בג”צ 59/58 כאמל-מתרי ג’דאי נ’ בית-הדין הדתי של העדה היוונית-קתולית המלכיתית חיפה ואח’ (18/12/1958)

בג”צ 59/58 ג’דאי נ’ בית-הדין הדתי של העדה היוונית-קתולית המלכיתית חיפה, פד”י יב (1958) 1812

 

בג”צ 59/58

כּאמל-מתרי ג’דאי

נגד

בית-הדין הדתי של העדה היוונית-הקתולית המלכיתית חיפה ו-2 אח’

 

בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק

[05/05/1958, 30/07/1958, 18/12/1958]

לפני מ”מ הנשיא (חשין) והשופטים זוסמן, לנדוי

 

פקודת בתי-הדין האזרחיים והדתיים (שיפוט) [חא”י, פרק י, עמ’ 134], סעיפים 2, 3, 3(א), 3(ב) – פקודת ההקדשות לצרכי צדקה ִ [חא”י, פרק יד, עמ’ 107] – דבר-המלך-במועצה, 1912 [חא”י, כרך ג, עמ’ 278], סימנים 54(3), 38 המקורי (וכפי שהוחלף ב- 1935 [תוס”ב 496, עמ’ 197], ובוטל ב-ה’תשי”ז-1957 [סה”ח 233, עמ’ 148]), 51(1) (כפי שסומן ב-1939 [תוס”ב 898, עמ’ 388]), 43, 39 (כפי שתוקן ב-1935 [תוס”ב 496, עמ’ 197]), 41, 42, 64(1), 51-54, 51(2) (כפי שהוסף ב-1939 [תוס”ב 895, עמ’ 381]), 53(2), 54(2)) – חוק בתי-המשפט, ה’תשי”ז-1957 [סה”ח 233, עמ’ 148], סעיף 48(8).

 

אין תוקף לפסק-דינו של בית-הדין של העדה היוונית-הקתולית המלכיתית, שמינה אפוטרופוס חדש על הקדש שהוקם על-ידי חבר אותה עדה בפני בית-הדין השרעי ביפו, כשלפי שטר ההקדשה (וקפיה) האפוטרופוס (מותולי) צריך להיות המבקש, מהטעם שהמבקש עזב את העדה ועבר לעדה היוונית-האורתודוכסית – בית-הדין האמור היה נטול סמכות מעיקרא, שכן התיימר לשאוב את סמכותו לדון בניהול הקדש לא-מושלמי שהוקם לפני בית-דין דתי מושלמי, מהוראת סעיף 3(ב) לפקודת בתי-הדין האזרחיים והדתיים (שיפוט), החורגת מהוראת היסוד של דבר-המלך-במועצה ולכן יש לראותה כבטלה – סימן 54(3) לדבר-המלך מקנה לבתי-הדין של העדות הנוצריות סמכות ייחודית בעניין הנוגע להקמתו אן לניהולו הפנימי של ווקף או של הקדש, אשר הוקם לפני בית-הדין הדתי בהתאם לדין הדתי של העדה, אם קיים כזה – הוראה זו אינה חלה על ענייננו, שכן ה-ווקף הנדון הוקם לפני בית-דין מושלמי – אין הפקודה האמורה יכולה להוסיף לבתי-דין אלה סמכות בענייני ווקף שלא הייתה להם לפי סימן 54(3) הנ”ל – אין בכוח סעיף 3(ב) הנ”ל להגביל את סמכותם של בתי-המשפט האזרחיים שניתחמה בסימן 38 לדבר-המלך – אין בכוחו של הסייג שהוסף לסימן 38 הנ”ל בתיקון שנעשה בו בשנת 1935, כדי להוציא עניינים מסמכותם של בתי-המשפט האזרתיים, ולמסרם לסמכות בתי-הדין הדתיים – המלים “בנתון להוראותיה של פקודה” שבתיקון זה, לא באו אלא לאפשר חקיקת פקודות להסדרת ענייני נוהל ודיון, ואין להניח שמחוקק דברר-המלך התכוון להשאיר פתח לשינוי סמכותם של בתי-המשפט האזרחיים בדרך זו; וכך ניפסקה ההלכה על-ידי מועצת-המלך בזמן המנדט ועל-ידי בית-משפט זה – תוספת המלים בתיקון. לסימן 38 הנ”ל המקנה סמכות גם “לכל בתי-המשפט והטריבונלים האחרים שהוקמו לפי הוראותיה של כל פקודה או בהתאם להן”, מכוונת היתה לסלק ספקות בדבר סמכותו של פקיד הסדר הקרקעות, ולייפות כוחו של המחוקק המנדטורי לשתף בדרך פקודה גם בתי-משפט וטריבונלים אחרים, בסמכוּתם האוניברסלית של בתי-המשפט האזרחיים, אך לא ניתן למחוקק המנדטורי כוח דומה לשתף בסמכותם זו את בתי-הדין הדתיים הניזכרים בדבר-המלך עצמו, שתחומיהם ניקבעו בסימנים 51-54 ואין להרחיבם על-ידי פקודה – מאותם טעמים אין לקיים את סמכותם של בתי-הדין הדתיים לפי סעיף 3(ב) אף כסמכות המקבילה לסמכותם של בתי-המשפט האזרחיים – יתר-על-כן, נעלה מספק שבסעיף זה התכוון המחוקק המגדטורי להקנות לבתי-הדין הדתיים שיפוט ייחודי דווקא – שיטתו של מחוקק דבר-המלך היא לקבוע לכל אחד מבתי-המשפט ובתי-הדין את סמכותו, בנתון לאותן הדרכים המותוות בדבר-המלך עצמו לשם העברת סמכות מבית-משפט למישנהו – ביטול סימן 38 לדבר-המלך על-ידי סעיף 48(8) לחוק בתי-המשפט, ה’תשי”ז-1957, לא היה בכוחו להחיות את תוקפה של ההוראה הנדונה בסעיף 3(ב) הנ”ל, שהייתה בטלה מעיקרא בשעת ביטול הסימן 38.

 

פסקי-דין ישראליים שאוזכרו: ּ

[1] בג”צ 100/57 וויס נ’ המפקח הכלל: של משטרת ישראל, פד”י יב (1958) 179.

[2] ע”א 63/48 גבעוני נ’ רוזנברג, פד”י ד (1950) 344

[3] ע”א 300/53 וושצינה נ’ המועצה המקומית קריית חרושת, פד”י ט (1955) 1639

[4] ע”א 288/54 אהרונסון נ’ שניידר, פד”י י (1956) 118

[5] בג”צ 53/54 ‘אלפא’ בע”מ נ’ ‘מילוט’ בע”מ, פד”י ט (1955) 121.

[6] ע”א 24/58 ברודנר נ’ פרישמן, פד”י יב (1958) 510.

 

פסקי-דין א”י שאוזכרו:

[7] Special Tribunal 1/43 Superior of the Maronite Convent Jaffa v. Willner, P.L.R. 10 (1943) 535.

[8] C. A. 177/38 Doukhan v. Drucker, A. L. R. 2 (1938) 54

[9] C. A. 158/38 Municipal Corporation of Jerusalem v. Cattan, P. L. R. 5 (1938) 488.

[10] Privy Council Appeal 24/45 Lipshitz v. Valero, P. L. R. 14 (1947) 437.

[11] Land Appeal 5/33 Goldberg v. Rabinovitch, P. L. R. 2 (1934) 55.

 

חוקי הכנסיה היוונית-הקתולית, המלכיתית. שאוזכרו:

قانون الاخوال الشخصية لطائفة الروم الكاتوليك اللكية في اسرائيل» مطيمة الجكيم التاصره. عادة علا لام.

(חוק המצב האישי לעדה היוונית-הקתולית. המלכיתית בישראל (דפוס אלחכּים, נצרת, סימנים 272, 273).

 

היתנגדות לצו-על-תנאי מיום טו.אייר ה’תשי”ח (05/05/1958). המכוון למשיב מס’ 1 והדורש מימנו לבוא וליתן טעם, מדוע לא יבוטלו פסקי-הדין שניתנו על-ידיו בקשר עִם הקדש ג’דאי מיפו בספר 6, עמ’ 251 ו- 252, מס’ 359, מיום 19/03/1957, ובספר 6 עמ’ 276, מס’ 268, מיום 18/02/1958; והדורש מהמשיב מס’ 2 (האב ג’ורג’ ריזק) לבוא וליתן טעם. מדוע לא יימנע מלהוציא לפועל את פסקי-הדין הנ”ל או לתבוע על פיהם או להסתמך עליהם; והדורש מהמשיב מס’ 3 (יושב-ראש ההוצאה-לפועל, תל-אביב-יפו) לבוא וליתן טעם, מדוע יימנע מלהוציא לפועל את פסקי-הדין הנ”ל ב-תיק הוצאה-לפועל מס’ 5280/57 או בכל תיק אחר, ומצווה עליו להימנע מלהוציא לפועל את פסקי-הדין הנ”ל עד גמר בירור בקשה זו. הצו-על-תנאי נעשה החלטי.

 

סוכובולסקי – בשם המבקש.

רבינוביץ – בשם המשיבים מס’ 1 ומס’ 2.

אין הופעה בשם המשיב מס’ 3

 

פסק-דין

השופט לנדוי:

נשוא הסכסוך שלפנינו הוא ווקף אמיתי (צחיח) שהוקם על-ידי סבו של המבקש בשנת 1303 (1885) בפני בית-הדין השרעי ביפו. המקדיש היה חבר העדה היוונית-הקתולית המלכיתית. בשטר-ההקדשה (וקפיה) נאמר כי המקדיש הופך את ביתו שביפו ל-ווקף, על-מנת שהכנסותיו יחולקו בין עניי העדה היוונית-הקתולית ביפו, ובאין עניים ‏ביפו, יחולקו ההכנסות לענייני הכנסיה היוונית-הקתולית ביפו, ובאין כנסייה כזאת, לענייני כנסייתם אשר בירושלים ולענייה הנימצאים שם; ובאין כאלה, לעניי היוונים-הקתוליים באשר הם שם. עוד נאמר בשטר-ההקדשה שהמקדיש עצמו יהיה האפוטרופוס (מותולי) והמפקח על הוקף לכל ימי חייו. ואחריו אחיו מתרי ג’דאי (אבי המבקש), ואחריו הבא בימים במשפחה. וכך הלאה.

המקדיש ואחיו הנ”ל נפטרו, והמבקש הוא עתה זקן-המשפחה, ובתור שכזה הוא תובע לעצמו את תפקיד, האפוטרופסות על ה-ווקף. לכך מתנגדים שלטונות העדה היוונית-הקתולית, מפני שבשנת 1955 עזב המבקש את העדה ועבר לעדה היוונית-האורתודוכסית. העניין הובא בפני בית-הדין הדתי של העדה היוונית-הקתולית (הוא המשיב הראשון בבקשה שלפנינו) וזה הוציא שני פסקי-דין בעניין. בראשון, מיום 19/03/1957, נאמר כי לפי סימן 272 של חוקי המעמד האישי של העדה, ראש הכנסיה הוא הממונה הראשי על ההקדשות הנמצאים בגבולות כהונתו: ולו הזכות למנות באי-כוח להנהלת הקדשות אלה; כי אומנם ממונה האפוטרופוס בשטר-ההקדשה, אולם בהתאם לסימן 273 של החוק הנ”ל, חייב האפוטרופוס להיות קתולי בגיר ממשפחת ג’דאי, ואילו בגירי משפחת ג’דאי הנמצאים בארץ עברו ביום 28/03/1955 לעדה היוונית-האורתודוכסית. לפיכך נטל בית-הדין סמכות לעצמו למנות אפוטרופוס חדש על ההקדש, והוא מינה לתפקיד זה את האב ג’ורג’ ריזק (המשיב השני לפנינו), המחזיק בייפוי-כוח מאת הארכיבישוף חכים, לניהול שאר הקדשות העדה ביפו. הארכיבישוף חכים מצידו, מוסמך על-ידי אפטריארך הכנסייה לפקח על ניהול כל הקדשות העדה בישראל. על מינויו של המשיב השני, נאמר שהוא מינוי זמני עד שיתברר לבית-הדין כי נמצא בגיר קתולי במשפחת ג’דאי”. יחד עם זאת שלל בית-הדין מן המבקש את האפוטרופסות על הקדש ג’דאי “לא מחמת שאינו הבגיר במשפחת ג’דאי, אלא מחמת היותו מעדת האורתודוכסים”. ‏המבקש גם חוייב בתשלום הוצאות המשפט ושכר-טרחת עורך-דין.

פסק-הדין השני, שניתן על-ידי אותו בית-דין ביום 18/02/1958, הוא מעין מילואים לפסק הראשון. נאמר בו כי שוללים מאת המבקש את האפוטרופסות על הוקף למפרע מיום צאתו מן העדה הקתולית, היינו, מאז 28/03/1955, ושוללים ממנו את זכותו לדרוש חשבון ביחס לענייני הוקף אף מלפני תאריך 28/03/1955, ומעניקים למשיב השני את הזכות לדרוש חשבון ולתפוס את כל הנכסים הנובעים מן ההקדש גם מלפני יום מינויו, כלומר, לפני 19/03/1957; ושוב חוייב המבקש בהוצאות המשפט.

כאשר ניסה המשיב השני להוציא לפועל את חיובי ההוצאות שבשני פסקי-הדין הנ”ל, פנה המבקש לבית-משפט זה, והשיג צו-על-תנאי נגד המשיב הראשון, לבוא וליתן טעם, מדוע לא יבוטלו שני פסקי-הדין, ונגד המשיב השני ונגד יושב-ראש ההוצאה-לפועל (המשיב השלישי). מדוע לא יימנעו מלהוציא את פסקי-הדין לפועל.

בבקשתו טוען המבקש טענות מטענות שונות נגד תוקפם של שני פסקי-הדין המותקפים על-ידיו, אך לדעתי יש צורך לדון רק באחת מטענותיו, היורדת לשורש הדברים, ויש בה כדי לחרוץ את גורל הבקשה לזכותו – היא הטענה שבית-הדין הדתי, המשיב הראשון, ‏ אשר נתן את שני פסקי-הדין, היה נטול סמכות מעיקרא לתתם.

בית-הדין של העדה היוונית-הקתולית התיימר לשאוב את סמכותו לדון בעניין מן הסעיף 3(ב) של פקודת בתי-הדין האזרחיים והדתיים (שיפוט) (חא”י, פרק יח) (להלן – הפקודה הנ”ל). הסעיפים 2 ו-3 של הפקודה הנ”ל דנים במיוחד בהקדשות לא-מושלמיים, שהוקמו לפני בית-דין דתי מושלמי, כמו ההקדש הנדון. סעיף 2 מאפשר הפיכת הקדש כזה להקדש אזרחי, לפי הוראות פקודת ההקדשות למטרות צדקה (חא”י. פרק יד). סעיף 3 מסדיר את ענייני הסמכות בנוגע להקדש כזה, שלא נהפך להקדש אזרחי: לפי סעיף-קטן (א), הליכים בנוגע ליצירתו או לתוקפו של ווקף כזה הם מסמכותו של בית-המשפט האזרחי, אלא אם כל הצדדים הנוגעים בדבר מסכימים למסור את השאלה שבמחלוקת לשיפוטו של בית-הדין המושלמי. ואילו הליכים בנוגע לניהולו של וקף כזה הם, לפי סעיף-קטן (ב), בראש ובראשונה מסמכותו של בית-הדין של העדה הדתית אליה השתייך המקדיש. יוצא, איפוא, שאם סילוקו של המבקש מן האפוטרופסות של ווקף ג’דאי ומינויו של המשיב השני להיות אפוטרופוס הם בגדר עניינים הנוגעים לניהול הווקף, מקנה הסעיף 3(ב) לכאורה את הסמכות בנדון זה למשיב הראשון, שהוא בית-הדין של העדה אליה השתייך המקדיש, סבו של המבקש. כאן טוען בא-כוח המבקש טענה כפולה: ראשית הוא טוען, ההוראה הינזכרת של סעיף 3(ב) לפקודה הנ”ל חורגת מהוראות-היסוד של דבר-המלך-במועצה, 1922, ומשום כך יש לראותה כבטלה. שנית, פסילתו של המבקש מלשמש אפוטרופוס של ה-ווקף מחמת המרת דתו, אינו עניין של ניהול ווקף, אלא של תוקפו. היינו, של תוקף התנאי שבשטר-ההקדש, המזכה בתפקיד זה את הבכור שבמשפחת ג’דאי, מבלי לתלות את כשירותו לתפקיד זה בהישתייכותו העדתית. מכיון שנראית לי טענתו הראשונה של בא-כוח המבקש, המרחיקה-לכת יותר מן השנייה, אין לי צורך לפסוק בשאלה, אם אומנם העניין הנדון נוגע לניהול ה-ווקף אם לאו.

לפי סימן 54(3) של דבר-המלך-במועצה, 1922, תהיה לבתי-הדין של העדות הנוצ-ריות,סמכות ייחודית בכל עניין הנוגע להקמתו או לניהולו הפנימי של ווקף או של הקדש, אשר הוקם לפני בית-הדין הדתי בהתאם לדין הדתי של העדה, אם קיים כזה. ברי שהוראה זו אין בה כדי להקנות סמכות למשיב הראשון לדון בענייני ווקף ג’דאי, כי הרי ווקף זה לא הוקם לפניו, אלא לפני בית-הדין המושלמי. אין בדבר-המלך-במועצה, 1922, הוראה אחרת המקנה לבתי-הדין הנוצריים סמכות בענייני ווקף. השאלה היא אם הפקודה הנ”ל הייתה יכולה להוסיף לבתי-דין אלה סמכות בענייני ווקף שלא היתה להם לפי סימן 54(3) לדבר-המלך הנ”ל. דבר זה תלוי בפירוש של סימן 38 לדבר-המלך-במועצה, 1922, לפי תיקונו משנת 1935. סימן זה קבע בנוסחו המקורי את סמכותם הכללית של בתי-המשפט האזרחיים במלים אלה:

“בנתון להוראותיו של חלק זה של דבר-המלך, תהא לבתי-המשפט האזרחיים המתוארים להלן סמכות בכל העניינים ועל כל האנשים בארץ-ישראל.”

ב-1935 תוקן סימן 38, לפי הנוסח הבא:

“‏בנתון להוראותיהם של חלק זה של דבר-מלך זה, של פקודה או של תקנות, תהא לבתי-המשפט האזרחיים המתוארים להלן, ולכל בתי-המשפט והטריבונלים האחרים שהוקמו לפי הוראותיה של כל פקודה או בהתאם להן, סמכות בכל העניינים ועל כל האנשים בארץ-ישראל.”

ב-בג”צ 100/57 [1] בעמ’ 185, כתבתי:

“תכלית הסימן 38 היתה לתחום את התחומים בין סמכות בתי-המשפט. האזרחיים הניזכרים בו, לבין סמכותם של בתי-משפט אחרים בעלי סמכות מוגבלת, ובמיוחד בתי-הדין הדתיים, ולהשמיענו שסמכותם של בתי-המשפט האזרחיים היא כללית, לגבי כל אדם וכל נכס בארץ-ישראל, בנתון להגבלות בחוק. כגון הסימן 51(1), בדבר סמכות בתי-הדין הדתיים בענייני המעמד האישי.”

לגבי הקדשות נוצריים הוגבלה סמכותם של בתי-המשפט האזרחיים על-ידי סימן 54(3) של דבר-המלך-במועצה, 1922. השאלה הטעונה הכרעה היא אם היא הוגבלה נוספות גם על-ידי הסעיף 3(ב) של הפקודה הנ”ל.

כל עוד היה הסימן 38 קיים בנוסחו המקורי הנ”ל, בתי-המשפט האזרחיים היו המוסמכים לדון בכל הנוגע לוקף או להקדש שהוקם לפני בית-הדין השרעי על-ידי לא-מושלמי. כאשר בא המחוקק המנדטורי בשנת 1925 וטיפל בשאלה זו בסעיף 3(ב) של הפקודה הנ”ל, התיימר אומנם רק “להגדיר ביתר דיוק” את סמכותם של בתי-המשפט האזרחיים ושל בתי-הדין הדתיים בנוגע לשאלות של ווקף. כך אנו קוראים בכותרת לפקודה. אולם לא כוונתו היא הקובעת, כי הרי אין חולקים על כך שאם בפועל סותר מעשה החקיקה שלו את האמור בדבר-המלך, דבר-המלך עדיף והוא דוחה את הפקודה.

בא-כוח המשיבים טוען שתיקון הסימן 38, שנעשה בו בשנת 1935, כאילו הפיח רוח חיים בסעיף 3(ב) של הפקודה הנ”ל, כי מכאן ואילך אפשר ליישב את תוכנו של הסעיף עם סימן 38, באמצעות הסייג האומר שסימן זה עצמו הוא, בנתון להוראותיהם … של פקודה או של תקנות”. תשובתו הראשונה, הטרומית, של בא-כוח המבקש לטענה זו היא שהסעיף 3(ב) היה נפל מיום היוולדו. ואין ‘תחיית מתים’ כזאת בפרשנות של חוק חרות. אך אניח גם לבעיה טרומית זו, ואברר את טענת בא-כוח המשיבים לגופה.

האם היה בכוח הסייג הנ”ל לסימן 38 בנוסחו המתוקן, להוציא עניינים מסמכותם של בתי-המשפט האזרחיים, ולמסרם לסמכות בתי-הדין הדתיים? על שאלה זו השיב בית-הדין המיוחד בזמן המנדט ב-‘הן’ מוחלט (בד”מ 1/43 [7]). אולם לאחר מכן חל מיפנה בפרשנות של סימני דבר-המלך בהם מופיעות מלים דומות, וגם של הסימן 38 עצמו. מיפנה זה היסתמן לראשונה בע”א 177/38 (1938) [8], ובפסק-דינו החולק של השופט קופלנד (Copland) ב-ע”א 158/38 (1938) [9], והוא אושר סופית על-ידי מועצת-המלך ב-עמוה”מ 24/45 ליפשיץ נ’ ולירו (1947) [10]. פסקי-דין אלה דנים אומנם כולם בסימן 43 (בנוסחו שלפני 1948). בנוגע לסמכותו של בית-המשפט העליון לשמוע ערעורים עַל פסקי-הדין של בית-משפט מחוזי, אבל.עיקר ההחלטה שבהם הוא כי המלים “בנתון להוראותיה של פקודה” לא באו להרחיב סמכות, אלא רק לאפשר חקיקת פקודות להסדרת ענייני נוהל ודיון. בכך הצד השווה בין סימן 43 ובין הסימן 38, בו אנו עוסקים כאן. דרך ההנמקה המפורטת, בה הלכו בתי-המשפט בתקדימים אלה, הולמת במידה שווה גם את סימן 38. כך מצביעים השופט קופלנד (שם [9] בעמ’ 159), ואחריו מועצת-המלך (שם, [10] בעמ’ 586), על הבדלי הנוסח בין הסימנים 43 ו-38 מחד גיסא, ובין הסימנים 39, 41, 42 ו-64(1) מאידך גיסא, שם נקט מחוקק דבר-המלך לשון אחרת, כדי לבטא את כוונתו שהסמכות הקבועה בסימנים אלה תהיה נתונה לאחר מכן להרחבה בדרך פקודה. בדברו במיוחד על סימן 38, רומז השופט קופלנד לכך (שם [9], בעמ’ 139, בסופו) כי אין להניח שמחוקק דבר-המלך התכוון להשאיר פתח לשינוי סמכותם של בתי-המשפט האזרחיים אף בדרך תקנות, שהן בעלות דרגה נחותה בסולם הנורמות המשפטיות, וגם שיקול זה מביא אותו לפירושט המצמצם את המלים “בנתון … לפקודה או לתקנות”. מועצת-המלך אימצה לעצמה למעשה את נימוקי השופט קופלנד במלואם, וגם היא נעזרת בסימן 38 שלנו לשם הנמקת דעתה לגבי סימן 43 (שם [10] בעמ’ 586):

“סימן 38 מעניק לבתי-המשפט האזרחיים כולם סמכות כוללת בכל העניינים ועל כל האנשים בארץ-ישראל. אי-אפשר להרחיב סמכות זו על-ידי פקודה ארצישראלית, ולא ייתכן להניח שהיו נותנים כוח להוציא, על-ידי פקודה, עניין או אדם כלשהו בארץ-ישראל, מגדר סמכותם של בתי-המשפט האזרחיים. על-כן הפקודות, עליהן נאמר בסימן כי סמכותם של בתי-המשפט האזרחיים כפופה להן, יכולות להיות רק כאלה העשויות להסדיר ענייני נוהל ודיון …”

הלכת ליפשיץ נ’ ולירו [10] קנתה לעצמה שביתה גם בבית-משפט זה, אחרי קום המדינה, בשורה של פסקי-דין (בין היתר ב-ע”א 63/48 [2]; ע”א 300/55 [3]; ע”א 288/54 [4]; בג”צ 53/54 [5]. בכל הכבוד, ניראים לי נימוקיהם של השופט קופלנד ושל מועצת-המלך משכנעים גם במה שנוגע לסימן 38. ולפיכך הנני סבור שאין לנו ללכת עוד בעקבות ההחלטה הנוגדת שב-בד”מ 1/45 [7] הנ”ל, אשר ניתנה בעניין זה בלשון סתמית וללא הנמקה

יסודית. בא-כוח המשיבים משיג על פירוש זה של סימן 38 ומקשה: אם אי-אפשר להעביר סמכות מבתי-המשפט האזרחיים על-ידי פקודה, מה פירוש המילים אשר הוספו לסימן זה עלזידי אותו התיקון משנת 1935, האומרות שסמכות בכל העניינים ועל כל האנשים בארץ-ישראל תהיה לא רק לבתי-המשפט האזרחיים, אלא גם “לכל בתי-המשפט והטריבונלים האחרים שהוקמו לפי הוראותיה של כל פקודה או בהתאם להן”? יוצא, שתוספת זו הייתה חסרת משמעות מלכתחילה. בלשונו של בא-כוח המשיבים: “נימצא כי בתי-המשפט שכוננו על-פי פקודה, לא יוכלו לשאוב את סמכותם העניינית מכוחה של הפקודה; ומאחר וסמכותם. לא הוגדרה בדבר-המלך, הרי שאין להם סמכות כלשהי, ומאידך יוכל המחוקק הארצישראלי להסדיר עניינים של פרוצידורה ופרקטיקה בבתי-משפט נטולי סמכות עניינית”.

נראה לי שאין ממש בהשגה זו. כידוע, הוספו המלים הנ”ל לסימן 38, כדי לסלק ספקות שהתעוררו בעקבות פסק-הדין ב-ע”ק 5/35 [11], בדבר סמכותו של פקיד הסדר הקרקעות. הן באו לייפות את כוחו של המחוקק המנדטורי, שיוכל לשתף בדרך פקודה גם בתי-משפט וטריבונלים אחרים בסמכותם האוניברסלית של בתי-המשפט האזרחיים המתוארים בדבר-המלך “בכל העניינים ועל כל האנשים בארץ-ישראל”. אך לא ניתן למחוקק המנדטורי כוח דומה לשתף בסמכות זו את בתי-הדין הדתיים, הניזכרים בדבר-המלך עצמו. לאלה ניתחמו תחומי סמכות קבועים ועומדים בסימנים 51-53 של דבר-המלך, שאין להרחיבם על-ידי פקודה. כמו שאמר השופט קופלנד ב-ע”א 158/38 [9] הנ”ל, בעמ’ 139-158, אחרי דבריו על סימן 38:

“… הסימנים האחרים של החלק החמישי מייחדים סמכויות מוגבלות ידועות לבתי-המשפט השונים, שהוקמו על-ידי סימנים אלה … גם לבתי-הדין של העדות הדתיות ייוחדה סמכות ידועה, שאילמלא ייחוד זה הייתה בתחום סמבותם של בתי-המשפט האזרחיים”

חיזוק נוסף לדעתי אני מוצא בסימן 51(2) של דבר-המלך, כפי שהוסף בשנת 1939. סימן זה קובע, כי

“אפשר להורות על-ידי פקודה –

על הקמתם, אירגונם ודרכי הדיון של בתי-הדין של העדות הדתיות, ובנתון להוראות דבר-מלך זה, בדבר השימוש בסמכויות על-ידי בתי-הדין אלה”

גם כאן מיתגלה רצונו של מחוקק דבר-המלך, שתחומי סמכויותיהם של בתי-הדין הדתיים לא יהיו ניתנים להרחבה בדרך פקודה, מעבר לסמכויות שהוענקו להם על-ידי דבר-המלך עצמו.

מאותם הטעמים ממש, אין לקיים את סמכותם של בתי-הדין הדתיים לפי סעיף 3(ב), אף כסמכות המקבילה לסמכותם של בתי-המשפט האזרחיים. שיטתו של מחוקק דבר-המלך היא לקבוע לכל אחד מבתי-המשפט ובתי-הדין את סמכותו, בנתון לאותן הדרכים המותוות בדבר-המלך עצמו לשם העברת סמכות מבית-משפט למשנהו. שיפוט מקביל בין בתי-משפט שונים קיים, לפי שיטה זו, רק מקום שניזכר הדבר במפורש, כמו בסימנים 53(2) ו-54(2) בנוגע לענייני המעמד האישי. יתר על כן, נעלה מספק שבסעיף 3(ב) של הפקודה הנ”ל, היתכוון המחוקק המנדטורי להקנות לבית-הדין הדתיים שיפוט ייחודי דווקא. זה עולה ברורות מהשוואת לשונו של סעיף-קטן זה עם לשון סעיף 3(א), שם הורה מחוקק הפקודה במפורש על שיפוט מקביל בין בית-המשפט האזרחי ובין בית-הדין הדתי המושלמי.

העולה מן האמור. שסעיף 3(ב) של הפקודה הנ”ל. במידה שהוא מוסיף לבתי-הדין של העדות הנוצריות סמכות על סמכותם, כפי שנקבעה בסעיף 54(3) של דבר-המלך. יש לראותו כחורג מכוחו של המחוקק הארצישראלי, וכמחוסר תוקף מטעם זה. המסקנה היא, איפוא, כי אין, ולא הייתה, לבית-הדין הדתי של העדה היוונית-הקתולית סמכות לדון בענייני ווקף ג’דאי, מכיון שווקף זה לא הוקם לפניו.

בתקופה שבין מתן שני פסקי-הדין הנ”ל של בית-הדין הדתי, בוטל הסימן 38 של דבר-המלך, על-ידי סעיף 48(8) של חוק בתי-המשפט, ה’תשי”ז-1957. ביטול זה לא שינה את המצב המשפטי לטובת המשיבים, כי לא היה בכוחו להחיות את תוקפה של ההוראה הנדונה בסעיף 3(ב) לפקודה הנ”ל, שמכל מקום הייתה כ’לא הייתה’ בשעת ביטול הסימן 38 (ראה ע”א 24/58 [6]).

על יסוד האמור הנני בדעה שיש לעשות את הצו-על-תנאי החלטי בדרך מתן הצהרה ששני פסקי-הדין הנ”ל, אשר ניתנו על-ידי המשיב הראשון ביום 19/03/1957 וביום 18/02/1958, ניתנו ללא-סמכות ועל-כן הם בטלים, ובדרך מתן צו נגד המשיב השלישי, שיימנע מלהוציא את שני פסקי-הדין הללו לפועל.

 

מ”מ הנשיא (חשין):

אני מסכים.

 

השופט זוסמן:

אני מסכים.

 

לפיכך הוחלט לעשות את הצו-על-תנאי החלטי, בדרך מתן הצהרה ששני פסקי-הדין הנ”ל, אשר ניתנו על-ידי המשיב הראשון ביום 19/03/1957 וביום 18/02/1958, ניתנו ללא-סמכות ועל-כן הם בטלים, ובדרך מתן צו נגד המשיב השלישי, שיימנע מלהוציא את שני פסקי-הדין הללו לפועל. על המשיב השני לשלם למבקש את הוצאות הבקשה הזאת, לרבות שכר-טרחת עורך-דין בסכום כולל של 150 לירות.

 

ניתן היום, ז טבת ה’תש”ט (18/12/1958).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *