בג”צ 552/04 אירנה גוזמן נ’ מדינת ישראל (03/07/2005)

בג”צ 552/04 גוזמן נ’ מדינת ישראל (03/07/2005)

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

בג”צ 552/04

 

בפני:

כבוד הנשיא א’ ברק

כבוד השופטת א’ פרוקצ’יה

כבוד השופט ס’ ג’ובראן

 

העותרת:

אירנה גוזמן

נ ג ד

המשיבה:

מדינת ישראל

 

עתירה למתן צו על תנאי

 

תאריך הישיבה:

ד אב ה’תשס”ד (22/07/2004)

 

בשם העותרת:

עו”ד בנו גנות

בשם המשיבה:

עו”ד חני אופק

 

פסק-דין

הנשיא א’ ברק:

בית הדין המיוחד לגיור דורש מהעותרת כי תשהה כדין בישראל לצורך כניסה להליכי גיור. האם דרישה זו היא כדין? זו השאלה המונחת לפנינו.

 

העובדות

1. העותרת, אזרחית אוקראינה, נישאה לאזרח ישראלי בשנת 1997 באוקראינה. לזוג אין ילדים. בשנת 1999 נכנסה העותרת לארץ, כתיירת, לפי הזמנתו של בעלה. נוכח נישואיה לאזרח ישראלי, שולבה העותרת ב”הליך המדורג” לקבלת אזרחות. במסגרת זו קיבלה, באפריל 1999, רישיון ישיבה ועבודה (ב/1). בהמשך, באוקטובר 1999, קיבלה העותרת רישיון לישיבה ארעית (א/5) שתוקפו פג ביום 31.10.2000. בסוף שנת 1999, זמן קצר לאחר קבלת הרישיון לישיבה ארעית, התערערו יחסי בני הזוג ומאז חיים הם בנפרד. עם התערערות יחסיהם פנה בעלה של העותרת למשרד הפנים והודיע שאינו חי עוד עם העותרת, בכוונתו להתגרש ממנה וביקש “לא להאריך לה שום מעמד”. בני הזוג התגרשו בשנת 2002. החל משנת 2000 הגישה העותרת למשרד הפנים מספר בקשות להארכת הרישיון לישיבה ארעית. צוין בבקשות אלו שהעותרת חיה בנפרד מבעלה, לומדת יהדות ועובדת בארץ. הבקשות נדחו. באפריל 2002 הורה משרד הפנים לעותרת לצאת מן הארץ. על החלטות אלו של משרד הפנים הגישה העותרת עתירה לבית משפט זה (בג”צ 6323/02 גוזמן נ’ משרד הפנים). נפסק כי הדיון בעתירה יועבר לבית המשפט לעניינים מנהליים בחיפה (עת”מ 1277/03). בתקופת ההליך בבית המשפט לעניינים מנהליים, פנתה העותרת לבתי הדין המיוחדים לגיור בעניין גיורה בארץ. פנייתה זו של העותרת נדחתה. זו לשון המכתב שנמסר לה ממנהל בתי הדין המיוחדים לגיור (מיום 10/11/2003):

“גיור במדינת ישראל מותנה באשרת שהיה כחוק ואימוץ של תורה ומצוות כדרך חיים.

במקרה דנן, לא מצאנו אף אחד מתנאים אלו בשלמותו, לימודים פורמליים אינם יכולים לבוא במקום שני תנאים אלו.

אשר על כן לצערנו איננו יכולים לסייע לה בשלב זה.”

לאור עמדת בית הדין, כאמור לעיל, ועל דעת העותרת, החליט בית המשפט לעניינים מנהליים (ביום 26.11.2003) למחוק את העתירה והורה לעותרת לעזוב את הארץ. בעקבות זאת הוגשה העתירה דנן, המכוונת נגד עמדת בתי הדין לגיור.

 

הטענות

2. העותרת תוקפת את החלטת מנהל בתי הדין המיוחדים לגיור (להלן – בית הדין) שלא לאפשר לה להתקבל להליכי גיור בארץ. לטענתה, לבית הדין אין סמכות לשקול שיקולים שאינם שיקולים דתיים. לכן, העובדה שאינה שוהה בארץ כחוק איננה רלוונטית. כמו-כן, תוקפת העותרת את ההחלטה הנקודתית של בית הדין שלא לקבלה להליכי גיור, בטענה שהיא איננה סבירה. לטענת העותרת, בית הדין היה צריך לתת משקל רב יותר לנסיבותיה האישיות והמיוחדות: ניתוק מוחלט, חברתי וכלכלי, ממולדתה; וויתור על אזרחות אוקראינית; החלטתה לקשור גורלה עם העם היהודי לאחר חמש שנים בארץ; והשתתפותה בקורס ללימודי יהדות.

3. בתגובה לעתירה, המשיבה טוענת, כי לא נפל פגם בהחלטת בית הדין. זאת, בשל אי-עמידתה של העותרת בקריטריונים שנקבעו על ידי בית הדין, שהם חוקיים כשלעצמם. לגופה של מדיניות בית הדין נטען כי היא מהווה את “הצד השני של המטבע” של מדיניות משרד הפנים לא להעניק, ככלל, אשרות שהיה לזרים כדי שיעברו הליכי גיור. הרציונל בשני המקרים דומה – החשש שמא הליכי הגיור משמשים לצורך קבלת מעמד בישראל. אמנם, למדיניות זו ישנם חריגים בעלי אופי הומניטרי, אך העתירה דנן איננה מתאימה לחריגים אלו. זאת, כיוון שנסיבותיה של העותרת אינן בעלות אופי חריג ביחס למקרים דומים אחרים שנדחו על ידי משרד הפנים.

4. במהלך הדיון בפנינו ביקשנו כי עניינה של העותרת יובא לפני הוועדה הבין משרדית לעניינים הומניטריים. זאת, כדי לבחון את המשך ישיבתה של העותרת בישראל. הוועדה הבין משרדית דחתה את פנייתה של העותרת לאשר לה מעמד בארץ (ביום 18.1.2005), מן הטעם שרצונה להתגייר לא משמש עילה הומניטרית למתן מעמד בארץ. משכך, נדרשת הכרעתנו בעתירה גופה. בינתיים נמסר לנו, שהעותרת הושמה במשמורת לקראת הרחקתה מהארץ. על פי החלטתי מיום 30.5.2005, נאסרה, בצו ארעי, הרחקתה עד להחלטה אחרת.

 

דיון

5. בתי הדין המיוחדים לגיור הוקמו בעקבות המלצות הוועדה לגיבוש רעיונות והצעות לעניין סוגיית הגיור בישראל, בראשותו של יעקב נאמן (להלן – ועדת נאמן) (ראו: בג”צ 2859/99 מקרינה נ’ שר הפנים, פ”ד נט(6) (2005) 721; להלן – פרשת מקרינה). המלצות אלו כללו הקמת מערך גיור ממשלתי ממלכתי, לרבות מכון ללימודי יהדות ובתי דין מיוחדים לגיור. הלכה למעשה, סידרה של החלטות ממשלה בשנים האחרונות הביאה ליישום עיקרי המלצות ועדת נאמן. כך, הוחלט על הקמת מערך גיור ממשלתי-ממלכתי במשרד ראש הממשלה; נקבע שראש מערך הגיור ימונה על ידי הרב הראשי לישראל. ראש מערך הגיור הוסמך לחתום על תעודות גיור. בפועל, ראש מערך הגיור חתם על מאות תעודות המרה.

6. המלצות ועדת נאמן אומצו בהחלטות הממשלה והכנסת (בשנת 1998). הן לא עוגנו בחקיקה. במצב עניינים זה, מעמדם של בתי הדין המיוחדים לגיור נגזר מכוח סמכותה הכללית של הממשלה. עמדתי על כך בפרשת מקרינה: “מקובל עלינו כי הממשלה מוסמכת להקים, מכוח סמכותה הכללית (השיורית) הקבועה בסעיף 32 לחוק יסוד: הממשלה, מערך גיור בדומה לזה שהוקם בעקבות המלצותיה של ועדת נאמן” (שם, פסקה 30). יחד עם זאת, סמכות זו לא מקנה לבית הדין כוח של כפייה. רצונם של הפונים לבית הדין, ונכונותם להיות כפופים להוראותיו, הם שמבססים את כוחו. בית הדין מהווה חלק מרשויות המינהל. ככל גוף אחר שהוקם מכוח סמכות מינהלית על פי דין, הקמתו וקביעת האנשים אשר יופנו אליו כפופות לכללי המשפט המינהלי. ההחלטה באשר למי שרשאי לפנות לבית הדין צריכה להתקבל בהגינות ובסבירות תוך שקילת שיקולים ענייניים בלבד (השוו: עע”מ 6464/03 לשכת שמאי המקרקעין בישראל נ’ משרד המשפטים, פ”ד נח(3) (2004) 293, 305).

7. מדיניות בית הדין, הקובעת תנאי סף לכניסה לשעריו, הינה בגדר הנחיה פנימית של בית הדין. כרשויות מינהל אחרות על בית הדין לפעול, בכל הנוגע לקביעת האנשים שיבואו בשעריו, על פי הנחיות פנימיות קבועות וידועות; ועם זאת, חובתו להפעיל שקול דעת ממקרה למקרה, ולהכיר באפשרות של חריגים להנחיה הקבועה (יואב דותן הנחיות מינהליות (1996) 157-158, 432-433; בג”צ 6249/96 התאחדות הקבלנים והבונים בישראל נ’ ששון, פ”ד נב(2) (1998) 42, 47-48). כך, באין הוראה סטטוטורית או דין מחייב אחר שקובע את דרך ניהולו של בית הדין (השוו: ע”א 3549/90 אלחנפא מסחר ושירותים בע”מ נ’ עמידר, פ”ד מה(3) (1991) 578, 583). אכן, הנחיות פנימיות כאלו – מעצם טבען – גמישות הן. ניתן, ולעיתים אף חובה, לסטות מהן. שיקול הומניטארי עשוי להוות, למשל, שיקול ענייני לסטייה ממדיניות המודרכת על ידי הנחיות פנימיות.

8. מדיניות בית הדין היא לקבל להליכי גיור, בין השאר, רק מי אשר שוהה בישראל כדין. על כך מלינה העותרת. לטענתה, בהחליטו האם לשלב אדם בהליך הגיור שהוא מנהל, על בית הדין לשקול רק שיקולים בעלי אופי דתי; לעומתה, גורסת המשיבה כי לא נפל פגם בקביעתו של בית הדין לקבל להליכי גיור רק מי שעומד בקריטריון השהיה בארץ כחוק. לדעתי, החלטתו של בית הדין להתנות את שירותי הגיור בשהייה בארץ כדין הינה כדין. כרשויות מינהליות אחרות, בית הדין מעניק שירותים לציבור. כרשויות מינהליות אחרות, בית הדין רשאי לקבוע, במסגרת ההנחיות הפנימיות שלו, קריטריונים שיגדירו את סף הזכאות לקבלת שירותים ממנו. לעניין זה, שימוש בקריטריון של שהייה בארץ כדין, הוא שימוש ענייני. כך הדבר, למשל, גם בשירותי ביטוח לאומי וביטוח בריאות ממלכתי (ראו: סעיף 2א(ב)(1) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], ה’תשנ”ה-1995; בג”צ 494/03 עמותת רופאים לזכויות אדם נ’ שר האוצר, פ”ד נט(3) (2004) 322. השירותים שקיים הכרח לספקם לכל אדם, בין אם הוא שוהה בארץ כדין ובין אם לאו (השוו, למשל לשירותי רפואת חירום: סעיף 3(ב) לחוק זכויות החולה, ה’תשנ”ו- 1996; ולעניין זכויות סוציאליות של עובדים ראו: בג”צ 1911/03 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ’ שר האוצר (12/11/2003)). יתר על כן, שר הפנים התווה מדיניות באשר למתן רישיון לישיבת קבע לבן זוג זר של אזרח ישראלי. מדיניות זו מתנה את הליך מתן רישיון ישיבת הקבע בארץ – להוציא מקרים חריגים (הומניטריים) – בהמשך התקיימותו של קשר הנישואין (ראו והשוו: בג”צ 3648/97 סטמקה נ’ שר הפנים, פ”ד נג(2) (1999) 728, 778, 787-788; בג”צ 2208/02 סלאמה נ’ שר הפנים, פ”ד נו(5) (2002) 950, 955-956; בג”צ 4156/01 דימיטרוב נ’ משרד הפנים, פ”ד נו(6) (2002) 289). להחלטות בית הדין עשויה להיות השפעה על מדיניותו זו של שר הפנים. מכאן, סביר שבית הדין יתאם מדיניותו עם משרד הפנים, אחרת הוא עלול להימצא מסכל מדיניות זו. נמצא, שבית הדין רשאי לשקול את שיקולי השהייה בארץ כדין בהחלטתו האם לקבל את העותרת להליכי גיור. כאמור, להנחיות אלו של בית הדין – כמו גם למדיניות שר הפנים – עשויים להיות חריגים. עם זאת, לא שוכנענו כי החלטתו של בית הדין שלא לראות בעניינה של העותרת מקרה מיוחד המצדיק יחס חריג מהווה הפעלה בלתי-סבירה של שיקול דעתו. לפיכך, לא קמה לעותרת זכות להתגייר בארץ, דווקא.

אשר על כן, העתירה נדחית, בלא לעשות צו להוצאות. בכך מתבטל גם הצו הארעי המונע את הרחקתה של העותרת מישראל.

 

השופטת א’ פרוקצ’יה:

אני מסכימה.

 

השופטת ס’ ג’ובראן:

אני מסכים.

 

הוחלט כאמור בפסק דינו של הנשיא א’ ברק.

 

ניתן היום, כו סיוון ה’תשס”ה (03/07/2005).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *