בג”צ 5679/03 פלוני נ’ בית הדין הרבני לערעורים ואח’ (09/05/2005)

בג”צ 5679/03 פלוני נ’ בית הדין הרבני לערעורים (09/05/2005)

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

בג”צ 5679/03

 

בפני:

כבוד הנשיא א’ ברק

כבוד השופט (בדימ’) י’ טירקל

כבוד השופט י’ עדיאל

 

העותר:

פלוני

נ ג ד

המשיבים:

1. מדינת ישראל

2. בית הדין הרבני הגדול

3. פלונית

 

עתירה למתן צו על תנאי

 

תאריך הישיבה:

ב שבט ה’תשס”ה (12/01/2005)

 

בשם העותר:

עו”ד פרדי וולוס

בשם המשיבה מס’ 3:

עו”ד גדלי סולן

 

פסק-דין

הנשיא א’ ברק:

העובדות וההליכים

1. העותר והמשיבה 3 (להלן: המשיבה) נישאו בשנת 1987. במהלך השנים נולדו להם שלושה ילדים (ילידי השנים 1988, 1991 ו-1996). בני הזוג ערכו ביניהם (ביום 06/01/1993) הסכם ממון שאושר על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה (מ.א. 43/93). יחסי בני הזוג ידעו עליות ומורדות. אחד המשברים הוביל לתביעה של המשיבה (בשנת 1998) לבית המשפט לענייני משפחה שעניינה מזונות עבור ילדיהם של בני הזוג. לאחר כשנה (ביום 16/05/1999) הגישה המשיבה לבית הדין הרבני האזורי בחיפה תביעה לשלום בית. בני הזוג הופנו על ידי בית הדין לקבלת תסקיר אצל שירותי הרווחה בנשר. בחלוף חודשים ספורים הגישה המשיבה (ביום 15/11/1999) תביעה לגירושין (התביעה נוסחה בידי המשיבה ללא ייצוג משפטי). בית הדין הרבני האזורי בחיפה (הדיין א’ אטלס) החליט (ביום 26/01/2000) כי לאור האמור בתסקיר של שירותי הרווחה נשר “על הצדדים לנהל מו”מ לערוך הסכם גירושין ולהגיש לביה”ד ולחילופין כל צד יגיש הצעתו לביה”ד והעתק לצד השני תוך 30 יום”.

2. המשיבה פעלה בהתאם להחלטת בית הדין והגישה (ביום 06/04/2000) את הצעתה להסכם גירושין. בהצעתה היא ביקשה כי בית הדין יחייב את הבעל במתן גט, בהקדם, לאחר סידור כל העניינים הנובעים מהגירושין. הסכם הגירושין המוצע כלל התייחסות לתחומים שונים הנוגעים לבני הזוג וילדיהם, לרבות הסדרה של ענייני הרכוש. העותר, מצידו, לא הגיש הצעה נגדית או התייחסות כלשהי להצעת המשיבה. בעקבות זאת קבע (ביום 23.5/2000) בית הדין הרבני האזורי (הדיינים א’ אטלס, י’ שחור ו-י’-ל’ אבירן), כדלהלן:

“1) לאחר עיון בחומר בתיקים, מחליט ביה”ד: כי על הצדדים להיפרד זה מזה בג”פ.

2) כל צד רשאי לפתוח תיק ברור שמות וסדור גט.

3) ביום סדור גט בית הדין ידון בנושאים השנויים במחלוקת.”

3. בדיון שנערך לאחר כחודש (ביום 22/06/2000) הודיעו בני הזוג, כי הגיעו להסכמה על שלום בית. בית הדין הפנה את הצדדים לרב של עירם, על מנת שיחווה דעתו בעניין רצונם ליצור שלום בית. שלום הבית לא הושג, והרב מצא כי אין שום טעם והצדקה להמשך החיים המשותפים, הגורמים יסורים, צער ועגמת נפש. המשיבה הגישה (ביום 10/07/2000) בקשה לסידור גט. בבקשה נפרדת (מיום 24.7/2000) היא ביקשה מבית הדין להורות לעותר לעזוב את דירת בני הזוג ולקבוע כי למשיבה זכות למדור בדירה. שתי הבקשות נדונו בפני בית הדין (ביום 3.8/2000). בדיון שב וטען העותר כי פניו לשלום בית. נוכח טענות המשיבה בדבר התעללות ואלימות מצד העותר, דחה בית הדין הרבני את עמדת הבעל מכל וכל וחזר על החלטתו (מיום 23/05/2000) לפיה על הצדדים להיפרד זה מזה בגט פיטורין. עוד נפסק כי:

“עד למועד סידור הגט על הצדדים לנהל משא ומתן לגירושין ולהגישו לביה”ד. בהעדר הסכם יגיש כל צד הצעת הסכם משלו עם העתק לצד השני.”

בהחלטה נפרדת (מיום 25/09/2000) נקבע מועד סידור הגט בתיאום עם ביה”ד לגיטין (ליום 16/11/2000), בציון העובדה כי “ביום סידור הגט ביה”ד ידון בנושא הרכוש”.

4. סידור הגט לא יצא לפועל במועד הנקוב. זאת מאחר שהעותר חידש בקשתו לשלום בית והצדדים הופנו ליועץ נישואין. גם נסיון זה לשיקום חיי המשפחה לא צלח. יועץ הנישואין המליץ לבית הדין לפעול לסיום מערכת היחסים במהירות על מנת לצמצם את אי הוודאות ולהקל על מצבם של הילדים בתקופה זו. בית הדין פסק, איפוא, בתביעת הגירושין של המשיבה. בפסק הדין (מיום 01/02/2001) קיבל בית הדין את תביעת המשיבה לחייב את העותר להתגרש. בית הדין החליט להעביר התיק לביה”ד לגיטין לקביעת מועד לסידור גט, בציינו כי ביום סידור הגט ביה”ד ידון בנושא הרכוש לאחר שיפתחו תיקים מתאימים”. אף הפעם נדחה מועד סידור הגט בשל בקשת העותר לשלום בית. משנכשל גם נסיון זה הגיש העותר ערעור על פסק הדין לבית הדין הרבני הגדול. בית הדין הרבני הגדול, בדחותו את הערעור (מפי הרב דיכובסקי, בהסכמת נשיא בית הדין הרב לאו והרב נדב) פסק כדלהלן:

“מדברי הצדדים וב”כ, ומן ההודעות שנמסרו לנו לאחר הדיון, עולה, כי שניהם נכונים כיום לגירושין.

המחלוקת אינה אם להתגרש, אלא איך להתגרש. בנושא זה, לא צלח המו”מ.

לדעתינו, בנסיבות שנוצרו, יש לסייע לצדדים להגיע לפתרון ע”י גורם חיצוני. ביה”ד האזורי מתבקש לזמן את הצדדים, ולהציע להם כי הנושאים השנויים במחלוקת יוכרעו על ידו, או ע”י מי שימונה מטעמו, לפי שיקול דעת רחב, שאינו תלוי בהלכה או בחוק.

פתרון כזה, עשוי לקדם את הנושא, ולאפשר לשני הצדדים לסיים את הפרשה בכבוד ובהגינות.”

5. עניינם של בני הזוג חזר, איפוא, לבית הדין האזורי. בדיון (ביום 06/09/2001) התבקשו הצדדים להגיש שמות של בוררים, אשר מתוכם ייבחר בורר בעניינם. העותר לא הסכים כלל לבוררות. המשיבה הציעה את יחידת הסיוע שבבית המשפט לענייני משפחה, הצעה שלא התקבלה על דעתו של בית הדין. הסוגיה של מינוי בורר חיצוני עלתה בישיבה נוספת (ביום 13/02/2002), במהלכה מסרה המשיבה כי “אנחנו אמורים להגיע להסכם בסיוע השופטת ברגמן” (שופטת בית המשפט לענייני משפחה בקריות). בהמשך (ביום 02/06/2002) שבה וביקשה המשיבה לקבוע מועד לסידור גט. בבקשה צוין כי המשיב טרם נתן גט באמתלה של העדר הסכם גירושין. במועד הקבוע לסידור הגט (26/06/2002) הופיעו הצדדים לסידור גט והמשיבה הצהירה על נכונות לקבל גיטה. ואולם, עניינם של בני הזוג הוחזר למותב הדן בתביעת הגירושין ללא הסדרת הגט, נוכח עמדת העותר כי עניין הרכוש עדין לא הסתיים. בדיון בפני המותב, שהתקיים בו ביום, חזר העותר על טענתו, כי המשיבה מסרבת לפעול כמתחייב מהסכם הממון שנכרת בין בני הזוג. בית הדין הרבני קבע (ביום 26.6/2002), כי המחלוקת סביב ענייני הרכוש אינה מצדיקה את עיכוב מתן הגט. בית הדין ראה את העותר כסרבן גט והורה למשיבה לפתוח תיק להטלת מגבלות לסרבני גט ותיק מזונות בגין היותה מעוכבת להינשא.

6. על החלטת בית הדין הרבני האזורי, לפיה העותר סרבן גט, שב והגיש העותר ערעור לבית הדין הרבני הגדול. טענת הערעור הייתה כי לא ניתנה לצדדים הזדמנות להגיע להסכם. בדיון בפני בית הדין (ביום 22/12/2002) שטח בא-כוחו של העותר את המחלוקות בענייני הרכוש. לדבריו: “לאחר שהבעל הסכים לגרושין, היה דיון בנושא הרכוש, היה מו”מ עם עו”ד סולן, אני הסכמתי למה שכתוב בהסכם ממון, לעניין מדור הילדים, האשה פנתה לבית המשפט, שם נדונים המדור והמזונות, כאן נידון נושא הדירה בלבד. ב”כ האשה אמרה שכל הדירה תעבור אליה. אמרנו שזה לא ניתן היא רצתה גרושין. התיק שהיה בפני בית הדין הגדול, חזר לביה”ד האיזורי, שוב חזר ביה”ד האיזורי על הבוררות…. באותו יום [26/06/2002] עלינו למעלה, לאחר שטענתי שעניני הממון לא הסתיימו. מקודם לכך הבעל טען שהוא רוצה את כבשת הרש שלו, אומר ביה”ד בגלל זה הוא לא יכול לחייב בגט”. המשיבה, מצידה, פרטה גם היא את טענותיה בענין הדירה, הרכוש, והחובות. בית הדין החליט לדחות את שמיעת הערעור בכמה שבועות, כדי לאפשר לצדדים להגיע להסכם ביניהם. אך גם הפעם לא הושגו כל הסכמות. גם נסיונותיו של בית הדין הרבני הגדול להביא את הצדדים לידי הסכמה בענייני הרכוש עלו בתוהו. בית הדין דן, איפוא, בערעור גופו והחליט לדחותו. בפסק דינו, נדרש בית הדין גם למחלוקת הרכושית. וכך כותב בית הדין (מפי הדיינים הרב בן שמעון, הרב בר שלום והרב שרמן):

“לאחר העיון, נראה לנו כי ההסדר המוצע על ידינו הוא כי הבעל ישלם כל חובותיו בטרם תנתן הדירה לאשה, ואילו מזונות הילדים לכשיתבעו היכן שיתבעו, וינתן פס”ד, אך אין לקשור ביצוע הגט והעברת הדירה לאשה במזונות הילדים אבל את כל החובות יש לשלם בטרם העברת הדירה לאשה. יחד עם זה פס”ד של ביה”ד האזורי הינו בתוקף”.

 

העתירה

7. כנגד פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול מופנית העתירה שלפנינו. העתירה נוסחה בידי העותר עצמו, לא הייתה ברורה ולא אפשרה דיון בה. בהוראת בית המשפט, הגיש העותר עתירה מתוקנת. טענתו המרכזית של העותר היא כי בית הדין הרבני הגדול פעל שלא במסגרת סמכותו בפסקו בענייני הרכוש. בית הדין לא נתבקש לכך על-ידי מי מהצדדים ולא הוגשה כל תביעת רכוש. לשיטת העותר, ענייני הרכוש בין בני הזוג הוסדרו בהסכם הממון משנת 1993. בהסכם הביעו הצדדים רצונם להסדיר את כל ענייני הרכוש ובכך יש משום סתימת הגולל על עניין הרכוש כלפי בית הדין הרבני. כן קובל העותר על קביעותיו של בית הדין בענייני הרכוש, לגופן. לבסוף נטען כי אין לכפות על העותר בורר בניגוד להסכמתו ואין להכריז עליו כסרבן גט בגלל סירובו לבוררות. המשיבה טענה בתגובה כי הסכמת העותר למשא ומתן בענייני הרכוש, כשתביעת הגירושין התנהלה בפני בית הדין, מהווה הסכמה של העותר לסמכות בית הדין לדון ולהכריע בנושאי הרכוש, גם בהעדר תביעה נפרדת כזו בפני בית הדין. העתירה, המבוססת על הטענה שאין לבית הדין סמכות להחליט בנוגע לרכוש, נעוצה כל כולה בחוסר שביעות רצונו של העותר מהכרעת בית הדין בסוגיית הרכוש. לגופה של ההכרעה, טוענת המשיבה כי זו סבירה ותואמת את המציאות העובדתית שהוצגה בפני בית הדין. לבסוף, מסכימה המשיבה לדרישת העותר כי לא ימונה בורר לצדדים.

8. בית המשפט הוציא צו על תנאי כמבוקש בעתירה המתוקנת. המשיבה, בתצהיר התשובה מטעמה, לא מכחישה כי לא הוגשה מטעמה תביעה רכושית לבית הדין האזורי. היא טוענת, עם זאת, כי בית הדין נתבקש על ידי הצדדים, ועל ידה בפרט, לדון בענייני הרכוש. לא הוגשה כל התנגדות מצד העותר ועתירתו כעת בעניין הסמכות נגועה בשיהוי כבד. העותר לא הגיש תביעה בנושא הרכוש לבית המשפט לענייני משפחה. בית הדין היה מוסמך, איפוא, לדון בכל הנושאים שבמחלוקת, לרבות בנושא הדירה, ולא היה צורך בהגשת תביעה פורמלית. העתירה הוגשה בחוסר תום לב ובאי נקיון כפיים, וכל מטרתה להמשיך ולסכל את מימוש ההליכים וסיומם. באשר להכרזת העותר כסרבן גט, זו ניתנה גם ללא כל קשר לנושא הרכושי ולמינוי בורר. הוא מנסה בכל כוחו לטרפד כל פתרון ולעגן את המשיבה, הנתונה לאלימות מצד העותר.

 

התשתית הנורמטיבית

9. סמכותו של בית הדין הרבני לדון בענייני נישואין וגירושין מוסדרת בהוראת סעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), ה’תשי”ג-1953 (להלן: חוק השיפוט), ולפיה:

“1. שיפוט בענייני נישואין וגירושין

ענייני נישואין וגירושין של יהודים בישראל אזרחי המדינה או תושביה יהיו בשיפוטם הייחודי של בתי דין רבניים.”

ענייני הגירושין שעל פי סעיף 1 לחוק השיפוט הם בסמכותו הייחודית של בית-הדין, כוללים את פירוק קשר הנישואין עצמו (ראו בג”צ 9611/00 נבאל נ’ מרעי (04/04/2004)). עניינים אחרים, הנספחים לגירושין, הוכנסו לגדר הוראת הכריכה, המעניקה לבית-הדין הרבני סמכות מקבילה לסמכותו של בית המשפט האזרחי. הוראת הכריכה קבועה בסעיף 3 לחוק השיפוט, וזו לשונה:

“3. שיפוט אגב גירושין

הוגשה לבית דין רבני תביעת גירושין בין יהודים, אם על ידי האשה ואם על ידי האיש, יהא לבית דין רבני שיפוט יחודי בכל ענין הכרוך בתביעת הגירושין …”

ההלכה הפסוקה הבחינה בין שני סוגי ענייני “נכרכים”. עמד על כך השופט מ’ זילברג באחת הפרשות:

“(1) עניין אשר לפי עצם טיבו וטבעו כרוך בתביעה של גירושין.

(2) כל ענין אחר, ואפילו לאו דוקא ענין של המעמד האישי, כגון פינוי דירה משותפת, אשר בפועל ממש ‘נכרך’ על ידי בן-הזוג בתביעת הגירושין הקונקרטית … ואשר הכרעתו דרושה לשם חיסול יעיל של יחסי בני הזוג המתגרשים זה מזה …” (ע”א 8/59 גולדמן נ’ גולדמן, פ”ד יג (1959) 1085, 1091. ראו גם בג”צ 566/81 עמרני נ’ בית הדין הרבני הגדול (07/09/1982); בג”צ 5507/95 אמיר נ’ בית הדין האזורי בחיפה, פ”ד נ(5) (1996) 55).

סמכות “מקבילה” של בית הדין הרבני קבועה גם בסעיף 9 לחוק השיפוט. עיקרה הוא שבענייני המעמד האישי בהם לא קנה בית הדין סמכות ייחודית “יהא לבית הדין הרבני שיפוט לאחר שכל הצדדים הנוגעים בדבר הסכימו לכך”. ואולם, תביעות רכוש אינן יכולות לבוא בגדר תביעות עצמאיות מכוח סעיף 9, שכן התוצאות הממוניות של הנישואין אינם חלק מן המונח “עניני המעמד האישי” (פנחס שיפמן דיני המשפחה בישראל כרך א (1995) 34-36).

10. סעיף 3 לחוק השיפוט מרחיב, איפוא, את סמכות בית הדין הרבני לכל עניין הכרוך בתביעת גירושין, אפילו אם עניין זה כלל אינו מענייני המעמד האישי, ובלבד שהעניין נכרך בפועל על ידי אחד המתדיינים ושההכרעה בו דרושה לשם חיסול יעיל של יחסי בני הזוג המתגרשים זה מזה. כזה הוא למשל עניינה של דירת המגורים של בני הזוג. חלוקת הדירה היא מן השאלות, הכרוכות באופן ישיר ואמיץ בנישואי בני הזוג, המתעוררת עקב התערערות יחסי בני הזוג שהביאה להליך הגירושין, ואשר פתרונה דרוש לשם חיסול יעיל של יחסי בני הזוג המתגרשים (ע”א 139/75 פלדמן נ’ פלדמן, פ”ד ל(1) (1976) 263, 267). יחד עם זאת, חלוקת הרכוש בין בני זוג אינה כרוכה מעצם טיבה וטבעה בתביעת הגירושין. על מנת שבית הדין ירכוש סמכות שיפוט ייחודית בעניין, נדרשת כריכה של ענייני הרכוש בתביעת הגירושין (ראו בג”צ 8497/00 פייג-פלמן נ’ פלמן, פ”ד נז(2) (2003) 118). הוראת הכריכה נועדה להקנות לבעלי דין אפשרות לכרוך את מכלול הסוגיות הנלוות לפירוק קשר הנישואין במסגרת דיונית אחת (ראו בד”מ 1/60 וינטר נ’ בארי, פ”ד טו (1961) 1457, 1466; וכן ראו אריאל רוזן-צבי דיני המשפחה בישראל בין קודש לחול (1990) 49). כדי שהכריכה בתביעת גירושין תשמש נימוק לשלילת הסמכות של בית המשפט האזרחי בענין הכרוך, נדרש בעל דין, המסתמך על הכריכה, לעמוד בשלושה תנאים (בג”צ 6334/96 אליהו נ’ בית הדין הרבני האזורי, פ”ד נג(2) (1999) 153): עליו לתבוע בכנות גירושין; עליו לכרוך כדין את הענין הנוסף; עליו לכרוך בכנות את הענין הנוסף. שלושת מבחני העזר, שנקבעו נוכח תופעת מירוץ הסמכויות בין הערכאות, נועדו למנוע ניצול לרעה של הסדר הכריכה על-ידי מי מבני הזוג. מטרתם למנוע שימוש לרעה בסעיף הכריכות על ידי הקמת מחסום מלאכותי מפני פניה לערכאה האזרחית.

 

דיון

11. האם נכרכו ענייני הרכוש בתביעת הגרושין של המשיבה בפני בית הדין הרבני? תשובתי לכך היא בחיוב. אמנם, בכתב התביעה של המשיבה לא הוזכרו ענייני הרכוש, אך כריכה זו התבצעה בסמוך לאחר מכך. בהצעת המשיבה להסכם גירושין נכללה התייחסות מפורשת ומפורטת לכל העניינים הממוניים שבין בעלי הדין, לרבות ענייני רכוש, נכסים וחובות. נראה כי כך ראה את הדברים גם בית הדין הרבני. הדבר נלמד מהחלטותיו (ביום 23/05/2000 ו-25/09/2000) כי ביום סידור הגט ידון בית המשפט בנושא הרכוש. העותר לא העלה בכל אותם שלבים של הדיון כל טענה לגבי סמכותו של בית הדין לדון בענייני הרכוש. הוא לא מחה על הצעת המשיבה ועל החלטות בית הדין ולא כפר בסמכותו של בית הדין הרבני לדון בעניינים הנילווים. לא נשמעה מפיו טענה כי לא מתקיימים מבחני העזר שקבעה ההלכה לעניין כנות ותום לב. העותר גם לא ביקש לפנות לערכאה אזרחית לבירור המחלוקות הרכושיות. היה זה דווקא העותר שעמד על כך שענייני הרכוש יפתרו עובר לסידור הגט. הוא נתלה במחלוקת סביב ענייני הרכוש כסיבה לדחיות חוזרות ונשנות במתן גט למשיבה. כך, העותר סיכל את סידור הגט (ביום 26/06/2002), חרף קביעת בית הדין כי על הצדדים להיפרד זה מזה בגט פיטורין. העותר הוא שהביא להחזרת הדיון ל”הרכב המטפל” וגם בפניו חזר על טענותיו בנוגע לרכוש. סירובו להעביר את ההכרעה בענייני הרכוש לבורר אינה כפירה, כמובן, בעצם סמכותו של בית הדין להידרש לסוגיה זו.

12. עיון בפרוטוקולים של הדיונים בפני בית הדין ובכתבי בי-דין מטעם הצדדים מגלה כי, למעשה, ענייני הרכוש והגירושין נכרכו זה בזה בפועל, על ידי שני המתדיינים. בעלי הדין קשרו קשר הדוק בין הגירושין לבין הסדרת ענייני הרכוש. צרכי יעילות הדיון חייבו, איפוא, שבית הדין יקנה לעצמו סמכות נכרכת להכריע גם בעניינים אלה, כדי לפתור בשלמות את הסכסוך שבני בני הזוג. עמדת העותר, אשר התנה את מתן הגט בהסדרי ענייני הרכוש, דווקא היא שגררה אחריה את הצורך לדון גם בענייני הרכוש. הסיבה לעיכוב הגירושין הייתה נעוצה כולה בדרישתו של העותר להסדיר את ענייני הרכוש. בנסיבות אלה, אין מקום לפקפק בכריכה ובכנותה. במקרה של כריכה כזו על-ידי שני בני הזוג, פטורים אנו מהחששות הרגילים והמקובלים בסוגיית הכריכה, שמא הכריכה פגומה היא בחוסר כנות, שמא באה היא “לחטוף” ולהקדים את הגשת התביעה לערכאה אחרת על-ידי בן-זוגו וכיוצא באלה.

13. לטעמי, אין חשיבות של ממש לשאלה כיצד ובאיזו דרך באו לעולם הליכי הכריכה, אם על-ידי ציון הדבר בכתב התביעה ואם במהלך ההתדיינות בפני בית הדין הרבני. כריכה אינה חייבת להיעשות בדרך פורמלית מוגדרת (השוו בג”צ 566/81 עמרני נ’ בית הדין הרבני הגדול (07/09/1982)). זאת ועוד, גם אם נפל פגם פורמלי בכך שהכריכה לא נעשתה בצורה מפורשת בכתב התביעה, התוצאה של הפגם, בשלב הנוכחי, אינה ביטול הסמכות של בית הדין הרבני (השוו בג”צ 6334/96, שם, פסקה 11). הטעם לכך הוא שהעותר לא עמד על המשמר. הוא לא ביקש מבית הדין להימנע מלדון בעניין הרכוש בשל הפגם שנפל, לכאורה, בכריכה. תחת זאת, הוא התייצב בפני בית הדין לדיון בתביעת הגירושין וכל הכרוך בה. הוא השמיע בפני בית הדין את טענותיו ודרישותיו לגופו של הסכסוך הרכושי. הוא לא העלה כל הסתייגות כלפי הסמכות של בית הדין בעניין זה. למעשה, התנהגותו מלמדת על כוונה לכרוך בעצמו את המחלוקות הממוניות בפני בית הדין. רק לאחר שבית הדין הרבני הגדול פסק בסכסוך הרכושי ופסיקה זו לא הייתה לשביעות רצונו של העותר, הוא מצא לנכון לחלוק על הסמכות של בית הדין. אך בשלב זה הטענה כבר אינה עומדת לעותר (ראו גם סעיף 15(ד)(4) לחוק יסוד: השפיטה). כיוון שבפועל נכרכו בתביעת הגירושין ענייני הרכוש והדירה, שהם מסוג העניינים שניתנים לכריכה בתביעת גירושין, היה על העותר לעורר בהזדמנות הראשונה את התנגדותו לסמכות בית הדין. (ראו, בג”צ 573/77 ז”ק נ’ בית-הדין הרבני האזורי, פ”ד לב(1) (1978) 281 , 284; בג”צ 6103/93 לוי נ’ בית הדין הרבני בירושלים, פ”ד מח(4) (1994) 591; בג”צ 387/85 שרעבי נ’ בית הדין הרבני הגדול לערעורים, פ”ד מ(2) (1986) 813, 818). משלא עשה כן, אין הוא רשאי לכפור בסמכות. כפירה כזו אינה בתום לב. אדרבא, העותר התנה את הסדרת ענייני הרכוש בנכונותו להסדיר את מתן הגט למשיבה, והעלה טיעוניו לגופו של הסכסוך הרכושי הן בפני בית הדין האזורי והן בפני בית הדין הגדול. משכך, אין לאמר כי בית הדין הרבני חרג מסמכותו בכך שהכריע בעניינים הרכושיים שבין העותר למשיבה.

המסקנה היא שיש לדחות את טענותיו של העותר נגד הסמכות של בית הדין הרבני לפסוק בסכסוך הרכושי בין בני הזוג. באשר לטענותיו של העותר המופנות כנגד הכרעותיו של בית הדין לגופן, העותר לא הצביע על עילה כלשהי להתערבותו של בית משפט זה בפסיקת בית הדין.

אי לכך, העתירה נדחית. העותר ישלם למשיבה מס’ 3 שכר טירחה והוצאות בסך כולל של 10,000 ש”ח.

 

השופט (בדימ’) י’ טירקל:

אני מסכים לפסק דינו של חברי הנכבד הנשיא א’ ברק. גם אני סבור כי עניני הרכוש נכרכו בפועל בתביעת הגירושין של המשיבה על ידי התנהגותם של בעלי הדין – אף על פי שהדבר לא נאמר בפירוש בכתב התביעה – וכי הכריכה היתה כדין והיתה כנה. לפיכך היה בית הדין הרבני מוסמך לדון גם במחלוקת הרכושית ומכאן שיש לדחות את העתירה.

 

השופט י’ עדיאל:

אני מסכים.

 

הוחלט כאמור בפסק דינו של הנשיא א’ ברק.

 

ניתן היום, ל ניסן ה’תשס”ה (09/05/2005).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *