בג”צ 541/1983 ואליד מוחי א-דין עסלי ואח’ נ’ הממונה על מחוז ירושלים – משרד הפנים (28/12/1983)

בג”צ 541/1983 עסלי נ’ הממונה על מחוז ירושלים, פ”ד לז(4) (1983) 837

 

בג”צ 541/1983

1. ואליד מוחי א-דין עסלי

2. סיהאם עסלי

נגד

הממונה על מחוז ירושלים – משרד הפנים

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק

[04/12/1983, 28/12/1983]

לפני מ”מ הנשיא מ’ בן-פורת, והשופטים א’ ברק, יהודה כהן

 

תקנות ההגנה (שעת חירום), 1945, ע”ר תוס’ 2, (ע) 855(א) 1055, תקנות 94, 94(2) – פקודת הראיות [נוסח חדש], ה’תשל”א-1971, נ”ח 421, סעיפים 44, 46.

 

העתירה נסבה על החלטתו של המשיב לבטל רישיון להוצאת עיתון, שהעותרים הם בעליו והאחראים על עריכתו, מן הטעם שהעיתון משמש ביטאון ואמצעי לארגון חבלני העוין את מדינת ישראל.

בית המשפט הגבוה לצדק פסק:

א.

(1) המשיב רשאי, במסגרת הסמכות הנתונה לו בתקנה 94(2) לתקנות ההגנה (שעת חירום), 1945, לבטל רישיון שנתן, אם אכן הוכח, כי העיתון מהווה ביטאון וכלי ביטוי ואמצעי ארגון חבלני עוין.

(2) לעניין זה, לא די לו למשיב, שהוא סבור, מבחינתו הסובייקטיבית, כי העיתון מהווה ביטאון וכלי ביטוי של ארגון עוין, אלא צריך שלסברתו זו יהא עיגון בחומר ראיות וכי מסקנתו נתקבלה בצורה סבירה.

(3) משנתן הממונה על המחוז נימוקים להחלטתו, הרי נימוקים אלה נתונים לביקורת שיפוטית כמו כל שיקול-דעת מינהלי אחר.

ב.

(1) עצם העובדה, שהצנזורה הצבאית אישרה את הפרסומים, אינה מעלה ואינה מורידה, שכן לא בשל תוכן הפרסומים נתבטל הרישיון אלא בשל הקשר ההדוק והבלתי אמצעי שבין העיתון לבין ארגון המחבלים.

(2) ביטולו של הרישיון להוצאת העיתון מהווה אמצעי, בו משתמשת המדינה להגן על עצמה; בהגינה על עצמה חייבת המדינה וחייבים הפועלים בשמה לעגן את פעולותיהם בדין, ועיגון כזה מצוי בתקנה 94 לתקנות ההגנה (שעת חירום).

 

פסקי-דין של בית המשפט עליון שאוזכרו:

[1] בג”צ 442/1971 לנסקי נ’ שר הפנים, פ”ד כו(2) (1972) 337.

[2] בג”צ 2/1979 אל-אסעד נ’ שר הפנים, פ”ד לד(1) (1979) 505.

[3] בג”צ 619/1978 שבועון ‘אל טליעה’ נ’ שר הבטחון, פ”ד לג(3) (1972) 505.

 

הערות:

לביטול היתר להוצאת עיתון מטעמים של ביטחון המדינה, ראה: בג”צ 322/1981 מחול נ’ הממונה על מחוז ירושלים – משרד הפנים, פ”ד לז(1) (1983) 789.

 

התנגדות לצו-על-תנאי מיום 10/10/1983. העתירה נדחתה. הצו-על-תנאי בוטל.

 

א’ רונן – בשם העותרים.

ר’ יאראק, מנהל מחלקת הבג”צים בפרקליטות המדינה – בשם המשיב.

 

פסק-דין

 

השופט א’ ברק:

1. מאז 1978 רואה אור בירושלים דו-שבועון בשפה הערבית ‘אל-שראע’. בעליו ועורכו הראשון היה אחי העותר 1. מאז פטירתו ב- 1980 עברו הבעלות והאחריות לעריכה לעותר 1 ולאשת הבעלים המקורי, היא העותרת 2. כנדרש, נתבקש ונתקבל רישיון מאת הממונה על המחוז, על-פי הסמכות הנתונה לו בתקנה 94 לתקנות ההגנה (שעת חירום) 1945 (להלן – התקנות). תחילה הייתה תפוצתו של העיתון דלה, אך במשך הזמן היא הלכה וגברה, ולאחרונה הגיעה לכמה אלפי עותקים. כקבוע בתקנות, מקפידים העותרים להגיש לצנזורה הצבאית את החומר, האמור להתפרסם בעיתון, ומקיימים את הוראותיה שלה באשר להשמטת קטעים אלו או אחרים. ביום 05/06/1983 נתבקשו העותרים לסור אל המשיב. לפגישה הופיע אך העותר 1. באותה פגישה מסר לו המשיב, כי על-פי החומר שנמסר לו, משמש העיתון כלי ביטוי של ארגון המחבלים, המכונה ‘החזית העממית’, ולפיכך שוקל המשיב ביטולו של הרישיון, וזאת על-פי הסמכות הנתונה לו בתקנה 94(2) לתקנות. העותר 1 השיב בו במקום, כי אין לו לעיתון כל נטייה כלפי ‘החזית העממית’ או כל ארגון אחר. לאחר ששקל את החומר שהוגש לו מחד גיסא ואת הסברי העותר 1מאידך גיסא, החליט המשיב לבטל את רישיון העיתון. כנגד החלטה זו מוגשת העתירה שלפנינו.

2. בתצהיר תשובתו ציין המשיב, כי ב- 04/1983 הביא שירות הביטחון הכללי לידיעתו חומר מודיעיני, לפיו משמש העיתון ‘אל-שראע’ כלי ביטוי של ארגון המחבלים ‘החזית העממית לשחרור פלשתין’. בנוסף לכך עיין המשיב בחוות-דעתו של היועץ לענייני ערבים במינהל האזרחי באזור יהודה ושומרון. על יסוד שני אלה הוא הגיע למסקנה, כי אכן העיתון הוא ביטאונה של ‘החזית העממית’. לתצהיר התשובה צורפו שלושה מסמכים. האחד, תצהירו של איש שירות הביטחון הכללי, המכונה ‘יוני’, העוסק בסיכול חתרנות עוינת בירושלים ובאזור יהודה ושומרון. בתצהיר זה חוזר איש השירות על הקביעה, כי ‘החזית העממית’ לשחרור פלסטין משתמשת בעיתון ‘אל-שראע’ ככלי ביטוי משלה. דבר זה התרחש לאחר פטירתו של הבעלים והעורך המקורי. על-פי האמור בתצהיר, לאחר פטירתו של זה השתלטה ‘החזית העממית’ על העיתון. מידע ברוח זו התחיל להגיע לשירות הביטחון הכללי מראשית 1982, והוא שהביא לפניית השירות אל המשיב. בתצהירו הוסיף ‘יוני’ וציין, כי מגמתם של ארגוני המחבלים היא להשתמש בעיתונות הערבית בירושלים ככלי ביטוי שלהם, וכי אכן צלחה דרכם באשר לעיתון ‘אל-שראע’, המהווה כלי ביטוי של ‘החזית העממית’. בהמשך התצהיר נאמר, כי אפילו יוחלפו אלו או אחרים מחברי המערכת, לא יהא בכך כדי למנוע את השפעתה של ‘החזית העממית’, שכן השפעתה אינה תלויה בהרכב זה או אחר של המערכת, והחזית תוכל להמשיך ולשלוט בעיתון, גם אם חברי המערכת או חלקם יוחלפו באחרים. בצד התצהיר האמור צורפה הודעה של שר הביטחון, מכוח הסמכות הנתונה לו בסעיף 44 לפקודת הראיות [נוסח חדש], ה’תשל”א-1971, לפיה גילוי מקורות המידע ומסירת הראיות, העלולות לחשוף מקורות המידע שעליו מבוססת החלטת המשיב, עלולים לפגוע בביטחון המדינה. המסמך השלישי שצורף לתצהיר התשובה הוא חוות-דעתו של ממלא מקום היועץ לענייני ערבים באזור יהודה ושומרון. בחוות-דעת זו מציין כותבה, כי העיתון נוקט קו מיוחד ומזדהה עם פלגי השמאל באש”פ, ולאחרונה החל מזדהה עם ‘החזית העממית’. לביסוס מסקנתו זו ניתח היועץ מספר גיליונות של העיתון, אשר נתפרסמו לאחרונה.

3. עם קבלתם של תצהירי התשובה פנה בא-כוח העותרים בבקשה למתן פרטים נוספים. בתשובה לאלה ציין בא-כוח המשיב, כי מבחינת תוכן הדברים המתפרסמים בעיתון, כפי שהוסברו בחוות-דעתו של היועץ לענייני ערבים, מדווח העיתון לקורא בצורה המקדמת את ענייניה של ‘החזית העממית’. עם זאת הוסיף וציין, כי סגירת העיתון התבססה בראש ובראשונה על החומר החסוי, וכי חוות-דעתו של היועץ לענייני ערבים לא באה אלא כסיוע וכחיזוק. בעקבות התכתבות זו הגישו העותרים תצהיר נוסף, בו הם חוזרים ומציינים, כי העיתון אינו מהווה כלי ביטוי של ‘החזית העממית’, וכי עורכי העיתון אינם משתייכים לארגון זה. כל טענה בכיוון זה אינה סבירה ואינה בתום-לב. חלק ניכר מהתצהיר האמור הוקדש לניתוח חוות-דעתו של היועץ לענייני ערבים. מניתוח זה עולה, כי חוות הדעת אינה אובייקטיבית אלא מגמתית, בלתי נכונה, מלאה שיבושים ולא אמינה.

4. עם פתיחת הדיון הוגשה לפנינו בקשתם של העותרים לגילוי הראיות החסויות על-פי האמור בסעיף 46 לפקודת הראיות [נוסח חדש]. בהסכמת הצדדים עיינו אנו עצמנו בראיות חסויות אלה, ואף הוסכם בין הצדדים, כי נוכל ליתן להם את המשקל הראוי בהחלטתנו בעתירה. ‘יוני’ הסביר לנו בהרחבה את שיטות העבודה של ‘החזית העממית’ ואת קשריה עם העיתון. הוצג לפנינו חומר רב, שיש בו, ללא כל ספק, כדי לבסס בצורה ראויה – על-פי מבחני הראיה המינהלית שנתגבשו בפסיקתו של בית-משפט זה (ראה:ו בג”צ 442/71 [1]) – את המימצא הגלוי, כי העיתון ‘א-שראע’ אכן מהווה ביטאון, אמצעי וכלי ביטוי של ארגון המחבלים ‘החזית העממית’ לשחרור פלשתין, וכי ארגון זה השתלט על העיתון, וכי החלפת עובדים אחדים בעיתון לא יהא בה כדי למנוע השפעה זו, שכן ‘החזית העממית’ תוכל להמשיך ולשלוט בעיתון, גם אם חברי המערכת יוחלפו. שקלנו, אם הצורך בגילוי החומר החסוי לשם עשיית צדק עדיף מן העניין שיש לא לגלותו. הגענו לידי מסקנה, כי לאור רגישותם של מקורות המידע והאפשרות לחשיפתם, אין זה מן הראוי לעשות שימוש בסמכות הנתונה לנו בסעיף 44 לפקודת הראיות [נוסח חדש].

5. גדר המחלוקת בין הצדדים אינה רחבה ביותר. שני הצדדים מסכימים, כי הממונה על המחוז רשאי, במסגרת הסמכות הנתונה לו בתקנה 94(2), לבטל רישיון שנתן, אם אכן הוכח, כי העיתון מהווה ביטאון וכלי ביטוי ואמצעי לארגון חבלני עוין. לעניין זה מקובל גם על שני הצדדים, כי לא די לו לממונה על המחוז, שהוא סבור, מבחינתו הסובייקטיבית, כי העיתון מהווה ביטאון וכלי ביטוי של ארגון עוין, אלא צריך שלסברתו זו יהא עיגון בחומר ראיות וכי מסקנתו נתקבלה בצורה סבירה. זאת ועוד:נ משנתן הממונה נימוקים להחלטתו, הרי נימוקים אלה נתונים לביקורת שיפוטית כמו כל שיקול – דעת מינהלי אחר (בג”צ 2/79 [2]). נמצא, כי גדר המחלוקת בין הצדדים היא אך בשאלה, אם מהחומר, שהיה לפני הממונה על המחוז, ניתן היה להסיק בצורה סבירה, כי העיתון מהווה ביטאון וכלי ביטוי ואמצעי של ‘החזית העממית’. במחלוקת זו אין לנו כל ספק, כפי שכבר ציינו, כי הדין עם הממונה על המחוז. כאמור, ניתנה לנו ההזדמנות לעיין בחומר כולו, ונחה דעתנו, שיש בו כדי לבסס מימצא ברור ואמין, כי העיתון אכן משמש ביטאון וכלי ביטוי לחזית העממית, וכי הוא משמש אמצעי לחזית העממית בפעולותיה בירושלים וביהודה ושומרון.

6. מר רונן עשה ככל אשר ביכולתו להגן על עמדת העותרים, תוך שכיוון את כל מאמציו לחוות-דעתו של היועץ לענייני ערבים. בצדק הצביע מר רונן על כך, כי חוות-דעת זו אינה מבוססת דיה. דא עקא, שחוות-דעת זו לא שימשה בסיס עיקרי להחלטתו של הממונה על המחוז. לא תוכן הפרסומים בעיתון הוא הבסיס להחלטה, אלא היותו של העיתון אמצעי, ביטאון וכלי ביטוי של ארגון מחבלים אסור ועוין (השווה: בג”צ 619/78 [3]). על-כן, עצם העובדה, שהצנזורה הצבאית אישרה את הפרסומים, אינה מעלה ואינה מורידה, שכן לא בשל תוכן הפרסומים נתבטל הרישיון אלא בשל הקשר ההדוק והבלתי אמצעי שבין העיתון לבין ארגון המחבלים. העיתון מהווה אמצעי, לו נזקק הארגון העוין במלחמתו נגד ישראל. ביטולו של הרשיון מהווה אמצעי, בו משתמשת המדינה להגן על עצמה. בהגינה על עצמה חייבת המדינה וחייבים הפועלים בשמה לעגן את פעולותיהם בדין. עיגון כזה מצוי בתקנה 94.

אנו דוחים את העתירה, ומבטלים את הצו-על-תנאי. העותרים יישאו בהוצאות המשיב, לרבות שכר טרחת עורך-דין, בסכום כולל של 150,000 שקל.

 

ניתן היום, כב טבת ה’תשמ”ד (28/12/1983).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *