בג”צ 518/77 בית-כנסת ‘חברת אחים’ ואח’ נ’ ועדת הבחירות לבחירות רבני עיר בירושלים ואח’ (09/10/1977)

בג”צ 518/77 בית-כנסת ‘חברת אחים’ נ’ ועדת הבחירות לבחירות רבני עיר בירושלים, פ”ד לב(1) (1977) 7

 

בג”צ 518/77

בית-כנסת ‘חברת אחים’ ואח’

נגד

ועדת הבחירות לבחירת רבנים ראשיים בירושלים ואח’

 

בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק

[09/10/1977]

לפני השופטים עציוני, אשר, בן-פורת

 

תקנות בחירות רבני עיר, ה’תשל”ה-1974, ק”ת 532, תקנות 6, 6(ב), 7, 7(א)(2), 7(ב)(2) – חוק שירותי הדת היהודיים [נוסח משולב], ה’תשל”א-1971, ס”ח 130, סעיף 13(א)(2).

 

טענות העותרים מכוונות כלפי תקנה 7 לתקנות בחירות רבני עיר, ה’תשל”ה-1974.

בית-המשפט הגבוה לצדק פסק –

אין יסוד לטענה, כי תקנה 7 לתקנות בחירות רבני עיר, ה’תשל”ה-1974, חורגת מהסמכות שניתנה לשר הדתות בחוק שירותי הדת היהודיים [נוסח משולב], ה’תשל”א-1971, או שהיא פוגעת בעיקרי הצדק הטבעי.

 

הערות:

לטענות נגד בחירת רבנים, השווה: בג”צ 29/55 הרב דיין נ’ שר הדתות, פ”ד ט 997.

 

עתירה למתן צו-על-תנאי. העתירה נדחתה.

 

י’ נשיא – בשם העותרים;

מ’ ינובסקי – בשם המשיבה מס’ 3 (המועצה הדתית ירושלים)

 

החלטה

השופט עציוני:

 

עניינה של עתירה זו הוא כמו ענינן של שתי עתירות אחרות, שדנו בהן לא מזמן ועתירה נוספת שדנו בה היום, בחירות לרבני העיר ירושלים, ודינה כמו של העתירות האחרות להידחות.

בעתירה הנוכחית חוזרים העותרים על הטענות שהושמעו בעתירות שב-בג”צ 379/77 וב-471/77 והן שוועדת הבחירות שנבחרה בהתאם לתקנות בחירות רבני עיר, ה’תשל”ה-1974, לא ניבחרה כחוק היות והיו פגמים בבחירת נציגי המועצה הדתית לוועדת הבחירות. לא נחזור כאן על אותם הפגמים שהוזכרו בעתירות הקודמות ושפורטו בהחלטתנו ב-בג”צ 379/77. גם בהעלאת הטענות האלה בעתירה הנוכחית משוכנעים אנו שהיה בהן שיהוי ניכר. מאותם הנימוקים שהזכרנו בהחלטה הנ”ל יש לדחות את הטענות האלו בקשר להרכב הפגום של המועצה הדתית.

אולם העותרים בעתירה הנוכחית מעלים בפנינו עילה נוספת לפסילת ועדת הבחירות לבחירת הרבנים לעיר ירושלים, והיא, כי נציגי בתי-הכנסת שצריכים להיות חברים באסיפה הבוחרת לא נבחרו כדין. בהתאם לתקנה 6 לתקנות בחירות רבני עיר, ה’תשל”ה-1974 (להלן – התקנות) תקום אסיפה בוחרת ואת מספר חברי האסיפה הזו יקבעו מועצת הרשות המקומית והמועצה הדתית, ובאין הסכמה ביניהן יקבע אותה שר הדתות. בהתאם לסעיף-קטן (ב) של אותו סעיף שליש מחברי האסיפה הבוחרת יהיו נציגי מועצת הרשות המקומית, שליש נציגי המועצה הדתית ושליש נציגי בתי-הכנסת.

ואמנם בהתאם לסעיף הנ”ל נקבע מספר חברי האסיפה הבוחרת ל-60 חברים, וביניהם עשרים נציגים של בתי-הכנסת. טענתם העיקרית של העותרים, שהראשון בהם הוא בית-כנסת “חברת אחים” והשני – מר נבו, הטוען שהוא יהודי דתי ושהוא מעוניין בתור שכזה בהרכב האסיפה הבוחרת, היא כי ועדת הבחירות המורכבת מנציגי מועצת הרשות המקומי ומועצת הרשות הדתית, בחרה את בתי-הכנסת ללא סמכות והרשימה של בתי-הכנסת הרשאים לבחור את נציגותם לאסיפה הבוחרת נקבעה באופן שרירותי, וכי אם אמנם הבחירה נעשתה בהתאם לתקנה 7 לתקנות, ואם אפילו ניתנה סמכות כזו למועצת הרשות המקומית והמועצה הדתית לבחור את בתי-הכנסת שנציגיהם ישתתפו באסיפה הבוחרת, הרי תקנה זו חורגת מהסמכות שניתנה בחוק שירותי הדת היהודיים [נוסח משולב], ה’תשל”א-1971 (להלן – החוק), וכי תקנה זו פוגעת בעיקרי הצדק הטבעי מאחר והיא שוללת את הזכות הטבעית של בתי-הכנסת לבחור בעצמם את בתי-הכנסת שמתוכם ייבחרו נציגיהם. וטענה נוספת לפסילת עשרים הנציגים הושמעה בפנינו והיא, כי יושב-ראש ועדת הבחירות, בהיותו גם יושב-ראש המועצה הדתית, פסול מלהשתתף בבחירות רשימת בתי-הכנסת, היות והמועצה הדתית ממונה על תקציבי בתי-הכנסת, ומכאן נובע שבתי-הכנסת, שהוא בוחר בהם, יכולים להיות מושפעים בבחירת נציגיהם מרצונו של יושב-ראש המועצה, לתמוך במועמד הרצוי לו.

לא מצאנו ממש בכל הטענות הללו.

בחוק שירותי הדת היהודיים הנ”ל לא נאמר דבר על אופן בחירת רבני עיר ולשר הדתות הועברה סמכות מלאה להתקין תקנות לפי סעיף 13(א)(2) לאותו חוק – לבחירות של רבני עיר, בלי שסמכות זו הוגבלה באיזה אופן שהוא. ואומנם בהתאם לסמכות הנ”ל התקין שר הדתות את התקנות. מתקנה 7(א)(2) ברור שסמכות לקבוע את בתי-הכנסת שנציגיהם ישתתפו באסיפה הבוחרת ואת מספר הנציגים שכל בית-כנסת ישלח נתונה למועצת הרשות המקומית והמועצה הדתית. טענתו של בא-כוח העותרים, כי הכוונה היא רק למקרה שבו בוחרים רק רב אחד סותרת את הנאמר בסעיף-קטן (ב)(2) של אותה תקנה, שבה מדובר על בחירת שני רבנים, ולפי תקנה זו ברור שגם במקרה כזה הסמכות לבחירת בתי-הכנסת היא בידי מועצת הרשות המקומית והמועצה הדתית, היינו ועדת הבחירות המורכבת מנציגי שני הגופים האלה.

בא-כוח העותרים בעצמו מודה שאם אמנם לא נאמר הדבר במפורש, הרי מנוסח הסעיף משתמע הדבר, כי אמנם הסמכות הזו היא אותה סמכות שבתקנה 7(א)(2).

לאור מצב משפטי זה לא מצאנו כל יסוד לטענה כי תקנה 7 חורגת מהסמכות שניתנה בחוק. אין גם ממש בטענה כי היא פוגעת בעיקרי הצדק הטבעי, וכי היא איננה סבירה. ברור מהחוק שהמחוקק רצה להשאיר בידי שר הדתות את הסמכות לקבוע מי יבחר את בתי-הכנסת ואת נציגיהם, ואיננו רואים בסמכות שניתנה בידי מועצת הרשות המקומית והמועצה הדתית המייצגים גם אינטרסים כלליים של האוכלוסיה וגם אינטרסים דתיים ספציפיים, סמכות שהיא בלתי-סבירה, וכל זמן שהעותרים לא הוכיחו לכאורה שהבחירה בבתי-הכנסת נעשתה מטעמים פסולים, אין מקום להתערב בבחירה זו.

ואשר ליושב-ראש המועצה הדתית שהשפעתו, כטענת העותרים, עלולה להיות מכרעת על בתי-הכנסת. גם כאן לא הובא שמץ של הוכחה שאמנם יש חשד סביר כזה. בא-כוח העותרים הודה שאין לו איזה שהן הוכחות כי יושב-ראש המועצה הדתית ניסה להשפיע על בחירת נציגי בתי-הכנסת ואפילו לא הזכיר בטענותיו מיהו אותו מועמד שלטובתו עלול היה להשפיע על נציגי בתי-הכנסת.

מטעמים אלה יש לדחות גם טענה זו של העותרים.

העתירה נדחית וצו-הביניים מתבטל.

 

ניתנה היום, כז תשרי ה’תשל”ח (09/10/1977).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *