תקציר בג”צ 578/82 נעים (26/05/1983): בית משפט עליון ביטל החלטת בית דין רבני לעכב יציאה מהארץ של הנתבע עד לקיום פסק הדין

בג”צ 578/82 נעים נ’ בית הדין הרבני האזורי ירושלים, פ”ד לז(2) 701 (1983)

 

בג”צ 578/82

משה נעים

נגד

1. בית הדין הרבני האזורי, ירושלים

2. בית הדין הרבני הגדול

3. ליאונורה נעים

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק

[02/12/1982, 20/04/1983, 26/05/1983]

לפני הנשיא י’ כהן והשופטים ח’ אבנור, א’ גולדברג

 

העותר והמשיבה 3 הם בני-זוג שהתדיינו לפני המשיב 1 בתביעת העותר לגט ובתביעת המשיבה 3 לשלום בית. תביעת העותר נדחתה, ותביעת המשיבה 3 נתקבלה, תוך חיוב העותר – בין היתר – בהשלמת עבודות הבנייה בביתם המשותף של בני הזוג ובהכשרתו למגורי האישה והילדים. על החלטה זו עתר העור לבג”צ בטענה, שהחלטות המשיב 1, שניתנו במסגרת תביעה לשלום בית ולא במסגרת תביעה לגירושין, ניתנו ללא סמכות. בג”צ נעתר לשניים מנושאי העתירה, אך דחה את טענות העותר לגבי “הצווים בעניין המגורים בוילה”. משפירש העותר את פסק-דינו של בג”צ, כאילו אין הוא מחייבו בהשלמת עבודות הבנייה כאמור, פנתה המשיבה 3 להוצאה-לפועל, שם הוחלט לכפות על העותר את ביצוע החלטתו של המשיב 1. העותר ערער לבית המשפט המחוזי, והמשיבה פנתה למשיב 1 בבקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט, לכפות על העותר את ביצוע ההחלטה האמורה. המשיב 1 החליט לדון בסכסוך לגופו ודחה למועד אחר את הדיון בטענת העותר, לפיה אין למשיב 1 סמכות לדון לפי פקודת בזיון בית המשפט. בעתירתו הנוכחית שב העותר וטוען לבטלות החלטת המשיב 1 מחמת חוסר סמכות, בעניין צו השלמת הדירה, ומוסיף, שאין המשיב 1 מוסמך לדונו בעניין בזיון בית הדין. כן נדון בעתירה צו עיכוב יציאה מן הארץ שהוציא המשיב 2 כנגד העותר.

 

בית המשפט הגבוה לצדק פסק:

א.

(1) אם הגיש פלוני תובענה בעילה מסוימת, ותביעתו נדחתה, הרי לא יוכל להגיש תביעה חדשה באותה עילה, אפילו לא קבע בית המשפט כל מימצא בגין טענותיו ועילתו של התובע. זהו השתק העילה.

(2) אולם אם הגיש פלוני תובענה בעילה אחרת, לא יהא מנוע מכך, אלא אם כן נקבע כבר מימצא על-ידי בית המשפט באותו עניין, ומימצא יכול להיות גם חיובי וגם שלילי. זהו השתק הפלוגתא.

(3) העיקרון של מעשה-בית-דין חל לגבי פסיקתו של בג”צ.

(4) אם לא טען עותר מכל סיבה שהיא טענה מסוימת, שאפשר היה לטענה בדיון קודם – אין זה נימוק לפתוח מחדש דיון שנסתיים, והטענה נבלעת בפסק הדין הקודם.

ב. אין סמכות לבית-משפט אחר לפרש את החלטותיו של בית-משפט או של בית-דין אחר. הסמכות היחידה הקבועה בחוק היא בסעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל, ה’תשכ”ז-1967, לפיו יוכל יושב-ראש ההוצאה לפועל לפנות לבית המשפט, שנתן את פסק הדין, ולבקש הבהרה.

ג.

(1) דיון ללא סמכות פירושו, כי אין לבית הדין הרבני סמכות לפי החוק לדון בנושא בזיון בית הדין, אולם אין פירושו קבלת החלטה משפטית, אפילו היא מוטעית.

(2) בג”צ לא יתערב, כאשר יש לעותר זכות ערעור על פסק-דינו של בית הדין הרבני, והשאלה היא שאלת פירושו של חוק ולא שאלת סמכות.

ד.

(1) מטרת ההגבלה המוטלת על אדם, המונעת את יציאתו מישראל, היא זהה לגבי בית-משפט ולגבי בית-דין רבני, פרט לתוספת של “חשש עיגון” בתקנות בתי הדין הרבניים.

(2) בג”צ אימץ את העיקרון, החל בדיון אזרחי, גם לגבי בית-דין רבני, לפיו אין לתת צו עיכוב יציאה מישראל כדי לכפות ביצועה של החלטה.

(3) הבטחת קיומו של פסק-דין אינה צו לקיומו של פסק הדין, וסמכותו של בית הדין היא לגרום לכך, שהיציאה מישראל לא תפגע בהליכי הדיון ולא תעכב את הליכי הביצוע.

 

התנגדות לצו-על-תנאי מיום 02/12/1982. העתירה נתקבלה בחלקה.

 

העותר טען לעצמו;

ש’ ילינק – בשם המשיבים.

 

ניתן היום, יד בסיון ה’תשמ”ג (26/05/1983).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.