בג”צ 549/1975 חברת סרטי נח בע”מ ואח’ נ’ המועצה לבקורת סרטי קולנוע ואח’ (13/01/1976)

בג”צ 549/1975 חברת סרטי נח בע”מ נ’ המועצה לביקורת סרטי קולנוע, פ”ד ל(1) (1976) 757

 

בג”צ 549/1975

1. חברת סרטי נח בע”מ

2. אחים אלה ירושלים בע”מ

נגד

1. המועצה לביקורת סרטי קולנוע

2. שר הפנים

 

בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק

[5/11/1975, 03/12/1975, 21/12/1975, 13/01/1976]

לפני הנשיא (אגרנט), והשופטים ויתקון, שמגר

 

פקודת סרטי הראינוע [חא”י, כרך א, פרק טז (1960) 128], סעיפים 6, 7, 11, 7(1) – פקודת הפרשנות [דיני מדינת ישראל, נוסח חדש 1 (1960) 2], סעיף 16 (1) – תקנות סרטי הראינוע [חא”י, כרך ג, פרק טז (1960) 1651], תקנה 2 (2).

 

המועצה לביקורת סרטים נתנה לעותרת היתר להצגת סרט בשם ‘שוער הלילה’, ולאחר ארבעה חדשים מסרה לעותרת הודעה על ביטול ההיתר, הצו-על-תנאי מופנה כלפי ביטול ההיתר.

בית-המשפט הגבוה לצדק פסק:

א.

(1) כאשר רשות שהעניקה רשיון מבקשת לחזור בה מהחלטתה הקודמת ולבטל את הרשיון, חובה עליה לתת תחילה לבעל הרשיון הזדמנות להשמיע את טענותיו.

(2) יש למועצה לביקורת סרטים סמכות לבטל היתר שנתנה, אך ברור שאין להשתמש בסמכות זו אלא מטעמים כבדי משקל.

(3) לבית-המשפט הגבוה לצדק סמכות להתערב בהחלטות המועצה לביקורת סרטים כששיקוליה זרים לעניין.

(4) ביטול הצנזורה עניין הוא למחוקק לענות בו, אם כך ימצא לנכון, ולא מתפקיד בג”צ היא להצר את גבולה.

(5) כשניתן היתר להצגת סרט, לא זו בלבד שהוא מסיר את האיסור להציג את הסרט, אלא הוא גם מעיד על כשרותו.

(6) בג”צ מוסמך לבדוק פרוטקולים של ועדות ומועצות כדי לעמוד מקרוב על שיקוליהן להעבירם תחת שבט בקרתו.

(7) בנסיבות המקרה הנדון היתה שמיעת האזרח לאחר ההחלטה חסרת משמעות ואין תקנה לתקלה שאירעה.

(8) אם פועלת המועצה לביקורת סרטים באמצעות ועדות-משנה, מן הנכון שיונהגו בה נהלים הבאים להבטיח כי המועצה תהא מודעת לטיב ומהות הענינים המתאשרים על-ידה.

 

פסקי-דין של בית-המשפט העליון שאוזכרו:

[1] בג”צ 3/1958 ברמן נ’ שר הפנים, פ”ד יב (1958) 1493.

[2] בג”צ 146/1959 כהן נ’ שר הפנים, פ”ד יד (1960) 283.

[3] בג”צ 381/1966 היועץ המשפטי לממשלה נ’ המועצה לביקורת סרטים ומחזות – ירושלים, פ”ד כ(4) (1966) 757.

[4] בג”צ 260/1960 ‘פורום פילם’ בע”מ נ’ המועצה לביקורת סרטים ומחזות, פ”ד טו (1961) 611.

[5] בג”צ 383/1973 אבידן נ’ יושב-ראש המועצה לביקורת סרטים ומחזות, פ”ד כח(2) (1974) 766.

[6] בג”צ 351/1972 קינן נ’ המועצה לביקורת סרטים ומחזות, פ”ד כו(2) (1972) 811.

[7] בג”צ 243/1962 אולפני הסרטה בישראל בע”מ נ’ יושב-ראש המועצה לביקורת סרטים ומחזות, פ”ד טז (1960) 2407.

[8] ע”א 183/1969 עיריית פתח-תקווה נ’ טחן, פ”ד כג(2) (1960) 398.

[9] בג”צ 135/1971 פרסמן נ’ המפקח על התעבורה, פ”ד כה(2) (1960) 533.

[10] בג”צ 304/1964 בנק י’ ל’ פויכטונגר בע”מ נ’ נגיד בנק ישראל, פ”ד יט (2) (1960) 505.

 

פסקי-דין אנגליים שאוזכרו:

‎[11] Ridge v. Baldwin (1964) A.C. 40, 125, 79; (1963 W.L.R. 935; 127 J.P. 295; 107 SOL. JO. 313; (1963) 2 ALL 2 .E.R. 66; 61 L.G.R. 369, H.L

[12] Furnell v. Whangarei High Schools Board, (1973) 1 ALL E.R .W.L.R. 92 2 )1973) ;400.‎

‎[13] De Verteuil V. Knaggs (1918) A.C. 557; 87 L.J.P.C. 128, .P.C

 

פסקי-דין אמריקניים שאוזכרו:

[14] Freedman v. State of Maryland, U.S. 380 (1965) 51

 

הערות:

1.

(א) לכללי הצדק הטבעי, עיין: בג”צ 295/1972 בכר נ’ בית דין הבני רחובות, פ”ד כז(1) (1973) 568, 572-573 (הערה 2 שם); בג”צ 442/1971 לנסקי נ’ שר הפנים, פ”ד כו(2) (1960) 337, 354; ע”א 113/1971 שטאובר בע”מ נ’ מוחה, פ”ד כו(1) (1972) 416, וההערות שם.

(ב) עיין גם: דוד מושביץ “הפרת כללי הצדק הטבעי והשלכותיה” משפטים 3 (1971-1972) 84.

2. לסמכות גוף מחליט לדון שנית בהחלטתו ולבטלה, השווה: בג”צ 28/1974 שעשע נ’ ועדת העררים לעניני מוניות, פ”ד כח(2) (1974) 652.

 

התנגדות לצו-על-תנאי מיום א כסלו ה’תשל”ו (05/11/1975). הצו-על-תנאי נעשה מוחלט.

 

י’ זמיר, צ’ גרוסמן – בשם העותרות.

ג’ בך, פרקליט המדינה – בשם המשיבים.

 

פסק-דין

 

השופט ויתקון:

עתירה זו מופנית נגד המועצה לביקורת סרטים. העותרת הראשונה (להלן – העותרת) עוסקת בהפצת סרטים בישראל. (העותרת השניה הסתלקה מן העניין). ביוני 1975 אמרה העותרת לייבא לישראל את הסרט הידוע בשם ‘שוער הלילה’. היא ביקשה מהמועצה היתר להצגתו וצירפה לבקשתה עותק של הסרט ופרטים עליו, הכל בהתאם לסעיף 6 לפקודת סרטי הראינוע משנת 1927. ואמנם, ביום 26/06/1975 ניתן לה ההיתר המבוקש והסרט אושר להצגה לפני מבוגרים. עכשיו רכשה העותרת מהחברה האמריקנית בעלת הסרט, את הזכויות להצגתו בישראל ועשתה את כל ההשקעות, ההתקשרויות וההכנות, כולל פרסום ותרגום, לקראת הפצת הסרט והצגתו בבתי-קולנוע בארץ. הוצאותיה – כך טענה – עלו על סך מיליון לירות, ביום 25/10/1975 הוצג הסרט לראשונה בשלושה בתי-קולנוע.

אך כבר ביום 17/10/1975 מספר ימים לפני הצגת הבכורה, שמעה העותרת מפי ראש המועצה שאחד מחברי המועצה ערער על ההיתר שניתן לה וביקש הקרנה חוזרת לפני חברי המועצה. מן התצהיר שהגיש לנו מר גרי, יושב-ראש המועצה, לומדים אנו מה קרה. אין סיפק ביד המועצה לחזות בהרכבה המלא בכל הסרטים המוגשים לה לאישור. מקובל איפוא להקרין סרט בראשונה לפני ועדת-משנה, ואם זו ממליצה על אישורו ללא הסתייגות, תאשר המליאה את החלטתה כדבר שבשגרה, כך היה גם הפעם.

רק משהתקרב המועד להצגת הסרט ונודע לציבור מה תכנו, קמו עוררין מבין חברי המועצה. אחד מהם היה ד”ר כהנא. הוא השיג גם על הנוהל האמור וגם על עצם האישור. הסרט הוקרן מחדש והפעם חזו בו חמישה חברים. ביום 27/10/1975 התכנסה המועצה ודנה בשאלת חוקיות הנוהל והחליטה שההיתר ניתן כדין. עם זאת הוחלט לדון מחדש בשאלה, אם הסרט ראוי להצגה. דיון זה התקיים ביום 03/11/1975, לאחר שפנו אל יושב-ראש המועצה נציגים של שלושה ארגונים: התאחדות הסטודנטים, ארגון אסירי הנאצים לשעבר וארגון המורים הדתיים, והתריעו לפניו על הצגת הסרט. בישיבת המועצה נכחו 18 חברים, 12 הצביעו בעד איסור הסרט, אחד בעד השארת ההיתר בתקפו וחמישה נמנעו.

על ביטול ההיתר נמסרה לעותרת הודעה.

הלזו פנתה מיד לבית-המשפט הזה וביום 05/11/1975 ניתנו לה צו-על-תנאי וגם צו-ביניים, שאיפשר לה (ולבתי-קולנוע בארץ) להמשיך בהצגת הסרט עד היום.

השגותיה על החלטת המועצה לבטל היתר שכבר ניתן היו משני סוגים. היו לה טענות על צורת הדיון והיו טענות לגופו של עניין. מבחינה דיונית נטען, קודם כל, שהחלטת הביטול נתקבלה בלי שניתנה לעותרת כל הזדמנות להופיע ולהשמיע את טענותיה. כאן עלינו להוסיף מספר עובדות. ביום 10/11/1975 – כך נאמר בתצהירו – התייעץ מר גרי עם פרקליט המדינה וזה הביע את דעתו כי על המועצה להזמין את העותרת “אפילו בשלב זה” כדי לשמוע את טענותיה, והמועצה קיבלה את עצתו. היה משא-ומתן בדבר קיום ישיבה שבה תופיע העותרת, אך בסופו של דבר היא לא נענתה להזמנה. אין צורך להיכנס לפרטים. העותרת עמדה על זכותה לעיין בפרוטוקול של ישיבת המועצה מיום 03/11/1975, שבה הוחלט על ביטול ההיתר. תחילה סירב מר גרי לבקשתה למסור לה את הפרוטוקול, דבר שיש להצטער עליו. אחר כך נעתר לבקשה, אך הפרוטקול הגיע לידי בא-כוח העותרת רק בצהרי יום ששי, 21/11/1975, והישיבה היתה אמורה להתקיים ביום שני, 24/11/1975. טען בא-כוח העותרת שאין סיפק בידו להתכונן לישיבה ולכן דחה את ההצעה להופיע באותה ישיבה.

האם היה צורך להזמין את העותרת ולשמוע את טענותיה בטרם יוחלט על ביטול ההיתר? אין ספק בכך, וכפי שראינו, זאת היתה גם דעתו של פרקליט המדינה. יש אסמכתאות למכביר, שבהן נקבע עקרון זה, בין שהמדובר בהחלטה שיפוטית או מעין-שיפוטית ובין שהמדובר בהחלטה מינהלית (ראה, בין היתר, בג”צ 3/1958 ברמן נ’ שר הפנים [1],

Ridge v. Baldwin (1964) [11]).

כמובן, יש מצבים שבהם כה גדול וכה דחוף הוא הצורך לבטל רשיון או היתר שניתן בטעות או בהיסח-הדעת, שאף אם לא קויים הכלל של

Audi Alteram Partem,

יהסס בית-המשפט לפסול את החלטת הביטול. אך אלה הם מקרים יוצאים-מן-הכלל ואילו הכלל הוא שככל שהביטול עלול לפגוע יותר בזכויות האזרח, כך יש להקפיד על קיום החובה לתת לו הזדמנות הוגנת להישמע. במקרה דנן היתה העותרת לולה להיפגע קשות. במשך ארבעה חדשים סמכה – והיתה רשאית לסמוך – על ההיתר שקיבלה, השקיעה כספים ברכישת הסרט והתקשרה עם בעלי בתי-קולנוע ואחרים.

היה איפוא מחדל באי-שמיעת העותרת לפני ישיבת המועצה מיום 03/11/1975, אך טענת פרקליט המדינה היתה שמשהסכימה המועצה לחדש את הדיון ולהזמין את העותרת להופיע לפניה, תוקן המעוות וניתן לה מה שמגיע לה. כפי שראינו, לא ששה העותרת להזדקק להזדמנות זו ולהשמיע את טענותיה, וטעמה היה שלא ניתן לה זמן מספיק להתכונן. טעם זה כוחו מפוקפק. שכן העניין היה דחוף ועבודת ההכנה לא מרובה. אך לפנינו נתן ד”ר זמיר, בא-כוח העותרת, נימוק אחר לאי-קבלת ההזמנה להופיע לפני המועצה בישיבתה המחודשת. הוא טען שלא היה ערך להשמעת טענות לאחר המעשה.

לעומתו טען פרקליט המדינה, מר בך, בהסתמכו על דברי פרופסור De-Smith בספרו

Judicial Review

(מהדורה שלישית) 170, כי “שמיעה מוקדמת טובה משמיעה מאוחרת, אך שמיעה מאוחרת טובה ממחדל לשמוע בכלל”.

כמובן, יש הרב מקרים שאין בהם הבדל, מבחינת האזרח, אם ניתן לו להשמיע את טענותיו לפני ההחלטה או אחריה, כך, למשל, הדין בכל ההחלטות שיש בהן אמנם משום פגיעה באזרח, אך מטבע בריאתן הן ארעיות בלבד ואינן אלא שלב מוקדם לדיון העיקרי, שבו יוזמן הנפגע להופיע ולהשמיע את טענותיו. בסוגיה זו של החלטות דנה מועצת המלכה בעניין

Furnell V. Whangarei High Schools Board (1973) [12]

ושם הוסברה היא הסבר היטב. אך כפי שנאמר לו מכבר במאמרו

“Fairness and Audi Alteram Partem”

של

C. P.‎ Seepersad

ב-

Public law (1975) 242, at p. 258

“…  Only in exceptional cases will a prior breach of the rules be cured by its later observance. Such a subsequent hearing must be such that the aggrieved person would have lost substantially little by the prior.” breach

נסיבות המקרה שלפנינו היו כאלה ששמיעת האזרח לאחר ההחלטה, כמעט אפשר לומר עליה שהיא חסרת משמעות. ראשית, הרשות המינהלית, בעלת הסמכות, אינה מורכבת משופטי או אנשי מינהל מקצועיים אלא (ברובה) מהדיוטות, אנשי ציבור למיניהם, שלא תמיד מסוגלים הם להשתחרר מדעתם הקודמת ולשקול את העניין כאילו נתברר הוא לפניהם לראשונה, שנית, לא בפעם השניה עמדה המועצה להחליט אלא כבר בשלישית.

ב-30/06/1975 הותר הסרט, ב- 03/11/1975 נאסר; כלום לא היה צריך להיות חשש בלב חברי המועצה שיגיעו לידי גיחוך, אם שוב תשתנה החלטתם? ושלישית, הנושא אינו ניתן להכרעה רציונלית. כאן אין לומר שמשייוודעו למועצה עובדות ונתונים, שקודם לא ידעה, עליה לשנות את החלטתה הקודמת כדבר שבשיגרה. כאן עיקר ההכרעה פועל-יוצא של התרשמיות ותגובות שמקורן בתחום הרגש.

עלינו לקבוע איפוא שקרתה פה תקלה שאין לה תקנה. ולא היתה זו תקלה בודדת (שבמקרה יוצא-מן-הכלל אולי אפשר להתעלם ממנה), אלא הדיון היה לקוי בכללותו.

אין אנו באים בטרוניה עם המועצה על הנוהל הנקוט בידה שלא להקרין כל סרט לפני המליאה. לכך אין כל אפשרות. סרט מוקרן איפוא בראשונה לפני ועדת-משנה, וכנראה, רק אם הוא, במושגי הביקורת, סרט בעייתי” ולא זכה להמלצתה הבלתי-מסוייגת של הוועדה, יוקרן לפני המליאה. כך נהגה המועצה גם במקרה דנן, ובצדק, שכן קשה לראות בסרט הנדון סרט “בעייתי”. הוא סרט על רקע השואה, ולמותר להזכיר שסרטים על רקע זה הותרו כבר בעבר להצגה בארץ ואיש לא פצה פה וצפצף. גדולה מזו, הכל מודים שהסרט הוא סרט אנטי-נאצי ושאין בו חלילה שמץ של צידוק או סלחנות כלפי המשטר הנפשע ההוא. יש בו, על רקע השואה, עלילה אירוטית נועזת, אך שוב יש להדגיש שאיש לא בא לפסול את הסרט בתור סרט פורנוגרפי. כן אין חולקים על כך שהסרט הוא יצירה אמנותית בעלת רמה, ושיצאו לו מוניטין בעולם. ועדת-המשנה, שלפניה הוקרן הסרט, היתה מורכבת מיושב-ראש המועצה, מר גרי, וממר תבור, איש משטרה. חזקה על שניהם שמודעים הם לתפקידי הביקורת. אילו התעורר בלבם חשש, ודאי היו מגלים את עיני חבריהם והיו מעמידים אותם על המשמר, לא זו אף זו.

אין המליאה מאשרת את המלצות ועדות-המשנה בעיניים עיוורות. כל חברי המועצה מקבלים את תמציות העלילה וקשה להניח שעד כדי כך עלו בתפקידם שכלל לא עיינו בהן, גם ד”ר כהנא קיבל את החומר ולא מצינו בפרוטקול הישיבה מיום 30/06/1975 שהוא ביקש מהמליאה שתידרש לעניין בעצמה.

אכן, הצורה שבה נתקבלה ההחלטה מיום 30/06/1975, אין בה פגם, והיא הנותנת שאין מקום לטענה ששעה שנתקיים הדיון הזה, לא נשקל העניין או שלא עמדה אז המליאה על משמעות החלטתה ושהיה איפוא מן הדין לפתוח לפניה דרך לחזור בה, היתר שניתן לפי סעיף 6 לפקודת סרטי הראינוע אינו עניין של מה-בכך, שהיום ניתן, מחר נלקח, יש למועצה הסמכות לבטל היתר. אולי רק בדוחק משתמעת היא מסעיף 7 לפקודה (בג”צ 146/1959 כהן נ’ שר הפנים [2]), אך מכל-מקום נתונה היא בסעיף 16(1) לפקודת הפרשנות (בג”צ 381/1966 היועץ המשפטי לממשלה נ’ המועצה לביקורת סרטים [3], בעמ’ 762). אך אם כי הסמכות קיימת, ברור שאין להשתמש בה אלא מטעמים כבדי משקל. מה שקרה כאן הוא שארבעה חדשים לאחר מתן ההיתר ובהתקרב המועד להצגת הסרט, התעוררו חוגים מסויימים והתנ’ו להצגתו. מיד נגיע לשאלה, אם בכלל ניתן לראות בתנ’ות מעין זו שיקול לגיטימי לאיסור סרט, ומה גם לאחר שכבר הותר. כאן אין לנו אלא להדגיש את העובדה שהביטול בא כעבור ארבעה חדשים ושהעותרת השקיעה בינתיים כספים ועשתה את כל הסידורים להצגת הסרט. הפגיעה בזכותה לנהל את עסקה ללא הפרעה היתה איפוא קשה במיוחד. אולי יש סיבות מיוחדות המצדיקות אפילו פגיעה כזאת בזכויות הפרט, כאן לא היו נסיבות כאלו.

בזה הגעתי לצד המהותי שבדבר, הכל מודים שבידינו הסמכות להתערב בהחלטות המועצה כששיקוליה נראים לנו זרים לעניין (כהן נ’ שר הפנים, בג”צ 146/1959 [2] לעיל). הלכה למעשה, בעוד שהיו מקרים שבהם הדגיש בית-המשפט את הצורך לכבד את דעת המועצה (ראה, למשל, בג”צ 260/1960 ‘פורום פילם’ נ’ המועצה לביקורת סרטים [4]; בג”צ 383/1973 אבידן נ’ יושב-ראש המועצה לביקורת סרטים ומחזות [5]), היו אחרים שבהם הזהיר את המועצה “להשתמש בנשק המסוכן של הצנזורה בזהירות רבה ובהתאפקות מירבית” (דברי השופט לנדוי בעניין בג”צ 351/1972 קינן נ’ המועצה לביקורת סרטים ומחזות [6], בעמ’ 815) ואף התערב בשיקול-דעתה (בג”צ 243/1962 אולפני הסרטה בישראל בע”מ נ’ יושב-ראש המועצה לביקורת סרטים ומחזות [7]). ניתן לסכם שמוסד הצנזורה אינו אהוב עלינו, כיוון שהצנזורה עלולה לפגוע בחופש ההתבטאות של הפרט ובזכותו לעסוק בעסקו בלא הפרעה וגם מכיוון שהיא מונעת מחלק מן הציבור את החופש לראות ולשמוע דברים שאותו ציבור חפץ בהם. עם זאת יש לזכור שבין ששוללים אנו את מוסד הצנזורה ובין שמחייבים אותו – ולי נראה שקשה לוותר עליו לגמרי – הוא ההסדר שהמחוקק קבע, מכאן שאסור לנו להתערב בהחלטות המועצה, כשהעילה האמיתית להתערבותנו אינה אלא – מדעת או שלא מדעת – התנ’ות למוסד הצנזורה כשלעצמו. עלינו להיזהר מעירוב תחומים. ביטול הצנזורה עניין למחוקק הוא לענות בו, אם כי ימצא לנכון, ולא מתפקידנו הוא להצר את גבולה ולרוקנה מתכנה.

לדידי ברור איפוא שתחום התערבותנו בהחלטות המועצה מוגבל. אך דוקא מכיוון שמכבד אני את זכות המועצה להשתמש בשיקול-דעתה, חובה לי לומר שבמקרה דנן לא מילאה את שליחותה, כפי שכבר צויין, אין הדעת נוחה מהעובדה שניתן היתר וכעבור ארבעה חדשים בוטל. צנוזרה – פירושה בקרת לפני ההצגה. משניתן היתר, לא זו בלבד שהוא מסיר את האיסור להציג את הסרט, הוא גם מעיד על כשרותו. מה קרה במשך ארבעת החדשים האלה, שהפך סרט כשר לסרט פסול? כבר אמרנו שקמו עוררין עליו, אותם גופים ביקשו גם להצטרף לדיון שלפנינו, אך בקשתם נדחתה ופרקליט המדינה עשה את עצמו דוברם. היו בין אלה שבאו למחות גם נציגי התאחדות הסטודנטים של האוניברסיטה העברית. קשה לי שלא להביע את תמיהתי על כך שדוקא סטודנטים בישראל מבקשים מהשלטון להשתמש בנשק הצנזורה כדי להשתיק דעה בלתי-רצויה להם. יתר הארגונים שהתנ’ו להצגת הסרט, ובעיקר ארגון אסירי הנאצים לשעבר, ראויים שנתייחס למחאתם בכובד-ראש. אין לנו ספק שהתנ’ותם כנה ובאה מעומק לבם. עם זאת יש לציין שאין לנו כל ידיעה, וכנראה אף אי-אפשר לדעת, איזה חלק מציבור הנרדפים או מהציבור כולו מיוצג על-ידי המתנ’ים האלה ומה מספרם של אזרחים אחרים הרוצים לראות את הסרט או המתנ’ים לעצם הצנזורה או שלא איכפת להם מה יוחלט.

מה עשתה המועצה בישיבתה מיום 03/11/1975? נכחו בה 18 חברים (מתוך 21).

הוגש לנו פרוטוקול הישיבה. ואם כי ברור שיש בו שיבושים, אפשר לקבל ממנו תמונה נאמנה למדי, מה היתה גישת החברים. חמישה-עשר הביעו את דעתם. ארבעה מהם (ד”ר כהן, ד”ר נרדי, ד”ר כהנא ומר שבו) שללו את הסרט מכל וכל. ארבעה (ד”ר מרץ, מר תבור, מר צמוקי ומר צברי) הגנו על הסרט והתנ’ו לביטול ההיתר, אך יש לציין שמר תבור הודיע לחבריו שהמשטרה מודאגת ש”ההתנ’ות של הציבור תחריף ויהיו אפילו הפגנות”. חבר נוסף, מר קרמר, פתח ואמר שיש לאסור את הסרט ובסוף אמר – אם אפשר להאמין לפרוטוקול – שיש להתירו. יתר החברים (גב’ מאיר, גב’ אשכולי, גב’ פקטה, מר תורן, גב’ מישאל וכנראה גם מר אייל) היו בעד איסור הסרט, אך נראה שהגיעו למסקנה זו – רק – או בעיקר – תוך התחשבות בלחץ דעת-הקהל והדאגה להתפרעויות. בסוף נערכה הצבעה ולמרבה הפלא נמנו 12 שהיו בעד איסור הסרט, אחד בעד אישור ההיתר וחמישה נמנעו. כנראה, חלק מאלה שדיברו קודם בעד השארת ההיתר בעינו נמנעו או עברו למחנה האוסרים. כל זה מעיד על המבוכה, שכנראה היתה גדולה.

אפשר כמובן לטעון שרק ההצבעה הסופית – ‘השורה התחתונה’ – היא הקובעת ושאין להרים את המסך מעל דיוניו של גוף מורכב ולעיין בפרוטוקולים של ישיבותיו. אך לא זהו הדין בארץ ולא פעם בדקנו פרוטוקולים של ועדות ומועצות למיניהן, כדי לעמוד מקרוב על שיקוליהן ולהעבירן תחת שבט בקרתנו. העיון בפרוטוקול הישיבה מיום 03/11/1975 מראה לנו בעליל שגם אלה שהצביעו בעד ביטול ההיתר, רובם עשו זאת לא מכיוון ששינו בינתיים את דעתם על הסרט עצמו אלא מכיוון שהתרשמו מהטענה שיש חוגים המתנ’ים להצגת הסרט ושהדבר עלול להביא אפילו לידי מעשי אלימות. עם כל הכבוד לחברי המועצה, אין אנו יכול לקבל שיקול זה כשיקול לגיטימי. ואל יתפרשו דברי שלא כהלכה. אין אני אומר שאסור לחברי המועצה להתחשב בדעת הקהל. להיפך, הם נתמנו לתפקידם כנציגי הציבור על מגזריו ושכבותיו וממילא הציבור מדבר מגרונם. אך עליהם להחליט לפי שיקול-דעתם, מה ניתן להציג ומה מעבר לסף הנסבל.

ואמנם, כך עשו הם במרה דנן כאשר הביעו את דעתם שאין מקום לאסור את הסרט. מעמידים אותם בחזקתם שמסקנתם זו משקפת נאמנה את דעת הציבור בישראל.

לדעתי, לא היה מקום לסטות מאותה מסקנה ולהגיע לאחר מכן להיפוכה מתוך שיקול שיש חוגים שאינם מוכנים להשלים עם דעת המועצה. הלא ידוע למועצה שבכל נושא רגיש, כגון מין ועירום, אלימות או פגיעה בערכי דת ולאום, תמיד יש מיעוט או אולי אפילו רוב העלול להעדיף שלא יוצג סרט כזה בפומבי. מי שסבור שבכל זאת יש מקום להציג את הסרט, ממילא הוא גם סבור שאותה התנ’ות, ככל שהיא כנה, אינה שקולה כנ’ העניין שיש בהצגת הסרט. זהו “הצד השני” של הסובלנות ההדדית הדרושה בחברה פלורליסטית. אם יש חשש לפורענות, עניין למשטרה הוא לשמור על שלום הציבור ועל קיום החוק והסדר. זה לא שיקול שצריך להשפיע על חבר מועצה לאסור סרט אשר, לדעתו הראשונית, ראוי היה שלא ייאסר.

מכל הטעמים האלה מציע אני לעשות את הצו מוחלט.

 

השופט שמגר:

1. מסכים הנני לדעת חברי הנכבד השופט ויתקון כי נפל פגם בהליכים שננקטו על-ידי המועצה לביקורת סרטים עובר לביטולו של האישור להצגת הסרט, נשוא הדיון, וכי פגם זה היה בגדר מעוות שאינו ניתן לתיקון.

משהעניקה המשיבה הראשונה, היא המועצה לביקורת סרטים, אישור להקרנתו של הסרט ‘שוער הלילה’ לא היה בכך אמנם, מבחינת הוראותיו של החוק, כדי לשלול כוחה וסמכותה לחזור ולדון בעניין, לגביו הפעילה בכר קודם לכן את סמכות האישור. הסמכות לקיים דיון חוזר שמורה למועצה לפי הוראותיו של סעיף 16(1) לפקודת הפרשנות (נוסח חדש) ודרך הפרסום של החלטתה של המועצה לאסור סרט, שאושר קודם לכן, אף פורטה בסעיף 7 לפקודת סרטי הראינוע (חא”י, כרך א (1960) 135 (א)), אשר בה הבסיס המשפטי לפעולתה של המשיבה הראשונה. אולם כלל גדול הוא, שהודגש ובואר על-ידי בית-משפט זה לא אחת, כי כאשר רשות שהעניקה רשיון מבקשת לחזור בה מהחלטתה הקודמת ולבטל את הרשיון, חובה עליה לתת תחילה לבעל הרשיון את ההזדמנות להשמיע את טענותיו, וזאת לאחר שהועמד על כך כי קיימת כוונה לשלול את הרשיון שהוענק כבר. לשון אחרת, כללי הצדק הטבעי מחייבים כי כאשר הרשות עומדת לשלול מאזרח רשיון אותו כבר העניקה לו, תהיה לו ההזדמנות לפרוש בפני הרשות נימוקיו נ’ ביטול הרשיון כדי שיהיו בפניה הנימוקים בעד הביטול ונ’ו, לפני הכרעה העלולה להצר צעדיו של האזרח על-ידי שלילת זכות שכבר הוענקה לו. כלל זה מתחייב מן ההגינות ויש לו כמובן גם ערך מעשי: בדרך זו יכולה הרשות להיות מראש מודעת לכך מה המצב שנוצר אחרי הענקת הרשיון ומה הנזק שייגרם עם ביטולו וההחלטה תינתן איפוא על בסיס ידיעה מלאה ולא על-סמך בחינת צד אחד של המטבע בלבד.

במקרה שבפנינו, לא כך נהגה המועצה לביקורת הסרטים: ביום 03/11/1975 קיימה המועצה דיון חוזר בשאלה אישורו של הסרט נשוא הדיון והחליטה לבטל את האישור שניתן בחודש יוני השתא. ביום 05/11/1975 פנו העותרים לבית-משפט זה והלינו בין היתר על כך שהאישור בוטל ללא שמיעתם; ורק לאחר מכן נאותה המשיבה הראשונה, לפי דרישת פרקליט המדינה, להזמין את העותרים כדי לשמוע את השגותיהם, לאחר מעשה, אין בכוונתי לקבוע כי שמיעתו של האזרח, אף לאחר נפול ההחלטה, חסרת משמעות היא בכל מקרה ומקרה. יתכנו מצבים בהם יהיה גם בשמיעה המאוחרת כדי לרפא פגם שנפל בהליכים. אולם הנני סבור כי אמות-המידה על-פיהן תיבדק כשרות הפעולה שונות הן כאשר מדובר בשמיעה לפני מתן ההחלטה, מחד גיסא, ובשמיעה לאחר מתן ההחלטה, מאידך גיסא. בו בזמן ששמיעתו של הנוגע בדבר לפני ההכרעה יוצרת הנחה לכאורה של הליכים תקינים, בהם קדם ריכוז הנתונים ושיקול-הדעת. לגיבושה של ההחלטה הסופית, הרי כאשר מדובר על שמיעה לאחר מעשה אין הנחה כאמור ויהיה זה בדרך-כלל מחובתה של הרשות להוסיף ולשכנע כי למרות היפוך סדרי השמיעה וההחלטה, אכן תוקן המעוות לאחר מעשה. למותר להוסיף כי כל מקרה ייבדק לאור נסיבותיו ונתוניו; במקרה שבפנינו, קיימה המועצה ביום 03/11/1975 דיון חוזר מקיף ביותר וביטלה רשיון שהוענק כבר, מעשה שהוא, ככל שהוסבר לנו, נדיר ביותר.

קשה לכן לראות מה יכול היה להיות ערכה ומשקלה של הופעת העותרים, לאחר מעשה, כדי לנסות ולשכנע את המועצה לצאת מגדה ולהחליט בעניין בשלישית, דבר שהוא, עד כה לפחות, חסר תקדים לחלוטין.

2. אמנם נתעוררו אצלי ספקות מסויימים אם אכן נתכוונו העותרים באמת ובתמים להופיע בפני המשיבה הראשונה כדי להשמיע בפניה את טענותיהם לאחר מעשה. כפי שניתן היה ללמוד מעתירתם לבית-משפט זה ומה גם שבינתיים נמשכה הצגתו של הסרט כסדרה וענינם של העותרים בשמיעה חוזרת הלך ופחת; אולם בתוך מערכת האירועים והשיקולים, בנושא שבפנינו, קל יחסית משקלם של תמרוני העותרים, כאשר שוקלים אותם מול קיומו הלכה למעשה של הכלל לפיו חובה על הרשות להקפיד הקפדה-יתר בהבטחת זכותו של האזרח כי יישמע דברו, לפני שבאים לבטל רשיון השמור בידיו;

משנכשלה המועצה במתן החלטה ללא מתן זכות שמיעה קודמת ועיקרו של דבר, משהגענו לכלל מסקנה כי לא היה בנסיבות מקרה זה בשמיעה לאחר מעשה כדי לתקן את הפגם, אין חשיבות למסקנה מה היתה כוונתם של העותרים כאשר הוזמנו להופיע בפני המועצה ליום 17/11/1975 ולאחר מכן ליום 24/11/1975.

3. בשולי דברי אוסיף כי יש יסוד להניח שחלק מן הדיונים במועצה היו נחסכים לו היו סדרי הנוהל של המועצה מתוקנים יותר: כפי שעולה מתצהירם של המשיבים נעשית הבדיקה השגרתית השוטפת של הסרטים על-ידי ועדת-משנה, כפי שהותר מפורשות בתקנות סרטי ראינוע שהותקנו על-פי סעיף 11 לפקודה הנ”ל. תקנה 2 (2) לתקנות האמורות קובעת כי ועדת-המשנה תמסור למועצה את דעתה על הבקשות שעיינה בהן והמועצה לא תתיר ולא תאסור את הצגתו של סרט שבקשה להצגתו נדונה על-ידי ועדת-המשנה, אלא-אם-כן הביאה המועצה בחשבון את דעתה של ועדת-המשנה. כפי שעולה מן החומר שבפנינו, נהגה ועדת-משנה לסכם המלצתה בסיכום קצר בכתב, שהונח על שולחנה של מליאת המועצה עם התכנסותה התקופתית. מי שעיין בתיקים אלה גם ידע מה היו מסקנותיה של ועדת-המשנה; אולם ועדת-המשנה לא נהגה לדווח למליאה בעת הישיבה על הנושאים שנבדקו על-ידה ועל מסקנותיה או להפנות תשומת-לב המליאה בדרך אחרת למסקנות שהונחו על שולחנה.

מן הראוי שהמועצה תפעל על-פי סדרי מינהל תקינים ואם היא פועלת באמצעות ועדות-משנה, כפי שהמציאות והיקף החומר מחייבים, מן הנכון שיונהגו בה נהלים הבאים להבטיח כי המועצה אכן תהיה מודעת לטיב ומהות הענינים המתאשרים על-ידה.

מכל-מקום יש יסוד להניח כי כאשר מתקין התקנות קבע בתקנה 2 (2) הנ”ל כי על ועדת-המשנה “למסור למועצה את דעתה” על הבקשות שעיינה בהן, לא נתכוון לכך שדעתה של ועדת-המשנה תתוייק בתיק כלשהו וכי מסירת דעתה של ועדת-המשנה למועצה התבטא רק בקיום זכות עיון של חבר המועצה בתיק בו מתוייקות ההמלצות של ועדת-המשנה.

4. סיכומו של דבר, לאור ביטולו של הרשיון מבלי שניתנה לעותרים אפשרות להשמיע תחילה את טענותיהם, הנני סבור כי יש לעשות את הצו מוחלט ואינני רואה על-כן צורך להיכנס לבירור השאלה אם שקלה המועצה שיקולים שאינם לעניין, עת חזרה ודנה בהיתר בישיבתה מיום 03/11/1975.

 

הנשיא (אגרנט):

מצטרף אני למסקנת חברי הנכבדים, שמן הדין לעשות את הצו-על-תנאי למוחלט. לצורך המסקנה הזאת, הריני מסתפק בנימוק הראשון של השופט ויתקון, שהוא גם נימוקו של השופט מגר.

קיימא לן, שבסמכותה של המשיבה לבטל היתר שניתן על-ידה לפי פקודת סרטי הראינוע, אם לא מכוח סעיף 7(1) שבה, מכל מקום, מכוח סעיף 16(1) לפקודת הפרשנות. כן מוסכם על הכל שכללי הצדק הטבעי מחייבים שכדי להפעיל את סמכות הביטול. מצווה המשיבה לתת קודם לאזרח, שהוענק לו ההיתר הנדון, הזדמנות נאותה להשמיע את טענותיו נגד אפשרות-הביטול. בעניננו הפרה המשיבה את הכלל האמור לעניין החלטתה מיום 03/11/1975 בדבר ביטול ההיתר שהוענק על-ידה לעותרת ביום 26/06/1975 לשם הצגת הסרט ‘שוער הלילה’. נמצא, שהמשיבה נהגה שלא כדין ושהחלטת הביטול חסרת-תוקף חוקי (ראה ע”א 183/1969 עיריית פתח-תקווה נ’ טחן [8], בעמ’ 405-406; השווה דברי הלורד Morrisבעניין

(Ridge v. Baldwin (1964) [11], at p. 125).

יצויין, שאין לראות בהפרה הנזכרת משום עניין טכני-פורמליסטי, הואיל וקיפוח האזרח שנפגע, בזכות הטיעון הנ”ל עלולה לגרום לו עוול ולהביא לתוצאה בלתי-צודקת. רוצה לומר: טעמו של הכלל האמור הינהו להבטיח שהרשות המנהלית

תתייחס בהגינות

(WITH FAIRNESS)

כלפי ענינו של האזרח במובן זה. שתביא בחשבון, במידת האפשר, את כל העובדות והשיקולים, שיש להם קשר לנושא החלטתה ומכאן, ששומה עליה לאפשר לו להביא את טענותיו בפניה, שמא יעלה דברים שבכוחם להטות את הכף לטובתו. למשל, מתוך פרוטוקול ישיבת המשיבה מיום 03/11/1975, בה הוחלט לבטל את ההיתר האמור, נובע שאיש מחבריה לא דרש לשקול, שמא נוכח הזמן הרב שעבר מאז הוענק ההיתר לעותרת, ייגרם לה הפסד כספי גדול למקרה של ביטולו בשלב כה מאוחר, ושמא עניין זה יש בו כדי להכריע נ’ קבלת החלטה שכזאת. ברור, שאילו הזמינה המשיבה את העותרת להופיע בפניה בטרם תחליט על גורל ההיתר, כי אז יכלה זו האחרונה להפנות את תשומת-לבם של חברי המשיבה לעניין האמור, כפי

שעשתה בעתירתה הנוכחית (ראה להלן). על כגון דא כתב De-Smith (בספרו

Judicial Review of Administrative Action,

(מהדורה שלישית) 197):

“There ought to be a strong presumption that prior notice and opportunity to be heard should be given before a licence can be revoked. It should be especially strong where revocation causes deprivation of livelihood or serious pecuniary loss, or is dependent on a finding of misconduct.”

עם כל זאת, מקום שהרשות המינהלית החליטה את החלטתה בלי לנהוג בהתאם לכלל הנזכר, כך שאין לה, להחלטה, נפקות, לא קיימת מניעה לכך, שתקיים דיון מחדש בעניין הנדון לאחר תתה בפעם הזאת לאזרח שנפגע, את ההזדמנות לטעון את

טענותיו (ראה דברי הלורד Reid במשפט

Ridge v. Baldwin [11]

הנ”ל, שם, בעמ’ 79; כמו-כן

(De-Verteuil v. Knaggs (1918) [13]).

אולם, כדי שיהיה מקום לאפשרות הזאת – ותנאי נוסף זה יש לו חשיבות-יתר במקרים שבהם מדובר בעריכת דיון מחדש בנושא של ביטול היתר – דרוש שיהא זה דיון שאין לומר עליו מראש שהוא נטול ערך וחסר תועלת; שלא יהיה יסוד להניח שהוא יקויים למראית עין בלבד; ושבנסיבות המקרה מן הסביר יהיה לצפות שהרשות המינהלית תעשה כדי לשקול את העניין מחדש שיקול אובייקטיבי, פירוש הדבר, שבבוא האזרח להעלות את טיעונו בפניה, לא יהיה במצב פחות טוב מזה שהיה נתון בו אלמלא חלה ההפרה הנ”ל בגין קבלת ההחלטה הקודמת (ראה דברי המאמר שצוטטו בפסק-דינו של השופט ויתקון).

בעיני ברור, שמן הנמנע היה כי התנאי האחרון יתמלא במקרה דנא.

לפני שאביא את הנימוקים שהשפיעו עלי לקבל את המסקנה הזאת. רצוני לעמוד קמעה על הפרשה הצדדית, אשר השופט ויתקון הזכירה בדבריו. עובדות הפרשה הן:

(1) כזכור, ביום 03/11/1975 החליטה המשיבה לבטל את האישור להצגת הסרט, שנתנה לעותרת ביום 26/06/1975. משנודע הדבר לזו האחרונה, היא פנתה לבית-משפט זה בעתירתה הנוכחית וביום 05/11/1975 ניתן הצו-על-תנאי, נשוא המשפט, וכן ניתן צו-ביניים, המשאיר את האישור הנ”ל על כנו עד להחלטה חדשה.

(2) ביום 06/11/1975 פנה בא-כוח העותרת ליושב-הראש של המשיבה וביקש רשות לעיין בפרוטוקולים של דיוני המשיבה בקשר להצגת הסרט, אך הלה סירב לבקשתו.

(3) עם זאת, החליטה המשיבה ביום 11/11/1975 לקיים דיון מחדש בשאלת הצגת הסרט, במועד שנקבע ליום 17/11/1975 והיא נתנה הודעה לבא-כוח העותרת שהוא מוזמן להופיע בפניה במועד זה ולטעון את טענות מרשתו.

(4) על הזמנה זו הגיב בא-כוח העותרת במכתבו ליושב-ראש המשיבה מיום 13/11/1975, בו אמר שאין בידו להתכונן כראוי לצורך הטיעון הנ”ל, בלי שיעיין קודם בפרוטוקולים האמורים. ביום 16/11/1975 טלפן פרקליט המדינה לבא-כוח העותרת (עורך-הדין גרוסמן) ואמר לו כי הוא רשאי לעיין בהם בכל עת במשרד הפרקליטות בירושלים.

(5) בינתיים נדחה מועד הדיון החוזר בנושא הסרט ליום 24/11/1975 וביום 19/11/1975 התנהלה שיחה טלפונית נוספת בין פרקליט המדינה לעורך-הדין גרוסמן, בה ביקש זה שהלה ישלח לו את הפרוטוקולים בדואר למשרדו בתל-אביב, הואיל ונוכח המועד החדש שנקבע לדיון, יהיה סיפק בידו לעיין בהם עד אז ולהכין את טיעונו. פרקליט המדינה נאות לבקשה זו ובו ביום גרם למשלוח הפרוטוקולים לבא-כוח העותרת.

(6) אולם קרה הדבר שהם הגיעו למשרדו של האחרון בתל-אביב רק בצהרי יום 21/11/1975, שהיה יום שישי בשבוע.

(7) ביום 24/11/1975 מסר בא-כוח העותרת מכתב ליושב-ראש המשיבה, בו הודיע לו שנוכח הזמן הקצר, שעמד לרשותו בשביל העיון והכנת הטיעון, אין באפשרותו להופיע בפני המשיבה במועד האמור. ביום 27/11/1975 השיב יושב-ראש המשיבה למכתב זה באמרו, שהיא לא ראתה הצדקה לדחות את הדיון בפעם נוספת למועד יותר מאוחר.

(8) יש להבין, כי בגלל אי-הופעת בא-כוח העותרת בפני המשיבה ביום 24/11/1975 לא התקיים הדיון החוזר.

כמו השופט ויתקון, סבור גם אני שכל הפרשה הזאת אינה יכולה להשפיע על תוצאת המשפט, דבר שיוסבר להלן. אולם, ראיתי להזכירה על-מנת לחוות את דעתי, שלעניין חובתה של המשיבה לתת לעותרת הזדמנות נאותה לטעון את טענותיה בדיון החוזר נ’ האיסור על הצגת הסרט, היא יצאה ידי חובתה זו כאשר פרקליט המדינה הודיע לבא-כוח העותרת כבר ביום 16/11/1975 שהרשות בידו לעיין בפרוטוקולים במשרדו של הראשון, וזאת מפני שמצד אחד, הפך הקיום של הדיון החוזר להיות עניין דחוף בשל העובדה, שהצגת הסרט בבתי-הקולנוע כבר היתה אז בעיצומה זה כחודש ימים; ומן הצד האחר, היה לו, לבא-כוח העותרת, משך זמן של שבוע ימים לצורך העיון והכנת טיעונו. על-כן הטענה כי הפרוטוקולים הגיעו לידי בא-כוח העותרת במאוחר, כך שלא היה בידו סיפק להתכונן כראוי כדי לטעון את טענות מרשתו בדיון שנועד להתקיים ביום 24/11/1975, אינה כשלעצמה, טענה. אולם כאמור, אין לדבר זה חשיבות, הואיל ולא היה כל טעם בעריכת הדיון החוזר, באין הצדקה לאסור על הצגת הסרט בשלב כה מאוחר, שני טעמים לכך:

א. כזכור, עוד ביום 26/06/1975 ניתן על-ידי המשיבה לעותרת האישור להצגת הסרט בבתי-הקולנוע בארץ ונמצא, שבין היום הזה למועד שבו היה אמור להתקיים הדיון החוזר בשאלת ביטול האישור הפריד משך זמן של חמישה חדשים בקירוב. אפילו אם נביא בחשבון את התאריך שבו נתקבלה החלטת-הביטול (3/11/1975) גם אז יוצא כי המשיבה חיכתה למעלה מארבעה חדשים עד שהתעוררה לקבל את ההחלטה הזאת. אם גם אינני בונה את מסקנתי בנדון על העובדה בלבד, שהמשיבה ראתה לחדש את הדיון בשאלת הצגת הסרט, בשלב כה מאוחר, כדאי לציין במאמר מוסגר, כי בארצות-הברית נפסק על-ידי בית-המשפט העליון, כי הרשות שהיא בעלת סמכות ל’צנזר’ הצגת סרטים בבתי-קולנוע, חייבת להזדרז באשר למתן החלטתה להתיר הצגת סרט פלוני או לאסור על כך:

(Freedman v. State of Maryland (1965) [14] , at p. 739).

יתר-על-כן, גם בית-משפט זה קבע את הכלל, כי “רשות מינהלית שהוטעתה רשאית לבטל את המעשה הנגוע, אך היא אינה רשאית להשהות את הביטול זמן רב יתר-על-המידה” (מדברי מ”מ הנשיא השופט זוסמן, בעניין בג”צ 135/1971 פרסמן נ’ המפקח על התעבורה [9], בעמ’ 540). אכן, החשוב כאן הוא, שעם מתן האישור ביום 26/06/1975 רכשה העותרת מסוכן הסרט בחוץ-לארץ את הזכויות להפיצו בבתי-הקולנוע המקומיים; כי לשם כך היה עליה להסכים לתנאי שהתנה הסוכן שהיא תרכוש גם את הזכויות להצגת שמונה סרטים אחרים, אשר לא היה לה עניין בהם; כי לאחר רכישת הזכויות להצגת הסרט הנדון כאמור, עשתה פעולות הכנה כולל פרסומת בצורות שונות, לשם הפצת הסרט; שהיא התקשרה עם בתי-קולנוע ברחבי הארץ, מהם חמישה בתי-קולנוע בערים הגדולות, אשר רכשו ממנה את זכויות ההצגה; וכי ביום 25/10/1975 – כלומר ימים אחדים לפני קבלת החלטת-הביטול מיום 93/11/1975, כבר החלה הצגת הסרט בשלושה בתי-קולנוע והיא עדיין נמשכת באחדים מהם. עובדות אלו מראות שגם אם לא נקבל את האומדן של העותרת שהנזק הכספי, שייגרם לה על-ידי הפסקת הצגת הסרט, יעלה כדי מיליון לירות, מכל מקום, ברור כי ההפסד הכספי שייגרם לה בשל כך, יהיה בסכום ניכר ובתצהיר העותרת צויין, כי עצם הוצאות רכישת הזכויות להצגת הסרט והעותקים ממנו, והוצאות הפרסום לתרגום כותרותיו לעברית, הגיעו לסך 500,000 לירות לערך). העולה מכאן, שהטלת האיסור על הצגת הסרט בשלב כה מאוחר, פירושו שינוי מצבה של העותרת לרעה במידה שאין לה הצדקה ומן הנמנע איפוא להחזיר היום את הגלגל אחורה (ראה דברי השופט ח’ כהן בעניין בג”צ 304/1964 בנק י’ ל’ פויכטונגר בע”מ נ’ נגיד בנק ישראל [10], בעמ’ 516).

ב. אין בכוונתי להביע דעה לגוף השאלה, אם הנימוק שעליו השתיתה המשיבה את החלטתה מיום 3/11/1975 לאסור על הצגת הסרט – דהיינו כי “הובאו לפניה פניות מצופים שונים וביניהם ניצולי השואה, שיש בסרט משום פגיעה ברגשות הציבור היהודי בארץ” – הוא נימוק סביר, ואם לאו, אולם, די לי להיווכח מתוך עיון בדעות שהובעו על-ידי חברים שונים של המשיבה בדיון שהתנהל קודם להצבעה על ההחלטה הנ”ל, כי הם התלבטו מאד, אם תכנו של הסרט, שהוא סרט עלילתי על רקע השואה, אכן מצדיק להורידו מעל הבד, וזאת משום שמצד אחד, מגמתו היא אנטי-נאצית בצורה מובהקת ומן הצד האחר, מכיל הוא התרחשויות אירוטיות גסות אשר גם אם הקורבנות היהודים אינם מעורבים בהם, מכל מקום יכול שהם יעוררו – ולו גם בדרך אי-רציונלית – “אסוציאציות” בלתי-נעימות – כלשון פרקליט המדינה – אצל חלק מניצולי השואה, אביא כאן דוגמאות אחדות מהדעות הנזכרות:

“מר קרמר:

אין כל טעם שנאסור עכשיו את הסרט, כי הוא כבר מוצג. אנו נתבזה כלפי הציבור לעצם הסרט: אשתי ואני חזינו בסרט, אבדנו את משפחתנו בשואה. הסרט הוא אומנותי, ההפנמה נותנת הכשר לסרט גם אם הוא גס, אבל אם יש יהודים בציבור, שהסרט מזעזע אותם ומחלל את רגשותיהם – יש לקחת בחשבון את דעתם של המיעוט. מתוך שיקול דעת במחשבתי הגעתי למסקנה שיש לאסרו ואלה הנימוקים:

(א) צירוף שואה עם אירוטיקה מופרזת. הרגש שלנו אינו סובל זאת …

(ב) למרות שהסופרת רוצה לגלות את השקר אצל הגרמנים, בכל זאת הגיבור הראשי יוצא בצורה של גיבור, אוהב גדול וסימפטי …

(ד) יש משהו פסול בעצם המגמה המוסרית, לנשים יש רגשות מזוכיסטים, יש משהו קיצוני באהבה בין מעונה למענה – זה הפוך מבחינה שכלית.

(ה) אפשר לטעון: “… הרי הגיבורה אינה יהודיה, אבל רוב הגופות הם יהודים …”, אף-על-פי-כן “אין לאסרו – כיוון שקיבל רשיון באופן חוקי, בכדי לשמור על כבודנו …”

ד”ר מרץ:

“… סרט קשה, מדבר בסימבוליקה, רוצה להוכיח ההביטוס הרוחני של הנאצים, הרקע נאציסטי, אין שום קשר עם יהדות. אין צורך לאסור.”

ד”ר נרדי:

“טעינו ומצטדקים בפני הציבור, מציע לאסור.”

מר תבור:

“אני נמצא בין הפטיש והסדן. מסכים שהסרט כבד ופרובלמטי.

יש בו אירוטיקה גסה, אך לא פורנוגרפיה … אי אפשר להגיד שהבמאית מסלפת. זה לא בא לשיר שיר הלל לנאצים; כי אם מראים אותם בכשלונם. הסרט בא לתקוף את האווירה שהיתה אז, גם הגיבורה היתה חלק מהכשלון והרקבון שהיה באירופה, אך הציבור לא רק הביע דעתו אלא גם יצא למאבק רציני …”

ד”ר כהנא:

“כשראה הסרט – הרגיש שכל עולמו התמוטט … מבקש שיאסרו את הסרט.”

גב’ פקטה:

“רוצה שלא נעבור מקיצוניות אחת לשניה … משוכנעת שהסרט הוא אנטי-נאצי … למען שלום הציבור – לאסור סרט אנטי-נאצי.”

מר צימוקי:

“האולם היה מלא כשראיתי הסרט והיה שקט מוחלט. זה מראה שזה כבד ופרובלמטי …”.

מר תורן:

“ראה הסרט, כל מה שקשור לשואה – גם אם לא הופיע יהודי זה מזכיר יהודים. הנאצים מופיעים כשפלים. אין זה סרט שפוגע בשואה… אבל צריך לשמוע מה מדבר העם.”

קטעי הדברים הנ”ל, שנאמרו על-ידי אחדים מחברי המשיבה, מראים כי שאלת הצגת הסרט היתה שאלה פרובלמטית, אשר התשובה לה היא עניין של דעה והערכה, על-כן, כאשר התאחדו 12 מחברי המשיבה כדי להצביע בעד ההצעה לאסור את המשכת הצגתו ואילו 5 חברים נמנעו ואחד הצביע נגד האיסור) הרי ברור, כי בעשותם כן היה עליהם להודות מכללא בפרהסיה שההערכה החיובית, שהיתה טמונה בהחלטה הקודמת להתיר את הצגת הסרט, היתה הערכה מוטעית. אמנם אין פסול בכך, אך לא יכול להיות ספק בדבר, כי הסיכוי שהמשיבה היתה חוזרת בה מהחלטת-האיסור כתוצאת העיון החוזר שהיה אמור להתקיים ביום 24/11/1975, ועל-ידי כך להודות שנעשתה על-ידה בפעם השניה טעות בהערכה, אם ראוי להציג את הסרט ולהיראות בעיני הציבור כגוף שהוא הפכפך בדעותיו ובהחלטותיו, היה סיכוי מבוטל, אם לא אפסי, היוצא מזה, שלא היה טעם בעריכת יון חוזר ולא יכלה לצמוח מזה תועלת כלשהי.

נמצא, כי מן הנמנע היה לכפר באמצעות ההליך הזה על הפגם היסודי שחל בקשר להחלטת-הביטול מיום 03/11/1975, ואשר נטל ממנה את נפקותה.

על-סמך משקלם המצטבר של שני הנימוקים האמורים, הריני מוצא, כי יש לעשות את הצו-על-תנאי מוחלט, כאמור.

בסוף דברי, רצוני לציין שאני סומך את ידי על דבריו של השופט שמגר בסוף חוות-דעתו, לעניין הנוהל שלפיו חייבת המשיבה לנהוג כדי שתהיה – כלשון חברי – “מודעת לטיב ומהות הענינים המתאשרים על-ידה”. לדעתי, גם תיטיב המשיבה לעשות אם תסדיר שמקום שמדובר בסרט שהוא על רקע השואה, יחזו בו כל חברי המשיבה – או לפחות מרביתם – בטרם תתקבל ההחלטה להתיר את הצגתו או לאסור על כך.

 

לפיכך הוחלט לעשות את הצו-על-תנאי מוחלט, ולחייב את המשיבה מס’ 1 לשלם לעותרת מס’ 1 הוצאות בסכום כולל של 1,000 לירות.

 

ניתן היום, יא שבט ה’תשל”ו (13/01/1976).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *