בג”צ 5747/03‏ פלוני נ’ פלונית ואח’ (09/06/2004)

בג”צ 5747/03‏ פלוני נ’ פלונית, פ”ד נח(5) 776 (2004) – DOCX / PDF

 

בג”צ 5747/03‏

פלוני

נגד

1. פלונית

2. בית-הדין הרבני האזורי בתל-אביב-יפו

 

בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק

[9.6.2004]

לפני השופטים ד’ ביניש, א’ ריבלין, א’ חיות

 

המשיבה 1 (להלן – המשיבה) הגישה לבית-הדין הרבני האזורי תביעת גירושין נגד העותר וכרכה בה את חלוקת הרכוש בין בני-הזוג. לאחר מכן הגיש העותר לבית-המשפט לענייני משפחה תביעה לחלוקת רכוש. העותר טען בפני בית-הדין הרבני כי לבית-הדין אין סמכות לדון בענייני הרכוש, בין היתר משום שכריכת הרכוש בתביעת המשיבה לא נעשתה בכנות וכדין, משום שבכתב-תביעתה מנתה המשיבה את הנכסים הרשומים על שם שני בני-הזוג או על שם העותר בלבד בלא לפרט את הנכסים הרשומים על שמה ובלא לבקש סעד לגביהם. בית-הדין דחה את טענות העותר וקבע כי בסמכותו לדון בחלוקה של מכלול הזכויות והנכסים של בני-הזוג. בית-הדין הרבני הגדול דחה את בקשת רשות הערעור שהגיש העותר על החלטתו של בית-הדין האזורי. מכאן העתירה.

בית-המשפט העליון פסק:

א.

(1) שאלת כנות הכריכה היא שאלה עובדתית במהותה הנבחנת על רקע נסיבותיו המיוחדות של כל מקרה, והיא קשורה קשר הדוק לחובה הכללית לנהוג בתום-לב. בהתחשב בכך, היעדר פירוט ממצה של מלוא הנכסים בתביעת הגירושין ושאלת ההשפעה של מחדל זה על כנות הכריכה מחייבים בחינה מהותית בכל מקרה לגופו על-פי נסיבותיו האינדיווידואליות. במקרים מתאימים עשוי היעדר פירוט להעיד על חוסר תום-לב בכריכת ענייני הרכוש. כך למשל כאשר התובע כרך בתביעת הגירושין את חלוקת הרכוש באופן סתמי ונמנע מלפרט בכתב-התביעה את פרטי הרכוש שבמחלוקת – כולם או מרביתם; כך גם כאשר הימנעות התובע מפירוט נכסים מסוימים בכתב-התביעה נובעת ממניעים שאינם כשרים (788ז-789ד).

(2) מנגד ייתכנו מקרים שבהם, בהתחשב במכלול נסיבות העניין, היעדר פירוט ממצה של מלוא הנכסים של בני-הזוג לא ילמד על פגיעה מהותית בתום-הלב הדרוש לשם הוכחת כנות הכריכה, למשל כאשר התובע נמנע מלפרט בכתב-תביעתו חלק קטן בלבד מהרכוש השנוי במחלוקת, והחסר עשוי לבוא על תיקונו במהלך הדיון בפני בית-הדין (789ה).

ב.

(1) במקרה דנן, בהתחשב במכלול הנסיבות בהצטרפן יחדיו, אין לומר כי היעדר הפירוט של הרכוש הרשום על שם המשיבה בכתב-התביעה המקורי היה חסר תום-לב באופן שפגם בכנות הכריכה של חלוקת הרכוש (789ו-ז).

(2) לפיכך יש לקבוע כי כריכת ענייני הרכוש בתביעת המשיבה נעשתה בכנות וכדין באופן שבית-הדין הרבני האזורי מוסמך לדון במכלול נכסיהם של בני-הזוג (790ז-791א).

 

חקיקה ראשית שאוזכרה:

– חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל”ג-1973.

 

פסקי-דין של בית-המשפט העליון שאוזכרו:

[1] בג”ץ 8497/00 פייג-פלמן נ’ פלמן, פ”ד נז(2) 118.

[2] בג”ץ 23/76 נאווי נ’ בית-הדין הרבני הגדול לערעורים, פ”ד ל(2) 514.

[3] בג”ץ 635/82 וינברג נ’ בית הדין הרבני האזורי בתל-אביב-יפו, פ”ד לז(4) 253.

[4] ע”א 4909/92 דורות נ’ דורות (לא פורסם).

[5] בג”ץ 9834/01 פלונית נ’ בית-הדין הרבני הגדול, פ”ד נח(2) 913.

[6] ע”א 423/79 צברי נ’ צברי, פ”ד לה(4) 242.

[7] ע”א 174/83 סוחר נ’ סוחר, פ”ד לח(2) 77.

[8] רע”א 572/91 לב נ’ לב (לא פורסם).

[9] ע”א 739/87 בבלי נ’ בבלי (לא פורסם).

[10] ע”א 617/78 בן יחזקאל נ’ בן יחזקאל, פ”ד לג(1) 693.

[11] ע”א 1327/90 שיבת, קטינה נ’ שיבת, פ”ד מה(3) 878.

[12] ע”א 1565/94 מנדלברג נ’ מנדלברג, פ”ד מט(5) 171.

[13] בג”ץ 8754/00 רון נ’ בית-הדין הרבני הגדול, פ”ד נו(2) 625.

[14] בע”מ 9530/02 פלונית נ’ פלוני (לא פורסם).

[15] בג”ץ 1000/92 בבלי נ’ בית הדין הרבני הגדול, פ”ד מח(2) 221.

 

ספרים ישראליים שאוזכרו:

[16] י’ זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה 7, ש’ לוין עורך, 1995).

 

עתירה למתן צו-על-תנאי. העתירה נדחתה.

 

עדו דיבון – בשם העותר;

שושנה גלס – בשם המשיבה 1;

שמעון יעקבי – בשם המשיב 2.

 

פסק-דין

 

השופטת ד’ ביניש

 

בעתירה זו מתבקש בית-המשפט להוציא צו-על-תנאי המורה למשיבים ליתן טעם מדוע לא תבוטל החלטתו של בית-הדין הרבני האזורי מיום 29.1.2003, שלפיה הוא המוסמך לדון בחלוקת הרכוש בין בני-הזוג, ומדוע לא ייקבע כי בית-הדין אינו מוסמך לדון בענייני הרכוש של בני-הזוג, בכלל, ובנכסים שלא נכרכו בפניו (לרבות זכויות הפנסיה של המשיבה 1), בפרט.

 

עיקרי העובדות

1. העותר והמשיבה 1 (להלן – המשיבה) נישאו זה לזה כדת משה וישראל בשנת 1972. לבני-הזוג שתי בנות משותפות, שהן כיום בגירות. במשך חיי הנישואין צברו בני-הזוג זכויות ונכסים שונים. חלק מהרכוש נרשם על שם שניהם בחלקים שווים (דירת מגורים, שלוש דירות להשקעה המושכרות לאחרים, מניות, חסכונות וחשבון בנק משותף). החלק הנותר של הרכוש נרשם על שם אחד מבני-הזוג בלבד (על שם העותר רשומים, בין היתר, כמה קופות גמל, תכניות חיסכון וכן רכב מסוג סוזוקי בלאנו; על שם המשיבה רשומים, בין היתר, קרן פנסיה, כמה קרנות השתלמות, קופת גמל, ביטוח חיים ומנהלים וכן רכב מסוג פיאט פונטו). בין הצדדים קיימת מחלוקת בשאלת הבעלות בנכסים האמורים: העותר טוען כי מכלול הרכוש – לרבות הנכסים הרשומים על שם המשיבה, ובייחוד זכויות הפנסיה שלה – נרכש במאמץ משותף, ולפיכך הוא זכאי למחציתו; מנגד, טוענת המשיבה כי הזכויות והנכסים שנצברו מאז שנת 1991 – המועד שבו לטענתה חדל העותר מלעבוד – אינם פרי מאמץ משותף, אלא רכישתם מומנה מכספיה או מכספי הוריה, ולפיכך היא זכאית לבעלות בלעדית בהם.

בפברואר 1999 עזב העותר את דירת המגורים המשותפת, ומאז חיים בני-הזוג בנפרד. כיום מתגורר העותר עם אישה אחרת שעמה ניהל מערכת יחסים ממושכת, וממנה נולדה לו בת. על רקע זה הגישה המשיבה ביום 4.6.2002 תביעת גירושין לבית-הדין הרבני האזורי בתל-אביב-יפו וכרכה בה את חלוקת הרכוש בין בני-הזוג. ביום 3.7.2002 – כחודש לאחר שהמשיבה הגישה תביעתה לגירושין בבית-הדין הרבני – הגיש העותר לבית-המשפט לענייני משפחה תביעה כספית ותביעה לפסק-דין הצהרתי ולחלוקת רכוש. בתגובה הגישה המשיבה לבית-המשפט לענייני משפחה בקשה לדחיית תביעתו של העותר על הסף בטענה כי בית-הדין הרבני הוא המוסמך לדון בחלוקת הרכוש בין בני-הזוג.

2. נוכח טענת העותר כנגד סמכותו של בית-הדין הרבני לדון בענייני הרכוש הורה בית-הדין לצדדים להגיש סיכומים בכתב בשאלה זו. ביום 29.1.2003 פסק בית-הדין הרבני האזורי (הדיינים קולר, אלמליח ושחור) כי בסמכותו לדון בחלוקת הרכוש בין בני-הזוג. בהחלטה ארוכה ומפורטת התייחס בית-הדין הרבני האזורי למכלול טענותיו של העותר כנגד סמכותו ודחה אותן אחת לאחת. נוכח חשיבות הדברים נעמוד בהרחבה על טעמיו של בית-הדין הרבני האזורי להחלטתו האמורה.

ראשית, פסק בית-הדין הרבני כי תביעת הגירושין שהגישה בפניו המשיבה כנה בהיותה מושתתת על העובדה כי העותר חי עם אישה אחרת, ונולדה לו ממנה בת. יצוין כי בדיון הראשון שהתקיים בפני בית-הדין הרבני ביום 17.7.2002 (הדיינים שיינפלד, אבוזגלו וריגר) ציינה המשיבה כי היא מעוניינת להתגרש, אולם הוסיפה וביקשה כי סידור הגט יידחה עד להכרעה במכלול העניינים הרכושיים בין בני-הזוג. בהחלטתו קבע בית-הדין הרבני האזורי כי אין בדבריה האמורים של המשיבה כדי לשלול את כנות תביעתה לגירושין. הטעמים לעמדה זו הובאו בזו הלשון:

“…בעת פירוק הנישואין בין הצדדים, מוטלת על בית הדין החובה להביא לכך, שכל העניינים אשר תלויים ביניהם במחלוקת יוכרעו עוד בטרם מתן הגט. מטרתו של הגט היא ‘לכרות’ את הקשר שבין האיש לאשה, באופן שהם לא יהיו קשורים זה בזה בשום דבר וענין. אמנם, יתכנו עניינים שאינם ניתנים להסדר סופי ומוחלט בטרם הגט. אלו הם כל העניינים הקשורים בילדים המשותפים של בני הזוג, כגון החזקת הילדים, ביקוריהם, חינוכם ומזונותיהם. אך גם בקשר לאלו יש להגיע להסדרים קודם הגט. ייתכנו מצבים של עיגון, בין כלפי האשה ובין כלפי האיש, שבהם יהיה בית הדין בדעה, שניתן לסטות מן הכלל האמור לעיל, ולהותיר את ההכרעה בענייני רכוש שונים, לאחר ביצוע הגט. אך, זהו בבחינת היוצא מן הכלל.

בפוסקים האחרונים הובאו שני טעמים להלכה זו:

א. כדי שלא יאמר הבעל לאחר נתינת הגט, אילו הייתי יודע שכך וכך תתבעני, או שכך וכך יפסוק לה בית הדין, מעולם לא הייתי מסכים לגרש. ונמצא חסר בדין כריתות והגט בטל, או ספק בטל, או שיהיה לכל הפחות לעז על כשרותו של הגט.

ב. כדי שלא יצטרכו לבא ולדון בפני ב”ד לאחר שנתגרשו, ויבואו לידי איסור.

מעבר לאמור לעיל, ייתכנו מצבים שזכויות ממוניות קונקרטיות, תושפענה מעצם המצב העובדתי – אם בני הזוג נשואים או גרושים – השורר בין הצדדים בעת ההכרעה לגבי אותן זכויות…

הדרך הנכונה והעדיפה היא, איפוא, לפסוק בכל ענייני הרכוש שבין הצדדים, עוד בטרם הגירושין” (עמ’ 4-3 להחלטתו של בית-הדין הרבני האזורי).

בהמשך לדברים אלה הדגיש בית-הדין הרבני כי בסיכומיה בפניו ציינה המשיבה כי “מלוא שיקול-הדעת לפסיקה בנושא הרכוש נתון בידו [של בית-הדין] ואשר יחליט תקבל האשה בהכנעה”. לגישתו של בית-הדין הרבני, מאחר שאין סיבה לפקפק בכנות ההצהרה האמורה, ונוכח מכלול הטעמים שהובאו לעיל, הרי אין בבקשת המשיבה כי ענייני הרכוש בין בני-הזוג יוכרעו בטרם ביצוע הגירושין, כדי לפגוע בכנות תביעתה להתגרש.

שנית, בפני בית-הדין הרבני טען העותר כי כריכת הרכוש לא נעשתה בכנות וכדין, שכן בכתב-התביעה לא אזכרה המשיבה את הנכסים הרשומים על שמה, ולא ביקשה לגביהם סעד. הוא הוסיף וטען כי מאחר שהנכסים הרשומים על שם המשיבה לא נכרכו במפורש בתביעת הגירושין, אין מניעה לתבוע סעד בגינם בבית-המשפט לענייני משפחה. בית-הדין הרבני דחה את טענתו האמורה של העותר בקובעו כי מנוסח כתב-התביעה שהגישה המשיבה משתמעת בקשה לסעד הצהרתי, שלפיו הרכוש הרשום על שמה, שלה הוא. עוד קבע בית-הדין הרבני, כי:

“אם נותר למאן-דהוא ספק בעניין זה, באה ב”כ האשה והצהירה במפורש, שהיא מבקשת שבית הדין ידון גם באותם עניני רכוש, אשר לטענת הבעל לא פורטו בכתב תביעתה…

לאור זאת, ככל שיש צורך בתיקון כתב התביעה, הננו מאשרים את תיקונו, כך שהוא יכלול אותם פרטי רכוש שצויינו על ידי ב”כ הבעל” (עמ’ 5 להחלטתו של בית-הדין הרבני האזורי).

בית-הדין הרבני הוסיף וציין כי בנסיבות העניין, ובהתחשב בפסיקתו של בית-המשפט העליון שאליה הפנה בהחלטתו, הרי היעדר הפירוט בכתב-התביעה בנוגע לנכסים הרשומים על שם המשיבה אין בו כדי לפגום בכנות הכריכה.

שלישית, דחה בית-הדין הרבני האזורי את טענת העותר שלפיה יש לראות במשיכת הכספים שביצעה המשיבה לאחר הגשת תביעתה משום ניסיון להעלמת כספים באופן השולל את כנות הכריכה של ענייני הרכוש. בעניין זה קבע בית-הדין כי שני הצדדים טוענים כי הצד שכנגד משך מחשבונות הבנק סכומי כסף גדולים. עוד נקבע כי אין במשיכות הכספים שבוצעו כדי לשנות את המצב באופן שאינו ניתן לחזרה. בנסיבות אלה נפסק כי אין במשיכת הכספים שביצעה המשיבה כדי לפגום בכנות הכריכה.

רביעית, נדחתה טענת העותר שלפיה כריכת הרכוש אינה כנה מן הטעם שהמשיבה לא הסכימה לקבל בקניין כי בית-הדין ידון על-פי הילכת השיתוף. בעניין זה פסק בית-הדין הרבני כי הדין האזרחי אינו מחייב שבעל-דין יקבל על עצמו “בקניין” את הסכמתו להחלתה של הילכת השיתוף. זאת ועוד, המשיבה ציינה בסיכומיה כי על בית-הדין הרבני לפסוק בענייני הרכוש על-פי הדין האזרחי. בהתחשב בכך נקבע כי אין בסיס לטענה שלפיה ביקשה המשיבה מבית-הדין לפסוק בניגוד לדין החל על העניין.

לבסוף, נדחתה טענת העותר שלפיה בבית-הדין הרבני “המשחק מכור”, כלשונו, מאחר שבית-הדין אינו רואה עצמו מחויב להילכת השיתוף. בהחלטתו ציין בית-הדין הרבני האזורי כי אין הוא רואה להתייחס לשאלת התוקף ההילכתי של הילכת השיתוף, והוסיף כי קיימות בשאלה זו דעות לכאן ולכאן בקרב דייניו של בית-הדין הרבני הגדול. בהמשך דבריו קבע בית-הדין הרבני האזורי, כדלקמן:

“…לא ניתן לומר, שבית הדין מתעלם מקיומה של ‘הלכת השיתוף’. בית הדין אכן דן אך ורק על פי ההלכה הפסוקה והמסורה לנו מדור לדור. עם זאת, במקרים רבים אין הבדל בין התוצאות שאליהם (כך במקור) מגיע בית הדין הרבני בדונו בעניני רכוש, לבין התוצאות אליהם היה מגיע בית המשפט האזרחי, אילו היה דן באותו מקרה. לפיכך, אין במציאות המשפטית הקיימת, ובמתח הקיים בין מערכות המשפט, בכדי להשפיע על כנות תביעתה של האשה. פסיקתו של בית הדין, אם היא תואמת להלכת השיתוף אם לאו, תוכל להיבחן רק בסיומו של הליך, ואין בכך כדי לפגוע בכל מאומה בסמכותו של בית הדין לדון בענין…” (עמ’ 9 להחלטתו של בית-הדין הרבני האזורי).

נוכח מכלול הטעמים האמורים פסק בית-הדין הרבני האזורי כי תביעת הגירושין שהגישה בפניו המשיבה כנה, וכי ענייני הרכוש בין בני-הזוג נכרכו בה כדין ובכנות. לפיכך בא בית-הדין למסקנה כי הוא המוסמך לדון בחלוקה של מכלול הזכויות והנכסים של בני-הזוג. בהמשך החלטתו דן בית-הדין הרבני בבקשת האישה להאריך את תוקפו של צו-המניעה האוסר על העותר להיכנס לדירת הצדדים. העתירה שבפנינו אינה מתייחסת לסוגיה זו, ולפיכך לא נביא את דבריו של בית-הדין בנוגע לכך. בסיום החלטתו פסק בית-הדין הרבני האזורי, כדלקמן:

“א. תביעת האשה לגירושין הינה כנה, ביה”ד נעתר לה והיא מתקבלת: הצדדים יתגרשו כהסכמתם, במועד שייקבע על ידי בית הדין, לאחר שפסק הדין בעניני הרכוש יהיה חלוט.

ב. ענייני הרכוש של הצדדים, נכרכו בתביעת הגירושין של האשה כדין ובכנות.

ג. כל אחד מהצדדים יגיש לבית הדין ולצד שכנגד, תוך 30 יום, פרוט מלא ומדוייק של הרכוש אשר הצטבר בידי הצדדים, בין ביחד ובין לחוד, במהלך חיי הנישואין או בקשר אליהם. כל צד יפרט את עמדתו ביחס לכל אחד מענייני הרכוש, ויצרף אסמכתאות.

…” (עמ’ 10 להחלטתו של בית-הדין הרבני האזורי).

על החלטה זו הגיש העותר בקשת רשות ערעור לבית-הדין הרבני הגדול, אשר נדחתה ביום 1.6.2003. כנגד כך מופנית העתירה שבפנינו.

 

טענות הצדדים

3. בפתח הדיון שהתקיים בבית-משפט זה ביום 7.7.2003 (השופטים מ’ חשין, נאור וג’ובראן), הסכימו הצדדים להצעתו של בית-המשפט להביא את הסכסוך ביניהם בפני מגשר. דה עקא, ניסיון הגישור לא עלה יפה, והצדדים ביקשו לזמנם לדיון. בהתחשב בכך שמענו את טענות הצדדים ביום 29.10.2003.

בדיון בפנינו ובטיעוניו בכתב שב בא-כוחו של העותר והעלה את מכלול הטעמים שהוצגו בפני בית-הדין הרבני כנגד סמכותו לדון בחלוקת הרכוש בין בני-הזוג. עיקר טעמיו בעניין זה היו כי תביעת הגירושין שהגישה המשיבה בפני בית-הדין הרבני האזורי לא הייתה כנה, וכי כריכת ענייני הרכוש לא נעשתה בכנות וכדין. אשר לטענתו כי תביעת הגירושין שהגישה המשיבה אינה כנה, הציג בא-כוחו של העותר שני נימוקים מרכזיים: ראשית, נטען כי המשיבה הגישה את תביעת הגירושין במהלך משא ומתן שהתנהל בין הצדדים, שבמהלכו הבהיר העותר למשיבה כי בכוונתו להתגרש לאלתר. בהתחשב ברצונו של העותר להתגרש מהמשיבה טען בא-כוחו כי תביעת הגירושין הוגשה כצעד טקטי בלבד, שכל תכליתו להקנות סמכות לבית-הדין הרבני ולסכל פנייה של העותר לערכאה אזרחית. שנית, ציין בא-כוחו של העותר כי בפני בית-הדין הרבני הצהירה המשיבה כי היא איננה מוכנה לביצוע הגט עד שלא יוסדרו העניינים הרכושיים בין בני-הזוג. לשיטתו, עמדתה האמורה של המשיבה מעידה כי תביעתה לגירושין לא הייתה כנה.

אשר לטענה כי כריכת ענייני הרכוש לא נעשתה בכנות וכדין, הציג בא-כוחו של העותר שלושה טעמים עיקריים: ראשית, בכתב-תביעתה מנתה המשיבה את הנכסים הרשומים על שם שני בני-הזוג או על שם העותר בלבד בלא לפרט את הנכסים הרשומים על שמה ובלא לבקש סעד לגביהם. לגישתו של בא-כוח העותר, יש בכך כדי להעיד כי כריכת הרכוש בפני בית-הדין הרבני לא נעשתה בכנות וכדין, לפיכך סבור בא-כוחו של העותר כי אין לבית-הדין סמכות לדון בנכסיהם של בני-הזוג, בכלל, ובנכסים הרשומים על שם המשיבה – לרבות זכויותיה הפנסיוניות – בפרט. שנית, נטען כי בסמוך לאחר הגשת תביעת הגירושין משכה המשיבה כספים בסכום של מאות אלפי שקלים מחשבון הבנק המשותף של בני-הזוג; רק לאחר מכן הגישה לבנק את צו העיקול שהטיל בית-הדין לבקשתה על חשבון הבנק האמור. לגישתו, מעשים אלה מעידים כי המשיבה לא הביאה בתום-לב את ענייני הרכוש להכרעתו של בית-הדין הרבני, וכי כריכתם בתביעת הגירושין לא הייתה כנה. שלישית, טען בא-כוחו של העותר כי בדיון שנערך בפני בית-הדין הרבני ביום 17.7.2002 לא הסכימה המשיבה לקבל עליה בקניין את תחולת הילכת השיתוף, ואף בכך יש כדי להעיד כי כריכת ענייני הרכוש לא נעשתה כדין ובכנות. נוכח מכלול הטעמים האמורים ביקש העותר כי יינתן צו-על-תנאי שיורה למשיבים ליתן טעם מדוע לא תבוטל החלטתו של בית-הדין הרבני האזורי שלפיה הוא המוסמך לדון בחלוקת הרכוש בין בני-הזוג, ומדוע לא ייקבע כי בית-הדין הרבני אינו מוסמך לדון בענייני הרכוש של בני-הזוג, בכלל, ובנכסים שלא נכרכו בפני בית-הדין (לרבות זכויות הפנסיה הרשומות על שם המשיבה), בפרט. עוד ביקש העותר צו-ביניים שיורה לבית-הדין הרבני האזורי להימנע מלדון בענייני הרכוש בין בני-הזוג עד להכרעה בעתירה.

מנגד, טענה באת-כוחה של המשיבה כי דין העתירה להידחות, שכן העותר לא כפר בסמכותו של בית-הדין הרבני האזורי בהזדמנות הראשונה שהייתה לו. לגופם של דברים טענה באת-כוחה של המשיבה כי נוכח מכלול הטעמים שפורטו בהחלטתו של בית-הדין הרבני האזורי מתבקשת המסקנה כי תביעת הגירושין שהגישה מרשתה הייתה כנה, וכי ענייני הרכוש נכרכו בה כדין ובכנות, לפיכך, על-פי הטענה, בדין פסק בית-הדין הרבני האזורי כי הוא המוסמך לדון בחלוקת הרכוש בין בני-הזוג.

 

דיון

4. לאחר ששמענו את טיעוני הצדדים בפנינו ועיינו בחומר שהוגש לנו בכתב, באנו למסקנה כי דין העתירה לצו-על-תנאי ולצו-ביניים להידחות. להלן טעמינו לכך.

אין חולק כי המשיבה הגישה את תביעת הגירושין לבית-הדין הרבני האזורי וכרכה בה את ענייני הרכוש בטרם הגיש העותר את תביעותיו לבית-המשפט לענייני משפחה. המחלוקת העיקרית בין הצדדים בפנינו נסבה על השאלה אם תביעת הגירושין שהגישה המשיבה הייתה כנה, ואם כריכת הרכוש נעשתה בכנות וכדין, שאז הסמכות הייחודית לדון בחלוקת הרכוש נתונה בידי בית-הדין הרבני, או שמא התנאים האמורים אינם מתקיימים, שאז סמכות הדיון בענייני הרכוש נתונה בידי בית-המשפט לענייני משפחה.

5. בפתח הדברים יוער כי שאלה היא אם העותר עורר בהזדמנות הראשונה שהייתה לו את טענת היעדר סמכותו של בית-הדין הרבני לדון בחלוקת הרכוש. שאלה זו אינה טעונה הכרעה בנסיבות העניין, שכן גם לגופם של דברים לא מצאנו טעם לקבלת העתירה. מושכלות ראשונים הם כי בית-משפט זה בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק אינו דן בהחלטותיו של בית-הדין הרבני כערכאת ערעור. במקרה שלפנינו מנה בית-הדין הרבני האזורי בהחלטה ארוכה ומפורטת את הטעמים לסמכותו לדון בחלוקת הרכוש בין בני-הזוג. עיון בהחלטתו הביאנו למסקנה כי לא נפל בה פגם מן הסוג המקים עילה להתערבותנו.

אשר לשאלת כנותה של תביעת הגירושין – בית-הדין הרבני התרשם כי המשיבה מעוניינת בגירושין לאחר שגילתה כי העותר ניהל מערכת יחסים ממושכת עם אישה אחרת שיש לו ממנה בת. העותר הצהיר בפני בית-הדין הרבני כי הוא מוכן להתגרש על אתר. לעומתו, ביקשה המשיבה לדחות את מועד סידור הגט עד להכרעה בעניינים הרכושיים של בני-הזוג. וכך ציינה המשיבה בפני בית-הדין הרבני בישיבה שהתקיימה ביום 17.7.2002 (הדיינים שיינפלד, אבוזגלו וריגר):

“אני רוצה להתגרש, אבל זה שיהא בחבילה אחת, שנסכם את כל העניינים בינינו, מאחר ואני יודעת מה מחכה לי ממנו אם נתגרש קודם, ועלולה לסבול ממנו. ע”כ אני מבקשת קודם כל לסדר את כל העניינים ואח”כ להתגרש” (פרוטוקול הדיון בפני בית-הדין הרבני האזורי ביום 17.7.2002, בעמ’ 2).

לטענת בא-כוחו של העותר, סירובה של המשיבה להתגרש לאלתר מעיד על היעדר כנות תביעתה לגירושין. בהקשר זה נציין כי לאחר סיום הטיעונים בפנינו, ובשלב מאוחר, הובאה לידיעתנו התפתחות בתיק; בא-כוחו של העותר ביקש ליידענו כי בישיבה שהתקיימה בפני בית-הדין הרבני ביום 22.4.2004 הוא הציע למשיבה לפרק שיתוף בדירות הרשומות על שם שני בני-הזוג ולהתגרש לאלתר תוך דחיית מועד ההתדיינות בנוגע להשלמת הסדרי הרכוש למועד מאוחר יותר. המשיבה סירבה להצעה האמורה וביקשה כי ענייני הרכוש יידונו “במכלול אחד”. גם מכך ביקש בא-כוחו של העותר ללמוד כי תביעת הגירושין שהגישה המשיבה אינה כנה.

דין טענותיו האמורות של בא-כוח העותר להידחות. מדבריה של המשיבה בפני בית-הדין הרבני עולה כי היא לא התנתה את סידור הגט בוויתורים ממוניים שהייתה מעוניינת בהם, אלא רק ביקשה כי מועד סידור הגט יידחה עד להכרעתו של בית-הדין במכלול ענייני הרכוש. זאת ועוד, בסיכומיה בכתב בפני בית-הדין הרבני ציינה המשיבה כי “מלוא שיקול-הדעת לפסיקה בנושא הרכוש נתון בידו [של בית-הדין – ד’ ב’] ואשר יחליט תקבל האישה בהכנעה…” (נספח ב-1 לתגובה לעתירה, סעיף 69). בנסיבות אלה, ובהתחשב בכך שהמשיבה לא התנתה את הגט בוויתורים כאלה או אחרים מצד העותר, אין לומר כי תביעתה לגירושין אינה כנה (ראו והשוו בג”ץ 8497/00 פייג-פלמן נ’ פלמן [1], בעמ’ 141, שם התנה הבעל את מתן הגט בעריכת ויתורים שונים מצד האישה, ומטעם זה נפסק כי תביעתו לגירושין אינה כנה).

נוסיף עוד כי בהחלטתו עמד בית-הדין הרבני האזורי בהרחבה על הטעמים ההילכתיים והמעשיים התומכים בכך שההכרעה בענייני הרכוש של בני-הזוג תיעשה בטרם סידור הגט ביניהם. טעמים אלה פורטו לעיל (פיסקה 2), ואיננו רואים להתערב בהם. נציין רק כי על-פי פסיקתו של בית-משפט זה מימים ימימה, תנאי להכרעתו של בית-הדין הרבני בענייני רכוש הוא פסיקת גירושין (ראו: בג”ץ 23/76 נאווי נ’ בית-הדין הרבני הגדול לערעורים [2], בעמ’ 516). במקרה דנן קבע בית-הדין הרבני כי “תביעת האשה לגירושין… מתקבלת: הצדדים יתגרשו כהסכמתם, במועד שייקבע על-ידי בית-הדין…”. קביעה זו היא פסיקת גירושין, ולפיכך אין מניעה כי בית-הדין יכריע בענייני הרכוש של הצדדים בטרם סידור הגט ביניהם (ראו בג”ץ 635/82 וינברג נ’ בית הדין הרבני האזורי בתל-אביב-יפו [3], בעמ’ 258).

6. אשר לשאלת כנותה של כריכת הרכוש והיותה כדין – כאמור, טענתו העיקרית של העותר בעניין זה הייתה כי המשיבה נמנעה מלפרט בכתב-תביעתה את הנכסים הרשומים על שמה ולא ביקשה סעד לגביהם. לגישתו של בא-כוח העותר, מאחר שהנכסים הרשומים על שם המשיבה – לרבות זכויות הפנסיה שלה – לא נכרכו במפורש בתביעת הגירושין, לא הייתה מניעה להגשת תביעה בעניינם לבית-המשפט לענייני משפחה. בא-כוחו של העותר הוסיף וטען כי היעדר הפירוט של הנכסים האמורים בתביעת הגירושין פגם בכנות הכריכה של ענייני הרכוש באופן השולל את סמכותו של בית-הדין הרבני לדון במכלול נכסיהם של בני-הזוג. מנגד, טענה באת-כוחה של המשיבה כי בתביעת הגירושין נכרך מלוא הרכוש הניתן לחלוקה בין בני-הזוג. היא הוסיפה וטענה כי בהתאם להחלטתו של בית-הדין הרבני האזורי, הגישה המשיבה לעיונו רשימה מפורטת של מכלול הנכסים המצויים במחלוקת בין בני-הזוג, לרבות הנכסים הרשומים על שמה בלבד, ובפועל יש לראות בכך תיקון של כתב-התביעה. עוד טענה באת-כוחה של המשיבה כי בנסיבות העניין אי-פירוט הנכסים הרשומים על שם מרשתה בכתב-התביעה המקורי, לא היה בו כדי לשלול את כנות הכריכה של ענייני הרכוש בתביעת הגירושין.

עיון בכתב-התביעה שהגישה המשיבה בפני בית-הדין הרבני האזורי מלמד כי המשיבה הגדירה את מהות תביעתה תחת הכותרת “תביעת גירושין לרבות כריכת רכוש וחלוקתו”. בכתב-התביעה ביקשה המשיבה מבית-הדין הרבני “לדון ולפסוק בעניין הרכוש המשותף וחלוקתו, כפי שפורט בתביעה זו…”. במסגרת תביעתה פירטה המשיבה את חלק הארי של נכסי בני-הזוג וציינה את הסעד המבוקש לגביהם. כך פירטה המשיבה את הנכסים הרשומים על שם שני בני-הזוג וביקשה לפרק בהם שיתוף. עוד פירטה את הנכסים הרשומים על שם העותר שנרכשו לאחר שנת 1991, המועד שבו לטענתה חדל מלעבוד; לגבי נכסים אלה ביקשה המשיבה כי הם יועברו לבעלותה במלואם, או למצער כי תהיה זכאית לקבל את מחצית הזכויות בהם. אשר לנכסים הרשומים על שם העותר שנרכשו במהלך התקופה שעבד בה, קרי עובר לשנת 1991, ציינה המשיבה בכתב-תביעתה כי אין היא תובעת בשלב זה בעלות משותפת בנכסים אלה. המשיבה הוסיפה וציינה בסעיף 44 לכתב-התביעה כי “מאז ראשית הנישואין, כל צד צבר על שמו זכויות סוציאליות וחסכונות”, עם זאת היא נמנעה מלפרט את הזכויות והנכסים הרשומים על שמה ונמנעה מלבקש סעד בעניינם. מחדל זה מעורר שתי שאלות הקשורות זו בזו: ראשית, האם הנכסים הרשומים על שם המשיבה נכרכו בתביעת הגירושין, או שמא היעדר הפירוט בעניינם הוציאם מגדר סמכותו הנכרכת של בית-הדין הרבני? שנית, האם היעדר הפירוט של הנכסים האמורים בכתב-התביעה פגם בכנות הכריכה של יתר ענייני הרכוש שפורטו בו באופן השולל את סמכותו של בית-הדין לדון בחלוקת הרכוש בין בני-הזוג?

אשר לשאלה הראשונה – בית-הדין הרבני פירש את כתב-התביעה שהוגש בפניו כך שהמשיבה כרכה במסגרתו את הנכסים הרשומים על שמה וביקשה לגביהם סעד הצהרתי שלפיו הנכסים האמורים, שלה הם. על פני הדברים, עמדה זו מעוררת קושי: אמנם, הפירוט הרחב של ענייני הרכוש בתביעת הגירושין ובקשתה הכללית של המשיבה לפסוק ברכוש המשותף ובחלוקתו מעידים כי מלכתחילה התכוונה המשיבה לכלול בתביעתה את מלוא הנכסים של בני-הזוג, עם זאת הלכה פסוקה היא כי כדי לבסס את סמכותו של בית-הדין הרבני לדון בפרטי רכוש של בני-זוג, על הנכסים להיכרך במפורש בתביעת הגירושין (ראו: ע”א 4909/92 דורות נ’ דורות [4], בפיסקה 6 לפסק-דינה של השופטת שטרסברג-כהן והאסמכתאות המובאות שם). זאת ועוד, על בקשה למתן סעד הצהרתי להיות מפורשת, ואין להסיקה במשתמע (השוו י’ זוסמן סדרי הדין האזרחי [16], בעמ’ 162 ואילך). כאמור, בכתב-תביעתה הזכירה המשיבה באופן עמום קיומם של נכסים הרשומים על שמה, אולם לא פירטה נכסים אלה ולא ביקשה סעד בעניינם. לפיכך קביעתו של בית-הדין הרבני שלפיה נכסים אלה נכרכו מלכתחילה בכתב-התביעה המקורי שהוגש בפניו, איננה נקייה מספקות. עם זאת בנסיבות העניין שלפנינו שוכנענו כי החסר שנפל בנוסח כתב-התביעה בא על תיקונו במהלך הדיון בשאלת הסמכות בפני בית-הדין הרבני, שהרי המשיבה הבהירה כי היא מעוניינת שבית-הדין ידון במכלול הנכסים של בני-הזוג, לרבות אלה הרשומים על שמה, ובית-הדין קיבל את בקשתה בקובעו כי “ככל שיש צורך בתיקון כתב-התביעה, הרינו מאשרים את תיקונו” (ראו והשוו תקנה סה לתקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים בישראל – תשנ”ג, שלפיה בית-הדין מוסמך לקבל טענות שבעל-פה אף אם אין הן תואמות את כתב-התביעה). בהתאם להחלטתו של בית-הדין הרבני האזורי, הגישה המשיבה לעיונו רשימה מפורטת של מכלול הנכסים של בני-הזוג, לרבות הזכויות והנכסים הרשומים על שמה באופן שמילא את החסר שנפל בכתב-תביעתה המקורי (נספח ד לתגובה לעתירה). יצוין עוד כי פיצול מלאכותי במישור הסמכות בין הנכסים הרשומים על שם המשיבה לבין יתר נכסיהם של בני-הזוג היה מוביל לחוסר יעילות ולכפל התדיינות מיותר בענייני הרכוש של הצדדים. מאחר שמרבית נכסיהם של בני-הזוג נכרכו מלכתחילה בפני בית-הדין הרבני, ובהתחשב בכך שבנסיבות העניין לא ראוי לפצל את ההתדיינות בענייני הרכוש של בני-הזוג בין הערכאות השונות, צדק בית-הדין הרבני בהתירו את תיקון כתב-תביעתה של המשיבה כמפורט לעיל (ראו והשוו בג”ץ 9834/01 פלונית נ’ בית-הדין הרבני הגדול [5], בעמ’ 929). נוכח מכלול הטעמים האמורים, ובהתחשב בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, מתבקשת המסקנה כי סמכותו הנכרכת של בית-הדין הרבני חלה על מכלול הזכויות הרכושיות והנכסים של בני-הזוג.

7. כאמור, השאלה הנוספת שעורר בא-כוחו של העותר בטיעוניו בפנינו הייתה האם היעדר הפירוט של הנכסים הרשומים על שם המשיבה בכתב-התביעה המקורי, פגם בכנות הכריכה של יתר ענייני הרכוש שפורטו בו באופן השולל את סמכותו של בית-הדין לדון בחלוקת הרכוש בין בני-הזוג.

באי-כוחם של הצדדים טענו בפנינו כי פסיקתו של בית-משפט זה מגלה פנים לכאן ולכאן בשאלה אם היעדר פירוט ממצה של מלוא הנכסים של בני-הזוג בתביעת הגירושין פוגם בכנות הכריכה של ענייני הרכוש: בא-כוחו של העותר הפנה בטיעוניו לפסקי-דין שלפיהם היעדר פירוט מלא וממצה של נכסי בני-הזוג, בכוחו להצביע על חוסר תום-לב היורד לשורש כנות הכריכה של ענייני הרכוש (ראו: ע”א 423/79 צברי נ’ צברי [6], בעמ’ 249-248; ע”א 174/83 סוחר נ’ סוחר [7], בעמ’ 81; רע”א 572/91 לב נ’ לב [8]). מנגד, הפנתה באת-כוחה של העותרת לפסקי-דין שלפיהם אי-פירוט של מכלול הנכסים והזכויות של בני-הזוג אין בו בהכרח כדי לשלול את כנות הכריכה, שכן “פירוט כאמור יכול וידרש במהלך הדיונים, אך אין לקבוע ככלל שהוא חייב להיות מובא במלואו ובאופן ממצה בתוך התובענה דווקא” (דברי הנשיא שמגר בע”א 739/87 בבלי נ’ בבלי [9]; עוד ראו: ע”א 617/78 בן יחזקאל נ’ בן יחזקאל [10], בעמ’ 696; ע”א 1327/90 שיבת, קטינה נ’ שיבת [11], בעמ’ 879; ע”א 1565/94 מנדלברג נ’ מנדלברג [12], בעמ’ 174).

בחינה מעמיקה של פסקי-הדין האמורים מלמדת כי הסתירה שבאי-כוחם של הצדדים הצביעו עליה בטיעוניהם הינה לכאורית בלבד. כידוע, שאלת כנות הכריכה היא שאלה עובדתית במהותה, הנבחנת על רקע נסיבותיו המיוחדות של כל מקרה, והיא קשורה קשר הדוק לחובה הכללית הנוהגת במשפטנו לנהוג בתום-לב. “ההכרעה בשאלת ה’כנות’ היא על-פי מכלול הנסיבות האופפות את התביעה תוך בחינת מניעיו של מבקש הכריכה – האם הוא מבקש אך לסכל פנייה לערכאה האזרחית או שהוא מעוניין בקיום התדיינות צודקת, יעילה ומעשית בעניין הכרוך” (דברי השופט אנגלרד בבג”ץ 8754/00 רון נ’ בית-הדין הרבני הגדול [13], בעמ’ 669; עוד ראו דברי הנשיא ברק בבע”מ 9530/02 פלונית נ’ פלוני [14]). בהתחשב בכך, היעדר פירוט ממצה של מלוא הנכסים בתביעת הגירושין ושאלת ההשפעה של מחדל זה על כנות הכריכה מחייבים בחינה מהותית בכל מקרה לגופו על-פי נסיבותיו האינדווידואליות. במקרים מתאימים עשוי היעדר פירוט כאמור להעיד על חוסר תום-לב בכריכת ענייני הרכוש, למשל כאשר התובע כרך בתביעת הגירושין את חלוקת הרכוש באופן סתמי ונמנע מלפרט בכתב-התביעה את פרטי הרכוש שבמחלוקת – כולם או מרביתם; בנסיבות כאלה היעדר הפירוט הגורף של הנכסים בכתב-התביעה אינו מניח תשתית עובדתית מספקת לצורך הכרעה יעילה בסכסוך הרכושי, והדבר עשוי להעיד כי הכריכה אינה אמיתית ותמת-לב, וכי תכליתה העיקרית הייתה לחסום את דרכו של בעל-הדין האחר לבית-המשפט לענייני משפחה. כך גם כאשר הימנעות התובע מפירוט נכסים מסוימים בכתב-התביעה נובעת ממניעים שאינם כשרים, כגון הברחתם של הנכסים מבן-הזוג האחר בניסיון להעלימם מגדר הרכוש המועמד לחלוקה. בנסיבות אלה אי-פירוט הנכסים בכתב-התביעה הוא חסר תום-לב ומעיד כי כריכת הרכוש לא נועדה להביא ליישוב אמיתי ויעיל של המחלוקת בין בני-הזוג. מנגד, ייתכנו מקרים שבהם בהתחשב במכלול נסיבות העניין היעדר פירוט ממצה של מלוא הנכסים של בני-הזוג לא ילמד על פגיעה מהותית בתום-הלב הדרוש לשם הוכחת כנות הכריכה, למשל כאשר התובע נמנע מלפרט בכתב-תביעתו חלק קטן בלבד מהרכוש השנוי במחלוקת, והחסר עשוי לבוא על תיקונו במהלך הדיון בפני בית-הדין.

כאמור, במקרה דנן ביקשה המשיבה בכתב-תביעתה כי בית-הדין הרבני ידון ברכוש ובחלוקתו וציינה בפירוט רב את מרבית נכסיהם של בני-הזוג. זאת ועוד, המשיבה הבהירה כי התכוונה לכלול בכתב-התביעה המקורי את מכלול הרכוש של בני-הזוג והוסיפה כי לא פירטה מלכתחילה את הנכסים הרשומים על שמה, שכן לגישתה, על הנכסים האמורים להישאר בבעלותה הבלעדית. מכל מקום, החסר בנוגע לנכסים אלה בא על תיקונו במהלך הדיון בפני בית-הדין, כפי שפורט לעיל. בהתחשב במכלול הנסיבות האמורות בהצטרפן יחדיו, אין לומר כי היעדר הפירוט של הרכוש הרשום על שם המשיבה בכתב-התביעה המקורי היה חסר תום-לב באופן שפגם בכנות הכריכה של חלוקת הרכוש.

8. העותר הוסיף וטען כי המשיבה משכה באופן חד-צדדי סכום כסף גדול מחשבונם המשותף בסמוך לאחר הגשת תביעת הגירושין באופן המעיד על היעדר כנות הכריכה של ענייני הרכוש. עם זאת מהחומר שצורף לתיק עולה כי גם העותר ביצע משיכות כספים חד-צדדיות מחשבונות בנק שונים. זאת ועוד, המשיבה לא הסתירה מבית-הדין הרבני את דבר קיומו של חשבון הבנק המשותף, שממנו – כך לפי הטענה – נמשכו כספים שלא כדין, ואף ציינה בכתב-תביעתה את מספר חשבון הבנק האמור. בנסיבות אלה אין במשיכת הכספים על-ידי המשיבה, כשלעצמה, כדי לפגום בכנות הכריכה של ענייני הרכוש.

טענה נוספת שהעלה בא-כוחו של העותר בפנינו הייתה כי המשיבה סירבה להצעתו בפני בית-הדין הרבני: לקבל בקניין את החלתה של הילכת השיתוף. לגישתו, נוכח הסירוב האמור מתבקשת המסקנה כי כריכת הרכוש על-ידי המשיבה לא נעשתה בכנות וכדין. בטענה זו אין ממש. ראשית, צדק בית-הדין הרבני האזורי בקובעו כי הילכת השיתוף “…אינה מחייבת שבעל-דין יקבל על עצמו ‘בקנין’ בפני בית הדין את הסכמתו להחלתה על הנכסים העומדים לחלוקה” (עמ’ 8 להחלטתו של בית-הדין הרבני האזורי). שנית, בסיכומיה בפני בית-הדין הרבני לא התנגדה המשיבה להחלת הילכת השיתוף, ואף ציינה כי “על בית-הדין הנכבד החובה לפסוק על-פי הדין האזרחי, ראה פס”ד בבלי” (נספח ב-1 לתשובה לעתירה בסעיף 70). בנסיבות אלה דין טענתו האמורה של בא-כוחו של העותר להידחות.

מאחר שבני-הזוג נישאו לפני מועד תחולתו של חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל”ג-1973, וכמתחייב מבג”ץ 1000/92 בבלי נ’ בית הדין הרבני הגדול (הילכת בבלי [15]), על בית-הדין הרבני האזורי להחיל על עניינם של בני-הזוג את הילכת השיתוף. בהקשר זה נעיר כי צדק בית-הדין הרבני האזורי בקובעו כי “…הלכת השיתוף מכירה בזכותו של כל בן-זוג לטעון ולהוכיח קיומו או אי-קיומו של שיתוף בכלל הנכסים או בנכס ספציפי”. טענות הצדדים בהקשר זה ייבחנו על-ידי בית-הדין הרבני, והוא יכריע בהן בהתאם לנסיבות המקרה כפי שיוכחו בפניו. נציין כי למקרא החלטתו של בית-הדין הרבני האזורי התרשמנו כי אין בסיס לטענתו הערטילאית של בא-כוחו של העותר שלפיה בית-הדין יפסוק בניגוד למתחייב מן הדין החל על העניין. מכל מקום, בשלב זה, שבו טרם פָּסק בית-הדין הרבני לגופם של דברים, אין בטענה האמורה כדי להקים עילה להתערבותנו.

נוכח מכלול הטעמים שפורטו מתבקשת המסקנה כי תביעת הגירושין שהגישה המשיבה הייתה כנה, וכי כריכת ענייני הרכוש נעשתה בכנות וכדין באופן שבית-הדין הרבני האזורי מוסמך לדון במכלול נכסיהם של בני-הזוג. אשר-על-כן דין העתירה לצו-על-תנאי ולצו-ביניים להידחות.

 

השופט א’ ריבלין

 

אני מסכים.

 

השופטת א’ חיות

 

אני מסכימה.

 

לפיכך הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת ביניש.

 

ניתן היום, כ’ בסיוון תשס”ד (9.6.2004).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *