בג”צ 59/53 דוד-אריה הויזמן נ’ יו”ר ההוצל”פ ירושלים ואח’ (29/12/1953)

בג”צ 59/53 הויזמן נ’ יו”ר ההוצל”פ ירושלים, פד”י ז (1953) 1142

 

בג”צ 59/53

דוד אריה הויזמן נגד יו”ר ההוצל”פ ירושלים ודבורה סגל

 

בבית-המשפט העליון כבימ”ש גבוה לצדק

[29/11/1953, 12/11/1953, 25/10/1953, 04/03/1953]

לפני השופטים אולשן, חשין, זוסמן

 

חוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), ה’תשי”ג-1953 [סה”ח מס’ 134, עמ’ 165], סעיפים 1, 3, 9, 10 – דבר המלך במועצה, 1922 [חא”י, כרך ג, עמ’ 2738], סימנים 53, 53(1), 53(2), 47, 51.

 

כשרותו של פסק-דין שניתן על-ידי בית-הדין הרבני בעניין מזונות – כאשר אחד הצדדים המתדיינים לפני בית-דין רבני משתתף תחילה בישיבות, אולם נעדר בחלקו המכריע של הדיון תוך כפירה מפורשת בסמכותו של אותו בית-דין, אין לומר כי גם החלק השני של הדיון התנהל במעמדו – כוונתושל המחוקק בהוראת סעיף 10 לחוק שיוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), ה’תשי”ג-1953, היא בראש וראשונה לפסול טענת בעלי-דין שנענו תחילה להזמנת בית-הדין הרבני, ומשניתן שם פסק-דין נגדם, גילו בשלב ההוצאה-לפועל שלא היו חברים בכנסת-ישראל וניסו מטעם זה למנוע את ביצוו – דיון כזה, אשר התנהל “במעמד בעלי-הדין” הוכשר עתה על-ידי סעיף 10 הנ”ל, אפילו לא נמנו בעלי-הדין עם חברי כנסת-ישראל – בנסחו את סעיף 3 לחוק שיווה המחוקק לנגד עיניו את ההלכה המנדטורית אשר פירשה את סימן 53 לדבר המלך במועצה, 1922 – משום כך הוראת סעיף 3 הנ”ל אן לראותה כמוגבלת למזונות עד למתן הפסק אלא כחלה על כל שאלת מזונות, ובלבד שהעניין יהא “כרוך בתביעת הגירושין” – מאחר שתביעת מזונות, המוגשת אגב תביעת גירושין, נצמדת אל זו האחרונה, נגרר הדיון בה אחרי הדיון בתביעת הגירושין, ושני העניינים נמצאים, בהתאם להוראת סעיף 3 הנ”ל, בתחום שיפוטו היהודי של בית-הדין הרבני – “תביעה” פירושה פניה לבית-הדין, ואין נפקא מינה בכך שקדם לפניה זו משא-ומתן על עניינים אחרים, ושבסופו של דבר מסכים הצד למתן הגט, כפי שנדרש – משחל שינוי במסיבות, רשאי ביתיהדין לשנות את סכום המזונות, להעלותו או להורידו – מקור סמכותו היהודית של בית-דין רבני לדון בכל בקשה לשינוי סכום המזונות שנקבע על-ידו קודם לכן הוא

inherent jurisdictions

הנובעת מפסקו הקודם – מחמת הצורך לדין מחדש בעניין המזונות עם שינוי המסיבות, לא חל במקרה כזה הכלל, כי הכוח לשנות פסק-דין לאחר שניתן, מסור לבית-משפט לערעורים בלבד – פסק-דין בעניין מזונות לעולם אינו פסק ‘סופי’ – במקרה כגון זה, העילה, מטבעה, הולכת ונמשכת וניתנת לשינויים, וכוחו של בית-הדין לשנות את החלטתו הוא מן הכוחות הטבועים בסמכותו – רשאי בעל-דין לפנות אל בית-הדין בבקשה לעיון מחדש בעניין מזונות, אפילו לא נזכרת זכות זו בפסק – סמכותו של בית-דין רבני לפי סימן 53 הנ”ל אינה מותנית בהמשך קיומו של המעמד האישי, אלא מותנית במהות התביעה אשר היא מ”ענייני המצב האישי” כמוגדר בסימן 51 הנ”ל.

 

פסקי-דין אנגליים שהוזכרו:

[1] Magowan v. Magowan, I. R. 2 (1921) 314, 315.

[2] Penrice v. Williams, L. T. 48 (1883) 868.

פסקי-דין א”י שהוזכרו:

[3] H. C. 2/46 Khasho v. Chief Execution Officer Jerusalem, P. L. R. 13 (1946) 76.

 

התנגדות לצו-על-תנאי שניתן על-ידי בית-משפט זה ביום יז אדר ה’תשי”ג (04/03/1953) למשיבים לבוא וליתן טעם, מדוע לא יימנע המשיב הראשון מלהוציא לפועל את פסק-הדין מס’ 2/739/712 מיום כו כסלו ה’תשי”ג של בית-דין הרבנות בירושלים, על פיו חוייב המבקש לשלם למשיבה מס’ 2 (דבורה סגל) את הסך של 30 ל”י לחודש החל מר”ח אלול ה’תשי”ב, ומדוע לא יבטל המשיב הראשון את החלטותיו לביצוע פסק-הדין. הצו-על-תנאי בוטל.

 

מצא – בשם המבקש.

המשיב מס’ 1 – לא הופיע.

מזובר – בשם המשיבה מס’ 2.

 

צו

השופט זוסמן:

צו-על-תנאי זה עניינו דבר כשרותו של פסק-דין אשך ניתן ע”י בית-הדין הרבני בירושלים ביום כו כסלו ה’תשי”ג.

וזהו קיצור העובדות:

1. בחודש תמוז ה’תש”ט נישאה המשיבה מס’ 2 (להלן: “המשיבה“) למבקש. לזוג נולד בן, אך הזיווג לא עלה יפה, וסכסוכים כספיים אשר נתגלעו בין בעלי-הדין הביאום כבר זמן קצר אחרי הנישואין לבית-הדין הרבני, אשר נתן מספר פסקי-דין בעניינם. בתאריך כז סיוון ה’תשי”א (01/07/1951) הגיעו בעלי-הדין להסכם להיפרד זה מזו ע”י גט פיטורין. בעקבות הסכם זה, הסדירו גם עניינים שונים הכרוכים בגירושין, והתנו כי הבן אשר נולד להם, כאמור, יישאר אצל המשיבה עד אשר יגיע לגיל שש (בחודש יוני 1956). בסעיף 4 של ההסכם הנ”ל התחייב המבקש לשלם למשיבה “בעד כלכלת והחזקת הילד” סך 10.250 לירות לחודש. ההסכם בין הצדדים מסתיים במלים אלו: “אנו מבקשים לאשר את ההסכם ולעשותו לפסק-דין”. ביום כח סיוון ה’תשי”א נמסר הגט למשיבה במשרד בית-הדין, ולמחרת נתן בית הדין פסק-דין (להלן: “פסק-הדין הראשון”) בו פירט את תנאי ההסכם אשר הושג בין בעלי-הדין, ופסק לאמר: “הננו מאשרים בזה את ההסכם הנ”ל ונותנים לו תוקף חוקי של פסק להוצאה-לפועל”.

בשנת ה’תשי”ב הגישה המשיבה תביעה חדשה לבית-הדין הרבני, בה ביקשה להעלות את דמי המזונות לסך 40 לירות, “היות והחיים התיקרו ועולים מיום ליום והילד גדל וצרכיו גם כן עלו”. כשהמבקש (הנתבע) הופיע בפני בית-הדין, התנגד לסמכותו וביסס את טענתו על שני נימוקים: ראשית, אמר כי הצדדים אינם חברים בכנסת ישראל; ושנית, אפילו היו חברים – הוסיף המבקש ואמר, תלויה סמכותו של בית-הדין הרבני, בתביעה לתשלום מזונות, בהסכמת בעלי-הדין להתדיין בפניו, והמבקש מיאן לתת את הסכמתו. בית-הדין הרבני דחה את התנגדותו של המבקש בשאלת הסמכות, והחליט לדון בגופו של עניין. אך המבקש הודיע בשלב זה, כי “איננו מקבל החלטת ביה”ד”; הוא עזב את הישיבה ולא נטל עוד חלק בהליכים. לאחר מכן התנהלו הדיונים בהעדר המבקש, וביום כו כסלו ה’תשי”ג פסק בית-הדין להעמיד את סכום המזונות על סך 30 לירות לחודש (להלן “פסק-הדין השני“). במשרד ההוצאה-לפועל התנגד המבקש לביצועו של פסק-הדין, ומשנדחתה התנגדותו, פנה לבית-משפט זה, ולבקשתו הוצא צו-על-תנאי, בו נדרשו המשיבים ליתן טעם מדוע לא יימנעו מלהוציא לפועל את פסק-הדין השני של בית-הדין הרבני.

2. בהשיבו על הצו-על-תנאי, הסתמך בא-כוח המשיבה על חוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), ה’תשי”ג-1953, אשר נתקבל בחודש אלול ה’תשי”ג (להלן: “החוק“). חוק זה אינו תולה עוד, כידוע, את סמכותו של בית-הדין הרבני בחברות הצדדים המתדיינים בכנסת ישראל, וסעיף 10 שבו אף מכשיר למפרע, מבחינה זאת, פסקי-דין מתקופת המדינה שניתנו לפני שהחוק נכנס לתקפו, בתנאי שניתנו לאחר דיון במעמד הצדדים. וזו לשונו של סעיף 10 הנ”ל:

“פסק-דין שניתן, אחרי הקמת המדינה ולפני תחילת תוקפו של חוק זה, על-ידי בית-דין רבני לאחר דיון במעמד בעלי-הדין, ושהיה ניתן כדין אילו אותה שעה היה חוק זה בתוקף, רואים אותו כאילו ניתן כדין.”

במקרה דנן התנהל הדיון בבקשה להעלות את דמי המזונות תחילה במעמד המבקש, עד אשר פסק בית-הדין בשאלת הסמכות, ומשום כך ביקש בא-כוח המשיבה לראות את הדיון, אף בשלבו השני, אחרי שהמבקש עזב את הישיבה. כדיון במעמדו. בדרך זו ביקש לסלק לפחות אחת מעילות התנגדותו של המבקש, היינו, את הטענה שהצדדים לא נמנו עם חברי כנסת ישראל.

טענה זו אינה מתקבלת על דעתנו, ומשני טעמים: ראשית, בחלקו המכריע של הדיון בו שמע בית-הדין את דרישת המשיבה להגדלת סכום המזונות, אשר נסתיים במתן פסק-הדין השני, נעדר המבקש תוך כפירה בסמכותו של בית-הדין, ואין בידינו כלל לומר כי אותו חלק של הדיון התנהל במעמדו.

שנית, על-ידי סעיף 10 הנ”ל התכוון המחוקק בראש וראשונה לפסול טענה, אשר הושמעה בעבר על-ידי בעלי-דין שנענו להזמנת בית-הדין הרבני, ומשניתן שם פסקי-דין נגדם גילו בשלב ההוצאה-לפועל את הקלף שלא היו חברים בכנסת ישראל, ומטעם זה הצליחו למנוע את ביצוע הפסק. דיון כזה, אשר התנהל “במעמד בעלי-הדין”, הוכשר עתה על-ידי סעיף 10 הנ”ל, אפילו לא נמנו בעלי-הדין עם חברי כנסת ישראל, מה שאין כן במקרה אשר לפנינו.

המבקש דנן לא הסתיר מעולם את הטענה כי בעלי-הדין אינם חברי כנסת ישראל. נהפוך הוא, הוא בא לבית-הדין במטרה מפורשת להשמיע בפניו טענה זו, ומנימוק זה נמנע מלהשתתף בהליכים הנוספים. דיון כגון זה, אם לא היו הצדדים חברים בכנסת ישראל, לא הוכשר על-ידי סעיף 10 הנ”ל.

מכאן שסעיף 10 של החוק, כשלעצמו, אין בו כדי להכשיר את פסק-הדין השני.

3. טענתו השנייה של בא-כוח המשיבה היא, כי יש להתבונן לפסק-הדין הראשון, מיונו כט סיוון ה’תשי”א – בו נפסק למשיבה סך 10.250 לירות לחודש למזונות הילד – דרך האספקלריה של סעיף 10 לחוק. ואם נמצא כי פסק-דין זה כשר הנהו, יהא דינו של פסק-הדין השני, מיום כו כסלו ה’תשי”ג, כדינו של פסק-הדין הראשון, מאחר שאין הפסק השני אלא המשכו של אותו עניין. אין חולק על כך, כי הדיון אשר קדם לפסק-הדין הראשון התנהל ב’מעמד’ המבקש, ולפיכך כשר פסק זה לאור הוראות החוק הנ”ל, והשאלה היחידה תהא, איפוא, אם יש בכוחו של פסק-הדין הראשון להכשיר אף את פסק-הדין השני, באשר אינו אלא החלטה נוספת באותה עילה.

טוען בא-כוח המבקש: אמנם מוכן המבקש, מרצונו הטוב, לקיים את פסק-הדין הראשון ולשלם למשיבה סך 10.250 לירות לחודש, כפי שהתחייב, אך אם נעביר את הפסק בכור המבחן לאור סעיף 10 הנ”ל, נמצא אף פסק-הדין הראשון פסול; שכן סעיף 10 מכשיר רק פסקי-דין שהיו ניתנים כדין אילו בעת הינתנם היה החוק בתוקף, ואילו הפסק הראשון, אפילו ניתן בעת תחילתו של החוק, לא היה ניתן כדין. בא-כוח המבקש מפנה אותנו לסעיף 3 לחוק הנ”ל, האומר:

“הוגשה לבית-דין רבני תביעת גירושין בין יהודים, אם על-ידי האשה ואם על-ידי האיש, יהא לבית-דין רבני שיפוט יחודי בכל עניין הכרוך בתביעת הגירושין, לרבות מזונות לאשה ולילדי הזוג.”

במקרה אשר לפנינו, ממשיך בא-כוח המבקש וטוען, לא הוגשה לבית-הדין תביעת גירושין, אלא שאחרי התדיינות בדבר תשלום מזונות הסכימו בעלי-הדין להתגרש; אך אפילו היתה כאן תביעת גירושין, מוסיף בא-כוח המבקש ואומר, הרי המחבר בסעיף 3 הנ”ל הוא “בשיפוט אגב גירושין”, ומכאן הוא מסיק, כי בית-הדין יכול היה, בתוקף סעיף 3 הנ”ל לדון רק בתביעה למזונות עד להפקעת הנישואין, אך לא לאחר מכן.

שתי טענות אלו של בא-כוח המבקש – אין בהן ממש. בנסחו את סעיף 3 הנ”ל, הלך המחוקק בתלם ההלכה הפסוקה המנדטורית, אשר פירשה את סימן 53 לדבר המלך במועצה, 1947-1922. לפי סימן 53 פיסקה (1) נמסר לבית-הדין הרבני שיפוט יחודי בענייני נישואין וגירושין, ולפי סימן 53 פיסקה (2) נמסר לו שיפוט בעניינים אחרים של המעמד האישי, אם הצדדים הנוגעים בדבר הסכימו להתדיין בפניו. אולם, משהוגשה תביעת גירושין לפי סימן 53(1) הנ”ל יחד עם תביעה להחזקת ילדים ולתשלום מזונותיהם, הוחלט עוד בתקופת המנדט, כי אין שיפוטו של בית-הדין בענייני החזקת הילדים ותשלום המזונות מותנה בהסכמת הצדדים, על אף האמור בפיסקה (2) לאותו סימן; שכן החלטה הניתנת לגבי עניינים אלה במעמד הפקעת הנישואין, יש לראותה בטפלה לעניין הגירושין עצמו, וסמכותו הייחודית של בית-הדין לגבי התרת הנישואין משתרעת גם על עניינים אחרים המובאים לפני בית-הדין אגב תביעת הגירושין והטעונים הסדר. כך נפסק לגבי תשלום מזונות עבור ילדים בבג”צ 2/46 [3]. הלכה זו שיווה המחוקק לנגד עיניו עת שהורה מה שהורה בסעיף 3 הנ”ל. הוראה זו אינה מוגבלת למזונות עד למתן הפסק, אלא חלה על כל שאלת מזונות, ובלבד שהעניין יהא “כרוך בתביעת הגירושין”. מאחר שתביעת מזונות, המוגשת אגב תביעת גירושין, נצמדת אל זו האחרונה, נגדר הדיון בה אחרי הדיון בתביעת הגירושין, ושני העניינים נמצאים בתחום שיפוטו הייחודי של בית-הדין הרבני, בהתאם לסעיפים 1 ו- 3 לחוק.

אשר לטענה כי לא הייתה בפני בית-הדין הרבני, בסיוון ה’תשי”א, תביעת גירושין. “תביעה” פירושה פנייה לבית-דין, ואין נפקא מינה בכך שקדם לפניה זו משא-ומתן על עניינים אחרים, ושבסופו של דבר הסכים המבקש למתן הגט, כפי שנדרש.

יש לציין, כי גם אילו היינו סבורים כי פסק-הדין הראשון בעניין המזונות לא היה טפל לעניין גירושין – אף אז לא היה מקום להטיל ספק בכשרותו, שכן אף אם נראה את הדיון הראשון כדיון בעניין מזונות גרידא, היה הוא בסמכותו של בית-הדין הרבני, מאחר שהמבקש הסכיס לשיפוטו (סימן 53(2) לדבר המלך, וסעיף 9 לחוק). נמצא איפוא כי פסק-הדין הראשון הוכשר על-ידי סעיף 10 הנ”ל, אפילו לא היו הצדדים חברים בכנסת ישראל.

4. נשארת השאלה, אם על-ידי מתן פסק הדין הראשון, אשר רואים אותו היום, לאור סעיף 10 הנ”ל, “כאילו ניתן כדין”, קנה לעצמו בית-הדין סמכות לשנות את החיוב הכלול בו, כפי שעשה ע”י פסק-הדין השני. הלכה פסוקה היא, כי, משחל שינוי במסיבות, רשאי בית-דין לשנות את סכום המזונות, להעלותו או להורידו. אך – טוען בא-כוח המבקש – במקרה דנן לא בית-הדין הרבני היה מוסמך לעשות זאת, משום שבעלי-הדין לא היו חברי כנסת ישראל ומשום שהמבקש סירב להסכים לסמכות בית-הדין, כשהמשיבה פנתה אליו בשנת ה’תשי”ב. הסכמה זו היתה דרושה, לטענת בא-כוח המבקש, כדי שבית-הדין הרבני יקנה לעצמו סמכות לדון בעניין, משום שהבקשה להגדלת המזונות לא באה בפני בית-הדין הרבני “אגב תביעת גירושין”, שכן הצדדים כבר היו מגורשים זה מזה. משום כך, טוען בא-כוח המבקש, רק בית-המשפט המחוזי יכול היה להיזקק לבקשת המשיבה, בהתאם לסימן 47 לדבר המלך במועצה.

שוב איננו מסכימים עם בא-כוח המבקש. אמת, כשנתבקש בית-הדין הרבני לדון בבקשה להעלות את סכום המזונות, התנגד לכך המבקש תוך כפירה בסמכותו של בית-הדין; ואף קבענו כבר כי פסק-הדין השני לא ניתן אחרי “דיון במעמד בעלי-הדין”, ולא הוכשר, איפוא, על-ידי סעיף 10 לחוק הנ”ל. אולם אין מקום לבדוק את פסק-הדין השני על-פי מבחני הסמכות הרגילים של בית-דין רבני, כגון, חברות בכנסת ישראל והסכמת הצדדים, שכן מקור סמכותו של בית-הדין לדון בבקשה הוא: פסק-הדין הראשון, המקנה לבית-הדין סמכות יחודית לדון בכל בקשה לשינוי החיוב שבו, בתוקף הכוחות הטבועים בסמכותו

(inherent jurisdiction).

בית-הדין הרבני דן בפסק-הדין הראשון בעניין מזונות הילד. עניין זה, מטבעו, שונה בתכלית מחיוב אחר לתשלום סכום כסף. בעוד שבדרך כלל, משהוגשה תביעה כספית לבית-הדין, נגמרת מלאכתו של הדיין עם מתן פסק-הדין, עשוי החיוב בתשלום מזונות להשתנות גם אחרי מתן פסק-הדין. ירדו הכנסות האב, רשאי הוא לפנות לבית-הדין, כדי שזה יקטין את סכום המזונות אשר הוא חייב בתשלומו. גדלו צרכי הילד, רשאית האם, אשר ברשותה נמצא הילד, לדרוש הגדלת הסכום אשר הוקצב לה. כל שינוי במסיבות המשמשות גורם בקביעת גובה החיוב, מצדיק פנייה לבית-הדין, אשר יעיין מחדש בהחלטתו. מחמת הצורך לדון מחדש בעניין המזונות עם שינוי במסיבות, לא חל עליו הכלל כי הכוח לשנות פסק- דין – לאחר שניתן – מסור לבית-משפט לערעורים בלבד. כמו שנאמר בעניין

Magowan v. Magowan [1]:

“”Now, the general rule is that when an order expressing the intention of the Court has been made, the same Court has no jurisdiction to alter it: this is part of the appellate jurisdiction; but there are some cases in which from the nature of the subjectmatter, and the objects provided for by the order, the Court has implied power to do so.”

נמצא, איפוא, כי פסק-דין בעניין מזונות, לעולם אינו פסק-דין ‘סופי’. לפיכך, משנתן בית-דין החלטה בעניין מזונות, אין לומר כי סמכותו מצטמצמת רק לדיון באותה עתידה אשר הייתה אותה שעה בפני בית-הדין. העילה, מטבעה, הולכת ונמשכת, וניתנת לשינויים, ולא עוד אלא שכוחו של בית-הדין לשנות את החלטתו הוא מן הכוחות הטבועים בסמכותו. אפילו היתה תחילת שיפוטו של בית-הדין נעוצה בהסכמת בעלי-הדין – בין שהיו חברים בכנסת ישראל ובין שלא היו, ופסק-הדין הוכשר רק בדיעבד ע”י סעיף 10 לחוק – נובע המשך השיפוט ממתן ההחלטה הראשונה; ומן הצורך הוא שהדיין אשר פסק בעניין לראשונה יתאים את פסקו מדי פעם בפעם לשינוי אשר חל במסיבות, לגבי אותה השאלה שהיתה נשוא ההחלטה הראשונה. כפירת בעל-דין בשיפוטו של בית-הדין הדתי לגבי הדיון בבקשה לשנות את החיוב במזונות, אינה מועילה, איפוא, כי כמוה ככפירה בכוחות הטבועים בסמכותו של בית-הדין, ואלה השאובים מן החוק, הם נתונים בידי בית-הדין גם כשסכום החיוב המקורי נקבע תוך הסכמה בין הצדדים:שם

Magowan v. Magowan [11],

מאותוטעם גם אין אנו מייחסים חשיבות לעובדה, שבית-הדין, בתתו את פסק-הדין הראשון, לא נתן לבעלי-הדין בפירוש רשות לפנות אליו מחדש

(liberty to apply)

כיון שזכות זו נובעת מטבע הדברים, רשאי בעל-דין לפנות אל בית-הדין בבקשה לעיון מחדש, אפילו לא נזכרה זכות זו בפסק

Penrice v. Williams [2].

5. בסיום דברינו, ברצוננו להשיב בקצרה על שתי טענות נוספות של מר מצא, ב”כ המבקש. מר מצא טען כי בית-הדין הרבני היה נטול שיפוט, כיון שמעמד הנישואין בין בעלי-הדין בא לקצו; לפיכך לא הייתה בפניו תביעה הנוגעת למעמד האישי. תשובתנו היא כי מעמד הנישואין אמנם נסתיים, אולם התביעות הנובעות מן המעמד אשר היה קיים בעבר, לא נסתיימו עוד. סמכותו של בית-הדין הרבני, לפי סימן 53 לדבר המלך במועצה, אינה מותנית בהמשך קיומו של המעמד האישי, אלא במהות התביעה – אשר היא מ”ענייני המצב האישי”, כמוגדר בסימן 51 לדבר המלך.

עוד אמר מר מצא, כי שעה שהמבקש רצה להיפרד מאשתו, לא היתה בידו ברירה אלא לפנות לבית-הדין הדתי. והוא מקשה: האם משום כך חייב המבקש לקבל על עצמו את השיפוט הרבני, עד אשר תסתיים חובתו לכלכל את בנו? נתעלם לו לב”כ המבקש כי אומנם לא יכול היה בית-המשפט המחוזי לפסוק בעניין הפקעת הנישואין; אולם אילו נמנע המבקש, בשעתו, מלהביא את עניין המזונות בפני בית-הדין הדתי, כתוספת להסכם הגירושין, לא היה מקנה לבית-הדין סמכות לפסוק בעניין המזונות. שיפוט זה נמסר לבית-הדין רק מפני שהצדדים כרכו דבר אחד בשני, ופנו אליו בעניין הגירושין והמזונות גם יחד. אלמלא זאת, היה השיפוט בעניין המזונות נתון לבית-המשפט המחוזי, בהתאם לסימן 47 לדבר המלך במועצה. המבקש יכול היה למסור למשיבה את הגט במשרד הרבנות ולעשות את הסידורים הכספיים מחוצה לו, ואם היה צורך בכך – היה בידו להסדיר את עניין המזונות, ע”י פסק-דין של בית-המשפט המחוזי בסכום המוסכם. אילו עשה כן, היה גם הכוח לשנות את סכום המזהות נתון היום בידי בית-המשפט המחוזי.

על יסוד האמור לעיל, הוחלט לבטל את הצו-על-תנאי ולחייב את המבקש לשלם למשיבה מם’ 2 את הוצאותיה בסכום כולל של 40 לירות.

 

ניתן היום, כג טבת ה’תשי”ד (29/12/1953)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *