בג”צ 5079/08 פלונית נ’ הדיין הרב שרמן (03/05/2012) – DOCX / PDF
בבית המשפט העליון בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק
בג”צ 5079/08
העותרים:
1. פלונית
2. בן באמצעות אימו פלונית
3. בת באמצעות אימה פלונית
4. בת באמצעות אימה פלונית
5. מרכז צדק לנשים, ע”ר 580430973
6. נעמת, ע”ר 580044261
7. ויצ”ו, ע”ר 580057321
8. נאמני תורה ועבודה, ע”ר 580052421
9. מבוי סתום, ע”ר 580268183
10. אמונה, ע”ר 580011146
11. קולך, ע”ר 580328136
12. מרכז רקמן לקידום מעמד האישה, אוניברסיטת בר-אילן
13. גרני”ת, ע”ר 580349249
14. שבות עם, ע”ר 580342608
15. מוסדות אור תורה סטון, ע”ר 580000768
באמצעות עו”ד סוזן ווייס, או עו”ד ד”ר אביעד הכהן, או עו”ד יפעת פרנקנבורג, או עו”ד יעל רוקמן, או עו”ד ישעיהו אברהם, או עו”ד משה בן דוד, או עו”ד הודיה היינוביץ, או עו”ד גלי עציון, או עו”ד פרופ’ מיכאל קורינאלדי.
שכתובתם למסירת כתבי בי-דין ברחוב עמק רפאים 43, ירושלים
טלפון: 02-5664390, פקס: 02-5663317
נגד
משיבים
1. הדיין הרב אברהם שרמן
2. הדיין הרב חגי איזירר
3. הדיין הרב אברהם שינפלד
4. בית הדין הרבני הגדול לערעורים
5. הדיין הרב אברהם עטיא
6. בית הדין הרבני האזורי באשדוד
7. הרב חיים דרוקמן
8. הרב יוסף אביאור
9. מר פלוני
המבקשת להצטרף כמשיבה
הרוב היהודי לישראל (ע”ר) 580393296
ע”י ב”כ עוה”ד זאב פרבר
מרח’ מלך ג’רג’ 27 ת.ד. 1832 ירושלים 91017
טל. 02-6243142 פקס 02-6230588
תגובה לעתירה מטעם המבקשת להצטרף כמשיבה
1. מקריאת העתירה נוצר רושם שמדובר במקרה אחר לגמרי, שמנסחי העתירה כלל לא הכירו את פסקי הדין שנגדם הוגשה העתירה ולא קראו את החומר שהם צירפו לעתירתם.
העובדות
2. תחילת הפרשה בהליכי גיור שעברה עותרת 1 (להלן: “העותרת“) לפני כחמש עשרה שנים בבית הדין של הרב דרוקמן. ראש העדה הדתית דאז, הרב הראשי, הרב לאו קבע כי בכל הרכב לגיור יכהן בעל כושר לדיינות, והוא נעתר לבקשת הרב אביאור להכיר ברב דרוקמן ככזה. לפני מספר שנים התברר שהרב דרוקמן הבין את תפקידו באופן מקורי מאוד. הוא נהג לחתום על פסקי דין של בית הדין לגיור מבלי שישב בדין והרשה לאחרים לחתום בשמו על פסקי דין בתיקים בהם הוא לא ישב כלל. הרב דרוקמן חתום גם על פסק הדין (מעשה גיור) של העותרת. מדובר בזיופים שיטתיים. על סמך תעודת גיור זה התחתנה העותרת כדמו”י והקימה משפחה.
3. לאחר חמש עשרה שנים רבות פנתה העותרת ובעלה (המשיב 9) לבית הדין הרבני האזורי באשדוד (המשיב 6) כדי להתגרש. המשיב 6 לאחר בירור קבע שבתי דין מיוחדים לגיור אינם בתי דין המוסמכים לקבל גרים לפי ההלכה הואיל ולפי מבחן התוצאה, הם אינם דורשים קבלת מצוות. המשיב 6 קבע שהעותרת 1 איננה יהודיה ואין צורך בגט. החלטה זו ניתנה ע”י דיין אחד ונקבע שהאישה וילדיה יכולים לדרוש דיון בהרכב מלא.
הערעור
4. הוגש ערעור לבית הדין הרבני הגדול (המשיב 4). בית הדין הגדול הפך את ההחלטה של בית הדין האזורי (המשיב 6) גם בתוצאה וגם בנמקה. בית הדין הרבני הגדול לא קיבל את הקביעה לפיה כל בתי דין מיוחדים לגיורים הם בתי דין פסולים וכפועל יוצא מכך הוא לא קיבל את העמדה לפיה כל הגיורים שנעשו בבתי דין אלה הם פסולים.
5. בית הדין הרבני הגדול בחן בתי הדין שבהם ישבו המשיבים 7-8 (הרב דרוקמן והרב אביאור) בלבד. בית הדין הרבני הגדול בסופו של דבר לא התייחס לרמת שמירת מצוות ע”י העותרת, אלא דן בחומר רב שהיה לפניו אודות התנהלות המשיבים 7-8 (הרב דרוקמן והרב אביאור), השתכנע שהרב דרוקמן נוהג לחתום על פסקי דין של בית הדין לגיור מבלי שישב בדין בעניינו של אותו המתגייר. במקרים רבים חתימתו של הרב דרוקמן זויפה בידיעתו. בבדיקות מדגמיות התגלעו כמאתיים מקרים של זיופים כאלה. בשני מקרי זיופים הודה הרב דרוקמן עצמו. על כן הגיע בית הדין הרבני הגדול למסקנה שאין אמון לפסק דין (מעשה גיור) אשר נחתם ע”י הרב דרוקמן. לכן קבע בית הדין הרבני הגדול שיהדותה של העותרת מוטלת בספק ויש לברר את יהדותה לעומק בערכאה הדיונית, דהיינו בבית הדין הרבני האזורי.
6. יוצא שבית הדין הרבני הגדול הפך את החלטתו של בית הדין האזורי בשתי קביעות: הוסר הפסול מבתי הדין המיוחדים לגיור, אך הגיורים שנעשו ע”י הרב דרוקמן והרב אביאור טעונים בדיקה בשל זיופים רבים שנעשו בבתי דין בהם הם ישבו. בוטלה גם הקביעה לפיה העותרת וילדיה אינם יהודים. נקבע שיהדותם טעונה בדיקה מעמיקה בבית הדין האזורי.
7. העותרת במקום לפנות לערכאה הדיונית, לפרוס שם את טענותיה ואת ראיותיה, בחרה לפנות לבית המשפט הנכבד זה, ככל הנראה תוך השפעה (שלא לטובתה) של גורמים פוליטיים ואינטרסנטיים.
8. הנאמר בסע’ 50.2, 50.3 לעתירה אינו נכון. אילו נכון היה האמור בסע’ 50.2 לעתירה, דהיינו שבית הדין הרבני הגדול הורה כביכול לפסול את כל הגיורים של הרב דרוקמן משנת 1999, מדוע לא נקבע שהעותרת אינה יהודיה אלא נקבע שיהדותה מוטל בספק?!
9. אין בפסק הדין שום הוראה לרושמי נישואין בעניין כללי רישום הגרים. המשפט המצוטט בסע’ 50.3 לעתירה הוצא מהקשרו ולא מדובר בהוראה אופרטיבית. המשפט המצוטט הובא כנימוק לקביעה שבית הדין מוסמך לבדוק קביעה של בית דין אחר, בדיוק כמו שעושים זאת רושמי הנישואין.
10. להלן הפסקה ממנו נלקח המשפט כולה: “הקביעה העקרונית שכתבנו, שעניני גיור בימינו ובכל הדורות האחרונים, לא נאמר בהם הכלל דבי”ד בתר בי”ד לא דייקי, משתקפת באופן ברור מהאזהרה שהוזהרו כל רושמי נשואין לבדוק כל תעודת גיור הן מהארץ והן מחוץ לארץ. ההוראה אינה מבחינה בין תעודת גיור ומעשה בי”ד שהוצאו ע”י בתי דין גדולי תורה או בתי דין אחרים, אין היא מחלקת בין בית הדין של העדות החרדיות או של גדולי תורה ויראת שמים מוכרים בארץ או בחו”ל, או בתי דין אחרים שפחות מוכרים בגדולת התורה ויראת השמים שלהם. כאשר בפני רושמי הנישואין מציגים את תעודת הגיור ומעשה בי”ד, אנשים שחזותם רחוקה מלהתאים לחזות של יהודי שומר תורה ומצות, או שמגיעים ממקומות וחברה המנותקים משמירת תורה ומצות, הם מחוייבים לבדוק ולדייק אחר מעשה בי”ד ותעודת הגיור. אם רושמי נשואין נצטוו לבדוק אחר גיורו של בי”ד ולהפנות האנשים לבדיקת בי”ד, ק”ו בן ק”ו שבי”ד עצמם מצווים לבדוק ולדייק אחר אותם בתי דין”.
11. יוצא על כן שהסעדים המתבקשים בסע’ 56.2-56.3 לפסק הדין אינם במקום.
המניעים הפסולים של העותרים
12. האם העתירה היא פרי טעות בהבנת הנקרא של העותרים? העותרת, ובדיעבד גם ילדיה, הפכו בתמימות וללא עוול בכפם לקורבן מעשי זיוף של הרב דרוקמן והרב אביאור, אשר עברו על איסור הלכתי לא להונות את הגר. תוצאה היא קשה ביותר עבור העותרת ועבור ילדיה. הפתרון לבעייתה הוא בפנייה לערכאה הדיונית, אשר תבחן באופן מדוקדק את כל האפשרויות למצוא פתרון לבעייתם.
13. אולם העותרים 1-4 הפכו לכלי משחק בידי גופים אינטרסנטיים ופוליטיים אשר איוו כנראה לנצל את המקרה שלהם כדי לבעוט בבתי הדין הממלכתיים. בל נשכח שמערכת הגיורים הממלכתית מגלגלת עשרות מיליוני שקלים. רק תקציבו של מערך הגיור עומד על 55 מיליון ש”ח.
14. המניעים הפוליטיים של העותרים עולים גם מרמת טיעוניהם. העתירה כלל לא מזכירה את הנימוק המרכזי של פסק הדין נשוא העתירה (זיופים שיטתיים של הרב דרוקמן), אלא מכפישים את המשיבים. כך לא פעם בעתירה הרב שרמן (המשיב 1) אשר ניסח את פסק הדין של בית הדין הרבני הגדול, מכונה חרדי ונאמר שהוא וחבריו להרכב פעלו ממניעים חרדיים. העובדות הן הפוכות.
הרקע הדתי הלאומי של המשיבים 1-3
15. המשיב 1, הרב שרמן, הינו בוגר ישיבה תיכונית, שירת בצה”ל שנים רבות, רב צבאי לשעבר. המשיב 2, הרב איזירר, הינו בוגר ישיבה תיכונית. עמד בראש מחלקת דיינות בישיבת הסדר “ישיבת הכותל”. המשיב 3, הרב שינפלד, היה חבר ב”בני עקיבא”, בוגר ישיבה תיכונית.
16. המשיבים 1-3 למדו בישיבת “חברון”. בין בוגריה של ישיבת “חברון”:
פרופ’ מנחם אלון – המשנה לנשיא בית המשפט העליון, חוקר משפט עברי וחתן פרס ישראל,
הרב שלמה גורן – מייסד הרבנות הצבאית והרב הראשי לישראל,
הרב שלמה קוק – שהיה הרב הצבאי הראשי של מחוז ירושלים,
הרב אברהם שפירא – הרב הראשי לישראל וראש ישיבת מרכז הרב,
הרב פרופ’ מרדכי ברויאר – חתן פרס ישראל ואבי “שיטת הבחינות”,
הרב אפרים זלמנוביץ’ – רבה הראשי של מזכרת בתיה ונשיא מכון העם והמדינה,
הרב פרופ’ דניאל שפרבר – מרצה לתלמוד באוניברסיטת בר-אילן, וחתן פרס ישראל,
פרופ’ ישראל מ’ תא-שמע – מרצה לתלמוד באוניברסיטה העברית, וחתן פרס ישראל,
ד”ר משה מנדלבאום – נגיד בנק ישראל,
הרב מרדכי נויגרשל – יו”ר “יהדות מזווית שונה”,
הרב יהודה קופרמן – ראש מכללת ירושלים לבנות,
הרב ברוך שמעון – סלומון ראש ישיבת נחלת דוד ורב העיר פתח תקוה,
הרב שמואל הבר – ראש ישיבת ההסדר קרני שומרון ,
הרב אברהם קורצוייל – ראש ישיבת ההסדר קרני שומרון,
הרב שילה רפאל – ראש מוסד הרב קוק,
הרב שלמה קוק – רבה של רחובות,
הרב יהודה עמיטל – ראש ישיבת הר עציון.
17. המשיבים 1-3 לפי דרכיהם והשכלתם משתייכים לזרם דתי לאומי. העותרים מכנים אותם “חרדים” רק על מנת להימנע מדיון לגופו של העניין, ומדיון בהתנהלות בית הדין של הרב דרוקמן. הרב דרוקמן הצליח ע”י טענות השווא בעניין חרדיות המשיבים להפוך את עניין למחלוקת מפלגתית כביכול ולהסיט תשומת לב הציבור וזיופיו.
18. לא ניתן גם לפסוח על לשון הבוטה ומשתלחת אותה הרשו העותרים לעצמם ביחס לערכאות השיפוטיות הממלכתיות ועל היושבים על כס השיפוט. כך לרעתם של המשיבים 1-6 נאמר שפסקי הדין שלהם ארוכים. ואילו היו הם קצרים יותר העותרים מן הסתם היו טוענים שפסקי דין אלה לא מנומקים מספיק. לחובתו של המשיב 5 נאמר שהוא הזכיר גימטריות בפסק הדין. גם בית המשפט הנכבד זה לעתים מתבל את דבריו בגימטרייה [1].
גירות בעבר ובהווה
19. העותרים בחרו לפתוח את עתירתם באמירות כלליות על הגיור, כאשר הם מנסים לטעון שמא המשיבים פגעו בגרים באשר הם. ולא היא. בפרק ד’ לפסק הדין, דן בית הדין הרבני הגדול בחשיבות המצווה המוטלת על בית הדין לקבל גר וקובע שמקורה במצווה “לאהוב את הגר” . נתחיל גם אנחנו בהקדמה כללית על הגיור בעבר ובהווה.
20. יחסו של העם היהודי לגרות השתנה בתקופות שונות. ההלכה הכירה בעובדה שהיחס לגרות תלוי במצב בו נמצא העם היהודי. כך נאמר ש”אין מקבלין גרים לימות המשיח ” (יבמות, כד ב; עבודה זרה ג, ב). “לפיכך לא קבלו בית דין גרים כל ימי דוד ושלמה, בימי דוד שמא מן הפחד חזרו, ובימי שלמה שמא בשביל המלכות והטובה והגדולה שהיו בה ישראל חזרו, שכל החוזר מן העכו”ם בשביל דבר מהבלי העולם אינו מגירי הצדק, ואעפ”כ היו גרים הרבה מתגיירים בימי דוד ושלמה בפני הדיוטות, והיו ב”ד הגדול חוששין להם לא דוחין אותן אחר שטבלו מכ”מ ולא מקרבין אותן עד שתראה אחריתם. (רמב”ם הלכות איסורי ביאה פרק יג, טו).
21. יוצא שבתקופות בהם נמצא העם היהודי במצב טוב נמנעים מלקבל גרים. ואם בכל זאת מקבלים גר “חוששין לו”. איך חוששים? חוששים מלכרות ברית נישואין עמו. הלא מדובר בהכנסתו לרשימת פסולי חיתון?!
22. ניתן להבין גישה זו. כל יהודי שחי היום הוא יהודי משום שאבותיו במשך אלפיים שנה שמרו על זהותם הדתית והלאומית על אף רדיפות, פוגרומים, השפלות ופיתויים. היכול קורס בן שנה ומבחן קצר להשתוות לניסיון היסטורי, ומשפחתי של כל יהודי הגר בימינו. קורס לבישול הודי ארוך יותר מהקורס לגיור.
23. וכאשר מצבו של העם היהודי הוא בשפל עצם הרצון של המתגייר להתגייר, כאשר הוא מודע למצב הקשה של עם ישראל, מעיד על כנות כוונותיו ועל רצינות החלטתו. כפי שפוסקים הרמב”ם ושולחן הערוך גיור נערך לפי המתכון הבא: “כשיבוא אחד להתגייר מן העכו”ם ויבדקו אחריו ולא ימצאו עילה, אומרים לו מה ראית שבאת להתגייר, אי אתה יודע שישראל בזמן הזה דוויים ודחופים ומסוחפין ומטורפין ויסורין באין עליהן, אם אמר אני יודע ואיני כדאי מקבלין אותו מיד” (רמב”ם הלכות איסורי ביאה פרק יד, א וניסוח דומה בשולחן ערוך יו”ד רס”ח, ב).
24. בזמן הזה, המצב שונה לחלוטין. בזמן הזה “כשיבוא אחד להתגייר ויבדקו אחריו ולא ימצאו עילה, אומרים לו מה ראית שבאת להתגייר, האם אתה לא יודע שישראל בזמן הזה דוויים ודחופים ומושפלים?”
25. לפי ההלכה אם יענה המועמד “יודע אך אינני כדאי” יגיירו אותו. דא עקא שאם יענה הוא כך היום לא תהיה זאת אמירת אמת. התשובה האמיתית לשאלה זאת היא: “לא. אני לא יודע שהיהודים בזמן הזה דוויים ודחופים ומושפלים. בזמן הזה יש ליהודים מדינה משלהם – מדינת ישראל, יש להם צה”ל – הצבא החזק במזרח התיכון, יהודים תופסים עמדות מפתח בבנקאות בינלאומית, בשוק ההון העולמי, במדע עולמי, כאשר יהודים מקבלים שליש מפרסי נובל מדי שנה וכו'”. לאחר תשובה אמיתית זאת אין מקום לגיור – כך לפי השולחן הערוך והרמב”ם.
26. נדגיש גם שאין זו המשבר הראשון על רקע גיור בהיסטוריה יהודית. המשבר הראשון על רקע תנאים לגיור מתואר בברית החדשה. ב”מעשי שליחים” ובספרים אחרים של הברית החדשה מתואר מהלך של מעריצי ישו. אז פאולוס קבע שאין צורך לחייב את הגרים בכל המצוות אלא די בעיקרן. גרים של פאולוס יצרו דת חדשה – נצרות, אשר טוענת שהיא ישראל החדשה והאמיתית (Versus Israel). במרד הגדול הגרים האלה עזבו את מגיני ירושלים והם תמכו בחורבן העיר [2]. מאז סבל רב נגרם ליהודים על ידי הנוצרים.
27. כפי שצוין לעיל, ההלכה קובעת שלא יקבלו גרים בזמן הגאולה. כידוע, הזרם הדתי לאומי רואה בתקופה זו – תחילת תקופת הגאולה ומכנה את מדינת ישראל “ראשית צמיחת גאולתנו”, לפי נוסח התפילה לשלום המדינה.
28. לפי הלכה צפוי שדתיים לאומיים יתמכו בצמצום הגיורים. אולם הרב דרוקמן ותומכיו הרבים מקרב “הכיפות הסרוגות” תומכים דווקא בהקלת הליך הגיור ובהרחבתו. הסיבה לכך נעוצה בתקציבי ענק שמעבירה הממשלה למטרת גיורים, במשרות, כיתות לימוד אשר יוצרים תקציבים, ובתקווה שהגרים החדשים יצטרפו לאידיאולוגיה ימנית קיצונית. לא במקרה קבוצות שלמות של גרים מועברות ישירות להתנחלויות. קריית ארבע מיושבת בחלקה הגדול ביוצאי אתיופיה. “בני מנשה” משדי התעופה מועברים הישר לשכונה בבית-אל.
29. כידוע הממשלה וראש הממשלה הכריזה על גיור כעל משימה לאומית. הוקם מערכך גיור במשרד ראש הממשלה, הוקמו מחלקות גיור בצה”ל ובמשרדי ממשלה. מתנהלת תעמולה לעידוד עולים הלא יהודים להתגייר. קצין חינוך ראשי בצה”ל אומר בריש גלי מכריז ש”חיילים הלא יהודיים הם חיילים פחות טובים” [3] ומקודם לתפקיד ראש אכ”א ולדרגה אלוף. הרושם הוא שהיהדות הייתה דת לא מיסיונרית רק כל עוד היהודים היו מיעוט וברגע שהם הפכו לרוב, הפכו הם למיסיונריים. רק כדי להבין את המצב, הבה נדמיין לרגע שממשלת רוסיה הייתה מכריזה על משימה לאומית להעביר את יהודי רוסיה לנצרות, שגנרל בצבא רוסיה היה אומר ש”חיילים יהודיים הם חיילים פחות טובים”, שבצבא רוסיה היה קם מערך להתנצרות חיילים יהודיים, שנשיא רוסיה היה מארגן קבלת פנים עבור חיילים יהודים שהתנצרו. איזה צעקה הייתה קמה בארץ! מה היינו אומרים!?
30. מדיניות הממשלה לעידוד גיורים פסולה בשל היותה פוגעת בחופש מדת, פוגעת באוטונומיה של הפרט, בשוויון בין הדתות. עומדת ותלויה עתירה נגד מדיניות הממשלה לעידוד הגיורים (בג”ץ 6106/07). המשיב 7 היה למבצע העיקרי של מדיניות פסולה זו. הוא נדרש לתת תפוקה הנמדדת במספרים בלבד והוא נתן תפוקה מספרית. העותרת עבורו היא רק מספר בדו”ח התפוקה שלו, אך חייה נפגעו קשות ע”י מעשיו.
31. העותרים פועלים להגברת מדיניות פסולה זו. כך בס’ 3 לעתירה כותבים העוצרים: “עניינה של עתירה זו היא ב”דיני נפשות”. נפשות של אלפי גרי צדק, הם, ובניהם ובנותיהם, וכל אשר להם. לאחר שקיימו מצוות “לך לך”, עזבו את ארצם, מולדתם ובית אביהם, הצהירו – כרות המואביה, סבתו של דוד המלך – “עמך – עמי, ואלקיך – אלקי!”, וקשרו את גורלם עם ארץ ישראל, מדינת ישראל והעם היושב בה”. העותרים לא רק לא יודעים שרות המואביה איננה סבתו של דוד המלך אלא סבתא רבא שלו – אימו של סבו. מתברר גם שקיימת מצווה “לך לך” שמה, אשר מופנית לכל אדם בעולם לבוא למדינת ישראל ולהתגייר ומן הסתם לאפשר לחוגים מסוימים לקבל תקציב עבור גיורו.
נימוקי העותרים
הצדק הטבעי
32. חלק מטענות העותרים מופנית לכך שבית הדין בדק את תוקף דיור העותרת מיוזמתו, מבלי נתבקש לכך. העותרים שכחו כנראה שהמשפט העברי שייך לשיטות המשפט האינקוויזיטוריות, כמו גם שיטות משפט קונטיננטאלי ובתי דין בינלאומיים. שיטת המשפט המקובלת במערכת המשפט הישראלית האזרחית היא השיטה האדברסרית, בה השופט פסיבי, אשר בעיקר משגיח על הגינות ההליך ומעריך את ראיות הצדדים ואת טענותיהם. בשיטה האינקוויזיטורית לעומת זאת השופט מנהל את המשפט, הוא זה שמאתר ראיות ויוזם טיעונים משפטיים.
33. על כן ברגע שהתעורר בליבו של המשיב 5 ספק בתוקף הגיור היה עליו לבדוק לפי מהות השיטה האינקוויזיטורית לפיה פועל בית הדין, לבדוק את החשש ולהכריע בו. לשם כך יכל הוא גם לתור אחרי ראיות. אין פה כל פגיעה בכללי הצדק הטבעי, אלא ניהול הליך לפי השיטה האינקוויזיטורית. גם הגישה לראיות ולקבילותן היא גישה אחרת. בכל מקרה הראיות על זיופים של הרב דרוקמן והרב אביאור הם בגדר ראיות מינהליות. כך שגם אילו פעל בית הדין לפי שיטה אדברסלית הוא יכול היה להסתמך עליהן. מה גם שבסופו של דבר בית הדין הרבני הגדול לא הכריע בעניין יהדותה של העותרת אלא הורה לערוך בירור יסודי בערכאה הדיונית.
34. לכן גם העובדה שבית הדין הרבני הגדול יזם גביית עדות רק פועל יוצא משיטת המשפט האינקוויזיטורית, אליה משתייך המשפט העברי. כמובן שגביית עדות ע”י ערכאת הערעור סבירה. גם בית המשפט האזרחי לערעורים לעתים מתיר הבאת ראיות בשלב הערעור.
35. העותרים גם טוענים שבתי הדין פעלו שלא כדין שעה שקבעו מסקנות בעניינו של הרב דרוקמן מבלי לשמוע את דעתו ובכך פגעו בזכויותיו. הלכה פסוקה היא: “בחברה מתוקנת יש נסיבות שבהן לא ניתן להימנע מפגיעה בשמו הטוב של אדם, וזאת על-מנת להבטיח קיומו של ערך אחר, חיוני לחיים המשותפים במסגרתה. בנסיבות כאלה, הפגיעה הינה אך “נסבלת” ועל-כן מוגבלת ומצומצמת לנדרש לשמירת אותו ערך אחר. אחד התחומים שבהם עומד שמו הטוב של אדם בסיכון של פגיעה “נסבלת” כאמור, הינו תחום ההתדיינות בבית-המשפט, במקום שההתדיינות מניחה על שולחנו של השופט מחלוקת עובדתית ומטילה עליו לקבוע איזו היא הגירסה הנכונה מבין אלו המוצגות בפניו. במצב דברים כזה, אין מנוס מפגיעה בשמו הטוב של מי שגירסתו נדחית כשקרית, בין שהוא בעל-דין ובין שהוא עד בלבד, ולשופט מוענק “היתר” לפגוע בדרך זו בשמו הטוב של אדם, כשהוא – השופט – מוגן על-פי הדין מפני תביעה – פלילית או אזרחית – בעניין זה. …
אין צורך להכביר מילים הרבה על-מנת להבהיר – ולשכנע – שאין לך שיפוט ראוי לשמו, אלא אם כן השופט הינו עצמאי ובלתי תלוי. עצמאותו של השופט – קרי: אי-תלותו בגורם כלשהו וכפיפותו לחוק בלבד – עומדת בבסיס האמון שרוחש הציבור למערכת השופטת והיא הערובה למשפט צדק. …
לעצמאותו של השופט פנים הרבה, ואין מקום ואין צורך להתפרס ולהציג את כולם כאן. באשר לעתירת העותר, עומדים אנו בפני שניים מפניה: “עצמאות ההכרעה”, שעניינה באי-תלותו של השופט בכל הקשור ליישומו של הדין ו”עצמאות הביטוי”, שעניינה ב”חופש” הניתן לשופט בהנמקת עמדתו ובהבעת דעתו והשקפתו בכל נושא רלוונטי. …
לעומתה, “עצמאות הביטוי” הינה עצמאות אישית של השופט המתבטא, ותכליתה לאפשר לו להציג את עמדתו ולנמק את הכרעתו בלשון ובדרך הנראית לו נכונה והולמת. התערבות מצדה של ערכאת הערעור בעניין זה, גם כאשר פתוחה בפני בעל-דין הדרך לבוא בפניה – כאשר יש לו עילת ערעור מוכרת – אינה רצויה, מצומצמת ככל שתהיה, משום שמשמעותה של התערבות כזו תהיה, בסופו של דבר, “שכתוב” של פסק-הדין ולא זה תפקידה של ערכאת הערעור. עיקרו של ערעור הוא בבחינת נכונותו של פסק-הדין מן ההיבט של יישום הדין בין הצדדים לסכסוך נושא ההליך, ולא מן ההיבט של סגנונו ודרך התבטאותו של השופט. …
וכפי שכבר הוסבר, השיקולים המעשיים של תקנת הציבור מכריעים את הכף לזכות המסקנה השוללת “התערבות” שיפוטית ב”סגנונו ודרכי התבטאותו” של השופט בפסק-דינו. התערבות כזו כרוכה בהכרח – כמפורט לעיל בהרחבה – בפגיעה חמורה בעקרון ה”סופיות”, ופותחת פתח להתדיינות שאין לשור ממדיה, כאשר ה”טובה” שעשויה לצמוח ממנה למתדיינים מצומצמת, אם בכלל” [4].
36. במקרה ההוא דובר בקביעות שופט בפסק הדין בנוגע לעד מרכזי , אשר לא היו נחוצות לפסק הדין. לא כך במקרה דנן. הקביעות והמסקנות בפסק הדין נשוא העתירה, יהיו קשים ככל שיהיו, היו נחוצות להכרעה בעניין שבפני בית הדין. יוצא שגם בעניין זה פעלו המשיבים 1-6 כדין.
בטלות הגיור בהלכה
37. העותרים טוענים שהמשיבים 1-6 ביטלו את גיורה של העותרת ובכך טעו בהלכה. העותרים לא דקים פורתא. לא בביטול הגיור מדובר אלא בהכרה בבטלותו. בית הדין הרבני הגדול כאמור לא ביטל את גיורה של העותרת וגם לא הכריז על בטלותו, אלא קבע שיש לבדוק את תוקף הגיור של העותרת בערכאה דיונית.
38. בעניין זה סתרו העותרים את עצמם בעתירה עצמה! כך בס’ 44.3 לעתירה טוענים העותרים ש”אין אפשרות הלכתית לבטל גיור שנעשה זה מכבר”. בס’ 78 לעתירה כותבים העותרים שאפשרות של ביטול הגיור, אך היא “דעת מיעוט שולית וקיצונית”.
39. בטלות הגיור זו אחד מסוגיות החשובות בדיני הגיור בהלכה. כך בספרו של כב’ השופט מנחם פינקלשטיין “גיור – הלכה ומעשה”, (הוצאת אוניברסיטת בר-אילן), תשנ”ד מוקדש לעניין זה פרק שלם.
לנוחיות כב’ בית המשפט מצ”ב תוכן העניינים והפרק על בטלות הגיור מספרו של כב’ השופט מ’ פינקלשטיין – נספח מש/2
40. העותרים מצוטטים משולחן הערוך הלכה על ביטול הגיורים “על תנאי” אך כנראה שלא הבינו את מה שכתבו. הם מביאים מן ה”שולחן ערוך” (יו”ד רס”ח, י”ב): “ואם לא בדקו אחריו, או שלא הודיעוהו שכר המצוות וענשן, ומל וטבל בפני ג’ הדיוטות – הרי זה גר. אפילו נודע שבשביל דבר הוא מתגייר – הואיל ומל וטבל, יצא מכלל עובדי כוכבים, וחוששים לו עד שתתברר צדקתו. ו[לאחר שנתבררה צדקתו] אפילו חזר ועבד אלילים – הרי זה כישראל מומר, שקידושיו קידושין” (הדגשה לא במקור).
יוצא שלפי הזרם המרכזי בהלכה כפי שהוא משתקף בשולחן ערוך במקרים מסוימים לאחר שגר עבר גיור עדיין “חוששים לו עד שתתברר צדקתו”. יוצא שגרים כאלה הם גרים על תנאי “עד שתתברר צדקתם”. ראה בעניין זה ספרו של מנחם פינקלשטיין (נספח מש/2). לפי שולחן ערוך חוששים לגרים כאלה “עד שתתברר צדקתו”. איך חוששים? חוששים מלכרות ברית נישואין עמם. הלא מדובר בהכנסתו לרשימת מעוכבי חיתון?! ולאחר שהתבררה צדקו של הגר, הוא חדל מלהיות גר על תנאי והופך לגר צדק, דהיינו יהודי לכל דבר ועניין ואז גם אם חזר לסורו גר הוא משום ש”ישראל – אף על פי שחטא – ישראל הוא”.
אולי אם קראו העותרים את עתירתם בעיון לא היו הם מגישים אותה.
41. פניית העותרים לנציבת תלונות הציבור על שופטים איננה רלוונטית. ס’ 17 לחוק נציב תלונות הציבור על שופטים, תשס”ב-2002 קובע: “הנציב לא יברר תלונה שהיא כמפורט להלן:
(3) ענינה של התלונה בשאלה משפטית או ראייתית מהותית;
(4) התלונה היא בענין הניתן לערעור על פי דין, למעט בענין הנוגע להתנהגותו של שופט במסגרת מילוי תפקידו כשופט לרבות בדרך ניהול המשפט על ידיו;
(5) התלונה היא על מעשה שמתנהלת בשלו חקירה במשטרה או שהוגשה בשלו קובלנה לבית הדין המשמעתי לשופטים.
42. כידוע מסגרת הביקורת השיפוטית של בית המשפט הנכבד זה בשבתו כבג”צ צרה יותר מזו שבשבו בבית משפט לערעורים. בית המשפט בשבתו כבג”צ יתערב רק במקרים של חוסר סבירות וחריגה מסמכות, בעוד שבית משפט שלערעורים יתערב גם בכל מקרה של טעות שיפוטית.
43. הכרעות נציבת התלונות על השופטים, אינן בעניין הניתן לערעור וקל וחומר שאינן נוגעות לבחינת הסבירות של אותם המעשים במסגרת הליך זה.
44. על כן יתבקש כב’ בית המשפט להתעלם מהאמור בס’ 53-54 לעתירה. בשולי הדברים ייאמר גם שהחלטתה בעניינו של משיב 5, כמו בעניינם של המשיבים 1-3 מאוחר יותר פעלה כב’ הנציבה על פי פסק הדין שלה בבג”ץ 188/96 צירינסקי נ’ סגן נשיא בית-משפט השלום בחדרה השופט עמירם שרון[5]. דא עקא שדעתה בפסק דין צירינסקי הייתה דעת מיעוט.
חריגה מסמכות
45. העותרים טוענים שבית הדין הרבני חרג מסמכותו כאשר דן בתוקף הגיור וכאשר הטיל ספק ביהדותה של העותרת.
46. הלכה פסוקה היא מימים ימימה שבית הדין הרבני הדן בעניין נישואין או גירושין, מוסמך וגם חייב לבדוק את יהדות הצדדים, העומדים לפניו, משום שיהדותם היא תנאי להחלת סמכותו של בית הדין הרבני. כפי שקבע זאת כב’ השופט א’ ברק כתוארו אז במקרה דומה: “סמכות השיפוט הייחודית של בית הדין הרבני בענייני נישואין וגירושין מותנית בכך, כי שני בעלי הדין שלפני בית הדין הם “יהודים”. בפרשה שלפנינו קבע בית הדין הרבני האזורי, כי אחד מבעלי הדין אינו יהודי, שכן גיורו בטל ומבוטל. …. ודוק: לא הצדדים הם שהעלו טענה זו, אלא בית הדין הוא שהעלה אותה מיוזמתו. זאת ועוד: אין מחלוקת בין הצדדים, כי בית הדין הרבני היה מוסמך לקבוע, אם העותרת היא יהודייה אם לאו, שכן בקביעה זו תלויה עצם סמכותו, ועל-כן רשאי בית הדין הרבני לעורר שאלה זו מיוזמתו שלו” [6]. גם אם התעורר ספק בלבו של דיין באשר ליהדות אחד מהצדדים בשלבים מאוחרים של המשפט, היה עליו לבדוק את הספק מייד הואיל וספק זה נוגע לעצם סמכותו העניינית של בית הדין. ואם השתכנע שבספק זה יש ממש, היכל הוא לעצום עיניים ולהוציא מתחת ידו תעודת גירושין, תוך ידיעה שעושה זאת בחוסר סמכות?! בשתי ההחלטות נשואות העתירה נקבע שלבקשת האישה יערך דיון בהרכב של שלושת הדיינים, כך שהטרוניה על כך שההחלטה ניתנה ע”י דיין אחד אין בה ממש.
47. עולה מפסיקתו של כב’ השופט א’ ברק, כתוארו אז, שקביעת ראש העדה הדתית איננה שוללת מסמכותו של בית הדין הרבני לבדוק מתוקפו של גיור. העותרים מנסים להיאחז בדברים שהם מוציאים מהקשרם מפסק דין בג”ץ 1031/93 פסרו נ’ שר הפנים, פ”ד מט(4) 661. אולם העיון בפסק דין זה מראה שגם בפסק דין זה נקבע שסמכות קביעת יהדות לעניין המעמד האישי נתונה לבתי דין דתיים. כפי פסק אז כב’ הנשיא מאיר שמגר: “על-כן, כעיקרון, ניתן להצדיק קיומם של מנגנוני פיקוח מוגבל ומוגדר על המרות הדת: בתחום סמכויות השיפוט בענייני המעמד האישי, הסמכויות מסורות כיום לבתי-דין דתיים. ההכרעה בדבר יהדותו של הטוען לגירות בעת ההתייחסות לנושא המעמד האישי היא בידי סמכות דתית”.
48. נכון שבדרך כלל מקובל שלא לפקפק בתעודות גירות מאת בתי דין מוכרים. דא עקא שבמקרה דנן התברר שהרב דרוקמן והרב אביאור זייפו תעודות גיור באופן סיטונאי. סיבת הזיופים תוארה במכתבו של הרב רוזן, ראש מערך הגיור דאז (המכתב מצוטט בפסק הדין של בית הדין הרבני הגדול): “בשעתו חשפתי כי הרב אביאור מחתים את הרב דרוקמן על מעשי בית דין לגיור, גם בתיקים שבהם לא נכח כלל. החתימה שלו כי “במותב תלתא יתיבנא” היא שקרית. הסיבה לנוהג זה היא דרישתו של נשיא ביה”ד הגדול, הגרי”מ לאו שליט”א [ראש העדה הדתית דאז – ז.פ.], כי בכל הרכב לגיור יכהן בעל כושר לדיינות, והוא נעתר לבקשת הרב אביאור להכיר ברב דרוקמן ככזה”.
49. יוצא ששעה שזייף הרב דרוקמן את תעודות הגיור הוא עשה זאת, על מנת לעקוף את דרישת ראש העדה הדתית ליושבים בבתי דין לגיור. משלא התקיים תנאי שהציב ראש מערך הגיור – אין תוקף לגיור וחזקת התקינות ממעשה בית דין אינה קיימת עוד. אם בבית המשפט, השופט יחליט לצאת לעניינו וישיב במקומו מתמחה, האם פסק הדין אשר ייחתם ע”י השופט מבלי שהוא ראה ומבלי שהוא שמע את הצדדים, האם פסק דין כזה יהיה תקף?!
50. בעקבות מקרה אחד שנתגלה, נפתחה חקירה פלילית נגד הרב דרוקמן. למרות שהרב דרוקמן שהוא חתם על פסק דין של בית דין לגיור מבלי שישב בבית הדין, החליט היועץ המשפטי לממשלה שלא להעמידו לדין.
העתק פרסום על החלטת היועץ המשפטי לממשלה מצ”ב ומסומן מש/3
51. איך ניתן היה לסמוך על תעודת גירות זו כאשר קיים חשש כמעט ודאי שהיא מזויפת?! יוצא שהמשיבים קיבלו את החלטות הנכונות.
52. יצוין שהרב דרוקמן בעקביות נמנע לתת הסבר לציבור על האשמות הקשות נגדו. גם לישיבת בית הדין אליהו הוזמן, הוא לא התייצב. ניתן לקוות שבמסגרת עתירה זו הוא יתן הסבר בתגובתו לעתירה.
53. כפי שהבהרנו לעיל אין בפסק הדין פסילת כל גיורים של הרב דרוקמן וגם אין הוראה לרושמי הנישואין. עם זאת בית הדין היה מוסמך לתת הוראה כזאת לרושמי הנישואין. כפי נפסק כבר מימים ימימה ע”י בית המשפט הנכבד זה “אינני רואה כל פסול בכך שהפקיד יעיין בפרטים האישיים הנמסרים לו על-ידי המועמדים לנישואין, ואם מתעורר בלבו ספק של ממש, ידרוש אישור מוסמך על יהדות המבקשים, שהינה תנאי הכרחי לכשירותם להינשא לפי דין התורה. אין טעם לדחות את הבירור הזה עד אחרי הפרסום על הרשמת הנישואין, ובוודאי אין לקבל את ההשקפה שאם לא באה התנגדות מצד שלישי יש לערוך את טכס הנישואין למרות הספקות שהתעוררו.
הרשות המוסמכת לפסוק בענין כשירות להינשא של מי שמבקש להינשא על-פי דין תורה הוא בית-הדין הרבני. זה נובע במישרין מהוראת הסעיף 1 של החוק מתשי”ג (וראה בג”צ 80/63 [1]). אין אני מקבל את הטענה שסעיף זה חל רק על ענינים המתעוררים אחרי שכבר נערך טכס הנישואין. הסמכות לשפוט בעניני נישואין כוללת ממילא את הסמכות לקבוע מראש, בדרך פסק הצהרתי, אם המועמד כשיר לנישואין” [7].
54. ומיותר לציין שרושמי הנישואין מחויבים לדין מהותי ולאמיתות העובדות בעוד שרשם האוכלוסין פועל לצורך איסוף נתונים סטטיסטיים בלבד ולכן הלכת פונק- שלזינגר לא חלה בעניינו.
55. על כן יתבקש כב’ בית הדין לדחות את העתירה.
[1] למשל כב’ השופט י’ זמיר בבג”ץ 6055/95 צמח נ’ שר הבטחון, פ”ד נג(5) 241, 281.
[2] Eusebius, Ecclesiastical history, III.5:3
[3] דיוח עיתונאי על עמדתו של תת אלוף שטרן, כדרגתו אז, מצ”ב ומסומן מש/1
[4] בבג”ץ 188/96 צירינסקי נ’ סגן נשיא בית-משפט השלום בחדרה השופט עמירם שרון, פ”ד נב(3) 721.
[5] פ”ד נב(3) 721
[6] בג”צ 113/84 בנקובסקי נ’ בית הדין הרבני האזורי בחיפה, פ”ד לט(3) 365, 378
[7] בג”ץ 359/66 גיתיה נ’ הרבנות הראשית, פ”ד כב(1) 290, 294
זאב פרבר, עו”ד
ב”כ המבקשת להצטרף