק מהתקנות שמסדירות את ההליך של בקשה ליישוב סכסוך (להלן: התקנות ליישוב סכסוך). בית הדין הרבני הגדול פסק, בין היתר, כי הן בטלות מחמת חוסר חוקיות ומחמת חריגה מסמכות. עוד נפסק כי, אף אם תקנות אלה תקפות, הגישה כל אחת מהעותרות את הבקשה ליישוב סכסוך בחוסר תום לב דיוני. בית הדין הרבני הגדול פנה לנשיא בית המשפט העליון בבקשה להקים בית דין מיוחד לדון בנסיבות העניין, והבקשה נדחתה. מכאן העתירות.

בית המשפט העליון (מפי הנשיאה ד’ ביניש) פסק:

א.

(1) מן הראוי להבחין בין שאלת סמכותם של בתי הדין הרבניים לפרש דבר חקיקה אזרחי, אף אם אינו חל בתחומם, לבין סמכותם לפסוק – כעניין שבגררא – בשאלת חוקיותה ותוקפה של חקיקת משנה (276ג-ד).

(2) חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), ה’תשי”ג-1953 (להלן: חוק שיפוט בתי דין רבניים), הקובע את גדרי סמכותם של בתי הדין הרבניים, אינו כולל הוראה מפורשת בדבר סמכותם הנגררת. אף על פי כן, הלכה היא כי לבתי הדין הדתיים יש סמכות טבועה, כערכאות שיפוט, לדון בעניינים המתעוררים לפניהם בדרך אגב, עת נדרש הדבר על מנת להכריע בעניין שהובא לפניהם כדין (276ד-ו).

(3) בנסיבות דנן, היה בית הדין הרבני מוסמך לדון, כעניין שבגררא, בפרשנותן של התקנות ליישוב סכסוך, על אף שתקנות אלה עוסקות בסדרי דין החלים בבתי המשפט לענייני משפחה. זאת, מאחר שפרשנותן של התקנות האמורות משפיעה על ההכרעה בשאלת סמכותם של בתי הדין הרבניים להידרש לעניינים שנכרכו בתביעת הגירושין שהוגשה אליהם לאחר הגשת הבקשה ליישוב סכסוך לבית המשפט לענייני משפחה (277א-ב).

ב.

(1) שר המשפטים מוסמך להתקין תקנות בנוגע לסדרי הדין החלים בבתי המשפט לענייני משפחה, מכוח סעיפים 108 ו- 109 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], ה’תשמ”ד-1984, וכן מכוח סעיף 26 לחוק בית המשפט לעניני משפחה, ה’תשנ”ה-1995 (להלן: חוק בית המשפט לענייני משפחה) (278ו-ז).

(2) עם זאת, עקרון החוקיות אינו מתמצה בכך שהשר מוסמך בחוק להתקין חקיקת משנה. נוסף לכך, על חקיקת המשנה להיות בהתאמה לכל דבר חקיקה ראשי הנוגע לעניין (278ז-279א).

ג.

(1) תכליתן של התקנות ליישוב סכסוך הייתה לנתב את הסכסוך בין בני הזוג מפסים של התדיינות משפטית רגילה לפסים טיפוליים-מקצועיים, בניסיון לסייע לבני הזוג לפתור את המחלוקות ביניהם בדרכי הסכמה, בטרם תחל ההתדיינות המשפטית לפני בית המשפט לענייני משפחה (281א-ב).

(2) נוסח הבקשה ליישוב סכסוך אינו דורש פירוט של מהות הסכסוך ושל העניינים המצויים במחלוקת בין הצדדים. זאת – בהתאם לתכלית שלפיה השאיפה היא לאפשר לבני הזוג להסתייע בכלים המקצועיים והטיפוליים בטרם יידרשו להגיש כתבי טענות מפורטים שיהיה בהם כדי ללבות את אש הסכסוך (283א-ב).

(3) עם הגשת הבקשה ליישוב סכסוך נתון לבית המשפט לענייני משפחה שיקול דעת בשאלה אם להפנות את בני הזוג ליחידת הסיוע או להפנותם, בהסכמתם, לייעוץ או לפישור. בין כך ובין אחרת, בעקבות הגשת הבקשה ליישוב סכסוך, יש צורך בהחלטה שיפוטית המפנה את הצדדים לאחד משני המסלולים האמורים; בלא החלטה שיפוטית כאמור, לא תטופל הבקשה ליישוב סכסוך (283ג-ד).

(4) אין בהגשת בקשה ליישוב סכסוך, כשלעצמה, כדי למנוע הגשת תביעה לשלום בית לבית הדין הרבני, אף לאחר שהבקשה ליישוב סכסוך כבר הוגשה לבית המשפט לענייני משפחה. התקנות ליישוב סכסוך אינן עומדות בסתירה לסמכות הייחודית הנתונה לבתי הדין הרבניים לדון ב”עניני נישואין וגירושין” לפי דין תורה, כאמור בסעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (286ג-ה).

ד.

(1) בהנחה שתקנה 258ה(א) נועדה לקבוע הסדר ממצה שלפיו על תובענה לפני בית המשפט לענייני משפחה להיפתח במסירתו של כתב תביעה בלבד, נוצרת סתירה לכאורית בין ההסדר הקבוע בתקנה 258ה(א) לבין תקנה 258כ, המאפשרת פתיחת הליך ליישוב סכסוך לפני בית המשפט לענייני משפחה ללא מסירתו של כתב תביעה, ואף קובעת כי בקשה ליישוב סכסוך תיחשב להגשת תובענה נגד בן הזוג האחר במכלול העניינים המפורטים שם (289ג-ד).

(2) בהתאם לכללים בדבר “ברירת הדין”, כאשר מדובר בנורמות שוות- מעמד אשר לא ניתן ליישב את הסתירה ביניהן בדרכים פרשניות, כי אז גוברת הנורמה המאוחרת על הנורמה המוקדמת, והנורמה המיוחדת גוברת על הנורמה הכללית. בהתחשב בכך, גוברת תקנה 258כ, שעניינה הגשת בקשה ליישוב סכסוך, על ההסדר הקבוע בתקנה 258ה(א), בהיותה המאוחרת והספציפית מבין שתי התקנות הנדונות שהן שוות-מעמד מבחינה נורמטיבית (289ה-ו).

(3) על אף שבקשה ליישוב סכסוך אינה נפתחת במסירתו של כתב תביעה, יש בכוחה לפתוח תובענה בבית המשפט לענייני משפחה שדינה כדין הגשתן של תביעות אחדות בעת ובעונה אחת בענייני חלוקת רכוש בין בני זוג, מזונות ומדור וכן חינוך ומשמורת ילדים (290א).

(4) אין לקבל כי בקשה ליישוב סכסוך אינה דורשת החלטה או פסיקה מצד בית המשפט עצמו, ולפיכך אין היא יכולה להיחשב בגדר “הליך” או “תובענה”. הבקשה ליישוב סכסוך מהווה הליך ייחודי המתנהל לכל אורכו בחסותו של בית המשפט לענייני משפחה. אין מדובר בהליך טיפולי גרידא, שכן ההליך רצוף החלטות שיפוטיות הנדרשות לאורך כל שלביו (291ו, 292ה).

(5) בקשה ליישוב סכסוך מהווה דרך חלופית להגשת “תובענה” בין בני זוג, כנדרש בסעיפים 1 ו- 3 לחוק בית המשפט לענייני משפחה. הגשתם של כתבי התביעה המאוחרים לא נועדה לצורך פתיחת הליך חדש אלא לצורך הבאתם של פרטי המחלוקת בין בני הזוג לפני בית המשפט, לשם הכרעה בהם, בנסיבות שבהן לא הושג פתרון מוסכם בין בני הזוג; כל זאת, בגדרי תובענה קיימת אשר, מבחינה דיונית, נפתחה עם הגשת הבקשה המקורית ליישוב סכסוך (294ג-ד).

ה.

(1) חוק בית המשפט לענייני משפחה לא נועד לשנות את חלוקתן של סמכויות השיפוט בין בתי המשפט האזרחיים לבין בתי הדין הדתיים ואין בחוק האמור כדי לשנות מכללי מרוץ הסמכויות שבו מבקש כל אחד מבני הזוג להקדים את האחר בהגשת תביעה לערכאה הנוחה בעבורו (295א-ב).

(2) העיקרון הכללי שעליו מבוסס מרוץ הסמכויות הוא ברור: כאשר סוגיה מסוימת עשויה להיתבע בבית המשפט לענייני משפחה או בבית הדין הרבני, הרי שהערכאה הראשונה שבתחומיה נפתח הליך כדין על ידי צד מהצדדים לסכסוך היא הרוכשת סמכות שיפוט בסוגיה (295ו-ז).

(3) בהתחשב בכך שהתקנות ליישוב סכסוך קובעות דרך נוספת לפתיחת “תובענה” לפני בית המשפט לענייני משפחה, אין לומר כי התקנות סותרות את העקרונות שעליהם מושתת מרוץ הסמכויות. סמכותו הייחודית של בית הדין הרבני לדון בסוגיות שנכרכו לפניו בכנות וכדין – ובטרם הוגשה תובענה בעניינן לבית המשפט לענייני משפחה – נותרת בעינה ואין בתקנות הנדונות כדי לגרוע ממנה (297ב, ה-ו).

(4) על אף שהתקנות ליישוב סכסוך אינן משנות מהכללים הבסיסיים שלפיהם מתנהל מרוץ הסמכויות בין בתי המשפט לענייני משפחה לבין בתי הדין הרבניים, מתעורר חשש מפני שימוש לרעה בהליכי המשפט לצורך הקניית יתרון דיוני-טקטי לבית המשפט לענייני משפחה במרוץ הסמכויות (300א-ב).

(5) המענה הראוי לחשש זה אינו טמון בפסילת חוקיותן של התקנות ליישוב סכסוך, בהיעדר עילה משפטית לכך, אלא בפרשנותן של התקנות באשר למהותה של חובת תום הלב בהגשת בקשה ליישוב סכסוך. גישה זו תואמת את תפישת היסוד שלפיה ראוי לקיים דבר חקיקה באמצעים פרשניים ובכך להימנע, ככל הניתן, מביטול תוקפו (300ב-ג).

ו.

(1) תום הלב הוא עקרון יסוד בשיטתנו המשפטית. תחולתו של העיקרון בדבר תום הלב אינה מוגבלת לדיני החוזים והיא מתפרשת על כלל תחומי המשפט. בין היתר, חל העיקרון בדבר תום הלב בתחום סדרי הדין האזרחיים (300ז -301א).

(2) מהותה של חובת תום הלב בתחום הדיוני היא כי על בעלי הדין להפעיל את הזכויות ואת החיובים המעוגנים בכללי הפרוצדורה האזרחית בדרך מקובלת, ביושר ובהגינות בסיסית המתחייבת אף ביחסים שבין צדדים “יריבים” (301א-ב).

(3) מחובת תום הלב הדיוני נגזר האיסור על שימוש לרעה בהליכי משפט. מטרתו של איסור זה, במישור הציבורי, היא לשמור על תקינות ההליך השיפוטי ולמנוע מבעל דין להשתמש לרעה בבתי המשפט ובכך לפגוע בהשלטת הצדק. במישור הפרטי, נועד האיסור הנדון למנוע תוצאות בלתי הוגנות בין בעלי הדין המתדיינים בבתי המשפט (301ג-ד).

(4) כמו העיקרון בדבר תום הלב, אף גבולות האיסור על שימוש לרעה בהליכי משפט אינם ניתנים לתחימה מראש, שכן מדובר במושגים דינמיים ויחסיים המקבלים את תוכנם המהותי בהתאם לנסיבות העניין ולדרך שבה יושמו ממקרה למקרה (301ד-ה).

(5) ככלל, התפישה המנחה בהקשר זה היא כי השמירה על האינטרס האישי של בעל דין צריך שתיעשה בהתחשב בציפיות הדיוניות המוצדקות של הצדדים האחרים להליך ותוך מילוי חובותיו של בעל דין כלפי בית המשפט (301ה).

(6) בדומה לעיקרון בדבר תום הלב, אף האיסור על ניצול לרעה של הליכי משפט מבוסס בעיקרו על אמת מידה אובייקטיבית הנגזרת מרמת ההתנהגות המצופה והראויה, בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה (301ו).

(7) לצד האיסור על שימוש לרעה בהליך השיפוטי, מסורה בידי בית המשפט סמכות טבועה ליתן סעד דיוני בגין ניצול לרעה של הליכי משפט. מדובר בסמכות שבשיקול דעת – הן לעניין עצם הענקת הסעד והן לעניין מהות הסעד שניתן (302א).

ז.

(1) אין להסכין עם מצב שבו הבקשה ליישוב סכסוך מוגשת ככסות עיניים בלבד, כשמטרתה העיקרית אינה ניסיון כן ליישב את הסכסוך הזוגי בדרכי שלום, אלא תכליתה הדומיננטית היא לרכוש סמכות שיפוט בבית המשפט לענייני משפחה בדרך קלה ומהירה, תוך ייתור הצורך בהגשת כתבי טענות ערוכים כדבעי. אין לאפשר ניצול לרעה של הליך הבקשה ליישוב סכסוך רק כדי להשיג יתרון טקטי במרוץ הסמכויות (303ד-ו).

(2) בלתי אפשרי להגדיר מראש את מכלול הנסיבות שבהן יוכח חוסר תום לב בהגשת בקשה ליישוב סכסוך, ועל ההלכה הפסוקה בעניין זה להתפתח תוך כדי צעידה זהירה ממקרה למקרה לפי נסיבותיו (303ו).

(3) על פני הדברים, ראוי לבחון אם מגיש הבקשה ליישוב סכסוך עשה את הנדרש מצידו על מנת לקחת חלק בהליך הטיפולי בניסיון ליישב את הסכסוך בהסכמה. כן ראוי לבחון אם התנהגותו של מגיש הבקשה מצביעה על רצון אמיתי ביישוב הסכסוך בדרכי שלום (303ו-304א).

(4) הסעד בגין חוסר תום לב דיוני בהגשת בקשה ליישוב סכסוך אינו סגירת שעריו של בית המשפט בפני המתדיין, אלא קביעה כי אין בכוחה של הבקשה ליישוב סכסוך כדי למנוע את סמכות השיפוט שבידי בית הדין הרבני באותם עניינים שנכרכו לפניו בכנות וכדין, בפרק הזמן שלאחר הגשת הבקשה ליישוב סכסוך ולפני הגשתם של כתבי תביעה ערוכים כדבעי לבית המשפט לענייני משפחה (304ו-305א).

ח.

(1) בפסיקה נקבעו שלושה מבחני עזר, אשר רק בהתקיימם עשוי בית הדין הרבני לרכוש סמכות שיפוט ייחודית בעניינים הכרוכים, לשם חיסול יעיל של יחסי בני הזוג המתגרשים זה מזה: על תביעת הגירושין להיות “כנה”; על הכריכה להיות “כנה”; נדרש כי הכריכה תיעשה “כדין” (306ב-ג).

(2) לשם קביעת כנותן של תביעת הגירושין ושל הכריכה בה, אין די לבחון את אופן ניסוחו של כתב התביעה לפני בית הדין הרבני. יש לבחון את כנות רצונו של בן הזוג בגירושין ובהכרעה בעניינים הכרוכים בהתחשב במכלול נסיבות המקרה, ובהן: התנהגות הצדדים במהלך חיי הנישואין; התנהגותו ודבריו של בן הזוג, שהגיש את תביעת הגירושין הכרוכה בהליכים שהתקיימו בין הצדדים בבית הדין הרבני ובבית המשפט לענייני משפחה; ראיות שהובאו על ידי מי מהצדדים בעניין כנות הגירושין והכריכה, ועוד (307א-ב).

(3) על פני הדברים, ניתן להצביע על דמיון – למצער, חלקי – בין הדרישה לכנותן של תביעת הגירושין ושל הכריכה בה לפני בית הדין הרבני, לבין הדרישה לתום לב בהגשת בקשה ליישוב סכסוך לבית המשפט לענייני משפחה, מבחינת התכליות והמאפיינים של שתי הדרישות האמורות (307ו).

(4) תמונת הדברים שונה בנוגע לדרישה שעניינה כריכה “כדין”, אשר פותחה בפסיקה כחלק ממבחני הכריכה. פירושה של דרישה זו הוא כי יש לכרוך במפורש ובפירוט את העניינים הנלווים לתביעת הגירושין, על מנת שבית הדין הרבני ירכוש בהם סמכות שיפוט ייחודית. תכליתה של הדרישה לכריכה “כדין” היא לוודא כי אין מדובר בכריכה סתמית וכי מתקיימים הכללים שנקבעו בפסיקה בסוגיה זו (308א-ב).

(5) בלי למצות את מכלול הכללים בדבר הכריכה “כדין” שנקבעו בפסיקה, ניתן לציין כי: ראשית, כריכה “כדין” פירושה כי העניינים נכרכו בתביעת גירושין אשר הוגשה בסמכות וכדין לבית הדין הרבני. שנית, כריכה היא “כדין” אם מדובר בעניינים אשר, לפי מהותם, אמנם ניתנים לכריכה. שלישית, כריכה “כדין” מבוססת על פירוט העניינים שנכרכו בתביעת הגירושין (308ב-ה).

(6) הדרישה לפירוט העניינים הנכרכים בתביעת הגירושין לפני בית הדין הרבני אינה שואבת את כוחה מחובת תום הלב ומדרישת הכנות בלבד, אלא היא קשורה למאפייניה של הסמכות הנכרכת ולהגיונם המשפטי של כללי הכריכה, כפי שנקבעו בהלכה הפסוקה (308ו-ז).

(7) קיים קושי פרשני להחיל על הגשת בקשה ליישוב סכסוך דרישה הדומה במהותה לזו שעניינה כריכה “כדין” לפני בית הדין הרבני. קביעת חובה פסיקתית לפירוט העניינים שבהם מתבקש יישוב סכסוך תעמוד בניגוד ללשונן הברורה ולתכליתן של התקנות ליישוב סכסוך (308ז-309א).

ט.

(1) לעניין מרוץ סמכויות בין הערכאה הרבנית לבין בית המשפט לענייני משפחה, בנסיבות שבהן המחלוקת נוגעת להתקיימותה של דרישת תום הלב בהגשת בקשה ליישוב סכסוך, נקודת המוצא היא כי בית הדין הרבני וגם בית המשפט לענייני משפחה מוסמכים להיזקק לשאלה בדבר תום הלב בהגשת בקשה ליישוב סכסוך, באשר בכוחה של כל ערכאה להכריע בטענות המועלות נגד סמכותה (311ג-ה).

(2) במצב שבו טרם ניתנה הכרעה על ידי אחת הערכאות בשאלה אם הבקשה ליישוב סכסוך הוגשה בתום לב, הרי שבהתאם לעקרונות שפורטו בהלכת פלמן [2] ומכוח עקרון הכיבוד ההדדי בין הערכאות, מסור בידי כל אחת משתי הערכאות שיקול דעת לעכב את הדיון בהליך שלפניה כדי לאפשר לערכאה האחרת להכריע בשאלה אם הבקשה ליישוב סכסוך הוגשה בתום לב, אם לאו (311ו-312א).

(3) שיקול הדעת האמור יופעל בהתחשב בנסיבותיו של כל מקרה לגופו, ובכלל זה השלב שבו מצוי ההליך לפני הערכאה האחרת (312א).

(4) ככלל, כאשר הכריעה ערכאה אחת בשאלה בדבר תום הלב הדיוני בהגשת הבקשה ליישוב סכסוך, ובהמשך לכך קבעה כי בסמכותה לפסוק בעניינים שהובאו לפניה, על הערכאה האחרת לסרב להיזקק לשאלות אלה בעצמה (312ג).

(5) רק במקרים חריגים ובהתקיים “טעם מיוחד” המצדיק זאת, רשאית הערכאה השנייה להחליט בשאלת סמכותה לדון בסוגיות שהובאו לפניה, על אף שהערכאה האחרת כבר הכריעה כי בסמכותה לדון באותן הסוגיות ממש (312ד-ה).

(6) העובדה, שהערכאה השנייה סבורה כי הכרעתה של הערכאה הראשונה היא מוטעית, בנסיבות אותו מקרה, או כי הטעמים שהציגה הערכאה הראשונה להכרעתה אינם משכנעים, אין בה, כשלעצמה, כדי להוות “טעם מיוחד” להיזקק לשאלת הסמכות באותה סוגיה (313ב- ג).

י. בנסיבות דנן, על פני הדברים, אין בתחולתה של ההלכה שנפסקה עתה משום פגיעה באינטרס הסתמכות או בציפייה הראויים להגנה. אשר על כן, עשויה ההלכה לחול גם על תיקים תלויים ועומדים, ככל שיהא מקום ליישומה בנסיבות העניין (314ד-ה).

יא.

(1) בנסיבות דנן, הצטברותן של הנסיבות בבג”ץ 5918/07 מובילה למסקנה כי אין עילה להתערב במסקנתו של המשיב 2 שלפיה הוגשה הבקשה ליישוב סכסוך בחוסר תום לב ועלתה כדי ניצול לרעה של הליכי משפט. לפיכך, לא היה בהגשת הבקשה האמורה כדי למנוע מהמשיב 2 לרכוש סמכות שיפוט בעניינים שנכרכו בתביעת הגירושין בכנות וכדין לאחר הגשת הבקשה ליישוב סכסוך ולפני הגשתם של כתבי תביעה באותם העניינים לבית המשפט לענייני משפחה (318ד-ה).

(2) בנסיבות דנן, על פני הדברים, הייתה העותרת בבג”ץ 6919/07 מעוניינת לשתף פעולה עם יחידת הסיוע על מנת לפתור את הסכסוך הרכושי עם המשיב בדרכי שלום. מתבקשת המסקנה כי העותרת הגישה את הבקשה ליישוב סכסוך בתום לב. בית המשפט לענייני משפחה הקדים ורכש סמכות שיפוט בענייני הממון של בני הזוג, ולפיכך על בית הדין הרבני להימנע מלהידרש לעניינים אלה (322ג, ד).

יב. (אליבא דשופט א’ רובינשטיין): בגדרי הכיבוד ההדדי בין מוסדות השיפוט, הרצון לברר מחלוקות ולהכריע בהן בדרכי שלום, וכמובן רצונו של המחוקק, יש מקום לשקול בעתיד פרשנות גמישה יותר של התנאים להקמתו של בית דין מיוחד. המוסד של בית הדין המיוחד מסמן אפשרות לשיתוף פעולה בין הגופים השיפוטיים ומבטא את הכיבוד ההדדי שאליו קוראים במקרה דנן (323ו-324א).

 

חקיקה ראשית שאוזכרה:

– חוק בית המשפט לעניני משפחה, ה’תשנ”ה-1995, סעיפים 1, 3, 3(א), 3(ג), 5, 5(ג), 8(א), 8(ג), 25, 25(א), 26.

– דבר המלך במועצה על ארץ- ישראל, 1922-1947, סימן 55.

– פקודת סדרי הדין (התייצבות היועץ המשפטי לממשלה) [נוסח חדש], סעיף 1.

– חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), ה’תשי”ג-1953, סעיפים 1, 2, 3.

– חוק בתי המשפט [נוסח משולב], ה’תשמ”ד-1984, סעיפים 76, 108, 109.

– פקודת הפרשנות [נוסח חדש], סעיף 16(4).

– חוק החוזים (חלק כללי), ה’תשל”ג-1973, סעיפים 12(א), 39.

– פקודת בתי המשפט, 1940, סעיף 9.

 

חקיקת משנה שאוזכרה:

– תקנות סדר הדין האזרחי, ה’תשמ”ד-1984, תקנות 1, 8, 8(ג), 258ד, 258ה, 258(א)ה, 258ז, 258ז(1)-(3), 258ט, 258יא, 258יב, 258יט, 258יט(ג), 258יט1, 258כ, 258כ(ב), 258כ(ב1)), 258כ(ג), 258כא, 258כא(א), 258כא(ב), 258כ-258כא, 258כא1, 258כב, 258כג, 258כד, 258כה, 258יט-258כה, חלק ג’1, טופס 26א, טופס 26ב.

– תקנות בתי המשפט (אגרות), ה’תשס”ז-2007, תקנה 1.

 

פסקי דין של בית המשפט העליון שאוזכרו:

[1] רע”א 6558/99 חבס נ’ חבס, פ”ד נד(4) 337 (2000).

[2] בג”ץ 8497/00 פייג-פלמן נ’ פלמן, פ”ד נז(2) 118 (2003).

[3] בע”ם 2914/05 פלונית נ’ פלוני (לא פורסם, ניתן ביום 08/06/2005).

[4] בש”א 7028/05 פלונית נ’ פלוני (לא פורסם, ניתן ביום 18/05/2006).

[5] ע”א 421/54 עטיה נ’ ברדה, פ”ד ט 1205 (1955).

[6] בג”ץ 9834/01 פלונית נ’ בית-הדין הרבני גדול, פ”ד נח(2) 913 (2003).

[7] בע”ם 9948/04 פלוני נ’ פלונית, פ”ד ס(3) 176 (2005).

[8] ע”פ 6659/06 פלוני נ’ מדינת ישראל, פ”ד סב(4) 329 (2008).

[9] בש”א 6479/06 בנק דיסקונט לישראל בע”מ נ’ שנפ (לא פורסם, ניתן ביום 15/01/2007).

[10] ע”א 8/59 גולדמן נ’ גולדמן, פ”ד יג 1085 (1959).

[11] בג”ץ 5679/03 פלוני נ’ מדינת ישראל (לא פורסם, ניתן ביום 09/05/2005).

[12] בג”ץ 8754/00 רון נ’ בית-הדין הרבני הגדול, פ”ד נו(2) 625 (2002).

[13] ע”א 700/81 פז נ’ פז, פ”ד לח(2) 736 (1984).

[14] בג”ץ 1000/92 בבלי נ’ בית הדין הרבני הגדול, פ”ד מח(2) 221 (1994).

[15] בג”ץ 772/00 זקס נ’ בית-הדין הרבני האזורי בפתח-תקווה, פ”ד נה(2) 49 (2000).

[16] בר”ע 120/69 שרגאי נ’ שרגאי, פ”ד כג(2) 171 (1969).

[17] ע”א 118/80 גבעולי נ’ גבעולי, פ”ד לד(4) 155 (1980).

[18] ביד”ם 1/60 וינטר נ’ בארי, פ”ד טו 1457 (1961).

[19] ע”פ 5121/98 יששכרוב נ’ התובע הצבאי הראשי, פ”ד סא(1) 461 (2006).

 

פסקי דין של בתי המשפט לענייני משפחה שאוזכרו:

[20] תמ”ש (משפחה ת”א) 98/58421 פלוני נ’ פלונית (לא פורסם, ניתן ביום 25/04/1999).

[21] תמ”ש (משפחה ת”א) 98/51371 קורקין נ’ קורקין (לא פורסם, ניתן ביום 05/06/1999).

[22] תמ”ש (משפחה ת”א) 98/22680 כ’ מ’ נ’ א’ מ’ (לא פורסם, ניתן ביום 08/11/1998).

 

ספרים ישראליים שאוזכרו:

[23] יצחק זמיר הסמכות המינהלית כרך א (1996).

[24] אהרן ברק פרשנות במשפט כרך ראשון – תורת הפרשנות הכללית (1992).

[25] שלמה לוין פרוצדורה אזרחית – סדרי דין מיוחדים בבתי המשפט (2003).

[26] אהרן ברק פרשנות במשפט כרך שני – פרשנות החקיקה (1993).

[27] דודי שוורץ סדר דין אזרחי – חידושים, תהליכים ומגמות (ה’תשס”ז).

[28] שלמה לוין תורת הפרוצדורה האזרחית – מבוא ועקרונות יסוד (מהדורה שנייה מורחבת מעודכנת ומתוקנת, 2008).

[29] אלישע שינבוים, בני דון-יחייא דיני מזונות כרך 2 (1985).

[30] אריאל רוזן-צבי דיני המשפחה בישראל – בין קודש לחול (1990).

 

מאמרים ישראליים שאוזכרו:

[31] דן ארבל, יהושע גייפמן “חוק בית-המשפט לענייני משפחה, תשנ”ה-1995” הפרקליט מג 431 (1997).

[32] מיכאל קורינאלדי “ההשלכות של חידושי החקיקה לעניין מירוץ הסמכויות בין ביהמ”ש לענייני משפחה לבין ביה”ד הרבני” דיני
המשפחה בישראל בעידן בית המשפט למשפחה כרך ג 1185 (יהושע גייפמן עורך, 2000).

[33] מנשה שאוה “היחס בין סמכותו של בית- המשפט לענייני משפחה לבין סמכותו של בית- הדין הרבני” הפרקליט מד 44 (1998).

[34] דורית אלדר “תובענה לישוב סכסוך: חלופה טיפולית בבית המשפט לענייני משפחה” דיני המשפחה בישראל בעידן בית המשפט למשפחה כרך ג 1217 (יהושע גייפמן עורך, 2000).

[35] מנשה שאוה “הצעת חוק בית- המשפט לעניני משפחה (תיקון מס’ 4 ( (השוואת סמכויות שיפוט), ה’תשנ”ח-1998 – האומנם ברכה לנשים המוסלמיות והנוצריות?” הפרקליט מד 358 (1999).

[36] ליאת שכטר “האם התקנות בדבר ‘בקשה ליישוב סכסוך’ בבית-המשפט לעניני משפחה חורגות מסמכות?” קרית המשפט א 353 (2001).

[37] מנשה שאוה “היש לנקוט ב’דחייה על הסף’ או ב’הקפאת התביעה’מבמקרה של כריכת רכוש ומזונות אישה בתביעת גירושין של הבעל?” קרית המשפט ג 145 (2003).

[38] אריאל רוזן-צבי “הלכת ‘הכריכה’ ו’מירוץ הסמכויות’ והשפעתם על המשפחה ודיני המשפחה” עיוני משפט יד 67 (1989).

[39] אשר מעוז “”כרוך’ זה הכרוך על עקבנו’ – על הכריכה בתביעת הגירושין” עיוני משפט יד 101 (1989).

[40] שמחה מירון “בית הדין המיוחד לפי סימן 55 לדבר המלך ותעלומת נדירותו” דיני ישראל י’-י”א, ריט (ה’תשמ”א-ה’תשמ”ג).

[41] שלמה דיכובסקי “בתי הדין ובתי המשפט – תחומי חיכוך” תחומין כד 51 (ה’תשס”ד).

 

שונות:

[42] דו”ח הוועדה לבחינת יישום דיני המשפחה, בראשות השופט א’ שינבוים (1986).

 

עתירות למתן צו על-תנאי וצו ביניים. העתירה בבג”ץ 5918/07 נדחתה. העתירה בבג”ץ 6919/07 התקבלה. הצו על-תנאי נעשה מוחלט.

 

יוסף מנדלסון, שירה דונביץ – בשם העותרת בבג”ץ 5918/07;

זיו גרובר – בשם העותרת בבג”ץ 6919/07;

שמעון יעקבי – בשם המשיבים 1 ו- 2 בבג”ץ 5918/07 והמשיבים 2 ו- 3 בבג”ץ 6919/07;

אהרן טירר, עינת טירר, אורית מור- סינבר, הילה זהר – בשם המשיב 3 בבג”ץ 5918/07;

עמוס צדיקה, צחי ליסמן – בשם המשיב 1 בבג”ץ 6919/07;

עינב גולומב – בשם היועץ המשפטי לממשלה.

 

פסק דין

 

הנשיאה ד’ ביניש:

 

עניינן של שתי העתירות שלפנינו הוא בתקנות 258כ(ג) ו- 258כא(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, ה’תשמ”ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי או התקנות), שהן חלק מתקנות 258יט-258כה, המסדירות את ההליך של “בקשה ליישוב סכסוך” בבית המשפט לענייני משפחה (להלן גם: התקנות ליישוב סכסוך). העתירות מעוררות שתי שאלות עקרוניות בנוגע לתקנות האמורות: ראשית, אם בדין סבר בית הדין הרבני הגדול כי תקנות 258כ(ג) ו- 258כא(ב) הנ”ל – בטלות מחמת חוסר חוקיוּת וחריגה מסמכות. שנית, אם התקנות האמורות הן חוקיות ובתוקף – מהם תוכנה ומהותה של חובת תום הלב הדיוני בהגשת בקשה ליישוב סכסוך לפני בית המשפט לענייני משפחה? כפי שיפורט להלן, שאלות אלה מתעוררות לנוכח מאפייניו הייחודיים של ההליך הנדון ועל רקע המציאות הקיימת בשיטתנו המשפטית של מרוץ סמכויות בין בתי המשפט לענייני משפחה לבין בתי הדין הרבניים.

הצגת התקנות שבמרכז העתירות

1. התקנות ליישוב סכסוך הותקנו בשנת 1996 על ידי שר המשפטים דאז, פרופ’ דוד ליבאי, כשנה לאחר חקיקתו של חוק בית המשפט לעניני משפחה, ה’תשנ”ה-1995 (להלן: חוק בית המשפט לענייני משפחה או החוק). תכליתו של חוק בית המשפט לענייני משפחה הייתה לרכז את השיפוט האזרחי בענייני משפחה בידי ערכאה מקצועית אחת, שלפניה יידון הסכסוך המשפחתי על כל היבטיו. עוד נועד החוק להעניק לבתי המשפט לענייני משפחה כלים מיוחדים אשר יאפשרו התמודדות ראויה עם סכסוכים בענייני משפחה המצריכים, לא פעם, ראייה כוללת של הסכסוך, לרבות בהיבטיו הרגשיים והפסיכולוגיים. בין היתר, הסדיר סעיף 5 לחוק את הקמתן של יחידות הסיוע, המהוות יחידות טיפוליות בבתי המשפט האמורים, המופעלות על ידי צוות בין- מקצועי הכולל עובדים סוציאליים, פסיכולוגים ופסיכיאטרים וכן עורכי דין, לשם מתן שירותי אבחון, ייעוץ וטיפול בענייני משפחה. המטרה הייתה להעמיד לרשותם של בתי המשפט לענייני משפחה את עזרתם של גורמים טיפוליים ומקצועיים, כדי לסייע בידיהם לרדת לשורש המחלוקת ולפתור באופן יסודי את הבעיות האמיתיות שבין בני המשפחה – בין באמצעות גיבוש הסכם בין הצדדים ובין באמצעות הכרעה שיפוטית (ראו: דברי הנשיא א’ ברק ברע”א 6558/99 חבס נ’ חבס [1], בעמ’ 342-343; דן ארבל, יהושע גייפמן “חוק בית-המשפט לענייני משפחה, תשנ”ה-1995 [31], בעמ’ 433, להלן: ארבל וגייפמן).

חוק בית המשפט לענייני משפחה קבע כי, בכל עניין שבסדרי דין ובראיות שאין לגביו הוראה אחרת, “ינהג בית המשפט בדרך הנראית לו הטובה ביותר לעשיית משפט צדק” (סעיף 8(א) לחוק, וראו הסייג הקבוע בו לעניין היעדר גריעה מהכללים בדבר חסיונות עדים ובדבר ראיות חסויות). תכליתה של הוראה זו הייתה לצייד את בתי המשפט לענייני משפחה בגמישות מספקת בעניינים דיוניים וראייתיים על מנת לאפשר להם להתמודד בהצלחה עם ייחודם של סכסוכים משפחתיים הבאים לפניהם. עם זאת, החוק לא פירט בגדרו את מכלול סדרי הדין החלים בתובענות בעניני משפחה. לצורך כך, הסמיך סעיף 26 לחוק את שר המשפטים להסדיר בתקנות “את סדרי הדין והנוהג לפני בית המשפט לעניני משפחה […]”. מכוח הסמכות האמורה, הוסף, בשנת 1995, חלק ג’1 לתקנות סדר הדין האזרחי, שכותרתו “תובענות בעניני משפחה”. בתקנות אלה נקבעו סדרי דין מיוחדים להליכים לפני בית המשפט לענייני משפחה, על מנת לאפשר דיון יעיל בהם, כגון: חובה מוקדמת לגלות מסמכים עם הגשתו של כתב תביעה (תקנה 258ט); צמצום האפשרות להגשתן של חוות דעת של מומחים מטעם הצדדים והעדפת מנגנון של מינוי מומחה על ידי בית המשפט (תקנה 258יב בשילוב עם סעיף 8(ג) לחוק); קביעתה של חובת התייצבות של בעלי הדין עצמם בישיבת קדם משפט (תקנה 258יא), ועוד (ראו בעניין זה ארבל וגייפמן [31], בעמ’ 446-444).

2. כשנה לאחר חקיקתו של חוק בית המשפט לענייני משפחה והתקנתו של חלק ג’1 הנ”ל לתקנות סדר הדין האזרחי, ראה שר המשפטים להתקין את תקנות 258יט-258כה – הן התקנות ליישוב סכסוך המצויות במרכז העתירות שלפנינו. בהמשך הדברים נעמוד על פרטי ההסדר שנקבע בתקנות האמורות. בשלב זה, נציין כי תקנה 258כ ותקנה 258כא, שעליהן נסוב עיקר המחלוקת לפנינו, מסדירות את דרך הגשתה של הבקשה ליישוב סכסוך ואת אופן ההתייחסות אליה. וזו לשון תקנה 258כ:

“258כ. בקשה ליישוב סכסוך

(א) בן זוג רשאי להגיש לבית המשפט בקשה ליישוב סכסוך עם בן זוגו ולהפניה ליחידת הסיוע (להלן – בקשה ליישוב סכסוך).

(ב) בקשה ליישוב סכסוך תוגש לפי טופס 26ב, ויצורף לה טופס 26א מאומת בתצהיר.

(ב1) הוגשה בקשה ליישוב סכסוך, רשאי בית המשפט להפנות את בני הזוג ליחידת הסיוע כאמור בתקנה 258יט או להפנותם, בהסכמתם, לייעוץ או לפישור.

(ג) הגשת בקשה ליישוב סכסוך תיחשב כהגשת תובענה נגד בן הזוג האחר בכל הענינים המפורטים בתקנה 258ז(1) עד (3), ובלבד שהענין נובע מהקשר שביניהם כבני זוג.

(ד) בן זוג שהגיש בקשה ליישוב סכסוך לא יגיש נגד בן זוגו בקשה נוספת ליישוב סכסוך בתוך שנה מיום הגשת הבקשה הקודמת” (ההדגשה הוספה – ד’ ב’).

תקנה 258כא לתקנות סדר הדין האזרחי מוסיפה כדלקמן:

“258כא. התנגדות להפניה

(א) סירב בן הזוג האחר להופיע בפני יחידת הסיוע ונמסרה על כך הודעה בכתב לפי סעיף 5(ג) לחוק או פגה תקופת עיכוב ההליכים, לפי תקנה 258יט(ג), יורה בית המשפט על חידוש ההליכים בפניו; היתה ההפניה ליחידת הסיוע על פי בקשה ליישוב סכסוך, יורה בית המשפט לבן הזוג שהגיש את הבקשה להגיש כתב תביעה כאמור בתקנה 258ז, בתוך שלושים ימים.

(ב) הוגש לבית המשפט כתב תביעה כאמור יראו אותו כאילו הוגש במועד הגשת הבקשה ליישוב הסכסוך; לא הוגש כתב תביעה – תימחק הבקשה” (ההדגשה הוספה – ד’ ב’).

הנה כי כן, מתקנות 258כ-258כא הנ”ל עולה כי, כאשר הגיש אחד מבני הזוג בקשה ליישוב סכסוך לבית המשפט לענייני משפחה, נחשבת הבקשה ליישוב סכסוך כהגשת תובענה נגד בן הזוג האחר בכל העניינים המפורטים בתקנה 258ז(1)-(3) לתקנות סדר הדין האזרחי, קרי: “תובענה כספית או רכושית, לרבות סעד הצהרתי, פירוק שיתוף בנכס וסעד על פי חוק יחסי ממון”, “תובענה למזונות ולמדור” וכן “תובענה בענין קטין שנושאה זכויות משמורת, חינוך, ביקור, הבטחת קשר בין קטין להורהו ויציאת קטין מהארץ”.

עם הגשת הבקשה ליישוב סכסוך, מופנים הצדדים על ידי בית המשפט ליחידת הסיוע או, בהסכמתם, לייעוץ או לפישור. בנסיבות אלה, מעוכבים ההליכים המשפטיים ביניהם למשך 30 ימים. אם לא עלה בידי בני הזוג לפתור את הסכסוך ביניהם בדרכי הסכמה בהליך ביחידת הסיוע או בייעוץ או בפישור, ניתנת שהות לבן הזוג שהגיש את הבקשה ליישוב סכסוך להגיש כתבי תביעה בנושאים המפורטים בתקנה 258ז לתקנות סדר הדין האזרחי. בהתאם לתקנה 258כא(ב), אם הוגשו כתבי תביעה כאמור, רואים אותם כאילו הוגשו במועד הגשתה של הבקשה ליישוב סכסוך.

בהתאם להסדר הקבוע בתקנות 258כ(ג) ו- 258כא(ב) הנ”ל, הגשת בקשה ליישוב סכסוך מקנה לבית המשפט לענייני משפחה סמכות שיפוט בענייני חלוקת רכוש, מזונות ומדור, וכן משמורת וחינוך קטינים, בנסיבות שבהן הדבר נובע מהקשר שבין בני הזוג. נפקותן של התקנות הנדונות היא כי אין בכוחה של תביעת גירושין, שהוגשה לבית הדין הרבני לאחר הגשת הבקשה ליישוב סכסוך, כדי להקנות לבית הדין סמכות שיפוט בעניינים שנכרכו לפניו. זאת, למעט בנסיבות שבהן נמנע בן הזוג מלהגיש לבית המשפט לענייני משפחה כתבי תביעה בתקופת הזמן שנקבעה לכך בתקנה 258כא, שאז נמחקת הבקשה ליישוב סכסוך.

3. השאלות בדבר חוקיותן של ההוראות האמורות ובדבר היקף פרישתן הן המצויות במוקד המחלוקת בעתירות שלפנינו. על מנת לעמוד על גדרי המחלוקת, נלך בדרך הבאה: ראשית, נעמוד על תמצית העובדות המשותפות לשתי העתירות שלפנינו. יודגש כי, בשלב זה של הדיון, נימנע מפירוט העובדות הקונקרטיות של כל פרשה. שנית, נעמוד על עיקרי פסיקותיהם של בית הדין הרבני האזורי ושל בית הדין הרבני הגדול שנגדם מופנות העתירות שלפנינו. שלישית, נעמוד בקצרה על טיעוני הצדדים ונגדיר את השאלות השנויות במחלוקת. לאחר כל אלה, נפנה להכריע בשאלות העקרוניות שהתעוררו בעתירות. בסיום הדברים, ניישם את הכרעתנו על נסיבותיה של כל אחת מהפרשות לגופה.

 

תמצית העובדות המשותפות לשתי העתירות

4. ביסודן של שתי העתירות שלפנינו מונחים סכסוכים בין בני זוג המצויים בהליכי פירוד, לאחר שהיו נשואים תקופה ארוכה והביאו לעולם ילדים משותפים. בשני המקרים, הגישו העותרות בקשה ליישוב סכסוך לבית המשפט לענייני משפחה: בעניינם של בני הזוג ד’ (בג”ץ 5918/07), הגישה העותרת את הבקשה ליישוב סכסוך לבית המשפט לענייני משפחה בכפר סבא; ובעניינם של בני הזוג פ’ (בג”ץ 6919/07), הגישה העותרת את הבקשה ליישוב סכסוך לבית המשפט לענייני משפחה בקריות. בשני המקרים, הפנה בית המשפט לענייני משפחה את הצדדים ליחידת הסיוע בסמוך לאחר הגשת הבקשה ליישוב סכסוך.

זמן לא רב לאחר הגשת הבקשה ליישוב סכסוך לבית המשפט לענייני משפחה, הגישו המשיבים- הבעלים תביעת גירושין כרוכה לבית הדין הרבני: בעניינם של בני- הזוג ד’, כרך הבעל בתביעת הגירושין שהגיש לבית הדין הרבני האזורי בנתניה את מזונות האישה, את משמורת הקטינים ואת חינוכם, וענייני רכוש; ובעניינם של בני הזוג פ’, כרך הבעל בתביעת הגירושין שהגיש לבית הדין הרבני האזורי בחיפה את ענייני הרכוש בלבד.

בשתי הפרשות, לא התקיימו ישיבות לפני יחידת הסיוע. בהתחשב בכך, הגישו העותרות לבית המשפט לענייני משפחה כתבי תביעה באותם נושאים שנכרכו לפני בית הדין הרבני בפרק הזמן שלאחר הגשת הבקשה ליישוב סכסוך: בעניינם של בני הזוג ד’, הגישה העותרת לבית המשפט לענייני משפחה בכפר סבא שלושה כתבי תביעה שעניינם מזונות ומדור, משמורת ואחזקת קטינים, וחלוקת רכוש; בעניינם של בני הזוג פ’, הגישה העותרת לבית המשפט לענייני משפחה בקריות כתב תביעה בעניינים רכושיים.

בהתחשב בכך שלפני בתי המשפט לענייני משפחה ולפני בתי הדין הרבניים האזוריים עמדו תביעות סותרות באותם העניינים ובין אותם בני זוג, התעוררה בשתי הפרשות מחלוקת בשאלת הערכאה המוסמכת לדון בעניינים אלה. עיקר השאלה היה אם הפורום המוסמך לדון באותם העניינים הוא בית המשפט לענייני משפחה שאליו הוגשה הבקשה ליישוב סכסוך בטרם הוגשה תביעת הגירושין הכרוכה לבית הדין הרבני, או שמא סמכות השיפוט נתונה לבית הדין הרבני האזורי שאליו הוגשה תביעת הגירושין הכרוכה בטרם הוגשו כתבי תביעה באותם העניינים לבית המשפט לענייני משפחה.

בשתי הפרשות, נזקק בית הדין הרבני האזורי, ראשון, לשאלת הסמכות ופסק כי סמכות השיפוט נתונה בידיו, מנימוקים שיפורטו להלן. הערעורים לבית הדין הרבני הגדול נדחו מטעמים שאף הם יפורטו בהמשך הדברים. נגד פסיקות אלה של בית הדין הרבני, על שתי ערכאותיו, הוגשו העתירות שלפנינו.

יוער כי, בשתי הפרשות, נהג בית המשפט לענייני משפחה בהתאם לעקרונות שפורטו בבג”ץ 00/8497 פייג-פלמן נ’ פלמן [2] (להלן: הלכת פלמן), ונמנע מלפסוק בעצמו בשאלת הסמכות לנוכח הכרעתו הקודמת של בית הדין הרבני האזורי בסוגיה וכמתחייב מעקרון הכיבוד ההדדי בין הערכאות: בעניינם של בני הזוג ד’, דחה בית המשפט לענייני משפחה בכפר סבא (השופט ויצמן) את מועד הדיון שנקבע לבירורה של שאלת הסמכות, בהמתנה לפסיקה מנומקת של בית הדין הרבני האזורי בשאלה. מאוחר יותר, הורה בית המשפט על מחיקת התביעות שהגישה אליו האישה לנוכח החלטתו של בית הדין הרבני האזורי על סמכות השיפוט הנתונה בידיו בעניינים הכרוכים. אשר לבני הזוג פ’ – פסק בית המשפט לענייני משפחה בקריות (השופטת ברגמן), ביום 12/02/2004, כי שאלת הסמכות תידון לאחר הגשתם של כתבי טענות, אם אמנם תיוותר שאלה זו שנויה במחלוקת. ביום 12/09/2004 פסק בית הדין הרבני האזורי, לאחר שקיים דיון ושמע את טיעוני הצדדים בסוגיה, כי הוא המוסמך לדון בענייני הרכוש של בני הזוג פ’. בהתחשב בכך, קבע בית המשפט לענייני משפחה, ביום 01/12/2004, כי בהתאם לעקרון הכיבוד ההדדי בין הערכאות הוא נמנע מלהיזקק לשאלת הסמכות ואף נמנע מלדון בתביעה הרכושית שהוגשה אליו, על אף כי, לשיטתו של בית המשפט, נתונה סמכות השיפוט בידיו מנימוקים שפורטו בהחלטתו. עוד נפסק כי, בשלב זה, “התיק יישאר תלוי ועומד”. יוער כי, בעניינם של בני הזוג פ’, הגישה האישה בקשה לרשות ערעור לבית המשפט המחוזי נגד החלטתו של בית המשפט לענייני משפחה להימנע מלהיזקק לשאלת הסמכות ולתביעה הרכושית לגופה. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה לרשות ערעור, שנשמעה בהסכמת הצדדים כערעור, בקובעו כי לאור עקרון הכיבוד ההדדי בין הערכאות ולאור הטעמים המונחים בבסיסו של עיקרון זה, “[…] אין מנוס מלהמתין עד להכרעה סופית בהחלטתו של בית- הדין הרבני הגדול בשאלת הסמכות לדון בענייני הרכוש” (סגן הנשיא פיזם). בקשה לרשות ערעור שהגישה העותרת לבית משפט זה נדחתה אף היא, מטעמים דומים (ראו בע”ם 2914/05 פלונית נ’ פלוני [3], מפי השופט א’ רובינשטיין).

 

פסיקותיו של בית הדין הרבני והשתלשלות העניינים בעתירות שלפנינו

5. כעולה מתיאורם של עיקרי העובדות לעיל, השאלה העיקרית שעמדה להכרעתו של בית הדין הרבני האזורי בשתי הפרשות נגעה לסמכותו לדון בעניינים שנכרכו בתביעת הגירושין שהגיש הבעל, כאשר, קודם להגשת תביעת הגירושין הכרוכה, הגישה האישה לבית המשפט לענייני משפחה בקשה ליישוב סכסוך.

אשר לעניינם של בני הזוג ד’ (בג”ץ 5918/07) – ביום 18/05/2006 נתן בית הדין הרבני האזורי בנתניה (הדיינים זמיר, שפירא ושינדלר) החלטה שלפיה בסמכותו לדון במכלול העניינים שנכרכו בתביעת הגירושין שהגיש אליו הבעל (מזונות אישה, משמורת קטינים וחינוכם, וענייני רכוש). ההנמקה לכך ניתנה בנפרד ופורטו בה בהרחבה הטעמים למסקנה האמורה. נימוקיו של בית הדין הרבני האזורי בנוגע לסמכות שיפוטו הושתתו על מספר קביעות עיקריות: ראשית, נקבע כי תביעת הגירושין שהגיש הבעל היא, על פניה, תביעה כנה וכי הכריכה בתביעת הגירושין הייתה כנה וכדין. שנית, בית הדין הרבני האזורי נזקק לטענת העותרת שלפיה סמכות השיפוט בעניינים שנכרכו בתביעת הגירושין נתונה בידי בית המשפט לענייני משפחה, בהתחשב בכך שהבקשה ליישוב סכסוך הוגשה לבית המשפט בטרם פנה הבעל לבית הדין הרבני. בהקשר זה, ציין בית הדין הרבני האזורי כי, כדי להכריע בטענה האמורה, הוא מוסמך להידרש לשאלת תוקפן של התקנות ליישוב סכסוך. זאת, מאחר ש”[…] בית הדין הרבני הינו חלק מכלל המערכת השיפוטית בישראל; ככזה הוא רשאי ואף חייב לפרש דברי חקיקה אזרחיים, ככל שהדבר נדרש לצורך הכרעה בסכסוך שבפניו”. בית הדין הרבני האזורי הוסיף כי “על- פי המצב החוקתי הקיים כיום, בית משפט העוסק בפרשנות דברי חקיקה במסגרת סכסוך המתברר בפניו, מוסמך […] להצהיר כי הוראת חקיקת משנה בטלה עקב היותה נוגדת לחוק ראשי. אותה סמכות עצמה מצויה בידי בית- הדין הרבני”. בהמשך החלטתו, עמד בית הדין הרבני האזורי על כך שבכתיבתם של מלומדים ובפסיקתם של בתי המשפט לענייני משפחה הובעו דעות מנוגדות בשאלת חוקיותן של התקנות ליישוב סכסוך. בעניין זה, ציין בית הדין הרבני האזורי כדלקמן:

“סקרנו בקיצור נמרץ את דעתם של המלומדים והשופטים שהוצגו בפנינו. לא רצינו להיכנס לדיון בגוף הטענות שהוזכרו בפסקי- הדין שהוצגו בפנינו מחמת קוצר הזמן, אך לאחר העיון נראה לנו שיש להעדיף את הגישה של המלומדים והשופטים שקבעו שאין בהגשת בקשה ליישוב סכסוך בביהמ”ש לענייני משפחה, בכדי להקנות סמכות לביהמ”ש ולגבור על האמור בסעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים, לפיו יש לביה”ד סמכות ייחודית לדון בכל שנכרך בתביעת הגירושין […]”.

בהתחשב בדברים האמורים, בא בית הדין הרבני האזורי למסקנה כי העובדה, שהעותרת הקדימה להגיש בקשה ליישוב סכסוך לבית המשפט לענייני משפחה, לא היה בה כדי להקנות לבית המשפט סמכות לדון בענייני מזונות האישה, משמורת קטינים וחינוכם ובענייני הרכוש. עוד נקבע כי, בנסיבות העניין, בית הדין הרבני הוא המוסמך לדון בסוגיות האמורות, שכן האישה הגישה לבית המשפט לענייני משפחה את כתבי התביעה בסוגיות האמורות רק לאחר שהבעל כבר הגיש את תביעת הגירושין הכרוכה לבית הדין. לבסוף, פסק בית הדין הרבני האזורי כי, בנסיבות עניינם של בני הזוג ד’, מתקיים טעם נוסף לשלילת סמכותו של בית המשפט לענייני משפחה. זאת, בשל כך שהבקשה ליישוב הסכסוך הוגשה על ידי העותרת בחוסר תום לב, בחוסר כנות ובעשותה שימוש לרעה בהליכי משפט. על מנת לבסס את מסקנתו האמורה, עמד בית הדין בהחלטתו על התנהלותה של העותרת בהגשת הבקשה ליישוב סכסוך לבית המשפט לענייני משפחה, ולכך נתייחס בהמשך הדברים (פסקה 54). את מסקנתו בעניין זה ניסח בית הדין הרבני האזורי כדלקמן:

“העולה מכל מה שהארכנו הוא שהתנהלות האישה, בהגשת הבקשה ליישוב סכסוך לוקה בחוסר תום לב קיצוני, וכנראה שמטרת הגשת הבקשה לא היתה לצורך יישוב סכסוך אלא לצורך עיכוב ההליכים המשפטיים ומניעה מהבעל להגיש תביעתו בבית-הדין, עד שתוגש תביעת האישה לביהמ”ש, ומשכך ברור שהגשת הבקשה ליישוב סכסוך בחוסר תום לב, לא מקנה סמכות לבית המשפט. והסמכות לדון בענייני הרכוש של הצדדים הינה של בית הדין”.

בסיום דברים אלה, הדגיש בית הדין הרבני האזורי כי ההכרעה בשאלת תוקפן של התקנות ליישוב סכסוך אינה מתחייבת בנסיבות המקרה שלפניו, באשר ממילא אין בכוחה של בקשה ליישוב סכסוך שהוגשה בחוסר תום לב כדי להקנות סמכות שיפוט לבית המשפט לענייני משפחה.

6. על החלטה זו של בית הדין הרבני האזורי בנתניה הגישה העותרת ערעור לבית הדין הרבני הגדול. ביום 21/05/2007 פסק בית הדין הרבני הגדול (הדיינים טופיק, בן-שמעון ואיזירר) כי דין הערעור להידחות, מהטעמים שפורטו בהחלטתו של בית הדין הרבני האזורי בנתניה. הרב איזירר הוסיף כי דין הערעור להידחות אף מהטעמים העקרוניים שהובאו בפסק דינו של בית הדין הרבני הגדול בעניינם של בני הזוג פ’, כפי שיפורטו להלן. נגד פסק דין זה הוגשה העתירה בבג”ץ 5918/07.

7. אשר לעניינם של בני הזוג פ’ (בג”ץ 6919/07) – ביום 12/09/2004 נתן בית הדין הרבני האזורי בחיפה את הכרעתו בשאלת סמכותו לדון בענייני הרכוש של בני הזוג (הדיינים חשאי, כהן ופרימן). בפסק דינו קבע בית הדין הרבני האזורי כי, על אף שהעותרת הגישה את הבקשה ליישוב סכסוך חמישה ימים לפני שהגיש הבעל את תביעת הגירושין הכרוכה, נתונה סמכות השיפוט בענייני הרכוש בידי בית הדין הרבני. וכך נקבע בהחלטה:

“לאחר שבדקנו את החומר המשפטי שהועמד לעיוננו הגענו למסקנה שיש להעדיף את העמדה המשפטית השוללת את תוקפן של התקנות הנ”ל] ליישוב סכסוך] ככל שהן באות להצר את סמכותם של בתי הדין הרבניים, והיננו מסכימים לנימוקי המלומדים והשופטים שקבעו שאין בהגשת בקשה ליישוב סכסוך לביהמ”ש לענייני משפחה כדי לגבור על האמור בסעיף 3 לחוק שיפוט בתי הדין הרבניים לפיו יש לבית הדין הרבני סמכות ייחודית לדון בכל שנכרך בתביעת הגירושין שהוגשה לביה”ד”.

בהמשך לדברים האמורים, קבע בית הדין הרבני האזורי כי, בנסיבות העניין, הייתה התביעה לגירושין כנה ואף כריכת הרכוש נעשתה בכנות וכדין. בהתחשב בכל אלה, פסק בית הדין הרבני האזורי כי הוא המוסמך לדון בענייני הרכוש של בני הזוג פ’ וכי יש לקבוע מועד להמשך הדיון בתביעת הגירושין ובכל הכרוך בה.

8. על החלטתו האמורה של בית הדין הרבני האזורי בחיפה הגישה העותרת ערעור לבית הדין הרבני הגדול (הדיינים עמאר, דיכובסקי ואיזירר). בערעור האמור, נתן בית הדין הרבני הגדול שני פסקי דין: פסק דין חלקי מיום 11/07/2005 ופסק דין משלים מיום 30/04/2007. בפסק הדין החלקי, ציין בית הדין הרבני הגדול כי שאלת חוקיותן ותוקפן של תקנות 258כ(ג) ו- 258כא(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי – הקובעות כי הגשת בקשה ליישוב סכסוך כמוה כהגשת תביעות לבית המשפט לענייני משפחה בענייני מזונות ומדור, החזקת קטינים וחינוכם וענייני רכוש – לא הוכרעה מפורשות עד אותה עת וכי מדובר בשאלה קשה המעוררת ספקות. בהתחשב בכך, ביקש בית הדין הרבני הגדול כי יוקם בית דין מיוחד, מכוח סימן 55 לדבר המלך במועצה על ארץ-ישראל, 1922-1947, וכי יובאו להכרעתו שתי שאלות: ראשית, אם נשללת סמכותו של בית הדין הרבני לדון בענייני מזונות אישה, החזקת ילדים וחלוקת רכוש שנכרכו בתביעת גירושין בכנות וכדין, בנסיבות שבהן הוגשה קודם לכן לבית המשפט לענייני משפחה בקשה ליישוב סכסוך. שנית, אם אמנם נשללת סמכותו של בית הדין הרבני, מה הם התנאים הנדרשים על מנת לקבוע כי בקשה ליישוב סכסוך הוגשה לבית המשפט לענייני משפחה “כדין” ו”בכנות”.

בהחלטתו מיום 18/05/2006 (בש”א 7028/05 [4]), קבע הנשיא א’ ברק כי דין הבקשה להקמתו של בית דין מיוחד להידחות, באשר שתי השאלות האמורות אינן באות בגדר התנאים של סימן 55 הנ”ל. את החלטתו האמורה ביסס הנשיא ברק על שני טעמים עיקריים: ראשית, נפסק כי שאלת תוקפם של ההסדרים הדיוניים שנקבעו בתקנות ליישוב סכסוך אינה שאלה של “מעמד אישי”, כנדרש בסימן 55 הנ”ל, אלא מרכזה הוא בקביעתם של סדרי דין ובעילות של המשפט הציבורי-מינהלי באשר לתוקפן של התקנות. שנית, נקבע כי אין מדובר בשאלה שעניינה הישיר הוא בסמכותו הייחודית של בית הדין הרבני, כנדרש בסימן 55, אלא מדובר בשאלה שעניינה “[…] סמכותו של בית- הדין הרבני האזורי לבטל דבר חקיקה וצדקתה של החלטה זו”.

9. בהתחשב בדחיית הבקשה להקמתו של בית דין מיוחד, נתן בית הדין הרבני הגדול פסק דין משלים לגופה של סוגיית הסמכות בעניינם של בני הזוג פ’ (כאמור, הנימוקים העקרוניים שפורטו בפסק הדין המשלים הנ”ל היוו, בין היתר, את הבסיס להנמקתו של בית הדין הרבני הגדול בעניינם של בני הזוג ד’).

פסק הדין המשלים, שניתן מפי הרב דיכובסקי, הושתת על שלושה נדבכים עיקריים: ראשית, נקבע כי בית הדין הרבני מוסמך לדון בשאלת תוקפן של התקנות ליישוב סכסוך, שכן לכל ערכאות השיפוט בישראל – ובכלל זה לבית הדין הרבני – סמכות נגררת לדון בתוקפו של דבר חקיקה עת נדרש הדבר לצורך הכרעה בעניין הנמצא לפניו בגדר סמכותו. בית הדין הרבני הגדול הבהיר כי הכרעה של ערכאה שיפוטית, שאינה בית המשפט העליון, בדבר בטלותו של דבר חקיקה, אינה מהווה תקדים מחייב לעתיד לבוא וכי יש בה כדי להכריע בשאלה רק בכל הקשור לצדדים לסכסוך.

שנית, בית הדין הרבני הגדול עמד על כך שקיימות גישות סותרות של שופטים ושל מלומדים בשאלת תוקפן של התקנות ליישוב סכסוך, ובעיקר תקנות 258כ(ג) ו- 258כא(ב). בהקשר זה, ציין בית הדין הרבני הגדול כי “לאחר עיון רב בנימוקי הגישות השונות, באנו לידי מסקנה כי צדקו אלו השוללים את תוקף התקנות שבמחלוקת, ועיקרי טעמיהם נראים לנו”. בפסק הדין המשלים פירט בית הדין הרבני הגדול את הטעמים המונחים בבסיס עמדתו בדבר בטלותן של תקנות 258כ(ג) ו- 258כא(ב). הטעם הראשון שאליו התייחס בית הדין היה כי בקשה ליישוב סכסוך אינה בבחינת “תובענה” שבכוחה להקנות לבית המשפט סמכות לדון ב”עניני משפחה”, כנדרש בסעיף 1 לחוק בית המשפט לענייני משפחה. לגישתו של בית הדין הרבני הגדול, בקשה ליישוב סכסוך אינה בגדר “תובענה”, שכן היא מוגשת באמצעות טופס סתמי ולקוני שכל מטרתו היא לאפשר לבית המשפט להפנות את בני הזוג המצויים בסכסוך ליחידת הסיוע או לייעוץ או לפישור, בלא שהבקשה מכוונת לקבלת סעד ספציפי ובלא שהיא מתבררת לפני שופט או מוכרעת על ידיו. יוער כי, בסופו של דיון, ראה בית הדין הרבני הגדול להותיר ללא הכרעה את השאלה אם היה שר המשפטים מוסמך להתקין תקנות שיסדירו הגשת בקשה ליישוב סכסוך לבית המשפט לענייני משפחה אף ללא הגשת “תובענה”.

הטעם העיקרי, שעליו השתית בית הדין הרבני הגדול את מסקנתו בדבר בטלות התקנות שבמחלוקת, נעוץ בעמדתו שלפיה התקנות פוגעות בסמכויות השיפוט של בתי הדין הרבניים. בהקשר זה, ציין הרב דיכובסקי כי תכליתן הכללית של התקנות הנדונות הייתה להביא לידי סיום את הסכסוך בין בני הזוג בדרכי הסכמה, במקום בדרך של הכרעה שיפוטית, וכי תכלית זו ראויה וחשובה. בהמשך לכך, ציין הרב דיכובסקי כי התכלית האמורה יפה לכל סכסוך שבין בני זוג, כמפורט בתקנה 258ז; אף על פי כן, התקנות קובעות כי בקשה ליישוב סכסוך תיחשב כהגשת תובענה נגד בן הזוג האחר רק בענייני מזונות אישה, החזקת קטינים וחינוכם וכן ענייני רכוש. עוד קובעות התקנות כי, רק בעניינים אלה, יראו כתב תביעה, שהוגש לאחר כישלון ההפניה ליחידת סיוע, כאילו הוגש במועד הגשתה של הבקשה ליישוב סכסוך. לדעת הרב דיכובסקי, התכלית הספציפית המונחת בבסיס ההבחנה האמורה נוגעת לסמכויותיו של בית הדין הרבני. בעוד שענייני מזונות אישה, משמורת וחינוך ילדים וכן חלוקת רכוש הם העניינים “הקלסיים” שנהוג לכורכם בתביעת גירושין, הרי שיתר ענייני המשפחה המפורטים בתקנה 258ז אינם נכרכים בתביעת גירושין. לדברי הרב דיכובסקי, “נמצא אם כן, שהתכלית היחידה העומדת בבסיס ההבחנה בין סוגי הענינים שלגביהם הגשת בקשה ליישוב סכסוך כמוה כהגשת תובענה במועד הגשת אותה בקשה, לבין הענינים האחרים, היא כוונתו של מחוקק המשנה להצר את סמכות בתי הדין הרבניים כאשר מוגשת בקשה ליישוב סכסוך לבית המשפט” (ההדגשה במקור – ד’ ב’). לשיטתו, כוונה זו נוגדת את הוראתו של סעיף 25 לחוק בית המשפט לענייני משפחה, הקובעת כי אין בחוק האמור כדי לגרוע מסמכויותיהם של בתי הדין הדתיים, ולפיכך התקנות הן חסרות תוקף. לאור מסקנתו בדבר בטלותן של התקנות ליישוב סכסוך, פסק בית הדין הרבני הגדול כי בית הדין הרבני האזורי רכש סמכות שיפוט ייחודית לדון בענייני הרכוש של בני הזוג פ’. זאת, מאחר שלא היה בבקשה ליישוב סכסוך, כשלעצמה, כדי להקנות סמכות שיפוט לבית המשפט לענייני משפחה, ובהתחשב בכך שהעותרת הגישה את כתב התביעה הרכושית לבית המשפט לענייני משפחה רק לאחר שהבעל כבר הגיש את תביעת הגירושין הכרוכה לבית הדין הרבני האזורי.

לבסוף, ציין בית הדין הרבני הגדול כי אם ייפסק שהתקנות שבמחלוקת הן תקפות והותקנו כדין, כי אז ראוי לקבוע, בדרך פסיקתית, כי על הגשת בקשה ליישוב סכסוך להיעשות “בכנות” ו”כדין”, בדומה למבחנים שפותחו בהלכה הפסוקה לעניין סמכותו הנכרכת של בית הדין הרבני. לגישתו של בית הדין הרבני הגדול, יש למנוע שימוש לרעה ושלא בתום לב בהליך הבקשה ליישוב סכסוך, בנסיבות שבהן אין כוונה כנה להיעזר במנגנון הטיפולי- ייעוצי לפתרון המחלוקות בין בני הזוג בדרכי שלום, אלא התכלית העיקרית של הגשת הבקשה היא להשיג יתרון דיוני במרוץ הסמכויות, תוך ייתור הצורך בהגשתו של כתב תביעה ערוך כדין לבית המשפט לענייני משפחה. בהקשר זה ציין הרב דיכובסקי כדלקמן:

“בקשה ליישוב סכסוך צריכה להיות כנה. מגיש הבקשה צריך להיות מעונין באמת ובתמים ביישוב סכסוך בדרך טיפולית, ללא צורך בהתערבות שיפוטית. כדי לעמוד על כנות הבקשה אין להסתפק באמור בכותרתה. על כנות הבקשה ניתן להתרשם מהתנהגות המבקש עובר להגשת הבקשה. ניתן גם להתרשם מהתנהגותו בסמוך לאחר הגשת הבקשה. האם המבקש הודיע לצד שכנגד על הבקשה בסמוך להגשתה? האם עשה המבקש מצידו את כל הנדרש להשתתף בהליך הטיפולי שנועד ליישוב הסכסוך? האם התנהגותו עובר לבקשה ובסמוך לכך מתאימה לאדם המבקש ליישב סכסוך בדרכי שלום? וכך הלאה.

בבדיקת כנות הבקשה אין די […] בקשה ליישוב סכסוך אינ[ה] בבחינת ‘חתימה על החלק’, שמעליו ניתן לכתוב ולהעמיס בו כל דבר שיעלה לרצון, בהתאם להתפתחות הענינים שבין הצדדים. מגיש הבקשה אינו פטור מלפרט במפורש בבקשתו מהם הענינים מתוך אלו שפורטו בתקנה 258ז(1) עד (3) שאותם הוא מבקש ליישב בדרך טיפולית. הפירוט של ענינים אלו צריך להיות מפורש. בלעדי זאת אין בקשה כדין” (ההדגשות הוספו – ד’ ב’).

סיכומם של דברים: בפסק הדין המשלים, פסק בית הדין הרבני הגדול כי תקנות 258כ(ג) ו- 258כא(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי בטלות, בהיותן גורעות מסמכויות בתי הדין הרבניים ולפיכך נוגדות לסעיף 25 לחוק בית המשפט לענייני משפחה. עוד נקבע כי, אם ייפסק שהתקנות האמורות הן חוקיות ותקפות, כי אז, לשיטתו של בית הדין הרבני הגדול, חייבת הבקשה ליישוב סכסוך להיות מוגשת “בכנות” ו”כדין”, בדומה לדרישות שנקבעו לפי מבחני הכריכה. בין היתר, על הבקשה לפרט את העניינים שלגביהם מתבקש יישוב הסכסוך, על מנת שהגשתה תיחשב “כדין”.

בנסיבות עניינם של בני הזוג פ’, נפסק כי הבקשה ליישוב סכסוך שהגישה העותרת לבית המשפט לענייני משפחה לא הייתה “כנה וכדין”, שכן הבקשה נוסחה באופן סתמי ולקוני ולא פירטה את נושא הסכסוך שאותו ביקשה האישה ליישב. בהתחשב בקביעה האמורה, פסק בית הדין הרבני הגדול כי, אף אם התקנות שבמחלוקת תקפות, לא היה בבקשה ליישוב סכסוך – שהוגשה בחוסר תום לב – כדי לשלול מבית הדין הרבני האזורי את סמכותו לדון בתביעת הרכוש שנכרכה לפניו בכנות וכדין. נגד פסק דין זה הוגשה העתירה בבג”ץ 6919/07.

10. ביום 24/10/2007 הוחלט כי הדיון בשתי העתירות שלפנינו יתקיים במאוחד. זמן לא רב לאחר מכן, הודיע היועץ המשפטי לממשלה על התייצבותו בהליך, מכוח סמכותו לפי סעיף 1 לפקודת סדרי הדין (התייצבות היועץ המשפטי לממשלה) [נוסח חדש]. זאת, לשם הבעת עמדה בשאלת חוקיותן של התקנות ליישוב סכסוך המהווה “סוגיה בעלת חשיבות ציבורית, החורגת מגדר עניינם הפרטני של הצדדים לעתירות דנן”. ביום 17/04/2008 ניתן בעתירות צו על- תנאי כמבוקש. מאוחר יותר, נקבע על ידי הרכב השופטים ששמע את העתירות (השופטים לוי, ארבל ומלצר) כי, “נוכח הסוגיות החשובות העומדות להכרעה בעתירות שלפנינו”, הן יידונו לפני הרכב מורחב של שופטים. טענות הצדדים נשמעו לפני הרכב מורחב זה ביום 11/01/2009.

 

עיקרי טענות הצדדים והשאלות העקרוניות השנויות במחלוקת

11. בטיעוניהם בכתב ובעל פה, העלו באי כוח העותרות – עו”ד מנדלסון ועו”ד דונביץ בבג”ץ 5918/07 ועו”ד גרובר בבג”ץ 6919/07 – שלושה טיעונים עיקריים נגד פסקי דינם של בתי הדין הרבניים: ראשית, באי כוח העותרת בבג”ץ 5918/07 טענו כי לא הייתה לבית הדין הרבני סמכות לדון בפרשנותן או בשאלת תוקפן של התקנות ליישוב סכסוך, אף לא באופן אגבי, באשר מדובר בחקיקת משנה החלה בבתי המשפט האזרחיים בלבד. שנית, לגופם של דברים, בשתי העתירות נטען כי התקנות ליישוב סכסוך הותקנו בסמכות וכדין. בין היתר, נטען כי בקשה ליישוב סכסוך מהווה “תובענה” שיש בה כדי לפתוח הליך חדש בבית המשפט לענייני משפחה, על אף שאין היא נפתחת בדרך הרגילה של הגשת כתב תביעה. עוד נטען כי התקנות הנדונות אינן פוגעות בסמכויותיהם של בתי הדין הרבניים ואינן משנות מכללי מרוץ הסמכויות, באשר עסקינן בנסיבות שבהן הגשת הבקשה ליישוב סכסוך לבית המשפט לענייני משפחה קדמה להגשת תביעת הגירושין הכרוכה לבית הדין הרבני. שלישית, נטען כי אין מקום להחיל את מבחני הכריכה על הגשת בקשה ליישוב סכסוך, ומכל מקום, בנסיבותיהן של שתי הפרשות – כך לפי הטענה – הוגשו הבקשות ליישוב סכסוך בכנות וכדין. בהתחשב בכל אלה, ביקשו העותרות להתערב בפסיקתם של בתי הדין הרבניים ולקבוע כי סמכות השיפוט בתביעות שהוגשו על ידיהן נתונה בידי בית המשפט לענייני משפחה.

מנגד, טענו באי כוח המשיבים – עו”ד טירר בבג”ץ 5918/07 ועו”ד צדיקה בבג”ץ 6919/07 – כי דין העתירות להידחות מן הטעמים שפורטו בפסקי דינם של בתי הדין הרבניים האזוריים ושל בית הדין הרבני הגדול. יוער כי בא כוח המשיב בבג”ץ 5918/07 הדגיש כי, בעניינם של בני הזוג ד’, אין הכרח להכריע בשאלת תוקפן של התקנות ליישוב סכסוך, שכן, גם אם הותקנו תקנות אלה בסמכות וכדין, הוגשה הבקשה ליישוב סכסוך על ידי העותרת בחוסר תום לב ותוך כדי שימוש לרעה בהליכים משפטיים, וכי, בנסיבות אלה, ממילא לא היה בכוחה של הבקשה האמורה כדי להקנות סמכות שיפוט לבית המשפט לענייני משפחה.

12. כאמור, היועץ המשפטי לממשלה הודיע על התייצבותו בהליך לנוכח הסוגיות המשפטיות העקרוניות שמעוררות העתירות. בהודעתה, התייחסה באת כוחו של היועץ המשפטי לממשלה, עו”ד גולומב, למספר סוגיות. ראשית לכול, ציינה באת כוחו של היועץ המשפטי לממשלה כי אין היא רואה להביע עמדה נחרצת בסוגיית סמכותו הנגררת של בית הדין הרבני להכריע בשאלת תוקפו של דבר חקיקה. זאת, בשל עמדתו של היועץ המשפטי לממשלה לגופם של דברים, שלפיה הותקנו התקנות בסמכות וכדין והן בתוקף. לביסוס עמדה זו, התייחסה באת כוחו של היועץ המשפטי לממשלה לתכליתן של התקנות ליישוב סכסוך, בהתחשב בייחודו של הסכסוך המשפחתי ועל רקע חקיקתו של חוק בית המשפט לענייני משפחה. לשיטתה של באת כוחו של היועץ המשפטי לממשלה, פועלן של התקנות ליישוב סכסוך הוא ביצירת דרך חדשה לפתיחת הליך בבית המשפט לענייני משפחה, ואין בתקנות אלה כדי לשנות מהעקרונות הבסיסיים והמקובלים להסדרת הסמכויות בין בתי המשפט לענייני משפחה לבין בתי הדין הרבניים. ממילא, אין בתקנות האמורות כדי לגרוע מסמכויותיהם של בתי הדין הרבניים. בהמשך הדברים, ציינה באת כוחו של היועץ המשפטי לממשלה כי אין מקום ללמוד גזירה שווה בין מבחני הכריכה לבין התנאים לסמכות השיפוט של בית המשפט לענייני משפחה בבקשות ליישוב סכסוך. כך, למשל, אין מקום לדרוש פירוט של נושאי המחלוקת בין בני הזוג בגדרי הגשת הבקשה ליישוב סכסוך, באשר הדבר יעמוד בניגוד לתכליתו של ההליך, כפי שתפורט להלן. עם זאת, ציינה באת כוחה של המדינה כי, ככל שניתן להוכיח באמצעות ראיות מתאימות, במקרה קונקרטי, כי נעשה שימוש שלא בתום לב בהליך הבקשה ליישוב סכסוך, הרי שבהתאם לכללים המקובלים בדבר חובת תום הלב בניהול הליכים משפטיים, ניתן לקבוע כי לא יוכל בעל הדין ליהנות מפירות פעולתו כאמור.

בדיון לפנינו הופיע גם עו”ד יעקובי, היועץ המשפטי של בתי הדין הרבניים. בטיעוניו הדגיש עו”ד יעקובי את היותם של בתי הדין הרבניים חלק בלתי נפרד ממערכת השיפוט בישראל. עוד טען כי אף אם התקנות שבמחלוקת הותקנו כדין – כנטען על ידי באת כוחו של היועץ המשפטי לממשלה – ראוי לקבוע, בדרך פרשנית, כי על בקשה ליישוב סכסוך להיות מוגשת “בכנות” ו”כדין”, בדומה למבחני הכריכה, באופן שעל מגיש הבקשה לפרט את העניינים שבהם מתבקש יישוב הסכסוך לצורך תפיסת סמכות עניינית על ידי בית המשפט לענייני משפחה.

13. הנה כי כן, מהטיעונים שהוצגו לפנינו עולה כי קיימות שלוש שאלות עקרוניות הנתונות במחלוקת: ראשית, אם היה בית הדין הרבני מוסמך להידרש בפסיקתו לשאלת חוקיותן ותוקפן של התקנות ליישוב סכסוך ולשאלת פרשנותן. שנית, אם התקנות ליישוב סכסוך הותקנו בחריגה מסמכות או שהן חוקיות והותקנו בסמכות וכדין. שלישית, אם התקנות הנדונות בתוקף – מה מהותה של חובת תום הלב הדיוני בהגשת בקשה ליישוב סכסוך ומהו היחס בינה לבין מבחני הכריכה החלים בבית הדין הרבני. נפנה לבחינתן של שאלות אלה לפי סדרן.

 

האם מוסמך בית הדין הרבני לפסוק בשאלת פרשנותו ובשאלת תוקפו של דבר חקיקה אזרחי שאינו חל בתחומו?

14. כאמור, באי כוחה של העותרת בבג”ץ 5918/07 טענו לפנינו כי בית הדין הרבני לא היה מוסמך לדון בפרשנותן של התקנות ליישוב סכסוך או בשאלת חוקיותן. הטענה העיקרית בהקשר זה הייתה כי בית הדין הרבני מוסמך לפרש דבר חקיקה אזרחי רק כאשר הוא חל בתחומיו. לעומת זאת, התקנות הנדונות הן בגדר חקיקת משנה אזרחית שעניינה סדרי דין החלים בבתי המשפט לענייני משפחה בלבד. בהתחשב בכך, נטען כי פרשנותן של התקנות הנ”ל וכן שאלת תוקפן וחוקיותן מסורות בידי מערכת השיפוט האזרחית, ובית הדין הרבני אינו רשאי להיזקק להן – אף לא באופן אגבי. כפי שצוין לעיל, בתי הדין הרבניים האזוריים ובית הדין הרבני הגדול דחו טענות אלה בנימוק כי בתי הדין הרבניים מהווים חלק ממערכת השיפוט בישראל וכי כל עוד לא פסק בית משפט זה בשאלת פרשנותן ותוקפן של התקנות ליישוב סכסוך, מוסמך בית הדין הרבני להידרש לסוגיות אלה באופן אגבי. זאת, בהתחשב בכך שבירורן של סוגיות אלה נדרש על מנת להכריע בשאלת סמכותו של בית הדין להיזקק לעניינים שנכרכו לפניו.

15. בהתייחס לטענות האמורות, יוער כי, על פני הדברים, מן הראוי להבחין בין שאלת סמכותם של בתי הדין הרבניים לפרש דבר חקיקה אזרחי, אף אם אינו חל בתחומם, לבין סמכותם לפסוק – כעניין שבגררא – בשאלת חוקיותה ותוקפה של חקיקת משנה כאמור. בעניין זה, ראוי לציין כי הסוגיה שלפנינו נוגעת להיקפה של סמכות השיפוט האגבית של בתי הדין הרבניים. שאלה זו מתעוררת בהתחשב בכך שחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), ה’תשי”ג-1953 (להלן: חוק שיפוט בתי דין רבניים), הקובע את גדרי סמכותם של בתי הדין הרבניים, אינו כולל הוראה מפורשת בדבר סמכותם הנגררת. הוראת סעיף 76 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], ה’תשמ”ד-1984, שכותרתה “סמכות נגררת”, חלה על בתי המשפט האזרחיים בלבד. הנה כי כן, אין בנמצא הוראת חוק מפורשת המקנה סמכות שיפוט אגבית לבתי הדין הרבניים. אף על פי כן, הלכה פסוקה מימים ימימה היא כי לבתי הדין הדתיים יש סמכות טבועה, כערכאות שיפוט, לדון בעניינים המתעוררים לפניהם בדרך אגב, עת נדרש הדבר על מנת להכריע בעניין שהובא לפניהם כדין (ראו, למשל, ע”א 54/421 עטיה נ’ ברדה [5], בעמ’ 1209, מפי מ”מ הנשיא ש”ז חשין). לכך יש להוסיף כי, בהתאם לפסיקתו של בית משפט זה, “בכוחה של כל ערכאה להכריע בטענות המועלות כנגד סמכותה לדון בתביעה שבפניה” (הלכת פלמן [2], בעמ’ 134, והאסמכתאות המוזכרות שם).

בנסיבות העניין שלפנינו, היה בית הדין הרבני מוסמך לדון, כעניין שבגררא, בפרשנותן של התקנות ליישוב סכסוך, על אף שתקנות אלה עוסקות בסדרי דין החלים בבתי המשפט לענייני משפחה. זאת, מאחר שפרשנותן של התקנות האמורות משפיעה על ההכרעה בשאלת סמכותם של בתי הדין הרבניים להידרש לעניינים שנכרכו בתביעת הגירושין שהוגשה אליהם לאחר הגשת הבקשה ליישוב סכסוך לבית המשפט לענייני משפחה. בהתאם לכך – וכל עוד לא פסק בית משפט זה בסוגיה – היו בתי הדין הרבניים רשאים, מכוח סמכותם הטבועה, להביע עמדתם בשאלות הפרשניות הנוגעות למהותה של חובת תום הלב בהגשת בקשה ליישוב סכסוך.

אשר לסמכותם של בתי הדין הרבניים לפסוק באופן אגבי בשאלת חוקיותן של התקנות ליישוב סכסוך – השאלה המתעוררת בהקשר זה היא אם סמכותם הטבועה של בתי הדין הרבניים מתפרשׂת, מבחינת היקפה, גם על דיון אגבי בשאלת תוקפה של חקיקת משנה אזרחית שאינה חלה בתחומם. שאלה זו מתחדדת בנסיבות שבהן הסוגיה האמורה מתעוררת אגב דיון בסמכותו של בית הדין הרבני להיזקק מלכתחילה לעניין העיקרי שהובא לפניו. כפי שצוין לעיל, באת כוחו של היועץ המשפטי לממשלה נמנעה מלהביע עמדה נחרצת בעניין, אולם, על פני הדברים, צידדה בגישה שלפיה השאלה בדבר היקף הסמכות האגבית של בתי הדין הרבניים תלויה במגוון שיקולים שיש לבחון בכל מקרה לגופו, כגון: מהות העניין המתעורר באופן אגבי לפני בית הדין הרבני; מידת הזיקה בין אותו נושא לבין הסוגיות שבסמכותו של בית הדין הרבני ובתחומי מומחיותו; קיומן של אפשרויות אחרות להכריע במחלוקת שהתעוררה בגררא, ועוד.

לאחר ששקלתי בעניין, באתי למסקנה כי העתירות שלפנינו אינן מצריכות הכרעה בסוגיה בדבר היקף סמכותו הטבועה של בית הדין הרבני לדון באופן אגבי בשאלת תוקפה של חקיקת משנה החלה במערכת השיפוט האזרחית. עמדתי זו מבוססת על שני טעמים עיקריים: ראשית, עיון בפסקי הדין הרבניים מושא העתירות שלפנינו מלמד כי, בנסיבותיהן של שתי הפרשות, התבססה הכרעתם של בתי הדין הרבניים בדבר סמכות שיפוטם, בין היתר, על הקביעה כי הגשת הבקשה ליישוב סכסוך לבית המשפט לענייני משפחה לא נעשתה “בכנות וכדין”, בהתאם לפרשנות שהעניק בית הדין הרבני לתקנות הנדונות. בנסיבות אלה, לשיטתו של בית הדין הרבני, לא התחייבה הכרעה אגבית בשאלת חוקיותן ותוקפן של התקנות ליישוב סכסוך. שנית, מטעמים שיובהרו להלן, עמדתנו לגופה של מחלוקת היא כי התקנות ליישוב סכסוך הותקנו בסמכות וכדין, וכי השאלה העיקרית המתעוררת בעניין זה נוגעת לפרשנות התקנות, ובעיקר – למהותה של חובת תום הלב בהגשת בקשה ליישוב סכסוך לבית המשפט לענייני משפחה. בהתחשב במסקנתנו, שלפיה יש להתערב לגופם של דברים בעמדה העקרונית שהביע בית הדין הרבני בנוגע לחוקיותן של התקנות הנדונות, ממילא אין הכרח להכריע בשאלה אם קמה עילה להתערבות בפסיקתו של בית הדין הרבני מחמת חוסר סמכותו להידרש מלכתחילה לסוגיית תוקפן של התקנות, כנטען על ידי באי כוחה של העותרת. שאלה זו נותרת אפוא בצריך עיון ולעת מצוא.

תוקפן של התקנות ליישוב סכסוך

16. המחלוקת בדבר חוקיותן של התקנות ליישוב סכסוך – ובעיקר תקנה 258כ(ג) ותקנה 258כא(ב) – מצאה ביטוי בכתיבה אקדמית ובפסיקתם של בתי המשפט לענייני משפחה ושל בתי הדין הרבניים. בית משפט זה התייחס בעבר למחלוקת בעניין תוקף התקנות, אולם, בנסיבות המקרה שבא לפניו, לא נזקק להכריע בסוגיה (ראו בג”ץ 9834/01 פלונית נ’ בית-הדין הרבני גדול [6]; לאסמכתאות בעניין הגישה המצדדת בתוקף התקנות לעומת הגישה השוללת את חוקיותן ראו שם, בפסקאות 10-11). כעת עומדת שאלת חוקיותן של התקנות ליישוב סכסוך להכרעתו של הרכב מורחב זה.

17. כפי שעולה מהדברים שפורטו עד כה, הטענה העיקרית נגד התקנות הנדונות היא כי הן הותקנו בחריגה מסמכות. ייאמר מיד כי אין חולק ששר המשפטים מוסמך להתקין תקנות בנוגע לסדרי הדין החלים בבתי המשפט לענייני משפחה, מכוח סעיפים 108 ו- 109 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], ה’תשמ”ד-1984, וכן מכוח סעיף 26 לחוק בית המשפט לענייני משפחה. עם זאת, עקרון החוקיות אינו מתמצה בכך שהשר מוסמך בחוק להתקין חקיקת משנה. נוסף לכך, על חקיקת המשנה להיות בהתאמה לכל דבר חקיקה ראשי הנוגע לעניין (ראו בעניין זה: סעיף 16)4 (לפקודת הפרשנות [נוסח חדש]; יצחק זמיר הסמכות המינהלית כרך א [23], בעמ’ 54).

בהתאם לעקרונות אלה, הטענה נגד חוקיותן של התקנות ליישוב סכסוך היא כי הן הותקנו בחריגה מסמכות, בהיותן סותרות שלוש הוראות עיקריות בחקיקה ראשית. ראשית, הטענה היא כי בקשה ליישוב סכסוך היא תחליף לתביעה לשלום בית. מטעם זה, נטען כי התקנות ליישוב סכסוך מנוגדות לסעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים, הקובע כי ענייני נישואין מצויים בסמכות השיפוט הייחודית של בית הדין הרבני. שנית, מסעיף 1 בשילוב עם סעיף 3 לחוק בית המשפט לענייני משפחה עולה כי בית המשפט לענייני משפחה מוסמך לדון ב”עניני משפחה” המוגשים על דרך של “תובענה”. לפי הטענה, בקשה ליישוב סכסוך אינה בגדר “תובענה”, ולפיכך אין בכוחה להקנות סמכות שיפוט לבית המשפט לענייני משפחה. שלישית – ובכך העיקר – נטען כי התקנות ליישוב סכסוך מנוגדות לסעיף 25)א) לחוק בית המשפט לענייני משפחה הקובע כי אין בחוק הנ”ל, שמכוחו הותקנו התקנות הנדונות, כדי לגרוע מסמכויותיהם של בתי הדין הדתיים. לפי הטענה, התקנות ליישוב סכסוך משפיעות על מרוץ הסמכויות בין בתי המשפט לענייני משפחה לבין בתי הדין הרבניים באופן הגורע מסמכויותיו של בית הדין הרבני והמחייב את בטלות התקנות.

בחנו טענות אלה לעומקן. קראנו את מכלול החומר שאליו הפנו הצדדים. בכתיבה הרבה בנושא הובעו דעות שונות בסוגיה העקרונית של חוקיות התקנות. לאחר כל אלה, באנו למסקנה כי התקנות ליישוב סכסוך הותקנו בסמכות וכדין והן אינן עומדות בסתירה להוראות הקבועות בחקיקה הראשית. בטרם נפרט את הטעמים שהובילונו למסקנה האמורה, נעמוד תחילה על הרקע להתקנת התקנות ליישוב סכסוך, על התכלית המונחת בבסיסן ועל עיקרי ההסדר הקבוע בהן.

 

(1) התקנות ליישוב סכסוך – הרקע להן, תכליתן ועיקריהן

18. הרקע לתקנות ליישוב סכסוך טמון בדו”ח הוועדה לבחינת יישום דיני המשפחה [42], בראשות השופט א’ שינבוים (להלן: דו”ח הוועדה). הוועדה האמורה מונתה, בין היתר, כדי לבחון “את הליכי ההתדיינות במשפטי אישות, סדרי הדין בהם, מידת המעורבות הרצויה של השופט בדיון ותפקידו של כל אחד מן הצדדים והגורמים הנוטלים בו חלק” (דו”ח הוועדה [42], בעמ’ 1). הוועדה המליצה, בין היתר, על ריכוזן של סמכויות השיפוט בענייני משפחה – שהיו מסורות עד אז בידי ערכאות שיפוט אזרחיות שונות – בידיה של ערכאה אזרחית אחת, בלא לפגוע בסמכויותיהם של בתי הדין הרבניים (שם [42], בעמ’ 20, 27). עוד המליצה הוועדה על מניעת ניתוק בין המישור המשפטי לבין המישור הטיפולי ועל חתירה להעמקת התיאום ושיתוף הפעולה בין בתי המשפט לבין הגורמים הטיפוליים. בין היתר, המליצה הוועדה על הקמת “מוסד לייעוץ ולרווחת המשפחה”, שאליו יופנו בני זוג שהגישו תביעה הנובעת מקשר הנישואין ביניהם, על מנת לבחון אפשרות לעשיית שימוש בכלים טיפוליים לפני בירור התביעה המשפטית ביניהם. המטרה הייתה “[…] שבני-הזוג יוכלו לפרוק מעליהם את כל המפריע להם, לקבל עצה כדי להימנע מפירוק המשפחה, ולהגיע להסדר הוגן במקרה של צורך בגירושין” (שם [42], בעמ’ 8).לשם כך, המליצה הוועדה, בין היתר, על תיקון תקנות סדר הדין האזרחי בהתאם להסדר המפורט בדו”ח (שם [42], בעמ’ 12).

חוק בית המשפט לענייני משפחה נחקק ברוח המלצותיה של ועדת שינבוים [42] ותוך אימוץ מודלים הנוהגים בעניין זה במדינות אחרות בעולם. כפי שצוין בפסקה 1 לעיל, ריכז החוק את השיפוט האזרחי בענייני משפחה בידי ערכאה מקצועית אחת ואף הסדיר את הקמתן של יחידות הסיוע על מנת להעמיד לרשותם של בתי המשפט לענייני משפחה את עזרתם של גורמים טיפוליים בניסיון לטפל במשבר המשפחתי על מכלול היבטיו. זאת, באמצעות שילוב של ידע מקצועי וטיפולי בהליך השיפוטי. יצוין כי יחידות הסיוע הן חלק מבתי המשפט לענייני משפחה וההפניה אליהן נעשית אך ורק באמצעות בית המשפט. עוד יוער כי התהליך הטיפולי ביחידות הסיוע אינו כרוך בתשלום נפרד והוא מותנה בשיתוף הפעולה של בני הזוג. בהתאם לכך, אם מסרב בעל דין להופיע לפני יחידת הסיוע, עליו להודיע על כך בכתב לבית המשפט שהפנה אותו לשם (ראו סעיף 5(ג) לחוק).

19. כאמור, כשנה לאחר חקיקתו של חוק בית המשפט לענייני משפחה והתקנתו של חלק ג’1 לתקנות סדר הדין האזרחי, שעניינו “תובענות בעניני משפחה”, התקין שר המשפטים את התקנות ליישוב סכסוך. תקנות אלה יצרו הסדר ברוח המלצותיה של ועדת שינבוים [42)] אף כי לא אימצו את מלוא פרטיהן). כפי שעולה מהודעתה של באת כוחו של היועץ המשפטי לממשלה ומטיעוניה לפנינו, תכליתן של התקנות ליישוב סכסוך הייתה לנתב את הסכסוך בין בני הזוג מפסים של התדיינות משפטית רגילה לפסים טיפוליים-מקצועיים, בניסיון לסייע לבני הזוג לפתור את המחלוקות ביניהם בדרכי הסכמה, בטרם תחל ההתדיינות המשפטית לפני בית המשפט לענייני משפחה.

יוער כי התפישה שבבסיס התקנות ליישוב סכסוך היא כי סכסוך משפחתי בין בני זוג הוא בעל מאפיינים מיוחדים הדורשים כלים ייחודיים להתמודדות עימו: ראשית, פעמים רבות מתאפיין סכסוך בין בני זוג במשקעים רגשיים עזים המשפיעים על יכולתו של בית המשפט לספק פתרונות הולמים לסכסוך באמצעות הכללים הרגילים החלים בהתדיינות משפטית. לא פעם, ההתדיינות המשפטית, אשר בגדרה על הצדדים לפרט את פרטי הסכסוך ואת הגורמים לו, תורמת לליבוי הקרע בין המעורבים בסכסוך ולהעמקתו. שנית, בשונה מסכסוכים אחרים, ימשיכו בני זוג, פעמים רבות, לקיים מערכת יחסים כלשהי לאחר סיום ההליך המשפטי – למשל, כהורים לילדים משותפים. ההשפעה הנמשכת של הסכסוך על בני הזוג ועל ילדיהם עלולה להיות קשה ביותר. בהתחשב במאפיינים אלה, סבר מחוקק המשנה כי רצוי לעודד את פתרון הסכסוך הזוגי באמצעות כלים מקצועיים וטיפוליים, שבידם לסייע במציאת הסדרים מוסכמים בין בני הזוג, תוך הימנעות, ככל הניתן, מליבוי הקרע ביניהם ותוך הגדלת הסיכויים לכיבוד ההסכם בעתיד מצד כל המעורבים בסכסוך. כפי שיפורט להלן, ההסדר שנקבע בתקנות ליישוב סכסוך מניח כי עדיף להפנות את בני הזוג למסלול הייעוצי- טיפולי בטרם הוגשו לבית המשפט לענייני משפחה כתבי טענות מפורטים שיש בהם כדי להעלות על הכתב את פרשת הסכסוך תוך העמקת המחלוקות בין בני הזוג. על מנת להבהיר את התפישה האמורה ואת ביטויה, נעמוד להלן על עיקריו של ההסדר הקבוע בתקנות ליישוב סכסוך.

20. ככלל, רשאי בית המשפט לענייני משפחה להפנות את בעלי הדין שלפניו ליחידת הסיוע באחד משני מצבים: ראשית, הפניה מיוזמתו של בית המשפט לאחר שהוגשו כתבי טענות והחל הבירור המשפטי בין בעלי הדין. הפניה כאמור יכול שתיעשה בכל תובענה בענייני משפחה שהוגשה לבית המשפט, ואין היא מוגבלת לסכסוכים בין בני זוג דווקא (ראו: סעיף 5 לחוק; תקנה 258יט). שנית, הפניית הצדדים ליחידת הסיוע בעקבות בקשה ליישוב סכסוך – היא ההליך מושא הדיון לפנינו. הפניה כאמור מקורה ביוזמתו של בן הזוג שהגיש את הבקשה ליישוב סכסוך. היא נעשית בטרם החל הבירור המשפטי בין הצדדים והיא מוגבלת לסכסוכים בין בני זוג (ראו תקנה 258כ(ב1)). יצוין כי מהחומר שהובא לפנינו עולה כי מאחר שהטיפול ביחידות הסיוע ניתן ללא תשלום נוסף, ולנוכח מוגבלות המשאבים הציבוריים, נמנע מחוקק המשנה מהעמדת האמצעי הדיוני של בקשה ליישוב סכסוך לרשותם של בני משפחה אחרים. הוא הגביל את השימוש בו לרשותם של בני זוג דווקא, עקב ההכרה בחשיבותו של התא המשפחתי הבסיסי ובשל ההשפעות האפשריות של הסכסוך על ילדיהם של בני הזוג. בהמשך לדברים אלה, יוער כי, בשנת 2007, הותקנה תקנה 258כא1 שפתחה את האפשרות להגיש בקשה ליישוב סכסוך גם בין הורה- הורהו של קטין לבין הורה של קטין בעניין קביעת דרכי קשר בינו לבין הקטין.

21. תקנות 258כ ו- 258כא, שנוסחן הובא לעיל (פסקה 2), מסדירות את דרך הגשתה של הבקשה ליישוב סכסוך ואת אופן ההתייחסות אליה. בהתאם לתקנה 258כ(ב), על בקשה ליישוב סכסוך בין בני זוג להיות מוגשת לפי טופס 26ב, הקובע כדלקמן:

“בקשה ליישוב סכסוך

הואיל ונתגלע סכסוך ביני לבין בן הזוג, וברצוני ליישב את הסכסוך בדרכי שלום ובלא התדיינות משפטית, אני פונה לבית המשפט בבקשה ליישוב הסכסוך ולהפניה ליחידת הסיוע או ליעוץ או לפישור, לפי שיקול דעת בית המשפט.

חתימת המבקש”

בהתאם לתקנה 258כ(ב) הנ”ל, יצורף לבקשה ליישוב סכסוך טופס 26א המאומת בתצהיר והכולל את פרטיהם של בני הזוג (שמות, כתובות מגורים, מספרי טלפון), פרטים לגבי המצב האישי, פרטי הילדים, פרטים לגבי דירת המגורים, נתונים על אלימות במשפחה, נתונים על תיקים אחרים בענייני משפחה בין בני הזוג, שנדונו או שנדונים בבית המשפט, וכן מידע על דבר קיומו של קשר עם גורמים טיפוליים.

ניתן להיווכח כי, בהתאם לטפסים 26א ו- 26ב הנ”ל, נוסח הבקשה ליישוב סכסוך אינו דורש פירוט של מהות הסכסוך ושל העניינים המצויים במחלוקת בין הצדדים. זאת – בהתאם לתכלית, שעליה עמדנו לעיל, ולפיה השאיפה היא לאפשר לבני הזוג להסתייע בכלים המקצועיים והטיפוליים בטרם יידרשו להגיש כתבי טענות מפורטים שיהיה בהם כדי ללבות את אש הסכסוך. התפישה שבבסיס התקנות ליישוב סכסוך היא כי עצם כניסתם של בני הזוג לזירה המשפטית, באמצעות הגשת כתבי בית דין הכוללים הטחת האשמות הדדיות זה נגד זה, עלול להוביל להסלמה בסכסוך ולפגוע באפשרות של הידברות ושל הסכמה.

22. בהתאם לתקנה 258כ(ב1), עם הגשת הבקשה ליישוב סכסוך נתון לבית המשפט לענייני משפחה שיקול דעת בשאלה אם להפנות את בני הזוג ליחידת הסיוע או להפנותם, בהסכמתם, לייעוץ או לפישור. בין כך ובין אחרת, ראוי להדגיש כי, בעקבות הגשת הבקשה ליישוב סכסוך, יש צורך בהחלטה שיפוטית המפנה את הצדדים לאחד משני המסלולים האמורים; בלא החלטה שיפוטית כאמור, לא תטופל הבקשה ליישוב סכסוך.

במשך התקופה שבה מטופלים בני הזוג ביחידת הסיוע או מצויים בהליך של ייעוץ או פישור, מעוכב הבירור המשפטי של ההליכים ביניהם (ראו: תקנה 258יט(ג); תקנה 258כב). יוער כי, לפי תקנה 258כה, במהלך התקופה שבה מעוכבים ההליכים בין בני הזוג, מנוע בן הזוג, שהגיש את הבקשה ליישוב סכסוך, מלהגיש בקשות לסעדים זמניים, “למעט צו מניעה לשמירת המצב הקיים או צו עיכוב יציאה מהארץ”. הטעם לכך נעוץ בתכלית, שעליה עמדנו לעיל, ולפיה רצוי לאפשר לבני הזוג להיעזר בגורמי מקצוע ולהגיע לפתרון מוסכם של הסכסוך שנתגלע ביניהם לפני ניהול התדיינות משפטית שיש בה כדי להעצים את המחלוקות בין הצדדים. לפיכך, קובעות התקנות כי, בתקופה שבה מעוכבים ההליכים בין בני הזוג, אין אפשרות להתדיין על סעדים זמניים כדי שלא להכביד על הניסיונות ליישב את הסכסוך בדרכי שלום. זאת, למעט כאשר מתחייב הדבר כדי למנוע שינוי במצב הקיים או כדי לעכב יציאה מן הארץ (ראו בעניין זה מיכאל קורינאלדי “ההשלכות של חידושי החקיקה לעניין מירוץ הסמכויות בין ביהמ”ש לענייני משפחה לבין ביה”ד הרבני” [32], בעמ’ 1187, להלן: קורינאלדי).

23. ככלל, כאשר הוגשה בקשה ליישוב סכסוך והצדדים הופנו ליחידת הסיוע או, בהסכמתם, לייעוץ או לפישור, יכול שההליכים ביניהם יבואו אל סיומם באחד משני אופנים: אפשרות אחת היא שבני הזוג הגיעו להסדר הפותר את הסכסוך ביניהם בדרכי הסכמה. בנסיבות אלה, קובעת תקנה 258כד כי בית המשפט רשאי לאשר את ההסכם ולתת לו תוקף של פסק דין.

האפשרות השנייה היא שההליכים ביחידת הסיוע או בייעוץ או בפישור נכשלו, במובן זה שבן הזוג האחר סירב להופיע לפני יחידת הסיוע או שהצדדים לא הצליחו להגיע להסכם ביניהם בתקופת עיכוב ההליכים. בנסיבות אלה, קובעות תקנה 258כא ותקנה 258כג כי על בית המשפט להורות על חידוש ההליכים לפניו לצורך בירור שיפוטי ולצורך הכרעה שיפוטית. בנסיבות כאמור, רלוונטיות שלוש הוראות משנה, המצויות בלב המחלוקת בעתירות שלפנינו: ראשית, תקנה 258כ(ג) הקובעת כי כאשר מוגשת בקשה ליישוב סכסוך, תיחשב הבקשה “כהגשת תובענה כנגד בן הזוג האחר בכל הענינים המפורטים בתקנה 258ז(1) עד (3), ובלבד שהענין נובע מהקשר שביניהם כבני זוג”. לשון אחר: בהתאם לתקנה 258כ(ג) הנ”ל, על אף שאין הבקשה ליישוב סכסוך כוללת פירוט של העניינים המצויים במחלוקת בין בני הזוג, יש לראות את הבקשה ליישוב סכסוך במועד הגשתה כתובענה בענייני רכוש, מזונות ומדור, וכן משמורת וחינוך קטינים. שנית, תקנה 258כא(א) סיפא מוסיפה וקובעת כי כאשר נכשל הטיפול ביחידת הסיוע או בייעוץ או בפישור, ובית המשפט הורה על חידוש ההליכים לפניו, “יורה בית המשפט לבן הזוג שהגיש את הבקשה] ליישוב סכסוך] להגיש כתב תביעה כאמור בתקנה 258ז, בתוך 30 ימים”. הווה אומר: אם לא עלה בידי בני הזוג לפתור את הסכסוך ביניהם בדרכי הסכמה, ניתנת שהות לבן הזוג, שהגיש את הבקשה ליישוב סכסוך, להגיש כתבי תביעה בענייני רכוש, מזונות ומדור וכן משמורת וחינוך קטינים.

לבסוף, קובעת תקנה 258כא(ב) כי אם הוגשו כתבי תביעה כאמור, רואים אותם כאילו הוגשו במועד הגשתה של הבקשה ליישוב סכסוך. התקנה הנ”ל מוסיפה וקובעת כי אם לא הוגשו כתבי תביעה על ידי מגיש הבקשה ליישוב סכסוך, בתוך 30 הימים שהוקצבו לכך, תימחק הבקשה ליישוב סכסוך. המחלוקת העקרונית בנוגע לתוקפן של התקנות ליישוב סכסוך נסובה על חוקיותן של שלוש הוראות המשנה האחרונות שעליהן עמדנו. יודגש כי, הן בפסקי דינם של בתי הדין הרבניים שנגדם מכוונות העתירות שלפנינו והן בטיעוני הצדדים, לא היה חולק כי התכלית הכללית של התקנות ליישוב סכסוך, קרי: מניעת החרפתו של הקרע בין בני הזוג ועידוד פתרונה של המחלוקת ביניהם בדרכי שלום במקום בדרך של הכרעה שיפוטית, היא תכלית ראויה ומבורכת. המחלוקת נסובה על השאלה אם פרטי ההסדר שנקבע בתקנות – ובעיקר הקביעה כי הגשת בקשה ליישוב סכסוך תיחשב במועד הגשתה כתובענה בענייני רכוש, מזונות ומדור וכן משמורת וחינוך קטינים – סותרים הוראות שונות בחקיקה הראשית באופן הנוגד את עקרון החוקיות והשולל את תוקפן של התקנות הנדונות. לבירורה של מחלוקת זו נפנה כעת, תוך שנבחן את הטענות שהועלו בעניינה מן הקל לכבד.

(2) האם התקנות ליישוב סכסוך מנוגדות להוראת סעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים?

24. המשיבים טענו לפנינו, אף כי בלשון רפה, כי התקנות ליישוב סכסוך מנוגדות לסעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים. הטענה בהקשר זה הייתה כי בקשה ליישוב סכסוך מיועדת, על פי שמה, ליישוב סכסוך בין בני זוג בדרכי הסכמה, ולפיכך היא מהווה תחליף לתביעה לשלום בית. לפי הנטען, הסדר זה שבתקנות הוא חסר תוקף בהיותו מנוגד לסעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים, הקובע כי “עניני נישואין” – ובכלל זה שלום בית – מצויים בסמכות השיפוט הייחודית של בתי הדין הרבניים. יוער כי טענה זו של המשיבים נסמכת על נימוק שהעלה פרופ’ שאוה ז”ל במאמרו נגד חוקיות התקנות הנדונות (ראו מנשה שאוה “היחס בין סמכותו של בית-המשפט לענייני משפחה לבין סמכותו של בית- הדין הרבני” [33], בעמ’ 70-71, להלן: שאוה I).

דין טענה זו להידחות. כאמור, בקשה ליישוב סכסוך נועדה להוביל את בני הזוג לפתרון מוסכם של המחלוקות ביניהם – בין כחלק משמירה על אחדות התא המשפחתי ובין בעקבות פירוק הקשר הזוגי – בסיועם של גורמי טיפול ומקצוע. השאיפה היא להביא את בני הזוג לפתרון מוסכם של הסכסוך ביניהם, באחת או יותר מהסוגיות הקבועות בתקנה 258ז לתקנות סדר הדין האזרחי, אשר “שלום בית” אינו נכלל בגדרן. אכן, ההליך ביחידת הסיוע עשוי להציע לבני הזוג הזדמנות נוספת לבחון את עצם ההחלטה להיפרד ולברר אם עשו כל שביכולתם כדי לשמר את התא המשפחתי (ראו בעניין זה דורית אלדר “תובענה לישוב סכסוך: חלופה טיפולית בבית המשפט לענייני משפחה” [34], בעמ’ 1223; עוד ראו: קורינאלדי [32], בעמ’ 1186; ארבל וגייפמן [31], בעמ’ 433, 452). עם זאת, הבקשה ליישוב סכסוך אינה מכוונת להביא את בני הזוג לשלום בית דווקא. זאת ועוד: אין בהגשת בקשה ליישוב סכסוך, כשלעצמה, כדי למנוע הגשת תביעה לשלום בית לבית הדין הרבני, אף לאחר שהבקשה ליישוב סכסוך כבר הוגשה לבית המשפט לענייני משפחה. יוער כי, בהתאם לסעיף 2 לחוק שיפוט בתי דין רבניים, התביעה לשלום בית לפני בית הדין הרבני תידון לפי הדין העברי.

בהתחשב בכל אלה, המסקנה המתבקשת היא כי התקנות ליישוב סכסוך אינן עומדות בסתירה לסמכות הייחודית הנתונה לבתי הדין הרבניים לדון ב”עניני נישואין וגירושין” לפי דין תורה, כאמור בסעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים.

(3) האם עומדות התקנות ליישוב סכסוך בסתירה להוראות סעיפים 1 ו-3 לחוק בית המשפט לענייני משפחה?

25. סעיף 3(א) לחוק בית המשפט לענייני משפחה קובע כי בית המשפט לענייני משפחה מוסמך לדון ב”עניני משפחה לפי חוק זה”. ההגדרה ל”עניני משפחה” קבועה בסעיף 1 לחוק והיא מבוססת על חלופות שונות שכולן מצריכות הגשת “תובענה” באחד או יותר מהעניינים המנויים בסעיף הנ”ל.

אחת הטענות העיקריות נגד חוקיותן של התקנות ליישוב סכסוך היא כי בקשה ליישוב סכסוך אינה בגדר “תובענה” כאמור בסעיף 1 לחוק, ולפיכך אין בכוחה להקנות סמכות שיפוט לבית המשפט לענייני משפחה, כנדרש בסעיף 3(א) לחוק. לפי הנטען, הבקשה ליישוב סכסוך פותחת הליך שאופיו טיפולי בלבד, והוא אמור להתנהל לפני יחידת הסיוע (או לפני יועץ או מגשר בהסכמתם של בני הזוג). לפי אותה גישה, אם הסתיים ההליך הטיפולי בהסכם בין הצדדים, הוא יובא לאישורו של בית המשפט לענייני משפחה, מכוח סעיף 3)ג) לחוק בית המשפט לענייני משפחה הקובע כי בית המשפט מוסמך לאשר הסכם בעניין הנתון בסמכותו “אף אם אינה תלויה ועומדת אותה שעה תובענה לגביו”. לחלופין, אם לא הגיעו בני הזוג להסכם המיישב את הסכסוך ביניהם בדרכי שלום, ירכוש בית המשפט לענייני משפחה סמכות שיפוט רק אם יוגשו אליו כתבי תביעה באחד או יותר מהעניינים האמורים בתקנה 258ז. נפקות הטענה האמורה היא כי הגשת תביעה לגירושין לבית הדין הרבני במועד שלאחר הגשת הבקשה ליישוב סכסוך ולפני הגשתם של כתבי תביעה לבית המשפט לענייני משפחה, תוביל לרכישתה של סמכות שיפוט על ידי בית הדין הרבני בכל העניינים שנכרכו לפניו בכנות וכדין (לגישה זו ראו מנשה שאוה “הצעת חוק בית- המשפט לעניני משפחה (תיקון מס’ 4) (השוואת סמכויות שיפוט), ה’תשנ”ח-1998 – האומנם ברכה לנשים המוסלמיות והנוצריות?” [35], בעמ’ 391-387 להלן: שאוה II).

26. הטענה שלפיה בקשה ליישוב סכסוך אינה “תובענה”, כנדרש בסעיף 1 לחוק בית המשפט לענייני משפחה, נשענת על שני טעמים עיקריים. ראשית, נטען כי “תובענה” בענייני משפחה צריך שתיפתח במסירתו של כתב תביעה. טענה זו נסמכת על תקנה 258ה(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, שזו לשונה:

“258ה. כתב תביעה

(א) תובענה, למעט בקשת ביניים, תיפתח במסירת כתב תביעה לבית המשפט [לענייני משפחה]

[…]” (ההדגשה הוספה – ד’ ב’).

הנה כי כן, מתקנה 258ה עולה לכאורה כי על תובענות בענייני משפחה (למעט בקשות ביניים) להיפתח במסירתו של כתב תביעה דווקא. כפי שהובהר בפסקה 21 לעיל, בקשה ליישוב סכסוך נפתחת בהגשת טופס כללי ותמציתי המאומת בתצהיר, ללא צירוף המסמכים הרלוונטיים. בקשה ליישוב סכסוך אינה נפתחת אפוא במסירתו של כתב תביעה. בהתחשב בכך, נטען כי אין היא בבחינת “תובענה” שבכוחה להקנות סמכות שיפוט לבית המשפט לענייני משפחה, כאמור בסעיפים 1 ו- 3 לחוק (לגישה האמורה ראו: ליאת שכטר “האם התקנות בדבר ‘בקשה ליישוב סכסוך’ בבית- המשפט לעניני משפחה חורגות מסמכות?” [36], בעמ’ 362, להלן: שכטר; תמ”ש (משפחה ת”א) 58421/98 פלוני נ’ פלונית [20], מפי השופט שוחט).

27. נקודת המוצא לבחינת הטענה האמורה טמונה בעובדה שחוק בית המשפט לענייני משפחה אינו מגדיר מהי “תובענה” ומהן הדרכים לפתיחתה. הגדרת המונח “תובענה” נותרה אפוא בידיו של מחוקק המשנה. תקנה 1 לתקנות סדר הדין האזרחי, החלה על בתי המשפט האזרחיים בכללותם, קובעת הגדרה רחבה יחסית למונח “תובענה”, בזו הלשון:

“1. הגדרות

בתקנות אלה –

[…]

‘תובענה’ – תביעות, בקשות ושאר ענינים שמביא בעל דין לפני בית משפט, באחת הדרכים שנקבעו לכך;

[…]”.

הנה כי כן, מתקנה 1 הנ”ל עולה כי “תובענה” אינה חייבת להיפתח בהגשת כתב תביעה דווקא וכי תיתכנה דרכים אחרות להבאת עניין לפני בית משפט אזרחי. תקנה 8 לתקנות סדר הדין האזרחי מוסיפה וקובעת כי “תובענה שאין לגביה בתקנות אלה הוראה אחרת לענין זה תיפתח במסירת כתב תביעה לבית המשפט” (ההדגשה הוספה – ד’ ב’). לשון אחר: בהתאם לתקנות סדר הדין האזרחי, כתב תביעה הוא בבחינת ברירת מחדל לפתיחת תובענה בבית המשפט האזרחי. עם זאת, אין מדובר בדרך דיונית שאין בלתה וניתן לקבוע הוראה אחרת בעניין.

בכל הנוגע לבית המשפט לענייני משפחה, נקבעה בתקנות הוראה מפורשת – היא תקנה 258ה(א) שנוסחה הובא לעיל – ולפיה תובענה בענייני משפחה (למעט בקשת ביניים) תיפתח בהגשת כתב תביעה. שאלה פרשנית המתעוררת בהקשר זה היא אם תקנה 258ה(א) הנ”ל נועדה לקבוע הסדר קשיח וממצה בעניין הדרך להגשת תובענות לבית המשפט לענייני משפחה או שמא ראוי לפרשה – בדומה להסדר הכללי הקבוע בתקנה 8 לתקנות סדר הדין האזרחי – באופן שתובענות בבית המשפט לענייני משפחה תיפתחנה, ככלל, על דרך של מסירתו של כתב תביעה, אלא אם כן נקבעה הוראה אחרת בעניין.

אף שנוטה אני לתשובה השנייה, איני רואה לקבוע מסמרות בעניין. לצורך הדיון שלפנינו, מוכנה אני להניח – בלא להכריע בדבר – כי תקנה 258ה(א) נועדה לקבוע הסדר ממצה שלפיו על תובענה לפני בית המשפט לענייני משפחה להיפתח במסירתו של כתב תביעה בלבד. בהנחה שכך, נוצרת סתירה לכאורית בין ההסדר הקבוע בתקנה 258ה(א) הנ”ל לבין תקנה 258כ, המאפשרת פתיחת הליך ליישוב סכסוך לפני בית המשפט לענייני משפחה ללא מסירתו של כתב תביעה, ואף קובעת כי בקשה ליישוב סכסוך תיחשב להגשת תובענה נגד בן הזוג האחר במכלול העניינים המפורטים שם.

אם וככל שאמנם נוצרת סתירה בין תקנה 258ה(א) לתקנה 258כ – שאלה שכאמור איני רואה להכריע בה – טמון הפתרון לכך בכללים בדבר “ברירת הדין” שנועדו לסייע במצבי התנגשות בין נורמות משפטיות. בהתאם לכללים אלה, כאשר מדובר בנורמות שוות- מעמד אשר לא ניתן ליישב את הסתירה ביניהן בדרכים פרשניות, כי אז גוברת הנורמה המאוחרת על הנורמה המוקדמת, והנורמה המיוחדת גוברת על הנורמה הכללית (ראו אהרן ברק פרשנות במשפט כרך ראשון – תורת הפרשנות הכללית [24], בעמ’ 545, 551).בהתחשב בכך, גוברת תקנה 258כ, שעניינה הגשת בקשה ליישוב סכסוך, על ההסדר הקבוע בתקנה 258ה(א), בהיותה המאוחרת והספציפית מבין שתי התקנות הנדונות שהן שוות- מעמד מבחינה נורמטיבית.

המסקנה המתבקשת היא כי תקנה 258כ קובעת דרך דיונית חדשה לפתיחת הליך לפני בית המשפט לענייני משפחה באמצעות הגשת בקשה ליישוב סכסוך, שהיא בגדר “תובענה” לצורך סעיף 1 לחוק. על אף שבקשה ליישוב סכסוך אינה נפתחת במסירתו של כתב תביעה, יש בכוחה לפתוח תובענה בבית המשפט לענייני משפחה שדינה כדין הגשתן של תביעות אחדות בעת ובעונה אחת בענייני חלוקת רכוש בין בני זוג, מזונות ומדור וכן חינוך ומשמורת ילדים (ראו תקנה 258כ(ג)). מבחינה דיונית, מדובר בדרך מקוצרת לפתיחת הליך ביחס לדרך הדיונית הרגילה, שכן די בהגשתו של טופס הבקשה ליישוב סכסוך במקום הגשתם של כמה כתבי תביעה נפרדים ומפורטים בכל אחד מהעניינים האמורים (ראו והשוו תקנה 258ד ותקנה 258ז לתקנות סדר הדין האזרחי). דרך דיונית זו תואמת את התכלית העיקרית של ההליך ליישוב סכסוך שעליה עמדנו לעיל (פסקה 19 ואילך) ולפיה, בשל ייחודו של הסכסוך המשפחתי בין בני זוג, השאיפה היא לאפשר לצדדים להיעזר בכלים מקצועיים- טיפוליים כדי להובילם לפתרון מוסכם, בטרם יידרשו להגיש כתבי טענות מפורטים שיהיה בהם כדי ללבות את אש הסכסוך שנתגלע ביניהם. דרך דיונית זו אף תואמת את רוחו ואת מטרתו של חוק בית המשפט לענייני משפחה להציע כלים מיוחדים – דיוניים, ראייתיים ומקצועיים- טיפוליים – לצורך התמודדות ראויה עם סכסוכים בענייני משפחה על מאפייניהם הייחודיים (ראו בעניין זה: ארבל וגייפמן [31], בעמ’ 441; קורינאלדי [32], בעמ’ 1186-1187; תמ”ש (משפחה ת”א) 51371/98 קורקין נ’ קורקין [21], בפסקה 22 ואילך, מפי השופט גייפמן; תמ”ש (משפחה ת”א) 22680/98 כ’ מ’ נ’ א’ מ’ [22], בפסקה 11 ואילך, מפי השופטת רוטשילד).

28. לחיזוק הטענה, שלפיה בקשה ליישוב סכסוך אינה בגדר “תובענה” שבכוחה להקנות סמכות שיפוט לבית המשפט לענייני משפחה, הובא טעם נוסף מפי הרב דיכובסקי בפסק דינו המשלים של בית הדין הרבני הגדול בעניינם של בני הזוג פ’ (בג”ץ 6919/07).בפסק הדין האמור, הפנה הרב דיכובסקי לתקנה 1 לתקנות בתי המשפט (אגרות), ה’תשס”ז-2007, המגדירה “תובענה” ו”הליך” בזו הלשון:

“1. הגדרות

בתקנות אלה –

[…]

‘תובענה’ או ‘הליך’ – תביעות, לרבות תביעות שכנגד והודעות לצד שלישי, בקשות, ערעורים ושאר ענינים שמביא בעל דין לפני בית משפט באחת הדרכים שנקבעו לכך על פי דין, ושנדרשת בהם החלטה או פסיקה של בית משפט” (ההדגשה הוספה – ד’ ב’).

ברוח התקנה האמורה, קבע הרב דיכובסקי כי “תובענה” היא תביעה לקבלת סעד שנועדה להיות מוכרעת על ידי בית המשפט עצמו. לשיטת הרב דיכובסקי, בקשה ליישוב סכסוך אינה מתבררת על ידי שופט וכל מטרתה להעביר את הסכסוך בין בני הזוג ליחידת הסיוע או, בהסכמתם, לייעוץ או לפישור. בהתאם להסדר הקבוע בתקנה 258כא לתקנות סדר הדין האזרחי, אם נכשל ההליך ביחידת הסיוע או לפני היועץ או המגשר, יש צורך בהגשת כתבי תביעה לבית המשפט לענייני משפחה על מנת שהשופט יוכל להכריע במחלוקות בין בני הזוג. לגישת הרב דיכובסקי, מכל אלה עולה כי הבקשה ליישוב סכסוך – להבדיל מכתבי התביעה המאוחרים – לא נועדה להיות מוכרעת על ידי בית המשפט, ולפיכך אין היא יכולה להיחשב בגדר “תובענה”, כנדרש לפי סעיפים 1 ו- 3 לחוק בית המשפט לענייני משפחה. לשם שלמות התמונה, יצוין כי בפסק דינו ראה הרב דיכובסקי להותיר ללא הכרעה את השאלה אם היה שר המשפטים מוסמך להתקין תקנות שיסדירו פתיחת הליך בבית המשפט לענייני משפחה אף אם אינו בבחינת “תובענה” (ראו פסקה 9 לעיל).

29. בהתייחס לדברים האמורים, יוער כי הנחת המוצא של הרב דיכובסקי הייתה כי בקשה ליישוב סכסוך אינה דורשת החלטה או פסיקה מצד בית המשפט עצמו, ולפיכך אין היא יכולה להיחשב בגדר “הליך” או “תובענה”. להנחה זו אין בידינו להסכים. ככלל, הגשת הבקשה ליישוב סכסוך כרוכה בתשלום אגרה (ששיעורה מופחת). הפנייתם של בני הזוג ליחידת הסיוע (או לייעוץ או לפישור, בהסכמתם) מחייבת החלטה שיפוטית של בית המשפט לענייני משפחה, ובלעדיה לא תטופל הבקשה ליישוב סכסוך (ראו תקנה 258כ(ב1)).

זאת ועוד: על בית משפט לענייני משפחה, אשר מפנה את בני הזוג ליחידת הסיוע, להביא לידיעתם כי על הדברים שיימסרו ליחידת הסיוע יחולו הכללים בדבר חסיון עדויות ובדבר ראיות חסויות, וכי הדיון ביחידת הסיוע או הפסקתו לא ישפיעו על הדיון לפני בית המשפט (ראו תקנה 258יט1).עיכוב ההליכים בעקבות הפנייתם של בני הזוג ליחידת הסיוע (או לייעוץ או לפישור), מצריך אף הוא החלטה שיפוטית (ראו תקנה 258יט(ג)). כפי שהובהר בפסקה 22 לעיל, במהלך התקופה שבה מעוכבים ההליכים, קיימת אפשרות להגיש בקשה לסעדים זמניים מסוימים – צו מניעה לשמירת המצב הקיים או צו עיכוב יציאה מהארץ; בקשה זו תידון בבית המשפט לענייני משפחה ותוכרע על ידיו (ראו תקנה 258כה). אם הצליחו בני הזוג להגיע להסכם הפותר את המחלוקות ביניהם בדרכי שלום, נדרש בית המשפט לאשר את ההסכם וליתן לו תוקף של פסק דין (ראו תקנה 258כד). אם נכשל ההליך לפני יחידת הסיוע, יש צורך בהחלטה שיפוטית המורה על חידוש ההליכים ועל הגשתם של כתבי תביעה בעניינים המפורטים בתקנה 258ז (ראו תקנה 258כא(א)). אם הוגשו כתבי תביעה כאמור בפרק הזמן שהוקצב לכך – יכריע בעניינם בית המשפט. אם לא הוגשו כתבי תביעה כאמור – תינתן החלטה שיפוטית המורה על מחיקת ההליך (ראו תקנה 258כא(ב)).

הנה כי כן, הבקשה ליישוב סכסוך היא הליך ייחודי המתנהל לכל אורכו בחסותו של בית המשפט לענייני משפחה. ההליך מבוסס על שימוש באמצעים טיפוליים- מקצועיים שנועדו להוביל את בני הזוג לפתרון מוסכם של המחלוקות ביניהם. עם זאת, אין מדובר בהליך טיפולי גרידא, שכן ההליך רצוף החלטות שיפוטיות הנדרשות לאורך כל שלביו. בהתחשב בכך, מהווה הבקשה ליישוב סכסוך “תובענה” או “הליך” אף לפי הגישה המגדירה “תובענה” כמכוּונת לקבלתן של “החלטה או פסיקה של בית משפט”, ברוח תקנה 1 לתקנות בתי המשפט (אגרות), שאליהן הפנה הרב דיכובסקי בפסק דינו.

30. סיכומם של דברים: התקנות ליישוב סכסוך יצרו דרך דיונית חלופית לפתיחת “תובענה” או “הליך” לפני בית המשפט לענייני משפחה. במקום הדרך הרגילה של הגשתם של כתבי תביעה נפרדים ומפורטים בנוגע לחלוקת הרכוש, למזונות ולמדור וכן למשמורת ולחינוך קטינים, מאפשרות התקנות לבן זוג להגיש תובענה בעניינים האמורים בדרך פשוטה וקצרה של הגשת בקשה ליישוב סכסוך. בהתאם לכך, קובעת תקנה 258כ(ג) כי “הגשת בקשה ליישוב סכסוך תיחשב כהגשת תובענה נגד בן הזוג האחר בכל הענינים המפורטים בתקנה 258ז(1) עד (3), ובלבד שהענין נובע מהקשר שביניהם כבני זוג”.

המסקנה האמורה משפיעה גם על פרשנותה של תקנה 258כא, על שני חלקיה. בהתאם לכך, הצורך בהגשת כתבי תביעה מאוחרים בנסיבות שבהן לא הושג הסכם בין בני הזוג, כאמור בתקנה 258כא(א), לא נועד לפתוח הליך בבית המשפט לענייני משפחה, שהרי, כאמור, התובענה נפתחה כבר במועד הגשת הבקשה ליישוב סכסוך. בהתאם לתפישה המונחת בבסיס התקנות, הגשתם של כתבי התביעה המאוחרים נדרשת על מנת להביא לפני בית המשפט לענייני משפחה את העובדות מושא הסכסוך בין הצדדים, את עילות התביעה ואת הסעדים המבוקשים לצורך הכרעה בהם, בהתחשב בכך שמלכתחילה לא כללה הבקשה ליישוב סכסוך פרטים אלה, לאור התכלית שעליה עמדנו בדברינו לעיל. אותה תפישה מונחת בבסיסה של תקנה 258כא(ב) שלפיה: “הוגש לבית המשפט כתב תביעה כאמור] לאחר כישלון ההליך ביחידת הסיוע או בייעוץ או בפישור – ד’ ב’] יראו אותו כאילו הוגש במועד הגשת הבקשה ליישוב סכסוך […]”. על פני הדברים, נראה כי תקנה 258כא(ב) הנ”ל נועדה להסיר ספקות בדבר מהות ההליך של יישוב סכסוך, כאמור בתקנה 258כ(ג). מטרתה של תקנה 258כא(ב) הנ”ל היא לשוב ולהבהיר כי, מבחינה דיונית, הגשת הבקשה ליישוב סכסוך פותחת הליך לפני בית המשפט לענייני משפחה בנוגע לחלוקת רכוש בין בני זוג, למזונות ולמדור וכן לחינוך ולמשמורת קטינים, וכי הגשתם של כתבי התביעה המאוחרים בעניינים אלה אינה משנה מהעובדה כי התובענה נפתחה כבר בעת הגשת הבקשה ליישוב סכסוך.

31. בהמשך לדברים האמורים יצוין כי בכתיבה האקדמית, וכן בפסיקתם של בתי המשפט לענייני משפחה, התעוררה מחלוקת בשאלה אם כתבי התביעה המאוחרים מהווים תיקון למפרע של הבקשה המקורית ליישוב סכסוך או שמא פרשנות כזו אינה תואמת את ההסדרים הקבועים בתקנות סדר הדין האזרחי לעניין אופן תיקונם של כתבי טענות (לגישה הרואה בכתבי התביעה המאוחרים תיקון למפרע של הבקשה המקורית ליישוב סכסוך ראו: ארבל וגייפמן [31], בעמ’ 441; תמ”ש (משפחה ת”א) 98/22680 כ’ מ’ נ’ א’ מ’ [22], בפסקה 15, מפי השופטת רוטשילד. לגישה הנגדית, שלפיה לא ניתן לראות בכתבי התביעה המאוחרים תיקון של כתב טענות קיים, ראו: שכטר [36], בעמ’ 364-365, 369; תמ”ש (משפחה ת”א) 98/58421 פלוני נ’ פלונית [20], בפסקה כ”ה, מפי השופט שוחט). יוער כי, על פני הדברים, תיתכן גישה נוספת שלפיה ראוי לראות בבקשה ליישוב סכסוך מעין תובענה ייחודית בעלת אופי מדורג, הנפתחת באמצעות הגשת טופס בקשה ליישוב סכסוך והממשיכה להשתכלל באמצעות הגשתם של כתבי תביעה מאוחרים בהיעדר פתרון מוסכם בין בני הזוג.

סוגיות דיוניות אלה אינן דורשות הכרעה בנסיבות העתירות שלפנינו. לענייננו, די במסקנה כי בקשה ליישוב סכסוך מהווה דרך חלופית להגשת “תובענה” בין בני זוג, כנדרש בסעיפים 1 ו- 3 לחוק בית המשפט לענייני משפחה וכי הגשתם של כתבי התביעה המאוחרים לא נועדה לצורך פתיחתו של הליך חדש אלא לצורך הבאתם של פרטי המחלוקת בין בני הזוג לפני בית המשפט, לשם הכרעה בהם, בנסיבות שבהן לא הושג פתרון מוסכם בין בני הזוג; כל זאת, בגדרי תובענה קיימת אשר, מבחינה דיונית, נפתחה עם הגשת הבקשה המקורית ליישוב סכסוך. המסקנה המתבקשת היא אפוא כי התקנות ליישוב סכסוך אינן מנוגדות להוראות סעיפים 1 ו- 3 לחוק בית המשפט לענייני משפחה, שממילא אינן מגדירות, כאמור, מהי “תובענה” בענייני משפחה ומהן הדרכים לפתיחתה.

(4) האם התקנות ליישוב סכסוך גורעות מסמכויות השיפוט של בתי הדין הרבניים בניגוד לאמור בסעיף 25 לחוק בית המשפט לענייני משפחה?

32. סעיף 25 לחוק בית המשפט לענייני משפחה קובע כדלקמן:

“25). שמירת סמכויות

א) חוק זה אינו בא לגרוע מסמכויותיהם של בתי הדין הדתיים ובית הדין לעבודה.

(ב) בענין הנתון לסמכותו המקבילה של בית דין דתי, יהיה בית המשפט לעניני משפחה מוסמך לדון, כל עוד אין בית הדין הדתי דן בו”.

מסעיף 25 הנ”ל עולה בבירור כי חוק בית המשפט לענייני משפחה לא נועד לשנות את חלוקתן של סמכויות השיפוט בין בתי המשפט האזרחיים לבין בתי הדין הדתיים וכי אין בחוק האמור כדי לשנות מכללי מרוץ הסמכויות שבו מבקש כל אחד מבני הזוג להקדים את האחר בהגשת תביעה לערכאה הנוחה בעבורו (ראו דברי השופטת ארבל בבע”ם 04/9948 פלוני נ’ פלונית [7], בפסקה 16. עוד ראו: שלמה לוין פרוצדורה אזרחית – סדרי דין מיוחדים בבתי המשפט [25], בעמ’ 77; מנשה שאוה “היש לנקוט ב’דחייה על הסף’ או ב’הקפאת התביעה’ במקרה של כריכת רכוש ומזונות אישה בתביעת גירושין של הבעל?” [37], בעמ’ 175; ארבל וגייפמן [31], בעמ’ 435).

בהקשר זה יצוין כי מרוץ הסמכויות בשיטתנו המשפטית נובע מההלכה הפסוקה שלפיה, כאשר קנתה אחת משתי הערכאות – בית הדין הרבני או בית המשפט האזרחי (כיום, בית המשפט לענייני משפחה) – סמכות לדון בעניין שנתבע לפניה כדין, לא תיזקק הערכאה האחרת לאותה הסוגיה אף אם נתונה לה סמכות שיפוט מקבילה בעניין. בהתאם לכך, כאשר הוגשה לבית המשפט לענייני משפחה תובענה לחלוקת רכוש בין בני זוג, למזונות ולמדור או למשמורת ולחינוך קטינים, לא תועיל כריכה מאוחרת של עניינים אלה בתביעת גירושין, באשר הקדים בית המשפט ורכש סמכות שיפוט בעניינם. ולהיפך – כאשר עניינים אלה נכרכו בכנות וכדין בתביעת גירושין כנה שהוגשה לבית הדין הרבני, הרי שהגשת תביעות מאוחרות לבית המשפט לענייני משפחה לא תועיל ובית המשפט לא ייזקק להן, באשר הקדים בית הדין הרבני ורכש סמכות שיפוט ייחודית בסוגיות אלה (ראו הלכת פלמן [2], בעמ’ 132-133, ומכלול האסמכתאות המובאות שם). הנה כי כן, העיקרון הכללי שעליו מבוסס מרוץ הסמכויות הוא ברור: כאשר סוגיה מסוימת עשויה להיתבע בבית המשפט לענייני משפחה או בבית הדין הרבני, הרי שהערכאה הראשונה שבתחומיה נפתח הליך כדין על ידי צד מהצדדים לסכסוך היא הרוכשת סמכות שיפוט בסוגיה.

33. הטענה העיקרית נגד חוקיותן של התקנות ליישוב סכסוך היא כי תקנות אלה שינו ממרוץ הסמכויות בין בתי המשפט לענייני משפחה לבין בתי הדין הרבניים באופן הגורע מסמכויות השיפוט של בתי הדין הרבניים, ועל כן מנוגד להסדר הקבוע בסעיף 25 לחוק. חיצי הביקורת בעניין זה מכוונים נגד תקנה 258כ(ג) ונגד תקנה 258כא(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי. כאמור, תקנה 258כ(ג) קובעת כי הגשת בקשה ליישוב סכסוך תיחשב כהגשת תובענה נגד בן הזוג האחר בענייני חלוקת רכוש, מזונות ומדור וכן משמורת וחינוך קטינים. תקנה 258כא(ב) מוסיפה וקובעת כי יראו את כתבי התביעה המאוחרים כאילו הוגשו במועד הבקשה ליישוב סכסוך. הטענה העיקרית בהקשר זה היא כי מטרת הייחוס לאחור של מועד הגשתם של כתבי התביעה, ליום הגשתה של הבקשה ליישוב סכסוך, הייתה לחסום בפני בית הדין הרבני את האפשרות לרכוש סמכות שיפוט נכרכת באותן הסוגיות, בתקופת הביניים שבין הגשת הבקשה ליישוב סכסוך לבין הגשתם של כתבי התביעה המאוחרים לבית המשפט לענייני משפחה. לפי אותה גישה, המועד לתפיסת הסמכות על ידי בית המשפט לענייני משפחה, בנסיבות שבהן הוגשה בקשה ליישוב סכסוך, אמור היה להיות מועד הגשתם של כתבי התביעה אליו. לפי הטענה, כדי לסטות מהעיקרון הכללי, שלפיו סמכותה של ערכאה שיפוטית נקבעת ביום הגשתה של התביעה אליה, היה צורך בחקיקה ראשית. בהתאם לכך, נטען כי מחוקק המשנה חרג מסמכותו עת קבע כי כתבי התביעה המאוחרים ייראו כאילו הוגשו במועד הגשתה של הבקשה ליישוב סכסוך (למצדדים בטענה זו ראו: שאוה I] 33], בעמ’ 70-71; שאוה II] 35], בעמ’ 391 ואילך; שכטר [36], בעמ’ 368, 377. עוד ראו תמ”ש (משפחה ת”א) 98/58421 פלוני נ’ פלונית [20], בפסקה כ”ח ואילך, מפי השופט שוחט).

34. הטענה האמורה מושתתת על ההנחה שלפיה, כאשר מוגשת בקשה ליישוב סכסוך, נפתח ההליך לפני בית המשפט לענייני משפחה רק משעה שהוגשו אליו כתבי תביעה באחד או יותר מהעניינים המנויים בתקנה 258ז. בהתאם להנחת מוצא זו, משנות התקנות ליישוב סכסוך מכללי מרוץ הסמכויות בקובען כי יש לייחס לאחור את הגשתם של כתבי התביעה למועד הגשתה של הבקשה ליישוב סכסוך. אולם, מטעמים שהובהרו לעיל (פסקה 27 ואילך), הנחת מוצא זו היא שגויה. בהתאם לתקנות הנדונות, הבקשה ליישוב סכסוך משמשת כדרך חלופית לפתיחת “הליך” או “תובענה” בין בני זוג לפני בית המשפט לענייני משפחה: במקום להגיש כמה כתבי תביעה נפרדים בענייני רכוש, מזונות ומדור וכן חינוך ומשמורת קטינים, רשאי בן זוג להגיש בקשה ליישוב סכסוך שדינה כדין הגשת תביעות בכל העניינים האמורים. בהתחשב בכך שהתקנות ליישוב סכסוך קובעות דרך נוספת לפתיחת “תובענה” לפני בית המשפט לענייני משפחה, אין לומר כי התקנות סותרות את העקרונות שעליהם מושתת מרוץ הסמכויות.

הכלל הבסיסי נותר כשהיה: תפיסת הסמכות על ידי בית הדין הרבני או על ידי בית המשפט לענייני משפחה נקבעת לפי מועד הגשתו של ההליך. לשון אחר: הערכאה הראשונה שאליה פנה כדין צד מהצדדים לסכסוך היא הרוכשת סמכות לדון בעניין. בהתאם לכך, כאשר הבקשה ליישוב סכסוך הוגשה לבית המשפט לענייני משפחה בטרם נכרכו ענייני הרכוש, המזונות והמדור או החינוך ומשמורת הקטינים בתביעת גירושין לפני בית הדין הרבני, ירכוש בית המשפט לענייני משפחה סמכות שיפוט בעניינים אלה, ובית הדין הרבני יימנע מלדון בהם (אלא אם כן הורה בית המשפט לענייני משפחה על מחיקת הבקשה ליישוב סכסוך, כאמור בתקנה 258כא(ב) סיפא). ולהיפך: כאשר ענייני הרכוש, המזונות והמדור או החינוך ומשמורת הקטינים נכרכו בכנות וכדין בתביעת גירושין לפני בית הדין הרבני בטרם הוגשה בקשה ליישוב סכסוך לבית המשפט לענייני משפחה, יידונו סוגיות אלה לפני בית הדין הרבני, ובית המשפט יסרב להיזקק להן. הנה כי כן, סמכותו הייחודית של בית הדין הרבני לדון בסוגיות שנכרכו לפניו בכנות וכדין – ובטרם הוגשה תובענה בעניינן לבית המשפט לענייני משפחה – נותרת בעינה ואין בתקנות הנדונות כדי לגרוע ממנה.

35. יצוין כי דבריו של הרב דיכובסקי בפסק הדין המשלים, כמפורט בפסקה 9 לעיל, מעוררים שאלה נוספת: מדוע מחילות עצמן תקנה 258כ(ג) ותקנה 258כא(ב) רק על חלוקת רכוש, מזונות ומדור וכן על חינוך ומשמורת קטינים, על אף שבקשה ליישוב סכסוך בין בני זוג יכול שתהא מוגשת גם בנוגע לענייני משפחה אחרים המנויים בתקנה 258ז (לדוגמה: ענייני אבהות או אמהות, החזרת קטין חטוף, קביעת גיל, שינוי שם, ועוד)?

ה’תשובה לשאלה זו נעוצה במאפייניו של מרוץ הסמכויות, שהוא בבחינת מציאות קיימת בשיטתנו המשפטית אשר לא היה ביכולתו של מתקין התקנות ליישוב סכסוך להתעלם ממנה. אחת התוצאות השליליות של מרוץ הסמכויות היא יצירת תמריץ שלילי למציאת פתרון מוסכם לסכסוך שבין בני הזוג עקב הצורך של כל אחד מהם לפעול באופן מיידי ולהקדים את בן הזוג האחר בהגשת תובענות לשם תפיסתה של סמכות שיפוט בערכאה הנוחה בעבורו (עוד על מרוץ הסמכויות ועל התוצאות השליליות הנלוות לו ראו: אריאל רוזן- צבי “הלכת ‘הכריכה’ ו’מירוץ הסמכויות’ והשפעתם על המשפחה ודיני המשפחה” [38], בעמ’ 88 ואילך; אשר מעוז “”כרוך’ זה הכרוך על עקבנו’ – על הכריכה בתביעת הגירושין” [39], בעמ’ 123-124, 127, להלן: מעוז).

כפי שעולה מהודעתה של באת כוחו של היועץ המשפטי לממשלה, היה מחוקק המשנה מודע לקיומו של מרוץ הסמכויות ולתוצאותיו המשפטיות. לפיכך, נקבע בתקנות הנדונות לפנינו כי הגשת בקשה ליישוב סכסוך תהווה פתיחת “תובענה” לפני בית המשפט לענייני משפחה בענייני חלוקת רכוש, מזונות ומדור וכן חינוך ומשמורת קטינים, קרי: באותן סוגיות אשר, ככלל, מצויות בלב הסכסוך הזוגי ואשר עשויות להיכרך בתביעת גירושין לפני בית הדין הרבני. לולא קביעה זו, היה על מגיש הבקשה ליישוב סכסוך להגיש כתבי תביעה מפורטים במועד הבקשה ליישוב סכסוך לצורך תפיסת סמכות בבית המשפט לענייני משפחה; בכך הייתה יוצאת נפגעת התכלית שבבסיס התקנות הנדונות – להימנע, בשלב הטיפולי של ההליך, מפירוט העניינים המצויים במחלוקת בין בני הזוג באופן שעלול להכשיל את הניסיונות להשגת פתרון מוסכם. יתר ענייני המשפחה המנויים בתקנה 258ז אינם מן הסוג הנכרך בתביעות גירושין, ולפיכך לא התעורר הצורך לקבוע בעניינם הסדר דומה, אף כי, על פני הדברים, עשויה הבקשה ליישוב סכסוך, לפי טיבה, להוות פתיחת “הליך” או “תובענה” גם בסוגיות אלה.

36. לא למותר להוסיף בסיום דברים אלה כי, עד כה, לא הוקמו יחידות סיוע בבתי הדין הרבניים, על אף הצעות לתיקוני חקיקה בנושא. מסיבה זו, אך גם מטעמים נוספים, האפשרות לקביעת הליך דומה של יישוב סכסוך בבתי הדין הרבניים באמצעות חקיקת משנה היא מוגבלת. עם זאת, העובדה, כי במצב הנוכחי ההליך של בקשה ליישוב סכסוך הוא ייחודי לבתי המשפט לענייני משפחה, אין בה, כשלעצמה, כדי להצביע על פגיעה בסמכויות השיפוט של בתי הדין הרבניים, וזאת – לאור מכלול הטעמים שעליהם עמדנו לעיל. בהתחשב בכל אלה, המסקנה המתבקשת היא כי התקנות ליישוב סכסוך אינן גורעות מסמכויות השיפוט של בתי הדין הרבניים, ולפיכך אין הן מנוגדות לסעיף 25 לחוק בית המשפט לענייני משפחה. ממילא, לא היה מקום לדברי הביקורת החריפים שהשמיע בית הדין הרבני הגדול בפסק דינו המשלים בדבר היעדר תום ליבם של אלה שעסקו במלאכת התקנתן של תקנות אלה.

 

(5) סיכום ביניים

37. המסקנה שאליה הגענו בדיוננו עד כה היא כי התקנות ליישוב סכסוך יצרו דרך דיונית חלופית לפתיחת “תובענה” לפני בית המשפט לענייני משפחה, אשר אין בה כדי לגרוע מסמכויותיהם של בתי הדין הרבניים. התקנות הנדונות אינן עומדות בסתירה להוראות הקבועות בחוק בית המשפט לענייני משפחה ובחוק שיפוט בתי דין רבניים, והן הותקנו בסמכות וכדין.

משבאנו למסקנות האמורות, טרם הגענו לסופה של דרך. כפי שהובהר לעיל, תכליתן של התקנות ליישוב סכסוך הייתה ליצור דרך קלה וקצרה לפתיחת תובענה לפני בית המשפט לענייני משפחה, תוך ייתור הצורך בהגשת כתבי טענות מפורטים בשלב הראשוני של ההליך ובטרם הפנייתם של בני הזוג ליחידת הסיוע (או, בהסכמתם, לייעוץ או לפישור). פשטות ההגשה של הבקשה ליישוב סכסוך מקנה לה את יתרונה ביחס לדרך הרגילה של הגשת כתבי תביעה. אולם, דווקא משום כך מתעורר חשש מפני ניצול לרעה של הליך ייחודי זה. החשש בהקשר זה, אשר הודגש בפסיקתם של בתי הדין הרבניים, הוא מפני מצבים שבהם המטרה העיקרית של הבקשה ליישוב סכסוך היא להקנות לבית המשפט לענייני משפחה סמכות שיפוט בענייני רכוש, מזונות ומדור וכן משמורת וחינוך קטינים, בדרך מהירה וקלה ללא צורך בהגשתם של כתבי תביעה ערוכים כדבעי. זאת, בלא שמגיש הבקשה מעוניין באמת ובתמים ליישב את הסכסוך בדרכי הסכמה בהיעזרו בגורמי הטיפול והייעוץ.

הנה כי כן, על אף שהתקנות ליישוב סכסוך אינן משנות מהכללים הבסיסיים שלפיהם מתנהל מרוץ הסמכויות בין בתי המשפט לענייני משפחה לבין בתי הדין הרבניים, ניתן להבין את החשש שעוררו בתי הדין מפני שימוש לרעה בהליכי המשפט לצורך הקניית יתרון דיוני- טקטי לבית המשפט לענייני משפחה במרוץ הסמכויות. חשש זה דורש מענה. לגישתי, המענה הראוי לכך אינו טמון בפסילת חוקיותן של התקנות ליישוב סכסוך, בהיעדר עילה משפטית לכך, אלא בפרשנותן של התקנות באשר למהותה של חובת תום הלב בהגשת בקשה ליישוב סכסוך. יוער כי גישה זו תואמת את תפישת היסוד הנוהגת בשיטתנו המשפטית שלפיה ראוי לקיים דבר חקיקה באמצעים פרשניים ובכך להימנע, ככל הניתן, מביטול תוקפו (ראו והשוו ע”פ 6659/06 פלוני נ’ מדינת ישראל [8], ב פסקה 8 לפסק דיני).

לשם הבהרת העמדה האמורה, נעמוד תחילה על המסגרת הנורמטיבית שעניינה חובת תום הלב הדיוני והאיסור על שימוש לרעה בהליכי משפט בשיטתנו המשפטית. לאחר מכן, נדון במהותה של חובת תום הלב הדיוני בהקשר של הגשת בקשה ליישוב סכסוך לבית המשפט לענייני משפחה. בהמשך, נתייחס לשאלת היחס בין החובה האמורה לבין מבחני הכריכה החלים בבית הדין הרבני. לבסוף, נדון בתחולת העקרונות שהותוו בהלכת פלמן [2] בהקשר הנדון לפנינו, במטרה למנוע “מרוץ החלטות”, בין בתי המשפט לענייני משפחה לבין בתי הדין הרבניים, בשאלה אם הבקשה ליישוב סכסוך הוגשה בתום לב בנסיבותיו של כל מקרה לגופו. לאחר כל אלה, נפנה ליישם את מסקנותינו העקרוניות על נסיבותיה של כל אחת מהפרשות שהובאו לפנינו.

 

הכללים להכרה בבקשה ליישוב סכסוך

(1) המסגרת הנורמטיבית – חובת תום הלב הדיוני והאיסור על שימוש לרעה בהליכי משפט

38. תום הלב הוא עקרון יסוד בשיטתנו המשפטית. תחילת התערותו של עיקרון זה בשיטתנו המשפטית – בהלכה הפסוקה, המשכה – בחקיקה (ראו: סעיפים 12(א) ו- 39 לחוק החוזים (חלק כללי), ה’תשל”ג-1973), ופיתוחו – בפסיקה ענפה שהעמידה אותו כערך חשוב בשיטתנו. כידוע, תחולתו של העיקרון בדבר תום הלב אינה מוגבלת לדיני החוזים והיא מתפרשת על כלל תחומי המשפט. בין היתר, חל העיקרון בדבר תום הלב בתחום סדרי הדין האזרחיים. מהותה של חובת תום הלב בתחום הדיוני היא כי על בעלי הדין להפעיל את הזכויות ואת החיובים המעוגנים בכללי הפרוצדורה האזרחית בדרך מקובלת, ביושר ובהגינות בסיסית המתחייבת אף ביחסים שבין צדדים “יריבים” (ראו: אהרן ברק פרשנות במשפט כרך שני – פרשנות החקיקה [26], בעמ’ 550, להלן: ברק, פרשנות החקיקה; דודי שוורץ סדר דין אזרחי – חידושים, תהליכים ומגמות [27], בעמ’ 73 ואילך). על בעלי הדין לפעול בסבירות ובהגינות בעת ניהול הליכי המשפט, בהתחשב במכלול נסיבות העניין (ראו בש”א 6479/06 בנק דיסקונט לישראל בע”מ נ’ שנפ [9], בפסקה 4, והאסמכתאות המובאות שם).

39. כבר נקבע בפסיקתנו כי מחובת תום הלב הדיוני נגזר האיסור על שימוש לרעה בהליכי משפט. מטרתו של איסור זה, במישור הציבורי, היא לשמור על תקינות ההליך השיפוטי ולמנוע מבעל דין להשתמש לרעה בבתי המשפט ובכך לפגוע בהשלטת הצדק. במישור הפרטי, נועד האיסור הנדון למנוע תוצאות בלתי הוגנות בין בעלי הדין המתדיינים בבתי המשפט. כמו העיקרון בדבר תום הלב, אף גבולות האיסור על שימוש לרעה בהליכי משפט אינם ניתנים לתחימה מראש, שכן מדובר במושגים דינמיים ויחסיים המקבלים את תוכנם המהותי בהתאם לנסיבות העניין ולדרך שבה יושמו ממקרה למקרה. ככלל, התפישה המנחה בהקשר זה היא כי השמירה על האינטרס האישי של בעל דין צריך שתיעשה בהתחשב בציפיות הדיוניות המוצדקות של הצדדים האחרים להליך ותוך מילוי חובותיו של בעל דין כלפי בית המשפט.

יוער כי, בדומה לעיקרון בדבר תום הלב, אף האיסור על ניצול לרעה של הליכי משפט מבוסס בעיקרו על אמת מידה אובייקטיבית הנגזרת מרמת ההתנהגות המצופה והראויה, בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה. כוונותיו הסובייקטיביות של בעל דין והשאלה אם פעל בזדון עשויות להשפיע על המסקנה בשאלה אם נעשה שימוש לרעה בהליכי משפט. עם זאת, אמת המידה העיקרית בהקשר זה היא סבירות והגינות, קרי: כיצד היה נוהג בעל דין סביר והגון בנסיבות המקרה (ראו בעניין זה בש”א 6479/06 בנק דיסקונט [9], בפסקה 5).

אין חולק כי, לצד האיסור על שימוש לרעה בהליך השיפוטי, מסורה בידי בית המשפט סמכות טבועה ליתן סעד דיוני בגין ניצול לרעה של הליכי משפט. מדובר בסמכות שבשיקול דעת – הן לעניין עצם הענקת הסעד והן לעניין מהות הסעד שניתן (לסעדים השונים האפשריים בהקשר זה ראו בש”א 06/6479 בנק דיסקונט [9], בפסקה 7. עוד ראו שלמה לוין תורת הפרוצדורה האזרחית – מבוא ועקרונות יסוד [28], בעמ’ 62 ואילך). אשר לאופן הפעלתו של שיקול הדעת בעניין מתן סעד בגין התנהלות חסרת תום לב של בעל דין, ציינתי בהזדמנות אחרת בעבר כי:

“[…] בית-המשפט יפעיל את סמכותו למתן סעד בגין התנהלות דיונית חסרת תום- לב בהתחשב במכלול השיקולים הרלוונטיים לעניין, ובהם: שמירה על הגינות ההליך השיפוטי והגנה על התכליות המונחות בבסיס סדרי הדין מחד- גיסא; אל מול זכות הגישה לערכאות וזכותו של בעל- דין לקבל הזדמנות מלאה לבירור עניינו בבית- המשפט מאידך- גיסא. בבואו להכריע בדבר מתן סעד בגין שימוש לרעה בהליך השיפוטי, יאזן בית-המשפט בין מכלול הזכויות והאינטרסים האמורים, בשים לב לכלל נסיבות העניין שבפניו ובהן: טיב ההתנהגות הנדונה של בעל-הדין – האם עלתה כדי התחכמות, תחבולה, שרירות לב, זלזול בבית-המשפט או הכשלת הצד שכנגד וההליך בכללותו; מצב נפשו של בעל- הדין – האם השימוש לרעה בהליך השיפוטי נעשה בהיסח הדעת, מתוך טעות או רשלנות או שמא במתכוון; היקף ועוצמת הפגיעה בכללי הפרוצדורה הרלוונטיים ובתקינות ההליך השיפוטי; וכן מידתיות הסעד המבוקש נוכח הפגיעה האפשרית בזכויותיו של בעל- הדין” (בש”א 6479/06 בנק דיסקונט [9], בפסקה 8).

(2) מהותה של חובת תום הלב הדיוני בהקשר של הגשת בקשה ליישוב סכסוך 40. אין חולק לפנינו כי, בהתאם לעיקרון בדבר תום הלב ולאיסור על שימוש לרעה בהליכי משפט, על בקשה ליישוב סכסוך להיות מוגשת בתום לב וללא ניצול לרעה של ההליך השיפוטי. עמדה זו תואמת את החזקה הפרשנית, הנגזרת מחשיבותו של העיקרון בדבר תום הלב בשיטתנו המשפטית, ולפיה הנחה היא כי תכליתו של דבר חקיקה היא להגשים את העיקרון בדבר תום הלב ואת הטעמים המונחים בבסיסו (ראו בעניין זה ברק, פרשנות החקיקה [26], בעמ’ 551, והאסמכתאות המובאות שם). אין חולק כי חזקה פרשנית זו לא נסתרה בעניינן של התקנות ליישוב סכסוך. בהתחשב בכך, השאלה העיקרית המתעוררת בהקשר זה נוגעת לאופייה ולמהותה של חובת תום הלב בהגשת בקשה ליישוב סכסוך.

על פי תפישתי, מהותה של חובת תום הלב הדיוני בהקשר הנדון לפנינו מושפעת מייחודו של ההליך ליישוב סכסוך. כפי שפורט בדברינו לעיל, תכליתו של ההליך הנדון היא לאפשר לבני זוג מסוכסכים ליישב את המחלוקות ביניהם בדרכי הסכמה, בטרם יידרשו להגיש כתבי טענות המפרטים את נקודות המחלוקת ביניהם ואת מכלול העילות המשפטיות והסעדים המבוקשים. בהתחשב בכך, על בן זוג המגיש בקשה ליישוב סכסוך להיות מעוניין ביישוב הסכסוך עם בן זוגו בדרכי שלום, ללא צורך בהכרעה שיפוטית. עליו להגיש את הבקשה מתוך רצון כן לחיפוש אחר פתרונות מוסכמים, ועליו להיות נכון לשתף פעולה לשם כך עם הגורמים הטיפוליים והמקצועיים ביחידת הסיוע (או בהליך הייעוץ או הפישור החיצוני שאליו הופנו בני הזוג בהסכמתם). אין להסכין עם מצב שבו הבקשה ליישוב סכסוך מוגשת ככסות עיניים בלבד, כשמטרתה העיקרית אינה ניסיון כן ליישב את הסכסוך הזוגי בדרכי שלום, אלא תכליתה הדומיננטית היא לרכוש סמכות שיפוט בבית המשפט לענייני משפחה בדרך קלה ומהירה, תוך ייתור הצורך בהגשת כתבי טענות ערוכים כדבעי. לשון אחר: אין לאפשר ניצול לרעה של הליך הבקשה ליישוב סכסוך רק כדי להשיג יתרון טקטי במרוץ הסמכויות.

41. מטבע הדברים, בלתי אפשרי להגדיר מראש את מכלול הנסיבות שבהן יוכח חוסר תום לב בהגשת בקשה ליישוב סכסוך, ועל ההלכה הפסוקה בעניין זה להתפתח תוך כדי צעידה זהירה ממקרה למקרה לפי נסיבותיו. על פני הדברים, ראוי לבחון אם מגיש הבקשה ליישוב סכסוך עשה את הנדרש מצידו על מנת לקחת חלק בהליך הטיפולי בניסיון ליישב את הסכסוך בהסכמה. כן ראוי לבחון אם התנהגותו של מגיש הבקשה מצביעה על רצון אמיתי ביישוב הסכסוך בדרכי שלום. כך, למשל, ניתן לומר כי בנסיבות שבהן מבקש בן הזוג, שהגיש את הבקשה ליישוב סכסוך, שלא לערב את יחידת הסיוע או גורמי מקצוע או טיפול חיצוניים – בלא שמתנהל אותה עת משא ומתן רציני בין הצדדים בניסיון להגיע להסדר מוסכם – עשוי הדבר להעיד על ניצול לרעה של ההליך במובן זה שתכליתה העיקרית של הגשת הבקשה ליישוב סכסוך הייתה תפיסת סמכות גרידא. מסקנה דומה עשויה להתבקש בנסיבות שבהן בן הזוג שהגיש את הבקשה ליישוב סכסוך אינו מתייצב לישיבות לפני יחידת הסיוע או לפני המייעץ או לפני המגשר החיצוניים, ללא הסבר מתקבל על הדעת ועל אף שהוזמן כדין. בנסיבות כאמור, חוסר תום הלב בהגשת הבקשה ליישוב סכסוך עלול להביא לכך שלא יהיה בבקשה האמורה כדי למנוע מבית הדין הרבני לרכוש סמכות שיפוט בעניינים שנכרכו לפניו בכנות וכדין בתקופת הביניים שלאחר הגשת הבקשה ליישוב סכסוך ולפני הגשתם של כתבי תביעה לבית המשפט לענייני משפחה כאמור בתקנה 258כא.

יטען הטוען כי, לאור מעמדה הרם של זכות הגישה לערכאות בשיטתנו המשפטית ובהתאם להלכה הפסוקה, על בית המשפט להיזהר מלנעול את שעריו בפני בעל דין בגין התנהלות דיונית חסרת תום לב וכי רק בנסיבות חריגות ויוצאות דופן ראוי להורות על סילוק תובענה על הסף בגין חוסר תום לב קיצוני או בגין שימוש לרעה בוטה בהליכי משפט (ראו בש”א 6479/06 בנק דיסקונט [9], בפסקה 8, והאסמכתאות המוזכרות שם). בהתייחס לטענה זו נשיב שניים:

ראשית, ההליך של יישוב סכסוך הוא בעל מאפיינים ייחודיים. תוכנה ומהותה של חובת תום הלב הדיוני, כמו גם הסעדים בגין הפרתה, מושפעים מייחודו של הליך זה ומותאמים למאפייניו ולתכליתו. לנוכח הקלות הרבה היחסית שבה ניתן להגיש בקשה ליישוב סכסוך לבית המשפט לענייני משפחה, ועל רקע המציאות הקיימת בשיטתנו המשפטית של מרוץ סמכויות, מתבקש סעד מתאים בגין הפרתה של חובת תום הלב בהגשת בקשה ליישוב סכסוך, על מנת שהליך ייחודי זה לא ינוצל לרעה לתכליות שלא לשמן נועד.

שנית, אם נדייק בדבר, הסעד בגין חוסר תום לב דיוני בהגשת בקשה ליישוב סכסוך אינו סגירת שעריו של בית המשפט בפני המתדיין, אלא קביעה כי אין בכוחה של הבקשה ליישוב סכסוך כדי למנוע את סמכות השיפוט שבידי בית הדין הרבני באותם עניינים שנכרכו לפניו בכנות וכדין, בפרק הזמן שלאחר הגשת הבקשה ליישוב סכסוך ולפני הגשתם של כתבי תביעה ערוכים כדבעי לבית המשפט לענייני משפחה.

42. לסיום חלק זה של הדיון, יוער כי הדברים שנאמרו לעיל עניינם בחובת תום הלב הדיוני בהגשת בקשה ליישוב סכסוך, בהתחשב במאפייניו של ההליך הנדון ובתכליותיו. אין בכך כדי להביע עמדה לעניין היקפה ותוכנה של חובת תום הלב הדיוני בהגשת תובענות “רגילות” לבית המשפט לענייני משפחה הנפתחות בדרך של הגשת כתב תביעה. סוגיה זו לא התעוררה לפנינו ולא ראיתי לדון בה בעתירות דנן.

 

(3) היחס בין חובת תום הלב הדיוני בהגשת בקשה ליישוב סכסוך לבין מבחני הכריכה החלים בבית הדין הרבני

43. בית הדין הרבני האזורי בנתניה שדן בעניינם של בני הזוג ד’ (בג”ץ 5918/07) ובית הדין הרבני הגדול, בפסק הדין המשלים בעניינם של בני הזוג פ’ (בג”ץ 6919/07), ציינו כי, לפי תפישתם, ראוי לפרש את חובת תום הלב בהגשת בקשה ליישוב סכסוך באופן דומה למכלול מבחני הכריכה שפותחו בהלכה הפסוקה, לרבות דרישה לפירוט העניינים שבהם מתבקש יישוב סכסוך בבית המשפט לענייני משפחה.

לאחר ששקלתי בדבר, באתי למסקנה כי יש בידי להסכים לעמדתם האמורה של בתי הדין הרבניים באופן חלקי בלבד. לשיטתי, חובת תום הלב בהגשת בקשה ליישוב סכסוך דומה בתכליתה ובחלק ממאפייניה לדרישת הפסיקה אשר, לפיה, על תביעת גירושין ועל הכריכה בה להיעשות בכנות לשם תפיסתה של סמכות שיפוט במרוץ הסמכויות. עם זאת, בהתחשב בלשונן הברורה של התקנות הנדונות ולאור תכליותיו של ההליך ליישוב סכסוך, אין חובת תום הלב כוללת דרישה לפירוט העניינים שבהם מתבקש יישוב הסכסוך לפני בית המשפט לענייני משפחה. זאת, להבדיל מהדרישה לכריכה “כדין” בתביעת גירושין לפני בית הדין הרבני. להלן אבהיר עמדה זו ואת הטעמים המונחים בבסיסה.

44. סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים, הדן בסמכותו הנכרכת של בית הדין הרבני, קובע כדלקמן:

“3. שיפוט אגב גירושין

הוגשה לבית דין רבני תביעת גירושין בין יהודים, אם על ידי האשה ואם על ידי האיש, יהא לבית דין רבני שיפוט יחודי בכל ענין הכרוך בתביעת הגירושין, לרבות מזונות לאשה ולילדי הזוג”.

במשך השנים, נקבעו בפסיקתו של בית משפט זה שלושה מבחני עזר, אשר רק בהתקיימם עשוי בית הדין הרבני לרכוש סמכות שיפוט ייחודית בעניינים הכרוכים, וזאת “[…] לשם חיסול יעיל של יחסי בני- הזוג המתגרשים זה מזה” (ע”א 8/59 גולדמן נ’ גולדמן [10], בעמ’ 1091): ראשית, על תביעת הגירושין להיות “כנה”; שנית, על הכריכה להיות “כנה”; שלישית, נדרש כי הכריכה תיעשה “כדין” (להלן: מבחני הכריכה). תכליתם של מבחנים פסיקתיים אלה הייתה לוודא כי כריכת העניינים בתביעת הגירושין לפני בית הדין הרבני התבצעה בהתאם לכללים שנקבעו בפסיקתו של בית משפט זה וכי לא נעשה שימוש לרעה בהסדר הכריכה במטרה להשיג יתרון טקטי לבעל הדין המעוניין להתדיין בבית הדין הרבני במרוץ הסמכויות, על ידי הקמת מחסום מלאכותי מפני הגשת תביעה לבית המשפט האזרחי (כיום, בית המשפט לענייני משפחה) (ראו בעניין זה דברי הנשיא ברק בבג”ץ 5679/03 פלוני נ’ מדינת ישראל [11], בפסקה 10).

עיון בפסיקתו הענפה של בית משפט זה, אשר עסקה לאורך השנים במבחני הכריכה, מלמד כי הדרישה לכנותה של תביעת הגירושין פותחה במטרה למנוע מצבים שבהם הגיש אחד מבני הזוג תביעת גירושין לבית הדין הרבני בלי רצון אמיתי להתגרש, אלא רק כדי למנוע מבית המשפט האזרחי לדון בעניינים שנכרכו בתביעת הגירושין. הדרישה שעניינה כנות הכריכה נועדה למנוע מצבים שבהם אחד מבני הזוג הגיש תביעת גירושין כנה לבית הדין הרבני, במובן זה שהיא שיקפה רצון אמיתי להתגרש, אך, עם זאת, בן הזוג שהגיש את תביעת הגירושין לא היה מעוניין בכך שבית הדין ידון בעניינים הכרוכים, ורק רצה לחסום את הדרך בפני בית המשפט האזרחי מלרכוש סמכות שיפוט בעניינים אלה. על מנת למנוע מצבים כאמור, נקבע בפסיקה כי בית הדין הרבני ירכוש סמכות שיפוט ייחודית בעניינים שנכרכו לפניו, רק כאשר הייתה תביעת הגירושין כנה והכריכה בה נעשתה אף היא בכנות. עוד נפסק כי, לשם קביעת כנותן של תביעת הגירושין ושל הכריכה בה, אין די לבחון את אופן ניסוחו של כתב התביעה לפני בית הדין הרבני (שהרי מלאכת הניסוח נעשית בדרך כלל על ידי באי כוחם של הצדדים). נוסף לכך, יש לבחון את כנות רצונו של בן הזוג בגירושין ובהכרעה בעניינים הכרוכים בהתחשב במכלול נסיבות המקרה, ובהן: התנהגות הצדדים במהלך חיי הנישואין; התנהגותו ודבריו של בן הזוג, שהגיש את תביעת הגירושין הכרוכה בהליכים שהתקיימו בין הצדדים בבית הדין הרבני ובבית המשפט לענייני משפחה; ראיות שהובאו על ידי מי מהצדדים בעניין כנות הגירושין והכריכה, ועוד (למבחני הכריכה ולאופן הוכחתם ראו: אלישע שינבוים, בני דון-יחייא דיני מזונות כרך 2 [29], בעמ’ 476-507; מעוז [39], בעמ’ 103 ואילך; אריאל רוזן- צבי דיני המשפחה בישראל – בין קודש לחול [30], בעמ’ 65-53).

45. מתכליתה וממאפייניה של הדרישה בדבר כנותן של תביעת גירושין ושל הכריכה בה, עולה כי קיימת זיקה ממשית בינה לבין העיקרון בדבר תום הלב בשיטתנו המשפטית – ובלשונו של השופט י’ אנגלרד: “[…] בעיניי מבחן ה’כנות’ אינו אלא החלת העיקרון הרחב והמקיף של תום- לב” (בג”ץ 8754/00 רון נ’ בית-הדין הרבני הגדול [12], בעמ’ 670. עוד ראו: דברי השופט (כתוארו אז) מ’ אלון בע”א 700/81 פז נ’ פז [13], בפסקה 7; דברי המשנה לנשיא (כתוארו אז) א’ ברק בבג”ץ 1000/92 בבלי נ’ בית הדין הרבני הגדול [14], בפסקה 12; דברי השופט (כתוארו אז) א’ מצא בבג”ץ 772/00 זקס נ’ בית-הדין הרבני האזורי בפתח-תקווה [15], בפסקה 7).

על פני הדברים, ניתן להצביע על דמיון – למצער, חלקי – בין הדרישה לכנותן של תביעת הגירושין ושל הכריכה בה לפני בית הדין הרבני, לבין הדרישה לתום לב בהגשת בקשה ליישוב סכסוך לבית המשפט לענייני משפחה, מבחינת התכליות והמאפיינים של שתי הדרישות האמורות. בשני המקרים, המטרה היא לוודא כי בעל הדין שהגיש את ההליך מעוניין בו וכי לא נעשה שימוש לרעה בהליך השיפוטי שתכליתו העיקרית אינה הכרעה או מציאת פתרון מוסכם לסוגיות השנויות במחלוקת בין בני הזוג, אלא השגת יתרון דיוני ותפיסת סמכות גרידא בגדר מרוץ הסמכויות. בשני המקרים, קביעת הכנות או תום הלב בהגשת ההליך אינה נעשית רק בהסתמך על אופן ניסוחו של המסמך הפותח את ההליך, אלא בהתחשב במכלול נסיבות המקרה ובהתנהגות הצדדים.

46. תמונת הדברים שונה בנוגע לדרישה שעניינה כריכה “כדין”, אשר פותחה בפסיקתו של בית משפט זה כחלק ממבחני הכריכה. פירושה של דרישה זו הוא כי יש לכרוך במפורש ובפירוט את העניינים הנלווים לתביעת הגירושין, על מנת שבית הדין הרבני ירכוש בהם סמכות שיפוט ייחודית. תכליתה של הדרישה לכריכה “כדין” היא לוודא כי אין מדובר בכריכה סתמית וכי מתקיימים הכללים שנקבעו בפסיקה בסוגיה זו. בלי למצות את מכלול הכללים בדבר הכריכה “כדין” שנקבעו בפסיקה, נציין כדלקמן: ראשית, כריכה “כדין” פירושה כי העניינים נכרכו בתביעת גירושין אשר הוגשה בסמכות וכדין לבית הדין הרבני (להבדיל, למשל, מתביעות לשלום בית או להכרזת אישה כמורדת, אשר בעניינן אין תחולה ישירה לסמכות הנכרכת הקבועה בסעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים). שנית, כריכה היא “כדין” אם מדובר בעניינים אשר, לפי מהותם, אמנם ניתנים לכריכה. כך, למשל, נפסק כי תביעה למזונות ילדים המוגשת בשמם – להבדיל מתביעת האם להשבת הוצאות בגין מזונות הילדים – אינה ניתנת להיכרך בתביעת גירושין (בר”ע 69/120 שרגאי נ’ שרגאי [16], בעמ’ 176, מפי השופט זוסמן; ע”א 80/118 גבעולי נ’ גבעולי [17], בעמ’ 158-159, מפי השופט שמגר). שלישית, כריכה “כדין” מבוססת על פירוט העניינים שנכרכו בתביעת הגירושין. מקור הדרישה לכריכה מפורשת ומפורטת הוא, בין היתר, בהבחנה שבין עניינים הכרוכים מעצם טיבם ומהותם בתביעת גירושין, באופן שאינו מחייב את כריכתם בפועל (כגון: החזקת ילדים), לבין עניינים אחרים המחייבים כריכה מפורשת כדי שבית הדין הרבני ירכוש סמכות שיפוט ייחודית בעניינם (כגון: חלוקת רכוש, מזונות אישה ומדור, וכן חינוך ילדים) (ראו ביד”ם 60/1 וינטר נ’ בארי [18).[הנה כי כן, הדרישה לפירוט העניינים הנכרכים בתביעת הגירושין לפני בית הדין הרבני אינה שואבת את כוחה מחובת תום הלב ומדרישת הכנוּת בלבד, אלא היא קשורה למאפייניה של הסמכות הנכרכת ולהגיונם המשפטי של כללי הכריכה, כפי שנקבעו בהלכה הפסוקה.

על פני הדברים, קיים קושי פרשני להחיל על הגשת בקשה ליישוב סכסוך דרישה הדומה במהותה לזו שעניינה כריכה “כדין” לפני בית הדין הרבני. כבר אמרנו כי קביעת חובה פסיקתית לפירוט העניינים שבהם מתבקש יישוב סכסוך, כמוצע בפסק דינו המשלים של בית הדין הרבני הגדול, תעמוד בניגוד ללשונן הברורה ולתכליתן של התקנות ליישוב סכסוך. כפי שפורט לעיל, התכלית העיקרית של התקנות הנדונות הייתה ליצור דרך קלה, נגישה ופשוטה לפתיחת הליך לפני בית המשפט לענייני משפחה, ללא צורך בפירוט הנושאים השנויים במחלוקת בין בני הזוג, על מנת שלא להחריף את הסכסוך בטרם מוצו הניסיונות הטיפוליים והמקצועיים ליישבו בדרכים מוסכמות. בהתחשב בכך, לא ניתן לייחס חוסר תום לב דיוני לבן זוג שהגיש בקשה ליישוב סכסוך רק משום כך שנהג לפי ההסדר הקבוע בתקנות בנוסחן הקיים ולא פירט את הסוגיות הנתונות במחלוקת עם בן זוגו בטופס 26ב הנ”ל. יוער כי, בכתיבה האקדמית, הועלתה הצעה לתקן את התקנות ליישוב סכסוך באופן שטופס הגשת הבקשה ידרוש פירוט מינימלי של הנושאים שבהם מתבקש יישוב סכסוך. לפי אותה הצעה, בנסיבות שבהן לא הושג הסכם בין בני הזוג ירכוש בית המשפט לענייני משפחה סמכות שיפוט רק באותם נושאים שבהם התבקש מלכתחילה יישוב הסכסוך (ראו קורינאלדי [32], בעמ’ 1187). לכאורה, להצעה האמורה יש יתרונות וחסרונות שלא כאן המקום לפרטם. מכל מקום, ההצעה הנ”ל אינה מעוגנת בנוסחן הנוכחי של התקנות. מתשובת היועץ המשפטי לממשלה עולה כי, בעת התקנת התקנות ליישוב סכסוך, נמנע מחוקק המשנה במתכוון מקביעת דרישה לפירוט כאמור, בשל התכלית שעליה עמדנו. במצב דברים זה, דומה כי אין לקבוע, בדרך פסיקתית, דרישה לפירוט העניינים שבהם מתבקש יישוב הסכסוך. 47. סיכומם של דברים: מדיוננו עד כה מתבקשות המסקנות הבאות:

ראשית, בהתאם לחובת תום הלב הדיוני, על בקשה ליישוב סכסוך להיות מוגשת בתום לב וללא ניצול לרעה של ההליך. שנית, מהותה של חובת תום הלב הדיוני, בהקשר של הגשת בקשה ליישוב סכסוך, נגזרת מייחודו של ההליך הנדון מבחינת תכליתו ומבחינת מאפייניו. ככלל, על בן זוג המגיש בקשה ליישוב סכסוך לבית המשפט לענייני משפחה להגיש את הבקשה מתוך רצון כן לחיפוש אחר פתרונות מוסכמים ללא צורך בהכרעה שיפוטית. לשם כך, עליו להיות נכון לשתף פעולה עם הגורמים הטיפוליים והמקצועיים ביחידת הסיוע (או בהליך הייעוץ או הפישור החיצוני שאליו הופנו בני הזוג בהסכמתם). יש למנוע מצב שבו תכליתה העיקרית של הבקשה ליישוב סכסוך היא לחסום את הדרך בפני בית הדין הרבני במרוץ הסמכויות. שלישית, תום הלב בהגשת הבקשה ליישוב סכסוך ייבחן בהתחשב במכלול נסיבות המקרה, ובהן התנהגות הצדדים. רביעית, מטעמים שעליהם עמדנו לעיל (פסקה 46), אין לייחס חוסר תום לב לבן זוג שהגיש בקשה ליישוב סכסוך, רק משום כך שלא פירט בבקשה האמורה את הסוגיות השנויות במחלוקת בין בני הזוג. ולבסוף, חוסר תום לב בהגשת בקשה ליישוב סכסוך יוביל לכך שלא יהיה בבקשה חסרת תום לב כדי למנוע מבית הדין הרבני לרכוש סמכות שיפוט ייחודית בעניינים שנכרכו לפניו בכנות וכדין, לאחר הגשת הבקשה ליישוב סכסוך ולפני הגשתם של כתבי תביעה ערוכים כדבעי לבית המשפט לענייני משפחה, כאמור בתקנה 258כא לתקנות ליישוב סכסוך.

 

(4) איזו היא הערכאה שתכריע בשאלה בדבר תום הלב בהגשת בקשה ליישוב סכסוך? תחולה לעקרונות הלכת פלמן [2]

48. לאור הדרישה לתום לב בהגשת בקשה ליישוב סכסוך, ובהתחשב בקיומו של מרוץ סמכויות בשיטתנו המשפטית, עשויה להתעורר מחלוקת בשאלה בדבר סמכות השיפוט, כפי שאמנם אירע בעתירות שלפנינו. טלו, לדוגמה, מקרה שבו הגיש אחד מבני הזוג בקשה ליישוב סכסוך לבית המשפט לענייני משפחה, אשר הפנה את בני הזוג ליחידת הסיוע. זמן קצר לאחר הגשת הבקשה ליישוב סכסוך, הגיש בן הזוג האחר תביעת גירושין לבית הדין הרבני וכרך בה עניינים שונים. לצורך הדיון שלהלן, נניח כי בתביעת הגירושין נכרכו ענייני רכוש, מזונות ומדור, וכן משמורת וחינוך קטינים, וכי אין מחלוקת בין בני הזוג המתדיינים כי הכריכה נעשתה בכנות וכדין. עוד נניח כי, לאחר הגשתה של תביעת הגירושין הכרוכה לבית הדין הרבני, התברר כי ההליך ביחידת הסיוע לא הניב הסכם והגיע למבוי סתום. בהתחשב בכך, ולאור ההסדר הקבוע בתקנה 258כא, הגיש בן הזוג, שביקש את יישוב הסכסוך, לבית המשפט לענייני משפחה כתבי תביעה בנושאים המפורטים בתקנה 258ז(1)-(3), שהם אותם הנושאים שנכרכו על ידי בן הזוג האחר בכנות וכדין בתביעת הגירושין לפני בית הדין הרבני. בנסיבות כאמור, תתעורר שאלה אם הוגשה הבקשה ליישוב סכסוך בתום לב, שאז סמכות השיפוט תהיה נתונה לבית המשפט לענייני משפחה, כאמור בתקנות 258כ-258כא (שהרי הבקשה ליישוב סכסוך הוגשה לבית המשפט לענייני משפחה לפני הגשתה של תביעת הגירושין הכרוכה לבית הדין הרבני); שמא הוגשה הבקשה ליישוב סכסוך בחוסר תום לב ותוך כדי ניצול לרעה של הליכי משפט, שאז אין בה כדי למנוע מבית הדין הרבני לרכוש סמכות שיפוט ייחודית במכלול העניינים שנכרכו לפניו בכנות וכדין בטרם הוגשו לבית המשפט לענייני משפחה כתבי תביעה ערוכים כדבעי באותן הסוגיות. שאלה זו עשויה להתעורר בשתי הערכאות במקביל, כאשר כל אחד מבני הזוג יטען נגד סמכותה של הערכאה שלפניה הוא נתבע. מה יהא הדין במצב המתואר? איזו משתי הערכאות תהא מוסמכת להכריע בשאלה בדבר תום הלב בהגשת הבקשה ליישוב סכסוך?

49. שאלה זו עשויה למצוא את תשובתה בעקרונות שפורטו בהלכת פלמן [2]. אמנם, הלכת פלמן [2] עסקה בכללים החלים במצב של מרוץ סמכויות בין בית הדין הרבני לבין בית המשפט לענייני משפחה, בנסיבות שבהן השאלה השנויה במחלוקת עניינה בהתקיימותם של מבחני הכריכה בתביעת גירושין. עם זאת, אמות המידה שנקבעו בפסק הדין האמור נכונות אף לעניין מרוץ סמכויות בין הערכאה הרבנית לבין בית המשפט לענייני משפחה בנסיבות שבהן המחלוקת נוגעת להתקיימותה של דרישת תום הלב בהגשת בקשה ליישוב סכסוך. נקודת המוצא בהקשר זה היא כי, בנסיבות שתוארו לעיל, בית הדין הרבני וגם בית המשפט לענייני משפחה מוסמכים להיזקק לשאלה בדבר תום הלב בהגשת בקשה ליישוב סכסוך, באשר בכוחה של כל ערכאה להכריע בטענות המועלות נגד סמכותה (ראו בעניין זה פסקה 15 לעיל). בהתחשב בכך, עשוי להתעורר אחד משני מצבים: האחד – מצב שבו טרם ניתנה הכרעה על ידי אחת משתי הערכאות בשאלה אם הבקשה ליישוב סכסוך הוגשה בתום לב. השני – מצב שבו הקדימה אחת הערכאות את חברתה והכריעה בשאלה האמורה, ולאורה פסקה כי היא המוסמכת לדון באחד או יותר מהעניינים שפורטו לעיל, קרי: ענייני רכוש, מזונות ומדור, וכן משמורת וחינוך קטינים.

50. אשר למצב שבו טרם ניתנה הכרעה על ידי אחת הערכאות בשאלה אם הבקשה ליישוב סכסוך הוגשה בתום לב – הרי שבהתאם לעקרונות שפורטו בהלכת פלמן [2] ומכוח עקרון הכיבוד ההדדי בין הערכאות, מסור בידי כל אחת משתי הערכאות – בית הדין הרבני ובית המשפט לענייני משפחה – שיקול דעת לעכב את הדיון בהליך שלפניה כדי לאפשר לערכאה האחרת להכריע בשאלה אם הבקשה ליישוב סכסוך הוגשה בתום לב, אם לאו. שיקול הדעת האמור יופעל בהתחשב בנסיבותיו של כל מקרה לגופו, ובכלל זה השלב שבו מצוי ההליך לפני הערכאה האחרת (ראו והשוו הלכת פלמן [2], בעמ’ 134-135).

אשר לנסיבות שבהן הקדימה אחת הערכאות את האחרת ופסקה בשאלת הסמכות – הנחת הדיון בעניין זה היא כי ראוי להימנע ממצב שבו ניתנות שתי הכרעות סותרות בעניין הסמכות, זאת – על מנת למנוע בזבוז של זמן שיפוטי יקר ובזבוז של משאביהם של בני הזוג בגין כפל התדיינות סביב השאלה המקדמית של סמכות השיפוט (ראו הלכת פלמן [2], בעמ’ 135). בהתאם להנחת המוצא האמורה ובהתחשב בעקרון הכיבוד ההדדי בין הערכאות, ראוי לקבוע כי, ככלל, כאשר הכריעה ערכאה אחת בשאלה בדבר תום הלב הדיוני בהגשת הבקשה ליישוב סכסוך, ובהמשך לכך קבעה כי בסמכותה לפסוק בעניינים שהובאו לפניה, על הערכאה האחרת לסרב להיזקק לשאלות אלה בעצמה. זאת, על מנת שהטענות נגד החלטתה של הערכאה הראשונה בסוגיית הסמכות תתבררנה בדרך של ביקורת ישירה – בין בהליך של ערעור ובין בהליך של עתירה, על פי סדרי הדין הנוהגים בשיטתנו. רק במקרים חריגים ובהתקיים “טעם מיוחד” המצדיק זאת, רשאית הערכאה השנייה להחליט בשאלת סמכותה לדון בסוגיות שהובאו לפניה, על אף שהערכאה האחרת כבר הכריעה כי בסמכותה לדון באותן הסוגיות ממש. כך הוא המצב, למשל, מקום שבו החלטת הערכאה הראשונה בדבר סמכותה ניתנה בלא נימוקים ובלא דיון מקדים בשאלה בדבר תום הלב בהגשת הבקשה ליישוב סכסוך לפני מתן ההכרעה, באופן המעורר חשש מפני “מחטף” סמכויות, בניגוד לכללי הכיבוד ההדדי בין הערכאות. מקרה אחר, שבו עשוי להתקיים “טעם מיוחד” כאמור, הוא כאשר ברור וגלוי על פני הדברים כי הכרעתה של הערכאה הראשונה לעניין סמכותה ניתנה בחריגה ברורה מכללי הצדק הטבעי, מן הסוג המביא לבטלות ההחלטה, או בנסיבות שבהן ברור כי ההחלטה לוקה בחוסר חוקיות או בפגם חמור אחר שבעטיים ההכרעה בטלה. טלו, לדוגמה, מקרה שבו פסק בית הדין הרבני כי הבקשה ליישוב סכסוך הוגשה שלא בתום לב, אך ורק בשל העובדה כי מגיש הבקשה לא פירט בה את הסוגיות הנתונות במחלוקת עם בן זוגו. מטעמים שעליהם עמדנו בפסקה 46 לעיל, מנוגד נימוק זה לדין הקיים ואין בכוחו לבסס חוסר תום לב בהגשת בקשה ליישוב סכסוך. לפיכך, אין בנימוק האמור כדי למנוע מבית המשפט לענייני משפחה להיזקק בעצמו לשאלת הסמכות. רק במקרים חריגים ומצומצמים כגון אלה, יתקיים “טעם מיוחד” שיצדיק כי הערכאה השנייה תיזקק לטענות הנוגעות לסמכותה לדון בסוגיות המהותיות שלפניה, על אף קיומה של הכרעה סותרת בנוגע לסמכות מצד הערכאה האחרת (ראו והשוו הלכת פלמן [2], בעמ’ 138-139).

יוער כי העובדה, שהערכאה השנייה סבורה כי הכרעתה של הערכאה הראשונה היא מוטעית בנסיבות אותו מקרה, או כי הטעמים שהציגה הערכאה הראשונה להכרעתה אינם משכנעים, אין בה, כשלעצמה, כדי להוות “טעם מיוחד” להיזקק לשאלת הסמכות באותה סוגיה. זאת, בהתחשב בכך שבית המשפט לענייני משפחה ובית הדין הרבני אינם יושבים כערכאות ערעור זה על הכרעותיו של זה, וככלל, עליהם לפעול בהתאם לעקרון הכיבוד ההדדי בין הערכאות (ראו והשוו הלכת פלמן [2], בעמ’ 139).

51. בסיום דברים אלה, רואה אני להוסיף מספר הערות: ראשית, כדי להקל על הדיון, הנחת המוצא לעיל הייתה כי אין מחלוקת בין בני הזוג המתדיינים כי הכריכה לפני בית הדין הרבני נעשתה בכנות וכדין, וכי המחלוקת התמקדה בשאלה בדבר תום הלב בהגשת הבקשה ליישוב סכסוך לבית המשפט לענייני משפחה. אולם, הנחת מוצא זו אינה משקפת את המציאות הרווחת. ניתן לצפות כי, בדרך כלל, המחלוקת בין בני הזוג בשאלת הסמכות תיסוב הן על שאלת התקיימותם של מבחני הכריכה בתביעת הגירושין שהוגשה לבית הדין הרבני והן על השאלה בדבר תום הלב בהגשת הבקשה ליישוב סכסוך לבית המשפט לענייני משפחה (כך אמנם היה המצב בנסיבותיהן של שתי העתירות שהוגשו לפנינו). בהתאם לכך, יש להניח כי הערכאה שתקדים את הערכאה האחרת תדון בשתי השאלות האמורות, ובהתחשב בהן – תכריע בסוגיית סמכותה לדון בעניינים המהותיים שהובאו לפניה. ברי כי עקרונותיה של הלכת פלמן [2], כפי שפורטו לעיל, יחולו גם בנסיבות כאמור.

שנית, לא ניתן להתעלם מכך שתחולתו של העיקרון בדבר תום הלב על הגשת בקשות ליישוב סכסוך עשויה להוביל להגדלת היקפן של ההתדיינויות המקדמיות בשאלות הנוגעות לסמכות השיפוט של בתי המשפט לענייני משפחה מול בתי הדין הרבניים. תוצאה זו, שאינה רצויה כשלעצמה, היא תוצר של מרוץ הסמכויות הקיים בשיטתנו המשפטית. הלכת פלמן [2] והעקרונות שהותוו בה נועדו להפחית מהתוצאות השליליות הנלוות למרוץ הסמכויות, על ידי צמצום מספר המקרים של כפל- דיונים ושל הכרעות סותרות בשאלות הנוגעות לסמכות שיפוט. בחלוף שש שנים מאז מתן הלכת פלמן [2], ניתן לומר, על פי התרשמות כללית, כי הן בתי הדין הרבניים הן בתי המשפט לענייני משפחה גילו אחריות וכבוד הדדי, והשכילו, בדרך כלל, להימנע ממתן הכרעות סותרות בסוגיות של סמכות, בנסיבות שבהן נגעה השאלה השנויה במחלוקת להתקיימותם של מבחני הכריכה. יש לקוות כי מגמה זו תימשך גם בעתיד ותתקיים אף כאשר המחלוקת בשאלת הסמכות תיסוב על התקיימותה של דרישת תום הלב בהגשת בקשה ליישוב סכסוך.

לבסוף, יוער כי ההלכה שאותה קבענו בעתירות שלפנינו מבוססת על עקרונות המושרשים היטב בשיטתנו המשפטית, ובהם חובת תום הלב הדיוני ועקרון הכיבוד ההדדי בין הערכאות. בהתחשב בכך, על פני הדברים, אין בתחולתה של ההלכה שנפסקה על ידינו משום פגיעה באינטרס הסתמכות או בציפייה הראויים להגנה. אשר על כן, עשויה ההלכה שיצאה מלפנינו לחול גם על תיקים תלויים ועומדים, ככל שיהא מקום ליישומה בנסיבות העניין (ראו והשוו, בהקשר אחר, ע”פ 98/5121 יששכרוב נ’ התובע הצבאי הראשי [19], בפסקה 78 לפסק דיני, והאסמכתאות המוזכרות שם).

 

מן הכלל אל הפרט

(1) עניינם של בני הזוג ד’ (בג”ץ 5918/07)

52. בני הזוג ד’ נישאו כדת משה וישראל בשנת 1994. במהלך נישואיהם נולדו להם שלושה ילדים שהם כיום קטינים. לאחר שנתגלע קרע ביחסיהם של בני הזוג, עזב המשיב את בית המגורים המשותף במארס 2004. כשנה לאחר מכן, ביום 2005.5.8, נחתם בין בני הזוג הסכם גישור שבעקבותיו קיימו הצדדים הליך גישור בניסיון ליישב את המחלוקות ביניהם בדרכי הסכמה. בסעיף 1 להסכם הגישור, נקבע כדלקמן:

“[…] המשתתפים מתחייבים שלא לבצע כל פעולה משפטית חד- צדדית, או כל פעולה חריגה בזכויות, שאינה במהלך העניינים הרגיל ושעלולה לפגוע במי מהמשתתפים האחרים; וזאת, כל עוד לא הודיעו למגשר ולמשתתפים האחרים, בכתב ומראש, על הפסקת השתתפותם בהליך הגישור” (ההדגשה הוספה – ד’ ב’).

הליך הגישור נמשך כמה חודשים. ביום 26/10/2005 הגישה העותרת בקשה ליישוב סכסוך לבית המשפט לענייני משפחה בכפר סבא. בבקשה ליישוב סכסוך נכתב כדלקמן:

“הבקשה מוגשת לשם הזהירות. בשלב זה, מנהלים הצדדים מגעים באמצעות גורם שלישי והמבקשת מקווה כי ניסיון זה ישא פרי. לפיכך, ולעת הזו, אין המבקשת רואה צורך בעירובה של יחידת הסיוע שליד בית-המשפט הנכבד. אם חלילה לא יצלחו הניסיונות שמחוץ לכותלי בית-המשפט, תימסר הודעה על כך מטעם המבקשת ויתבקש עירובה של יחידת הסיוע”.

יוער כי, לפני הגשת הבקשה ליישוב סכסוך, לא הודיעה העותרת למגשר ולמשיב על הגשת הבקשה ליישוב סכסוך לבית המשפט לענייני משפחה או על הפסקתו של הליך הגישור.

למחרת הגשת הבקשה ליישוב סכסוך (27/10/2005), נתן בית המשפט לענייני משפחה החלטה שבה הפנה את הצדדים ליחידת הסיוע (השופט צ’ ויצמן). בפועל, לא קיימו הצדדים מפגשים ביחידת הסיוע. כעבור כשבועיים, ביום 13/11/2005, שלח המשיב הודעה בכתב למגשר על הפסקתו של הליך הגישור, ומיד לאחר מכן הגיש תביעת גירושין לבית הדין הרבני האזורי בנתניה שבה כרך את ענייני מזונות האישה, משמורת הקטינים וחינוכם וכן ענייני רכוש. כעשרה ימים מאוחר יותר, ביום 24/11/2005, הגישה העותרת לבית המשפט לענייני משפחה בכפר סבא שלושה כתבי תביעה שעניינם מזונות ומדור, משמורת והחזקת קטינים וחלוקת רכוש.

בשל קיומם של הליכים סותרים באותן הסוגיות לפני בית המשפט לענייני משפחה ולפני בית הדין הרבני, הגיש כל אחד מבני הזוג לערכאה, שלפניה הוא נתבע, בקשה לסילוק על הסף של התובענות שהוגשו נגדו, בנימוק כי הערכאה האחרת היא שרכשה סמכות לדון באותם עניינים. כפי שצוין בראשית הדברים (פסקה 4 לעיל), פעל בית המשפט לענייני משפחה בכפר סבא על פי העקרונות שהותוו בהלכת פלמן [2] ודחה את מועד הדיון שנקבע לפניו לבירור שאלת הסמכות, בהמתנה לפסיקה מנומקת של בית הדין הרבני האזורי בשאלה. מאוחר יותר, הורה בית המשפט על מחיקת התביעות שהגישה אליו העותרת, לאור החלטתו של בית הדין הרבני האזורי שלפיה הוא המוסמך לדון בעניינים שנכרכו בתביעת הגירושין. כאמור, ערעורה של העותרת נגד פסיקתו של בית הדין הרבני האזורי נדחה על ידי בית הדין הרבני הגדול, ועל כך הוגשה העתירה שלפנינו.

53. עמדתם של בית הדין הרבני האזורי בנתניה ושל בית הדין הרבני הגדול, בדבר היותו של בית הדין הרבני מוסמך לדון בעניינים שנכרכו בתביעת הגירושין על ידי המשיב, הושתתה על כמה טעמים שעליהם עמדנו בפסקה 5 לעיל. בקצרה נזכיר כי אחד הנימוקים, שעליהם ביסס בית הדין הרבני את מסקנתו האמורה, היה כי התקנות ליישוב סכסוך הותקנו בחריגה מסמכות ולכן אינן חוקיות. לפיכך, נקבע כי לא היה בעצם הגשת הבקשה ליישוב סכסוך על ידי העותרת כדי להקנות לבית המשפט לענייני משפחה סמכות לדון בענייני מזונות האישה, משמורת הקטינים וחינוכם ובענייני הרכוש, שהרי כתבי התביעה המפורטים בסוגיות אלה הוגשו לבית המשפט לענייני משפחה רק לאחר שהמשיב כבר כרך אותם עניינים בתביעת הגירושין שהגיש לבית הדין הרבני. מטעמים שעליהם עמדנו בהרחבה לעיל, טעם זה דינו להידחות, באשר התקנות ליישוב סכסוך הותקנו בסמכות וכדין, ולפיכך יש בכוחן כדי להקנות סמכות שיפוט לבית המשפט, כאמור בתקנות 258כ-258כא.

54. הטעם הנוסף, שעליו השתית בית הדין הרבני את המסקנה בדבר היותו מוסמך לדון בעניינים שנכרכו לפניו, היה כי הבקשה ליישוב סכסוך הוגשה על ידי העותרת בחוסר תום לב, ומטעם זה לא היה בכוחה כדי להקנות סמכות שיפוט לבית המשפט לענייני משפחה.

לאחר שבחנו את מכלול נסיבות העניין, בהתאם לאמות המידה שעליהן עמדנו לעיל, באנו למסקנה כי נימוק זה בדין יסודו. מסקנה זו מבוססת על הצטברותם של הטעמים שלהלן: ראשית, העותרת הגישה את הבקשה ליישוב סכסוך תוך הפרת הסכם הגישור שנחתם בין הצדדים. כאמור, בהסכם נקבע כי בני הזוג מתחייבים שלא לבצע פעולה משפטית חד צדדית “וזאת, כל עוד לא הודיעו למגשר ולמשתתפים האחרים, בכתב ומראש, על הפסקת השתתפותם בהליך הגישור”. אין חולק כי העותרת הגישה את הבקשה ליישוב סכסוך בעיצומו של הליך הגישור, בלא להודיע על כך בכתב ומראש למגשר ולמשיב. טענתה של העותרת לפנינו הייתה כי הגישה את הבקשה ליישוב סכסוך ביום 2005.10.26 בעקבות כך שהמשיב לא התייצב לישיבת הגישור שנקבעה ליום 2005.10.16, בלא שהמשיב הודיע מראש על אי התייצבותו לישיבה ועל הסיבה לה ובלא שתיאם מועד חדש לקיום הישיבה. בטענה זו אין כדי לשנות מהמסקנה כי הבקשה ליישוב סכסוך הוגשה על ידי העותרת באופן חד צדדי בלא שקדמה לכך הודעה בכתב ומראש, כנדרש בהסכם הגישור הנדון. בהקשר זה יוער כי לא כל הפרת הסכם בין בני זוג תעלה בהכרח כדי חוסר תום לב בהגשת בקשה ליישוב סכסוך, והדבר תלוי בנסיבותיו של כל מקרה לגופו. על פני הדברים, בנסיבות עניינם של בני הזוג ד’, הפרת הסעיף בהסכם הגישור, שלפיו כל פעולה משפטית חד צדדית מחייבת הודעה בכתב ומראש, אינה עולה בקנה אחד עם כוונה כנה ליישב את הסכסוך הזוגי בדרכי שלום.

שנית, כפי שצוין לעיל, טענתה של העותרת לפנינו הייתה כי הגישה את הבקשה ליישוב סכסוך בתום לב, מאחר שהמשיב לא התייצב לישיבת הגישור שנקבעה מראש והעותרת חששה מפני כישלונו של הליך הגישור. אולם, אם – כטענת העותרת – היא חששה כי הליך הגישור נכשל ורצתה בכנות ליישב את הסכסוך בדרכי שלום בחסותו של בית המשפט לענייני משפחה, כי אז לא הוצג לפנינו הסבר משכנע מדוע ביקשה העותרת מיחידת הסיוע להימנע מהתערבות, בציינה כי הצדדים “[…] מנהלים […] מגעים באמצעות גורם שלישי והמבקשת מקווה כי ניסיון זה ישא פרי”. בקשתה של העותרת להימנע מהתערבות של יחידת הסיוע – על אף שסברה, לטענתה, כי אין מתנהל אותה עת משא ומתן רציני בין הצדדים – מובילה למסקנה כי הבקשה ליישוב סכסוך לא הייתה כנה והיא הוגשה כצעד טקטי לצורך תפיסת סמכות גרידא (ראו על כך גם בפסקה 41 לעיל).

שלישית, אין חולק לפנינו כי בבקשה ליישוב סכסוך ציינה העותרת את כתובת הבית הרשום על שם שני בני הזוג ככתובת מגוריו של המשיב, על אף שידעה כי המשיב אינו מתגורר בבית זה מאז מארס 2004 וכי בהמצאת הבקשה לכתובת האמורה לא יהיה כדי ליידע את המשיב על אודות הגשת הבקשה ליישוב סכסוך. טענתה של העותרת שלפיה מסרה את הכתובת הנ”ל, שכן לא ידעה מהי כתובת המגורים העדכנית של המשיב, אינה מצדיקה מסירת כתובת שהעותרת ידעה כי המשיב אינו מתגורר בה. יתרה מזאת: בפרוטוקול הדיון שהתקיים לפני הרשמת של בית המשפט לענייני משפחה בכפר סבא ביום 19/01/2006, אישרה העותרת כי, בעת שהמשיב הגיע למפגשים עם ילדיהם, נהגה העותרת למסור לידיו מכתבים שהגיעו לבית ומוענו אליו. עם זאת, העותרת אישרה בדבריה כי, במהלך אותם המפגשים, היא נמנעה מליידע את המשיב כי הגישה בקשה ליישוב סכסוך ואף נמנעה מלמסור לידיו את הבקשה. התנהלות זו תורמת אף היא למסקנה כי המטרה העיקרית של הגשת הבקשה ליישוב סכסוך הייתה תפיסת סמכות בבית המשפט לענייני משפחה בגדרי מרוץ הסמכויות, ולא מציאת פתרון מוסכם למחלוקות בין בני הזוג.

הצטברותן של הנסיבות האמורות בעניינם של בני הזוג ד’ מובילה למסקנה כי אין עילה להתערב במסקנתו של בית הדין הרבני שלפיה הוגשה הבקשה ליישוב סכסוך בחוסר תום לב ועלתה כדי ניצול לרעה של הליכי משפט. לפיכך, לא היה בהגשת הבקשה האמורה כדי למנוע מבית הדין הרבני לרכוש סמכות שיפוט בעניינים שנכרכו בתביעת הגירושין בכנות וכדין לאחר הגשת הבקשה ליישוב סכסוך ולפני הגשתם של כתבי תביעה באותם העניינים לבית המשפט לענייני משפחה.

55. בהמשך לדברים האמורים, רואה אני להוסיף שתי הערות: ראשית, מסקנתו של בית הדין הרבני האזורי בנתניה, בדבר חוסר תום הלב של הגשת הבקשה ליישוב סכסוך, נשענה על שני טעמים נוספים על אלה שפורטו לעיל. בית הדין הרבני ראה לבסס את מסקנתו בדבר חוסר תום הלב האמור, בין היתר, על כך שהבקשה ליישוב סכסוך הוגשה על ידי באי כוחה של העותרת ולא על ידי העותרת עצמה. עוד נקבע כי, אם הייתה העותרת מעוניינת באמת ובתמים ביישוב הסכסוך בדרכי שלום, היה עליה להמשיך בהליך הגישור החיצוני שאליו פנו הצדדים בהסכמה, ללא צורך בהגשת בקשה ליישוב סכסוך. על פני הדברים, טעמים אלה, כשלעצמם, אינם מעידים בהכרח כי הבקשה ליישוב סכסוך הוגשה בחוסר תום לב. כך, למשל, אין לשלול אפשרות כי בן זוג יבחר להגיש בקשה כנה ותמת לב ליישוב סכסוך באמצעות בא כוחו, לאחר שנועץ עימו בעניין. זאת ועוד: העובדה, כי בני זוג ניהלו הליך גישור חיצוני מיוזמתם, אינה מונעת את האפשרות כי אחד מהם יגיע למסקנה כי הליך הגישור אינו נושא פרי, ויעדיף להסתייע בגורמים הטיפוליים והמקצועיים של יחידת הסיוע בניסיון ליישב את הסכסוך בדרכי שלום בחסותו של בית המשפט לענייני משפחה. בהתחשב בכך, לא ראיתי להתבסס על הטעמים האמורים בדבריי לעיל. מסקנתי בדבר חוסר תום הלב בהגשת הבקשה ליישוב סכסוך בעניינם של בני הזוג ד’ נשענת אפוא על הטעמים שפורטו בפסקה 54.

שנית, המסקנה, שלפיה רכש בית הדין הרבני סמכות לדון בעניינים שנכרכו לפניו, מבוססת על קביעתו של בית הדין הרבני שלפיה הייתה תביעת הגירושין, שהגיש המשיב, כנה ואף הכריכה נעשתה בכנות וכדין. בנסיבות העניין, לא מצאנו עילה להתערב בקביעות אלה, על אף הטענות נגדן שהעלתה העותרת. בהקשר זה, יוער כי בני הזוג ניהלו הליכים מרובים שכל עניינם בשאלה המקדמית של סמכות השיפוט. דומה כי הגיעה העת לשים קץ להתדיינויות מקדמיות אלה על מנת שניתן יהיה לדון במחלוקות המהותיות בין הצדדים ולהביאן אל סופן.

אשר על כן, ולאור מכלול הטעמים האמורים, הצו על- תנאי שניתן בעניינם של בני הזוג ד’ מבוטל והעתירה נדחית, במובן זה שבית הדין הרבני מוסמך לדון בעניינים שנכרכו בתביעת הגירושין שהוגשה לפניו.

 

(2) עניינם של בני הזוג פ’ (בג”ץ 6919/07)

56. בני הזוג פ’ נישאו כדת משה וישראל בשנת 1980. למשיב היו אלה נישואין ראשונים ולעותרת היו אלה נישואין שניים. לבני הזוג נולדו שני ילדים משותפים שהם כיום בגירים, והם גידלו יחדיו את בנה של העותרת מנישואיה הראשונים (אף הוא כיום בגיר). בעקבות משבר ביחסים שבין בני הזוג, הגישה העותרת, ביום 03/02/2004, בקשה ליישוב סכסוך לבית המשפט לענייני משפחה בקריות. עוד באותו היום, נתן בית המשפט החלטה שבה הפנה את בני הזוג ליחידת הסיוע (השופטת ר’ ברגמן). זמן קצר לאחר מכן, ביום 08/02/2004, הגיש המשיב תביעת גירושין לבית הדין הרבני האזורי בחיפה, שבה כרך את ענייני הרכוש ואף קיבל, לבקשתו, צווי עיקול זמניים. בסמוך לאחר מכן, פנתה העותרת לבית המשפט לענייני משפחה בבקשה לצו מניעה לשמירת המצב הקיים, שהתקבלה, וכן בבקשה “לקביעה בעניין הסמכות” – שלגביה הוחלט כי תישמע לאחר הגשתם של כתבי טענות, אם יהיה צורך בכך. בינתיים, ניהל בית הדין הרבני האזורי בחיפה הליך מקביל בשאלה בדבר סמכות השיפוט בענייני הרכוש, וביום 10/03/2004 הורה לצדדים על הגשת סיכומים בכתב בסוגיה. ביום 28/03/2004 נתן בית המשפט לענייני משפחה החלטה שלפיה, מאחר שנתקבלה הודעה מיחידת הסיוע כי לא ניתנה הסכמה להליך של יישוב סכסוך, על העותרת להגיש כתב תביעה בתוך 30 ימים, בהתאם להסדר הקבוע בתקנות. בהתחשב בכך, הגישה העותרת, ביום 22/04/2004, תביעה רכושית לבית המשפט לענייני משפחה. כעבור כמה חודשים, ביום 12/09/2004, נתן בית הדין הרבני האזורי בחיפה החלטה שלפיה בסמכותו לדון בענייני הרכוש של בני הזוג פ’, מן הנימוקים שפורטו בראשית הדברים (פסקה 7 לעיל). יוער כי, כשלושה חודשים מאוחר יותר, ביום 01/12/2004, נתן בית המשפט לענייני משפחה החלטה שבה יישם את העקרונות שהותוו בהלכת פלמן [2]. בהחלטתו, קבע בית המשפט לענייני משפחה כי, בשל הכרעת בית הדין הרבני האזורי בעניין סמכות שיפוטו ובהתחשב בעקרון הכיבוד ההדדי בין הערכאות, נמנע בית המשפט מלדון בשאלת הסמכות ובתביעה הרכושית לגופה, על אף שסמכות השיפוט בעניין זה נתונה, לשיטתו, בידיו. עוד נקבע כי “התיק יישאר תלוי ועומד”. כפי שצוין בפסקה 4 לעיל, שתי בקשות לרשות ערעור, שהוגשו נגד החלטה זו לבית המשפט המחוזי ולבית משפט זה, נדחו.

העתירה שלפנינו הופנתה נגד פסק דינו המשלים של בית הדין הרבני הגדול, אשר דחה את ערעור העותרת על פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי בחיפה שבו נקבע כי בית הדין הרבני הוא המוסמך לדון בענייני הרכוש של בני הזוג פ’. לאחר שבחנו את נסיבות העניין, באנו למסקנה כי דין העתירה להתקבל, באשר סמכות השיפוט בענייני הרכוש של בני הזוג פ’ נתונה בידי בית המשפט לענייני משפחה. להלן טעמינו לכך.

57. כפי שפורט בפסקה 9 לעיל, התבסס פסק דינו המשלים של בית הדין הרבני הגדול, שניתן מפי הרב דיכובסקי, על שני טעמים עיקריים: ראשית, בית הדין הרבני הגדול פסק כי התקנות ליישוב סכסוך פוגעות בסמכויות השיפוט של בתי הדין הרבניים, ולפיכך דינן להתבטל עקב חריגה מסמכות. מטעמים, שעליהם עמדנו בחלק הראשון של דיוננו, דינו של טעם זה להידחות, באשר התקנות ליישוב סכסוך הותקנו בסמכות וכדין והן אינן משנות מהכללים הבסיסיים החלים במרוץ הסמכויות בין הערכאות. בהתאם לתקנות האמורות, רכש בית המשפט לענייני משפחה סמכות לדון בענייני הרכוש של בני הזוג פ’ במועד שבו הגישה העותרת את הבקשה ליישוב סכסוך (ראו תקנה 258כ(ג) ותקנה 258כא(ב)). מאחר שבנסיבות העניין, הוגשה הבקשה ליישוב סכסוך לבית המשפט לענייני משפחה לפני הגשתה של תביעת הגירושין הכרוכה לבית הדין הרבני, כי אז, על פי הכללים הרגילים של מרוץ הסמכויות, הקדים בית המשפט לענייני משפחה לרכוש סמכות שיפוט בענייני הממון של בני הזוג, ולפיכך על בית הדין הרבני להימנע מלדון בסוגיות אלה.

שנית, בפסק דינו המשלים, הוסיף בית הדין הרבני הגדול כי אם ייפסק שהתקנות ליישוב סכסוך הן תקפות והותקנו כדין, כי אז ראוי לפרש את חובת תום הלב בדומה למבחני הכריכה שנקבעו בהלכה הפסוקה, באופן שעל בקשה ליישוב סכסוך לפרט את הסוגיות שבהן מתבקש יישוב הסכסוך בין בני הזוג. אין חולק כי, בנסיבות עניינם של בני הזוג פ’, הגישה העותרת את הבקשה ליישוב סכסוך בלא לפרט את נושא הסכסוך שאותו ביקשה ליישב. מטעם זה בלבד, פסק בית הדין הרבני הגדול כי הבקשה ליישוב סכסוך לא הייתה כנה ולא הוגשה “כדין”, ולפיכך לא היה בכוחה כדי למנוע מבית הדין הרבני לרכוש סמכות שיפוט בענייני הממון שנכרכו בתביעת הגירושין.

בהתייחס לדברים האמורים, נזכיר כי בדיוננו לעיל (פסקאות 43-46) הבהרנו כי קביעת חובה פסיקתית לפירוט העניינים שבהם מתבקש יישוב סכסוך, כמוצע על ידי בית הדין הרבני הגדול, תעמוד בניגוד ללשונן הברורה של התקנות ליישוב סכסוך ולתכליתן. עוד קבענו כי לא ניתן לייחס חוסר תום לב דיוני לבן זוג שהגיש בקשה ליישוב סכסוך, רק משום כך שנהג לפי ההסדר הקבוע בתקנות בנוסחן הקיים ולא פירט בבקשה את הסוגיות הנתונות במחלוקת עם בן זוגו. הנה כי כן, ההנמקה שעליה ביסס בית הדין הרבני הגדול את מסקנתו בדבר חוסר תום הלב של הבקשה ליישוב סכסוך, שהגישה העותרת, מנוגדת לדין ולפיכך אינה יכולה שתעמוד.

בחינת יתר הנסיבות בעניינם של בני הזוג פ’ מלמדת כי העותרת הגישה את הבקשה ליישוב סכסוך בכתב ידה, שכן אותה עת לא הייתה מיוצגת על ידי עורך דין. בבקשתה ציינה העותרת במפורש, בכתב יד, כי היא מבקשת “לערב את יחידת הסיוע כדי להסדיר את הסכסוך […]”. על פני הדברים, הייתה העותרת מעוניינת לשתף פעולה עם יחידת הסיוע על מנת לפתור את הסכסוך הרכושי עם המשיב בדרכי שלום. בטיעוני הצדדים לפנינו ואף בפסיקתם של בית הדין הרבני האזורי ושל בית הדין הרבני הגדול, לא הובא טעם שיש בו כדי לשלול את תום ליבה של העותרת בהגשת הבקשה ליישוב סכסוך. בהתחשב בכל אלה, מתבקשת המסקנה כי העותרת הגישה את הבקשה ליישוב סכסוך בתום לב. בית המשפט לענייני משפחה הקדים ורכש סמכות שיפוט בענייני הממון של בני הזוג, ולפיכך על בית הדין הרבני להימנע מלהידרש לעניינים אלה. יוער כי, בהתחשב במסקנה האמורה, התייתר הצורך לדון בטענות שהעלתה העותרת נגד כנותן של תביעת הגירושין ושל הכריכה בה.

אשר על כן, ולאור מכלול הטעמים האמורים, דין הצו על- תנאי שניתן בעניינם של בני הזוג פ’ להפוך למוחלט ודין העתירה להתקבל, במובן זה שבית המשפט לענייני משפחה הוא המוסמך לדון בעניינים הרכושיים של בני הזוג.

 

סוף דבר

א. בנסיבות עניינם של בני הזוג ד’ (בג”ץ 5918/07) – דין הצו על-תנאי להתבטל ודין העתירה להידחות, במובן זה שבית הדין הרבני הוא המוסמך לדון בעניינים שנכרכו בתביעת הגירושין שהוגשה אליו.

ב. בנסיבות עניינם של בני הזוג פ’ (בג”ץ 6919/07) – דין הצו על-תנאי להפוך למוחלט ודין העתירה להתקבל, במובן זה שבית המשפט לענייני משפחה הוא המוסמך לדון בענייני הרכוש של בני הזוג.

בסיום הדברים, נביע תקווה כי הצדדים שלפנינו ישכילו להגיע לפתרון מוסכם של המחלוקות שנותרו ביניהם על מנת להביא לידי סיום מהיר את ההתדיינויות המשפטיות ארוכות השנים ביניהם.

 

השופטת מ’ נאור:

 

אני מסכימה.

 

השופטת א’ חיות:

 

אני מסכימה.

 

השופט א’ רובינשטיין:

 

אני מסכים לפסק דינה המקיף והמאוזן של חברתי הנשיאה. הנמקתו בהירה ותוצאתו ראויה, ולא ראיתי צורך להוסיף על כך. מנגד, נצטערתי מאי הנחת שהביע בית הדין הרבני הגדול בעקבות אי ההיעתרות לפנייתו להקמתו של בית דין מיוחד בסוגיה (עמ’ 11-13 לפסק הדין מושא בג”ץ 6919/07).עיינתי כמובן בהחלטתו המנומקת של הנשיא ברק הדוחה את הבקשה (בש”א 7028/05 פלונית נ’ פלוני [4]).

כשלעצמי, דומני – בגדרי הכיבוד ההדדי בין מוסדות השיפוט, הרצון לברר מחלוקות ולהכריע בהן בדרכי שלום, וכמובן רצונו של המחוקק בסימן 55 לדבר המלך במועצה על ארץ- ישראל, 1922-1947, ובסעיף 9 לפקודת בתי המשפט, 1940 – שיש מקום לשקול בעתיד פרשנות גמישה יותר של התנאים להקמתו של בית דין מיוחד (ראו, בין היתר: שמחה מירון “בית הדין המיוחד לפי סימן 55 לדבר המלך ותעלומת נדירותו” [40]; שלמה דיכובסקי “בתי הדין ובתי המשפט – תחומי חיכוך” [41], בעמ’ 57-58).המוסד של בית הדין המיוחד, שהופעל לאחרונה ככל הנראה בשנת 1994, והוא כמעט בבחינת נשכחות בקצב השוטף של חיינו ושל פסיקתנו, מסמן אפשרות לשיתוף פעולה בין הגופים השיפוטיים ומבטא את הכיבוד ההדדי שאליו אנו קוראים. לדידי, עשויות שתי המערכות לצאת נשכרות מכך.

 

המשנה לנשיאה א’ ריבלין:

 

אני מסכים.

 

השופטת א’ פרוקצ’יה:

 

אני מסכימה.

 

השופט ח’ מלצר:

 

אני מסכים.

 

הוחלט כאמור בפסק דינה של הנשיאה ד’ ביניש.

 

ניתן היום, א תמוז ה’תשס”ט (23/06/2009).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *