בג”צ 562/86 מחמוד אל-חטיב ואח’ נ’ הממונה על מחוז ירושלים – משרד הפנים (22/08/1986)

בג”צ 562/1986 אל-חטיב נ’ הממונה על מחוז ירושלים – משרד הפנים, פ”ד מ(3) (1986) 657

 

בג”צ 562/1986

1. מחמוד אל חטיב

2. ‘אל-מיתאק’ עתון יומי

3. גסאן אל-חטיב

4. שבועון ‘אל-עהד’

נגד

הממונה על מחוז ירושלים במשרד הפנים

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק

[22/08/1986]

לפני השופטים ש’ לוין, א’ גולדברג, י’ מלץ

 

פקודת הראיות [נוסח חדש], ה’תשל”א-1971, נ”ח 421, סעיף 45 – תקנות ההגנה (שעת חירום), 1945, ע”ר תוס’ 2, (ע) 855, (א) 1055, תקנה 94(2) – פקודת העתונות, חא”י כרך ב, (ע) 1191, (א) 1214, סעיף 19(2) (א).

 

העתירה נסבה על החלטת המשיב מכוח תקנה 94(2) לתקנות ההגנה (שעת חירום), 1945, לבטל את הרישיונות להוצאת עיתונים המתפרסמים על־ידי העותרים במזרח ירושלים. הנימוק להחלטה היה, שעיתונים אלה משמשים בעיתונים של ארגוני מחבלים. לטענת העותרים, הוגדרו העיתונים על־ידי שלטונות צה”ל כבעלי “קו לאומי עצמאי”, וכי לאור הפגיעה החמורה בחופש הביטוי הנודעת לשימוש בסמכות לפי התקנה, שבגדרה פעל המשיב, יש ליתן לה פירוש מצמצם. עוד טענו העותרים, כי בנסיבות בהן מוגש החומר המתפרסם לאישורה של הצנזורה, יש להוכיח את הנזק, העלול להיגרם לציבור בשל הופעת העתונים. בעת הדיון בעתירה הוגשו לבג”צ ראיות חסויות מטעמי בטחון המדינה.

בית המשפט הגבוה לצדק פסק:

א.

(1) אין זה עולה על הדעת, שמדינת ישראל תיתן היתר לארגוני טרור, הקמים עליה להחריבה, להקים בתחומה עסקים “לגיטימים” ככל שיהיו, לנהל ביטאונים ולהפעיל עיתונים, יהיה תוכנם אשר יהיה, ממש כפי שלא יעלה על הדעת, שמדינה ריבונית ומתוקנת תסבול בתחומה קיומו של עסק ‘לגיטימי’, המנוהל בידי ארגון פשע.

(2) השאלה אינה מה נזק יגרם לציבור על-ידי ניהול עסק ‘לגיטימי’ כזה; המדובר בהחלת כלל של תקנת הציבור, שהמדינה לא תיתן יד למהרסיה.

ב. בנסיבות בהן סומכת הרשות על חומר חסוי, זכות השיעה תהיה מהותית מוגבלת, אך לעתים אין מנוס מכך.

 

פסקי-דין של בית המשפט העליון שאוזכרו:

[1] בג”צ 73/1953 חברת ‘קול העם’ בע”מ נ’ שר-הפנים, פ”ד ז (1953) 871.

[2] בג”צ 541/1983 עסלי נ’ הממונה על מחוז ירושלים – משרד הפנים, פ”ד לז(4) (1953) 837.

[3] בג”צ 619/1978 שבועון ‘אל טליעה’ נ’ שר הבטחון, פ”ד לג(3) (1979) 505.

[4] בג”צ 513/1985 נזאל נ’ מפקד כוחות צה”ל באזור יהודה ושומרון, פ”ד לט(3) (1985) 645.

 

התנגדות לצו-על-תנאי מיום 14/08/1986. העתירה נדחתה. הצו-על-תנאי בוטל.

 

א’ חורי – בשם העותרים.

ר’ יאראק, מנהל מחלקת הבג”צים בפרקליטות המדינה – בשם המשיב.

 

פסק-דין

 

השופט ש’ לוין:

1. העותר 1 היינו הבעלים של היומון ‘אל-מיתאק’, הוא העותר 2, וכן עורכו ומוציאו לאור. העותר 3 הינו מוציאו לאור של השבועון ‘אל-עהד’, הוא העותר 4. היומון ‘אל מיתאק’ יוצא לאור כבר שבע שנים. השבועון ‘אל-עהד’ יוצא לאור כבר כחמש שנים. שני העיתונים מתפרסמים במזרח ירושלים, ומופצים בישראל ומעבר לקו הירוק. ביום 06/07/1986 שלח המשיב, הוא הממונה על מחוז ירושלים, מכתבים לעותרים 1 ו- ­3, בהם הודיע להם, כי הוא שוקל ביטול רישיונות שני העיתונים על יסוד הנימוק, כי הם משמשים כעיתונים של ארגון המחבלים ‘החזית העממית לשחרור פלסטין’ בהנהגתו של המחבל ג’ורג’ חבש. הוא הזמינם לפגישה כדי לשמוע את תגובותיהם. הפגישה נתקיימה ביום 16/07/1986. עו”ד חורי בשם העותרים ניסה לשכנע את המשיב, שעיתוני מרשיו עצמאים הם ושאין להם מחויבות כלפי ארגון כלשהו. מילא אחריו גם העותר 1, אך ללא הועיל. ביום 12/08/1986 הודיע המשיב לעותרים 1 ו- 3 על החלטתו לבטל את הרישיונות שניתנו לעיתוניהם. לפי בקשתם של העותרים ניתן צו-על-תנאי, המורה למשיב לבוא וליתן טעם, מדוע לא ישאיר בתוקפם את רישיונות העיתונים ומדוע לא תוכרז החלטתו מיום 12/08/1986 כבטלה ומבוטלת.

2. בתצהיר התשובה כתב המשיב, כי שירות הביטחון הכלליהביא לפניו לאחרונה חומר מודיעיני רב. אשר מצביע על כך, כי מאחורי שני העיתונים נושא העתירה ניצבת למעשה ה’חזית’ בראשותו של ג’ורג’ חבש. וכי לאחר ששקל את גירסת העותרים בא לכלל מסקנה, כי החומר, שהוצג לו על-ידי שירותי הביטחון, מחייב ביטול הרישיון. הוגש לנו גם תצהירו של “יוני”, המכהן בשירות בטחון כללי כראש המחלקה לסיכול חתרנות באזור יהודה ושומרון וירושלים. בין השאר נכתב בתצהיר, שלפי מידע מודיעיני מגוון שהגיע לידיו יוצא בבירור, שהעיתונים נושא העתירה “מופעלים ומקבלים מימון מארגון הטרור הקרוי ‘החזית העממית לשחרור פלסטין’, וכי ארגון זה הוא המעונין בפרסום שני העיתונים, לשם קידום מטרותיו. בד בבד עם שני התצהירים הוגשה לנו גם ‘תעודה בדבר ראיות חסויות’, הנושאת תאריך של ה- 14/08/1986 והחתומה בידי שר הביטחון, ובה הביע השר את דעתו, כי מסירת מקורות המידע של שירות הביטחון הכללי, ששימשו כחומר שעל יסודו ביטל המשיב את רישיונות שני העיתונים, עלולה לפגוע בביטחון המדינה.

העותרים הגישו בקשה לגילוי הראיות החסויות. בהסכמת בעלי-הדין ולפי בקשתם עיינו בעצמנו בחומר הרב נושא תעודת החיסיון, הן לעניין הגילוי עצמו והן כדי לבחון את שיקול-דעתו של המשיב לגופו של העניין. לעניין השאלה, אם ומה ניתן לגלות לעותרים מן החומר החסוי, שמענו הסברים מפורטים מ”יוני”, שאף השיב לשאלות רבות שהוצגו לו. בסופו של דבר ניאות מר יאראק, לפי הצעתנו, להצהיר לפני העותרים, כי לפי גירסת המשיב מצויים הניהול השוטף של העיתונים והפיקוח על פעולותיהם כיום ­והיו מצויים בזמנים רלוואנטים מטריאלים – בידי החזית העממית לשחרור פלסטין, שנהגה לממן באופן סדיר את פעולותיהם של העיתונים נושא העתירה. לאור הצהרה זו נחה דעתנו, כאמור בסעיף 45 לפקודת הראיות [נוסח חדש], ה’תשל”א-1971 – שהעותרים לא הוכיחו, שהצורך לגלות את מקורות הידיעות נושא תעודת החיסיון לשם עשית צדק עדיף מן העניין שלא לגלותם. לפיכך דחינו את הבקשה לגילוי הראיות החסויות.

3. עו”ד חורי, פרקליטם המלומד של העותרים, חזר לפנינו על גירסתם ל העותרים, שהעיתונים נושא העתירה הם “עצמאים” ואינם כפופים לכל מסגרת ארגונית שהיא. לאות שאמנם הדין עמם הוא הצביע על העובדה, שבנספח ה לעתירה, שהוא פרסום שהוגדר כמשקף את עמדת “רשויות צה”ל”, הוגדר העיתון אל-מיתאק כעיתון “בעל קו לאומי עצמאי”. עוד הצביע מר חורי על העובדה, שבעבר הוגדר העיתון הנ”ל על-ידי עיתון זר כמי שמשתף פעולה עם השלטונות. טענתו המשפטית של מר חורי הייתה, שלעניין תקנה 94(2) סיפא, לתקנות ההגנה (שעת חירום), 1945, שבגדרה פעל המשיב, הקריטריונים באשר לביטול הרישיון חמורים יותר מאשר לגבי הרישא, הדן בסירוב ליתן רישיון, וכי לאור הפגיעה האפשרית החמורה בחופש הביטוי הנודעת לשימוש בסמכות לפי התקנה האמורה יש ליתן לה פירוש מצמצם. בהסתמכו על הלכת קול-העם:ב בג”צ 73/1953 [1] טען מר חורי, שאין לשלול מעיתון את רישיונו, אלא אם כן קיימת סכנה בדרגה של “קרוב לוודאי” לביטחון המדינה. לבסוף נטען לפנינו, שנשללה מן העותרים זכות השמיעה הממשית, וכי ביטול הרישיונות נעשה על רקע פויטי, תוך רצון מצדו של המשיב להשתיק בשטחים כל קול וכל דעה, הנוגדים את העמדות של השלטונות, וכי אין עילה לשלול מן העיתונים את רישיונותיהם, כאשר הם מגישים את כל החומר המתפרסם בהם לאישורה המוקדם של הצנזורה. מר חורי הטעים לפנינו, שלא הוכח, בנסיבות אלו, שהמשך הופעתם של העיתונים ברבים עשוי לגרום נזק כשלהו לציבור.

4. כאמור, עינו בהסכמת העותרים, שלא בנוכחותם, בחומר החסוי ששימש למשיב כדי לקבוע – ולמר יאראק כדי להצהיר – כי “הניהול השוטף של העתונים והפיקוח על פעולותיהם מצוי כיום והיה מצוי בזמנים רלוואנטים מטריאלים בידי החזית העממית לשחרור פלסטין שנהגה לממן באופן סדיר את פעולותיהם של העתונים נשוא העתירה”.

לא הסתפקנו בעיון בחומר אלה הצגנו שאלות מרובות ל”יוני” וקיבלנו ממנו הסברים, ונחה דעתנו. במגבלות המובנות מאליהן של העדר חקירה שכנגד, כי קיימת תשתית איתנה לעמדת המשיב ולהצהרתו של מר יאראק. החומר שלפנינו מגלה, שקיימת מעורבות מאסיבית של ה”חזית” בניהול העיתונים, בפיקח על פעולתם ובמימונם, עד שניתן להגדיר את העיתונים, כיום ובזמנים רלוואנטים, במידת ודאות גבוהה, כעיתונים של ה”חזית”. אין זה מקרה, שבו הגורם לביטול הרישיונות נעוץ בדעות אלו או אחרות של העותרים ­קיצוניות ככל שתהינה אך מותרות בפרסום (לו כך היה יתכן שתוצאת העתירה הייתה שונה). אלא שקיימת והייתה קיימת מעורבות ארגונית מקפת של ה”חזית” בפעילותם של העיתונים ובמימונם.

בנסיבות אלה אין לנו צורך להתייחס לטענותיו של מר חורי לעניין פרשנותה של תקנה 94(2); גם השאלה נושא הלכת בג”צ 73/1953 [1] אינה נוגעת לענייננו, שאין אנו נדרשים בגדר תקנה 94 לפרש דיבור שאינו מופיע בה, כמו “עלול לסכן את שלום הציבור”, שהופיע בסעיף 19(2)(א) לפקודת העיתונות, לפני תיקונו. העובדה, שבפרסום שיצא, ככל הנראה, מתחת ידי “רשויות צה”ל” הוגדר העיתון אל-מיתאק כעיתון “בעל קו לאומי עצמאי”, אינה מעלה או מורידה, כאשר הוכח לנו, שהנתונים שבידינו לא עמדו נגד עיני המפרסמים. אף העובדה, שעיתון זר תקף את העיתון כמי ש”שתף פעולה” עם השלטונות, אינה משנה, כאשר מהחומר שלפנינו עולה, שבקשרים של העיתונים עם גורמים חבלנים חלו בעבר עליות ומורדות. גם העובדה, שפרסומי העיתונים נושא העתירה עומדים בביקורתה של הצנזורה. אינה יכולה להעלות או להוריד. כפי שנקבע בבג”צ 541/1983 [2], בעמ’ 840, מפי השופט ברק:

“לא תוכן הפרסומים בעיתון הוא הבסיס להחלטה. אלא היותו של העיתון אמצעי, ביטאון וכלי ביטויי של ארגון מחבלים אסור ועויין … על-כן, עצם העובדה, שהצנזורה הצבאית אישרה את הפרסומים, אינה מעלה או מורידה, שכן לא בשל תוכן הפרסומים נתבטל הרישיון אלא בשל הקשר ההדוק והבלתי אמצעי שבין העיתון לבין ארגון המחבלים. העיתון מהווה אמצעי, לו נזקק הארגון העוין במלחמתו נגד ישראל. ביטולו של הרישיון משמש אמצעי, בו משתמשת המדינה להגן על עצמה. בהגינה על עצמה חייבת המדינה וחייבים הפועלים בשמה לעגן את פעולותיהם בדין. עיגון כזה מצוי בתקנה 94”.

והשווה: בג”צ 619/1978 [3].

אמת נכון הדבר, שבבג”צ 541/1983 [2] הנ”ל לא חלקו העותרים על ההנחה, שאם אכן הוכח, כי העיתון מהווה ביטאון וכלי ביטוי לארגון חבלני, רשאי הממונה לבטל את רישיונו. ובמקרה שלפנינו חלק מר חורי על ההנחה האמורה. טענתו לפנינו הייתה, שגם אם הוכח שעיתוני העותרים עיתונים של ארגוני מחבלים המה אך תוכנם תמים, שומה על השלטונות לפעול נגד משתפי הפעולה עם ארגוני המחבלים ולא נגד העיתונים עצמם. טענה זו אינה מקובלת עלינו. לדעתנו, אין זה עולה כלל על הדעת, שמדינת ישראל תיתן היתר לארגוני טרור, הקמים עליה להחריבה, להקים בתחומה עסקים ‘לגיטימים’ ככל שיהיו ולא כל שכן לנהל ביטאונים ולהפעיל עיתונים, יהיה תוכנם אשר יהיה, ממש כפי שלא יעלה על הדעת, שמדינה ריבונית ומתוקנת תסבול בתחומה קיומו של עסק ‘לגיטימי’, המנוהל בידי ארגון פשע. השאלה איננה מה נזק יגרם לציבור על-ידי ניהול עסק ‘לגיטימי’ כזה. המדובר בהחלת כלל של תקנת הציבור, שהמדינה לא תיתן יד למהרסיה. על כל פנים, בעניין כה בוודאי אין עילה להתערב בשיקול-דעתו של המשיב.

לבסוף עלינו להתייחס גם לטענה, שזכות השמיעה של העותרים נפגעה, אכן, בנסיבות בהן סומכת הרשות על חומר חסוי, ודאי שזכות השמיעה תהיה מהותית מוגבלת, אך לעתים אין מנוס מכך: בג”צ 513/1985 [4]. נחה דעתנו, שבנסיבות המקרה ובמגבלות המתחייבות מגופו של העניין לא נפגעה זכות השמיעה של העותרים.

לפיכך אנו מחליטים לדחות את העתירה ולבטל את הצו-על-תנאי שניתן בעקבותיה. אין צו להוצאות.

 

ניתן היום, יז אב ה’תשמ”ו (22/08/1986).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *