בג”צ 566/81 אליהו עמרני נ’ בית הדין הרבני הגדול ואח’ (07/09/1982)

בג”צ 566/81 עמרני נ’ בית הדין הרבני הגדול, פ”ד לז(2) (1982) 1

 

בג”צ 566/81

אליהו עמרני

נגד

1. בית הדין הרבני הגדול

2. בית הדין הרבני האזורי, חיפה

3. אסתר עמרני

4. ההוצאה לפועל חיפה

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק

[29/11/1981, 10/03/1982, 7/09/1982]

לפני השופטים מ’ אלון, א’ ברק, ש’ נתניהו

 

פקודת סדרי הדין (התייצבות היועץ המשפטי לממשלה) [נוסח חדש], נ”ח 282, סעיף 1 – חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), ה’תשי”ג-1953, ס”ח 165, סעיף 3 – חוק בתי המשפט, ה’תשי”ז-1957, ס”ח 148, סעיפים 7(א), 7(ב)(4) – חוק החוזים (חלק כללי), ה’תשל”ג-1973, ס”ח 118, סעיפים 39, 61(ב) – תקנות סדר הדין האזרחי, ה’תשכ”ג-1963, ק”ת 1869, תקנה 171(א) (הוחלפה: ק”ת ה’תשל”ט 797) – חוק המכר, ה’תשכ”ח-1968, ס”ח 98, סעיף 6 – חוק השכירות והשאילה, ה’תשל”א-1971, ס”ח 160, סעיף 4.

 

העותר והמשיבה 3 ערכו ביניהם הסכם גירושין לפיו – בין היתר – הוסדרו זכויותיהם בדירתם המשותפת, ונקבע, כי אם תתעורר בעייה לאחר סידור הגט, יימסר הדיון בה לשיפוטו הבלעדי של בית הדין הרבני האזורי בחיפה. בהסכמת הצדדים, נתן המשיב 2 תוקף של פסק-דין להסכם.

משהפר העותר את המוסכם בדבר הדירה המשותפת, פנתה המשיבה 3 למשיב 2 בתביעה לקבל בשלמות את הדירה, כקבוע בהסכם הגירושין. תביעת המשיבה 3 – כלשונה – נידחתה, והמשיבה 3 פנתה למשיב 1 בערעור על פסק-דינו של המשיב 2, וזכתה בו.

לאחר שראש ההוצאה לפועל החליט לבצע את פסק-דינו של המשיב 1, פנה העותר אל בית המשפט המחוזי בחיפה, אך עירעורו על הליכי ההוצאה לפועל נדחה. מכאן העתירה.

לטענת העותר, כריכת ענייני הרכוש, המקנה שיפוט ייחודי לבית הדין הרבני, היא זו הבאה עם תביעת גירושין, מה שאין כן, כאשר לא הוגשה תביעה לגירושין, אלא בני הזוג באו לידי הסכם גירושין; במקרה זה – לאחר שסודרו ענייני הגט – נתונה סמכות השיפוט לבית המשפט המחוזי.

מאחר שהעותר העלה לראשונה את טענת חוסר הסמכות בעת העתירה לבג”צ, נדונה שאלת המניעות מלהעלות טענה זו בשלב כה מאוחר.

בית המשפט הגבוה לצדק פסק:

א.

(1) הרעיון שביסוד סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), הוא לאפשר לבית הדין – בבואו לדון ולפסוק בדבר סיום מעמד הנישואין של בני הזוג על-ידי גירושין – לדון ולהכריע בה בשעה גם בעניינים, אשר לפי עצם טבעם כרוכים הם בהליך הגירושין, או בעניינים, שנכרכו בפועל בהליך הגירושין, ואשר הכרעתם דרושה לשם חיסול יעיל של יחסי בני הזוג, המתגרשים זה מזה.

(2) עניינה של דירת המגורים של בני הזוג הוא מן השאלות, הכרוכות באופן ישיר ואמיץ בנישואי בני הזוג, המתעוררת עקב התערערות יחסי בני הזוג, שהביאה להליך הגירושין, ואשר פיתרונה דרוש לשם חיסול יעיל של יחסי בני הזוג המתגרשים.

(3) אין כל נפקא מינה, כיצד ובאיזו דרך באו לעולם הליכי הגירושין שבין בני הזוג; אם על-ידי הגשת תביעת גירושין של אחד מהם, ואם על-ידי הסכמתם המשותפת.

ב.

(1) המחוקק לא הגדיר את המונח “תביעת גירושין”, ואמת המידה לקביעה, מה כלול ומה אינו כלול במונח זה, צריכה שתהא על-פי הדין וסדרי הדין של אותה מערכת שיפוטית, שלה מסר המחוקק את סמכות השיפוט בענייני גירושין.

(2) המונח “תביעת גירושין”, מבחינת ההליכים הכלולים בו על-פי תקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל, כולל הן את המקרה של הליכי גירושין, המתקיימים על-פי תביעתו של אחד מבני הזוג, והן את המקרה של הליכי גירושין, המתקיימים על-פי הסכמתם של שני בני הזוג.

ג.

(1) סמכות בית הדין הרבני לדון בעניין רכושם של בני הזוג כבעניין הכרוך בתביעת הגירושין אינה אלא כאשר בית הדין נותן פסק-דין בדבר גירושין, ולא די בעצם כריכת הסדר ענייני הרכוש ללא מתן פסק-דין כאמור. אלמנט זה של מתן פסק-דין בדבר גירושין מצוי גם במקרה של הסכמה משותפת לגירושין של שני בני הזוג.

(2) משנכרך עניין דירת המגורים כדת וכדין בהליך הגירושין, ומתוך כך נתונה בידי בית הדין סמכות השיפוט בעניינה, ממשיכה סמכות שיפוט זו להישאר בידי בית הדין, גם לאחר שסיים את הדיון בעניין, והוא חוזר ומתעורר כעבור זמן, אף לאחר מתן הגט, משנתברר שלא הגיע בעניין הדירה לפתרון סופי ומוחלט.

ד.

(1) יש להשתיק עותר, המעלה טענת חוסר סמכות בשלב מאוחר, ולמנוע הימנו הוכחת עובדות, שיש בהן כדי לגלות בדיעבד את חוסר הסמכות של בית-דין רבני.

(2) על אחת כמה וכמה שטענה כזו לא יכירנה מקומה, משהוחק סעיף 7(ב)(4) לחוק בתי המשפט.

(3) מכוח סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), ה’תשל”ג-1973, לא תישמע טענת חוסר סמכות, גם משום שיש בכך, בנסיבות דנן, שימוש בזכות טענת חוסר סמכות שלא בדרך מקובלת ובתום-לב.

(4) לאור הוראת סעיף (ב) לחוק החוזים (חלק כללי) משמשות ההוראות שבסעיף 39 כעיקרון התנהגות וכמדיניות משפטית מחייבים לעניין פעולות משפטיות וחיובים שבכלל המערכת המשפטית בישראל.

ה.

(1) סמכות ההיתערבות של בג”צ מכוח סעיף 7(א) לחוק בתי המשפט, ה’תשי”ז-1957, היא, כאשר בג”צ רואה צורך לתת סעד מן הצדק, ושימוש בסמכות על-פי סעיף 7(א) – כשלא התמלא התנאי שבפיסקה (4) – צריך להיעשות רק במקרים יוצאי דופן, אחרת תיהפך הוראת המחוקק שבפיסקה (4) לחסרת משמעות.

(2) מקרים יוצאי דופן אלה הם כאשר יש צורך בהתערבותו של בג”צ מפני תיקונו של עולם.

 

פסקי-דין של בית המשפט העליון שאוזכרו:

[1] ע”א 8/59 גולדמן נ’ גולדמן, פ”ד יג 1085.

[2] ע”א 139/75 פלדמן נ’ פלדמן, פ”ד ל(1) 263.

[3] בג”צ 644/79 גוטמן נ’ בית-הדין הרבני האזורי תל-אביב-יפו, פ”ד לד(1) 443.

[4] ע”א 184/75 דוייטש נ’ דוייטש, פ”ד כט(2) 525.

[5] בג”צ 23/76 נאווי נ’ בית-הדין הרבני הגדול לערעורים, פ”ד ל(2) 514.

[6] ע”א 359/75 יהלומי נ’ יהלומי, פ”ד לא(2) 25.

[7] ע”א 316/65 ברוק נ’ ברוק, פ”ד כ(2) 6.

[8] ע”א 336/68 לויץ נ’ לויץ, פ”ד כב(2) 944.

[9] בד”מ 1/60 וינטר נ’ בארי, פ”ד טו 1457.

[10] בג”צ 446/76 – לא פורסם.

[11] בג”צ 637/77 פריזנד נ’ בית-הדין הרבני האזורי ירושלים, פ”ד לב(2) 485.

[12] בג”צ 293/52 עמיצור נ’ יו”ר ההוצל”פ ת”א, פ”ד ז 98.

[13] ע”א 534/73 טננהולץ (כהן) נ’ כהן, פ”ד כח(2) 490.

[14] ע”א 311/76 כליפא נ’ פרץ, פ”ד לא(1) 397.

[15] בג”צ 59/80 שירותי תחבורה ציבוריים באר-שבע בע”מ נ’ בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, פ”ד לה(1) 828.

[16] בר”ע 305/80 שילה נ’ רצקובסקי, פ”ד לה(3) 449.

[17] ע”א 402/76 אזרניקוב נ’ מדינת ישראל, פ”ד לא(1) 270.

[18] בג”צ 135/75 סאי-טקס קורפוריישן בע”מ נ’ שר המסחר והתעשייה, פ”ד ל(1) 673.

[19] בג”צ 294/75 בן-חיים נ’ מינהל מקרקעי ישראל, פ”ד ל(1) 412.

[20] בג”צ 376/81 לוגסי נ’ שר התיקשורת, פ”ד לו(2) 449.

[21] ע”א 556/75 צביק נ’ צביק, פ”ד לא(1) 7.

 

הערות:

1. לסעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), ה’תשי”ג-1953, ראה: ע”א 423/79 צברי נ’ צברי, פ”ד לה(4) 242.

2. לכלל ההמשכיות ראה: ע”א 811/80 בלום נ’ שטרן, פ”ד לה(3) 757; ע”א 246/81 גוטהולף נ’ גוטהלף, פ”ד לו(4) 673, והערה 1 שם.

3. למשמעות מתן תוקף של פסק-דין להסכם ראה: ע”א 476/80 מאירוביץ נ’ מאירוביץ, פ”ד לה(3) 548.

 

היתנגדות לצו-על-תנאי מיום 29/11/1981. הצו-על-תנאי בוטל. העתירה נדחתה.

 

מ’ מאירסון – בשם העותר;

י’ פליבר – בשם המשיבה 3;

ר’ יאראק, מנהל מחלקת בג”צים בפרקליטות המדינה – בשם היועץ המשפטי לממשלה.

פסק-דין

השופט מ’ אלון:

1. העותר והמשיבה השלישית (להלן – המשיבה) ערכו ביניהם, ביום יז בסיוון ה’תשל”ח (22/06/1978), הסכם גירושין. כן מדובר בו בהסכם, בצורה מפורטת, על הסדרים כספיים ורכושיים שונים, לרבות הסדר הזכויות בדירה המשותפת לשני בני הזוג והתכולה שבה. העותר התחייב לשלם סכומים שונים למשיבה במשך שנה וחצי מיום הסכם הגירושין, ואם לא ישלמם למועד הנ”ל – “יצא מהבית וישאיר את כל תכולתו לאשה ויעביר את הדירה ותכולתה לאשתו עמרני אסתר” (סעיף 11). כן נאמר בו בהסכם, כי “במידה ותתעורר איזה בעייה לאחר סידור הגט, זה יהיה בשיפוטו הבלעדי של בית הדין הרבני בחיפה” (סעיף 16), וכן כי “הצדדים מבקשים לתת תוקף חוקי של פסק דין להסכם זה” (סעיף 21). ההסכם הוגש לבית הדין הרבני האזורי בחיפה, ולאחר שהצדדים הוזמנו לפני בית הדין, והתקיים דיון בעניינם, החליט בית הדין לאשר את ההסכם ולתת לו תוקף של פסק-דין. על יסוד תנאי ההסכם הנ”ל סודר הגט בין בני הזוג ביום טו מרחשוון ה’תשל”ט (15/11/1978). המשיבה עזבה את הדירה, והעותר המשיך לגור בה, ובינתיים גם נשא אישה אחרת.

2. עברה חלפה תקופת השנה וחצי האמורה, והעותר לא שילם למשיבה אלא סכום קטן ממה שהתחייב לשלם לה. משראתה המשיבה כך, ביקשה מהעותר למלא אחר תנאי ההסכם, לפנות את הדירה ולהעבירה על שמה, ומשסירב, פנתה לכבוד ראש ההוצאה לפועל, אשר החליט, כי לפי ניסוח הסעיפים שבהסכם אין כאן חיוב מוחלט, ועליה לפנות לבית המשפט או לבית הדין לשם קבלת חיוב מתאים. המשיבה הגישה תביעה לכבוד בית הדין הרבני האזורי בחיפה, אשר החליט – ביום כג תמוז ה’תש”ם (07/07/1980) כי נוסח ההסכם שבין בני הזוג אינו ברור כל צורכו, ופסק, שיש לחלק את הדירה בין העותר למשיבה. על כך ערערה המשיבה לכבוד בית הדין הרבני הגדול, והעותר הגיש ערעור שכנגד. בפסק-דין מפורט מיום כו תמוז ה’תשמ”א (28/07/1981), שבו דן בית הדין הרבני הגדול בפירוש הנכון של הסעיפים שבהסכם הגירושין האמור, החליט בית הדין הרבני הגדול לקבל את ערעורה של המשיבה ולדחות את הערעור שכנגד של העותר. בית הדין קבע, כי כוונת בני הזוג בהסכם שביניהם הייתה, כי האישה תקבל סכום כסף מתאים מהבעל, כדי שתוכל להסתדר ולרכוש לעצמה דירה, ואילו הייתה מקבלת את הסכום במועד הנקוב, היה הדבר עולה בידה, ומשלא מילא העותר אחר התחייבותו, חייב הוא, על-פי האמור בהסכם, להעביר את הדירה למשיבה. אשר על-כן פסק, כי על העותר לצאת מהדירה, וכי הדירה על תכולתה היא בבעלותה המוחלטת של המשיבה.

העותר חזר ופנה לבית הדין הרבני הגדול בבקשה “לקיים דיון חוזר” בעניין, על סמך טענות מטענות שונות – שעמדתו של העותר לא הובאה כראוי לפני בית הדין הרבני הגדול וכיוצא באלה – ובקשתו נדחתה. ביום 15/09/1981 החליט כבוד ראש ההוצאה לפועל לבצע את פסק הדין של כבוד בית הדין הרבני הגדול. העותר עירער על כך לפני בית המשפט המחוזי בחיפה, וערעורו נדחה. משראה העותר כך, פנה, ביום 12/10/1981, בעתירה לבית-משפט זה וקיבל צו-על-תנאי לאמור: מדוע לא יבוטלו פסקי הדין האמורים של בית הדין הרבני האזורי בחיפה ושל בית הדין הרבני הגדול; מדוע לא יימנע ראש ההוצאה לפועל מלבצע את פסק הדין של בית הדין הרבני הגדול; ומדוע לא תימנע המשיבה מלנקוט הליכים להוצאתו לפועל של פסק הדין הנ”ל.

3. ביום 10/02/1982 הודיע היועץ המשפטי לממשלה על התייצבותו במשפט זה, לאחר שנוכח, כי יש עניין ציבורי (לפי סעיף 1 לפקודת סדרי הדין (התייצבות היועץ המשפטי לממשלה) [נוסח חדש]). לפנינו הופיע בשמו מר יאראק, וטען לביטולו של הצו-על-תנאי.

4. עיקר טענתו של בא-כוחו המלומד של העותר, עו”ד מאירסון, הינה, כי בית הדין הרבני חרג מסמכותו בדונו בעניין הדירה של בני הזוג. וכל כך למה? על שום שלפי סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), ה’תשי”ג-1953, “יהא לבית דין רבני שיפוט יחודי בכל ענין הכרוך בתביעת הגירושין”, וברישא של אותו סעיף נאמר: “הוגשה לבית דין רבני תביעת גירושין בין יהודים, אם על ידי האשה ואם על ידי האיש” – ללמדך שאין בה בכריכה כדי להקנות שיפוט ייחודי לבית הדין הרבני, אלא כאשר כריכה זו כרוכה בתביעת גירושין, שהוגשה על-ידי אחד מבני הזוג, מה שאין כן כאשר לא הוגשה תביעה לגירושין, אלא שני בני הזוג באו על הסכם לגירושין. במקרה כזה, גם אם בהסכם כרכו כרוך היטב עניינה של דירת מגוריהם, וההסכם אושר על-ידי בית הדין הרבני, שנתן לו תוקף של פסק-דין, כאשר מתעוררים חילוקי דעות בין בני הזוג בקשר לתוכן סעיפי ההסכם בעניין דירת מגוריהם, ובמיוחד לאחר שכבר סודרו הגירושין ביניהם, נתונה סמכות השיפוט בחילוקי דעות אלה לבית המשפט המחוזי.

5. אמנם כן, מוסיף וטוען בא-כוח העותר, בסעיף 7(ב)(4) לחוק בתי המשפט, ה’תשי”ז-1957, נאמר, שבית המשפט לא ייזקק לטענת חוק סמכות בית הדין הרבני “אם המבקש לא עורר את שאלת הסמכות בהזדמנות הראשונה שהיתה לו”; ובמקרה דנן, לא העלה העותר טענת הסמכות לא לפני בית הדין הרבני האזורי ולא לפני בית הדין הרבני הגדול, לא לפני ראש ההוצאה לפועל ולא לפני בית המשפט המחוזי, שדן בערעור על החלטת ראש ההוצאה לפועל, וטענה זו עלתה לראשונה רק בעתירה שלפנינו.

אך – כך מיישב בא-כוח העותר קושיא זו בעיקרי טיעונו – “הלכה היא כי בענין זה גוברת הסמכות הכללית שבסעיף 7(א) לחוק בתי המשפט על האמור בסעיף 7(ב)(4) לאותו חוק”.

ועוד מוסיף וטוען מר מאירסון, כי מה שנאמר בסעיף 16 של הסכם הגירושין, שכאמור קיבל תוקף של פסק-דין, כי “במידה ותתעורר איזה בעייה לאחר סידור הגט, זה יהיה בשיפוטו הבלעדי של בית הדין הרבני בחיפה”, סעיף זה יש לפרשו כבא להקנות סמכות מקומית לבית הדין הרבני בחיפה בעניינים שבסמכותו העניינית, שהרי “הלכה פסוקה היא כי אין צדדים להסכם כלשהו יכולים להקנות לטריבונל הפועל על פי דין, סמכות ענינית בענינים שהדין לא העניק לו סמכות כזו”.

6. בא-כוחה המלומד של המשיבה, עו”ד פליבר, חלק על פירושו האמור של בא-כוח העותר לסעיף 3 של חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין). כן טען, שהעותר מנוע מלהעלות טענת חוסר הסמכות לאור סעיף 16 הנ”ל שבהסכם הגירושין, ובמיוחד לא בשלב כה מאוחר לאור האמור בסעיף 7(ב)(4) לחוק בתי המשפט. מר יאראק, בא-כוחה המלומד של המדינה, שלל אף הוא מכול וכול את טענות בא-כוח העותר ועמד על העניין הציבורי, שבגינו התייצב היועץ המשפטי לממשלה לפנינו, והוא בשני הנושאים הבאים: “(1) שאלת כריכת עניני הרכוש המשותף בבקשה משותפת לגירושין; (2) השיטה בה מתדיין אדם התדיינות פעילה בבית דין משך שנים ו’ניזכר’ לפתע בחוסר סמכותו של בית הדין כשהתוצאה אינה לרוחו” (סעיף 1 לעיקרי טיעונו).

ניראים לנו דברי בא-כוח המשיבה ובא-כוח היועץ המשפטי לממשלה, ודינה של עתירה זו לידחות.

7. הבחנתו של בא-כוח העותר, לעניין שאלת הכריכה, בין המקרה של הגשת תביעת גירושין על-ידי אחד מבני הזוג לבין המקרה של הגשת הסכם בדבר גירושין על-ידי שני בני הזוג, אין לה עמידה, ואינה עולה בקנה אחד לא עם פירושו הנכון של לשון סעיף 3 ולא עם המגמה שביסודו של סעיף זה. וכמה טעמים בדבר.

הרעיון שביסוד סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) הוא לאפשר לבית הדין, בבואו דון ולפסוק בדבר סיום מעמד הנישואין של בני הזוג על-ידי גירושין, לדון ולהכריע בה בשעה גם בעניינים, אשר לפי עצם טבעם כרוכים הם בהליך הגירושין, או בעניינים, שנכרכו בפועל בהליך הגירושין, ואשר הכרעתם דרושה לשם חיסול יעיל של יחסי בני הזוג המתגרשים זה מזה (ראה: ע”א 8/59 [1], בעמ’ 1091). וכבר נפסק וחזר ונפסק, כי עניינה של דירת המגורים של בני הזוג הוא מן השאלות, הכרוכות באופן ישיר ואמיץ בנישואי בני הזוג, המתעוררת עקב התערערות יחסי בני הזוג שהביאה להליך הגירושין, ואשר פתרונה דרוש לשם חיסול יעיל של יחסי בני הזוג המתגרשים (ע”א 139/75 [2], בעמ’ 267). המסקנה, הנובעת מרעיון יסוד זה, היא, שאין כל נפקא מינה, כיצד ובאיזו דרך באו לעולם הליכי הגירושין שבין בני הזוג: אם על-ידי הגשת תביעת גירושין של אחד מהם ואם על-ידי הסכמתם המשותפת. ולא זו בלבד, אלא משום מידת קל וחומר יש כאן: אם אחד מבני הזוג, על-ידי כריכת עניינה של דירת המגורים של בני הזוג, יכול הוא להקנות לבית הדין הרבני סמכות שיפוט ייחודית לדון ולהכריע בעניין שנכרך על-ידיו כדין ולהטיל שיפוט ייחודי זה גם על בן-זוגו, קל וחומר, שסמכות שיפוט זו מצויה בידי בית הדין הרבני, כאשר שני בני הזוג, בהסכמה, כרכו עניינה של דירת מגוריהם בהליך הגירושין שביניהם. ויתרה מזו. במקרה של כריכה משותפת כזו על-ידי שני בני הזוג, פטורים אנו מהחששות הרגילים והמקובלים בסוגיית הכריכה, שמא הכריכה, שנעשית על-ידי בן הזוג האחד, פגומה היא בחוסר כנות, שמא באה היא “לחטוף” ולהקדים את הגשת התביעה לערכאה אחרת על-ידי בן-זוגו וכיוצא באלה. אין להעלות איפוא על הדעת, כי המחוקק שלל סמכות שיפוט בעניינה של דירת מגורים – כאשר שני בני הזוג במשותף כרכו כריכה זו, שכשרה היא למהדרין מן המהדרין, בהליך הגירושין שביניהם – שעה שהעניק סמכות שיפוט כזו, כאשר הכריכה נעשתה על-ידי אחד מבני הזוג בלבד, כאשר אנו מעניינים ובודקים, שמא כריכה זו לאו שמה כריכה היא.

8. העובדה, שבסעיף 3 האמור מדובר ב”תביעת גירושין”, אין בה כדי לשנות במאומה ממסקנתנו זו. המחוקק לא הגדיר את המונח “תביעת גירושין”, ובדין, שהרי אמת המידה לקביעה, מה כלול ומה אינו כלול במונח זה, צריכה שתהא על-פי הדין וסדרי הדין של אותה מערכת שיפוטית, שלה מסר המחוקק את סמכות השיפוט בענייני גירושין (ראה: בג”צ 644/79 [3], בעמ’ 447; ע”א 184/75 [4], בעמ’ 530). משמעיינים אנו בתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל, ה’תש”ך, נמצאנו למדים, כי סדרי הדין בהליכי גירושין במקרה של הסכמה משותפת של בני הזוג לגירושין דומים וזהים הם לסדרי הדין במקרה שרק אחד מבני הזוג מגיש את תביעת הגירושין. הכלל הוא, כי “אין בית הדין מסדר גט אף בהסכמת בני הזוג אלא אם נתקיים דיון כמו במשפט רגיל וניתן פסק דין לגירושין” (תקנה קלט). ומשום כך, גם כאשר מצויה הסכמת בני הזוג – “יברר בית הדין את נסיבות המקרה וידרוש הוכחות כפי שימצא לנכון”, ו”על בני הזוג להופיע אישית לדיון בפני בית הדין” … (תקנות קמ, קמא); וכן – “לא ייקבע מועד לסידור הגט לפני מתן פסק הדין לגירושין גם בהסכמת בני הזוג” (תקנה קמג). עינינו הרואות. אין די בהגשת הסכם הגירושין שבין בני הזוג לבית הדין, כדי שזה יערוך את הגירושין על-ידי סידור הגט, אלא גם כאשר מצויה הסכמת בני הזוג לגירושין, יקיים בית הדין תחילה אותם שני הליכים הכרחיים, המתקיימים בכל תביעה ומשפט רגילים, היינו: א. עריכת דיון בנוכחות בעלי הדין, בירור נסיבות המקרה והבאת ראיות במקרה הצורך; ב. מתן פסק-דין לגירושין על יסוד ולאחר עריכת הדיון האמור.

המונח “תביעת גירושין” – מבחינת ההליכים הכלולים בו – כולל הוא איפוא הן את המקרה של הליכי גירושין, המתקיימים על-פי תביעתו של אחד מבני הזוג, והן את המקרה של הליכי גירושין, המתקיימים על-פי הסכמתם של שני בני הזוג, ונמצא, כי גם טענה לשונית-סגנונית זו של בא-כוח העותר אין לה על מה שתסמוך. לכך יש להוסיף, כי לפי פסיקתו של בית-משפט זה, סמכות בית הדין הרבני לדון בעניין רכושם של בני הזוג כבעניין הכרוך בתביעת הגירושין אינה אלא כאשר בית הדין נותן פסק-דין בדבר גירושין, ולא די בעצם כריכת הסדר ענייני הרכוש לא מתן פסק-דין כאמור (בג”צ 23/76 [5]; ע”א 359/75 [6]; בג”צ 644/79 [3] הנ”ל). וכפי שראינו, הרי אלמנט זה של מתן פסק-דין בדבר גירושין מצוי גם מצוי הוא במקרה של הסכמה משותפת לגירושין של שני בני הזוג, כפי שקיים הוא במקרה של תביעת גירושין, שהוגשה על-ידי אחד מהם בלבד.

9. מסקנתנו כרוכה ועולה מדברים, שנאמרו בפסיקתו של בית-משפט זה תוך כדי דיונו בסוגיית הכריכה. וכך נאמר מפי השופט קיסטר בע”א 316/65 [7], בעמ’ 11:

“אם במקרה הנדון היו אמנם הצדדים כורכים את ענין הדירה בבקשתם המשותפת לסידור גט, כלומר: אילו לפחות אחד מבני הזוג היה מבקש שבית-הדין יפסוק ויכריע בזכויותיהם בדירה, או אם על-כל-פנים היו מגישים את ההסכם שביניהם לבית-הדין כדי שזה יאשרו ויתן לו תוקף של פסק-דין, ניתן היה אז לומר שענין הדירה נכרך בתביעת הגירושין, והיה מקום לומר שהענין נשאר בסמכותו הייחודית של בית-הדין” (ההדגשות משלי – מ’ א’).

ובמקום אחר נאמר מפי הנשיא זוסמן המנוח לאמור (ע”א 336/68 [8], בעמ’ 951):

“ענין ‘הכריכות’ מותנה ברצון הצדדים או אחד מהם, שברצותם כורכים ענין בתביעת גירושין ובכך מביאים אותו בגדר שיפוטו של בית-הדין הרבני, כאמור בסעיף 3 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), ה’תשי”ג-1953, וברצותם נמנעים מלכרכו …” (ההדגשה משלי – מ’ א’).

וזהו איפוא אשר קבעו בעלי הדין בסעיף 16 להסכם הגירושין: שכל בעייה, שתתעורר לאחר סידור הגט, דהיינו, בראש וראשונה, כל בעייה באותם עניינים שכרכו במפורש בהסכם ושהיא, מתוך כך, מסורה לסמכות שיפוטו העניינית של בית הדין הרבני, תהא מסורה לסמכות השיפוט המקומית של בית הדין הרבני האזורי שבחיפה.

10. משמצאנו כי עניין דירת המגורים במקרה דנן נכרך כדת וכדין בהליך הגירושין שבין בני הזוג שלפנינו, ומתוך כך נתונה בידי בית הדין סמכות השיפוט בעניינה, ממשיכה סמכות שיפוט זו להישאר בידי בית הדין, גם לאחר שסיים את הדיון בעניין, והוא חזר ומתעורר כעבור זמן, אף לאחר מתן הגט, משנתברר, שלא הגיע בעניינו לפתרון סופי ומוחלט. עיקרון זה של המשכיות השיפוט נקבע בשורה ארוכה של פסק-דין בבית-משפט זה, שהוא “מן הכוחות הטבועים בסמכותו של בית הדין” (ראה: בד”מ 1/60 [9] בעמ’ 1467-1468, והפסיקה המצוטטת שם), ו”סמכות זו (כשנכרך עניין דירת המגורים בהליך הגירושין – מ’ א’) נשארת בידי בית-הדין, אף משזה סיים את הדיון בעניין, והוא מתעורר שנית כעבור זמן” (ע”א 316/65 [7] הנ”ל, בעמ’ 9; בג”צ 446/76 [10]; בג”צ 637/77 [11], בעמ’ 489). אשר על-כן, כדין נזקקו איפוא בית הדין הרבני האזורי ובית הדין הרבני הגדול להמשך תביעתם של בני הזוג בעניין דירת מגוריהם, אותה כרכו מלכתחילה בהליך הגירושין שביניהם.

11. משבאנו לכאן, מקום היה אתנו לסיים את דברינו בדחיית העתירה דנן. אך חזקה עלינו בקשתו של היועץ המשפטי לממשלה, בפיו של מר יאראק, שטרח והתייצב לפנינו, לומר דברים אחדים בעניין העלאתה של טענת חוסר הסמכות בשלב כה מאוחר, כפי שאירע בענייננו.

העותר דנן עתר לפנינו, כשבפיו טענת חוסר סמכות השיפוט של בית הדין הרבני לדון בעניינה של דירת המגורים של בני הזוג, מרצונו הטוב ומיוזמתו, בבית הדין הרבני האזורי ובבית הדין הרבני הגדול, ואף חזר וביקש “עיון חוזר” מאת בית הדין הרבני הגדול בפסק-דינו. במשך כל הדיונים האלה, שנמשכו זמן ניכר, לא העלה ולא עלתה מעולם טענה בדבר חוסר סמכות שיפוטו של בית הדין הרבני. כן הופיע והתנגד לביצוע פסק הדין של בית הדין הרבני לפני ראש ההוצאה לפועל, ואף ערער על החלטתו של זה לפני בית המשפט המחוזי ואף לפני אלה – טענת חוסר סמכות השיפוט לית מאן דכר שמה. המשיבה, מצדה היא, מילאה אחר תנאי הסכם הגירושין, שאושר על-ידי בית הדין הרבני ושניתן לו תוקף של פסק-דין, קיבלה את הגט, והעותר נשא אישה אחרת. העותר מתכחש להתחייבויותיו שבהסכם הגירושין, ממשיך לגור בדירה, והמשיבה מיטלטלת אנה ואנה למצוא גג מעל לראשה. בנסיבות כגון אלה, אף אילו מוצאים היינו יסוד וטעם לטענתו של העותר בדבר חוסר סמכות השיפוט של בית הדין הרבני – וכאמור לא מצאנו ממש בטענתו זו של העותר – דוחים היינו עתירתו בשתי ידיים. על מקרה כגון זה, ואף פחות משווע מאשר בעניין שלפנינו, נפסק וחזר ונפסק בבית-משפט זה, מקדמת דנא, כי יש להשתיק את העותר – המעלה טענת חוסר סמכות בשלב כה מאוחר – ולמנוע הימנו הוכחת העובדות, שיש בהן כדי לגלות, בדיעבד, את חוסר הסמכות של בית הדין הרבני (בג”צ 293/52 [12], בעמ’ 101 ואילך; ע”א 534/73 [13], בעמ’ 492, 494; ע”א 311/76 [14], בעמ’ 400). עקרון מניעות זה נתקבל בפסיקתנו, אף בטרם הוחק חוק בתי המשפט, ועכשיו משהוחק, ובסעיף 7(ב)(4) שבו נאמר, כי לא ייזקק בית המשפט לטענת חוסר סמכות שיפוט של בית דין רבני, “אם המבקש לא עורר את שאלת הסמכות בהזדמנות הראשונה שהיתה לו”, על אחת כמה וכמה שטענה כזו לא יכירנה מקומה, כאשר מועלית היא בשלב כה מאוחר כפי שהוא בעניין שלפנינו.

אוסיף ואומר, כי משבא לעולמנו סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), ה’תשל”ג-1973, לא תישמע טענת חוסר סמכות במקרה דנן, גם משום שיש בכך, בנסיבות שלפנינו, שימוש בזכות טענת חוסר סמכות שלא בדרך מקובלת ובתום-לב. סעיף 39 האמור אמנם מטיל את החובה לנהוג בתום-לב לגבי השימוש בזכות הנובעת מחוזה, אך לאור הוראות סעיף 61(ב) לחוק הנ”ל משמשות ההוראות שבסעיף 39 – “ככל שהדבר מתאים לענין ובשינויים המחוייבים” – כעקרון התנהגות וכמדיניות משפטית מחייבים לעניין פעולות משפטיות וחיובים שבכלל המערכת המשפטית בישראל. כך נקבע, כי הוראות סעיף 39 חלות גם לעניין חיובים וזכויות, המוענקים על-פי דין – ולא מכוח תנאי החוזה – “כגון הזכויות הניתנות לצד לחוזה לבטלו בשל פגם שנפל בו או בשל הפרה שהתרחשה בו” (בג”צ 59/80 [15], בעמ’ 836); וכן נאמר, כי הוראות סעיף זה חלות גם לעניין הפעלת שיקול-דעתו של בעל דין, השולח דרישה לפי תקנה 171(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, ה’תשכ”ג-1963, שצריכה להיעשות בדרך מקובלת ובתום-לב (בר”ע 305/80 [16], בעמ’ 461); וכך עולה מפסיקתו של בית-משפט זה, כי ההוראות שבסעיפים 12 ו-39 חלות גם על חיובים ופעולות משפטיות שבתחום המשפט המינהלי, גם כאשר אלה אינם נובעים מחוזה (ע”א 402/76 [17]; בג”צ 135/75 [18], בעמ’ 321; בג”צ 294/75 [19]; בג”צ 376/81 [20], בעמ’ 465).

וכשם שלעניין דיני חוזים ובתחום המשפט המינהלי חלה מאז ומתמיד חובת ההתנהגות בתום-לב, במידה זו או אחרת, מכוח חקיקה שיפוטית בלבד (פרט לעניינים מסוימים שבהם כבר נקבעה, אותה שעה, חובת התנהגות זו בחוק – סעיף 6 לחוק המכר, ה’תשכ”ח-1968, וסעיף 4 לחוק השכירות והשאילה, ה’תשל”א-1971), ועם חקיקתם של סעיפים 39 ו-61(ב) האמורים חזרה חובה זו ובאה לעולם, בהרחבת היריעה, כדבר חקיקתה של הרשות המחוקקת (ראה בג”צ 376/81 [20] הנ”ל, בעמ’ 465-466), כך לעניין עקרון המניעות שלפנינו; הורתו ולידתו של עיקרון זה בפסיקתו של בית-משפט זה, לאחר מכאן מעוגן הוא בסעיף 7(ב)(4) לחוק בתי המשפט, ועם חקיקתם של סעיפים 39 ו-61(ב) האמורים חזר ובא לעולם כחלק מעקרון ההתנהגות בדרך מקובלת ובתום-לב שבכלל המערכת המשפטית שבישראל.

12. בא-כוחו המלומד של העותר ער לאמור בסעיף 7(ב)(4) הנ”ל, שטענת חוסר הסמכות צריך לעוררה בהזדמנות הראשונה, אך טוען הוא, כי הלכה פסוקה היא בידינו, שהסמכות הכללית בדבר התערבותו של בית-משפט זה מכוח הוראות סעיף 7(א) לחוק בתי המשפט עדיפה וגוברת על הסמכות המסורה בידינו מכוח סעיף 7(ב)(4) הנ”ל, שמסויגת היא, כאמור, רק למקרה ששאלת סמכות בית הדין הרבני נטענה בהזדמנות הראשונה. טענה זו מוטב לה שלא נטענה משנטענה. סמכות ההתערבות מכוח סעיף 7(א) האמור היא כאשר בית-משפט זה רואה צורך לתת סעד מן הצדק, וההלכה שנפסקה היא, “שהשימוש בסמכות של בית-המשפט על-פי סעיף 7(א) כשלא התמלא התנאי שבפסקה (4) (היינו שטענת חוסר הסמכות לא נטענה בהזדמנות הראשונה – מ’ א’) צריך להיעשות רק במקרים יוצאי-דופן, אחרת תיהפך הוראת המחוקק שבפסקה (4) לחסרת משמעות” (בג”צ 637/77 [11] הנ”ל, בעמ’ 488), ומקרים יוצאי דופן אלה הם כאשר יש צורך בהתערבותו של בית-משפט זה “מפני תיקונו של עולם” (שם, בעמ’ 489). ואם בצדק קא עסקינן, הרי צריך הוא שייעשה, במקרה דנן, למשיבה, שמילאה את כל התחייבויותיה, שנטלה על עצמה, ושבית הדין נתן להן תוקף של פסק-דין, שכתוצאה מכך הסכימה וקיבלה את גט הפיטורין ומאז עזבה את דירת מגוריה, לעומת המשיב, שבדרכים פתלתלות ובתביעות סרק מונע הימנה מלבוא על זכותה לפי ההסכם ולפי הדין. בכגון דא, תיקונו של עולם אינו אלא תיקונה של האישה וזכויותיה.

13. ולשיטה אחרונה. כל שאמרנו לאחרונה לא אמרנו אלא כדי לעמוד ולהצביע על המדיניות המשפטית הנקוטה בידינו במקרה כגון דא שלפנינו, שבעל דין הולך ומתדיין, מרצונו וביוזמתו, במשך שנים, ואין בלבו ובלשונו מאומה בדבר חוסר סמכותו של בית הדין שדן לפניו, ורק משראה שיוצא הוא בדינו וידיו על ראשו, מעלה הוא מגנזי נסתרות טענת חוסר סמכות. אך, כאמור, לגופו של עניין אין אנו זקוקים לכל אלה, שהרי בנדון דדן עניין דירת המגורים נכרך כדת וכדין בהליך הגירושין, ובית הדין הרבני מוסמך היה לדון ולחזור ולדון בו. אשר על כל אלה אנו דוחים את העתירה ומבטלים את הצו-על-תנאי, שניתן בעניינה.

על העותר לשאת בהוצאות המשיבה (כולל שכר טרחת-עורך-דין) בסכום של 40,000 (ארבעים אלף) שקל.

השופט א’ ברק:

אני מסכים.

השופטת ש’ נתניהו:

אני מסכימה ומבקשת להוסיף כמה מילים לעניין פסק הדין בע”א 556/75 [21], שעליו מבקש בא-כוח המערער להשליך את יהבו. כפי שצויין בעמ’ 10 של פסק-הדין הנ”ל, שאלת הסמכות כלל לא עמדה שם לדיון, והדעה, שהובעה שם בנושא הסמכות, מתייחסת למערכת שונה בתכלית מזו שלפנינו. מדובר היה שם בהסכם, שקיבל תוקף של פסק-דין של בית הדין הרבני, ואשר לא יהיה ניתן (אולי) לביצוע בהוצאה לפועל בשל חוסר פירוט מספיק. דרכו של הצד המבקש לבוא על זכויותיו, כך נאמר שם, היא בהגשת תביעה חדשה, שעילתה היא הפסק הראשון ואשר דבר אין לה עם העילה המקורית, כלל ה’המשכיות’ אינו חל עליה והסמכות לבררה היא לבית המשפט המחוזי. אין בע”א 556/75 [21] מאומה היכול לתמוך בעמדת המערער שלפנינו.

הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט אלון.

 

ניתן היום, יט אלול ה’תשמ”ב (07/09/1982).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *